זוהי תביעתו של התובע נגד הנתבע, בנו, לסילוק ידו של הנתבע מבית המגורים המצוי ב-xxx (להלן: "הבית").
רקע וטענות הצדדים:
- התובע ואשתו, הגב' xxx (להלן: "האם") הם בעלי הזכויות בבית. התובע והאם מצויים בסכסוך ומנהלים הליכים בבית הדין השרעי ובפני בית משפט זה.
- התובע הגיש ביום 3.11.16 תביעה לסילוק ידם של ארבעת ילדיו המתגוררים במחיצת האם מן הבית. בהמשך, ולנוכח העובדה שילדיו האחרים xxx, xxx ו- xxx, אינם מתגוררים בפועל בבית נמחקה התביעה נגדם והיא הוסיפה להתנהל כנגד הנתבע, הבן אלמוני, בלבד.
טענות התובע:
- התובע טוען, כי הנתבע הינו בגיר עצמאי, עובד ומשתכר והוא איננו מחויב לדאוג למדורו. הנתבע לוקח חלק פעיל בסכסוך בין התובע לבין האם, באשר הוא ויתר אחיו מסיתים את האם נגד התובע, מקללים את התובע ומאיימים עליו.
- התובע הוא אדם חולה, בעל נכות של 100%, והוא נאלץ להילחם על מקומו בביתו שלו. הנתבע מקלל ומגדף את התובע ואף פונה למשטרה בתלונות שווא נגדו.
- הבית הוא נכס משותף לתובע ולאם.
בשעה שמוענק רישיון למגורים בדירת ההורים, יש צורך בהסכמתם של שני ההורים לכך. התובע מבקש להפסיק את הרישיון שניתן למגוריו של הנתבע בבית, וגם הסכמתה של האם להמשך מגורי הנתבע בבית איננה יכולה לאפשר את הישארות הנתבע בבית.
- בין התובע לאם מתנהלים הליכים לפירוק השיתוף בבית, ובשעה שהזכויות בנכס שייכות לתובע ולאם בלבד, הרי שמגוריו של הנתבע בבית תלויים ברצונו של התובע. לנוכח התנהגותו של הנתבע, מסרב התובע לאפשר את המשך המגורים של הנתבע בבית.
- האם והילדים נוהגים להגיש תלונות כנגד התובע והדבר אף הביא להגשת כתב אישום נגדו. בנוסף, על אף הטענה כי האם זקוקה לסיועו של הנתבע, מדובר באישה עצמאית אשר איננה תלויה בתמיכת ילדיה.
הנתבע והאם אף צורכים חשמל ומים בעוד התובע נאלץ לשלם את חשבונות החשמל הגבוהים.
בנוסף, מן העדויות שנשמעו בפני בית המשפט עולה, כי האם כלל אינה זקוקה למטפל, כך שנשמט הבסיס למגוריו של הנתבע בבית.
טענות הנתבע:
- לטענת הנתבע, במהלך שנות נישואיהם של התובע והאם חוותה האם אלימות קשה מצד התובע, ובמרוצת השנים נהג אף התובע באלימות נגד ילדיו. בשנת 2009 אף הוגש נגד התובע כתב אישום בעניין זה.
- בשנת 2011 עברה האם להתגורר ביחד עם ילדיה בקומה העליונה של בית הצדדים, בחדר בגודל של 20 מ"ר. על מנת שניתן יהיה להתגורר בחדר זה, פנה בנם של הצדדים xxx אל התובע וקיבל את הסכמתו לבניית חדר שירותים בקומה העליונה.
בקשתו של הבן לקבלת היתר לשיפוץ הקומה העליונה, כך שזו תתאים למגורי האם וארבעת ילדיה נדחתה על ידי התובע והשיפוצים בהם החלו הילדים הופסקו.
- למעשה, במהלך שלוש השנים האחרונות התגוררו במחיצת האם הנתבע ואחיו xxx. הנתבע חושש כי ככל שיעלה בידי התובע להרחיק אותו מאמו ולהותירה להתגורר בבית לבדה, עלול התובע לממש את איומיו ולהרוג את האם.
- הנתבע מציין, כי במסגרת בקשה לצו הגנה שהגישה האם נגד התובע נאסר על התובע להימצא בקרבתה של האם וכן נאסר עליו לעלות לקומה השנייה בה מתגוררים האם והנתבע. למעשה, יצר בית המשפט חלוקה בעין של הבית באופן שהאם מתגוררת בחלקו העליון ואילו האב מתגורר בחלקו התחתון.
הכניסה לחלקו העליון של הבית היא כניסה נפרדת, כך שלא ברור מדוע מבקש התובע לפנות את הנתבע מן הבית, שעה שהנתבע מתגורר בחלקו העליון של הבית, מקום בו התובע אינו נמצא כלל.
- הנתבע מוסיף וטוען, כי התובע אינו סובל מנכות כלשהי וכי הוא עושה שימוש במקל אך ורק כאשר הוא מגיע לדיונים בבית המשפט.
- בחודש 11/16 נפלה האם ונפצעה במספר חוליות בצווארה ובגבה. הנתבע סועד אותה, ולפיכך יש לאפשר לו להוסיף ולהתגורר במחיצתה.
- מטרתו של התובע היא להרחיק את הנתבע מן הבית על מנת לבודד את האם ולהותירה חסרת הגנה.
התובע הציג לבית המשפט מספר גרסאות שונות. תחילה טען, כי הוא חושש מילדיו, לאחר מכן טען כי נגרם לו נזק כלכלי בשל מגוריהם בבית. בהמשך, השיב התובע כי מדובר באלימות נפשית מצד ילדיו.
- יש לאבחן את הלכת פסק דין ביאלר במקרה הנדון, שכן אין מדובר במגורים משותפים. הצדדים מתגוררים בקומות שונות של הנכס ולא מתקיים שיתוף ביניהם.
דיון:
- שורשיו של הרישיון נטועים בתורת ההשתק. הפסיקה הכירה בקיומו של מוסד הרישיון במקרקעין גם לאחר חקיקת חוק המקרקעין, וקבעה, כי אף כיום ניתן להכיר ברישיון בלתי הדיר במקרקעין, וזאת בין היתר מכוח עקרון תום הלב. (ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מו(5) 184).
- יצירת הרישיון לא תעשה אך ורק במסגרת הסכם בין הצדדים, כי אם ניתן להסיקה אף מהתנהגות בעל המקרקעין או משתיקתו ואי התנגדותו לשימוש. אלה מלמדים על הסכמה לשימוש במקרקעין ויצירת השתק. (ע"א 496/89 אל-קאלאב נ' אוניברסיטת בן גוריון, פ"ד מה(4) 343)).
- בית המשפט יימנע מסילוק של בעל רישיון, כאשר הצדק דורש את המשך קיום הרישיון בעין. יחד עם זאת, הפעלת הכלל תיעשה בגמישות, ולבית המשפט מוקנה שיקול דעת בקביעת הסעד הראוי והצודק בכל מקרה על פי נסיבותיו: קיום הרישיון בעין, סילוק יד מן המקרקעין תוך תשלום פיצויים, או סילוק יד ללא פיצוי (ע"א 515/76 לוי נ' ויימן, פ"ד לא(2) 127; ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן, פ"ד לו(4) 403).
- כל אימת שמדובר ברשות גרידא שניתנה חינם ללא כל תמורה, הרי שאין זה הסכם במובן החוקי של המילה. ככזו, הרשות קיימת עקב רצונו החופשי של המרשה, ומתבטלת עם גילוי דעתו של זה, כי אינו מעוניין להמשיך בהענקת הרישיון. יוצא איפוא, כי בר רשות מכוח רישיון שימוש ללא תמורה, צפוי בכל רגע נתון לדרישת סילוק יד, אף אם פעולתו בנכס נמשכה זמן רב. (ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא(3) 433, ).
- בנוסף, כאשר עניין לנו בבעלים משותפים במקרקעין, די בכך שאחד מהם חפץ להפסיק את רשות המגורים אשר ניתנה לצד ג', על מנת שיסתיים הרשיון:
"כאשר שותף אחד מתיר לצד שלישי להשתמש בנכס, או בחלק כלשהו ממנו, בניגוד לרצונו של השותף השני, הוא חוטא לאמור בסעיף בשני דברים: ראשית, המשתמש במקרקעין זה לא הוא עצמו אלא אחר. שנית, על-ידי התרת שימוש לצד שלישי הוא מונע מהשותפים האחרים עשיית שימוש כזה באותו זמן. אין ללמוד גזירה שווה לעניין זה מהעברת בעלות או מעשיית עיסקה אחרת במקרקעין בלי הסכמת יתר השותפים שהחוק מתיר אותה, שכן על-ידי העברה כזאת לא נפגמת זכותם של השותפים האחרים ומאומה לא נגרע ממנה. מה שאין כן, כאמור, במקרה של התרת שימוש בנכס, או בחלק ממנו, לאדם אחר, בלי הסכמת יתר השותפים. הרשאת מגורים בדירה, המשותפת לשני בני-הזוג, על-ידי אחד מהם לאדם אחר, פוגעת גם פוגעת בחזקה ובשימוש של בן-הזוג השני. מבחינה זו, אינו שונה דינו של בן בגיר לדינו של זר. אם אחד מבני-הזוג ייפה כוחו הרשות לבן בגיר לגור בדירה המשותפת והשייכת שווה בשווה לשני בני-הזוג, שלא על דעתו של בן-הזוג השני, מותר לו גם להרשות זאת לאדם אחר. כי מה נפקא מינה לעניין זה בין בן בגיר שאין עוד חובה חוקית לספק לו דיור לבין אדם אחר? כלום יעלה על הדעת מצב כזה? אדם מוכנס לדירה חינם אין כסף על דעת השניים ללא התחייבות חוקיה כל-שהיא כלפיו, וכעבור זמן אחד אינו רוצה בו עוד.
כלום אפשר לכפות עליו אדם כזה רק מפני שבן-הזוג השני אומר: אהבתי את האיש (או האשה) ואיני רוצה שיעזוב (או תעזוב)?" (ע"א 304/72 ביאלר נ' ביאלר פ"ד כז(1) 533.)
- התובע אישר בחקירתו כי אכן מתקיימת הפרדה פיזית בינו לבין האם:
"ש. מי גר בקומה התחתונה של הבית
ת. אני.
ש. מי עוד
ת. אף אחד.
ש. כמה זמן אתה גר שם לבד
ת. הרבה שנים, מ- 2004.
ש. מי גר בגג
ת. האישה עם הילדים." (עמ' 8, ש. 27 עד עמ' 9, ש. 5).
עם זאת, הוא הכחיש, כי האם עברה להתגורר בחלקו העליון של הבית בשל אלימות מצדו (עמ' 9, ש. 14 – 19).
- התובע שב על הטענה כי הוא חי בפחד מן הנתבע ולדבריו: "אני התביעה שלי נגד הבחור הזה הבריון הזה, רק לפני כמה ימים רוצה לשוך עלי מים עם הגחלים ואיך אני לא אחיה בפחד, אני כל הזמן בפחד". (עמ' 11, ש. 14 – 15). עוד הוסיף התובע כי שני הבנים, xxx והנתבע, ניסו להיכנס לקומה התחתונה בבית במהלך השנה האחרונה (עמ' 12, ש. 5 – 6 ו- 15 – 17). לדברי התובע, אין מניעה לכך שייכנס לקומה העליונה אולם הוא איננו אליה משום שהוא מפחד (עמ' 13, ש. 23 – 26). הוא הודה, כי האם אינה עושה שימוש בקומה התחתונה (עמ' 13, ש. 34 – 35).
- על אף שהתביעה כנגד ילדיו האחרים נמחקה, בחר התובע לטעון במהלך עדותו כי כל ילדיו מתגוררים עם האם בקומה העליונה של הבית (עמ' 14, ש. 24 – 25).
- כאשר נשאל התובע: "קיימת הפרדה מלאה. זה לא שאתה והאישה גרים באותו בית וזה שהיא מרשה ל-xxx לגור בבית פוגע בך. יש הפרדה, אתה בקומה התחתונה והיא בעליונה. יש לה דלת נפרדת וכניסה נפרדת ומדרגות נפרדות. לא נפגשים אפילו. איפה זה פוגע בך"
השיב: "ת. יש נגישות רלבנטית וישירה. כמה לידי הנתבע עבר לידי בחניון האוטו, כמה פעמים מתקרב אליי במרפסת כמה פעמים? כמה פעמים זורק עליי אבנים וגם כסא ואם היה פוגע בי.. מלמעלה". (עמ' 15, ש. 27 – 31).
כבר בשלב זה יש לציין, כי איני נותנת אמון בדברי התובע, בדבר התנכלויות מצידו של הנתבע.
- הנתבע טען בחקירתו, כי עבר להתגורר ביחד עם האם ויתר אחיו בקומה העליונה של הבית בשנת 2011 (עמ' 23, ש. 10 – 11).
הוא שב על הטענה כי במהלך השנים ננקטה אלימות על ידי התובע ולדבריו: "כל זה בגלל האלימות שסבלנו ממנה. כל הזמן אלימות, צעקות, איומים. גם שאנחנו למעלה, גם איומים וצעקות ורק בעיות". (עמ' 24, ש. 25 – 26).
כשנשאל:
"ש. למה אתה פשוט לא הולך
ת. איך אלך ואשאיר את אמא לבד? היא נפלה ושברה את הצוואר ויש לה בגב משהו. השבוע הזה יש לה ניתוח. איך אשאיר אותה לבד? אני מפחד עליה. הוא מאיים וכל הזמן רוצה להוציא את כולם מהבית. הוא חושב רק על כסף והבית
ש. אתה מוכן לספוג את האלימות
ת. אני מגן על אמא שלי". (עמ' 25, ש. 5 – 10).
- יחד עם זאת, הבהיר הנתבע כי הוא לומד בימי שני ורביעי בין השעות 9.00 – 15:30, וביתר הימים עובד מהשעה 6.00 בבוקר ועד 15:30 – 16:00 (עמ' 26, ש. 22 – 27 ועמ' 27, ש. 5 – 6).
כאשר נשאל מה עושה האם בשעה שהוא איננו מצוי בבית, השיב כי "היא יושבת בבית בפנים" (עמ' 27, ש. 8).
- אף שהנתבע אינו נוכח לצידה של האם לאורך היום כולו, יש להניח כי עצם נוכחותו בבית, ולו למשך שעות אחר הצהריים, הערב והלילה, מסייעת לאם ונוטעת בה תחושת ביטחון.
- לעניין זה, ראו דברי הבת xxx בעמ' 32 ש' 27-28, אשר אישרה בדבריה את הקושי הפיזי בו נתונה האם: "היא צריכה עזרה, עם השברים של החוליות של בגוף אם היא מרימה דברים זה יכל לגרום לנזק לעמוד השדרה שלה" (עמ' 33 ש' 14-15).
- לתמיכה בדברים, העידה האם עצמה כי היא סובלת משברים בגב, בצוואר, בבטן, וכי היא צפויה לעבור ניתוח בצוואר. היא אישרה את דבר הסיוע הניתן לה על ידי כי בנה ובתה (עמ' 36 ש' 25-27ׂׂׂ).
- ניתן לקבוע כי יש במגורי הנתבע עם האם כדי לסייע לה ולהקל עליה, נוכח האמור לעיל.
יחד עם זאת, אין די בכך שהאם זקוקה לעזרת הנתבע וכי נוכחותו בבית היא על דעתה של האם. לתובע ולאם זכויות בנכס, ולכאורה די בכך שהתובע מביע התנגדותו לשהות הנתבע בנכס על מנת לקבוע כי רישיון המגורים של הנתבע בנכס פקע וכי יש להורות על סילוקו מן הבית.
- אלא, שכאשר קיימת הפרדה פיזית בין התובע לבין האם, וחלוקת שימוש נפרדת בשני חלקי הנכס, נשמט הבסיס תחת דרישתו של התובע לפינוי הנתבע במקרה זה.
אם נקבע, כי נוכחות צד ג' בנכס מהווה פגיעה בחזקה ובשימוש אשר עושה אחד מן הבעלים בנכס ועל בסיס רציונל זה יש להורות על סילוק צד ג' מן הנכס, הרי שהדבר אינו מתקיים מקום בו הקדימו השותפים וחילקו את השימוש בנכס באופן שאיש מהם אינו מצוי בחלקו של האחר, ובשעה שלא הוכחה הפרעה מצדו של הנתבע לתובע.
- משעה שהאם מתגוררת בקומה העליונה של הנכס, והכניסה לחלק זה של הנכס היא נפרדת, ואילו התובע מתגורר בקומה התחתונה וכף רגלו אינה דורכת בקומה העליונה, אין נוכחותו של הנתבע בקומה העליונה פוגעת בשימוש אשר עושה התובע בנכס.
דרישתו של התובע לסילוק ידו של הנתבע מן המקרקעין בנסיבות אלה מהווה חוסר תום לב ואין מקום להיעתר לה.
- אשר על כן, הריני מורה על דחיית התביעה, תוך חיוב התובע בהוצאות בסך של 20,000 ₪.
- המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.
- פסק הדין מותר לפרסום ללא שמות הצדדים.
ניתן היום, כ' אדר תשע"ח, 07 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.
חתימה