תביעת נזיקין בעילה של הפרת חוק הגנת הפרטיות והפרת חובה חקוקה

לפניי שתי תביעות שאוחדו, המבוססות על שתי עילות עיקריות, עילה של הפרת חובה חקוקה, ועילה של פגיעה בפרטיות.

פתח דבר

1.הצדדים להליכים שבפניי, הם בני זוג גרושים ש' ו- א' ה. מחד ( להלן: התובעים ו/או ש' ,א') לבין בנם ד.ה. מאידך ( להלן: הנתבע או ד'.

הצדדים כאן מתכתשים בבית המשפט מזה שנים רבות, וביניהם ניטש סכסוך מר, רווי יצרים, רגשות והאשמות הדדיות; סכסוך זה הוליד מספר רב של הליכים משפטיים בבית המשפט לרבות צווי הגנה ותלונות לגופים שונים. במהלך הדיונים, העמיקו הסדקים ונפרעו לכדי תהום עמוקה שלא ניתן לגשר עליה.

2.בתוך זה, מונחות בפניי שתי תביעות.

א.תמש 59942-01-14 תביעה של ש' נגד ד' בגין "פגיעה בפרטיות והפרת חובות חקוקות.

ב.תמש31082-02-14,תביעה של א' נגד ד' בגין "פגיעה בפרטיות והפרת חובות חקוקות".

בהחלטה מיום 19/10/2014 ועל יסד הסכמת הצדדים, הוריתי על איחוד הדיונים בשני תיקים אלה.

3.הצדדים הגישו בגדרי תביעות לעיל, תצהירי עדות ראשית:

התובעת ש' הגישה תצהיר מיום 23/9/2014 בתביעתה תמש 59942-01-14; התובע א' הגיש תצהיר מ23/10/14 בתביעתו תמש 31082-02-14.

ד' הגיש תצהיר מיום 2/10/14 בתמש 59942-01-14;

כן, תצהיר מיום 12/11/14 בתמש 31082-02-14, במסגרתו בקש להפנות לכתב הגנה שלו, וכן לכתב הגנה ולתצהיר בתמש 599942-01-14 .

4.בתוך זאת, הגיעו הצדדים ביניהם להסדר דיוני באשר לשני תיקים תמש 59942-01-14 ותמש31082-02-14, לפיה, הם יוותרו על חקירת המצהירים, ביטול מועד ההוכחות והגשת סיכומים. בתאריך 31/12/2014 בית המשפט אשר את ההסדר הדיוני ונתן לו נתן תוקף של החלטה והורה על הגשת סיכומים בכתב. וכך היה. התובעים הגישו סיכומים באשר לשני התיקים לעיל, אולם הנתבע הגיש סיכומים המתייחסים גם לשני תיקים נוספים .

פסק דין זה יינתן בשתי התביעות תמש 59942-01-14 ותמש31082-02-14.

עילת התביעה וטענות התובעים

5.כאמור בין הצדדים התנהלו ומתנהלים מספר הליכים משפטיים ובתוך זה תמש

3803-12-11, אשר הגישו ש' ו- א' ה' כנגד בנם ד', תביעה למתן פסק דין הצהרתי כי הם בעלים של 75% מזכויות הנתבע בנכס הידוע כחלקה XXX גוש XXX מאדמות XXX (להלן: "הנכס") וזאת בהסתמך על תצהיר מתנה מתאריך 3/11/2004 החתום ע"י ד' ולפיו הוא מעביר להוריו 75% מהנכס במתנה וללא תמורה, כאשר עסקה זו דווחה לרשויות המס (להלן: עסקת המתנה הנטענת")

6.לשיטת התובעים, בסמוך לדיווח על עסקת המתנה, ד' הגיש תלונה ברשות המסים בטענה כי אביו זייף את חתימתו על תצהיר המתנה, ובעקבות זאת נחקרו התובעים.

התובעים הוסיפו בתצהירים, כי ד' צירף לתלונתו עותק מתצהיר המתנה ללא רשות ביהמ"ש.

בהמשך, הגיש ד' בתאריך 12/2/2012 לוועדת האתיקה במחוז הצפון, תלונה כנגד עו"ד XXX בגין עבירת זיוף של תצהיר המתנה; ועדת האתיקה המחוזית החליטה ב14/1/13 לגנוז את התלונה.

ד' לא השלים עם כך ופנה לוועדת האתיקה הארצית בתלונה כנגד עו"ד XXX, לה צירף פרוטוקול דיון מיום 29/4/2013; (נספח א לתביעה) גם ועדה זו החליטה ב3/6/13 לגנוז את התלונה.

לשיטת התובעים בתלונתו זו פרסם ד' ברבים את תוכן הדיון שהתנהל בתביעה למתן פסק דין הצהרתי שהתנהל בדלתיים סגורות, וכן את כתב התביעה וכתבי בי-דין אחרים.

7.התובעים הוסיפו, כי הם הגישו בגדרי תביעה למתן פסק דין הצהרתי, (ב16/5/13), בקשה להתיר פרסום כתבי-בי דין ופרוטוקולים בתיק, לרשות המסים ולשכת עורכי הדין שכן הדבר יש בו כדי להביא, לשיטתם, לסגירת תיק חקירה ברשות המסים ולסייע בחשיפת האמת בהליכים בלשכת עורכי הדין; הנתבע התנגד לכך. ובית המשפט בהחלטה מ11/6/2013 דחה את הבקשה.

חרף זאת, ד' חשף פעם נוספת את פרוטוקולי ביהמ"ש בפני לשכת עורכי הדין, בפני משטרת ישראל ובפני מומחה מטעמו, תוך הפרת חוק הגנת הפרטיות והוראות חוק האוסרות פרסום דיוני בית משפט בדלתיים סגורות ללא רשות ביהמ"ש.

ד' הגדיל עת פרסם גם את פרוטוקול הדיון מ17/6/2013 בתיק תמש 3803-12-11 בכך שצירף אותו לתלונה חדשה שהגיש ללשכת עורכי הדין ב25/6/2013 (נספח ב לתביעה).

8.לשיטת התובעים, מעשי ד' אלה, המייחסים לו מעשיים פליליים, מהווים פגיעה מכוונת בשמם הטוב, פגיעה בתדמיתם המקצועית וגרמו להם עוגמת נפש ונזק רב.

התובעים מבססים את תביעתם על עילת של הפרת זכות להגנה על פרטיות בהתאם לחוק הגנת הפרטיות-1981, עילת של הפרת הוראת סעיף 70(א) לחוק בתי משפט האוסר פרסום דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות ביהמ"ש, ובסיכומים הוסיפו עילה של הפרת סעיף 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

9.אשר על כן, כל אחד מהתובעים, מבקש לפצותו בגין הפגיעה שנגרמה לו.

טענות הנתבע

10.הנתבע אינו מכחיש את הגשת שתי התלונות וצירוף מסמכים מההליך המשפטי; אלא מה, לשיטתו, הוא נהג כדין ולא פגע בפרטיות התובעים ולא הפר כל חובה חקוקה.

11.לשיטתו, אין בהגשת שתי התלונות, נשוא התביעות, ונספחיהם, משום הפרה של הוראות סעיף 70 לחוק בתי המשפט וזאת מהנימוקים העיקרים הבאים:

אחת, הגשת תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, איננה בגדר פרסום אסור לפי הוראת סעיף 70(א) לחוק בתי המשפט; לא מדובר בפרסום ברבים או בכלי תקשורת ואין מתקיימים כאן העניינים עליהם מבקש להגן הדיון בדלתיים סגורות.

שנית, הדיון בתלונה בפני ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין מתקיים בדלתיים סגורות, כך שממלא מה שהיה צריך להיות בדלתיים סגורות נשאר ממילא בדלתיים סגורות.

ובכלל, דיון בבית משפט לענייני משפחה בדלתיים סגורות איננו אוסר את הגשת פרוטוקול הדיון והחלטותיו במסגרת תלונה למשטרת ישראל או תלונה לכל רשות חקירה מוסמכת אחרת .

שלישית , התובעים ובא כוחם, צירפו למספר תלונות שהגישו ללשכת עורכי הדין ומשטרת ישראל, פרוטוקולים וכתבי בי דין של בית משפט לענייני משפחה, כך "שהפוסל במומו פוסל" , כאשר כל טענות התובעים בעניין חשיפת מסמכי בית משפט בפני לשכת עורכי הדין, חוזרות ומשמשות נגדם ובהקשר זה הוא מעלה טענה של קיזוז.

12.באשר לחוק הגנת הפרטיות, טוען הנתבע כי עומדות לו מספר הגנות הקובעות בחוק הגנת הפרטיות המפנה גם להגנות בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה 1965:

הנתבע הפנה לסעיף 18 (2) (ב)(ג)(ד) (ו) לחוק הגנת הפרטיות וטען, כי על פי כתב התביעה עצמו הפרוטוקולים של הדיון בבית המשפט לענייני משפחה הועברו ללשכת עורכי הדין במסגרת תלונה שהוגשה בתום לב מוחלט ע"י הנתבע כנגד ב"כ התובעים בגין מעשים שעשה במסגרת אותו תיק משפחה; הנתבע טוען גם להגנה הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, הגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

13.הנתבע בכתב הגנה העלה מצדו גם טענה של קיזוז (סעיפים 20-25 לכתב הגנה;) לשיטתו, גם אם כל טענות ההגנה יידחו, עומדת לנתבע טענת קיזוז על מלוא הסכום הנתבע, זאת בהתחשב בכך שהתובעים ובא-כוחם הגישו מספר תלונות ללשכת עורכי הדין ולמשטרה, להם צירפו מסמכים וכתבי בי-דין של בית המשפט לענייני משפחה, כאשר לגבי חלק מהן הגיש תביעה לפי פקודת ביזיון בית המשפט.

14.בתצהיר מיום 2/10/14 בתמש 59942-01-14 הפנה ד' לתלונה מ9/5/10 בלשכת עורכי הדין וטען כי מדובר בתלונה שהגישה התובעת באמצעותו, וצירפה מסמכי בית משפט ובכך וויתרה על חיסיון הליכים שעליה היא מבססת תביעתה.; כן מפנה לתלונות שהגיש התובעת ובא כוחו כנגדו בלשכת עורכי הדין. כאשר לשיטתו, בנסיבות אלה, התובעת לא יכולה לטעון לפגיעה בפרטיות כשהיא נוהגת באותה צורה.

לסיום מבקש לדחות את שתי התביעות נגדו .

דיון והכרעה

15.התובעים טוענים למספר "מעשי" חשיפה ופרסום, העומדים בבסיס התביעות כאן:

א.צירוף עותק מתצהיר המתנה ללא רשות ביהמ"ש, לתלונה שהגיש ד' ברשות המסים נגד א' .

ב.חשיפת ד' את פרוטוקולי ביהמ"ש בפני לשכת עורכי הדין, בפני משטרת ישראל ובפני מומחה מטעמו.

ג.תלונה שהוגשה 7/2/2013 ע"י ד' נגד עו"ד XXX. בלשכת עורכי הדין.

ד.תלונה שהוגשה ב25/6/2013 ע"י ד' נגד עו"ד XXX בלשכת עורכי הדין.

ה.כבר ייאמר כאן, כי טענות התובעים לענין "מעשי" פרסום בפני רשות המסים והמשטרה, לא הוכחו כדבעי, הם נטענו באופן כללי ומבלי לתמוך אותם בראיות.

16.אם כן, שתי תלונות מ7/2/2013 ו25/6/2013. והמצורפים להם, הן העומדות במרכזן של התביעות שבפניי, כאשר אין מחלוקת בין הצדדים בדבר הגשתן.

17.התביעות מבוססות על שתי עילת עיקריות, הפרת חובה חקוקה של סעיף 70 לחוק בתי משפט התשמ"ד 1984 , ועילה של פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנה על פרטיות.

עילה של הפרת חובה חקוקה-סעיף 63 לפקודת הנזיקין

18.התלונה הראשונה:

ד' הגיש ב7/2/2013 לוועדת האתיקה הארצית בלשכת עורכי הדין תלונה נגד עו"ד XXX, ב"כ התובעים (נספח א לתביעה); תלונה זו באה לאחר שתלונה שהגיש ד' ב12/2/2012 לוועדת האתיקה נגד עו"ד XXX בעניין זיוף תצהיר המתנה, נגנזה.

בגוף תלונה זו צוין כי לתלונה צורפו העתק מכתב התביעה, העתק מתצהיר גילוי מסמכים ופרוטוקול דיון. לתביעה כאן הוגשה התלונה עם פרוטוקול הדיון מיום 29/4/2012 בתביעה למתן פסק דין הצהרתי בלבד. אולם, ד' אינו מכחיש הגשת תלונה עם צירוף מסמכים מהתביעה המשפטית לתלונה.

19.כאמור, בין לבין, בתאריך 11/6/2013 דחה בית המשפט בתביעה למתן פסק דין הצהרתי, את בקשת התובעים להתיר פרסום כתבי-בי דין ופרוטוקולים בתיק, לרשות המסים ולשכת עורכי הדין.

20.התלונה השנייה: בתאריך 25/6/2013 הגיש ד' תלונה נגד עו"ד XXX בגין מתן עדות שקר בתביעה למתן פסק דין הצהרתי. בגוף התלונה ציטט מעדות עו"ד XXX בתביעה למתן פסק דין הצהרתי בדיון מיום 29/4/13 ודיון 17/6/2013; לתיק הוגשה התלונה עם פרוטוקול דיון מ17/6/2013.

ד' אינו מכחיש הגשת התלונה עם מצורפיה.

21.השאלה עתה הינה האם יש במעשי ד' אלה משום הפרה של חובה חקוקה? דומני כי התשובה הינה חיובית.

22.סעיף 63 (א) לפקודת הנזיקין קובע כי :

"מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.".

לצורך גיבוש עוולה בדבר הפרת חובה חקוקה הקבועה בסעיף 63 לפקודה, נקבע בע"א145/80 וועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד ל"ז(1) 113 (1982), כי חמישה הם יסודותיה של העוולה זו ואלה הם :

(1) חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק; (2) החיקוק נועד לטובתו של הניזוק; (3)המזיק הפר את החובה המוטלת עליו;(4). ההפרה גרמה לניזוק נזק;(5). הנזק אשר נגרם הוא מסוג הנזק אליו נתכוון החיקוק.

ראה גם ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ'הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נתניה, פ''ד מו(5) 727.

23.ובאשר להפרת הוראה הספציפית במקרה דנן

איסור פרסום דיון בדלתיים סגורות

עקרון "פומביות הדיון היא עקרון יסוד של כל משטר דמוקרטי. היא בעלת מעמד חוקתי-על-חוקי" , יחד עם זאת, "אין לראות בפומביות הדיון עיקרון מוחלט. זהו עיקרון יחסי. עליו לסגת לעתים מפני זכויות ואינטרסים נוגדים. אחד מאותם זכויות ואינטרסים הוא הפרטיות. אף זכות זו הינה בעלת מעמד חוקתי-על-חוקי (סעיף 7 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו). (בג"ץ 1435/03‏ פלונית נ' בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה ‏, פ''ד נח(1) 529)

כך נמצא, כי ענייני משפחה יוצאים מן הכלל בדבר פומביות הדיון הקבוע בסעיף 3 לחוק יסוד השפיטה וסעיף 68(א) לחוק בתי המשפט 1984 (ראה ספרו של עו"ד גרידי, בית המשפט למשפחה, סמכויות, סדרי הדין וראיות, כרך שני, עמ'345) .

על אף הוראת סעיף 68 (א) לחוק בתי המשפט, סעיף 68(ה) לחוק קובע כי עניני משפחה, כמשמעותם בחוק בית המשפט לענייני משפחה -1995, יידונו בדלתיים סגורות, אלא אם כן הורה בית המשפט לדון בעניין, כולו או מקצתו, בפומבי; סעיף 68(ה) מוציא מתחולת עניני משפחה נושאים מסוימים שלא ידונו בדלתיים סגורות .

לנוכח העובדה כי עניני משפחה נדונים בדלתיים סגורות, בא סעיף 70 (א) לחוק בתי המשפט וקבע לאמור "לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט.". (ראה ספרו של גרידיי, שם עמ'345ג).

24.במקרה שלנו, מתקיימות כל יסודות עוולה של הפרה חובה חקוקה, כאשר ד' הפר הוראת חקוקה של סעיף 70 לחוק בתי המשפט התשמ"ד 1984 .

ד' הגיש שתי התלונות עם נספחיהם המפורטות לעיל, ללשכת עורכי הדין, גוף שלישי חיצוני וזר להליך; שתי התלונות מתייחסות ומתבססות על תביעה למתן פסק דין הצהרתי אשר בגדרה עולה שאלת זיוף תצהיר המתנה. עו"ד ד' צירף מסמכים מתביעה זו לרבות כתב תביעה, שני פרוטוקולי דיון מיום 29/4/13 ומיום 17/6/13 אשר התקיימו בדלתיים סגורות; הוא גם ציטט בגוף התלונה השנייה ב25/6/2013 קטעים מעדותו של עו"ד XXX בתביעה זו.

ד' לא ביקש ולא קיבל כל רשות מבית המשפט לפרסם דבר מההליך בתביעה למתן פסק דין הצהרתי, בפני כל גורם חיצוני אחר ובפרט בפני לשכת עורכי הדין.

במצב זה, ברור כי מעשי ד' אלה מהווים חשיפה ו"פרסום" אסור בפני גורם שלישי זר לדברים על דיונים שהתנהלו בבית המשפט לענייני משפחה בדלתיים סגורות הנוגעים לעניינים הפרטיים של התובעים, תוך הפרה ברורה לחובה הקבועה בסעיף 70 (א) לחוק בתי המשפט לפיה "לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט.".(השווה בענין זה החלטה מס' 273/12 אתיקה מקצועית, שצופה לתצהיר התובעים)

25.אני דוחה את טענות ד' כי אין "פרסום ברבים" בפני לשכת עורכי הדין', כאשר גם לא מצאתי בפסיקה אליה הפנה, כלום לעניינו. כך גם אין בטענת ד', כי הדיון בלשכת עורכי הדין מתקיים ממילא גם בדלתיים סגורות, כדי להושיע לו. דיון בפני בית משפט מתנהל בהתאם לכללים הקבועים לכך בדין, והוא שונה מדיון בפני לשכת עורכי הדין או כל גורם אחר; כן איני מקבלת את "כלל" שמציין ד' ולפיו, דיון בבית משפט לענייני משפחה בדלתיים סגורות איננו אוסר את הגשת פרוטוקול הדיון והחלטותיו במסגרת תלונה למשטרת ישראל או תלונה לכל רשות חקירה מוסמכת אחרת, משלא מצאתי לכך כל בסיס משפטי בחוק או בפסיקה.

26.בהקשר זה אדגיש, כי בית המשפט הינו ערכאה משפטית עצמאית ונפרדת, מכל גוף אחר לרבות לשכת עורכי הדין בישראל שהינה ישות/גוף בעלת אוטונומיה משלה או משטרת ישראל , כאשר אין הכשר אוטומטי להמציא לגופים כאלה מסמכים של בית המשפט לענייני משפחה שהתקיים בדלתיים סגורות , ללא רשות על פי דין. כך חשיפת מידע בפני גופים אלה ללא רשות על פי דין, מהווה "פרסום" אסור ברבים.

חיזוק לכך נמצא שבפרסום בפני לשכת עורכי הדין הינו פרסום ברבים , ניתן למצוא בהמ' (ת"א) 8652/77 הלרנגד שיאוביץ (שם הנסיבות שונות ונודנה שאלת הגנת סעיף13(5) לחוק איסור לשון הרע), כי : "נימוק נוסף הוא שהתלונה הופנתה ללשכת עורכי הדין. הלשכה מכילה מוסדות שאינם שיפוטיים ולכן יש כאן פרסום מחוץ לכל דיון בפני מוסד שיפוטי. ".

27.כן, סבורני, כי ד' במעשיו פגע בזכותם של התובעים לנהל תביעתם בדלתיים סגורות כפי שנקבע בחוק, וכתוצאה מכך פגע גם בפרטיותם וגרם להם נזק שהוא הפרת חסיון של ענייניו הפרטיים של בעל דין; נזק שמטבעו אליו התכוון החוק .

הטעם לסטייה מעקרון פומביות הדיון בענייני משפחה בכלל ובעניים של תובעים כאן בפרט, נעוץ במהותו וטיבו של ההליך בבית משפט לענייני משפחה, וכן מתוך התחשבות ומתן ערך מיוחד ליחסים המשפחתיים במיוחד כשמדובר בעניינים פנימיים אינטימיים של הפרט המשפיעים על כל מערכות חייו; הרצון למנוע החרפת הסכסוך בין בני המשפחה, וגם מתן אפשרות למתדיינים להתבטא באופן חופשי ובכנות גם בעניינים פנימיים רגישים מאוד (לענין תכלית ראה והשווה תמש (ת"א) 15483-04-13‏ ‏ אלמוני נ' י.ו תמש(ת"א) 56250/07 ידיעות אחרונות נ' ת.ל; תמש (ק"ג) 37186-07-12‏ ‏ פלונית נ' אלמוני).

חשיפה ופרסום ד' לדברים הנוגעים לעניינים של התובעים מהתביעה למתן פסק דין הצהרתי המתנהלת בדלתיים סגורות, בפני גורם חיצוני וזר כגון -לשכת עורכי הדין בשתי הזדמנויות, מרוקן מתוכן את התכלית והמטרה שבבסיס העיקרון בענייני משפחה לקיום דיונים בדלתיים סגורות.

28.מסקנה, מעשי הנתבע מהווים הפרת הוראה של חוק על פי סעיף 63 לפקודת הניזקין באשר היא פעולה בניגוד לסעיף 70 לחוק בתי המשפט, אשר נועד להגן על פרטיות הצדדים וענייניהם הפרטיים, והפרה זו גרמה לנזק שהוא הפרת חסיון של ענייניו הפרטיים של בעל דין, נזק שמטבעו אליו התכוון החוק .

אשר על אני קובעת כי בנסיבות מקרה דנן מתקיימת עוולת הפרת חובה חקוקה בהתאם לסעיף 63 לפקודת הנזיקין , לאמור, הפרת הוראת סעיף 70 לחוק בתי המשפט התשמ"ד 1984.

הפרת הוראת סעיף 7 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו

29.התובעים טענו בסיכומים גם להפרת הוראת סעיף 7 לחוק יסוד- כבוד האדם וחירותו; אין בידי לקבל טענה זו. ראשית טענה זו לא הועלתה בכתב התביעה, ושנית גם לגופו של דבר, אין ממש בטענה זו; נפסק כי הוראות חוק היסוד הינן הוראות כלליות, ועקרוניות, להבדיל מחובות ספציפיות, על כן הן אינן יכולות להוות חובה חקוקה במובן של סעיף 63 לפקודת הנזיקין.(ראה בעא 10508/08 ‏דור זהב חברה לקבלנות בנין והשקעות בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז תל אביב, שם נדון סעיף 3 לחוק יוסד כבדו האדם וחירותו).

לא רק זאת, בעא 8489/12 ‏ ‏פלוני נ' פלוני, נקבע:

"זאת ועוד. יש להבחין בין מקור הזכות לבין העילה או העוולה. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אכן מהווה מקור זכות לכבוד ולפרטיות, אך שימוש ישיר בזכות זו כעילת תביעה, בבחינת "עוולה חוקתית" טרם הוכר במשפטנו, וגם השימוש בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כמקור להפרת חובה חקוקה נדחה בפסיקה (ע"א10508/08 דור זהב חברה לקבלנות בנין והשקעות בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ת"א [פורסם בנבו] בפסקה54 (4.2.2010)). כדוגמה להבחנה בין מקור הזכות לבין העילה, אביא את הפגיעה באוטונומיה, שהורתה בכבוד האדם, אך היא אינה מוכרת כעילת תביעה או כעוולה חוקתית אלא כראש נזק בלבד (ע"א 1303/09 קדוש נ' ביקור חולים[פורסם בנבו] (5.3.2012)).

30.לסיכום: התובעים הוכיחו עילה של הפרת חובה חקוקה הקבועה בסעיף 70 (א) לחוק בתי המשפט התשמ"ד 1984.

עוולת פגיעה בפרטיות - לפי חוק הגנת הפרטיות התשמ"א 1981

31.השאלה השנייה הינה: האם במעשי ד' יש פגיעה בפרטיות כמשמעה בחוק הגנת הפרטיות?

32.על חשיבות זכות הפרטיות נאמר בעמ 9341/05 התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות:

"הזכות לפרטיות היא מאדניו של המשטר הדמוקרטי. היא יסוד מרכזי בקשר שבין אדם לחברה. היא מאפשרת לפרט לממש את האוטונומיה שלו ולהגדיר את מערכת יחסיו עם החברה. השתתפותו של הפרט בחברה, נכונותו לתפקד כפרט השומר על כללי החברה וחוקיה, כפרט הנכון להתערב ולתרום, מותנית בידיעתו כי נתון לו גם מרחב פרטי שבו עושה הוא כבשלו ושבידיו השליטה המלאה על הנעשה בו, כל עוד אין הדבר סותר את חוקיה המחייבים של החברה. יחד עם זאת, גם הזכות לפרטיות היא זכות יחסית ..".

הזכות לפרטיות זכתה למעמד חוקתי במסגרת בחוק יסוד כבודו האדם וחירותו הקובע בסעיף 7(א) כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו"; כן גם בחוק הגנה על הפרטיות.

33.פגיעה בפרטיות מה?

סעיף 1 לחוק הגנה על פרטיות קובע לאמור" "לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו".

באשר להגדרת המונח "פרטיות" והיקפו, אין הגדרה מדויקת. כאשר המחוקק בחוק הגנת הפרטיות קבע בסעיף 2 לחוק רשימה של מצבים שייחשבו כפגיעה בפרטיות (השווה עעמ 9341/05 התנועה לחופש המידע נ' רשות החברות הממשלתיות)

34.בפסיקה נאמר בהקשר זה בע"א 8483/02‏אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ''ד נח(4) 314, :

"...זוהי הגנה אשר עניינה בצנעת חייו של הפרט ובפגיעה ברגשותיו שהוא חווה עת מופרת האינטימיות של חייו.

...עניינה של זכות הפרטיות הוא אפוא באינטרס האישי של האדם בפיתוח האוטונומיה שלו, במנוחת נפשו, בזכותו להיות עם עצמו ובזכותו לכבוד ולחירות "

זאב סגל במאמרו הזכות לפרטיות למול הזכות לדעת, עיוני משפט ט' תשמ"ג,עמ', 178, ציין :

"ברור שכל אדם זכאי למידה של אלמוניות ואינטימיות, ולניהול אורחות חייו באין מפריע. זכות זו תהא משמעותית כק אם תכלול בחובה את חופש ההכרעה של אדם להחליט איזה מידע אודותיו יהא נסתר מעיני הציבור. זכות כזו תגלם בחובה אינטרס פרטי מובהק של הזכות להגן על ה"אני" שבו מפני חדירתה של החברה לתחום הפרט. ענייניו הפרטיים של אדם כמוהם, מבחינות מסויימות, כקניינו של אותו אדם ול הזכות לקבוע מה ייעשה ברכושו שלו."

35.לענייניו: דומני כי נסיבות מקרה דנן נופלות בגדר הוראות סעיף 2 (7) לחוק הקובע כי "פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה: הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם;

לדידי, פרסום וחשיפת עניינים מהליך המתנהל בדלתיים סגורות בבית המשפט לענייני משפחה הנוגע לתובעים, בפני לשכת עורכי הדין, צד חיצוני, במסגרת שתי תלונות שהגיש ד' כנגד עו"ד XXX, כן יש בהם משום פגיעה בפרטיותם של התובעים.

אמנם מדובר בתלונות של נתבע נגד עו"ד XXX, אולם בהם נמצא דברים לגבי "עניינים הפרטיים" של התובעים; במרכז שתי התלונות ונספחיהם, נשוא התביעה דנן, טענת זיוף תצהיר מתנה המקנה לתובעים זכויות בנכס הנתבע ב- XXX. כאשר ד' טוען כי עו"ד XXX זייף תצהיר המתנה (תלונה ראשונה) וכי עו"ד XXX נתן עדות שקר בבית המשפט בהקשר זה(תלונה שנייה). ובתוך זה נמצא הפניות להליך המשפטי בעניין תצהיר המתנה שהגישו התובעים כנגד בנם תוך צירוף מסמכים מהליך זה ואף ציטוטים מעדות עו"ד XXX.

דבר ניהול הליך בין תובעים-הורים כנגד בנם-הנתבע, כאשר בהקשר זה מועלות טענות קשות של זיוף , הינו דבר הנוגע ל"ענינים הפרטיים" של התובעים, וזכותם שדברים כאלה לא ייחשפו. פרסום דבר זה כרוך בפגיעה בפרטיות התובעים וגורם להם תחושה של אי נוחות, שכן הפרסום חושף מערכת היחסים העכורה והמעורערת בין התובעים לבין הנתבע, הורים ובנם, ויש בה כדי להאיר אותם "באור שלילי".

פגיעה בפרטיות זו נגרמת בשל הפרת זכות חיסיון של התובעים כבעלי דין ;כאמור ניהול הליכים בין בני המשפחה בפני בית משפט לענייני משפחה הם מעצם טיבם וטבעם מתנהלים בדלתיים סגורות מתוך מטרה להגן על פרטיות המתדיינים, כאשר התובעים מצפים יותר מכל כי גם עניינם יישאר חסוי מפני אחרים.

במצב זה כאשר הנתבע, חושף דברים מההליך המשפטי בינו לבין הוריו המתנהל בדלתיים סגורות בבית משפט לענייני משפחה , בפני לשכת עורכי הדין, גורם חיצוני, וכאשר סביר כי הנתבע בהיותו עו"ד, מודע למשמעות ניהול דיונים בדלתיים סגורות ולאיסור המפורש הקבוע בדין- בסעיף 70 לחוק בית המשפט, לפרסום דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות, הרי בשעותו כן הוא פגע בפרטיות התובעים ומעשיו מהווים פגיעה בפרטיות כמשעה בסעיף 2(7) לחוק "הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם;

36.מסקנה: מעשי הנתבע כלפי התובעים, מהווים פגיעה בפרטיות כמשמעה בסעיף 2(7) לחוק הגנת הפרטיות.

הגנות בחוק- סעיף 18 לחוק

37.כעת, יש לברר אם הפגיעה חוסה תחת איזה מהגנות הקבועות בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות?

סעיף 18 לחוק קובע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה:

(1)הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965;

(2)הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה:

(א)הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת על אפשרות הפגיעה בפרטיות;

(ב)הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה;

(ג)הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע;

(ד)הפגיעה נעשתה תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך פרסום ברבים;

(ה)הפגיעה היתה בדרך של צילום, או בדרך של פרסום תצלום, שנעשה ברשות הרבים ודמות הנפגע מופיעה בו באקראי;

(ו)הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי פסקאות (4) עד (11) לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965;

(3)בפגיעה היה ענין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין, ובלבד שאם היתה הפגיעה בדרך של פרסום - הפרסום לא היה כוזב.

38.תנאי לתחולתן של הגנות שבסעיף 18(2) לחוק הוא שהטוען להגנה "עשה את הפגיעה בתום לב". כאשר בפסיקה פורשה דרישה זו כדרישה לתום לב סובייקטיבי (בגץ 6650/04‏ ‏ פלוני נ' בית הדין הרבני האיזורי בנתניה, פ''ד סא(1) 581; עא 1697/11 ‏ א. גוטסמן אדריכלות בע"מ נ' אריה ורדי).

39.כן, לצורך הוכחת תום לב יכול הנתבע להסתייע בחזקה המנויה בסעיף 20(א) לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפגיעה בפרטיות באחת הנסיבות האמורות בסעיף 18(2) ושהפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפגיעה בתום לב.

כאן נקבע בעא 1697/11 ‏ א. גוטסמן אדריכלות בע"מ נ' אריה ורדי, כי , "בהקשר זה יבחן בית המשפט את "צורת הפרסום, תוכנו והיקפו כדי לראות אם קיים המפרסם את חובתו,שלמענה נפרשה ההגנה עליו, או שמא הגדיל תורה וחרג מאותו 'מתחם סבירות' שבהקשרו נוסחה הנורמה החקיקתית" (סגל, בעמ' 199)".

למול חזקה זו, יכול התובע להסתייע בחזקה הקבועה בסעיף 20(ב)לחוק: "חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפגיעה בפרטיות שלא בתום לב אם הוא פגע ביודעין במידה גדולה משהיתה נחוצה באופן סביר לצורך העניינים שניתנה להם הגנה בסעיף18(2).

ובעא 1697/11 ‏ א. גוטסמן אדריכלות בע"מ נ' אריה ורדי, נקבע כי "לעניין זה, הוכחת ידיעתו של המפרסם כי חרג מן הסביר תהא שוות ערך להוכחת העדר תום לבו הסובייקטיבי של המפרסם, שכן היא תלמד על "אדישותו לתוצאה שיש עימה פגיעה למעלה מן הדרוש להגנת הערך שהוכר בחוק" (סגל, שם)".

לענין תום הלב ראה גם עפ 5026/97‏ ‏ ג'ק גלעם נ' מדינת ישראל.

מן הכלל אל הפרט

גרסת הנתבע

40.הנתבע הפנה בכתבי הגנה להוראות סעיף 18 2(ב), (ג), (ד) ו- (1) לחוק הגנה על פרטיות, וטען, כי על פי כתב התביעה עצמו הפרוטוקולים של הדיון בבית המשפט לענייני משפחה הועברו ללשכת עורכי הדין במסגרת תלונה שהוגשה בתום לב מוחלט ע"י הנתבע כנגד ב"כ התובעים בגין מעשים שעשה במסגרת אותו תיק משפחה, קרי הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן הייתה מוטלת על הנתבע חובה מוסרית ומקצועית לעשותה, והפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע ותוך כדי ביצוע עיסוקו כעו"ד ובמהלך עבודתו הרגיל ולא בדרך של פרסום ברבים.

הנתבע טוען גם להגנה נוספת היא הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, והגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

בסיכומים בקש הנתבע לחזור על כל טענותיו, תוך שהדגיש הגנות שעומדות לו מכוח סעיף 18(ו) , סעיף 18 (2) ג, לחוק הגנת הפרטיות וסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. כן הנתבע מפנה לסעיף 20 לחוק הפרטיות, לענין נוטל הוכחה, וטען כי במקרה דנן התובעים לא טענו כלל כי הנתבע הגיש התלונה ללשכת עורכי הדין בחוסר תום לב ו/או כי התלונה לא הוגשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנתבע.

אלא מה, לשיטתו, מדובר בתלונה עניינית, בעניין אישי של הנתבע , בטענות שאינן גולשות למחוזות אחרים או להכפשות וחשיפת פרטים מיותרים כאשר לא בכדי התובעים לא טענו שיש בתוכן התלונה משום הכפשות ולשון רע, דבר המוכיח כי מדובר בתלונה שהוגשה בתום לב ואף לשם הגנה על ענין אישי של ה"פוגע" לפי סעיף 18(2)ג לחוק הגנת הפרטיות.

41.התובעים מצדם טוענים כי לנתבע אין הגנה טובה מפני מעשיו כלפיהם (ראה פירוט בסיכומים).

הכרעה

42.ראשית אציין, כי לא מקובלת עליי דרך העלאת טענות ההגנה כפי שעשה הנתבע כאן. אין די בהפניה כללית להוראות החוק, ללא פירוט והסבר כדבעי לכל הגנה והגנה.

בכל מקרה ולגופם של דברים, דומני כי הנתבע לא הצליח להוכיח כי קמה לו אחת מההגנות להן טוען.

43.כאמור, על המבקש להיכנס לגדרי אחת ההגנות שבחוק, עליו להוכיח כי פעל בתום לב; אולם בנסיבות מקרה דנן, לא שוכנעתי כי כך היה, במה דברים אמורים?

הנתבע חשף ופרסם עניינים פרטיים הנוגעים לתובעים מהליך המשפטי בבית משפט לענייני משפחה, תוך הפרה לאיסור בחוק בדבר פרסום דבר מהליכים אלה המתנהלים בדלתיים סגורות; הנתבע הינו עו"ד במקצועו וסביר להניח שהוא מכיר את כללי הדין ופועל בהתאם להם.

רוצה לומר, כי הנתבע הפר במודע איסור קבוע בחוק בדבר פרסום דבר מהליך המשפטי המתנהל בדלתיים סגורות; בהקשר זה אזכיר כי הנתבע התנגד בתגובתו לבקשת התובעים בתביעה למתן פסק דין הצהרתי, להתיר פרסום כתבי-בי דין ופרוטוקולים בתיק, לרשות המסים ולשכת עורכי הדין , וטען כי בקשתם להסרת החיסיון הינה כללית וסתמית וכו'; עמדה זו של הנתבע מעידה, כאלף עדים, לכך שהנתבע מודע שיש חסיון להליכים בבית המשפט לענייני משפחה.

בנסיבות אלה ובפרט בהיותו של הנתבע עו"ד במקצועו, דומני, כי מעשיו של הנתבע נעשו ביודעין, בחוסר תום ומתוך מודעות להשלכות הכרוכות בכך. ובשים לב להיותו עו"ד, הוא אף הגדיל וחרג מהסביר כשחשף דברים חסויים מהליך משפטי בדלתיים סוגרות ואף צירף מסמכי בית משפט, ללא רשות.

אשר על כן אני דוחה את טענות הנתבע כי פעל בתום לב; הנתבע לא הוכיח כי "פעל מתוך אמונה כי הפגיעה היא במסגרת ההגנות הקבועות בחוק " (השווה ע"א 1697/11 לעיל).

בהקשר זה אוסיף גם, כי ממכלול ההליכים שהתנהלו ומתנהלים בין הצדדים כאן, לרבות בהליכים שבפניי, עולה תמונה עגומה של יחסים משפחתיים קשים, מעורערים, מתוחים, חסרי אמון תוך האשמות הדדיות זה בזה, דבר שמחזק את מסקנתי כי הנתבע לא היה תמים.

44.למעלה מן הנדרש אוסיף, כי מלבד דרישת תום הלב, הנתבע לא הוכיח את תנאי ההגנות להן טוען, ואתייחס לכך בקצרה

א.הגנה בסעיף 18(2)(ב) לחוק: "הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה.."(ב)הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה;".

הנתבע לא פרט ולו בכלום לעניין הגנה זו. לא טען ולא הוכיח מהי אותה חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית, שהייתה מוטלת עליו לעשות, כשחשף את ענייניהם הפרטיים של התובעים.

ב.הגנה בסעיף 18(2)(ג) לחוק "הפגיעה נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הפוגע".

בעא 1697/11 ‏ א. גוטסמן אדריכלות בע"מ נ' אריה ורדי, נקבע בהקשר זה כי "..הגנת סעיף 18(2)(ג),שעניינה פגיעה שבוצעה לשם הגנה על "עניין אישי כשר" של הפוגע. סעיף זה מחייב עריכת איזון בין הזכות לפרטיות לבין ערכים מתנגשים אחרים, ולכן את הביטוי "עניין אישי כשר" יש לפרש "תוך איזון בין הרצון להגן על עניינו של הנפגע ולשמור על פרטיותו לבין האינטרסים הנוגדים של הפוגע" ".

הנתבע הדגיש בסיכומיו גם הגנה זו, אולם לדידי גם הגנה זו אינה עומדת לו. זכותו של הנתבע להגיש תלונה ולהביא אסמכתאות לכך, אולם לצורך זאת, אין להכשיר פגיעה אוטומטית בפרטיות של התובעים במיוחד משיש הוראה מפורשות בחוק האוסרת דבר הפרסום, והנתבע לא דאג לקבל רשות מבית המשפט להתיר את הפרסום.

ג.הגנה בסעיף 18(2)(ד) לחוק "הפגיעה נעשתה תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך פרסום ברבים; ברור שהגנה זו אינה מתקיימת מהסיבה הפשוטה כי מעשי הנתבע הינם בגדר "פרסום ברבים", כפי שקבעתי לעיל.

ד.סעיף 18(2)(ו) לחוק הגנת הפרטיות, "הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי פסקאות (4) עד (11) לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965;".

הגנה אחרת לה טוען הנתבע היא הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, כאשר לשיטתו הפגיעה במקרה דנן הייתה בהגשת תלונה לרשות מוסמכת לחקור בענין המשמש נושא לתלונה כנגד ב"כ התובעת; סתם ולא פירש.

אורי שנהר בספרו "דיני לשון הרע" 1997, עמ'303 מציין בהקשר זה סעיף זה, כי "לשכת עורכי הדיו היא "הרשות המוסמכת לקבלת תלונות על "עו"ד ולחקור בענין המשמש נושא התלונה" וכי הגשת התלונה ללשכה תהיה מוגנת אם הוגשה בתום לב" (שם נפנה לתא 7165/84 פישמן נ' בר-און).

אולם הגנה זו אינה חלה בנסיבות מקרה דנן; מדובר בתלונה במישור היחסים בין ד' נגד עו"ד XXX ב"כ התובעים, וללא קשר ישיר של התובעים. כך שאין מקום להעלות הגנה בעניין זה כלפי התובעים עצמם.

הפגיעה בפרטיות לא הייתה על עצמם הגשת התלונה נגד ב"כ התובעים , אלא על עצם צירוף מסמכים חסויים ביחס לתובעים עצמם מההליך המשפטי שהתקיים בדלתיים סגורות וזאת ללא קבלת רשות בית המשפט.

ה.הגנה נוספת לה טוען הנתבע היא הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, כאשר לטענתו, הפגיעה במקרה דנן הייתה בדרך של הגשת תלונה ע"י הנתבע כבעל דין בתלונה שהוגשה לדיון בפני ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין שהינה בעלת סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין (חוק לשכת עורכי הדין); טענה זו גם אינה יכולה לעמוד לנתבע ,שכן ההגנה בסעיף זה מתייחסת לדברים המתפרסים או נאמרים במהלך הדיון בין הצדדים ,בעוד שהתובעים כאן אינם צד להליך המתנהל בפני לשכת עורכי הדין ואין המדובר בדברים הנאמרים תוך כדי הדיון אלא במסמכים סודיים של התובעים שהומצאו לוועדת האתיקה בתלונה בין הנתבע וב"כ התובעים.

ו.לסיכום, הנתבע לא הצליח להוכיח כי עומדת לו הגנה לפי חוק הגנת הפרטיות.

45.מסקנה: התובעים הצליחו להוכיח כי התנהגות הנתבע כלפיהם מהווה פגיעה בפרטיות כמשמעה בחוק הגנת הפרטיות.

טענת קיזוז

46.הנתבע בכתב הגנה העלה מצדו גם טענה של קיזוז (סעיפים 20-25 לכתב הגנה); לשיטתו,

גם אם כל טענות ההגנה יידחו, עומדת לנתבע טענת קיזוז על מלוא הסכום הנתבע, והוא מסביר:

התובעת ובא-כוחה הגישו 8 תלונות ללשכת עורכי הדין ולמשטרה (כמפורט בסעיף 21 לכתב ההגנה ). להם צירפו מסמכים וכתבי בי-דין של בית המשפט לענייני משפחה, כאשר לגבי חלק מהן הגיש תביעה לפי פקודת ביזיון בית המשפט. במצב זה, טוען הנתבע, כי כל טענות הנתבעת נגדו חוזרות כנגד הנתבעת עצמה כאשר יש להוסיף לכך שהיא עשתה זאת בחוסר תום לב מוחלט, בכוונה לפגוע בנתבע ותוך הפרת החלטה שיפוטית; משכך ובאם ייפסק פיצוי לתובעת, הרי יש לפסוק כנגדה פיצוי הגבוה פי-4 וגם יש לחייבה בכפל הסכום. ובהמשך יגיש כנגד התובעת תביעה משפטית נפרדת בגין יתרת הסכום שלא קוזז.

הדברים נכונים גם לגבי התובע, אשר הוא ובא כוחו הגישו 5 תלונות ללשכת עורכי הדין והמשטרה תוך צירוף מסמכי בית משפט, אם כי כאן הנתבע עותר לפיצוי נגדו הגבוה פי 2.5 וכן יש לחייב את התובע בכפל הסכום. ובהמשך יגיש כנגד התובע תביעה משפטית נפרדת בגין יתרת הסכום שלא קוזז.

בתצהיר מיום 2/10/14 בתמש 59942-01-14 הפנה ד' לתלונה מ9/5/10 בלשכת עורכי הדין וטען כי מדובר בתלונה שהגישה התובעת באמצעותו, וצירפה מסמכי בית משפט ובכך ויתרה על החיסיון.

47.טענת הקיזוז לא הוכחה.

א.הנתבע טוען בכתב הגנה כי התובעים ובא כוחם, הגישו מספר תלונות תוך צירוף ממסמכי בית משפט, אולם הנתבע בניגוד למה שטען בכתבי הגנה (סעיף21) כי צירף העתק מהתלונות, הוא לא צירף כלום!!.

אולם בתצהיר מיום 2/10/14 בתמש 59942-01-14 עו"ד בקש להפנות לתביעתו לפי פקודת הביזיון ונספחיהם, תוך צירופם לתצהיר זה.

דרך זו אינה נכונה להעלות ולהוכיח טענות כנגד הצד השני.

בהליך המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה אין הליך של תביעה שכנגד ,ובמידה ולטענת הנתבע קמה לו נגד התובעים עילת תביעה בגין מעשי פרסום שביצעו התובעים בניגוד להוראות החוק אז עליו להגיש תביעה נפרדת ואין להעלות את הטענות במסגרת כתב הגנה או תביעה שכנגד.

ראה ספרם של שאול שוחט ודוד שאוה סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה, עמ' 230"תביעה שכנגד תוגש אף היא בדרך של כתב תביעה ובתיק משנה נפרד."

ב.לעניין טענתו של הנתבע בתצהיר כי התובעת ויתרה על החיסיון מאחר והגישה תלונה ביום 9/5/2010 נגד עו"ד ד' וצירפה להם מסמכים חסויים. אין בידי לקבל טענה זו .

מדובר בתלונה מיום 9/5/2010 אשר הגיש ד' בעצמו כנגד עו"ד ד', אשר כפי שנטען בתלונה זו ייצג את אביו במספר בהליכים משפטיים והיא חתומה בידו הוא, ולא ע"י האם --התובעת.

במצב זה אין לייחס את הגשת התלונה ונספחיה, לתובעת ולזקוף זאת אותה לחובתה כנגד תביעתה כאן. בכל מקרה, התלונה אינה רלוונטית לתביעות כאן, שכן מדובר בתלונה מ5/5/210 , קודמת לתלונות נשוא תביעות כאן ובנושא שונה לחלוטין מהן.

במלים אחרות, אין לייחס תלונה זו לתובעת וללמוד ממנה כי היא גם צירפה מסמכי בית משפט ובכך וויתרה על החיסיון.

ג.לסיכום: התלונות אליהם מפנה הנתבע כגד התובעים , מקימות לו לכל היותר, עילה נפרדת כנגד התובעים במסגרת תביעה חדשה, ואין לדון בהם כאן במסגרת "טענות קיזוז".

הנזק והפיצוי

48.התובעים טענו בכתב התביעה כי כתוצאה ממעשי הנתבע, נגרמה להם עוגמת נפש. ומשכך הם עתרו מכוח סעיף 29א לחוק הגנת הפרטיות, לפצות אותם בגין פגיעה בפרטיות.

התובעת בדף הראשן לתביעתה בכותרת סכום התביעה ציינה סך "50,000 ₪ אולם, בכתב התביעה עתרה לחייב את הנתבע ב"כפל" הפיצוי שנקבע בסעיף 29 א לחוק, שכן לשיטתה, מעשי הנתבע נעשו בכוונה לפגוע בה זאת בשים לב שמדובר בעו"ד; התובע גם הוא עתר לחייב הנתבע ב"בכפל" סכום הפיצוי שנקבע בחוק, כאשר בכותרת סכום תביעה ציין סך של 100,000 . לחילופין לפסוק כל פיצוי מתאים בנסיבות העניין.

בסיכומים הדגישו התובעים את עוצמת הפגיעה וטענו כי מדובר בפגיעה משמעותית לרבות בתדמיתם המקצועית ונגרמה להם עוגמת נפש וסבל רב, בנוסף בקשו ליתן משקל לכך שהנתבע סרב להתנצל, כאשר הוא עומד על כך שלא מדובר בפרסום אסור והמשיך לייחס להם מעשים פלילים חמורים המכתימים את שמם, וכאשר ידע שדבריו אינם אמת.

49.התובעים עותרים לפסוק להם פיצוי בלא הוכחת נזק, מכוח סעיף 29 א לחוק הגנה על פרטיות; (לא מכוח הפרת חובה חקוקה).

סעיף 29 א לחוק קובע כדלקמן:

"פיצוי בלא הוכחת נזק

(א)ורשע אדם בעבירה לפי סעיף 5, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, בלא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה הוא כפסק דין של אותו בית משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.

(ב)(1)במשפט בשל עוולה אזרחית לפי סעיף 4, רשאי בית המשפט לחייב את

הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, בלא הוכחת

נזק.

(2) במשפט כאמור בפסקה (1) שבו הוכח כי הפגיעה בפרטיות נעשתה בכוונה

לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על

כפל הסכום כאמור באותה פסקה, בלא הוכחת נזק.

50.בנסיבות מקרה דנן, ולצורך פסיקת פיצוי עבור "הנזק" שנגרם לתובעים, לטעמי יש להתחשב במהות, מידת והיקף הפגיעה בתובעים, חומרתה ומידת הכוונה לפגוע:

כאמור הגעתי למסקנה לפיה, מעשי הנתבע כלפי התובעים, מהווים פגיעה בפרטיות שלהם, תוך הפרת הסודיות של עניינים הפרטיים כבעלי הדין בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה. הפגיעה מתעצמת אף נוכח מהות מערכת היחסים בין הצדדים כאן, כשמדובר בפגיעה מבן כלפי הוריו. יתירה מזו, מדובר בבן שהינו עו"ד במקצועו וחזקה עליו שיודע משמעות והשלכות פעולותיו.

חרף זאת, הפגיעה כאן הינה פגיעה מסוימת מדתית ומצומצמת; במה דברים אמורים?

לטעמי, ישנה חשיבות לעוצמת הפגיעה ,כאשר רמתה נמדדת בדרך ובמקום בו בוצעה (השווה עפ 5026/97‏ ‏ ג'ק גלעם נ' מדינת ישראל) הפגיעה כאן מתייחסת לעניינים הפרטיים "הרכושיים" של התובעים בעיקר, זאת להבדיל מענייניים פרטים אינטימיים בין בני משפחה; כן החשיפה והפרסום היה מצומצם בפני "לשכת עורכי הדין" , גוף שאין הציבור הרחב נחשף לו בדרך כלל; אין מדובר בפרסום גורף ורחב היקף כגון פרסום בדרך אלקטרונית או בכלי תקשורת למיניהן, העשוי להביא לידיעתם של אנשים רבים מהציבור;

כן התרשמתי כי תביעות כאן הינן חלק והמשך מ"הלחמה", הכוללת בין הצדדים והתלונות ההדדיות שהוגשו אחד כלפי משנהו .

ודוק, הנזק שנגרם לתובעים הוא הפגיעה בפרטיותם, בשמם הטוב, ברגשותיהם ועוגמת נפש שנגרמה כתוצאה מכך; על דרך ההיקש ניתן ללמוד מעא 8483/02‏ ‏ אלוניאל בע"מ נ' אריאל מקדונלד(הגם שהנסיבות שם שונות ):

"לא לכך נועדה ההגנה על הפרטיות. היא נועדה ליתן פיצוי בגין עוגמת נפש – קרי בגין נזק נפשי, להבדיל מנזק כלכלי, שהוסב לאדם. זוהי הגנה אשר עניינה בצנעת חייו של הפרט ובפגיעה ברגשותיו אותה הוא חווה עת מופרת האינטימיות של חייו".

51.בנסיבות אלה, ולאחר שנתתי דעתי למכלול שקולים אלה ועל רקע תכלית החוק, אני רואה לנכון לפסוק לכל אחד מהתובעים פיצוי בסך של 4000 ₪.

תוצאה

52.אני מקבלת את שתי התביעות.

53.אני מחייבת את הנתבע לשלם לכל אחד מהתובעים, פיצוי בסך של 4000 ₪.

54.אני מחייבת את הנתבע לשלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסך של 1500 ₪ לכל אחד מהתובעים, בצירוף מע"מ כחוק.

55.הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור שני התיקים.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ה, 02 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.