תביעה לביטולו או לשינויו של הסכם גירושין, שקיבל תוקף שיפוטי.
בלוז התביעה וויתורו של התובע על מרבית חלקו בדירת מגורי הצדדים, וטענתו שוויתור זה היה למעשה על חשבון דמי המזונות המוסכמים. אולם משטענת "פרעתי" ברוח זו (שהושתתה הן על טיעונים עובדתיים והן על טיעונים מתחום פרשנות ההסכם) נדחתה בלשכת ההוצאה לפועל בעקבות ממצאי בדיקת פוליגרף שנערכה לצדדים (בה נקבע כי התובע איננו דובר אמת), הוגשה התביעה שלפני ; תביעה שבמתכונתה הנוכחית מונחת ביסודה טענה כנגד תוקף ההסכם דווקא.
רקע עובדתי
- הצדדים נישאו בשנת 1996 ומנישואיהם נולדו להם שני ילדים.
- ביום 20.8.12 התגרשו הצדדים בבית הדין הרבני, ובאותו היום אושר בפסק דין בבית הדין הרבני גם הסכם הגירושין נושא ההליך, שנערך ביום 14.8.12 (להלן: "ההסכם").
- בעת גירושי הצדדים היו ילדי הצדדים כבני אחת עשרה וחצי ותשע וחצי שנים.
תשעה ימים לאחר גירושי הצדדים ואישור ההסכם, ביום 29.8.12, עזב התובע את הארץ לXXXX. כוונת התובע לעזוב את הארץ לתקופה "בלתי מוגדרת" היתה ידועה לצדדים שניהם ואף שוקפה בפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני (פרוטוקול הדיון שצורף כנספח 4 לכתב ההגנה המתוקן). בינתיים כך נראה, שב התובע ארצה.
ההסכם
- ההסכם כלל הוראות שונות הן ביחס לעניינם של ילדי הצדדים, הן ביחס למזונותיהם, והן ביחס לרכוש הצדדים ונכסיהם. במעמד הגירושין אף מחלה הנתבעת על כתובתה.
- בין היתר, קבע ההסכם כדלקמן:
א. משמורת הקטינים ניתנה בידי האם. זמני השהות עם הקטינים נותרו "פתוחים" במהלך השבוע תוך שנקבע שהאב רשאי לקחת את הילדים אליו מדי שבועיים בסופי השבוע בתיאום מראש בין הצדדים ובין הילדים (סעיפים 3(4)-(5). לצד זאת אין לשכוח, כי כוונתו של האב לצאת את הארץ למגורים במדינה אחרת היתה ידועה עוד במעמד אישור ההסכם והסוגיה אף היא שוקפה בפרוטוקול הדיון בבית הדין הרבני.
ב. ההוראה העיקרית לעניין מזונות הילדים, היא גם אחת ההוראות העיקריות לתובענה שלפני, קבעה כדלקמן: "... האב ישלם לאם דמי מזונות עבור הילדים הסך של 2,500 ₪ בחודש. סכום זה הינו גלובאלי וכולל גם את מדורם של הילדים שכן בית המגורים המשותף ימכר ורוב תמורתו תעבור לידי האם המשמורנית. מזונות אלה ישולמו עד יסיימו הילדים את שירות החובה הצבאי/שרות לאומי ועם סיום שירות החובה/שירות לאומי של כל אחד מהם יופחת סכום זה בשליש, בהתאמה. מזונות אלה ישולמו גם באם אחד הילדים לא ישרת בצבא מסיבות בריאות או סירוב גיוס של צה"ל (עד גיל 20)...." (סעיף 4.1 להסכם ; הדגשה לא במקור – ב.ש).
ג. האם נטלה על עצמה את האחריות לתשלום מלוא הוצאות הלימודים וההוצאות הרפואיות החריגות עבור הקטינים (סעיפים 4.5 – 4.6 להסכם).
ד. רכב הצדדים המשותף יימכר ויתרתו תחולק, לאחר פירעון הלוואה, בין הצדדים שווה בשווה. במידה שהמכירה לא תצלח, יועבר הרכב לבעלות הנתבעת.
ה. דירת הצדדים שהיתה רשומה על שמם בחלקים שווים ברחוב XXX XX בXXX תימכר (להלן: "הדירה"). בהקשר זה קבע ההסכם כך: "...בכספי מכירת הבית, הצדדים יתחלקו כדלקמן – ממכירת הבית ינוכה מלוא סכום המשכנתא הרובץ על הבית אשר יושב לבנק הממשכן, למעט הסכום הנדרש לזכאות המשכנתא שיועבר לזכותה של האישה. מיתרת סכום המכירה יועבר לבעל הסך של 50,000 ₪ (חמישים אלף שקל חדש) אשר ממנו ינוכה סכום החזר חובו לאישה בסך 14,000 ₪ עבור תשלומים שונים ששילמה בעת פרידתם וכן עבור הפרשי מזונות לילדים שלא שולמו בתקופת שהותו של הבעל מחוץ לבית..." (סעיף 8. 3. להסכם ; הדגשה לא במקור – ב.ש).
ו. סעיף 8. 10 להסכם קבע, כי ".... העברת דמי חלקו של הבעל בבית לאישה מהווה פירעון מלא ומראש של חובת המדור של האב כלפי הילדים..." (שם ; הדגשה לא במקור – ב.ש).
ז. בנוסף כלל ההסכם הוראות לפיהם כל צד נותר עם חובותיו וזכויותיו, כמו גם הסכמה כי מגרש שהנתבעת קיבלה במתנה במהלך נישואי הצדדים מאביה יוותר בבעלות האישה.
הליכי ההוצאה לפועל
- אין מחלוקת שהנתבעת הגישה בקשה לביצוע ההסכם בכל הנוגע לרכיב המזונות שבו בלשכת ההוצאה לפועל (תיק פרטני מספר 14-00184-14-7).
- התובע הגיש בקשה בטענת "פרעתי" , שבה בין היתר טען, כי תמורת מכר הדירה גילמה בתוכה את כלל דמי מזונות הקטינים ואף טען לקיומו של נספח מאוחר להסכם, שלא אושר אולם נחתם על ידי הנתבעת, אביה ואחיה, התומך בטענה זו (להלן: "הנספח").
- התקיים דיון ביום 23.2.15 בבקשת התובע בטענת פרעתי. לאחר שנחקרו הצדדים, הגיעו הצדדים להסכמות, שקיבלו תוקף של החלטה, בדבר ביצוע בדיקות פוליגרף לצדדים בארבע שאלות קונקרטיות, בהן השאלה "האם היתה הסכמה בין הצדדים שחלקו של החייב בתמורת הבית ישמש לתשלום כלל המזונות, דהיינו מדור והוצאות כלכלה" (שם) וכן שאלות בקשר לאותנטיות הנספח (בדגש על החתימה עליו בנוכחות הצדדים ואחי הנתבעת). הוסכם, בין היתר, כי ככל שייקבע שהנספח אינו אותנטי תידחה על הסף בקשת ה"פרעתי".
- על פי ממצאי בדיקת הפוליגרף עלה, כי הנתבעת היתה דוברת אמת בכלל השאלות שנשאלה ואילו התובע לא דבר אמת בכלל השאלות שנשאל (נספח 5 לכתב ההגנה המתוקן).
- אין מחלוקת שתוצאות אלה נשנו גם בבדיקה נוספת שנערכה לתובע במכון פרטי.
- כפועל יוצא, עם תום הדיון ביום 9.9.15 ולאור הסכמות הצדדים וממצאי בדיקת הפוליגרף, נדחתה בקשת התובע בטענת "פרעתי".
- אין מחלוקת כי ההחלטה בדבר דחיית בקשת ה"פרעתי" מטעם התובע היא חלוטה, שכן לא הוגש על החלטה זו ערעור.
רקע דיוני
- ביום 17.12.15 הגיש התובע תביעה כספית על סך 300,000 ₪ כנגד הנתבעת, להשבת יתרת תמורת מכר הדירה, שלטענתו נלקחה ממנו שלא כדין על ידי הנתבעת. בתביעה זו שב התובע, כבבקשת ה"פרעתי" וטען כי כוונת ההסכם היתה שיתרת תמורת המכר תשמש כתחליף לכלל מזונות הילדים, ולא רק למדורם, ותוצאה אחרת איננה צודקת או הגיונית. לאור האמור עתר התובע להשבת יתרת התמורה תוך שהוא ימשיך וישלם את מזונות הילדים.
- בכתב ההגנה העלתה הנתבעת טענות מקדמיות ובהן עתירה לסילוק התובענה על הסף לאור מעשה בית דין.
- בדיון ביום 14.2.16 ניתנה לתובע הוראה להגיב לטענות המקדמיות. לאחר דיון נוסף שהתקיים ביום 18.5.16 ביקש התובע ארכה לבחון את צעדיו ולהגיש בקשה אופרטיבית, ארכה שניתנה.
- ביום 20.6.16 הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה בדרך שלוז התביעה יועמד על תביעה לתיקון או לביטול ההסכם. במקביל, ביום 12.7.16 הגישה הנתבעת בקשה לדחיית התביעה (כנוסחה המקורי) על הסף.
- בהיעדר תגובה מטעם הנתבעת, נעתרתי ביום 23.10.16 לבקשה לתיקון כתב התביעה.
- כתב תביעה מתוקן הוגש ביום 15.11.16. כתב התביעה המתוקן פרש שלל עילות ונימוקים לביטולו של ההסכם. הגם שהתובע ציין כי הוא מקבל את הכרעת רשמת ההוצל"פ בטענת הפרעתי, אין הוא מושתק מלטעון כנגד פרשנות ההסכם ותוקפו והתובע שב וטען כי לפרשנותו הויתור על חלקו בדירה היה כנגד מלוא החיוב במזונות. התובע התייחס ל"אי סבירות בולטת" של ההסכם . הגם שכתב תביעה אמור לכלול התייחסות לסיפור המעשה העובדתי, ולסעדים המבוקשים, ככלל, פרש כתב התביעה מסכת שלמה של הפניות לפסקי דין ולהוראות דין, שלא לצורך. התובע טען כי יש לבטל את ההסכם מחמת פגם בכריתתו ; בטענה כללית הזכיר התובע את עילות ההטעיה, העושק, שינוי מהותי בנסיבות או אי סבירות של ההסכם. מלשון כתב התביעה עולה, כי התובע התמקד בעיקר בטענות בדבר אי בהירות ההסכם ואי סבירותו. בעיקרו, טען התובע שפרשנות ההסכם כך שויתורו על חלקו בתמורת מכר הדירה הוא כנגד המדור בלבד, איננה סבירה ואיננה הגיונית.
- כתב הגנה מתוקן הוגש ביום 20.12.16, שבמסגרתו נטענו הן טענות מקדמיות בדבר מעשה בית דין והן טענות לגופן.
- לאחר שהתקיים דיון ביום 21.3.17 ודומה היה שפני הצדדים אינן להבנות, נקבעה התובענה לשמיעת ראיות.
- מטעם התובע הוגשו תצהירו וכן תצהירי שני חבריו, מר ט.צ. ומר ע.י.
- מטעם הנתבעת הוגשו תצהירה וכן תצהיר אחיה, מר ל.ל..
- לדיון ביום 1.1.18 שנקבע לשמיעת ראיות לא התייצב אחד העדים מטעמו של התובע. לפיכך, וחרף התנגדות הנתבעת, על מנת ליתן לתובע יומו נדחה דיון שמיעת הראיות בכללותו ליום 4.6.18. הראיות אמנם נשמעו באותו המועד.
- להשלמת התמונה יצוין עוד, כי לבקשת התובע, ניתנו ביום 28.11.17 וביום 1.1.18 צווים לחברת "פרטנר תקשורת בע"מ" להמצאה לתובע של מסרונים בינו ובין הנתבעת בשנת 2012. חרף האמור, עד עתה לא הציג לבית המשפט, ככל שפעל לקבלת המידע, את תוצרי הצווים.
- עם הגשת סיכומי הצדדים בכתב הגיעה העת להכריע בתובענה.
תמצית טענות התובע
- בסיכומיו, שב התובע וטוען כנגד הגיונו וסבירותו של ההסכם וטוען שההסכם אינו ברור, בדגש על הזיקה שבין הוראות סעיפים 4.1 ו- 8.10 להסכם והצורך שבהוראת סעיף 8.10 להסכם אם אמנם סכום המזונות כלל גם מדור. התובע טוען שויתוריו בהסכם נעשו כולם לטובת וכנגד מזונות הילדים ומדורם (סעיף 22 לסיכומי התובע). התובע טוען לסתירות בעדותה של הנתבעת ומבהיר שמאז עזב את הארץ חזר מספר פעמים לביקור.
עוד טוען התובע כי מדובר בהסכם שמיטיב רק עם הנתבעת ולפיכך דינו ביטול.
התובע שב והפנה לנספח (אותו הנספח שבעניינו ניתנה ההחלטה בלשכת ההוצאה לפעול).
התובע שב וטוען כנגד עורך הדין שערך את ההסכם עבור הצדדים, ולהיותו מוטה לטובת הנתבעת.
- באשר לעילות ביטול הסכם, טען התובע כי "..הטעות המיוחסת למקרה דנן הנה, שהתובע הבין שבהסכמתו לוויתור על חלקו ממכירת הדירה, על חלקו ברכב, על חלקו מהשטח שהעביר האב לנתבעת בזמן נישואיהם ועל המיטלטלין שבדירה, כלל ויתורים אלה היו כחלק מסילוק מוחלט והסדר מלא על תשלום המזונות כולל בתוכו גם את המדור מראש במכה אחד. לא רק זו, הנתבעת ניצלה את תום ליבו של התובע ועצמה עיניים בעת שחתם על הסכם, בידיעה שההבנות לא יבוצעו במלואם...." (סעיף 47 לסיכומים). אולם באותה נשימה טען התובע באופן כללי, כי ההסכם בלתי סביר, מפלה ועושק.
- עוד טען התובע בסיכומיו, כי ההסכם נחתם אך למראית עין (סעיף 48 לסיכומיו).
- בנסיבות אלה, עתר התובע לביטולו של ההסכם או לחילופין להורות על הפחתת דמי מדור מתשלום דמי המזונות עבור הקטינים ועל השבת דמי המדור.
תמצית טענות הנתבעת
- הנתבעת מבהירה כי קיים מעשה בית דין והשתק פלוגתא ביחס לטענותיו העובדתיות של התובע, בדמות החלטת רשמת ההוצל"פ החלוטה בבקשתו בטענת "פרעתי" (שכן התובע לא הגיש ערעור על ההחלטה, חרף הודעתו כי ישקול הגשתו).
- הנתבעת הכחישה מכל וכל את חתימתה על הנספח.
- מדובר בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין, על כל המשתמע מכך, שעה שהתובע היה מיוצג הן בעריכת ההסכם והן בבית הדין הרבני והתובע לא הציג כל ראיה שיש בה כדי לבסס טענת עושק או מרמה או כדי להצביע על כל עילה לביטול ההסכם.
הסכם הגירושין הפריד מפורשות בין סוגיית מזונות הילדים ובין מדורם.
התובע גם חתם על תצהיר העברה ללא תמורה של הזכויות בדירה.
התובעת לקחה על עצמה את האחריות לתשלום ההוצאות הרפואיות החריגות, בניגוד לנוהג.
חוסר הגיון או סבירות של ההסכם אינו בבחינת עילה לביטולו.
התובע כשל גם בחקירתו להסביר מה העילה לשיטתו לביטול ההסכם. לכל היותר מדובר בטעות בכדאיות.
- גם כיום, לאחר חזרתו ארצה משהות ממושכת בXXXX, אין התובע נוטל כל אחריות על חייהם של ילדי הצדדים ולאחריות המוגברת שנטלה על עצמה הנתבעת גם במסגרת ההסכם ביחס לגידול הילדים יש ערך כספי לא מבוטל.
דיון והכרעה
- נטל כבד מוטל על העותר לביטולו של הסכם, אשר קיבל תוקף שיפוטי. להנמקות לכך כבר נדרשתי בעבר ואיני מוצא צורך לשוב ולהידרש לכך [השוו, למשל: תה"ס (ב"ש) 10184-11-13 ח.ט. נ' א.ט. (מצוי במאגרים המשפטיים ; 26.11.17)].
- לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במכלול כתבי הטענות, על צרופותיהם, שוכנעתי כי דין התובענה להידחות לגופה, בין היתר מנימוקי הנתבעת. שכן לא מצאתי שהתובע עמד בנטל זה, בלשון המעטה.
- אמת ניתנה להיאמר, כי טענותיו –העובדתיות והמשפטיות – של התובע לבשו ופשטו כסות ושימשו בערבוביה תוך שהעילה לביטולו של ההסכם לא הובררה די צורכה אף לא בשלב הסיכומים. האם עילת עושק? האם הטעיה? האם מרמה, כפי שטען התובע בחקירתו הנגדית? ואם כן, מהן העובדות המגלמות בתוכן את עילות הביטול הללו? שכן עסקינן בטענות שונות, בעלות יסודות עובדתיים ורכיבים שונים. לא מצאתי לשאלות אלה תשובות של ממש אף לא בסיכומיו של התובע, למעט שתי טענות יסוד, שלמעשה נטענו עוד בהליך בטענת "פרעתי": האחת – טענה כנגד פרשנות ההסכם, ואי סבירותו לאור הפרשנות הטקסטואלית שהעניקה לו הנתבעת ורשמת ההוצל"פ ; השניה: טענה בדבר טעות של התובע לסבור שההסכם אכן הוביל לכך שלא ישלם מזונות כלל.
- אולם גם לו אניח, כי בלוז טענות התובע מצויות כלל העילות השונות שנוספו עם ניהולו של ההליך, לא מצאתי כל יסוד לתביעתו. אפרט נימוקי.
א. ההסכם עצמו נבחן ואושר כהסכם גירושין כולל על ידי בית הדין הרבני האזורי. עיון בפרוטוקול הדיון מיום 20.8.12 מגלה כי במעמד אישור ההסכם הסבירו הצדדים את הדחיפות שבאישור ההסכם, כי בית הדין עבר עם הצדדים על ההסכם לצורך אישורו, ואף הוסיף והבהיר הוראות לעניין מפגשים עם הילדים בעת חופשות התובע בארץ או לאחר שובו, בשונה מהוראותיו של ההסכם (שורות 9-11 לפרוטוקול הדיון מיום 20.8.12). רק לאחר שבית הדין שוכנע כי הצדדים הבינו את ההסכם במלואו, הוחלט לאשרו וניתן לו תוקף של פסק דין, בין היתר.
ב. בנוסף, ובניגוד לטענתו של התובע, לא ניתן ללמוד מלשונו של ההסכם כל פרשנות ולפיה ויתרה הנתבעת על החיוב במזונות ; זאת במובחן מן החיוב במדור, שאמנם הוסכם כי יבוא כנגד מרבית יתרת חלקו של התובע בתמורת הדירה. לשון ההסכם עצמה עושה שימוש מובחן ומושכל במינוח "מזונות" אל מול השימוש במינוח "מדור". סעיף 4. 1 להסכם הגדיר את סכום החיוב כ"דמי מזונות", ובו אף טרחו הצדדים להבהיר כי מדובר בסכום "גלובאלי".
אף לא ראיתי כל סתירה או אי בהירות ביחס בין סעיפים 4. 1 ובין סעיף 10. 8 – האחד בפרק המזונות והשני בפרק נכסי המקרקעין. פרשנות טבעית וישירה של שני סעיפים אלה מלמדת מפורשות כי יתרת חלקו של התובע בדירה (למעט 50,000 ₪) קוזזה כנגד מדורם של הילדים- וכנגד מדורם בלבד. בנסיבות אלה, אין תימה כי קביעת חיוב המזונות הוגדרה כקביעה "גלובאלית".
אף ניתן לתהות מדוע, אם אמנם ההסכם ביקש להעמיד את מלוא חיוב המזונות כנגד יתרת חלקו, מדוע לא נמצא לכך ביטוי בסעיף 8. 3. להסכם, הוא הסעיף שהבהיר את אופן חלוקת תמורת הדירה וקבע מפורשות את סכום היתרה שאמור התובע היה לקבל לידיו (50,000 ₪ - סכום שאין מחלוקת שקיבל).
במיוחד עת כידוע, "... אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו..." (סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 ; להלן: "חוק החוזים"), מוקשית בלשון המעטה טענת התובע בדבר היעדר סבירות קיצוני.
ג. התובע אף כשל מלהוכיח היעדר סבירות, לבטח לא קיצוני, המקים יסוד כזה או אחר לביטול הסכם על פי אחת העילות המוכרות לכך בדין, לרבות לפי פרק ב' לחוק החוזים.
עסקינן בהסכם גירושין כולל, שבמסגרתו נותנים הצדדים ביטוי למכלול שלם של אינטרסים.
במסגרת זאת, אין לשכוח, כי כטענת הנתבעת, לתובע עצמו היה צורך דוחק באישור ההסכם - לא כפייה וצורך בהכרח של הנתבעת, כי אם צורך של התובע, שחפץ לעקור לחו"ל. הדברים מוצאים ביטוי לא רק בדברי הנתבעת עצמה בתצהירה ובחקירתה הנגדית (עמ' 27 לפרוטוקול), כי אם גם בדברי התובע בתצהירו (סעיף 29 לתצהירו) , בדברי הצדדים עצמם בדיון בבית הדין הרבני כמפורט לעיל ובעובדה הפשוטה, שתשעה ימים בסך הכל לאחר מתן הגט ואישור ההסכם, עזב התובע לחו"ל.
במסגרת ההסכם נטלה על עצמה הלכה למעשה הנתבעת את האחריות המלאה לגידולם של הקטינים תוך שזמני השהות של התובע עימם הוגדרו מראש (גם ללא קשר לעקירתו הצפויה לחו"ל) כמינוריים.
במסגרת ההסכם, נטלה על עצמה הנתבעת הן את האחריות לתשלום מלוא הוצאות חינוך הילדים והן את האחריות לתשלום מלוא הוצאותיהם הרפואיות – לרבות הוצאות שאותה עת לא היו ידועות או ניתנות לצפייה מראש [סעיפים 4 (5) –(6) להסכם]. בוודאי שמדובר בהתחייבות כספית של ממש, אולם להתחייבות זו לא מצאתי זכר בטיעוני התובע.
במעמד אישורו של ההסכם אף ויתרה הנתבעת על כתובתה ותוספת כתובתה עם סידור הגט. מדובר בוויתור כספי של ממש ; זאת, גם מבלי להידרש לפוטנציאל ולתוחלת ההצלחה של תביעת כתובה בנסיבות שפירטה הנתבעת בכתב ההגנה ובתצהירה (ואיני נצרך כמובן לקבוע כל ממצא עובדתי בהקשר זה).
בנוסף, על מנת שבית המשפט יכול היה לבחון את היעדר הסבירות הקיצוני, כנטען, של ההסכם, היה על התובע להניח ולו ראשיתה של תשתית ראייתית בדבר יכולותיו הכספיות בעת כריתת ההסכם. שכן למעשה, טענת הנתבעת לפיה הוראות המזונות נועדו לאפשר לקטינים מדור וכן לאפשר להם לשמור על רמת החיים לה הורגלו בעבר, לא נסתרה כל עיקר ; זאת מקום בו התובע לא הניח כל ראיה שתבהיר שככלל, לא יכול היה לעמוד בתשלום המזונות כחיוב עצמאי ובלתי תלוי בוויתורו על מרבית חלקו. בנסיבות אלה, חישובים תיאורטיים בדבר עלותו של מדור והיוונו למשך תקופת זכאות הקטינים לעתיד ואי התאמתם הנטען לשיעור החלק בתמורת הדירה שעליו ויתר אינם יכולים לעמוד. הדברים יפים במשנה תוקף בהתחשב בסכום המזונות הכולל שנפסק.
ד. לעניין זה, יפים דבריה של הנתבעת, כפי שציינה בחקירתה הנגדית: "...ש' היה עצמאי כל השנים הרגיל אותנו לרמת חיים גבוה גרנו בוילה, הוא אמר שהוא רוצה לעזוב לXXX יש לו שם עבודה קיבל הצעה מכובדת הוא הולך לנהל XXX הוא אמר לי אל תדאגי לא אפגע ברמת החיים שלנו .... את הכסף שאיתו מכרנו את הבית ייעדנו מראש לקורת גג לילדים ה- 2,500 ₪ שכתובים בסעיף 4.1 הם נטו עבור המחיה והתחזוקה והבריאות והחינוך ולצערי הם משמשים לפסיכיאטר שהבן שלי רואה ולפסיכולוגים כי האב נטש אותם. היה בינינו מהלך מאד ברור הוא סמך עלי הוא נתן לי את הכסף של הבית שאבנה ועשה את כל מה שאפשר והוא ידע מבעוד מועד שאבא שלי קנה לי מגרש באנה לי עליו בית לקחתי עוד 400,000 ₪. עשינו הפרדה ברורה בין המדור לבין תשלום המחייה הבריאות החינוך... (עמ' 27 לפרוטוקול ; ראו גם בעמ' 28 שורות 20 – 31 לפרוטוקול).
בהקשר זה אני מעדיף את גרסתה של הנתבעת על פני גרסתו של התובע. בניגוד לטענות התובע בסיכומיו, לא מצאתי שגרסתה קרסה בחקירתה הנגדית והדברים שציינה (כמפורט לעיל), עולים ככלל בקנה אחד עם דבריה בתצהירה (השוו, למשל: סעיפים 14, 40-52 לתצהיר הנתבעת).
מנגד, גרסתו של התובע בחקירתו הנגדית היתה לאקונית, בלשון המעטה. התובע לא הסביר כדבעי מדוע לשיטתו הוא הוטעה ; מי "עשק" או "כפה" עליו להתקשר בהסכם ; לראשונה בחקירתו הוא טען כי למעשה ההסכם נכרת במרמה. מרמה זו יוחסה גם לבא כוחו דאז, בהקשרו נשמעו עוד קודם טענות אחרות (עמ' 17 שורה 31 לפרוטוקול וכן עמ' 18 לפרוטוקול). התובע ביכר להתייחס בעיקר לטענתו לפיה מדובר בהסכם חד צדדי ; אלא שכבר הראיתי שעל פניו ספק אם ניתן להידרש להסכם זה כאל חד צדדי (עוד מבלי שהונחה לפני בית המשפט על ידי התובע מלוא התשתית העובדתית לכך). דבריו של התובע בחקירתו אף מעלים תהיות של ממש אל מול דבריו בתצהירו, שכן אם אמנם ההסכם נכפה עליו או שמא "רומה" כדבריו, הכיצד עולים הדברים בקנה אחד עם טענתו המפורשת בתצהירו לפיה "... לאחר שהחלטתי לעזוב לחו"ל העדפתי להשאיר את חלקי מהכספים ממכירת הדירה המשותפת בידי הנתבעת בכדי להקל על ילדיי..." (סעיף 42 לתצהיר)?
עתה, ולאחר שכפי הנראה, גם התובע מבין, שלכל היותר עסקינן בטעות בכדאיות ה"עסקה", שאיננה מהווה עילה לביטול הסכם על פי דיני החוזים, לא כל שכן מקום בו ההסכם אושר וקיבל תוקף שיפוטי, אין די בהעלאת תיאוריות בדבר סבירות העסקה והפרחת טענה בדבר תרמית, כדי להוביל לביטולו של הסכם.
ה. ההסכם נערך על ידי עורך דין ואף נחתם בפניו. התובע לא מצא לזמן את עורך ההסכם למתן עדות, והדברים אומרים דרשני (וזאת גם לו אביא בחשבון את הטענה לפיה עסקינן במי שמוטה לטובת הנתבעת).
הדברים יפים במשנה תוקף עת מדובר בטענת מרמה המיוחסת גם לעורך דין, שנטענה באופן לאקוני, עת עורך הדין שימש כמייצגם של הצדדים שניהם, ולא רק של הנתבעת (ולעניין זה אין ניתן לקבוע כי דווקא לנתבעת היתה עדיפות בעיצוב תנאי ההסכם).
ו. אישור ההסכם בוצע כאשר הצדדים שניהם היו מיוצגים על ידי טוען רבני בבית הדין הרבני, שאף הוא לא הוזמן למתן עדות (לעניין זה ראו גם דברי התובע בחקירתו בעמ' 23 לפרוטוקול).
ז. הוא הדבר גם ביחס לתוצרי הצו שביקש התובע מחברת "פרטנר", שלא הובאו לפני בית המשפט.
כלל האמור לעיל מוביל למסקנה כי התובע כשל מלשכנע שיש מקום לביטולו של ההסכם.
- טענה נוספת לה נדרש התובע בתצהירו ובסיכומיו (גם אם, וכפי הנראה לא בכדי, בצורה לאקונית למדי), היא שיש לראות בנספח תמיכה ראייתית לטענתו. דין טענה זו דחייה, גם בהתעלם מטענת הנתבעת בדבר השתק פלוגתא בסוגיה זו וגם לו אניח כי אכן מדובר במסמך אותנטי . עסקינן לכאורה בנספח מיום 11.8.12, מוקדם למועד עריכת ההסכם ביום 14.8.12 גם לשיטת התובע ומוקדם למועד אישור ההסכם. מדוע, אפוא, לא הובא נספח זה לאישור בית הדין הרבני במעמד אישור ההסכם כולו ביום 20.8.12? לתובע פתרונים. ומה דינו של הנספח, לו אניח כי מדובר בהסכם מוקדם, עת ככלל ההסכם המאוחר, והשונה הימנו, הוא זה שאושר? האם אמנם מדובר בנספח להסכם שלפני או לטיוטה אחרת? שכן כאמור הנספח הקדים את ההסכם. תמהני. כך או אחרת, בוודאי שיש בכלל תמיהות אלה אך לחזק את המסקנה, כי בסופו של יום ההסדר שבחרו הצדדים לאשר הוא ההסדר המופיע בהסכם, ולא זה שבנספח.
- בהקשר זה, וכטענת הנתבעת, היתה בידי התובע האפשרות לחקור את אחיה, ל', שלפי הנטען חתם כעד על הנספח. אלא שבחקירתו הנגדית לא נשאל האח כל שאלה ביחס לנספח זה, והתמיהה לעניין זה בולטת (ראו בעמ' 26 לפרוטוקול).
- בהקשר זה אף אין לשכוח את ההסדר הדיוני המוסכם בלשכת ההוצאה לפועל, ואת תוצאת ההליך שם, בעקבות ממצאי בדיקות הפוליגרף אשר נגעו מפורשות גם בשאלת אותנטיות הנספח.
כפועל יוצא, אין באותו הנספח, גם לו אניח כי הוא אותנטי (ואיני קובע כך כל עיקר), כדי לסייע לתובע.
- כמובן, שגם אין מקום להסתמך על דברי חבריו של התובע, ט' וע', בתצהיריהם ובעדותם, עת הם עצמם מבהירים כי עסקינן בעדויות מפי השמועה בלבד.
- לבסוף, טוען התובע כי אין הגיון בסיפא לסעיף 4. 1 להסכם, שבו ניתן לכאורה להבין שחובת תשלום המזונות תהא "עד בלי די". לעניין זה גם הנתבעת הודתה, כי החיוב במזונות "שליש" על פי ההסכם הוא עד לגיל 20 (עמ' 29 שורה 31 לפרוטוקול). לעניין זה ניתן אמנם להניח, כי נוסח הסעיף מסורבל הוא, ויכול אף להוביל למחלוקת פרשנית. אלא שגם מלשון הסעיף, נמצאנו למדים כי הסיפא לו הבהיר כי החיוב הוא "...עד גיל 20..." (שם), והלכה למעשה הנתבעת עצמה הסירה את מעטה הספק הפרשני כאמור לעיל. בנוסף, הרי שעסקינן בסוגיה נפרדת מן הסוגיה הקשורה עם טענתו היסודית של התובע ביחס לפרשנות ההסכם, וכידוע, פירוש המקיים חוזה עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל (סעיף 25(ב) לחוק החוזים).
- כלל האמור לעיל מוביל למסקנה, כי דין התובענה דחייה.
- בדרך הילוכי זו לא נזקקתי למעשה לטענת הסף של הנתבעת בדבר מעשה בית דין, אולם אעיר, כי ככלל יש טעם בדבריה [לעניין זה, כמו גם לנסיבות בהן נפסק כנגד נתבע בהליך שלא כלל קביעה מפורשת של ממצאים פוזיטיביים, ולאחר מכן בחר הנתבע לתבוע את בר הפלוגתא שלו: רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין (מצוי במאגרים המשפטיים ; 8.3.09)].
- סיכומם של דברים:
א. לכל היותר, עסקינן בטעות של התובע בכדאיות ההסכם. התובע לא שכנע בכל דרך כי דין ההסכם בטלות, ולפיכך דין התובענה להידחות לגופה.
ב. בנסיבות אלה, והגם שיש טעם בטיעוני הנתבעת באשר להיותה של התובענה בבחינת כסות אחרת לטענות התובע בלשכת ההוצאה לפועל, לא נצרכתי לדיון מעמיק בטענות הסף של הנתבעת.
- כפועל יוצא, אני מורה על דחיית התובענה.
- באשר להוצאות. הכלל הוא כי יש לפסוק הוצאות ריאליות ומידתיות [השוו: בג"צ 891/05 – ו' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ נ' מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) (מצוי במאגרים המשפטיים ; 30.6.05)]. בשים לב לקיומם של חמישה דיונים ; לתיקונו של כתב התביעה ; למשך ההליך ;לדחייתו של מועד שמיעת הראיות על מנת לאפשר לתובע להביא את מלוא עדיו, ולכך שהלכה למעשה מלכתחילה ספק היה האם אמנם התביעה איננה אלא כסות לטענות שהוכרעו בלשכת ההוצאה לפועל, יישא התובע בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 20,000 ₪.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
פסק הדין מותר בפרסום בהשמטת כל פרט מזהה על אודות הצדדים ובני משפחתם.
ניתן היום, כ' כסלו תשע"ט, 28 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.