תיקון צו קיום צוואה שנתבקש לאחר 18 שנה מהוצאת הצו ו- 34 שנים ממות המנוח

1. לפניי תובענה לתיקון צו ירושה שהוצא ע"י בית המשפט המחוזי ביום 03.10.1996, במסגרת ת"ע 6361/96 (להלן: הצו), לעיזבונו של המנוח ס.ה., אשר נפטר ביום 22.08.1980 (להלן: המנוח). התובענה הוגדרה כבקשה ועל כן לצורך הנוחות כך תאופיין (להלן: הבקשה).

2. הבקשה לתיקון הצו נסמכת על סעיף 71 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 ותקנה 27 לתקנות הירושה, תשנ"ח – 1998. יוער שככל הנראה נפלה בבקשה טעות סופר מלפני בא כוחה של המבקשת שכן הסעיף הרלוונטי הוא סעיף 72 לחוק הירושה.

3. בבקשתה, עותרת המבקשת לשנות את הצו על דרך הוספתה ביחד עם אחיה, מר ש. ש. כיורשים בעיזבונו של המנוח.

4. האח, מר ש. ש., חתם על מסמך (נספח ב' לתצהיר המשיבים) בו הוא כותב:

            "קראתי את הבקשה שהגישה אחותי ש.א.. זכותה של ש. לנהוג כמו שהיא חושבת. אני לא מוצא לנכון לנהוג כמו אחותי ש. מסיבות של מצפון ומסיבת מצוקתה של גב' פ. בקליטה עלייה וגידול ילדים באותה תקופה".

            יוער שסגנון זה נכתב בכתב ידו של מר ש.  על גבי מסמך שהועבר לחתימתו בנוסח אחר, מוכתב ומודפס מראש, נוסח שתוקן על ידו כאמור.

תמצית טענות המבקשת:

5. צו הירושה הוצא במרמה על ידי אשתו השנייה של המנוח (להלן: פ.). בבקשתה למתן צו ירושה (נספח ב' לבקשה), הצהירה פ. תחת הכותרת "אלה הם כל הילדים שנולדו למוריש אי פעם", את שמות ילדיה בלבד (המשיבים 2 ו- 3) ולא ציינה את שמות ילדיו מנישואיו הראשונים, הם המבקשת ואחיה, שכאמור, אינו מבקש בבקשה.

6. המבקשת מגוללת בבקשתה את סיפור חייה ומתוכו יובאו להלן עיקר הדברים ובקציר האומר:

6.1.       המבקשת ואחיה נולדו בפרס. בהיותה בת 4 מתה אימה ואביה הואשם על ידי בני משפחתה של האם בהריגתה. האב נמלט והשאיר את הטיפול במבקשת ובאחיה בידי סבתם, אשר העלתה אותם לישראל ומסרה אותם לשירותי הרווחה. בעדותה העידה המבקשת שידיעותיה בעניין מוגבלות והיא מתבססת על מה שאמרו לה (פרוטוקול עמ' 17 ש' 23 ואילך).

6.2        בשנת 1961 הגיע המנוח לישראל וביקש לקבל לרשותו ומשמורתו את ילדיו. הוא עתר לבית המשפט המחוזי בעניין זה וזכה בתביעתו. ברם, ילדיו סירבו לחזור עימו לפרס וביכרו להישאר בישראל. לעת ההיא הייתה המבקשת בת 14 שנים.

6.3        המנוח נישא בשנית לפ., בשנת 1970 עלה לישראל עם משפחתו החדשה ובשנת 1980 הלך לבית עולמו.

6.4        חיי המבקשת היו חיים קשים, היא לא הייתה מודעת להגשת הבקשה לצו הירושה ולא פנתה למשפחתו החדשה של המנוח כדי ללמוד על זכויותיה.

6.5        לאחרונה, כשילדיה החלו בעבודת שורשים, "התגלה להם" שבשנת 1996 הוצא צו הירושה של המנוח. המידע שהתברר לאחר "חקירה ממושכת" הוא שהוגשה בקשה כוזבת למתן צו הירושה. בעדותה אישרה המבקשת ש"חקירה ממושכת" משמעותה "זמן רב" (פרוטוקול עמ' 23 ש' 3-7).

7. פ. ידעה שהמבקשת היא בתו של המנוח והגישה את הבקשה לצו הירושה בניגוד לדין, תוך הסתרת עובדה זו מבית המשפט ומתן הצהרה כוזבת. כך, אף הסתירה פ. מהמבקשת עצמה את דבר הגשת הבקשה ולא הודיעה לה על הגשתה.

8. הסמכות על כן לתיקון הצו נתונה לבית המשפט "על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו".

9. אין מחלוקת שהתובעת היא בתו של המנוח. עצם הודאת הנתבעים בהיות התובעת בתו של המנוח מאיינת את טענת ההתיישנות, ככל שהיה מקום להעלותה, וזאת מכוח סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

10. יש לדחות את טענתה של פ., שבשל אי ידיעת העברית, לא ידעה על מה חתמה. עוד יש לדחות טענתה שסיפרה על קיומם של שני ילדיו האחרים של המנוח, המבקשת ואחיה, לעורכת הדין שערכה את הבקשה לצו הירושה. תמיכה לכך שפ. הייתה מודעת לאופן הגשת הבקשה, ניתן ללמוד מתצהירו של בן הגיס שלה, אשר שלט בעברית והסתיר אף הוא בתצהירו את קיומם של המבקשת ואחיה.

11. דין טענת ההתיישנות והשיהוי להידחות שכן מדובר בתרמית. התרמית היא שגרמה להשתהות התובעת. טענת שיהוי היא מסוג הסעדים שמן היושר ועל כן על הטוען אותם לבוא בידיים נקיות לבית המשפט, דבר שלא ניתן לומר על פ.. אי אפשר להיבנות על טענת שיהוי, כאשר הטוען יוצר תרמית באופן אקטיבי.

12. אין ממש בטענה של פ. שאם יינתן צו ירושה מתוקן הרי שהתביעות הכספיות שעלולות לצמוח מעצם התיקון יתיישנו אפריורי, שכן תקופת ההתיישנות נמנית מרגע מתן הצו המתוקן.

13. הטענה בדבר חזרתם של המשיבים 2 ו- ילדיה של פ. מהסתלקותם מחלקם בעיזבון אביהם המנוח ככל שיתוקן הצו והם יהפכו יורשים, דינה להידחות שכן השאלה היחידה היא האם הסתלקותם לעת שהסתלקו תקפה.

תמצית טיעוני המשיבים:

14. הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, למעלה מ-18 שנים מאז הוצא הצו וכ-34 שנים מאז מות המנוח וללא כל הסבר לשיהוי הניכר.

15. בעת לכתו של המנוח לבית עולמו, הייתה המבקשת בת 33 שנים וידעה כבר באותו מועד על פטירת המנוח ועל כן תמוהה מאוד המתנתה בהגשת הבקשה במשך 34 שנים.

16. הזכויות אשר הועברו לפ. מעיזבונו של המנוח (המשיבים 2 ו-3 הסתלקו מחלקם בירושה) היו למירב מחצית דירה בשכונה של אנשים דלי אמצעים וקשי יום ב***.

17. הדירה האמורה נמכרה לצד ג' בסך 780,000 ₪, לא לפני שבמשך שנים המשיבים תחזקו את הדירה, שיפצו אותה, שילמו סכומים ניכרים בעת מכירתה, כל זאת בהסתמכם על צו הירושה. השיהוי הניכר יוצר מניעות והשתק אשר בעטיים נוצר קושי אמתי לברר העובדות לאשורן.

18. הבקשה אינה עומדת בדרישות סעיף 72 לחוק הירושה, המתיר את תיקונו של הצו, שמעמדו כפסק דין. הבקשה הוגשה באיחור ניכר מהמועד בו נודע למבקשת על עובדה המצדיקה את ביטול הצו וכל זאת ללא כל נימוק ראוי.

19. לאחר מסכת חיים קשה של פ. ובתוך כך הצורך לסעוד את בעלה המנוח ולאחר פטירתו, מחלתה של המשיבה 2, אשר כללה 4 ניתוחי ראש וטרדות קשות של יום יום, לדאוג לפרנסתם וגידולם של ילדיה בעבודות משק בית, התפנתה היא רק בשנת 1996 להגשת הבקשה לצו ירושה.

20. פ. שהיא חסרת השכלה, אנאלפביתית גם בשפת האם שלה - השפה הפרסית, פנתה לייעוץ משפטי ולמיטב זיכרונה עדכנה את בא כוחה בקיומם של המבקשת ואחיה והוסיפה, שמאז פטירת המנוח ועד לעת ההיא, פרק זמן של כ-16 שנים, לא פנו המבקשת ואחיה למשיבים. ברי, כי פ. אינה מודעת להליכים משפטיים והדין הנוהג. בעדותה בהקשר זה טענה פ. שעל פי הסברו של עורכת הדין שטיפלה "אני מפרסם בעיתון אם יש ילדים הם יבואו" (פרוטוקול עמ, 29 ש' 9).

21. אכן, אין מחלוקת שהתובעת היא בתו של המנוח, אלא שסעיף 72 א' לחוק הירושה, קובע שמשהועברה הבקשה לבית המשפט, מחויב בית המשפט לבדוק את טענת השיהוי, מישכה, הגורמים לה, והנטל מוטל על שכמה של התובעת לשכנע את בית המשפט.

22. יש לשים לב לגירסה המתחלפת של התובעת למקור הידיעה על צו הירושה. בכתובים הוצהר על ידה שהידיעה עלתה מתוך עבודת שורשים שהכינו ילדיה (גם אז התעניינותם הייתה בסבתא ולא בסבא – המנוח). בהמשך טענה התובעת שמקור הידיעה אינו בילדיה, אלא בבירורים שהיא ערכה.

23. דינם של כל אותם סעיפים בתצהיר המשיבים, עליהם לא נחקרו, ובכל השאלות והנושאים שהם מעלים - להתקבל כלשונם. בין היתר, שווי ההוצאות שהוציאו המשיבים על הדירה.

24. המצפן והמצפון בתיק זה הוא אחיה של התובעת, אשר סירב לחתום על המסמך אשר הוכן לו מראש. הוא קבע את אמת המידה המוסרית הנכונה שמשליכה גם על השאלות של התיישנות ושיהוי.

25. צו הירושה המתוקן, ככל שיינתן, יחייב את המבקשת "לחפש" אחר רכוש של המנוח. הואיל וזכויות יורשים קמות להן מיום הפטירה ולא מיום מתן צו הירושה, הרי שככל שתוגש תביעה מכוח הצו המתוקן, תהא זאת תביעה כספית לכל דבר ועניין, אשר עליה תחול התיישנות ועל כן אין מקום לנהל את התביעה שהיא הליך סרק.

26. המבקשת זנחה את תביעתה בהמתנה שלה, מ-1980 עד 2014. בשיהוי קיימים אלמנטים של התיישנות והסתמכות. הדירה, כאמור, הייתה דירה בשכונה ב***, הגיעו לפ. מזונות מן העיזבון, כתובה, החזר כספים שהושקעו בדירה, וכל זאת למה? כי היא הסתמכה על כך בחושבה שהמבקשת זנחה את כל התביעות ולכן, היעתרות לצו מרעה את מצבה של פ..

27. למבקשת הייתה ידיעה קונסטרוקטיבית, שכשלעצמה אין בה כדי לסגור הדלת בפני המבקשת, אך במכלול הנסיבות של התיק וחובתה של המבקשת לברר את הפרטים, דין הבקשה להידחות.

דיון והכרעה:

28. צו הירושה ניתן על ידי בית המשפט המחוזי ומשעלתה שאלת הסמכות של בית משפט זה מצאתי לנכון להעיר בקצרה בדבר סמכות בית המשפט: "בקשה לתיקון/ביטול צו ירושה/ צו קיום צוואה שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי  תוגש לבית המשפט אם בתיק בית המשפט המחוזי  יש רק בקשה לצו ירושה/בקשה לצו קיום צוואה  בעניין אותו עיזבון" (ראו: ש. שוחט, שופט ד. שאווה, עו"ד,  סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה (2009) (להלן: "שוחט ושאווה") עמ' 75, וכן עמ' 44-45)).

29. השאלה המשפטית המונחת לפני שפתרונה יימצא בפסק דין זה היא האם יתוקן צו הירושה שהוצא  לפני כ-34 שנים במרמה, כנטען, או שחרף זאת, על מקרה זה חלות ההלכות שנקבעו בפסיקה לעניין מבחני השיהוי, ההסתמכות וההתיישנות.

30. צו ירושה הוא פסק דין כלפי כולי עלמא: על כן, יוצר הוא הכרעה סופית  ומחייבת, אף אם נפלה בו שגגה והוא מוטעה. (ראו: עמ"ש (ים) 28361-10-15  י.ג נ' ר. מ. ועוד 6 אח' (29/01/12012)).

31. ביטולו או תיקונו, כמו במקרה מושא פסק דין זה, אפשרי על פי הקבוע בסעיף 72 לחוק הירושה.

32. סעיף 72 לחוק הירושה קובע:

    " 72.     (א)    נתן רשם לענייני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לענייני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט.

                        (ב)        ..."      

33. דיון בבקשה שלפני העותרת לשינויו של צו הירושה, מחייבת בחינה של שני תנאים מצטברים: התנאי הראשון הוא האם קיימת עובדה אשר לא הובאה לפני בית המשפט או הרשם אשר נתנו את צו הירושה. בהינתן שהתשובה לכך חיובית יש לבחון במסגרת בחינתו של תנאי זה, האם הידיעה של בית המשפט או הרשם את אותה עובדה הייתה גורמת לשינוי תוכנו של הצו. התנאי השני, על בית המשפט לבחון, האם ניתן היה להביא את אותה עובדה מכוחה מבוקש לתקן את צו הירושה טרם הגשת הבקשה לשינוי הצו שניתן. תנאים אלו נכונים אף ביחס לצו קיום צוואה כמו גם לאפשרות ביטולם ולא רק שינויים (ראו: עמ"ש (ים) 28361-10-11 הנ"ל; שוחט ושאווה שם; ג. טדסקי "היורש הנחזה" עיוני משפט (יג -תשמ"ח) עמ' 11; ש. שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (כרך שלישי-2002) (להלן: "שילה") עמ' 84; תע (קריות) 31549-03-10 פלונית נ' פלוני (02/09/2013). 

34. "9. הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בשימת מחסום בפני דיון מחודש או בחריגה מכלל סופיות הדיון בתיקון הצו או ביטולו, תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. מקרים בהם יוכח כי לא הייתה הסתמכות או שינוי מצב לרעה של צדדים שלישיים, ומקרים בהם יוכח כי הנסיבות אינן מלמדות על שימוש לרעה בזכות תוך פגיעה בסופיות הדיון וזאת על פי מבחני תום הלב והשיהוי, יבחן בית המשפט את התקיימות תנאי סעיף 72(א) לחוק על דרך של פרשנות רחבה ומקלה (בש"א (מחוזי-נצ') 1471/08 אשרף נ' האפוטרופוס הכללי, פורסם במאגרים [פורסם בנבו] [16.03.09]). בהקשר זה יש לתת את הדעת בין היתר, למהותה, טיבה ומשקלה הלכאורי של העובדה או הטענה החדשה (ראו ע"א 4440/91 טורנר נ' טורנר, פ"ד מז (2) 436, 439); למידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה והטענה החדשות לפני בית המשפט; להסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה, ומהי מידת הסבירות או אי הסבירות של הסבר זה; לקושי שהשיהוי עלול לגרום בבירור זכויותיהם המהותיות של הצדדים והאם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן (ע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי, פ"ד לו(4) 337); וכן למידת חומרת הפגיעה בכל אחד מהצדדים עקב שינוי הצו המבוקש (ע"א 601/88 בעניין שרייבר)..." (ראו: עמ"ש  28361-10-11 הנ"ל).

35. הבקשה עומדת בהגדרתו של המבחן הראשון. מבית המשפט המחוזי הועלמה/נמנעה הידיעה על קיומם של המבקשת ואחיה כילדי המנוח. אין ספק שאילולא כך היה ודבר קיומם של המבקשת ואחיה היו מובאים לידיעת בית המשפט המחוזי טרם מתן הצו היה בכך לשנות את הצו באופן שהמבקשת ואחיה היו נכללים בין יורשי המנוח.

36. אין בהתנהלות פ. התנהלות שיש להקל בה ראש. החשיבות שצו הירושה ישקף את המצב האמיתי בדבר זהות יורשיו של המנוח נגזר מהיות צו הירושה במעמד פסק דין חפצא הפועל כלפי כל.  כיבוד זכויותיהם של כלל יורשי המנוח הוא טעם מובן מאליו לכך שצו הירושה אמור לשקף את המצב העובדתי (ראו: ת"ע  31549-03-10 הנ"ל).

העלמת המידע מבית המשפט המחוזי טרם מתן הצו תהא לכך הסיבה אשר תהא, טענה כבדת משקל היא.

37. נמשיך ונפסע במשעול ונבחן את טענת השיהוי. לעניין השיהוי נקבע שהוא מהווה מחסום לדיון מחדש שכן יש בדיון מחדש משום פגיעה בעקרון של סופיות הדיון (ראו: שוחט ושאווה עמ' 75; ע"א 516/80 לשינסקי ואח' נ' שפירא (04/11/1982); שילה עמ' 85).

38. מאז מתן הצו חלפו 18 שנים. יתרה מכך, על פי מבחן הידיעה העולה מטיעוני המבקשת עצמה עולה שהיא ידעה גם ידעה שאביה נפטר לפני כ- 34 שנים (פרוטוקול עמ' 20 ש' 13-14).

39. ברם, " 12. הדגש במבחן השיהוי במסגרת סעיף 72 לחוק, אינו על מידת השיהוי, אלא על ההסבר לשיהוי ומידת סבירותו של הסבר זה. ככל שההסבר לשיהוי סביר יותר לא תהווה מידת השיהוי, מכשול, אף אם מדובר באיחור של שנים (ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן, פ"ד מט(5) 373; עמ"ש (מחוזי-חי') 13757-05-10‏ ‏מ' י' נ' ש' כ'‏, פורסם במאגרים [פורסם בנבו] [5.10.10])..." (ראו: עמ"ש 28361-10-11 הנ"ל).

40. תקופת השיהוי נמדדת מזמן בו נתגלתה למבקש העובדה החדשה המצדיקה את התיקון ולא ממועד פטירתו של המנוח (ראו: שילה עמ' 84). שילה מציין שם שרוב רובם של המקרים אשר הגיעו לפיתחו של בית המשפט העליון ונעו בתקופות שיהוי שבין שנה וחצי ל-14 שנים נדחו על ידי בית המשפט (ראו: שילה שם).

            במקרה שלפני חולקים הצדדים על המועד בו נודע למבקשת על מתן צו הירושה אך כפי שיובא להלן גם אם נלך לקולא ולשיטת המבקשת מדובר בשיהוי של 3 שנים ללא כל הסבר לקיומו.

41. בבוא בית המשפט להחליט לחסום המבקש מלדון מחדש בפסק הדין, לסטות מהכלל של סופיות הדיון, עליו לבחון את נסיבותיו של המקרה המיוחד שלפניו. השאלות העומדות לנגד בית המשפט כוללות בין היתר את פרק הזמן של האיחור , הסברו של המבקש  לשיהוי בהגשת הבקשה, סבירות הסבר לקיומו של האיחור והאם כתוצאה מהאיחור יהא קושי בברור העובדות (ראו: ע"א  516/80 הנ"ל עמ' 346).

42. בפרשת לשינסקי קבע בית המשפט 3 כללים מנחים להפעיל שיקול הדעת של בית המשפט על מנת לדחות בקשה כמושא פסק דין זה.  הכלל הרלוונטי מבחינתנו הוא הכלל השלישי

"ג. כאשר העובדות או הטענות הובאו לידיעת הצד המעוניין רק לאחר מתן צו הירושה, אך הוא השהה את בקשתו לתיקון צו הירושה במשך זמן בלתי סביר" (ראו: שילה עמ' 85).

43. כעולה מעדותה, ידעה המבקשת על קיומו של הצו כבר במועד נתינתו. בסעיף 21 לתצהירה הצהירה המבקשת שחקירתה באשר לצו הייתה ממושכת. בחקירתה הנגדית נשאלה המבקשת "מה זה "חקירה ממושכת" ...ת. זה הרבה זמן, נכון. כמה זמן? כמה זמן שיש. ברגע שאני ראיתי שעברו 16 שנה והיא הלכה לבקש אז התחלנו לחקור" (פרוטוקול עמ' 22 ש'32 – עמ' 23 ש'7).

44. המבקשת שינתה גירסתה. בתצהירה ובראשית עדותה במענה לשאלת בית המשפט השיבה שהבדיקה הממושכת נמשכה אך משנת 2012. זה המקום להדגיש שבטרם ענתה המבקשת לשאלת בא כוחם של הנתבעים התפרץ וענה בא כוחה בזו הלשון: "מה זה ממושכת? חקירה ממושכת זה בעברית פשוטה הרבה זמן" (פרוטוקול עמ' 23 ש' 2).

45. שנינו לעיל שלא פרק הזמן של השיהוי הוא המהותי, אלא ההסבר לשיהוי.

46. הסברה של המבקשת אינו מניח את הדעת, לשון המעטה, בכל אחת מהגרסאות שהעלתה. מאז ידיעתה של המבקשת על קיום הגשת הבקשה עברו כ-18 שנים (פרוטוקול עמ' 23 ש' 7) . המבקשת מתרצת את השיהוי בהגשת הבקשה לתיקון צו הירושה בלחץ כלכלי ובעול גידול הילדים. טענה זו תמוהה ובלתי מתקבלת שעה שביתה הקטנה הייתה במועד מתן צו הירושה בת 15 (פרוטוקול עמ' 24 ש' 26). גם אם אקבל את גרסתה ביחס לקשיים כלכליים הנובעים מגידול הילדים, אף שלא גובו בראיה כלשהי, משבגרה הבת הקטנה 3 שנים לאחר מועד מתן צו הירושה יכולה הייתה המבקשת להגיש הבקשה.

47. אלא מאי, שהמבקשת טענה בעדותה ושבה וטענה שלא בדקה ולא רצתה לבדוק שכן הייתה בטוחה שאם תוגש בקשה יודיעו לה על כך. משכך, ברור שהמבקשת יכולה הייתה לדעת על קיום הצו לו רק רצתה. על כן מועד הידיעה, המועד בו הובא דבר קיום הצו יכול וימנה מיום הגשתו. יתרה מכך, משעה שטענה המבקשת שידעה על מות אביה ואף שהתה בבית המשיבים עת ישבו שבעה (פרוטוקול עמ' 20 ש' 13 – 18 וכן עמ' 27 ש') יכולה הייתה היא עצמה להגיש בקשה לצו ירושה או ללמוד, כאמור, על קיומה של הבקשה למתן צו הירושה בזמן אמיתי אלא שהיא לא רצתה. המבקשת ישנה על זכויותיה. קביעה אחרת תוביל לכך ש"...כל אימת שבעל דין לא אוסף נתונים או לא מקבל את המידע שלטענתו נמצא ברשות הנתבע, התביעה לא תתיישן לעולם" (ראו: דברי כב' השופט עמית  בע"א 2919/07 מדינת ישראל –הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא ליפל (19/9/10) ב תע 31549-03-10 הנ"ל ס' 42).

48. גם אם אקבל את הטענה שמדובר בחקירה ממושכת כהגדרתה על ידי המבקשת רק משנת 2012 טענה זו אינה מתיישבת  עם הסברה לשיהוי  שהיא לא התפנתה להגיש הבקשה בשל עול גידול הילדים וטרדות היום יום  (סעיפים 9 ו-10 לתצהיר המבקשת, סעיף 19 לכתב התביעה, פרוטוקול עמ' 21 ש' 27). זאת ועוד, אם מועד החיפוש החל בשנת 2012 לא ברור ההסבר שלכאורה החל החיפוש על ידי הילדים אחר שורשי המשפחה.

49. איש מבין ילדי המבקשת אשר, לכאורה, החלו בחיפוש אחר שורשי המשפחה לא נתן תצהיר ואף לא בא להחקר. נקבע כבר לא אחת שהימנעותו של בעל דין להביא לעדות עד רלוונטי מעוררת את החשש שבעל הדין חושש לחשוף את אותו עד לחקירה נגדית (ראו: י. קדמי על הראיות (חלק רביעי) הדין בראי הפסיקה (2009) עמ' 1889).

50. לאור האמור לעיל אין בדברי המבקשת הסבר המניח את הדעת באשר לשיהוי הניכר שעל פי כל אחת מהגרסאות אינו מתקבל על הדעת.

51. הגרסאות המתחלפות של המבקשת אף הן אינן תורמות להסבריה של המבקשת: מלכתחילה ראשיתו של החיפוש היה רצונם של הילדים לבדוק את תולדות חייה של אימם ושל סבתם שמעולם לא הכירו (סעיף 20 לכתב התביעה)  בהמשך ההסבר היה רצונם של הילדים להתחקות על שורשי המשפחה ומציאת צו הירושה שהוצא אחר המנוח (סעיפים 13 -14 לתצהיר המבקשת), בעדותה העידה המבקשת, שלמעשה, היא התחילה בחקירה על מתן צו הירושה (פרוטוקול עמ' 21 ש' 7-11). אחר כך נטען שהיא ביקשה את ילדיה לחקור ולא התעניינותם האישית (פרוטוקול עמ' 21 ש' 14, 22) וגירסה נוספת "התחלתי לברר אחרי שראיתי את התיק בקשר לירושה מה שקרה, כל זה החל מאז" (פרוטוקול עמ' 27 ש' 13).

52. לאור גרסאות מתחלפות אלו איני יכול להאמין למבקשת שאך לאחרונה החלה לחפש ואז נודע לה על קיום צו הירושה, אלא שהדעת סוברת שכשנודע למבקשת שהמשיבה עברה דירה או אז החלה לחקור, לבדוק (פרוטוקול עמ' 27 ש' 1-12) והחליטה לפעול לצורך תיקון צו הירושה שהיה ידוע לה זמן רב לפני כן.

53. בעמ"ש (חי) 13757-05-10 הנ"ל קבעה כבוד השופטת קינן שמשך השיהוי הוא שאלה משנית להסברו של מבקש הביטול להשתהותו בהגשת הבקשה. שעה ש "...הסברו של מבקש הביטול לא סיבר את דעתו של ביהמ"ש, נדחתה בקשת הביטול" (ראו:  עמ"ש (חי) 13757-05-10 מ.י. נ' ש.כ (05/10/2010).

54. אין מחלוקת שבמקרה שלפני בשל חלוף שנים כל כך רבות קבלת הבקשה עשויה להטיל קשיים ראייתיים ביכולת ההתגוננות של המשיבים כנגד טענות עתידיות של המבקשת לקבלת חלקה ברכושו של המנוח כמו גם ביחס להתגוננות בפני בקשה זו.

            ער אני לכך שהמשיבה לא טענה ולא העלתה טענה באשר לקשיים ראייתיים אלו ובראשם בהבאתה לעדות של עורכת הדין אשר הגישה בשמה את הבקשה לצו ירושה.

            בהקשר זה יאמר שגם הגיס לא הוזמן לעדות כדי לתמוך בגרסת המשיבה שהציגה את מלוא הנתונים בפני עורכת הדין מגישת הבקשה לצו ירושה, ומה גרסתו שלו למניעת המידע על המבקשת ואחיה. דברינו לעיל לעניין הימנעות מהבאת עד לעדות יפים גם לכאן.

            יחד עם זאת משנהגה המשיבה במכוון להטעות הבעיות עליהן הצביע פרקליטם המלומד של המשיבים הנזקים הצפויים, חוסר היכולת להתמודד עם טענות בשל כשלים ראייתיים בחלוף השנים אינם מהווים שיקול מכריע  בהטיית הכף לעבר דחיית הבקשה.

55. הנה כי כן אין בדברי המבקשת כל הסבר מהותי ובעל משקל לקיומו של השיהוי אשר נע בין 3 ל 18 שנים. יפים לעניין זה דברי עמיתי השופט סילמן בת"ע 31549-03-10  בסעיף 24 לפסק דינו: " היקף איחור כה נכבד ...משמש משקל נגד מול מהות הטעות; בעוד שמהות הטעות מוריד את רף דרישת הסבירות מההסבר, היקף האיחור כאן מעלהו".

56. טרם ירד המסך על פסק דיני זה יאמר שגם מכוח הפסיקה "הכללית" העוסקת בשאלת ביטולו של פסק דין בשל קבלתו במרמה נטענת ניתן להגיע לתוצאה דומה המחייבת לכאורה דחיית הבקשה.

57. צו ירושה הוא פסק דין. כאשר ניתן פסק דין סופי על ידי בית משפט הרי שביטולו בטענת תרמית  מעורר קשיים  שכן "הצורך החברתי להביא דיונים משפטיים לסופם, מחייב דווקא למנוע מבעל דין 'לפתוח מחדש' את ההליך כולו בטענה שעדות כלשהי שנמסרה במשפט הייתה כוזבת" (נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (להלן: "זלצמן") (עמ' 610)).

58. 58. ברע"א 261/97 קבע בית המשפט שהתנאי להיעתר לבקשה לביטול פסק דין משהתגלתנה ראיה חדשה הוא "...שלא ניתן היה בשקידה סבירה להגיע אליה במהלך הדיון, שמשקלה ממשי, שקיימת עדות חזקה שהיא עדות שקר ואפשר שבעל דין יזם את הבאתה במשפט" (ראו: רע"א 261/97 רפי ומתי יהושוע  שיווק והפצה בע"מ נ' יונה שאול בפש"ר (14/1/1998) ס' 2 לפסק הדין. כן ראו: תא (מחוזי ת"א) 1291/08 בנק הפועלים נ' אברהם טאוב (26/1/2009); ע"א 10564/05 רפאל גת נ' מאיר חיים מתתיהו 19/9/2007).

59. בנסיבותיו של תיק זה לא ניתן לומר שהבקשה הוגשה בהזדמנות הסבירה הראשונה. לא הייתה כל מניעה שהמבקשת תגיש בקשתה כאמור במועד מוקדם יותר. ישיבתה של המבקשת על הגדר בהמתנה שיודיעו לה על חלקה בירושה ובלשונה  "לא שאלתי כי ידעתי שאם מגיע לי יצרו איתי קשר. לא שאלתי אותם...לא הייתה פנייה אליהם והם לא פנו אלי...לא פניתי וציפיתי שאם יהיה משהו הם ייפנו..." (פרוטוקול עמ' 22 ש' 10-14)  אינה התנהלות סבירה מבחינת דיני השיהוי.

60. הראינו שבקשה אשר מוגשת באיחור ניכר לא תתקבל כדבר שבשגרה ותתבסס על שיקולים המביאים בחשבון את חומרת הפגיעה בכל אחד מהצדדים עקב שינוי הצו המקורי או השארתו על כנו והקושי שיצור השינוי בבירור זכויות הצדדים. "רק בדרך זו ניתן יהיה להשיג את התכלית החקיקתית הטמונה ביסוד הסיפא של הוראת סעיף 72(א) הנ"ל – היינו, תחימת מסגרת זמן מגובשת ומוגדרת ככל האפשר, בה ניתן יהיה להביא לשינויים של צו ירושה או צו קיום צוואה, אשר נפלו בהם טעות או פגם" (ראו: ע"א  601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' ורדה שרייבר, פ"ד מז (2)441, 1993).

61. הפגם שלפני בפסק הדין מקורו בפעולה מכוונת של המשיבה להטעות את בית המשפט בזמן מתן הצו. מטוטלת הלבטים נעה בין הליכה על פי הפסיקה הנסמכת על אמות מידה מחייבים לבין המסר העולה מהכשרת פעולה בלתי ראויה, לשון המעטה.

62. מששקלתי את כל השיקולים הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות. פסק דיני זה ניתן לא ללא היסוס, לא ללא החשש שתינתן פרשנות מוטעית לפסק הדין כביכול יש בו גושפנקא להתנהלות המשיבה; אלא שהתבוננות בעולם המשפט מלמדת על היתכנות מצבים אלו הן בתחום האזרחי והן בתחום הפלילי בהם יש להעדיף את הסדר המשפטי של הכלל בדבר סופיות הדיון על פני המקרה הפרטני, קל וחומר בנסיבות התנהלותה של המבקשת בתיק זה. 

63. כללו של דבר הבקשה נדחית.

64. בנסיבותיו של מקרה זה לא מצאתי לחייב המבקשת בהוצאות חרף התוצאה אליה הגעתי.

65. מתיר פרסום בהשמטת פרטים מזהים.

66. תואיל המזכירות לשלוח החלטתי לבאי כוח הצדדים ולסגור התיק.

ניתן היום,  כ"ז אדר ב' תשע"ו, 06 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.