תוקף הסתלקות יורש מחלקו בירושה לטובת אימו במקום שהוא בעל חוב

בפני בית הדין בקשת מר ע' ש' (להלן: המבקש) לתיקון צו הירושה שניתן בתאריך 15.2.18, במסגרתו ניתן עזבונו של מר ס' צ' ז"ל (להלן: המנוח) לאלמנתו הגברת ב' צ' ז"ל (להלן: האלמנה) בהתאם להסתלקות חמשת ילדיהם מן העיזבון, שמות הילדים שהסתלקו כאמור הינם: א' צ', ח' ז' צ', א' ד', ס' ש', כ' צ', נ' צ' (להלן: האחים היורשים).

בקשת המבקש מתייחסת באופן ספציפי ליורש מר ח' צ' (להלן: החייב) אשר הוא נושה בו בגין חוב ישן משנת 1988, חוב שהתנהל במהלך השנים בהוצל"פ וצבר ריביות גבוהות מאד, הרבה יותר מסכום החוב המקורי  (6,000 ש"ח כמפורט בנספח המצורף לסיכומי האחים היורשים בבקשת המבקש לגביית החוב בהוצל"פ בשנת 89), לדברי המבקש, סכום החוב העדכני בעת הגשת הבקשה לתיקון צו הירושה, עמד על סך 196,223 ש"ח. יצוין כי המבקש לא הציג כל אסמכתא אודות גובה החוב ועצם קיומו.

המבקש ביקש כאמור לבטל את הסתלקותו של החייב ולגרוע אותו מהאחים היורשים וממילא מחלקה של האלמנה אשר ניתן לה על ידי כל האחים היורשים יחדיו שהסתלקו, בהתאם לחוק ולהלכה, מחלקם בעיזבון המנוח לטובת האלמנה ובעקבות כך ניתן כל עיזבון המנוח לאלמנה במסגרת צו הירושה האמור.

לדברי המבקש, הסתלקותו של החייב מעיזבון אביו, נעשתה בחוסר תום לב ובמטרה להבריח את חלקו בעיזבון מהמבקש ומנושים נוספים הקיימים לו, לדבריו. לפיכך, בהתאם לסעיף 72 (א) לחוק הירושה, מבקש לתקן את צו הירושה כאמור.

בתאריך 25.5.20 ניתן צו מניעה לבקשת המבקש, האוסר על האלמנה והאחים היורשים לבצע כל דיספוזיציה בנכס שבו מתגוררת האלמנה ושהיה בבעלותה יחד עם המנוח.

המבקש  המציא, לבקשת בית הדין, אסמכתאות משפטיות התומכות בעמדתו כי ניתן לתקן או לבטל צו ירושה במקרה שההסתלקות נעשתה בחוסר תום לב.

בתאריך 13.11.19, הורה בית הדין על המצאת הבקשה לאפוטרופוס הכללי, בהתאם לסעיף 54 (א) לתקנות הירושה, תגובת האפוטרופוס הכללי לא התקבלה עד היום למרות שנשלחה לו החלטה נוספת ובה תזכורת בעניין, בתאריך 12.5.20.

יצוין כי לגבי הבקשה המקורית לצו ירושה, הגיב האפוטרופוס הכללי כי אין בכוונתו להתערב (למרות הליך ההוצל"פ שכבר היה קיים אז כנגד החייב).

בתאריך 5.11.19 הורה בית הדין למבקש להמציא את כתובתו של החייב על מנת לשלוח את הבקשה לתגובתו ובתאריך 18.11.19, במענה לתגובת המבקש כי הוא מתקשה לאתר את כתובת החייב הנמצא בחו"ל מזה שנים רבות ובקשתו במקביל להורות על המצאת הבקשה לאלמנה, החליט ביה"ד להיעתר לבקשתו משום שלתיקון צו הירושה עשויה להיות משמעות עבור האלמנה וגריעת חלקה בעיזבון.

אכן נשלחה החלטה המבקשת את תגובת האלמנה, ביה"ד חזר והבהיר את הדברים בהחלטה מתאריך 2.1.20, כי היות ולהחלטה עשויה להיות משמעות לגבי האלמנה, אין מנוס משמיעת עמדתה ועל כן יש להעביר לה את ההחלטות, או לחילופין לב"כ בלבד לאור טענתה כי ההחלטות וכתבי בית הדין המגיעים אליה, פוגעים במצבה הבריאותי המעורער בלאו הכי.

בתאריך 3.5.20 התקבלה תגובה מפורטת מאת מייצגיה של האלמנה ונשלחה לתגובת המבקש שהגיב לטענותיה בתאריך 10.5.20 ובתאריך 25.5.20 הודיע המבקש כי הצליח לאתר את כתובתו של החייב בחו"ל וביקש להורות על העברת כלל ההחלטות לתגובתו, ביה"ד נענה למבוקש בו ביום והורה על העברת כלל ההחלטות לתגובתו בתוך 45 יום (ובמקביל ניתן לשם הזהירות צו איסור דיספוזיציה בנכס שבבעלות האלמנה ושהועבר לבעלותה במסגרת צו הירושה).

בתאריך 9.8.20, לאחר תום המועד שניתן לחייב להגיב, הורה ביה"ד על הגשת סיכומים בתביעה זו תוך שהוא מבהיר כי אין צורך להמתין לתגובת האפוטרופוס הכללי שכן החוק אינו מחייב המתנה לתגובתו אלא מחייב המצאת הבקשה לעיונו ומתן אפשרות תגובה, מה שנעשה פעמיים כאמור.

סיכומי המבקש התקבלו בתאריך 7.9.20 לאחר מתן ארכה קצרה לבקשתו.

בתאריך 30.9.20 הודיעו ב"כ האלמנה על פטירתה, למרבה הצער, בבקשה זו הבהירו כי האחים היורשים מינו מייצגת, את הגברת א' ד' אחותם, וביקשו לקבוע מועד לדיון.

בהחלטה מתאריך 2.10.20 הבהיר בית הדין כי עקב ההתפתחות האמורה, קיימת בעיה חוקית בהמשך ניהול התיק, הואיל והאלמנה הינה חלק מהמשיבים כפי שהבהיר בית הדין בהחלטות קודמות ועתה, הואיל והיא אינה בין החיים, תוקפו של ייפוי הכוח פג מבחינה חוקית, לפיכך, הואיל וטרם הוגשו סיכומיה שהם זכותה הדיונית, לא ניתן להמשיך ולנהל את התיק ולקבל החלטות.

לפיכך, בהתאם לתקנה סט לתקנות הדיון, פנה בית הדין ליורשים בבקשת הבהרה האם מוכנים כי מייצגיה של האלמנה ז"ל ימשיכו לייצג אותם וההליך ימשך באופן זה.

בתאריך 19.10.20 הודיעה הגברת א' ד', שמונתה על ידי אחיה לייצגם, כי הם מייפים את כוחם של מייצגי האלמנה ז"ל להמשיך ולנהל את ההליך, בהודעה זו אף העלו טענות קשות אודות התנהלותו של המבקש וב"כ אשר לטענתם גרמו צער רב לאלמנה ונזק לבריאותה.

בבקשה זו ביקשה הגברת ד' לקיים דיון טרם מתן החלטה סופית, בית הדין ביקש הבהרה מדוע יש צורך בדיון ואין די בסיכומים, בית הדין חזר וביקש הבהרה זו בתאריך 7.11.20 במענה לבקשה נוספת של ב"כ האחים היורשים, ולאחר דין ודברים בדבר מהות החוב ומעמדו של החייב בו, הורה ביה"ד בתאריך 25.11.20 כי האחים היורשים יגישו את סיכומיהם ואין צורך בקיום דיון.

יצוין, כי לנוכח פטירת האלמנה ובהתאם לתקנה ס"ט, מעמדם של האחים היורשים השתנה ומעתה אף הם המשיבים בתיק, שכן נכנסו בנעלי האם כאמור.

לאור האמור, הואיל וסיכומי שני הצדדים הוגשו, הגיעה עת הכרעה.

טענות המבקש:

• העובדה שהחייב לא הגיב לבקשות ולהחלטות הינה סיבה לדעת המבקש להיעתר למבוקש.
• חובו של החייב למבקש אינו שנוי במחלוקת והוא אף הודה בו וביקש מההוצל"פ פריסת חוב (בשנת 1990 טרם עזיבתו את הארץ) כמפורט בנספחים לסיכומים, למרות זאת לא פרע את החוב משך כל השנים.
• מעת שהגיעה לידיו ירושת אביו, יכול היה להשתמש בכספים אלו על מנת לפרוע את החוב, אולם, לטענת המבקש, בחר החייב להתחמק מתשלום החוב באמצעות הסתלקות מהירושה לטובת אמו.
• לדבריו, הסתלקות מירושה על מנת להתחמק מפריעת חוב, הינה חוסר תום לב ומנוגדת לציווי "ועשית הישר והטוב" המחייב את האדם לפרוע את חובותיו, אין לאפשר לו את מבוקשו באמצעות הליך שיפוטי שהוא מבקש לנצלו לרעה, לדבריו.
• מפנה לדברי כבוד נשיא בית המשפט העליון (כתוארו אז) השופט שמגר (בע"א 4372/91) כדלהלן:

"הסתלקות במטרה למנוע מנושים לגבות חוב שהם היו זכאים לגבותו כדין, הינו בודאי מעשה בלתי מוסרי או נוגד את תקנת הציבור ולדעתי גם בלתי חוקי".

...

"בעת שהסתלק אביטל מירושתו היה זה ברור כי אינו מסוגל לפרוע את חובותיו לנושיו בלא שיעזר בנכסים הכלולים בירושת אמו.

בהתאם לכך משמעותה המיידית והברורה כשמש של ההסתלקות הינה מניעת זכויות אשתו כנושה".

...

"בנסיבות אלה ההפחתה מיכולת המימוש של הנושים אגב ההסתלקות, הינה בניגוד לחובת הקיום בתום לב ושלא בדרך המקובלת ועל כן ניתן לבטלה". 

בית המשפט אפוא, קבע את העיקרון ולפיו יש לבחון את תום הלב של המבקש להסתלק מירושה שנפלה בחלקו, ככל ומדובר בהסתלקות שלא בתום לב, יש לבטל את ההסתלקות ולקבוע כי הירושה נותרת בחלקו וממילא נושיו יגבו ממנה את חובו.

הואיל והחייב ביקש פריסת חוב שגם בה לא עמד, כמו כן לאחר שנים רבות, כאשר נפלה בחלקו ירושה אשר יכול היה לשלם ממנה את חובו, לפיכך יש לבטל את הסתלקותו מהירושה ולקבוע כי הוא יורש את חלקו בעיזבון המנוח.

בתאריך 13.1.21 ביקש המבקש לצרף כאסמכתא את פסק דינו של ביה"ד ברחובות שהורה בתאריך 30.1.11 על ביטול הסתלקות של אח לטובת אחיו כאשר לאח שהסתלק היו נושים, כמפורט בפסק הדין ונימוקיו, ביה"ד נעתר לבקשתו.

טענות האחים היורשים (המשיבים):

• צו ירושה הינו צו הקיים כלפי כולם, עקב החובה לפרסם טרם מתן הצו את זכות ההתנגדות, מפנים לפסק דין (עמ"ש 28361-10-11):

"בשל העובדה כי תוצאת צו ירושה כמו גם צו לקיום צוואה היא כשל פסק דין חפצא הפועל כלפי כולי עלמא, מעמיד פסק דין כזה הכרעה סופית ומחייבת, אפילו אם פסק הדין מוטעה. צו קיום כזה אינו בטל מעיקרו, אלא אך ניתן לביטול בדרך של בקשה לתיקון או ביטול צו קיום הצוואה, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 72 לחוק או בדרך של ערעור (ע"א 1134/06 רושרוש נ' מנסור, פורסם במאגרים [10.11.09]; ע"א 239/89 שרש נ' גלילי, פ"ד מו(1) 861, 871; ע"א 3706/91 שאולוב נ' שאולוב, פ"ד מז(2) 865, 870; ת"א (מחוזי-חי') 210/07 שלומי קרשי אילנה נ' לב דורית, פורסם במאגרים [9.05.10]).

סעיף 72(א) לחוק הירושה קובע כי:

"נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לעניני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט".

בדיון בבקשה לפי סעיף 72 לחוק על בית המשפט לבחון את קיומם של שני תנאים מצטברים. הראשון, האם קיימת עובדה שלא הובאה בפני בית המשפט או הרשם טרם מתן הצו, או קיימת טענה שלא נטענה בפני בית המשפט בעת שנתן את הצו (ראו המ' (מחוזי-חי') 28449/97 הברמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פורסם במאגרים [1.07.98]). במידה שהתשובה לשאלה זו חיובית, יש לתת את הדעת לשאלה האם במידה ואותה עובדה או טענה הייתה מובאת בפני בית המשפט קודם מתן הצו, היה בה כדי לגרום לקבלת צו שונה מזה שניתן. התנאי השני, האם ניתן היה להביא את הטענה הכלולה בבקשה לביטול או לתיקון הצו בפני בית המשפט קודם להגשת הבקשה לביטול הצו. במידה והמבקש לא עשה כן בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, בדרך כלל ידחה בית המשפט את הבקשה, אם כי הוא אינו חייב לעשות כן ונתון לו שיקול דעת לקבל בקשה גם אם היא לא הוגשה על ידי המבקש בהזדמנות הסבירה הראשונה (ראו ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441; ש' שוחט, מ' גולדברג, י' סלומון דיני ירושה ועזבון, מהדורת תשס"ה, עמ' 160-159).

• היות והצו פורסם כנדרש ולדבריהם יש להניח כי מותו של המנוח ידוע היה למבקש שכן הוא מתגורר בסמיכות למקום מגורי המנוח ומן הסתם יש להניח כי ידע על מותו ולא הגיש התנגדות למתן צו הירושה.
• בהתאם לאמור לעיל, בבוא הערכאה לדון בבקשה לתיקון צו ירושה, עליה לבחון קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד- האִם העובדה שמכוחה מבוקש התיקון, הייתה יכולה לגרום לביטול או שינוי הצו ככל והייתה נטענת בפני אותה ערכאה, השני- האם ניתן היה לטעון טענה זו טרם מתן הצו.

לפיכך, אין מקום לביטול הצו, הן לאור התנאי הראשון הנזכר, שכן לטענת המבקשים לא הוכח כי החייב הסתלק מהירושה על מנת להתחמק מתשלום החוב, משום שכל אחיו של החייב הסתלקו יחד עמו מעיזבון האם ועובדה זו מלמדת לדבריהם כי הוויתור היה מהותי ואמתי ובתום לב, לא קנוניה נקודתית כביכול מאחורי גבו של המבקש, כטענתו.

בנוסף, השיהוי הנטען, מלמד לדבריו כי המבקש לא עמד בתנאי הסף השני הנזכר לעיל.

• הואיל והחוב במקורו עמד על סך 6,000 ש"ח והיתר הינה ריבית שהצטברה בהוצל"פ, לפיכך הואיל ולדעתם ריבית באופן זה אסורה מן התורה, לא ניתן להורות על תיקון צו הירושה, שכן סעיף 155(ג) לחוק הירושה קובע כי בית הדין מוסמך לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו, משכך, הואיל וקרן החוב עומדת על סך 6,000 ש"ח כאמור, אין מקום להורות על ביטול צו ירושה כשחלקו של החייב גדול משמעותית מסכום החוב.
• השיהוי לדברי המשיבים של המבקש בהעלאת בקשתו, מצדיק את דחיית בקשתו על הסף, שכן לדבריהם העובדה כי המבקש לא פעל כמעט משך כל השנים מול החייב בהוצל"פ, כמו למשל הוצאת צו לעיכוב יציאתו מהארץ לצורך גביית החוב וכן הליכים נוספים שלא ננקטו לדבריהם למעט הליכים "מועטים וסתמיים" כלשונם, מצדיקה את דחיית הבקשה על הסף, בנוסף, העובדה כי הצו ניתן לפני כשנתיים ורק עתה פנה המבקש, מעידה על שיהוי מכוון, לדבריהם.

דיון והכרעה

לאחר העיון בחומר שבתיק, ביה"ד פוסק כי דין בקשת המבקש לתיקון צו הירושה, להידחות, לפיכך צו הירושה עומד בתוקפו וכל עיזבון המנוח יוותר בידי האלמנה ב' צ' ז"ל, זאת מהנימוקים דלהלן:

תחילה יידרש בית הדין לנושא מהפן ההלכתי ולאחר מכן מהפן החוקי.

הפן ההלכתי:

עובדת קיומו של החוב הבסיסי אינה שנויה במחלוקת, אכן, בקשת המבקש, מהפן ההלכתי, הינה לגבות את חובו מנכסי החייב, כדין בעל חוב היורד לנכסי החייב.

אין חולק כי בעת היווצרות החוב, נכסי הירושה לא היו בבעלות החייב, נכסים אלו הגיעו לרשותו שנים רבות לאחר מכן, לפיכך, אין בעל חובו, במקרה דנן- המבקש, יכול לגבות את חובו מנכסים אלו כשעתה אינם ברשותו אלא הועברו לבעלות אדם אחר, במקרה דנן- אמו.

זו לשון השולחן ערוך (חושן משפט סימן קיב סעיף א'):

"אין בעל חוב טורף ממשעבדי (מנכסי דלא ניידי שהיו בבעלותו ומכרם או נתנם לאחר), אלא אם כן היו נכסים ללוה בשעה שלוה, ומכרם או נתנם אחר כך. אבל אם קנאם אחר שלוה, ומכרם, לא נשתעבדו לבעל חובו ואינו גובה אותם מהלקוחות; ומיהו בעודם ביד הלוה, גובה מהם אף על פי שקנאם אחר שלוה. ואם שעבד נכסיו שקנה ושיקנה, אז חל השעבוד גם על מה שיקנה אחר כך, ואם קנה אחר כך ומכרו, בעל חוב גובה ממנו; ודוקא שפירש לו בפירוש, אבל אם לא כתב לו דאקנה, לא".

הנה כי כן, רק כאשר בעת היווצרות החוב היו הנכסים בבעלות החייב, יש לנושה זכות גבייה מנכסים אלו אף שמכרם או נתנם לאחר, לא כן כאשר בעת יצירת החוב לא היו הנכסים בבעלותו, במקרה זה, כאשר הנכסים אינם עתה בבעלותו משום שניתנו לאחר, אין לנושה זכות לגבות את הנכסים.

למעשה, מצינו בראשונים התייחסות מפורשת למקרה כגון זה שלפנינו, בגמרא במסכת בבא בתרא (דף קכד ע"א) שנינו:

"ירשו שטר חוב - בכור נוטל פי שנים, יצא עליהן שטר חוב - בכור נותן פי שנים, ואם אמר: איני נותן ואיני נוטל – רשאי".

בתוספות שם (ד"ה ואם) הובאו דברי רבינו תם, שהסביר מהי הנפקות המעשית לסילוקו של הבכור, זו לשונו של רבינו תם:

"ורבינו תם מפרש, דאם אמר כשיצא עליו שטר חוב, על הבכור עצמו ולא על האחין "איני נוטל ואיני נותן", רשאי ומפסיד בעל חוב ואין לו על היתומין כלום, דלאו בעל דברים דידהו הוא ולא הוי דומיא דרישא דאיירי דיצא על כולן שטר חוב".

שיטתו של רבינו תם היא שכאשר ישנו חוב על שם הבכור בחוב אישי שלו, יכול הוא להסתלק מחלק היתר שראוי להינתן לו כבכור והנושה לא יוכל לגבות את חובו מיתר היורשים כיון שאינם בעלי חוב שלו.

אכן, דעת הראב"ד (הובא בספר התרומות שער ס' סימן ג' וראה בגידולי תרומה שם) שגם הפשוט (האח שאינו בכור) יכול להסתלק מחלקו בירושה בכדי שבעל חובו לא יוכל לגבות ממנו  את חובו.

בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רעח סעיף י') לא הובאו שיטת רבינו תם והראב"ד, וראה בדברי הקצות החושן (סימן רעח ס"ק יב וסימן ט' ס"ק א') שהסביר מדוע היורש אינו חייב לתבוע את חלקו בכדי לקיים מצוות פריעת בעל חוב.

מכל מקום, מכל האמור נמצינו למדים כי במקרה שלפנינו, הואיל והחייב קדם והקנה את חלקו בעיזבון באמצעות הסתלקות והקנאה לאימו, לפי ההלכה, אין בעל חובו יכול לגבות את חובו מחלקו של החייב בירושה.

כאן המקום לציין כי טענת האחים היורשים אודות אופי החוב והעובדה שחלקו הגדול הינו ריבית שנצברה בהוצל"פ, אינה רלוונטית לענייננו כלל, זאת עוד טרם נדרש בית הדין לשאלה האם ריבית שנצברת בהוצל"פ הינה אסורה, מהתורה או מדרבנן, אך גם אם צדקו דבריהם, אין לכך כל רלוונטיות למקרה שלפנינו, שכן סעיף 155 לחוק הירושה הקובע כי לבית הדין הדתי הסמכות לדון לפי הדין הדתי הנוהג בו, בוודאי אינו כולל את כל דיני והלכות המשפט העברי אלא הוא מתייחס אך ורק לדיני הירושה, שאלת כשרותו של חוב או ריבית שנצברה בו, אינה נכללת בסעיף זה בוודאות.

החוב עצמו, אף הוא אינו בסמכות בית הדין ולפיכך בית הדין מתייחס לחוב שגבייתו מתנהלת כאמור בהוצל"פ, כאל חוב שריר וקיים.

הפן החוקי:

זכותו של יורש להסתלק מחלקו בירושה מעוגנת באופן ברור בסעיף 6 לחוק הירושה, בסעיף זה אין כל מגבלה אשר תמנע מיורש לעשות זאת, למעט הסתלקות על תנאי של קטין ופסולי דין וכן כאשר הוטל עיקול על חלקו כמפורט בסעיף 7 (ג) לחוק זה.

יתירה מזו, בהתאם לסעיף 6 (ב) היורש שהסתלק רואים אותו כאילו אינו יורש מלכתחילה, לענין זה ראה פסק דין שלכטר (ע"א 639/69 בפני כבוד השופטים לנדוי, כהן, מני).

אכן, בתי המשפט הציבו גבולות וקווים מנחים, למקרים אשר בהם היורש מנוע מלהסתלק מחלקו.

המבקש סמך כאמור יתדותיו על פסק דין יסודי בנושא הסתלקות יורש מחלקו בירושה כשיש לו נושים, פסק דין ע"א 4372/91 בהרכב בראשות כבוד הנשיא (כתוארו אז) מאיר שמגר, כאשר בפסק הדין הכריע כבוד השופט שמגר כי סעיף 6 לחוק הירושה, המתווה את אופן ההסתלקות של יורש מירושת מורישו כאמור, אינו חוסה תחת כנפי סעיף 30 לחוק החוזים (כפי שסבר בית משפט קמא בפסק הדין המעורער) כלשונו של פסק הדין:

"מסקנתו זו של השופט קמא נראית בעיניי גורפת מדיי: הסתלקות, כשלעצמה, אין בה שמץ של אי-חוקיות. אדרבא, חוק הירושה הוא הנותן כי אדם יסתלק מירושתו במגבלות הנקובות. אין בה גם משום פגיעה במוסר או בתקנת הציבור, שכן נורמות אלו, כמובנן בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), מכוונות להיבטיו החברתים הרחבים של חופש החוזים בתורת שכזה. החלתו של סעיף 30 לחוק על עניין שאינו חורג מגדרו של סכסוך בין שני אנשים פרטיים ואשר השלכותיו הציבוריות אינן נוקבות, אינה במקומה .סעיף 30 הינו מכשיר רב עוצמה להחלת נורמות מעין-ציבוריות במשפט הפרטי. כך, למשל, פסלנו חוזים העומדים בסתירה לתקנת הציבור בהיותם בגדר פגיעה בחיי אדם או נזק לגופו (ע"א 461/62 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' מזיאר [5]), חוזים שעניינם הגבלת חופש העיסוק (ע"א 369/74 "טרומאסבסט" חברה להרכבת מבנים טרומיים בע"מ נ' זכאי ואח' [6]), וכיוצא בזאת. על-כן, אין לקבל את נימוקיו של בית המשפט קמא לפסילתה של הירושה בנקודה זו".

לפיכך הכריע כבוד השופט שמגר, כי יש לשייך את אופן ההסתלקות אך ורק לסעיף 39 לחוק החוזים ולדרישת "תום הלב" המובאת בו, וזאת מכוח סעיף 61 לחוק זה, המחיל אף על חוק הירושה את הסעיפים הרלוונטיים בחוק החוזים, כלשונו של סעיף 12 לפסק הדין:

"לדידי, האכסניה הראויה יותר לבחינת תוקפה של הסתלקות מירושה במסגרת המשפט הפרטי הינה דרישת תום הלב המופיעה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) והמוחלת על הסוגיה שלפנינו מכוח סעיף 61 לחוק זה. תום הלב הוא העיקרון המשווה בצורה המאוזנת ביותר בין זכותו הפרסונאלית של אדם שלא ליטול חלק ברכוש "שהונחת" עליו לפתע עקב פטירת קרוב משפחתו, לבין זכויותיהם של צדדים סמוכים לו התובעים את מחויבויותיו כלפיהם. עיקרון זה אינו תובע אלטרואיזם, אלא אמות מידה הוגנות וסבירות ביחסים שבין אנשים (ד"נ 22/82 בית יולס בע"מ נ' רביב משה ושות' בע"מ ואח' [7], בעמ' 484)".

כאן כתב כבוד השופט שמגר את המשפט המהותי והמרכזי לענייננו:

"אבן הבוחן לשלילת תום לבו של [...] הינה, האם השימוש בזכות הסתלקות נעשתה על-מנת לסכל את זכויות אשתו, או מטעם ריאלי אחר".

כיוצא בזה כתב כבוד השופט שאול שוחט בספרו "דינו ירושה ועיזבון" (עמ' 50-51) ודבריו צוטטו בבקשת המבקש:

"דוקטרינה דומה שנעשה בה שימוש בהקשר זה כדי לבטל הסתלקות מעיזבון שמטרתה להבריח נכסים מנושים הנה "שימוש לרעה בזכות" (ת"ע (ת"א) 8670/99 מוטולה נ' בנק דיסקונט (25.10.2001)). הסתלקות מעיזבון הנה פעולה משפטית במובנו של סעיף 61(ב) לחוק החוזים. לפיכך שימוש בזכותו של חייב להסתלק מחלקו בעיזבון כמוהו ככל שימוש בזכות, והוא כפוף לעקרון תום הלב. הזכות לרשת מן העיזבון הנה זכות בעלת שווי כלכלי, ואם חייב מוותר על זכות זו (מסתלק), כפוף ויתורו להוראות פקודת פשיטת הרגל (סעיף 5 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"ם-1980), וזאת למרות ההסדר הקבוע בסעיף 6 לחוק הירושה (תיק פש"ר (ת"א 2237/03 דבורקין נ' קטאשווילי (19.4.2004)).

אכן, לאחר בחינת כל המובאות המשפטיות, לרבות פסק הדין מבית הדין הרבני ברחובות שצירף המבקש לסיכומיו, נדמה כי המכנה המשותף לכולן הינו הסתלקות יורש לטובת יורש אחר כאשר הסתלקות זו אינה מקובלת ורגילה בתיקי ירושה, כגון אח המסתלק לטובת אחיו, הסתלקות אשר אינה שכיחה לרוב בתיקי ירושה. כאשר הסתלקות זו נעשית, על בית הדין או בית המשפט לבחון היטב את מניעיה אף אם לא הוגשה התנגדות, שכן בכדי לוותר על חלק בירושה שלא לטובת הורה אחר אלא לטובת יורש אחר, צריכה להיות סיבה ייחודית ולא שגרתית אף כאשר אין חשש להברחה, לאור נדירותו של המקרה כאמור.

אמנם, המקרה שלפנינו מהבחינה הזו, שונה הוא בתכלית, שכן לרוב, כאשר מי מן ההורים נפטר, דבר שבשגרה הוא שבני המוריש מסתלקים מחלקם לטובת בן הזוג של המוריש, ההורה השני, מתוך כבוד והערכה להורה השני ומתוך ההבנה כי כל עוד מי מבני הזוג בחיים, אין זה המקום ואין זו השעה ללטוש עין לעיזבונו של ההורה המנוח.

מקרים אלו הינם מעשים שבכל יום בערכאות המטפלות בתיקי ירושה, אדרבה, המקרים בהם בני המוריש מבקשים לממש כבר עתה את חלקם בעיזבון ההורה המנוח, אינם מצויים וניתן לומר שאף הם נדירים.

עובדה זו הינה עובדה פשוטה, מוכרת וידועה לכל.

לפיכך, אמנם במקרים שבמובאות המשפטיות, נדרשו בתי הדין ובתי המשפט לשאלת תום הלב של המסתלק, זאת משום שההסתלקות הייתה חריגה מעצם קיומה ולפיכך היה מקום נכון וראוי לבחון את מניעיה.

לא כן במקרה שלפנינו, אדרבה, הסתלקות החייב הייתה דבר מובן מאליו ואולי אף מתבקש, הואיל ויתר אחיו ללא יוצא מן הכלל הסתלקו אף הם לטובת האם, מתוך עיקרון של כיבוד הורים ומתוך התנהגות אנושית בסיסית, שלא ללטוש עין לעיזבון האב המנוח כל עוד אימם בחיים, אדרבה, אילו אחד מן האחים היה מבקש שלא להסתלק אלא לקבל את חלקו בעיזבון, היה הדבר בגדר חריג ומעורר תמיהה.

משכך, הואיל ובית המשפט כאמור קבע כי יש לבחון האם ההסתלקות נעשתה בכדי להבריח או "מטעם ריאלי אחר" כלשון בית המשפט, הגיוני בהחלט לומר כי החייב הסתלק מהטעם הריאלי של כיבוד אימו ואי רצונו ללטוש עין לחלקו בעיזבון אביו המנוח טרם הסתלקות אימו לבית עולמה,  זהו בהחלט טעם ריאלי המיישב היטב את הסתלקות החייב ומבהיר כי לא פעל מתוך מטרה להבריח אלא מתוך מטרה לכבד את אימו ולא להיות יוצא מן הכלל משאר אחיו שנהגו כן והסתלקו מחלקם למרות שלא היו להם בעלי חוב, כפי שנוהגים מרבית היורשים בתיקי ירושה כאמור.

אילו היה מדובר בהסתלקות לטובת מי מהאחים, אכן היה מקום לבחון לעומק את תום לבו של החייב, זאת משום שאין זו הסתלקות שגרתית ומקובלת, לא כן בהסתלקות לטובת הורה אחר, זו הסתלקות שגרתית ומקובלת אשר קיומה אינו מעלה כל חשש או חשד להיעדר תום לב.

המסקנה הנוגעת לענייננו היא, כי עצם קיומו של חוב של היורש לאדם אחר, אינו סיבה לביטול הסתלקותו של היורש אלא רק כאשר מוכח כי ההסתלקות נעשית שלא בתום לב, מה שלא הוכח בענייננו כאמור.

ראוי להוסיף, כי בענייננו, הואיל והנכס היחיד שניתן לאלמנה מכוח צו הירושה הינו בית המגורים, אם כן, גם אילו רצה החייב שלא להסתלק מחלקו, לא יכול היה לעשות כן הואיל וזכותה של האלמנה היא לדור בבית המגורים בו התגוררה כל השנים עם בעלה, זאת מכח זכותה למזונות ומכח הדין האישי, שכן כך נפסק בשולחן  ערוך (אבן העזר סי' צד) כי במסגרת זכותה של האלמנה למזונות אישה, עומדת לה זכות למדור, כאשר  זכות מדור זו אינה ככל זכות מדור אישה אלא זכות ספציפית לגור בבית זה, שעל כן נפסק בשולחן ערוך שם (סעיף ד') שכאשר היתומים מכרו את מדור האלמנה, ממכרם בטל.

טעמו של ענין זה מבואר בגמרא במסכת כתובות (דף קג ע"א) כי בנושא זה עדיפה זכותה של האלמנה למדור דווקא בבית זה, שלא כזכותה למזונות ועל כן, כאשר מכרו היתומים קרקע של אביהם אין האלמנה גובה את חוב המזונות מהקרקע שבידי הקונה, לעומת זאת, כאשר מכרו היתומים את בית המגורים של האלמנה שהיא זכאית בו למדור כאמור, המכר בטל, משום שהשיעבוד על בית ספציפי זה חל עוד בחיי הבעל.

נמצא אם כן, שלאלמנה זכות ל"מדור ספציפי" דווקא בבית בו התגוררה עם בעלה בחיי הנישואין, יש להרחיב רבות בענין זה מהפן ההלכתי אך אין כאן מקומו של דבר זה.

משכך, גם אילו רצה החייב שלא להסתלק מחלקו בעיזבון ולפרוע את חובו למבקש, לא היה תוקף הלכתי להסתלקות זו, על כן, אין ספק שהסתלקותו לא הייתה בחוסר תום לב, אלא להיפך, אילו לא היה מסתלק, היה בכך חוסר תום לב ואף מעבר לכך משום שבכך הוא גורם להזיק לזכותה של האם למדור ספציפי בבית זה.

ראוי להוסיף כי הואיל ואבן הבוחן הינה כאמור שאלת תום הלב בהסתלקות היורש מחלקו, ברור הוא כי נטל ההוכחה לכך מוטל על המבקש לטעון כי הסתלקותו נעשתה שלא בתום לב, שכן הנחת היסוד, בפרט לאור אופי ההסתלקות שנעשה לטובת האם, כי כל אדם, לרבות החייב, פעלו בתום לב.

אילו היה המבקש מציג לבית הדין אסמכתאות ברורות לכך שפעל כל השנים לגבות את חובו, היה אכן יסוד סביר להניח כי המבקש היה מודע היטב בעת הסתלקותו לחוב הרובץ על שכמו ואו אז היה מקום לדון האם הסתלק רק בכדי להבריח את חלקו מנושיו או בכדי לכבד את אימו.

הואיל והמבקש לא הציג אסמכתאות על פעולות אינטנסיביות לגבות את חובו לאורך השנים, אלא החוב היה "רדום" והמבקש "התעורר" רק בתקופה האחרונה, לאחר שניתן צו הירושה, סביר מאד להניח שדבר קיום החוב כלל לא היה זכור לחייב בעת הסתלקותו ובוודאי שאין סיבה לחשוב שעיקר מגמתו בהסתלקות הייתה להבריח מבעלי חובו את כספם אלא יש להניח כי פעל בתום לב ונהג כיתר אחיו כאמור.

אדרבה, המתנתו של המבקש משך שנים רבות בלי נקיטת צעד לגבות את החוב הקטן שתפח לממדים מפלצתיים, מתוך ידיעה כי החוב הולך ותופח ונכסיו מתרבים באופן זה, אינה התנהגות של תום לב אלא להיפך, כל זאת כשהוא טוען לחוסר תום לב מצד החייב.

אכן ראוי לציין כי האחים היורשים לא הוכיחו ואף לא הציגו בסיס לטענתם כי המבקש ידע על פטירת המנוח, כמו גם לא הוכח כי נחשף לפרסום אודות הבקשה לצו הירושה (פורסם בעיתון 'הפלס' לפי האסמכתא שבתיק, יש להניח שהמבקש אינו מקוראיו הקבועים) ולפיכך טיעון זה שטענו על "שיהוי" של המבקש, נדחה.

מאידך, טענת המבקש כי חוסר התגובה של החייב הינו סיבה להיעתר לבקשה, נדחית, שכן עד כה המבקש טרם הציג אסמכתא על העברת ההחלטות לחייב ומשכך לא ניתן להוכיח בוודאות כי נחשף לכלל ההחלטות, אף שסביר להניח שהוא יודע על קיומן.

נקודה נוספת ואחרונה שיש להדגיש בענייננו הינה שלמבקש ישנה הזכות באופן עקרוני לדרוש את תיקונו של צו הירושה, על אף שאינו יורש חוקי או מוטב בצוואה, זאת מכוח סעיף 72 (א) לחוק הירושה, הקובע כי לערכאה שנתנה צו ירושה, הסמכות לתקנו לבקשת "מעונין בדבר", הגדרה זו כוללת אף צד ג' כגון נושה חיצוני, זאת בהתאם לאמור בפסק דין ת"ע 43928-05-17:

"הנה אם כן, סעיף 72 (א) לחוק הירושה מאפשר "למעוניין בדבר"  (ולא רק לאוחז בצוואה כטענת ב"כ ההורים) להגיש בקשה לביטולו של צו ירושה או צו קיום צוואה. 

סבורני כי קרנית, נוכח טענותיה כי הסתלקותו של האב נעשתה בחוסר תום לב ומטעם פסול, ומכוח חובתה לשמור על הקופה הציבורית עליה היא אמונה, עונה להגדרת "מעוניין בדבר", ומשכך קיימת לה "זכות עמידה" להגיש את הבקשה שבפניי."

אולם כל זאת במישור העקרוני, במקרה שלפנינו ולאחר בחינת הטענות ועיון בתיק, בקשתו נדחית.

הרב נחמיה נשר                                                                                         

עיינתי במה שכתב ידידי הרה"ג רבי נחמיה נשר שליט"א ואני מסכים עמו. אלא שקיימים נימוקים נוספים לדחות את בקשתו של המבקש מר ע' ש' ואוסיף אף אותם לפסק הדין.

בפנינו בקשה לתיקון צו ירושה שניתן על ידי בית הדין בתאריך 15.2.18 בהתאם לסעיף 72 (א) לחוק הירושה (המבקש לא טרח לציין את הסעיף בחוק בבקשתו לתיקון צו ירושה).

עסקינן בצו ירושה שניתן על עזבונו של המנוח ס' צ' לטובת אלמנתו ב' צ', כאשר ששת ילדי המנוח הסתלקו מזכויותיהם בעיזבון לטובת האם.

הבקשה לתיקון צו ירושה מתייחסת לבן ח' צ' בגין חוב שהוא חייב למבקש, טענת המבקש שללא הסתלקותו לטובת האם ניתן היה לפרוע חובו של היורש למבקש.

העיזבון שעליו ניתן צו הירושה הוא למעשה הדירה בה התגורר המנוח ורעייתו. זאת אומרת שכל ילדיו של המנוח הסתלקו מזכויותיהם בדירה כיורשיו של המנוח כדי להעביר את הדירה כולה ע"ש האם.

בסעיף 72 (א) לחוק הירושה נקבע כדלהלן:

"נתן רשם לענייני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי הצווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו ...."

כלומר בהתאם לסעיף 72 לחוק הירושה ניתן להגיש בקשה לביטול צו ירושה או בקיום צו צוואה בשל טענות או עובדות חדשות שלא הובאו בפני בית הדין או בית המשפט, שנתנו את הצו מלכתחילה.

סעיף 72 קובע כי כל המעוניין בדבר רשאי להגיש בקשה כזו. הביטוי מעוניין בדבר הנו ביטוי רחב, אשר אינו מוגבל רק ליורש על פי דין או לזוכה מכוח צוואה, אלא כולל גם נושה של העיזבון ואף נושה של יורש העיזבון. (ראה רע"א 3154/94 עסאי נ' עסאי שם נקבע, מעוניין בדבר יכול שיהיה גם מי שטוען להנאה "עקיפה" מן העיזבון מכוחו של יורש או זוכה כאמור ובהמשך שם נקבע "נוגע בדבר ומעוניין בדבר" הם אפוא רק אלה, שאם מתקבלת גירסתם – הם עצמם נהנים מיד מן העיזבון).

על פי הפסיקה כאשר בית הדין בוחן בקשה לפי סעיף 72 לחוק הירושה, עליו לבחון את קיומם של שלושה תנאים מצטברים, וכדי לא להאריך בדברים אצטט את מה שרלוונטי לנימוקיי.
אחד מהתנאים הנדרשים הוא, האם במידה ואותה עובדה או טענה היתה מובאת בפני ביה"ד קודם מתן הצו, היה בה כדי לגרום לקבלת צו שונה מזה שניתן.

לכן השאלה הניצבת בפנינו האם ללא הסתלקותו של היורש (החייב) מהעיזבון ניתן היה לממש את חלקו בדירה לצורך פירעון חובו, כאשר האפשרות היחידה היא מכירתה של הדירה וכל אחד מקבל את חלקו בתמורה שתתקבל ממכירת הדירה, וכך היה הנושה פורע את חובו מחלקו של היורש החייב לו מהכספים שהיו מגיעים ליורש מהתמורה שנתקבלה במכירת הדירה. או שלא ניתן היה למכור את הדירה ממניעים הלכתיים, ואסביר את דבריי.

כידוע עם פטירתו של הבעל (האב) מתחייבים יורשיו למלא את תנאי הכתובה שהתחייב אביהם בנישואיו עם האלמנה, ובין תנאי הכתובה התחייב הבעל לאחר מותו לספק מדור לאלמנה, ועלינו לברר את מהותו של חיוב מדור אלמנה.

מקורה של ההלכה העוסקת בדין מדור אלמנה בשולחן ערוך אבן העזר סימן צ"ג סעיף ג':

"אלמנה ניזונית מנכסי יתומים כל זמן אלמנותה, אפילו אם לא נכתבה בכתובה ...."

הלכה נוספת בעניין זה היא שם בסימן צ"ד סעיף א':

"כדרך שניזונית אלמנתו מנכסיו, כך נותנים לה כסות וכלי תשמיש ומדור, או יושבת במדור שהיתה בו בחיי בעלה".  

המתבאר, שהלכה זו לזכותה של האלמנה למדור מעיזבון בעלה, שואבת את כוחה משני מקורות.

המקור הראשון זהו תנאי כתובה:"את תהא... ומתזנית מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך".

פירוש, תנאי כתובה זה מזכה את האלמנה במזונות מהעיזבון לכל ימי אלמנותה. חיוב מזונות אינו מצטמצם למזון בלבד, אלא חיוב מזונות במונחים ההלכתיים כולל את כל צרכיו של הניזון, וכמו שכתב הרמ"א שם בסימן ס"ט סעיף ד' בחיוב מזונות אשה (מחיים):

"וכל שאינה ניזונית אין לה כסות, דהוא בכלל מזונות".

אם כן פירוש המונח מזונות בהלכה הוא רחב ומקיף את הספקת כל צרכיו של הניזון דהיינו, כסות כלי בית מדור וכו', וכפי שהדברים באים לידי ביטוי בלשון הזהב של הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות אישות הלכה ו' שם קובע הרמב"ם כלל.

"כל מי שיש לו עליו מזונות בין בחייו בין אחר מותו, יש לו כסות כלי בית ומדור"

דברי הרמב"ם נפסקו להלכה בשולחן ערוך שם סימן ע"ג סעיף ז'.

יוצא איפוא, שהאלמנה זכאית למדור מעיזבון בעלה כפי שהיא זכאית למזונות.

מקור נוסף לחיוב היורשים במדור עבור האלמנה, הוא מתנאי הכתובה של "את תהא יתבא בביתי .... כל ימי מיגר אלמנותיך". כלומר, האלמנה זכאית למדור לכל ימי אלמנותה מחמת תנאי כתובה. זכות זו היא בנוסף לזכותה למדור מכוח תנאי למזונות כאמור לעיל, שזהו מחמת החיוב הכללי למזונות, תנאי כתובה זה הוא ספציפי למדור אלמנה.

חיוב מזונות ומדור האלמנה מתנאי כתובה, קיימים גם אם הבעל לא כתב זאת בכתובה כפי שמפורש במשנה מסכת כתובות דף נב:.

בפד"ר חלק ב' עמ' 278 בפסק דין של הגר"א גולדשמידט זצ"ל האריך בנושא והמשך תוכן הדברים יתבסס על פסק דינו.

האם מה שחז"ל קבעו תנאי כתובה ספציפי למדור האלמנה יש בו תוספת מעבר לתנאי הכתובה הכללי של מזונות האלמנה.          
התשובה היא, שאכן כן. תנאי כתובה ספציפי למדור מעניק לאלמנה זכות נוספת מעבר לזכות הכללית שיש לה מחמת זכות המזונות, היא זכאית לדור באותו מדור בו היא גרה בחיי בעלה ואין היורשים רשאים להוציא אותו ממנה, אף אם הם מציעים לה בתמורתו מדור הולם. מה שאין כן, אם האלמנה היתה זכאית למדור רק מחמת תנאי כתובה של חוב המזונות הכללי, רשאים היו היורשים להציע לה מדור חלופי. אמנם המדור חייב להיות באותם תנאים בדיוק כפי שהיתה רגילה בחיי בעלה, אבל אין חיוב לאפשר לה להמשיך להתגורר באותו מדור בו התגוררה בחיי בעלה, אלא די אם נותנים לה מדור בתנאים זהים למה שהיתה רגילה בחיי בעלה.

ההבדל בין שני סוגי החיובים נזכר בהלכה בשולחן ערוך אבן העזר סימן צ"ד סעיף א' שהובא לעיל.

"כדרך שניזונית אלמנתו מנכסיו, כך נותנים לה כסות וכלי תשמיש ומדור, או יושבת במדור שהיתה בו בחיי בעלה".

וכתב שם הבית שמואל ס"ק ב': 

"לכאורה משמע הברירה ביד היורשים ליתן לה מדור בבית אביהם או במקום אחר .... וליתא, .... אבל בבית אחר אין יכולים ליתן לה מדור אפילו היה לאביהם שני בתים".

וכן בביאור הגר"א שם אות א' כתב:

"ברצונה תליא כמו שכתב שם בגמרא".

יוצא אם כן, שהאלמנה זכאית לאותו מדור בו היא גרה בחיי בעלה ואין היורשים יכולים להוציאה ממנו, ולתת לה מדור אחר במקומו, ואפילו אם המדור החלופי גם הוא מעיזבון המנוח ועם אותה רמת תנאים פיזיים כמו המדור שהיא גרה בו.

המורם מן האמור, זכות האלמנה למדור נובע משתי הלכות יחד ומכל אחת מהן לחוד.

כלומר, זכותה למדור מתנאי כתובה של מזונות האלמנה, ומתנאי כתובה שהוא ספציפי למדור.  שתי ההלכות הללו משלימות זו את זו, וכל אחת מההלכות מזכות את האלמנה במדור גם במקרה שההלכה השנייה אינה מזכה את האלמנה במדור, וכפי שכותב הבית שמואל שם ס"ק א' בשם הרא"ש:"דאין מזונות ודירה תלויים זה בזה". ודברי הרא"ש מובאים במסכת כתובות  פרק ד' אות כט' וזה לשונו:

".... תצא האלמנה מהבית, אבל מזוני אית לה, והוא הדין נמי אם אין הנכסים מספיקין לזונה, והיא רוצה לשבת בבית בעלה בלא מזונות, ובלא תביעת כתובה, תשב. דאין המזונות והדירה תלויים זה בזה".

ניתן עוד להאריך בנושא זה באיזה אופנים האלמנה זכאית למדור מתנאי מזונות בלבד, ומתי מתנאי מדור בלבד. אך לא כאן המקום, וכבר הארכתי בזה במקום אחר.

העולה מן האמור לעניין הנדון בפנינו, שאף אם היורש  שכלפיו מוגשת תביעתו של הנושה לא היה מסתלק מזכויותיו בדירה לטובת אמו, לא היה ניתן להוציא את אמו מהדירה על מנת למכרה, מחמת תנאי הכתובה. לכן, גם אם העובדה שעל היורש מוטל חוב לתשלום היה נודע לבית הדין קודם מתן צו ירושה, זה לא היה משפיע בפועל על מצבו של הנכס שהוא חייב על פי דין להישאר בחזקת האלמנה אף אם היורש היה מנוע מלהסתלק מהעיזבון עקב חובו למבקש, וכאמור לעיל ביה"ד לצורך קבלת החלטה האם ניתן ליישם את סעיף 72 לחוק הירושה, זה אחד מהתנאים הנדרשים שעל ביה"ד לבחון.       

לפיכך, בקשתו של הנושה מר ע' ש' לתיקון צו ירושה נדחית.

הרב אברהם מייזלס - אב"ד

לאור כל האמור פוסק ביה"ד כדלהלן:

• בקשת המבקש לתיקון צו הירושה שניתן בתאריך 15.2.18 נדחית.
• צו העיקול ואיסור הדיספוזיציה מתאריך 25.5.20, מבוטל.
• המזכירות תסגור את התיקים.

ניתן לפרסם לאחר השמטת כל הפרטים המזהים.

ניתן ביום כ"ה באייר התשפ"א (07.05.2021).

הרב אברהם מייזלס – אב"ד               הרב בנימין לסרי                            הרב נחמיה נשר

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה