תביעה בבקשה לאכיפת הסכמות להעברת חלקם של הנתבעים בדירת מגורים משותפת על שם התובעת וחיוב בפיצויים

עניינו של ההליך שלפני בעתירת התובעת לאכיפת הסכמות להעברת חלקם של הנתבעים בדירת מגורים משותפת על שם התובעת, בכפוף לתשלום תמורה שהוסכמה ולחילופין לפירוק שיתוף בדירה, בד בבד עם חיוב הנתבעים בפיצויים בגין הפרת ההסכמות.

בין הצדדים לא נחתם הסכם בכתב, אך לשיטת התובעת, ההסכמות השתכללו לכדי חוזה מחייב.

רקע עובדתי

1. התובעת הינה אלמנה מנישואין שניים של אביהם של הנתבעים (להלן: "המנוח").

    

2. המנוח והתובעת החזיקו בחלקים שווים בנכס מקרקעין הידוע כגוש ..., חלקה ..., תת חלקה ... והמצוי ברח׳ ... בעיר ... (להלן: ״הדירה״), שם התגוררו יחד.

    

3. לאחר מות המנוח נותרה התובעת להתגורר בדירה לבדה.

    

4. בהתאם לצו הירושה, חלקו של המנוח בדירה (50% מהזכויות) התחלק בין התובעת לנתבעים באופן בו לתובעת מחצית מהזכיות ואילו המחצית השנייה שייכת לנתבעים בחלקים שווים, קרי לתובעת 3/4 מהזכויות בדירה ולכל אחד משבעת הנתבעים 1/28 מהזכויות בה.

    

5. בעת הזאת חלוקים הצדדים האם ההסכמות שהתגבשו בין באי כוחם, בעיקר באמצעות התכתבויות בדוא"ל ובאמצעות יישומון "וואטסאפ" בעניין גובה התמורה שתשולם עבור חלקם של הנתבעים בדירה השתכללו לכדי חוזה מחייב, אם לאו.

    

   עיקרי המו"מ בין הצדדים:

    

6. ביום 24.02.2020 פנתה התובעת אל הנתבעים בהצעה לרכישת חלקם בדירה, בהתאם להערכת שמאי שימונה בהסכמה, או לחילופין על פי הצעה ראויה שתינתן על ידם.

    

7. ביום 07.03.2020 השיבו הנתבעים בחיוב להצעת התובעת לרכוש את חלקם בדירה והוצע לתובעת כי התמורה בגין חלקם בדירה תעמוד על סך של 66,000 ש״ח לכל אחד מהם (ובסך הכל תעמוד התמורה על סך כולל של 462,000 ₪, קרי חלקם היחסי של הנתבעים ייגזר משווי דירה של 1,848,000 ש״ח) וזאת לדבריהם על מנת לחסוך בעלות שכ"ט שמאי.

    

8. ביום 20.03.2020 הציעה התובעת לרכוש את חלקם של הנתבעים בדירה בתמורה לסך כולל של 300,000 ש״ח (קרי על פי שווי דירה בסכום של 1,200,000 ש״ח בלבד). הנתבעים סירבו להצעה זו.

    

9. ביום 21.07.2020 החליטו הצדדים לפנות ליו״ר איגוד השמאים לצורך מינוי שמאי ללא השתייכות אל אחד מהצדדים לשם הערכת שווי הדירה.

    

10. ביום 02.08.2020 ביקשו הנתבעים מהתובעת להציע הצעה חלופית וזו הציעה הצעה נוספת לרכישת חלקם של הנתבעים על פי שווי דירה בסכום כולל של 1,300,000 ש״ח (שממנו ייגזר חלקם היחסי של הנתבעים). ביום 05.08.2020 הודיעו הנתבעים כי הם מסרבים להצעה זו והציעו הצעה חלופית למכור את חלקם על פי שווי דירה בסכום כולל של 1,400,000 ש״ח.

     

11. בשל חוסר הסכמות להצעות האמורות, החליטו הצדדים להידרש לחוות דעת שמאי.

     

12. ביום 12.08.2020 העבירו הנתבעים את התייחסותם באשר להערות התובעת אשר הופנו לשמאים, בו ביום השיבה התובעת את הערותיה.

     

13. ביום 22.10.2020 (ולאחר דין ודברים ותחלופת מכתבים ושיחות) נתנה התובעת הסכמתה להצעת הנתבעים לרכישת חלקם בדירה לפי שווי דירה בסכום של 1,400,000 ש״ח ובו ביום הודיע ב"כ הנתבעים כי ההצעה מקובלת על מרשיו. במקביל, נשלחה על ידי ב"כ התובעת לב"כ הנתבעים טיוטת הסכם ובמענה לה הודיע ב"כ הנתבעים: כי ניתן להתקדם לקראת חתימה על הסכם וכי עקב עומס דיונים טרם עלה בידו לשלוח מספר תיקונים קלים (ראו: תכתובת בין ב"כ הצדדים באמצעות יישומון "וואטסאפ"- נספח ח' לכתב התביעה).

     

    טענות הצדדים:

     

14. לשיטת התובעת, ביום 22.10.2020 השתכלל המו"מ בין הצדדים לכדי חוזה מחייב ומשכך יש לאכוף החוזה ולהורות על פירוק השיתוף בדירה בהתאם להסכמת הצדדים, לתשלום תמורה לפי שווי דירה בסך של 1,400,000 ₪ (קרי תשלום סך של 350,000 ₪ שיחולק בין הנתבעים בחלקים שווים, קרי סך של 50,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים) וכן בשל הפרתם היסודית של הנתבעים את הוראות ההסכם הנטען (ועל פי הוראות סעיף 12 לטיוטת ההסכם) עותרת התובעת לחייב הנתבעים לפצות אותה בפיצוי המוסכם העומד לשיטתה על סך 150,000 ש״ח.

     

15. לשיטת הנתבעים חלופת הדוא"ל וההודעות בין ב"כ הצדדים לא השתכללה לכדי חוזה מחייב ובהיעדר גמירות דעת, לא ניתן לאכוף את טיוטת ההסכם או את ההסכמות שלא התגבשו לכדי חוזה כתוב.

     

16. לטענתם אין לראות בהתנהלות הצדדים המפורטת בסעיף 13 לעיל ככזו העולה לכדי חוזה מחייב.

     

17. עוד הוסיפו הנתבעים כי התובעת התנהלה בחוסר תום לב והסתירה עובדות מהותיות מהנתבעים, והסתירה את העובדה שהחל הליך "פינוי בינוי" שישביח את ערך הנכס וזאת על אף שידעה על כך ועובדה זו התגלתה להם רק ביום 22.10.2020 או בסמוך לכך. התנהלות זו מהווה לשיטתם הטעיה ומשכך גם אם ייקבע כי ההסכמות התגבשו לכדי חוזה מחייב, הרי שבהתאם להוראות סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים" ו/או "החוק") אין מנוס מביטולו של ההסכם.

     

18. לנוכח האמור, מתנגדים הנתבעים לפירוק שיתוף מיידי בדירה, אך נותנים הסכמה לפירוק שיתוף דחוי במועד בו יסתיימו הליכי ה"פינוי בינוי" על פי ערכה העתידי של הדירה ובהתאם לחלקם היחסי של הצדדים ע"פ צו הירושה ונסח הרישום.

     

19. לעניין הפיצוי המוסכם, טענו הנתבעים כי לא ניתנה הסכמתם לשיעור הפיצוי שהוצע בנוסח טיוטת ההסכם שלא נחתמה, וגובה הפיצוי שכתב על ידי ב"כ התובעת בטיוטת ההסכם מופרך לנוכח היותו בגובה של 50% מחלקם של כלל הנתבעים בתמורה.

     

    דיון והכרעה:

     

20. לאחר שבחנתי את כל אשר בפניי, לרבות כתבי הטענות ועדויות הצדדים ועדיהם, מצאתי כי יש לדחות את סעד אכיפת ההסכמות ולהיעתר אך לסעד החלופי של פירוק השיתוף.

     

    אף שהמשא ומתן בין הצדדים הגיע לשלב מתקדם, והצדדים הסכימו על גובה התמורה שתשולם לנתבעים עבור חלקם, טרם השתכלל החוזה ביניהם והכל מהנימוקים המפורטים להלן;

     

    התנאים לכריתת חוזה:

21. על פי סעיף 1 לחוק חוזים הכללי, חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול.

     

22. ההצעה והקיבול צריכים להעיד על גמירת דעתו של המציע והניצע להתקשר בחוזה לפי ההצעה (סע' 2 ו-5 לחוק) .

     

23. אילו לא היה מדובר בעסקת מקרקעין, יכול שניתן היה לראות בהתנהגות הצדדים, כמקיימת את היסודות שבגינם יכול להשתכלל חוזה, על אף שלא נערך הסכם כתוב (בין אם יש לראות בהסכמה מיום 22.10.2020 כהצעה חדשה של התובעת ובין אם מדובר בהצעתם המקורית של הנתבעים שהתובעת קיבלה) אלא שבשעה שעסקינן בעסקת מקרקעין, ההתחייבות לעשות עסקה טעונה מסמך בכתב (סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969) ומסמך בכתב אַיִן.

     

24. זאת ועוד הרי לא די בקיומה של הסכמה עקרונית להיקשר בחוזה, וקיים הכרח כי תתקיים גמירות דעת שיש בה כדי ללמד שהצדדים הגיעו למפגש רצונות להיקשר בעסקה לאלתר ולצידה דרישת המסוימות, שמכוחה היה על הצדדים לכלול בחוזה את כל התנאים העיקריים החיוניים להתקשרות ועל ההצעה להיות מלאה ומדויקת במידה מספקת עד כדי שניתן יהיה לראות באמור בה עם קיבולה, חוזה מלא ובר-ביצוע, ללא צורך במשא-ומתן משלים נוסף.

     

25. אלא שהתכתבויות ב"כ הצדדים בדוא"ל וביישומון "וואטסאפ" אינן עולות כדי הסכמה המסוימת דיה והן אינן עומדות בדרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, זאת גם אם ניתן להניח או לקבל טענת התובעת כי אי החתימה בפועל על ההסכם הסופי נגרמה כתוצאה ממחדלם של הנתבעים או מחוסר תום ליבם.

     

26. חוק החוזים אימץ מבחן חיצוני אובייקטיבי לקיומה של גמירת הדעת, ודחה את המבחן הפנימי-סובייקטיבי בשאלה זו. החוק אינו בוחן מה חשב המתקשר בליבו פנימה. גמירת הדעת נמדדת על פי השתקפותה החיצונית, תוך חיזוק הוודאות העסקית וההגנה על אינטרס ההסתמכות הפוטנציאלית של המתקשר, כאשר כל צד יכול לשפוט את כוונתו של המתקשר השני על סמך המצגים החיצוניים העולים מהתנהגותו החיצונית והוא אינו נדרש לבחון את לבו וכליותיו [ראו, למשל: ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582 (1998)]. הפסיקה הדגישה כי אין לשפוט את התנהגותם של המתקשרים לפי קנה מידה של האדם הסביר, אלא לפי בחינת התנהגותם הסובייקטיבית של המתקשרים עצמם. קרי המבחן האובייקטיבי לשאלה של גמירת הדעת עוטה אפוא גוון סובייקטיבי [ת"א (מחוזי חיפה) 35338-02-18 דינו גלילוביץ נ' זהבה עלון אזרזר (מאגרים משפטיים, 03.02.2021)].

     

    בנסיבות אלה ובמיוחד בעת שמדובר בעסקת מקרקעין, בה מצפה כל אדם כי לא יראו בשלבים המקדמיים של ניהול המו"מ חוזה מחייב ובשעה שעבור אדם מן היישוב עסקה לרכישה או למכירה של נכס מקרקעין אינה עסקה שגרתית יומיומית, הרי שגם על פי מבחני גמירות הדעת, ככלל, יש הכרח כי ייערך חוזה בכתב שיביא לידי ביטוי את הציפייה של המתחייב בעסקת מקרקעין ואת כל תנאי העסקה, ולא בכדי נקבע כך בסעיף 8 לחוק המקרקעין.

     

27. לא מצאתי שנסיבות המקרה שלפני מצדיקות חריגה מדרישת הכתב הקבועה סעיף 8 לחוק המקרקעין, ולא מצאתי כי בענייננו מתקיימים טעמים מיוחדים ש"זעקת ההגינות" עולה בהם שמצדיקים מתן תוקף משפטי לעסקה, חרף היעדר מסמך כתוב (השוו: ע"א 986/93 קלמר נ. גיא, פ"ד נ(1) 185). "כפי שהודגש בהלכה הפסוקה, אין בחריג האמור שהוכר בפסיקה כדי לאיין את הכלל הקבוע בסעיף 8 בחוק המקרקעין, שלפיו טעונה עסקה במקרקעין מסמך בכתב, וזאת בשל חשיבות העסקה והצורך להבטיח את רצינותה... חריג זה, המתייחס ל"ריכוך החומרה" הנגזרת מדרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 בחוק המקרקעין, נועד כאמור למצבים שבהם ברור כי ההסכם בין הצדדים השתכלל, ועמידה על דרישת הכתב אינה תואמת את המציאות העובדתית." [ההדגשה אינה במקור. א.מ. ה"פ (מחוזי ב"ש) 51644-06-18 יצחק שטרית נ' יונתן כץ (מאגרים משפטיים 10.11.2019)].

     

28. כידוע "דרישת הכתב, הקבועה בסעיף 8 לחוק, היא קונסטיטוטיבית ומהותית, ואינה ראייתית גרידא" זאת על אף שבמהלך שלושת העשורים האחרונים, הלכה והתגבשה, בשורה רחבה של פסקי דין, מגמת ריכוך של דרישה זו, שתכליתה - הגעה לתוצאה צודקת. [ראו והשוו: ה"פ (מחוזי ב"ש) 30587-05-13 משיח רחמים נ' עזבון המנוח ברוך גואטה ז"ל (מאגרים משפטיים, 19.06.2014)]. אלא שלא מצאתי כי נסיבות הליך זה, מצדיקות סטייה מהוראותיו המפורשות של חוק המקרקעין, במיוחד בשעה שדרישת הכתב מיועדת לסלק כל אי-ודאות מתנאיה של עסקה במקרקעין והיא מהווה ערובה חשובה לסדר משפטי טוב [ראו: ע״א 475/87 אהרונוב נ׳ אהרונוב פ״ד מג(3) 165, עמ׳ 171); ע"א 8234/09 לילי שם טוב נ' כדורי פרץ, סד(3) 60 (2011) (להלן: "עניין לילי שם טוב")].

     

29. בטרם סיום הדיון בסוגיה זו מצאתי להביא מדבריו של כב' השו' א. רובינשטיין (כתוארו אז) בעמ' 98 לפסק הדין בעניין לילי שם טוב:

     

    "מקרקעין הם נכס שהכתב מהוה בו עוגן סטטוטורי, במרשם המקרקעין על כל הכרוך בו, לפי חוק המקרקעין. וכבר הנביא ירמיהו, בטרם ניבא "עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת" (ירמיהו ל"ב, ט"ו), קיים "ואכתוב בספר ואחתום... ואקח את ספר המקנה, את החתום..." (שם, י'-י"א). אכן, המשפט העברי מונה שלוש דרכים למקח קרקעות "בכסף, או בשטר, או בחזקה" (רמב"ם מכירה א' ג'); אך ההלכה מסייגת קניין כסף "במקום שאין כותבין את השטר, אבל במקום שדרכן לכתוב שטר מכר, לא קנה עד שיכתוב את השטר..." (שם, הלכה ד'). ומקומנו - מדינת ישראל - הוא מקום שדרכו וחוקו לכתוב. על כן ייטיבו עושי עסקה, ולוא גם במשפחה, כי יעלוה על הכתב כדרישת המחוקק, ויחסכו מעצמם ומבתי המשפט את המסע הפרשני המפרך כדי לאשש את עסקתם, ולוא בגדרי "זעקת הגינות".

     

    טענת הנתבעים לטעות והטעיה המחייבת ביטול החוזה:

30. משהגעתי כאמור לכלל מסקנה כי לא נכרת בין הצדדים חוזה מכר, אין עוד צורך בדיון בטענת הנתבעים לפיה יש להורות על ביטול ההסכם מחמת טעות או הטעיה.

     

31. על אף האמור, משמצאתי כי יש בכך כדי להשליך לכל הפחות על הוצאות ההליך, בשעה שיש לעמוד בפני ביהמ"ש בכפיים נקיות, במיוחד בעת שבפיהם של הנתבעים טענות לחוסר תום לב מצדה של התובעת, מצאתי להבהיר כי דין הטענה בעניין הטעיית הנתבעים או הסתרת מידע מהותי בשלב המו"מ להידחות זאת לנוכח העולה מעדויות הצדדים בעניין זה.

     

    ובמה דברים אמורים:

     

    • אמנם נתבע מס' 4 העיד כי הסכמה למכירת חלקם של הנתבעים בסכום האמור, ניתנה כתוצאה מהטעיה ומהסתרת המידע המהותי ועל כן מיד לאחר שהבינו כי החל הליך פינוי בינוי חזרו בהם מהסכמתם (עמ' 31, ש' 25 - 27). אלא שלא די בכך שעדותו עמדה בסתירה לעדויות אחרות של הנתבעים, דבריו סתרו אלה את אלה, שכן בהמשך דבריו העיד: "אנחנו ידענו, אבא שלי המנוח הוא למעשה שיזם את כל פרויקט פינוי בינוי הוא הריץ אותו בכל האזור שמה... לפני יותר מ 10 שנים״. (שם, ש' 28 - 34) על אף ידיעה זו, לטענת נתבע מס' 4 רק ביום 22.10.2020 נודע להם כי הליך "הפינוי בינוי" החל בפועל (עמ' 32, ש' 11- 12).

       

    • גם נתבע מס' 7 העיד כי מספר שנים עובר למועד ניהול המו"מ, היה ידוע לנתבעים כי צפוי להתקיים הליך של "פינוי בינוי" (עמ' 48, ש' 27 - 29). מעדותו נלמד שכפי הנראה לא מדובר בידיעה אישית שלו, אלא של כל בני המשפחה וזאת בשעה ששנתיים קודם לכן היה תלוי שלט גדול על הבניין שמודיע על הליך ה"פינוי בינוי" (עמ' 51, ש' ש' 16 - 26).

       

    • גם בסעיף 7 למכתבו של עוה"ד פרץ מיום 16.8.2020 (ראו: נספח ח' לתצהיר התובעת) אושר כי היה ידוע לו שהליך ה"פינוי בינוי" מצוי "בתהליך מואץ" כהגדרתו, זאת בהתבסס על בדיקות שערכו לקוחותיו "עם גורמי התכנון בעיריית אשדוד והקבלן/ יזם" (ראו גם מכתבו של עו"ד פרץ ללשכת שמאי המקרקעין מיום 29.9.2020- נספח ג' לתצהיר התובעת).

       

32. אמנם לא די באמור כדי לאכוף ביצוע ההתכתבויות שלא השתכללו לכדי חוזה, אך מצאתי, לכל הפחות, טעם לפגם בטענות הנתבעים בעניין זה.

     

    תוקפה של הסכמת ב"כ ההצדדים:

33. למעלה מן הצורך (בשעה שהסכמות ב"כ הצדדים לא השתכללו לכדי חוזה מוגמר) אעיר בקצרה כי יש לדחות את טענתם הנוספת של הנתבעים לפיה אין לראות בהסכמת ב"כ הצדדים כהסכמה המחייבת את הצדדים עצמם, משטענה זו עומדת בניגוד להוראות סעיף 2 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 ובשעה שהנתבעים אישרו בעדותם כי עוה"ד פרץ ייצג אותם במהלך המו"מ ופעל בשמם (ראו עדות נתבעת מס' 2 בעמ' 39, ש' 25 לפרוטוקול הדיון מיום 1.3.2022, עדות נתבע מס' 4 בעמ' 40, ש' 12 -20, עדות נתבעת מס' 5, בעמ' 44, ש' 10- 12, ועדות נתבעת מס' 6 בעמ' 47, ש' 26-27); כמו כן ראו דברי עוה"ד פרץ בעמ' 59, ש' 1-3 לפרוטוקול וכן בעמ' 60, ש' 32, שם העיד עוה"ד פרץ כי פעל בשמם של כל הנתבעים). אך לא בשל כך מצאתי כי לא נכרת הסכם בין הצדדים.

     

    העתירה לפסיקת פיצויים:

34. כפי שניתן ללמוד מכתב התביעה (ראו: סעיפים 52 -55 לכתב התביעה), התובעת עתרה למעשה לאכוף ביצוע חיוב הנתבעים בפיצוי "המוסכם" שנכתב ע"י ב"כ בטיוטת ההסכם. בשעה שמצאתי שהסכמות ב"כ הצדדים בכללותן לא השתכללו לכדי חוזה מוגמר ומחייב, נהיר כי אין מקום להורות על אכיפת רכיב ספציפי מתוך אותה טיוטת הסכם, העוסק בפיצוי ללא הוכחת נזק (סעיף 12 לטיוטת ההסכם), בבחינת קל וחומר ובשעה ש"בכלל מאתיים מנה" (ראו: בבלי, סנהדרין לא, א).

     

35. בהתאם להוראות סעיף 15(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 זכאי הנפגע לבחור בין תובענה לפי סעיף זה (בגין פיצוי מוסכם) לבין תובענה לפסיקת פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 לחוק זה.

     

36. בנסיבות בהן התובעת בחרה לעתור לסעד בגין "פיצויים מוסכמים" היא אינה זכאית לתבוע פיצויים אחרים במקומם, שכן מדובר בפיצוי בגין אותו ראש נזק (ראו: ע"א 628/87 יוסף חורי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, מו(1) 115 (1991) ורבים נוספים).

     

37. כך או כך, התובעת לא הוכיחה את נזקיה ומשכך (בנסיבות בהן לא ניתן לאכוף תשלום הפיצוי המוסכם מהטעמים המפורטים לעיל) לא ניתן להורות על תשלום פיצוי כלשהו, בעת שלא הוכח נזק, זאת בשים לב להוראות הדין הקובעות כי החובה להוכיח את מידת הנזק מוטלת על הנפגע (התובעת) ו"כשם שמידת הנזק אינה עניין, שנקבע על-פי אומדנא דדיינא, כן עניין הפיצוי אינו נקבע על-פי אומדנא דדיינא...״ [ראו: ע"א (מחוזי ב"ש) 11732-12-15 דנים השקעות בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (מאגרים משפטיים, 11.07.2016)].

     

38. בנסיבות האמורות, מבלי שיהיה בכך כדי לומר מאומה על עצם קיומו של נזק נטען, לא ניתן לדון במסגרת הדיונית הנדונה בסעד של פסיקת פיצויים בגין הפרת ההסכמות ו/או ניהול מו"מ שלא תום לב.

     

    סיכום:

     

39. אשר על כן ולנוכח כל המקובץ והאמור לעיל לא ניתן להיעתר לסעד האכיפה הנתבע וכן לא ניתן להיעתר לעתירה לחיוב הנתבעים ב"פיצוי מוסכם".

     

40. עם זאת, בשים לב להוראות סעיף 37 (א) לחוק המקרקעין ובשעה שלא ניתן לבצע חלוקה בעין של הדירה אני נעתר לסעד החלופי ומורה על פירוק שיתוף מיידי בדירה.

     

41. אדגיש כי אינני נעתר לדרישת הנתבעים לפירוק שיתוף דחוי בדירה, שאינה מתיישבת עם הוראות הדין (השוו: רמ"ש (מחוזי באר שבע) 31047-04-21 ד.ד נ' ע.ל (מאגרים משפטיים, 27.06.2021)).

     

42. לא מצאתי להתייחס ליתר טענות הצדדים, שאין בהן כדי לשנות את מסקנותיי.

     

43. לפני סיום אעיר כי סיכומי התובעת אכן חרגו משהוקצב בהחלטתי ובאופן תמוה צורפו להם נספחים והיה ראוי שייפסקו הוצאות בגין התנהלות זו, אלא שלא נעלמה מעיני גם התנהלות הנתבעים במסגרת עדותם, לרבות הימנעותם מלהשיב לשאלות, הסתירות הרבות שהתגלו בעדותם, אמירת חצאי אמיתות, אי דיוק בעובדות ועוד (זאת בנוסף לאמור לעיל בעניין אופן ניהול המו"מ וההליך כולו).

     

44. אשר על כן, לנוכח התוצאה אליה הגעתי ולאחר שבחנתי את התנהלות שני הצדדים, לא מצאתי ליתן צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

     

    בכך מסתיים הדיון בתובענה. המזכירות תסגור התיק.

     

    פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת פרטים מזהים ושמות הצדדים.

     

    ניתן היום, י"ט טבת תשפ"ג, 12 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.

     

    אריאל ממן, שופט