תביעה לקיום צוואה והתנגדות לקיומה

עניינו של פסק הדין אשר בפני הוא הכרעה בתביעה לקיום צוואתו מיום 27.3.07 של המנוח מ.ר. שנשא ת"ז ...., ונפטר ביום 31.1.08 (להלן " המנוח") (ת"ע 22477-10-11) וההתנגדות לקיומה של צוואה זו (ת"ע 22600-10-11), שהוגשה מטעם מנהל עיזבון אימו המנוחה של המנוח, אשר הגיש גם בקשה לצו ירושתו של המנוח (ת"ע 15094-02-12) במידה שאקבל את ההתנגדות, ואדחה את הבקשה לקיום צוואת המנוח.

הרקע ותמצית טענות הצדדים:

1.         המנוח נפטר ביום 31.1.08, בהיותו נרקומן ואלכוהוליסט כבד, לאחר שגופתו נמצאה במצב של קישיון, לאחר שהייתה מוטלת מספר ימים בדירה. העתק דו"ח משטרת ישראל צורף לתצהיר מנהל העיזבון וסומן נספח נ/17. כב' השופטת שפירא כתבה בהחלטתה מיום 7.2.08 מתוך חס"מ (ת"א) 106/08 מדינת ישראל נ' ר. ז"ל (סומן נספח נ/20): " המנוח נפל קורבן להתמכרותו לסמים ולאלכוהול, לבדידות ולהזנחה שבה חי בשנים האחרונות", עוד צוין כי משקל המנוח היה 43 ק"ג וגובהו 172 ס"מ.

2.         המנוח ערך את צוואתו בעדים ביום 27.3.07. בצוואתו ציווה את רכושו (שכלל 2 דירות) לזוכה - שאינו קרוב משפחתו.

3.         ההתנגדות לקיום צוואתו של המנוח הוגשה ע"י מנהל עזבונה של אימו המנוחה של המנוח אשר הלכה לעולמה אחריו. במסגרת ההתנגדות התבקשתי להורות כי הצוואה בטלה ואין לה כל תוקף.

4.         יצוין כי מנהל העיזבון טען בשם יורשי עזבון המנוחה ס.ר ז"ל (להלן " המנוחה") וכי עזבונה של המנוחה (אשר נפטרה אחרי המנוח) הינו היורש בשלמות את עזבונו של המנוח, הואיל והמנוח לא הותיר אחריו צאצאים ו/או בת זוג.

5.         בהתנגדות פורט סיפור המשפחה העצוב והנוגע ללב:

            בתקופת מלחמת העולם השנייה הסתירה המנוחה הגב' ס.ר., אשר היתה נוצריה, את ל.ר., אביו של המנוח, והצילה אותו מהכובש הנאצי. המנוח ל.ר, שרד את מאורעות מלחמת העולם השנייה והשואה, ולאחריה עלה לישראל, לאחר שנשא את המנוחה ס.ר, והיה נגן  קונטרבס בתזמורת הפילהרמונית הישראלית. למנוחים נולדו המנוח שצוואתו על המדוכה, ובת נוספת שסיימה חייה בצורה טראגית.

6.         ביום 30.8.96 נפטר המנוח ל.ר ז"ל, הוצא צו ירושה לעזבונו ביום 10.8.05, ועזבונו הונחל בשלמות לרעייתו, המנוחה ס.ר, אשר נפטרה אחרי המנוח ביום 23.4.08 (כזכור המנוח נפטר ב-31.1.08).

7.         ביום 23.4.08 נפטרה המנוחה ס.ר, בהיותה בת 84 שנים. צוין בהתנגדות כי המנוחה לא המירה את דתה, ונותרה נוצריה עד ליום מותה. המנוחה לא שלטה בשפה העברית וסבלה בשנים האחרונות מדמנציה ולא הייתה מסוגלת לדאוג לענייניה, ועל כן ביום 15.8.06 מונתה עמותת ש.פ.ר כאפוטרופה לגופה ולרכושה.

8.         לאחר מותה של המנוחה מונה עו"ד עפר קאופמן כמנהל עזבון זמני לעזבון המנוחה.

9.         המתנגד, מנהל העיזבון הזמני, טען כי הזוכה עפ"י הצוואה (התובע בתביעה לצו קיום צוואה) היה לכאורה חבר של המנוח, וכי הקשר בינו לבין המנוח היה קשר מוזר. לטענתו, לאחר מות האב, ל.ר, מצא התובע בבני משפחת ר. " פוטנציאל לשם סיפוק צרכיו האישיים, ולשם התעשרות שלא כדין על חשבון רכושה של משפחת ר.". עוד הוסף כי על פי מידע שנמסר למנהל העיזבון, גרם התובע למנוח להתמכרות לסמים קשים לשימושו, וגובה את תמורתם בסכומים גבוהים תוך ניצול מצוקתו של המנוח ו/או מצבו הגופני, ו/או מצבו הנפשי של המנוח, כאשר המנוח היה מצוי תחת השפעות הסם ו/או כאשר הינו תחת השפעת אלכוהול, וכאשר אינו מודע למעשיו.

10.        מנהל העיזבון הוסיף וטען כי ביום 18.11.04 "מכר" המנוח לתובע דירה של המשפחה ברח' ...., ת"א, וזאת כביכול בשם עיזבון אביו ל.ר וכמיופה כוח של אימו, ס.ר וזאת בטרם ניתן צו ירושה לעיזבון אביו המנוח, מנהל העיזבון הוסיף כי תמורת מכר הדירה לא אושרה ע"י מנהל העיזבון, וחשבונות הבנק של המנוחה נותרו ריקים.

11.        מנהל העיזבון הוסיף וטען כי התובע הוציא במרמה תוך כפייה ו/או עושה ו/או השפעה בלתי הוגנת מידי המנוח, צוואה לפיה כל רכושו אשר יוותר לאחר מותו, יונחל בשלמות לתובע. צוואה זו הוצאה תוך השפעה בלתי הוגנת תוך כדי איום ו/או עושק או כפיה. עוד הדגיש מנהל העיזבון כי במסגרת הצוואה מפורטים גם נכסים אשר אינם כלל בבעלותו של המנוח.

12.        מנהל העיזבון הוסיף עוד כי התובע פסול מלרשת את המנוח, מאחר שעל פי הנטען סיפק לו סמים קשים, ועקב כך שהמנוח הלך לעולמו כתוצאה מצריכת יתר של סמים קשים.

13.        עוד נטען בהתנגדות כי המנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, המנוח היה ידוע כמשתמש בסמים קשים וכאלכוהוליסט, ומנת יתר של סם אף הביאה בסופו של דבר למותו, לפיכך נטען " נהיר כי המנוח לא ערך את הצוואה מרצונו החופשי", ועל כן דין צוואתו של המנוח להתבטל.

14.        מנהל העיזבון אף טען כי התובע השתלט על המנוח ועל חייו ללא מיצרים, כאשר עוד בחייו הוציא התובע מן המנוח כספים רבים, ונראה כי הפעיל על המנוח לחצים בהם לא יכול היה לעמוד והחתים אותו על צוואה לטובתו.

15.        מנהל העיזבון הוסיף וטען כי יש לבטל הצוואה נוכח הוראות סעיף 35 לחוק הירושה תשכ"ה-1965, כיוון שהיה מעורב בעריכת צוואתו של המנוח, ו/או עקב השפעה בלתי הוגנת שהפעיל עליו.

16.        עוד יצוין כי בהתנגדות העלה מנהל העיזבון ספק אם המנוח הוא אשר חתם על הצוואה נשוא הדיון שבפני.

17.        אציין כי מיניתי כמומחה רפואי מטעם בית המשפט את פרופ' פניג שיחווה דעתו באשר לכשירותו של המנוח לערוך את הצוואה נשוא הדיון שבפני.

דיון

האם בנסיבות העניין מתקיימת חזקת כשרות הצוואה?

18.        מנהל העיזבון טוען בסיכומיו כי נפלו פגמים בצורת הצוואה באופן שאין הצוואה מקיימת את כל דרישות סעיף 20 לחוק הירושה תשכ"ה-1965. אמנם לטענתו, רשאי בית המשפט לקיים את הצוואה, בהחלטה מנומקת, אם השתכנע מעל לכל ספק שהיא משקפת את רצונו האמיתי של המצווה, ואולם לטענתו, המנוח לא ערך את הצוואה מרצונו החופשי, ולפיכך הנטל הראייתי להוכיח שהצוואה לא נעשתה תוך השפעה הינו על התובע, וכן עליו להוכיח את גמירות דעתו של המצווה.

            מנגד, טוען ב"כ התובע, כי טענתו זו של התובע היא טענה שהעלה התובע לראשונה בסיכומיו, ולפיכך אל לי לשעות לה, שכן זו הרחבת חזית אסורה.

19.        בדיקת כתבי הטענות מראה שאכן מנהל העיזבון לא טען טענה בדבר פגמים בצוואה בכתב ההתנגדות.

20.        למרות האמור לעיל, אינני רואה טענה זאת משום הרחבת חזית אסורה, שהרי המחלוקת בין בעלי הדין היא בעניין הנטל הראייתי. ככלל, נטל השכנוע מוטל על בעל הדין המתנגד לקיום הצוואה, ככל שלא נפלו בגדרה פגמים צורניים.

לצוואה נעדרת פגמים עומדת חזקת הכשרות עפ"י הוראות סעיף 25(א) לחוק הירושה תשכ"ה-1965 הקובע כי:

" התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא    משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקימה אף אם נפל פגם בפרט מן הפרטים, או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בהעדר העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור".

            ואכן, כך גם קובע פרופ' ש' שילה, בספרו "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה - 1965" (הוצאת

נבו, עמ' 232):

" ...הלכה פסוקה וקבועה היא כשלפנינו צוואה שעל פניה נתמלאו בה כל הדרישות הצורניות, חזקה שהיא תקפה, ועל הטוען לפסלותה - הראייה. ואולם, אם הצוואה פגומה בפגם זה או אחר, חובת הראייה מתהפכת, ועל הטוען לקיומה נטל ההוכחה שאמנם לפנינו צוואה שאין ספק באמיתותה, כולל החובה להוכיח את צלילות דעתו של המצווה, ושלא הופעלה על המצווה השפעה בלתי הוגנת וכדומה...".

            ראו גם: ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה פ"ד נ"ה (3) 837; ע"א 130/77 עוזרי נ' עוזרי פ"ד ל"ג (2) 346.

21.        בדיקת הצוואה מראה כי בניגוד לטענות התובע בסיכומיו נפלו פגמים בצוואה כדלקמן:
אין תאריך לחתימת המצווה על הצוואה, הצוואה אינה כוללת את הצהרתו של המצווה כי הצהיר בפניהם שזו היא צוואתו.

22.        הוראת סעיף 25(א) לחוק הירושה תשכ"ה-1965 קובעת כי על בית המשפט להשתכנע מעל כל ספק סביר בדבר אמיתותה של הצוואה על מנת לקיימה וכעולה מפסק הדין בעניין ע"א 205/70 שרעבי נ' סוברי פ"ד כ"ה (1) 429: " ...כוונת המחוקק כפי שהיא עולה מלשון סעיף 25 הייתה שצוואה שאין לגביה כל פקפוק, לא תיפסל בגלל פגם פורמלי...". ועם זאת, נקבע בפסיקה כי " ...המבקש לתת לה תוקף, כל אף פגם שנתגלה בה, חייב קודם כל להוכיח באופן חיובי את אמיתותה עד שיהיה ביטחון מלא כי המסמך על כל חלקיו המוגש כצוואה הוא אמיתי וכל ספק בעניין פועל לרעתו ומונע את קיום המסמך כצוואה".

            ראה: ע"א 430/73 אקשטיין נ' כהן פ"ד כ"ח (2) 432.

            ובהקשר זה, מוסיף כב' השופט שוחט בספרו "פגמים בצוואות", מהדורה שנייה, עמוד 73, דברים היפים לענייננו אותם אצטט:

                        " לאור דרגת השכנוע הכבדה אותה דורש המחוקק, כבדה יותר מזו המוטלת על תובע במשפט פלילי, נודעת חשיבות רבה לשאלה מי הוא הנושא בנטל? מי הוא זה אשר צריך לשכנע את בית-המשפט ולהעניק לו את הביטחון המלא בדבר אמיתותה של הצוואה?

                        הלכה פסוקה היא שצוואה תקינה על פניה מבחינת צורתה, חזקה שצוואת אמת היא. מי שמבקש לפסול את הצוואה מכל סיבה שהיא המוכרת בדין עליו נטל השכנוע, עליו להוכיח ולשכנע שהצוואה אינה ביטוי לרצונו האמיתי והחופשי של המצווה ובמקרה של ספק תקוים הצוואה.
כלל זה אינו חל מקום שהצוואה אותה מבקשים לקיים אינה ממלאת אחר היסודות הצורניים הנדרשים בסעיף 20-23. נתקיים פגם צורני שכזה שוב אין מקום להנחתו של החוק שבצוואת אמת עסקינן. להיפך, קיומו של הפגם מעלה את החשד שהצוואה דווקא אינה משקפת את רצונו האמיתי, המלא והמוחלט של המצווה. אבל, אין בכך כדי לפסול את הצוואה לחלוטין. המחוקק מאפשר קיומה של הצוואה כצוואת אמת חרף הפגם, אבל נטל השכנוע שבצוואת אמת עסקינן יועבר על שכמו של המבקש לקיים את הצוואה, להוכיח ולשכנע את בית-המשפט שחרף הפגם הצוואה מהווה ביטוי לרצונו האמיתי והחופשי של המצווה ובמקרה של ספק, יפעל זה לאי קיומה של הצוואה".

23.        אוסיף עוד שהחזקה הכלולה בסעיף 25(א) לחוק הירושה חזקה שבדין היא, ולפיכך מטילה היא חובה על בית המשפט לבדוק צוואה שנפל בה פגם, גם אם הטענה נטענה לראשונה בסיכומים ואולי אף מיוזמת בית המשפט.

24.        בנסיבות אלה איפוא אני סבורה כי אכן במקרה הנדון בפני יש היפוך הנטל הראייתי, באופן שעל התובע להוכיח את העובדה שהמנוח יכול היה להבחין בטיבה של צוואה, ובהעדרה של השפעה בלתי הוגנת.

הטענה כי המנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה

25.        כידוע קובעות הוראות סעיף 26 לחוק הירושה תשכ"ה-1965:

            " כשרות לצוות

            צוואה שנעשתה ע"י קטין או ע"י מי שהוכרז פסול דין, או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה"

26.        הפסיקה הרבתה לעסוק בשאלה מה פירוש המילים " להבחין בטיבה של צוואה", הכללים סוכמו בפסיקה על פי שלושה מרכיבים עיקריים: מודעות המצווה לעובדה שהוא ערך צוואה, ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו, מודעותו באשר לתוצאות עריכת הצוואה על יורשיו.

            ראה בעניין זה: ע"א 821/79, 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד ל"ה(3) 101; ע"א 15/85 מזרחי נ' רז ואח', פ"ד מ"א (4) 454.

            עוד קבעה הפסיקה כי על המצווה להיות בדעה צלולה ולפרט נכונה את המציאות הסובבת אותו כאשר דעתו משוחררת במלחצי נפש חולניים, תעתועי דמיון ומחשבות שווא.

ראה בעניין זה: ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מ"ח (3) 705; ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' רינה מרום פ"ד מ"ט (1) 3118; דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש פ"ד נ"ב (2) 813.

27.        להלן אפנה לממצאיו של המומחה, ואצטט מתוך חוות דעתו:

" ...מתוך התיעוד הרפואי ניתן להבין שלמנוח רקע של שימוש כבד בסמים ב-15 השנה האחרונות לחייו, וכמו כן היה אלכוהוליסט... ניתן היה להבין מהתיעוד הרפואי שהיה בתוכנית גמילה במרכז יפו ברחוב אדם מיצקביץ', אולם מבירור עם המכון לא נמצא הנ"ל שם. בהמשך ביררתי במקומות אחרים אפשריים כמו מרפאת המתאדון ברחוב הרכבת 35 בת"א... מרפאת אידלסון... אך לא היה בטיפולם. במרפאת מתאדון נרשם לטיפול במאי 2007. באוגוסט 2008 ניסתה המרפאה ליצור איתו קשר אך לא ענו (סביר שבאותה תקופה כבר לא היה בין החים)...
...בכל המפגשים שלו עם המערכת הרפואית לא מועלה שאלה של ליקוי קוגנטיבי משמעותי. אין עדות להפרעה נפשית אחרת על הציר הראשון, למעט התמכרות לסמים. התמכרות לסמים כשלעצמה איננה פוסלת אדם מלהיות כשיר לערוך צוואה. המפגשים של המנוח עם המערכת הרפואית סמוך לתקופה הנדונה היו ב-11.3.07 כאשר התקבל  לאשפוז בגלל הקאות דמיות ולאחר שהתייצב מצבו ברח מהמחלקה וב-9.8.07 נמצא ע"י עוברי אורח שוכב ברחוב, פונה ע"י מד"א, ומצבו בהגיעו לאשפוז היה משביע רצון. ב-27.3.07 הוא חתם על צוואה. המנוח אמנם ברח מבית החולים ולא השתחרר כמקובל לאחר שהתייצב מצבו, יש לשער שהתנהגות זו היה לה קשר לצורך שלו להשיג את מנת הסם, איך אין בהתנהגות חסרת שיפוט זו, או התנהגות לא נורמטיבית זו, כדי להצביע על נושא הכשירות לצוואה. אין באשפוז כל התייחסות להיות המנוח עם הפרעות קוגנטיביות או הפרעות חמורות בבוחן המציאות.
ההתמכרות לסמים במקרה שלפנינו הייתה כרונית, אולם המצבים שבהם האדם בהרעלה של הסם או תחת השפעה כה חזקה של הסם, משבשת את כושר שיפוטו, הוא מצב חולף ולכן לא נשללת כשירותו החוזית... לא עמד לפני תיעוד המעיד שהמנוח היה שרוי באחד המצבים הללו בזמן עריכת הצוואה. הערכת הכשירות צריכה להיעשות ביחס לנושא הנדרש, וצריך להראות שבגלל הפרעתו הנפשית והשפעת הסמים נפגעה יכולתו במידה כזאת שלא ענה למשוכה הנדרשת בחוק, לערוך צוואה. אין עדות מהתיעוד שהוצג לפני שאכן הייתה מידה כזו של פגיעה.

מסקנות

מהתיעוד הרפואי שעמד בפניי, אין כל עדות רפואית שתעלה ספק לגבי כשירותו לערוך צוואה".

28.        לכאורה כבר כאן, ואם אכן הנטל הראייתי להוכיח את עובדת היותו של המנוח בעל יכולת להבחין בטיבה של צוואה - הרי התובע לא הרים את הנטל הראייתי המושת עליו.

29.        תמיכה נוספת למסקנתי שלעיל נמצאת דווקא בתשובותיו של המומחה לשאלות ההבהרה שנשאלו על חוות דעתו, ולהלן אפרט:

29.1      המומחה קבע בתשובה מס' 5 לשאלות ההבהרה:

            " כפי שציינתי בחוות דעתי, במהלך השימוש בסמים והשפעתם, בזמן ההרעלה, עלול להיפגע שיפוטו של האדם המשתמש בסמים. מידת הפגיעה בשיפוט תלויה כמובן בעוצמת וחומרת ההשפעה ובסוג השיפוט הנדרש. במצב הרעלה הכושר לשקול בצורה הגיונית אלטרנטיבות ולחשוב על העתיד -  פגום והאדם הוא עבד לתחושות הרגעיות וכל יכולתו לקבל החלטות,  כפי שנדרש במצבים הדורשים שיפוט, נפגם. אולם על מנת שכשירותו לעריכת צוואה תיפגע, נדרשת פגיעה חמורה יחסית בתפקוד הקוגנטיבי ובכושר השיפוט. במצבים קיצוניים יותר, כאשר השימוש בסמים הסתבך בפגיעה במערכת העצבים המרכזית כמו ב- AIDS למשל, או בדמנציה כתוצאה מסמים ו/או אלכוהול, נפגעים התפקודים הקוגנטיביים, וממילא עלולה כשירותו של האדם לערוך צוואה, להיפגע".

            29.2      כך גם בתשובה מס' 6 בה אמר המומחה:

" ...כנ"ל, במצב של שכרות שהיא מצב אינטוקסיציה, תיפגע כשירותו של האדם לערוך צוואה וכנ"ל במידה ויש פגיעה בזכרון כתוצאה משימוש באלכוהול (קורסקוף) ותסמונת גמילה מאלכוהול (דליריום)".

            29.3      עוד ענה המומחה בתשובה מס' 14:

" המנוח צרך בעיקר אופיאטים ואלכוהול. מתוך התיעוד הרפואי נראה שהיו תקופות שהשתמש בבנזודיאזפינים ממשפחת הווליום. האופיאטים הם סמים שלהם גם שימוש ברפואה בעיקר בגלל תכונות האנלגטיות שלהם: הם משמשים כתרופה במקרים של כאבים וכנגד שלשולים. ההשפעה הפסיכולוגית של הסם היא השפעה איאופורנטית בהתחלה שמתחלפת בהמשך עם אפטיה, דיספוריה, אי שקט פסיכו מוטורוי או האטה פסיכו מוטורית, פגיעה בשיפוט ופגיעה בתפקוד המקצועי והחברתי. כל אלה מתפתחים תוך כדי לקיחת הסם או זמן קצר לאחר מכן. הסימנים הגופניים הם היצרות אישונים וכן תחושת חולשה ועייפות drowsiness , דיבור מתמשך או slurred speech , פגיעה בקשב ובזיכרון. האדם הצורך את הסם יכול לגלות אי איכפתיות וחוסר קשב לסביבתו לדרגה כזאת שעלול להתעלם מסכנות. התגובה לסם היא אינדיבידואלית ותלויה כמובן במידת התלות וכן בתכונות אישיות של הפרט. יש הבדלים בין האופיאטים השונים, משך הפעולה שלהם, מהירות הספיגה והכרוניות של השימוש בהם. בנזודיאזפינים כמו וליום ודומיו הן תרופות נוגדות חרדה שבמינונים נמוכים מורידות את רמת החרדה ומשפרות את התפקוד. אולם במצבי הרעה עם גורמים להתנהגות הדומה למצב של שכרות או התנהגות מינית או אגרסיבית לא מתאימה, לביליות של מצב הרוח, הפרעה בשיפוט, פגיעה בתפקוד".

30.        המומחה לא קבע באופן פוזיטיבי כי המנוח היה כשיר לערוך צוואה, במועד בו ערך אותה, או במילים אחרות - המומחה לא קבע באופן פוזיטיבי כי המנוח ידע להבחין בטיבה של צוואה, ומשלא עשה כן, ועול ההוכחה בעניין זה היה מוטל על שכמו של התובע, אני מקבלת את טענת מנהל העיזבון, וקובעת כי המנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה, ודין הצוואה להתבטל.

31.        מעיון בצוואה עולה מסקנה נוספת: המנוח לא ידע מה היקף רכושו, ולראיה ציווה בצוואתו דירה שהיא בבעלות אימו, ייתכן שאף לא היה מודע ליורשיו. מדוע לא ציווה את רכושו לאימו - דבר זה לא הובהר.

32.        גם מהיבט זה, נראה שהמנוח לא יכול היה להבחין בטיבה של צוואה, וגם מכאן ניתן להסיק שהמנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה במשמעות הפסיקה.

הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת

33.        כידוע, קובעות הוראות סעיף 30(א) לחוק הירושה תשכ"ה-1965 כדלקמן:

" הוראות צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה".

34.        הספרות והפסיקה פירשו את ההוראות האמורות בין היתר כך:

" אין פסול בניסיון להשפיע על אדם שיכתוב צוואה לטובתו או לטובת אחר, מה שפסול הוא השפעה בלתי הוגנת".

ראה ספרו של פרופ' שמואל שילה " פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965", הוצאת נבו, כרך 1, עמוד 269.

35.        הכלל המשפטי קובע עוד, כי נטל ההוכחה לעניין ההשפעה הבלתי הוגנת מוטל על הטוען להשפעה כזו. ראה ספרו של פרופ' שילה (שם) בעמ' 270.

            פרופ' שילה אף מוסיף וקובע בסופו (שם עמ' 271) כי:

" כנראה הדרך להצליח בטענה של השפעה בלתי הוגנת היא לא על ידי הוכחה פוזיטיבית של ההשפעה הפסולה, אלא ע"י ביטול החזקה שהצוואה נעשתה עפ"י רצונו החופשי של המצווה".

36.        לבחינת הסוגיה של השפעה בלתי הוגנת הוצעו בפסיקה ארבעה מבחני עזר שהם מעין "נייר לקמוס" לשימושו של השופט היושב בדין, ראה בעניין זה ע"א 5185/93 היועמ"ש נ' מרום פ"ד מ"ט(1) 331.

            המבחנים כידוע הם: מבחן "התלות והעצמאות"; מבחן "התלות והסיוע"; קשרי המצווה עם אחרים; מבחן נסיבות עריכת הצוואה.

37.        בחינת התשתית הראייתית אשר הונחה בפני, מביאה אותי למסקנה כי הצוואה נשוא דיוננו נכתבה תחת השפעה בלתי הוגנת של התובע, וגם מטעם זה דינה להתבטל. בהמשך פסק דיני אפרט את נימוקיי למסקנה זו.

38.        מבחן "התלות והעצמאות"

38.1      הוכח לפני כי המנוח חי במצב של הזנחה מזעזעת, ובמצב רפואי קשה. התמכרותו לאלכוהול ולסמים גברה קודם עריכת הצוואה, והוא אושפז אך שבועיים לפני מותו. כעולה מחוות דעת המומחה המנוח אושפז ב-11.3.07 בבי"ח איכילוב בגלל הקאות דמיות. המומחה מצטט מתוך התיעוד הרפואי, " ...במיון היה עם דופק 130 ולחץ דם 162/112, והתלונן על חולשה וסחרחורת. במחלקה הפסיק לדמם...", עוד הוא מצטט מתוך המסמכים הרפואיים, " ...מציין הגברה בתדירות שתיית אלכוהול לאחרונה. מיום קבלתו הקאות דמיות. מדובר באירועים חוזרים הקורים כל מספר שבועות", ובאשפוז זה צוין " ...לאחר פחות מיממה באשפוז, ברח על דעת עצמו מאשפוז".

38.2      עוד הוכח לפני כי המנוח חי בתנאים בלתי אנושיים. בחוות הדעת הרפואית נכתב:

" ...מעדות שכנו של המנוח עולה שהוא חי בדירתו בתת-תנאים ללא מים זורמים וללא גז וחשמל. כמו כן נהג להשתולל, לצעוק ולשבור חפצים על בסיס קבוע...".

38.3      ע"ה 1, מר י.ג, שהיה עם המנוח מאז הילדות, סיפר שביקר את המנוח כ-4-5 פעמים בשנה בדירה ברחוב ..., או בדירת אמו של המנוח ברחוב ..... להלן אצטט מחקירתו הנגדית בעמוד 7 לפרוטוקול (שורות 12-34):

"ש.      מתי היית בפעם האחרונה בדירה ב...?

ת.         בפעם האחרונה הייתי באמת בסביבות 6 או 5 שנים לפני מותו.

ש.        הוא גר בדירה ב.. לבד?

ת.         הוא היה גר לבד, ללא אפשרות של תשלום ארנונות וכדומה ואז השלב הבא שהוא היה הוא עבר לאמא שלו ומדי פעם הוא היה מגיח לדירה הזו לבדוק מה קורה שם. הדירה היתה נעולה אבל לא היה לו שם חשמל או מים אז הוא היה צריך לקפוץ לאמא שלו ומדי פעם הוא היה חוזר לדירה ב....

ש.        הביקורים שלך ב- 6 שנים האחרונות היו בדירה ב..., אצל אמא שלו.

ת.         גם וגם. אם הוא לא היה ב..., לא הייתי מוצא אותו, אז הייתי הולך ל... או לרחובות לחפש אותו. זה לא היה משהו (נקטע)

שאלת בימ"ש: באיזה תדירות ראית אותו?

ת.         במהלך השנים האחרונות עד יום מותו הייתי רואה אותו לפחות 4-5 פעמים בשנה, אני גר בצפון הארץ במושב ליד ראש פינה, כל הזמן כשהייתי מגיע לתל אביב אז הייתי מגיע לבקר אותו.

ש.        אם ניקח את שלוש השנים האחרונות שהגעת בערך 4-5 פעמים בשנה לבקר אותו, היית  מגיע קודם כל ל... ואם הוא לא היה שם אז היית הולך לחפש אותו בדירה ב....

ת.         בפעמים האחרונות, בשנים האחרונות, אני לא יכול להגיד לך בדיוק מספר, המצב של מ.ר היה מתחת לכל ביקורת".

            העד הוסיף בחקירתו בעמוד 8 לפרוטוקול:

" ...בתקופה האחרונה מ.ר. היה רוב הזמן ברחוב, ב-3 השנים האחרונות למה שהוא מדבר, הוא היה ברחוב. אני הייתי מגיע לשכונת התקווה או לדרום ת"א..."

38.4      ע"ה 2, מר מ.ט., מעיד (עמוד 12) שבא לבקר את המנוח בדירת אמו ברחוב ... 3 פעמים, ופעמיים המנוח לא פתח לו את הדלת, וכן פגש אותו פעם ברחוב ב.. ונראה מוזנח.

            כאשר העד נשאל למה לא נשאר בביקור המנוח בדירה ברחוב ... ענה (עמ' 13, שורות 3-4): " אני חולה קרון, ואסור לי להתקרב לאנשים חולים, הוא היה חולה ופחדתי להתקרב אליו. היה גם מסריח שם, היה מריח לא טוב".

38.5      מעדויות אלה על הזנחתו של המנוח, נראה שהתובע היה הנפש היחידה הקרובה לו. הוא היה, על פי עדותו, נותן לו כל פעם 50 ש"ח, כאשר נשאל על יחסה של אשתו אל המנוח ענה (עמוד 28 לפרוטוקול, שורות 29-30):

                        " לא. היא אהבה, אבל ב-3 חודשים האחרונים היה קצת קשה, אני מפרנס 8 ילדים והייתי צריך כל פעם להביא לו 50 ש"ח והיא אמרה לי, 'איך אתה נותן לו', אמרתי 'זה חבר בעת צרה ואני חייב'".

38.6      המסקנה: המנוח לא היה עצמאי במהלך חייו ובוודאי לא בסמוך לפני עריכת הצוואה. עצמאות אינה מצב של "חי-מת", ומכל עבר עולה כאמור לעיל תמונה קשה של המנוח קודם ובסמוך לעריכת הצוואה.

39.        מבחן "התלות והסיוע"

39.1      נראה שהאדם היחידי שסייע למנוח היה התובע.

            להלן אצטט מתוך חקירתו הנגדית בעמ' 29 לפרוטוקול (שורות 28-31 וההמשך בעמ' 29 לפרוטוקול):

" ש.       בסעיף 14 לתשובה שלך להתנגדות כתובות המילים "אורח חייו של המנוח היה ידוע לתובע" מהו אורח חייו שהיה ידוע לך?

ת.         הכוונה לזה שהוא היה שותה ולא היה עובד, כל יום זה אותו דבר, צריך לעשות עם עצמך משהו. בנאדם צריך לעבוד אמרתי לו, אדם שלא עובד הוא סתם יושב וחושב וצריך להעביר את הזמן, בגלל זה אמרתי לו תמצא לעצמך עבודה. הוא היה בא לידי, קצת אוכל, שותה מעשן סיגריות, קורא עתון, לזה הכוונה".

            ובהמשך בעמוד 30, שורות 14-19:

" ...זה בנאדם לקחו לו את ההכנסה של הביטוח שהיה מקבל, ואין לו כסף, והוא רוצה סיגריות ורוצה לנסוע נסיעות, ואז הוא אמר לי אתה חייב לעזור לי, אז איך אני יכול לעזוב אותו שיהיה זרוק ברחוב? זה היה הכרת הטוב, גם אחרי שהוא הכין את הצוואה הוא אמר לי אני עשיתי לך צוואה אז אתה זורק אותי לרחוב? הוא לא היה טמבל, הוא היה איש חכם. אני יכולתי להביא את אחותי להעיד, הוא לא היה איש טיפש. הוא היה בן בית אצלנו. הוא היה איש חכם".

39.2      התובע העיד (עמ' 31 לפרוטוקול) שהמנוח היה בא אליו יום יום למקום הדוכן שלו ב..., לדבריו של התובע, " כדי להפיג את השעמום שלו, הוא היה בא אליי, קורא עיתון", ובהמשך בעמ' 32 העיד התובע שנתן למנוח " כל יום 50 ש"ח". לדבריו באשר נחקר מדוע לא דאג למי שינקה את דירת המנוח ענה:

" זה לא מחובתי, אני עשיתי את ההשתדלות שנתתי לו כל יום 50 ש"ח, גם מאיפה יש לו את הכסף? 50 ש"ח זה לקנות סיגריות, לעלות למוניות, לאכול. מאיפה היה לו כסף? אני חושב שעשיתי מעל ומעבר, מכל החברים שלו רק אני דאגתי לו".

            אציין כי בעמ' 33 לפרוטוקול התובע מעיד שנתן למנוח כ-1,200 ש"ח כל חודש.

39.3      התובע מעיד כי המנוח התייעץ איתו כל הזמן (עמ' 32 לפרוטוקול), ואף הכין יפוי כח לטובתו, כאשר לדברי התובע המנוח אמר לו " ...במידה ויהיה לי קשיים, אתה תביא לי את הקצבה, זה היה ב..., בבנק המזרחי, הוא היה חבר איתי, בן בית, כמו אחים".

39.4      התובע העיד שאף "כיסה" למנוח חוב לחברת החשמל (עמ' 33 לפרוטוקול).

39.5      נראה כי התובע היה "המסייע" - ואולי כמעט היחיד שסייע למנוח.

40.        מבחן קשרי המצווה עם אחרים

40.1      עובר לעריכת הצוואה, היה המנוח בודד ונטול קשרים חברתיים, שני חבריו, ע"ה 1 וע"ה 2, בקושי ראו אותו, אביו ואחותו נפטרו, אימו הייתה חסויה. הטענה כי הייתה לו חברה בשם רונית לא הוכחה ולא אומתה.

40.2      הקשר היחידי אותו קיים המנוח היה עם התובע, ומראה כי המנוח היה מבודד להוציא התובע איתו התראה כל יום, ואשר נתן לו 50 ש"ח ליום למחייה.

40.3      המסקנה: המנוח היה מבודד ולא קיים קשרים חברתיים מלבד התובע.

41.        נסיבות עריכת הצוואה

41.1      העיד בפני ע"ת 2, עו"ד ע.ב.ח.ש שסיפר כי המנוח היה אצלו בתאריך 4.1.07, ומי שיצר את הקשר בינו לבין המנוח היה התובע. העד פנה לועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, עקב יפוי הכח שקיבל מן המנוח ושהוא יפוי כח כללי בלבד, ואולם אז המנוח ביקש ממנו לעצור הטיפול כי מונה לאימו אפוטרופוס. לדברי העד, עקב כך הוא פנה לועדת האתיקה של לשכ"ע כדי לדעת מה לעשות עם המסמכים. כל הקשר של העד היה עם התובע.

            למעשה, ניתן "לשייך" נימוק זה גם למבחן התלות ומבחן הסיוע, אך יש בו כדי ללמד על ההתנהלות, כפי שאסקור אותה להלן גם בעניין הצוואה בה עסקינן.

41.2      התובע אישר שקישר בין המנוח לבין עו"ד נ. (ראה חקירתו בעמ' 39, שורה 12), הוא הביא גם את המנוח אליו, והוא זה אשר תיאם את הפגישה בין המנוח לבין עו"ד נ. (עמ' 21 לפרוטוקול, שורות 27-28). גם הקשר בין עו"ד נ. לבין המנוח נעשה באמצעות התובע (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 14-15). התובע גם הגיע לכל פגישותיו של המנוח עם עו"ד נ..

            אציין כי התובע אישר שהתובע היה זה אשר יצר את הקשר של המנוח איתו (ראה עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 17-18), הנה כי כן התובע הוא "איש הקשר" של המנוח לעורכי דין, ואולי אף לעולם בכלל. לטענתו של התובע המנוח ביקש ממנו שייקח אותו לעו"ד נ. (ראה עמ' 37 לפרוטוקול, שורות 16-17 וכן סעיף 22 לתגובה להתנגדות), העולן מן המקובץ שהמנוח לא יכול היה לבחור לעצמו עו"ד שאינו קשור לתובע, לשם עריכת צוואה בלי תלות בתובע. התובע אף התבטא בהקשר זה: " הוא נתן לי אמון. הוא ראה את היושר שלי" (עמ' 36 לפרוטוקול, שורה 19). נראה איפוא שבמובן זה המנוח היה תלוי לחלוטין בתובע.

41.3      התובע אישר שהיה נוכח במעמד עריכת יפוי הכח מן המנוח לטובתו, במשרד עו"ד נ. (ראה סעיף 23 לתגובה להתנגדות). עוד הוא הוסיף כי הוא יצא למסדרון רק בעת עריכת הצוואה, וגם אחרי עריכת הצוואה נתן המנוח לתובע עותק של הצוואה. אני למדה גם מכאן על מעורבות היתר של התובע בעריכת צוואת המנוח לטובתו.

41.4      סמיכות הזמנים בין הנסיון למכור את דירת .. לתובע, לבין עריכת יפוי הכח והצוואה לטובת התובע אף היא מעידה על מעורבות יתר של התובע בעריכת צוואת המנוח. התובע הבין שיפוי הכח שבידי המנוח לא יהיה תקף, וכיוון שהעריך ככל הנראה שהמנוח לא יאריך ימים פעל לעניין הצוואה.

41.5      "סיוע" נוסף לפעילות היתר של התובע בנושא עריכת צוואתו של המנוח מהווה העובדה שרכש את דירת .. מן המנוח במחיר נמוך משמעותית ממחיר השוק, הוא גם שילם רק חלק מהתמורה, וכאשר לא נמצאו הכספים שלכאורה נטען לגביהם ששולמו במזומן, הוכח כמו כן שהתובע הוא שקישר את המנוח גם לעו"ד ע.ב.ח.ש, אך משזה האחרון החל לפעול ודרש דרישות, בוטלה הרשאתו לפעול.

41.6      כאשר בוחנים את מכלול הנסיבות של עריכת הצוואה, מתעורר קושי נוסף: עו"ד נ.לא ראה את מצבו הגופני המוזנח של המנוח, ולדבריו כאשר שוחח עמו השיב המנוח באופן אינטיליגנטי, עדי הצוואה לא זומנו להעיד וכאשר מתעורר ספק באשר לנסיבות עריכת הצוואה, מן הראוי היה שעדים אלה ייחקרו. הימנעות העדת עו"ד ב. ששימש עד לצוואה משמשת לחובתו של התובע.

42.        בחינה של כל המבחנים המקובלים בפסיקה לבחינת השפעה בלתי הוגנת מובילה אותי למסקנה כי אכן הייתה השפעה בלתי הוגנת מצד התובע על המנוח, וגם מטעם זה יש לבטל הצוואה.

43.        בשולי הדברים מצאתי לנכון להביע הסתייגותי מעמדת התובע בכך שעורך הצוואה, עו"ד נ., הצהיר על התרשמותו ממצב המנוח. עו"ד נ. אינו מומחה פסיכיאטר, הוא עורך דין שלקח שכ"ט זעום (500 ש"ח) הן בגין עריכת הצוואה והן בגין עריכת יפוי הכח,  עדותו בעניין זה, כפי שמציין בסעיף 15 לסיכומי התובע, אין בה ממש.

44.        אכן צודק ב"כ התובע בסיכומיו בטענו כי לעניין דירת ... אין קשר לצוואה זו, ועם זאת לא אוכל להתעלם מכך שהתובע שילם למנוח (על פי גירסתו) תמורה לא סבירה בעליל לדירה, וגם לדבר זה יש משמעות לעניין התלות שהמנוח היה תלוי בו.

סיכומו של דבר

45.        התביעה בת"ע 22477-10-11 לקיים צוואת המנוח נדחית.

46.        התביעה בת"ע 22600-10-11 ההתנגדות לקיום צוואת המנוח מתקבלת.

47.        ניתן צו ירושה אחר המנוח בת"ע 15094-02-12 וב"כ הנתבע יוכל להגיש פסיקתא מתאימה לחתימתי.

48.        התובע ישלם הוצאות הנתבע לרבות שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח.

49.        ניתן לפרסום בהשמטת שמות.

50.        תואיל המזכירות לשלוח פסק דיני לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום,  כד' סיוון תשע"ד, 22 יוני 2014, בהעדר הצדדים.