1. בפניי תביעה שהגישה האשה נגד בעלה לשעבר, בה עותרת לבית המשפט לפסק דין הצהרתי בו ייקבע כי אין לנתבע זכויות כלשהן (או, לחלופין, פחות ממחצית) בנכסים ובזכויות שצברה משך שנות הנישואין ועד למועד הקובע. בקשה זו מתבססת על הוראות סעיף 8ב' לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973, בו נקבע כי על אף "ברירת המחדל" שבסעיף 5 לחוק, לפיו זכאי כל בן זוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג ברי-איזון במועד הקובע, רשאי בית המשפט לקבוע לפי שיקול דעתו שאיזון שווי הנכסים יבוצע לפי יחס שונה, אם ראה כי קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת.
2. לטענת התובעת, נסיבות מיוחדות אכן מתקיימות במקרה דנן, מאחר שלטענתה לא תרם הנתבע תרומה משמעותית כלשהי משך כל שנות הנישואים לתפקוד התא המשפחתי בכלל, ולצבירת הנכסים והזכויות שצברה האשה במקום עבודתה, בפרט.
3. בני הזוג היו נשואים משך 22 שנה, מ... 1983 ועד שהתגרשו בשנת 2005. עובר לגירושין (בחודש אוקטובר 2002), הגישה האשה שתי תביעות, תביעת מזונות (תמש 20960/02) ותביעה רכושית (תמ"ש 20961/02). בפסק הדין שניתן בשתי התביעות ביום 10.3.05 נקבע, בין היתר, כי בהתאם להוראות חוק יחסי ממון כפי שהיו אז בתוקף, לא ניתן לבצע איזון משאבים בפועל, מאחר שבני הזוג טרם התגרשו במועד הגשת התביעה הרכושית ומתן פסק הדין; ועל כן, ניתנו הוראות רק לביצוע פירוק שיתוף בנכסים שהיו רשומים על שם שני הצדדים, מכוח הדין הכללי בלבד. כתוצאה ממתן פסק דין זה, דירת המגורים של בני הזוג נמכרה, והתמורה חולקה ביניהם שווה בשווה.
4. כאמור, בני הזוג התגרשו בנובמבר 2005, ובעקבות כך הוגשה התביעה הנוכחית (ויצויין כי גם התביעה החדשה הוגשה עוד לפני כניסתו לתוקף של תיקון החוק (תיקון מס' 4) המאפשר היום הגשת תביעה לאיזון משאבים גם לפני פקיעת הנישואין, בהתקיים התנאים לכך המפורטים בחוק).
5. עוד יצוין כי בנוסף לעתירת האשה לפסק דין הצהרתי באשר לרכושה וזכויותיה, מבקשת התובעת לחייב את הנתבע בתשלום מחצית מכל החובות שהיו קיימים במועד הקובע, כולל החזר של כל התשלומים שביצעה בפרעון חובות אלה לאחר המועד האמור, וקביעת העקרון כי הנתבע נושא באחריות עבור מחצית של מכלול אותם חובות.
6. במסגרת ההליכים שנתקיימו בתיק זה הודיעו ב"כ הצדדים כי מוסכם עליהם שייקבע כי התאריך
6.10.02, שהוא מועד הגשת התביעות הקודמות המפורטות לעיל, הוא יהיה המועד הקובע לצורך איזון המשאבים; וכך אני קובע בזה.
7. כאמור, עמדת התובעת מתבססת בעיקר על הטענה שמשך כל שנות נישואיהם של בני הזוג, לא תרם הנתבע תרומה משמעותית כלשהי לכלכלת התא המשפחתי ולניהולו השוטף. לטענתה, הנתבע לא התמיד אף פעם בעבודה סדירה, ומשך תקופות ארוכות אף לא עבד כלל, כשמאחורי זה עמדה התעקשות עקרונית שלא לקבל עבודה ש"מתחת" לרמתו ככלכלן בכיר. כמו כן טוענת התובעת כי הנתבע לא תרם גם בעזרה בבית בכל תחום שהוא משך שנות הנישואין, ולא הושיט כל עזרה של ממש בגידול הילדים, כולל שיעורי בית, או בקניות, נקיון, כביסה, בישול וניהול משק הבית באופן כללי, והעדיף להשחית את זמנו לריק, ובין היתר - בגלישה באינטרנט, צפייה בטלויזיה, שיחות טלפון עד השעות המאוחרות של הלילה ואף בבגידות; בו בעת שהאשה השקיעה את מלוא מרצה וזמנה בעבודתה בבנק ישראל במשרה מלאה ואף מעבר לכך. אומנם, האשה מאשרת שהנתבע ניהל את חשבון הבנק של בני הזוג, ביצע תיקונים בבית, ואף עסק בפיקוח וביצוע של עבודות הקשורות להשלמת הבניה של דירתם החדשה שרכשו ב...; ברם, מדובר לטענתה בתרומה שולית ולא משמעותית, ובודאי שאין לה ערך בהתחשב בהיקף הרכוש והזכויות שצברה האשה באותה תקופה ואשר לגביהן ידרוש הנתבע את המחצית לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון.
8. להגנתו טוען הנתבע את הטענות דלהלן:
א. בתקופה הרלוונטית, עבד הנתבע מרבית הזמן, ולמעשה התפרסה תקופת האבטלה על פני שליש בלבד מהתקופה שבין הנישואין לבין המועד הקובע; וגם בתקופת האבטלה שולמו לנתבע דמי אבטלה, וכספים אלה נתרמו לקופת המשפחה.
ב. משך כשנתיים האחרונות שלפני המועד הקובע העבירה אמו סכומים רבים לזוג, ויש להתחשב בסכומים אלה כתרומה ממנו לכלכלת המשפחה.
ג. בתקופת בניית הדירה החדשה של בני הזוג ב..., אכן פעל הנתבע רבות בכל הקשור לפיקוח וביצוע הבניה, כולל רכישת חומרים וביצוע עצמאי של עבודות רבות, ומאמציו אלה הביאו חסכון ניכר לזוג, אשר אף הוא זכאי להיחשב כתרומה כלכלית מצידו לכלכלת התא המשפחתי.
ד. הנתבע מכחיש מכל וכל את טענת האשה כאילו שלא הושיט כל עזרה לניהול השוטף של משק הבית, ולטענתו, עשה רבות בתוך הבית, כולל גם טיפול בילדים, עד כדי שמאמציו אלה אפשרו לאשה לשהות במקום עבודתה שעות רבות, לצאת להשתלמויות ולקורסים, וכדומה, וגם לכך יש משמעות כלכלית שיש לקחת בחשבון.
ה. כמו כן מכחיש הנתבע שבגד באשתו משך תקופות ממושכות, ולטענתו, התחיל לחפש יחסים עם נשים אחרות רק לקראת הפירוד הסופי, כשכבר היה ברור שבני הזוג הולכים להיפרד.
דיון
9. בביצוע איזון המשאבים הסמיך המחוקק את בית המשפט בסעיף 8(2) לחוק להפחית מחלקו של בן זוג מתחת למחצית, אם ראה שקיימות "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת". ואולם, סתם המחוקק ולא פרש, והשאיר לשיקול דעתו של בית המשפט לפתח כללים מתאימים באשר לנסיבות הספציפיות אשר תצדקנה את השימוש בסמכות הזו. בהתחשב ב"דומיננטיות של הגישה הנורמטיבית הממוקדת במאמץ המשותף של הצדדים [שעמדה] בעיצובו המקורי של חוק יחסי ממון" (פרופ' ש. ליפשיץ, "
יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון
",
חוקים א' 2009, 7 - 97, בעמ' 12), ובהתחשב בהקשר שבו ניתן לבית המשפט שיקול דעת זה, ניתן להסיק כי על בית המשפט לשאוף לעשיית צדק
כלכלי בחלוקת משאבי הזוג, וכי בתיקון לחוק העניק המחוקק לבית המשפט הסמכות האקוויטבילית לסטות מחלוקה שווה כשנסיבות המקרה מחייבות את המסקנה כי לא יהיה זה צודק
מבחינה כלכלית לבצע את איזון המשאבים שווה בשווה. כבר העיר על כך המלומד פרופ' רוזן-צבי ז"ל בספרו,
יחסי ממון בין בני זוג
(עמ' 354), באומרו את הדברים הבאים:
לכאורה אין החוק קובע שום תנאים מוקדמים לקביעת זכות האיזון. לא משך הנישואין, לא מידת התרומה של כל אחד מבני הזוג בחיי המשפחה ולא אורח חיי הנישואין בין בני הזוג (כולל: סכסוכים מתמידים ביניהם) מהווים שיקולים כלשהם לקביעת זכויותיו של בן הזוג מכוח החוק. האם יש להתחשב בנסיבות כאלה כנסיבות מיוחדות לצורך השימוש בסמכות שיקול הדעת של בית המשפט? יש לאבחן נסיבות כאלה ממקרים אחרים של התנהגות בני הזוג הנוגעת למילוי חובותיהם במסגרת הנישואין,
ובמיוחד מילוי חובותיהם הכלכליות. האחרונים חייבים, לדעתנו, לשמש אמת מידה להפעלת שיקול הדעת של בית המשפט וכבר העלינו אפשרות זו במקרה של פער משמעותי בין מאמצי בני הזוג למען המשפחה.
וכמו כן (בעמ' 357):
... אין החוק חייב לדבוק לא בנורמות השאובות מדיני הגירושין ולא בעקרונות הדין הדתי הנוגע ליחסי הרכוש בין בני זוג... אשמתו של אחד מבני הזוג ביצירת הקרע ביחסים אינה מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט ואינה משפיעה על איזון המשאבים. לעומת זאת, התנהגותם של בני הזוג,
ובעיקר זו הנוגעת למילוי חובותיהם הכלכליים, עשויה לשמש לסיבה מיוחדת הבאה בגידרו של סעיף 8 לחוק ומאפשרת את הפעלת הסמכויות המיוחדות לשיקול דעתו של בית המשפט.
(ההדגשות הן שלי - ב.ג.)