ועדה מקומית לתכנון ובנייה - מצפה אפק נ' בוחניק חליפה בע"מ ואח'

החלטתי לזכות את הנאשמים מן העבירה.

האישומים

1. כתב האישום מייחס לנאשמים (חברה בע"מ ובעליה), עבירות של הפרת צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), וכן שימוש חורג, לפי סעיפים 145 ו-204 לחוק.

    

   תיאור העובדות באישום הראשון הוא כי בתאריך 4.11.11 ניתן בתיק עמ"א 21742-06-09 גזר דין המצווה על הנאשמים להפסיק את השימוש בחלקה ומבנה בגוש 4040 חלקה 473 בבאר יעקב (להלן: המקרקעין), דהיינו, השימוש של עסק לפינוי אשפה הכולל חניית משאיות לפינוי אשפה ומכולות לפינוי אשפה, בנוסף למשרד ומחסנים ומבנה לאחזקת חיות, וזאת לאלתר ממועד גזר הדין. במועדים 10.5.12, 26.1.14, 6.7.14 10.5.15, נמצא כי הנאשמים לא קיימו ואינם מקיימים את הצו.

   תיאור העובדות באישום השני הוא כי בתקופה שמיום 10.5.12 ועד להגשת כתב האישום, השתמשו הנאשמים במקרקעין ובמבנים שימוש של עסק לפינוי אשפה הכולל חניית משאיות פינוי אשפה ומכולות לפינוי אשפה, ובכך עשו שימוש חורג, שכן הייעוד הוא למגורים ב' על פי התב"ע.

2. הנאשמים כפרו באישומים וטענו כי לא הפרו את הצו. לטענתם, סגרו את הפעילות מיד לאחר מתן גזר הדין, אך לאחר מכן, פנה אליהם ראש המועצה, וביקש כי המשאיות שבבעלותם לא יחנו ברחוב, אלא במגרש שבחלקה נשוא כתב האישום, זאת על מנת שלא להפריע לשכנים, לכן חנו שם, אך לא הפעילו עסק. בהתאמה, נטען כי השימוש שבוצע לחניית משאיות, אינו שימוש חורג, ואינו מקיים את האמור באישום השני, שכן לא בוצע שימוש לצורך עסק לפינוי אשפה.

    

   מסד הראיות- כללי

3. מטעם התביעה העידו מפקחי הוועדה המקומית, ומפענח תצ"אות, והוגשו מסמכים. מטעם ההגנה העידו הנאשם, וראש המועצה המקומית באר יעקב.

    

   ראוי לציין כי התביעה ביקשה להשמיע עדותו של ע"ת 3, המתגורר בשכנות למקרקעין, אך לכך התנגדו הנאשמים, בטענה שלא קוימה הוראת סעיף 77 לחסד"פ, שכן לא הועבר אליהם תוכן עדותו של עד זה מבעוד מועד, ואינו קיים בחומר החקירה. בעניין זה מצאתי כי הצדק עם הנאשמים, ולא הרשיתי את העדות.

    

4. ביום 10.5.18 ערכתי ביקור במקום, על פי בקשת הנאשמים. בעקבות הביקור ניתנה החלטה המפרטת את אשר מצאתי במקרקעין.

    

5. למעשה, הנאשמים אינם מכחישים את הטענה לפיה משאיות לפינוי אשפה, השייכות לעסק לפינוי אשפה שבבעלותם, חנו במקרקעין, אלא שלטענתם אין בכך כדי להוכיח שבוצעו העבירות. הנאשמים טוענים כי באותה חלקה מצוי בית אמו של הנאשם, והוא מגיע לשם באמצע או בסוף יום העבודה, על מנת לבקרה, באופן יומיומי, ומחנה את המשאית בה הגיע. בנוסף, הנאשמים טוענים כי גם אחיו של הנאשם עוסקים בתחום פינוי האשפה ויש בבעלותם משאיות, אשר לעיתים חונות בחלקה, ואינן באחריות הנאשמים. מעבר לכל, הנאשמים טענו, כאמור, כי הונחו על ידי ראש המועצה להחנות את המשאיות בחלקה, ולא ברחוב.

    

6. כבר עתה אקדים ואגלה דעתי כי טענות הנאשמים העלו ספק ממשי בשאלת אשמתם, ולא עלה בידי התביעה להוכיח את האישומים מעבר לכל ספק סביר.

    

   עניינים שאינם שנויים במחלוקת

7. מוסכם על הצדדים כי ייעוד המקרקעין הוא למגורים ב', ע"פ תב"ע ממ/2/1418. בנסיבות אלה, אילו הוכח כי מתבצע שימוש לצורך עסק לפינוי אשפה, היה בכך כדי להוות עבירה של שימוש חורג, זאת מעבר להפרת הצו.

    

8. החלקה נשוא כתב האישום היא בצורת מלבן, הפרוש לאורך, בין רחוב הגולן ממזרח, לרחוב האיילה ממערב. חלקו המזרחי של המלבן הוא השטח שבו נוהלו בעבר עסק לפנוי פסולת ותחנת מעבר, אשר לגביהם ניתן הצו הנזכר בכתב האישום. על פי הראיות, המדובר בחצר עפר המשמשת כחנייה, ובחלקה הצפוני משטח בטון מקורה בסככה, וכן מבנה בטון חשוף, שבו שורה של 4 חדרים. בחלק המערבי של החלקה מצוי בית המגורים של הורי הנאשם, המוקף גינה, וניתן להיכנס אליו הן מכיוון רחוב האיילה, והן מכיוון חצר העפר.

    

9. אין מחלוקת בין הצדדים על כך שמשפחת הנאשם עוסקת מזה שנים ארוכות בתחום פינוי האשפה. לא זו אף זו, במהלך שנים שימש העסק המשפחתי כקבלן עבודות פינוי אשפה עבור המועצה המקומית באר יעקב.

    

10. בעבר היה העסק המשפחתי בבעלות אביו של הנאשם, ועבדו בו הנאשם וכמה מאחיו. לאחר פטירתו של האב, פרץ סכסוך משפחתי אשר בעקבותיו פיצלו האחרים את הבעלות בעסק כמו גם את הבעלות על כלי הרכב שהיו שייכים לו. הנאשם קיבל לידיו כמה משאיות לפינוי אשפה, והוא עוסק, באמצעות הנאשמת, בעסק לפינוי אשפה. בתקופות מסוימות, היו גם הנאשמים עצמם קבלני פינוי אשפה של המועצה המקומית באר יעקב.

     

     

    המתווה הנורמטיבי

11. צו הפסקת השימוש שניתן נגד הנאשמים כמפורט בכתב האישום, נוסח כך שנאסר על הנאשמים: "השימוש של עסק לפינוי אשפה הכולל חניית משאיות לפינוי אשפה ומכולות לפינוי אשפה, בנוסף למשרד ומחסנים ומבנה לאחזקת חיות". מנוסח הצו עולה בבירור כי תוכן האיסור הוא ניהול "עסק", לפיכך יש לבחון האם במועדים הרלוונטיים, אמנם ניהלו הנאשמים "עסק" כאמור, במקרקעין. ודוק, אין די בכך שיוכח כי הנאשמים מנהלים עסק הכולל חניית משאיות וכו', שהרי על כך אין כל מחלוקת, אלא על התביעה להוכיח כי העסק האמור, מתנהל במקרקעין שלגביהם ניתן הצו.

     

12. כידוע, הגדרתו של "עסק" על פי הדין, נקבעה בחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, יחד עם צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) תשע"ג-2013. ואמנם, העיסוק בפינוי אשפה, נזכר בתוספת לצו (פריט 5.1), ומחייב רישיון עסק, כך שמבחינה עקרונית, עיסוקם של הנאשמים מהווה עסק לכל דבר. עם זאת, לאור נוסח הצו נשוא האישום, עלינו לברר האם העסק התנהל במקרקעין, זאת בניגוד לטענת הנאשמים, עליה עמדו לאורך המשפט כולו, ולפיה סגרו את העסק שנוהל במקרקעין לאחר מתן הצו, והוא מתנהל בכתובת אחרת.

     

13. כאן יש להזכיר כי סעיף 33 לחוק רישוי עסקים קובע: "רואים אדם כעוסק בעסק פלוני, אף אם התעסקותו זו היא רק חלק מעסקו העיקרי ובאה לסייע לו בהשגת מטרה של עסקו העיקרי". עם זאת, חשוב לראות כיצד פורשה הוראה זו, בפסיקת בתי המשפט. בע"פ 66/70 מד"י נ' הגושרים, קבוצת פועלים להתיישבות (8.12.70), בחן בית המשפט פעילויות שונות, כמעידות על קיומו של עסק, וכך נאמר:

     

    "כבר נקבע אמנם, שאין זה מן ההכרח שע"מ שמקום בו מתנהלת פעולה מסוימת ייחשב לעסק, שינוהל באותו מקום ע"י מפעילו לצורך הפקת רווחים דווקא. אלא שתנאי הוא לפחות, שתתנהלנה בו פעולות בעלות אופי וצביון מסחרי, או שאם מפעיל אותו מקום הוא גוף, ייצאו ברווח מאותה הפעלה של המקום או מאותם פעולות"

     

    ובע"פ 333/96 מקורות חברת מים בע"מ נ' מד"י (19.9.96) נאמר:

     

    לפי נוסחו הדווקני של סעיף 33 הנ"ל, סבור שופט קמא שיש חובת רישוי גם אם המסגריה והמחסן אינם נותנים שירות לאחר, אלא למערערת עצמה, כאמצעי עזר לאפשר לה לתת את השירות שהוא מטרת קיומה. פרשנות זו מתעלמת מן הצורך לראות לצורך החיוב ברישוי את היות הנכס הספציפי הנדון "עסק", גם אם הוא מהווה כעזר לעסק העיקרי.

     

    5129371...כך גם עולה מפסיקה עקבית של בתי המשפט המחוזיים, שדרשה אלמנט של עסק באותו נכס שצריך יהיה, המיועד לסייע לעסק העיקרי. וכך עולה למעשה גם מפסיקת ביהמ"ש העליון. (ע"פ 70+65/66, נצרת, פסקים ע"ג עמ' 50, 53. ע"פ 224/85, פ"ד ל"ט(4) 789-791. המ"פ 779/92, חיפה, מיום 11.1.93 (לשכת עוה"ד, ההוצאה לאור, יחידת המחשב)). כדי שנכס מסוים יחשב לעסק למטרות רישוי, לא די שיתבצעו בו פעילויות כלשהן, יש צורך שהעסק יהיה למטרות רווח או שלפחות יהיה לו צביון מסחרי. אם נעלמים אלמנטים כאלה מנכס פלוני, אין הוא יכול להיחשב עסק, גם אם הוא משרת את המטרה העיקרית של עסק גדול יותר, שהוא, כשלעצמנו, פועל למטרות רווח. למעשה, זהו פירושו הפשוט של המונח "עסק" בלשון יומיום. כלל הוא שהמחוקק מדבר בלשון בני-אדם... אין אנו רואים לסטות מהפסיקה העקבית של ביהמ"ש העליון ובתי המשפט המחוזיים, ומהפרשנות הפשוטה של המונח "עסק". לפיכך, מסקנת שופט קמא, שלפיה יש לחייב את המסגריה והמחסן ברישוי, וממילא שלפעילותם בהעדר רישיון, עבירה היא על חוק רישוי עסקים, מוטעית, בעינינו. אנו סבורים שמאחר ואין לראות במסגריה ובמחסן עסק, ממילא אין לראות גם כחלק מעסק הבא לסייע בהשגת מטרה של העסק העיקרי. תנאי לחיוב אדם ברישוי לגבי חלק מעסקו העיקרי הוא היות אותו נכס עסק. אם איננו עסק, אין לחייבו ברישוי נפרד. מאחר שהגענו למסקנה שהמחסן והמסגריה אינם זקוקים לרשיון, על פי חוק רישוי עסקים, מן הראוי שהמערער תזוכה מעבירה של ניהולם ללא רישיון.

     

    אני כמובן ערה לכך שהפסיקה המובאת כאן עוסקת בדיני רישוי עסקים, בעוד שהאישום שלפניי עוסק בעבירות לפי חוק התו"ב, אלא שלדעתי, אופן ניסוחו של הצו נשוא האישום, מחייב פנייה אל הגדרת "עסק", הנלמדת מדיני רישוי עסקים, שכן מה שנאסר על הנאשמים בצו הוא ניהול "עסק", כפי שהראיתי.

     

14. משלמדנו מהן דרישות הדין לצורך הוכחת קיומו של עסק במקום מסוים, ניגש לבחינת השימוש שביצעו הנאשמים במקרקעין, על פי הראיות.

     

     

    ניתוח ראיות התביעה

     

15. התביעה נסמכת על עדותו של המפקח מטעם הוועדה אמסטרדמסקי, שהעיד כי ערך ביקור במקרקעין ביום 3.7.14 וביום 6.7.14. ואולם, עיון בעדותו ובראיות שהוגשו באמצעותו מעלה כי לא הוכח שמעשי הנאשמים עלו כדי ניהול עסק לפינוי אשפה במקרקעין.

     

    ראשית, המפקח ערך דו"ח ביקור (ת/4), בו רשם כי "לפי ההתרשמות צו בית משפט לא קוים", אך לא פירט מה הוביל למסקנה זו, למעט העובדה שראה כמה משאיות פינוי אשפה חונות במגרש, וצילם תמונות. אמנם בתמונות הללו נראות משאיות חונות (2 או 3 משאיות בכל פעם), אך לא תועדה התנהלות עסקית כלשהי, או בעלת צביון מסחרי, שיש בה כדי להניב לנאשמים רווח כלשהו, כחלק מניהול עסקם. בנוסף, נרשם בדו"ח כי הנאשם אישר בפני המפקח שהוא יוצא כעת "לעבוד", אך בכך אין כל רבותא, שעה שמוסכם על הכל כי הנאשם מנהל עסק לפינוי אשפה, וטענתו היא שרק חנה במקום, לצורך ביקור אצל אמו.

     

    שנית, המפקח לא טרח לברר כלל האם המשאיות שצילם שייכות לאחד מן הנאשמים. עובדה זו מעוררת קושי רב, בייחוד נוכח העובדה שאינה שנויה במחלוקת ולפיה ישנן משאיות פינוי אשפה אף בבעלות אחי הנאשם. לכאורה, ניתן היה ביתר קלות לתעד את מספרי הרישוי של המשאיות, ולברר למי הן שייכות. המפקח ניסה לטעון כי לא הצליח להיכנס למקרקעין לצורך רישום מ.ר כיוון שהשער היה סגור. ואולם, בניגוד לכך, העיד כי ביום 6.7.14 כן נכנס למקרקעין, אך למרות זאת לא בירר את הפרטים. מעבר לכך, השער למגרש עשוי רשת וניתן לראות את פנים המגרש באופן מלא, כך שאין בטענה זו כדי להסביר את המחדל. בנוסף, ניתן להניח כי המפקח צילם במצלמה דיגיטלית, כך שאפשר היה להפיק מן התמונות את מספרי הרישוי באמצעות פעולה פשוטה של הגדלה, אך הדבר לא נעשה. ויודגש, אי תיעוד מספרי הרישוי, היה בו כדי לגרום לנאשם נזק ראייתי ממשי, שכן נמנעה ממנו האפשרות להוכיח כי המשאיות שתועדו, אינן שייכות לו.

     

16. מטעם התביעה העיד מפענח התצ"אות, מר אבני, ובאמצעותו הוגשה חוות דעת מומחה שערך (ת/7). לדעתי אין בעדותו כדי לסייע רבות לתביעה, שכן על פי חוות הדעת, העד נתבקש לחוות דעתו בשאלה ממוקדת ומצומצמת, היינו: "מהי כמות המשאיות שחונות במגוש 4040 חלקה 103 בבאר יעקב, בשנים 2012, 2014, 2015", ולא נתבקש לחוות דעה בעניין ניהול עסק, או קיומה של פעילות עסקית במקרקעין.

     

    קושי של ממש מתעורר נוכח עדות אבני ממנה עלה כי בהחלט ניתן היה להפיק מן התצ"אות מידע רלוונטי נוסף, בהקשר לטענה לפיה נוהל עסק במקום, אך הוא לא נתבקש לעשות כן (עמ' 24 ש' 24-31). לדעתי בכך נגרם לנאשם נזק ראייתי נוסף, שכן ייתכן שהיה במידע הטמון בתצ"אות כדי לקדם את הגנתו.

     

    ועוד, יש להדגיש כי על פי חוות הדעת, אבני לא ערך בדיקה רציפה ומקיפה של מועדי חניית משאיות במקרקעין, אלא נבדקו על ידו 3 מועדים ספציפיים בלבד: 27.4.12, 25.1.14, 17.7.15. לדעתי, קשה מאד להסיק על קיומו של שימוש חורג לצורך עסק, מתוך 3 תצ"אות בודדות, על פני 3 שנים, גם אם תועדה בהן חניית משאיות.

     

    ומעבר לכל האמור, אין בתצ"אות כדי להוכיח כי המשאיות המתועדות במקרקעין, היו בבעלות הנאשמים, שהרי לא תועדו מספרי הרישוי שלהן, ולא ניתן לזהותן.

     

17. עד נוסף מטעם התביעה הוא המפקח מטעם הוועדה, דני לוי, אך גם עדותו הותירה קושי, שכן דו"ח הביקור שערך מיום 9.6.15 (ת/10), אף הוא מתעד אך ורק חניית משאיות, ולא נכתב דבר אודות פעילות עסקית או בעלת צביון מסחרי, שהיה בה כדי להניב רווח לעסקם של הנאשמים.

     

    מעבר לכך, עיון בתמונות הנספחות לדו"ח הביקור שערך לוי, מעלה כי לא תועדה בהן אף משאית פינוי אשפה. בתמונות נראה הנאשם בחברת ילדה ואדם נוסף, כשהם עומדים בחצר החנייה, ולצדם חונים 2 כלי רכב פרטיים, וכן משאית מכולה. בכל אלה אין ראיה לשימוש לצורך עסק לפינוי אשפה.

     

    לוי אמנם העיד כי הוגשה תלונה במועצה אודות משאיות פינוי האשפה, ובאמצעותו הוגשה התכתבות מייל, בעניין אותה תלונה. ואולם, מעבר לעובדה שמדובר בעדות מפי השמועה, אין בתלונות כדי לחזק את המסקנה שמתנהל במקרקעין עסק, אלא לכל היותר, חונות שם משאיות פינוי אשפה.

     

18. בשונה משאר עדי התביעה, עדותו של לוי נועדה להוכיח קיומם של שימושים נוספים במקרקעין, מעבר לחניית המשאיות. כך, הוא נשאל אודות אחזקת חיות, משרד ומחסנים במקרקעין. ואולם, גם כאן, העדות הותירה ספקות, בכמה היבטים.

     

    בעניין אחזקת החיות, מעבר לכך שלא ברור מלכתחילה מה הזיקה של שימוש זה לעסק הנטען לפינוי אשפה, עלה מעדותו כי לכל היותר ראה במקרקעין "סככות עם כלובים של תרנגולות, ואם אני לא טועה עיזים. אבל התרנגולות היה" (עמ' 25 ש' 26). בהמשך עדותו, הבהיר כי "יש שם מן כלוב של תרנגולות" ומכאן שאין המדובר באחזקת חיות בהיקף נרחב, אלא גידול מצומצם של תרנגולות, אשר לא הוכח כי הוא אסור מכל וכל. בהקשר זה לא למותר להזכיר כי גידול חיות בית בהיקף מצומצם, אינו אסור על פי חוק התכנון והבנייה.

     

    בעניין משרד ומחסנים, לוי העיד כי ראה מבנה מחולק לחדרים, שחלק מהם משמשים לאחסון וחלק למשרד. עדותו בעניין זה היתה אמורפית, ולא ניתן להבין ממנה לצורך מה שימש כל חדר שראה. ניסיון להיעזר בתמונות שצילם אינו מסייע, שכן קיימות 2 תמונות בלבד המתעדות את החדרים, ולא ניתן להבין מהן, מה השימוש המבוצע, כיוון שצולמו מבחוץ, ללא קליטת המרחב הפנימי של החדר בתמונה. לכאורה, ניתן היה בקלות רבה לתעד את השימוש בכל מבנה, באופן שיבהיר האם מתבצע שימוש לצורך משרד של עסק. גם ניתן היה לבצע פעולות חקירה שיבהירו האם מתנהל משרד של עסק לפינוי אשפה, על דרך של איתור מסמכי ניהול עסקיים, ספרי חשבונות, סידורי עבודה, תשלומי משכורות, טיפול בכלי הרכב, ועוד. דבר מכל אלה לא נעשה, ויש להניח לטובת הנאשמים, כי העדר הראיות מלמד שלא נוהל עסק במקום. גם כאן חשוב להזכיר כי בכל מקרה, קיומם של מחסנים במקרקעין אינו אסור כשלעצמו, לא מכוח הצו ולא מכוח הייעוד, ואף קיומו של משרד ביתי, אינו אסור.

     

19. העולה מכל האמור הוא כי לא עלה בידי התביעה להוכיח קיומם של הפרת הצו ושימוש חורג כעסק לפינוי אשפה במקרקעין, באשר לא הוכח מעבר לכל ספק סביר, ביצועו של שימוש בעל צביון מסחרי, לשם רווח, במקרקעין.

     

    להלן אראה כי מעבר לחולשת ראיות התביעה, הביא הנאשם ראיות בעלות משקל נכבד, התומכות בטענותיו.

     

    ניתוח ראיות ההגנה

     

20. הנאשם העיד כי אמנם בעבר, נוהל במקרקעין עסק משפחתי של תחנת מעבר לפסולת, ומסגרייה, אך כל השימושים הללו פסקו לאחר שניתן גזר הדין בתיק הקודם, ואף חדלה החניית המשאיות במקרקעין. לדבריו, לאחר שנפטר אביו פרץ סכסוך בין האחים, אשר הוביל להתפצלות העסק, כך שכמה מאחיו נטלו את רוב כלי הרכב של העסק, ואילו הוא נותר עם כמה משאיות, והמשיך לעבוד לבדו. לאחר שניתן גזר הדין ובו צו הפסקת השימוש, היה מחנה את המשאיות ברחוב, עד שפנה אליו ראש המועצה, מר גוזלן, שאמר כי החנייה בחוץ מפריעה, וביקש כי יחנה את המשאיות בתוך המקרקעין (בלשונו: "המגרש"). הנאשם העיד שהשיב לראש המועצה כי איננו יכול לחנות במקרקעין, בשל גזר הדין, וביקש ממנו לפנות אל התובע, על מנת לברר את העניין. בעקבות זאת, לפי עדותו התקשר גוזלן אל התובע אשר נתן הסכמתו, בכפוף לכך שהשכנים לא יתלוננו. הנאשם העיד כי רק לאחר שנתבקש כך, שב לחנות בתוך המגרש, ולא רק הוא מחנה משאיות במקרקעין, אלא גם אחיו, כשהם מגיעים לבקר את אמו. עם זאת, אישר כי הוא מגיע בתדירות גבוהה מהם, בהרבה. בנוגע לקיומם של משרד ומחסנים, העיד כי אלה אינם קיימים, אלא נותר הריהוט הישן, ללא שימוש, במצב מוזנח מאובק ומלוכלך. בעניין אחזקת העופות העיד כי מדובר בכמה תרנגולות בודדות של אמו, אשר הנכדים משחקים עמן.

     

21. אני ערה לקושי מסוים העולה מגרסת הנאשם, אשר מחד טען כי החנה את המשאיות במקרקעין באופן ספורדי, לצורך ביקורים אצל אמו, ומאידך, טען כי החנה את המשאיות שם כחלק משגרת עבודתו, לאור בקשה מפורשת מטעם ראש המועצה. ואולם, דעתי היא כי קושי זה, הוא שולי ומינורי לעומת החסרים בראיות התביעה, ולעומת משקל ראיות ההגנה, כפי שיובהר מיד.

     

22. מטעם הנאשם הובא לעדות ראש המועצה המקומית באר יעקב, מר גוזלן, על מנת לתמוך בגרסת הנאשם לפיה לא החנה את המשאיות במקרקעין על דעת עצמו, כי אם בהנחייתו של ראש המועצה עצמו. ואמנם, גוזלן תמך בעדות הנאשם בכמה נקודות חשובות, ואף מכריעות.

     

    גוזלן אישר את עדות הנאשם בעניין היריבות שפרצה במשפחה בעקבות פטירת אביו. כמו כן, תמך בעדותו לפיה חילקו האחים את העסק ביניהם, כך שישנם אחים אחרים המחזיקים במשאיות לפינוי אשפה. בעדותו זו, חיזק את טענות הנאשם כי ייתכן שחלק מן המשאיות שצולמו במקרקעין, אינן שלו.

    בעניין סידורי החנייה בבאר יעקב, העיד גוזלן כך: "באופן עקרוני כל המשאיות מחנות אצלנו ברחובות, אין לנו עדיין מגרש מסודר, ואין חניון משאיות מסודר" (עמ' 46 ש' 15), לדבריו, סידורי החנייה בבאר יעקב במצב "פרוץ" (עמ' 48 ש' 28), שכן נתקבלה הקצאת קרקע לצורך חניון, אך טרם נעשה מכרז לצורך הכשרתה לחניון, וטרם הוסדרו סידורי שמירת לילה כפי שקיימים בערים אחרות. עוד העיד כי התוצאה היא שכיום משאיות עדיין חונות ברחובות, בקרבת בתי המגורים, כיוון שבעליהן חוששים להחנותן באזור התעשייה המרוחק, שם הן עלולות להיגנב. גוזלן אישר כי בעצם, לא קיים איסור על חניית משאיות מתחת למשקל 10 טון ברחובות באר יעקב. עדותו זו תומכת בעדות הנאשם, ויש בה כדי להסביר כיצד נקלע למצב שבו, בהעדר יכולת להחנות את המשאיות במקרקעין, שם הן בטוחות מפני גניבות, לא היה לו מוצא פרט לחניית המשאיות ברחובות השכונה.

     

    חשוב מכל האמור לעיל, גוזלן העיד במפורש כי למרות העדר איסור על חניית המשאיות ברחובות, הוא הנחה את הנאשם שלא להחנותן ברחבי השכונה, ואף מעבר לכך, אישר בשפה רפה כי המליץ בפני הנאשם לחנות במקרקעין, על מנת לצמצם את מטרדי הריח ברחובות השכונה. בתחילה, ניסה לתאר את המצב כתקין, וטען כי הנאשם הופנה לחנות באזור התעשייה:

     

    ש. שניסים ואחים שלו חנו ברחובות, היתה דרישה מצד המועצה ומצידך?

    ת. היו המון תלונות של תושבים, מן הסתם אתה מניח משאית זבל מול הבית ואף אחד לא רוצה את זה מסריח מול הבית.

    ש. מה דרשת מהם?

    ת. דרשנו מהם לחנות במקום מסודר, ולהזיז את זה. לחנות במקום אחר, בעיקרון הפנינו לאיזור התעשיה אבל זה לא חניון מאושר. הפנינו לאיזורים אחרים בישוב, אבל אנחנו לא רצינו שיחנו ברחובות כי זה היה מפגע רציני. (עמ' 46)

     

    לשאלות בית משפט:

    ...

    ש. אם אני מבינה נכון אתה כראש עיר שרוצה לתת שירות טוב לתושבים ומנסה לתת פתרונות. האם אני צודקת שמבחינתך זו היתה הקלה כשהוא התחיל לחנת את המשאיות בתוך המתחם בעומק ולא על הרחוב?

    ת. תחני אותו ברחוב הגולן או החרמון ברור שבמקום שיחנו באמצע הרחוב, עדיף שהוא יהיה בחור נידח.

    ש. בעומק המתחם?

    ת. גם היום שאני שולח משאיות שהיום גורמות למטרד בתוך שכונה ולאו דווקא עם פסולת ביתית, אני מעדיף שהן יהיו באיזורי תעשיה. הפיקוח מפנה אותם לאיזור תעשיה ואנשים לא משתפים פעולה מרצון כי הם מבינים שמעוררים מטרד, אנו מרכזים אותם. להגיד לך שזה משהו מסודר שאין לי משבצת של המדינה. אין לי קרקעות... (עמ' 47)

     

    ואולם לאחר מכן, לשאלות בית המשפט, אישר כי נתן לנאשם "המלצה מתונה" לחנות במקרקעין בלבד:

     

    לשאלת בית משפט:

    ש. האם יכול להיות שהיה לך קשר עם הנאשם מבחינת השירותיות לתושבים המלצת לו לחנות בפנים?

    ת. הסיטואציה היתה לי אם לחנות ברחוב או בפנים, ברור שהאופציה היתה לבודד את הבעיה.

    ש. הבעת את האופציה הזו בפניו?

    ת. להגיד לך שכן? ללא קשר להליך המשפטי, אני לא רק אני, גם הפקחים אמרו עדיף תחנה שם ולא באמצע הרחוב. וגם אני באופן עקרוני המלצתי לו כך וגם היום אני ממליץ.

    ספצפית במקרה הנדון תקראי לזה לא המלצנו, תקראי לזה עצמנו עיין שיחנו שם ולא יגרמו מטרד ברחוב.

    אני מקבל את התיקון של בית המשפט שזה לא עצימת עין אלא המלצה מתונה שנתנו לו (עמ' 50).

     

    גוזלן גם העיד כי מאז שהנאשמים חונים בתוך המתחם שבמקרקעין, פחתה כמות המטרדים והתלונות באופן משמעותי:

     

    ש. מה תשובתך לשאלתי. האם זה מבחינתך היה מקל יותר עבור התושבים כנותן שירות, שהמשאיות חונות בעומק השטח ולא על הרחוב או לא?

    ת. לשלושה בתים ממול או לשני בתים ממול זה הפריע.

    ש. זה אמא שלו ממול.

    ת ממול ברחוב הגולן, לאמא שלו יש שטח של 2-3 דונמים שכן מקצה, זה לא מגרש של בית פרטי צמוד קרקע שנכנסים עם משאית. שהוא מחנה עם אותה משאית באמצע השכונה ברור שהוא גורם למטרד ולוקח חניות פרטיות ובלב ליבה של שכונה שבנו ליד. המתחם שלהם קיים 30 שנים או 50 שנה והתושבים שבנו את בנה ביתך קיימים 20-25 שנה. בנו את הרחוב הם היו קודמים לרחוב החדש אם מניחים את המשאית בלב השכונה ברור שזה גורם יותר מטרד. לאמא ולשכנים זה פחות מטרד. יש בית אחד או שניים שמשיקים את המקום. להגיד לך שהם סובלים? בשנים האחרונות אני לא שמעתי תלונות יתר על הענין. נכון להיום שנתיים שלוש אני לא שומע (עמ' 48).

     

    בסיום עדותו, גוזלן אישר כי החברה שבבעלות הנאשם, שימשה כקבלן פינוי האשפה במועצה באר יעקב בשנים האחרונות, ואף אישר ברמיזה ובמשתמע, כי הנאשם היה בהחלט עשוי להיות נתון בלחץ להיענות לבקשות ראש המועצה, על מנת לשמור על מעמדו ופרנסתו. כך העיד:

     

    המשך:

    ש. בשנים האחרונות מי היה הקבלן אשפה שנתן לבאר יעקב את השירותים.

    ת. בוחניק.

    ש. גם אם היית מבקש ממנו בנחמדות להוציא את המשאיות הוא לא היה עושה את זה אני מניח שהיו לך אמצעים אחרים לבוא איתו חשבון.

    ת. כל הידברות היתה של הערכה וכבוד תמיד. לא היתה התחשבנות. אם היו תלונות בשנה שנתיים שלוש ארבע אחרונות של תושבים, היינו פונים אליו ביתר זה... בשנים האחרונות לא היו תלונות. גם הועדה אם תביאו מסממך שמישהו התלונן בשנים האחרונות זה היה מחזק עוד יותר. כל התלונות הן של תושבים.

    ש. עד כמה העסק של ניסים בוחניק היה תלוי במועצה? מאוד? בכלל לא? כלכלית?

    ת. הוא קבלן פינוי של באר יעקב (עמ' 51).

     

    בסיום עדותו, גוזלן אף אישר כי הנאשמים היו מעוניינים מאד במציאת חלופת חנייה נאותה, ופנו בעניין זה למועצה, אך לא קיבלו מענה:

     

    ש. האם ידוע לך שאדון בוחניק חיפש אלטרנטיבה?

    ת. הרבה פעמים הוא של אותי ואת המהנדסת והמערכת בכלל האם יש הקצאות עתידיות לאיזורי תעשיה. אמרנו שבמחנה צריפין יהיו פרויקטים ומכרזים של הקמת איזורי תעשיה, מרכזים לוגיסטיים ובהיקף של 2 מליון מטרים (עמ' 53).

     

23. לא בכל יום מובאת בפני בית המשפט עדותו של ראש מועצה, אשר יש בה כדי לשפוך אור רב כל כך, על ההתנהלות שננקטה כלפי הנאשם, כפי שאירע בענייננו. עדותו של גוזלן שיקפה מורכבות ובעייתיות לא פשוטות בסוגיית הפיקוח על החנייה בשטחי המועצה, ולצד זה היה בה כדי להאיר היטב את מורכבות מצבו של הנאשם, עת נאלץ להחנות את המשאיות במקרקעין, למרות זכותו החוקית להחנותן ברחובות השכונה.

     

    אינני מקבלת בשום אופן את פרשנות ב"כ התביעה, כאילו ראש המועצה נמנע מהנחיית הנאשם לחנות במקרקעין, שכן זוהי פרשנות המנוגדת לאמירות מפורשות שלו, ובעיקר ניתן להפנות לעמ' 50 לפרוטוקול. המסקנה החד משמעית מצירופן של עדות הנאשם ועדות גוזלן היא כי הנאשם החנה את המשאיות במקרקעין, לפי הנחייה שקיבל מראש המועצה.

     

     

    מסקנות

     

24. הראיתי לעיל כי קיימים חסרים ממשיים בראיות התביעה, בכך שלא תועד שימוש עסקי בעל צביון מסחרי במקרקעין, אלא תועדה חניית משאיות לפינוי אשפה בלבד, וזו אינה עונה להגדרת "עסק" כמשמעותו, על פי מבחני הפסיקה. התביעה לא הוכיחה בשום אופן כי פעילות החנייה נועדה לקדם רווח עסקי עבור הנאשמים, וכבר בכך היה די על מנת להורות על זיכויים.

     

25. אמנם עלה מן הראיות כי משאיות אשפה חנו במקרקעין פעמים רבות. ואולם, הנאשמים הדגישו לאורך המשפט כולו, כי הדבר נעשה בהתאם להנחיית ראש המועצה, לפיה נדרשו לחדול מחנייה ברחובות השכונה, כדי להסיר מטרדי ריח, והם פעלו כפי שהונחו, ולא ניהלו עסק במקום.

     

26. עדותו של ראש המועצה, גוזלן, תמכה לחלוטין בגרסת הנאשמים, בעניין השפעתו והמלצתו, לחדול מחנייה ברחבי השכונה, ולהחנות את המשאיות בתוך המקרקעין.

     

27. אילו מצויים היינו בסיטואציה שבה הוכח מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמים ביצעו עבירה של שימוש חורג או הפרת צו לפי חוק התו"ב, קשה היה לאפשר להם להתגונן מפני האישום, בטענה שפעלו לפי הוראת ראש המועצה. טענה שכזו, היתה מעוררת את הסוגיה הידועה של ביצוע עבודות ושימוש, על פי היתר שניתן שלא כדין, אשר לגביה נקבע בהלכה הפסוקה, מימים ימימה, כי אינה פוטרת מאחריות פלילית (ע"פ 586/94 מרכז הספורט אזור נ' מד"י (7.1.01), ולאחרונה נקבע כך במפורש, בסעיף 244 לחוק התכנון והבנייה (תיקון 116). ואולם, בענייננו, המצב שונה בתכלית, שכן לא הובאה ראיה חותכת לקיומם של הפרת הצו וביצוע שימוש חורג לצורך עסק לפינוי אשפה, אלא לכל היותר הוכח כי במועדים מסוימים חנו במקרקעין משאיות פינוי אשפה, וזוהי הראייה היחידה אשר עליה מבקשת התביעה להשתית את האישומים. במצב זה, ברור הוא כי יש משקל מכריע לעדות גוזלן התומכת בגרסת הנאשמים לפיה החנייה במקרקעין לא נעשתה כחלק מפעילות עסקית מרצונם, אלא פעלו כך לפי הנחיית ראש המועצה.

     

28. לא ניתן להתעלם מתמיהה שעולה נוכח טענות התביעה, כאילו נהגו הנאשמים להחנות משאיות במקרקעין, לצורך עסקי, שעה שמסתבר כי לא היה להם כל מניע לכך, שהרי יכולים היו על פי המצב הפרוץ של הסדרי החנייה בבאר יעקב, להמשיך ולחנות ברחובות השכונה, ללא עלות, אלמלא פניית ראש המועצה אליהם.

     

29. בנוסף, כפי שנכתב לעיל, ישנם תימוכין לכך שהנאשם לא היה אדיש למצב הבעייתי, אלא המשיך להתעניין ולפעול מול ראש המועצה להסדרת חנייה כחוק עבור המשאיות, מה שמלמד שרצה להביא לפתרון, אך הדבר לא עלה בידו בשל מורכבות סוגיית הסדרי החנייה, כפי שהעיד גוזלן.

     

30. בעניין יתר השימושים, קבעתי לעיל כי לא הוכח מעבר לספק סביר השימוש לצורך משרד, או מחסנים, שהם בעלי אופי עסקי, או צביון מסחרי, להבדיל ממחסנים ומשרד פרטיים. כמו כן, לא הוכח כי מתקיימת אחזקת חיות, להבדיל מגידולן של תרנגולות אחדות בחצר. אציין בקיצור רב, כי בעת הביקור שערכתי במקום, לא מצאתי שמתקיימים שימושים חורגים לצורך עסק של פינוי אשפה.

     

31. סיכומו של דבר, לא עלה בידי התביעה להוכיח קיומו של שימוש חורג לצורך עסק לפינוי אשפה הכולל חניית משאיות וכו'. גם לא הוכח שימוש לצורך אחזקת בעלי חיים. משכך, ברור הוא כי לא הוכחה גם הפרת הצו, על ידי השימוש.

     

    סוף דבר

     

32. מאחר שלא הוכחו האישומים, אני מורה על זיכויים של הנאשמים מן העבירות.

     

33. בזהירות רבה אוסיף הערה לפני סיום: אני מקווה כי עד מהרה תוסדר סוגיית החנייה בשטחי המועצה המקומית באר יעקב, כמקובל, לרווחת הכלל, ואזי ניתן יהיה לשים סוף לחוסר הבהירות בשאלת מקום החנייה המיועד למשאיות שבבעלות הנאשמים. עד אז, טוב יעשו גורמי האכיפה והרשות המקומית אם יקפידו שלא לנקוט "דיבור בשני קולות", כפי שנעשה כלפי הנאשם.

     

     

     

    ניתנה היום, ה' חשוון תשע"ט, 14 אוקטובר 2018, במעמד הצדדים