תא"ק 29318-01-16 כנפי יונה תיירות ונופש בע"מ נ' המוביל ז'ק יולזרי רמלה בע"מ

בפני בקשת הנתבעת למחיקת כותרת ולחלופין למתן רשות להתגונן בפני תביעה כספית בסדר דין מקוצר, שהגישה התובעת נגדה, על סכום של 599,656 ש"ח.

התובעת והנתבעת הן חברות שעוסקות, בין היתר, בהסעות. הנתבעת שכרה בעבר את שירותי התובעת ומחודש אוקטובר 2015, שכרה פעם נוספת את שירותיה, כקבלן משנה או ספק בהסעות עבור גוף ממשלתי. לטענת התובעת, לא שולם לה בגין הסעות אלו, אף שהצדדים סיכמו ביניהם על תשלום של 250 ש"ח לשעה. התובעת צירפה כנספח א' לכתב התביעה, הודעת דואר אלקטרוני בו מאושר סכום של 250 ש"ח לשעה וטענה כי מעולם לא הועבר או נחתם בין הצדדים כל הסכם אחר. לטענתה, הנתבעת לא שילמה בגין הסעות אלה, סכום של 599,656 ש"ח. לאחר ששלחה לה מכתב התראה ללא מענה, הגישה את התביעה, אליה צרפה גם חשבוניות ששלחה אל הנתבעת, מכתב ההתראה וכרטסת הנהלת חשבונות ממנה עולה חוב של 599,656 ש"ח.

לאחר שנערך דיון, בו לא יוצגה הנתבעת, הגישה בקשה למחיקת כותרת ובקשת רשות להתגונן מתוקנת ונערך דיון בבקשות. לטענתה, בחודש אוקטובר 2015, לאחר התגברות אירועים בטחונים, היא נדרשה, כזוכה במכרז של משטרת ישראל לאספקת שירותי הסעות, להעמיד אוטובוסים רבים נוספים. הנתבעת טענה, כי לפני ההתקשרות הראשונה בין הצדדים, שלחה לתובעת הסכם עבודה, החל בהתקשרויות של הנתבעת עם ספקיה. לטענתה, הצדדים לא התקשרו בהסכם מלבדו והודעת הדואר האלקטרוני שצורפה כנספח א' לכתב התביעה, ובו תעריף של 250 ש"ח, אושרה בחוסר סמכות על ידי עובדת זוטרה בחברה, למרות שעניינים כספיים בסמכות מנהלת התפעול או מנכ"ל החברה.

עוד טענה, כי תעריף שעתי של 250 ₪, גבוה מהתעריף השעתי המשולם על ידי משטרת ישראל כעולה מהחישוב בסעיפים 4-7 לבקשה וכי תשלום לתובעת יוביל להפסד קבוע מראש עבור כל נסיעה מעל לשבע שעות. נטען, כי התובעת לא מילאה ויזות כנדרש ולא החתימה את הקצין בשטח כנדרש (זמן סיום, ללא אישור נסיעה, ללא החתמה על התייצבות ושחרור הרכב מהמשטרה) שבלעדיהם לא היה ניתן לקבל תשלום מהמשטרה ולהעבירו לתובעת. בנוסף, הנתבעת כללה בחשבונות מטעמה חשבונות כפולים ודרשה תשלומים מופקעים בגין עבודות שהתובעת לא ביצעה.

לאחר שאושר התשלום על ידי המשטרה, למעט ויזות בודדות, שילמה הנתבעת לתובעת ביום 18.1.16 את כל התשלומים ששולמו לה בגין הנסיעות שביצעה עבור משטרת ישראל בניכוי עמלה מוסכמת של 20% ובסך 227,201 ש"ח (כולל מע"מ).

הבקשה נתמכה בתצהירה של הגב' אורית קחטן, מנהלת תפעול של החברה וצורפו נספחים וביניהם, מחירון משטרת ישראל, ריכוז תשלומים שהעבירה משטרת ישראל, העתק שיק ודוגמאות לויזות.

לתגובה לבקשה צרפה התובעת הודעת דואר אלקטרוני נוספת המאשרת מחיר לשעת עבודה 250 ש"ח. כן עדכנה את סכום התביעה, לאחר שהנתבעת העבירה סכום של 227,201 ש"ח, הסכום המעודכן של התובענה הינו 372,455 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה כדין.

בדיון שנערך בפני נחקרו בקצרה המצהירים והצדדים סיכמו את טענותיהם בקצרה.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשות להתקבל, מהטעמים שאפרט.

ראשית, בתקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי נקבעו שלושה תנאים מצטברים המהווים תנאי סף להגשת תביעה בסדר דין מקוצר. הראשון סכום קצוב, השני מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא והשלישי קיומן של ראיות בכתב על עילת התביעה. הפסיקה נוהגת לפרש את המונח "סכום קצוב" כ"סכום שאין צורך לשום אותו או להעריכו, אלא הוא ניתן לחישוב אריתמטי פשוט (ע"א 734/83 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שפיר דוידוביץ' פד"י לח(1) 616). טענות הנתבעת בנוגע לחישוב, מעוררות ספקות בנוגע לנכונות גובה הסכומים הכתובים בחשבונות. בנוסף, קובעת ההלכה הפסוקה, כי הסכום הקובע אינו הסכום המצוין בכתב התביעה, אלא הסכום שביסודו עילה לכאורה והנתמך בראיות בכתב. (ע"א 212/61 הלוציה חברה לביטוח בע"מ נ' משה אופיר פד"י טו 1706). במקרה דנא עולות ספקות ביחס ליכולת החשבונות ולסכומיהם לשמש כראיה בכתב.

בנוגע לתנאי השני, במצב בו הצדדים חלוקים בדבר מהות ההסכם, החוזה השנוי במחלוקת שתוקפו כלל אינו ברור, אינו יכול לשמש בסיס להגשת התביעה בסדר דין מקוצר.