לפנינו תביעות האשה (להלן התובעת) לגירושין, תשלום כתובה, מזונות וחלוקת רכוש. מנגד, תביעת הבעל (להלן הנתבע) לשלום בית.
התקיימו כמה דיונים בתביעות הללו,. הצדדים הופנו ליחידת הסיוע של בית הדין וליועץ נישואין בהתאם להסכמתם והמציאו סיכומים לתביעות בהתאם להחלטת בית הדין.
להלן תקציר עובדתי הרלוונטי למתן פסק הדין בתביעות הנ"ל:
א. הצדדים נישאו זה לזה כדמו"י בשנת 1979 (לפני כשלושים ושש שנים) ולהם שבעה ילדים, אחת מהן קטינה, הילדים הלא־נשואים נמצאים עם האם.
ב. הצדדים פרודים זה כשלוש שנים ואין ביניהם חיי אישות כארבע שנים.
ג. הנתבעת עזבה את הבית המשותף בנ' ועברה להתגורר בע' עם בנותיה.
ד. בתחילת חייהם המשותפים התנהלו באורח חיים חילוני ובהמשך ניהלו אורח חיים דתי.
ה. ביום י"ב בתמוז תשע"ב (2.7.2012) פתחה תובעת תיק תביעה לגירושין ובכרוך תביעתה לכתובה משמורת מזונות ילדים וחלוקת רכוש.
ו. ביום כ"ב בתמוז תשע"ב (12.7.2012) פתח הנתבע תיק תביעה לשלום בית.
ז. ביום י"ח בכסלו תשע"ג (2.12.2012) חויב התובע בסך אלף ש"ח בעבור מזונות בתו בת החמש עשרה.
ח. ביום י"ח בכסלו תשע"ג 02.12.201 הופנו הצדדים ליחידת הסיוע של בית הדין בהתאם להסכמתם והסכמת באי כחם (ראה פרוטוקול והחלטה).
ט. ביום ט' בניסן תשע"ג 02.04.2013 הונחה לפנינו חוות דעת של יחידת הסיוע ובה הגיעו למסקנה "לאור הפערים המהותיים בעמדותיהם של בני הזוג ומערכת היחסים העכורה ביניהם התרשמתי כי במצב הנוכחי אין סיכוי לשיקום המערכת הזוגית."
י. ביום י"ב בחשון תשע"ד 16.10.2013 התקיים דיון לאור חוות הדעת שניתנה ובית הדין שב והפנה את הצדדים לייעוץ נישואין נוסף וזאת לבקשת הנתבע וב"כ.
יא. הצדדים הופיעו אצל הרב אסייג ובחוות דעתו מיום כ"ז בסיון נכתב:
"ניכר מדברי האשה כי אין מקום כלל לשלום בית וזאת משום שהאשה מספרת על סבל ארוך שנים של אלימות בשתיקה שבמשך כמה שנים הייתה מבודדת לבד בחדרה, וכן של חוסר תקשורת כבוד הערכה ואהבה, בעקבות הדברים היא עזבה את ביתה, ולא רוצה לשוב אליו עוד.
ומתוך דברי הבעל ניכר, כי אין הוא מכחיש או מאשר את הדברים, והמסר שלו שהוא מאד רוצה שהאשה תחזור לביתה מתוך הבטחה שהדברים יסתדרו.
מניסיוני לחבר את הקרעים יהיה מאד קשה עד בלתי אפשרי, ומפגישה זו למדנו, כי גם אם יהיו עוד מספר מפגשים יהיה קשה ליישב את המרחק הרגשי ביניהם. והאמת והשלום אהבו."
יב. ביום י' בכסלו תשע"ה 02.12.2014 התקיים דיון נוסף מהותי ובו שוב נחקרו הצדדים אודות טיעוני התובעת ובהחלטת בית הדין נקבע: בית הדין ממליץ לצדדים להתגרש טרם הכרעה סופית של בית הדין. בהיעדר הסכמה על הצדדים להמציא סיכומים לתביעות.
הבעל לא הסכים להתגרש ובהתאם להחלטת בית הדין הצדדים המציאו את סיכומיהם.
להלן עיקרי טיעוני הצדדים העולה מהחומר שבתיקים הכולל כתבי תביעה, הגנה, פרוטוקולים וסיכומים.
טיעוני התובעת
א. הנתבע כפה עליה חיי אישות בעת נידתה במשך שנים רבות גם לאחר שחזרו בתשובה.
ב. נערכו כמה ניסיונות לתקן את מערכת הנישואין שלא הועילו, מציינת לחוות דעת יחידת הסיוע בה נאמר "התרשמתי מאשה אשר חוותה טראומה בשל היחסים עם בעלה, במהלך השנים גייסה הרבה כוחות לעזוב את הבית לאחר שהבינה שאין סיכוי לשינוי."
ג. התעלל בה מילולית ביזה והשפיל אותה כינה אותה בכינויי גנאי כמו נואפת מורדת לאחר מעשה אונס והתעללות. כלא אותה בחדרה והתנהג אליה בהתנשאות ובקנאות חולנית ואובססיבית.
ד. מבקשת לחלק את תמורת הבית שבעים וחמשה אחוזים לה והיתר לנתבע. לדבריה, בגלל שהושקעו כספי ירושה של הוריה בדירה.
ה. מבקשת לחייב את הנתבע בכתובה בסך מיליון לירות ובפיצוי על פי שיקול דעת בית הדין.
ו. לקבוע כי המשמורת של הקטינות אצלה ולחייבו במזונותיהן. (לא פירטה השתכרותה והשתכרות הנתבע ולא את הוצאות הקטינות.)
טיעוני הנתבע
א. הנתבע לא כפה על התובעת חיי אישות, לדבריו, לא הייתה לו ברירה אלא לקיים עונתה למרות סירובה ללכת למקווה על פי הודאתה מציין לפרוטוקול מיום י"ב במרחשוון תשע"ד (16.10.2013) בו הודתה "אז באמת לא הלכתי מסודר בעשר שנים האחרונות" וזאת בגין קושי שהיה לה בהתחלה מאחר והייתה בתחילת הנישואין חילונית. לדבריו, (בדיון השני ובסיכומים) סירוב התובעת ללכת למקווה נבע מחמותו שהייתה ניצולת שואה ובנוסף לזוועות שחוותה אחותה טבעה מול עיניה בנחל ולכן אימצה אמונה טפלה שיש לה פחד ממצוות הקשורות במים. עוד טוען כי התובעת אמרה לו שמספיק שהיא תטבול באמבטיה ומאחר והוא לא היה בקיא בהלכה סמך עליה. טוען כי לא ניתנה לו הזדמנות להוכיח גרסתו.
ב. בנסיבות הללו מבקש הוא לטעון כי אין להחיל על הנתבע דין עובר על דת כאשר התובעת היא עוברת על דת. מציין לאסמכתאות ממאמר שפרסם פרופסור שוחטמן, ולפד"ר כרך ד'.
ג. מכחיש טענות התובעת בעניין התנהגותו האלימה ומציין כי טענות התובעת לא הועלו כלל בכתב התביעה ומכאן שהן המצאות, ויש לחייבה לשוב לביתם המשותף.
ד. טוען כי אין בהמלצות יחידת הסיוע הוכחה מאחר וב"כ התובעת הדריכה אותם להביא את הצדדים להסכם גירושין בניגוד להחלטת בית הדין, כהוכחה, מצרף מכתב שכתבה ב"כ האשה המופנה אל יחידת הסיוע לסייע בידי הצדדים להגיע להסכם גירושין, ומבקש לטעון כי יחידת הסיוע הוטעתה בגין כך. עוד מצרף מכתבים שכתבה ב"כ האשה אל ב"כ הבעל ובהם היא נועלת את האפשרות לשלום בית.
ה. טוען כי אין בחוות הדעת של הרב אסייג די כדי להוכיח שלא ניתן לשקם את מערכת הנישואין מאחר והתקיימה פגישה אחת בלבד כאשר התובעת לא שיתפה פעולה לניסיון השיקום כלל וזאת בהדרכת באת כחה. מצרף מכתב ממנה המופנה אליו. לדבריו לא מוצה הליך שיקום הנישואין אף שניתנה הסכמת הצדדים וב"כ לכך. עוד טוען כי יש צורך לקיים הליך הוכחות לטיעוני הנתבע.
ו. דוחה תביעת התובעת לכתובה וחלוקת הרכוש בשלב זה עד לקיום דיון הוכחות.
ז. בעניין תביעת המזונות מציין כי נותרה קטינה אחת בלבד כבת חמש עשרה שמחויב לה מדין צדקה בלבד, והיות והשתכרותו עומדת על כארבעת אלפים שש מאות ש"ח לחודש ומנגד השתכרות הנתבעת כשמונת אלפים ₪, יש להתחשב בנתונים הללו שהתובעת מסתירה. כהוכחה, מצרף תלושי שכר מקצבתו כגמלאי של ******* לדבריו, התובעת מחנכת מזה כחמש עשרה שנים ב******** ויש לה משכורת נאה וזכויות ממקום עבודתה.
עד כאן תקציר טיעוני הצדדים.
בטרם נדון בתביעות הנ"ל נציין כי ב"כ הבעל הגיש בקשה ביום כ"א בטבת תשע"ה (12.1.2015) לקיים דיון נוסף להוכחות.
בסעיף 22 טען כי לא התקיים דיון להוכחות טענת האשה כי הבעל קיים עמה יחסי אישות בעת נידתה ועוד טענות שלא הוכחו.
האשה וב"כ התנגדו בכל תוקף וטענו כי הבעל וב"כ נוקטים בתרגיל למשיכת זמן.
בית הדין בהחלטה מנומקת מיום ו' בשבט תשע"ה 26.01.2015 התייחס לבקשה זו של הבעל וב"כ וכתב שבנסיבות מקרה זה בו הבעל הודה בפני בית הדין כי קיים יחסי אישות עם האשה בעת נידתה אין צורך בהוכחות ויש להתייחס לטיעון שהעלה שהדבר נעשה שלא בכפייה.
לאחר העיון בעמדות הצדדים וב"כ עמדת בית הדין שיש לחייב את הבעל בגט. להלן נימוקינו.
אין חולק על כך כי הבעל קיים יחסי אישות עם האשה בעת נידתה. הבעל הודה בפני בית הדין בעובדה זו (ראה פרוטוקול מיום י"ב בחשון תשע"ד 16.10.2013 שורות 40–42, 60) האשה סירבה ללכת לטבול במקווה וכך היה עשר שנים, ורק אח"כ הסכימה... ולאחר לידת הבת, הפסיקה ללכת שוב למקווה, ונכון שקיימנו יחסים". וראה עוד פרוטוקול מיום י' בכסלו תשע"ה 02.12.2014 שורות 47–56. "באתי עליה בגלל שהיא לא רצתה לטבול".
חילוקי הדעות בין הצדדים הם שלגרסת האשה הדבר נעשה בכפייה, (ראה פרוטוקול מיום י"ב בחשון תשע"ד 16.10.2013 שורות 43־45. "בהתחלה באמת הייתי חילונית, והיה קשה, אבל אח"כ התחלתי ללכת, וכן היה בא אליי גם בעת נידתי, ואז אמרתי לו שאם בא אליי כשאסור, אז למה צריך ללכת למקוה, אז באמת לא הלכתי מסודר בעשר שנים האחרונות." ובפרוטוקול מיום י' בכסלו תשע"ה 02.12.2014 שורה 52: "אני לא כפיתי עליו. אני נעלתי את הדלת והוא הגיע דרך החלון." ולגרסת הבעל שלא בכפייה אלא לצורך קיום מצוות עונה, ראה פרוטוקול מיום י' בכסלו תשע"ה 02.12.2014 שורות 49–50: "והיא לא טבלה ואני צריך לתת לה עונתה, היא כל הזמן בנידה."
נקדים את הפן העובדתי.
באשר לאמינות גרסתו של הבעל נעמוד על טענתו בדיון האחרון שעשה זאת לצורך קיום מצוות עונה. הדברים הללו לא יכונו לפי מה שטען "באתי עליה בגלל שהיא לא רצתה לטבול" בית הדין התרשם מדבריו שאכן היה כופה עצמו על האשה בעת נידתה.
נציין כי המדובר בבני זוג השייכים להגדרת שומרי מצוות, ומשכך בית הדין אינו מקבל את גרסת הבעל לפשר התנהגותו לקיים יחסי אישות עם אשתו בעת נידתה בתואנה של קיום מצוות עונה.
גם תירוצו שהובא בסיכומיו (סעיף 58) שבמשך שנים האשה אמרה לו שמספיק טבילה באמבטיה וכי הוא לא היה בקיא בעניינים אלה, מגוחכת ביותר. וכי ניתן להאמין שבעל החוזר בתשובה אינו מודע לכללי הלכה בסיסיים של טהרת משפחה?
זאת ועוד. טענה זו מנוגדת למה שטען בדיון האחרון שהאשה לא טבלה 25 שנה בגלל שאמה לא הסכימה לנטילת ידיים עקב מאורעות השואה, וחזר על טיעון נבוב זה גם בסיכומיו סעיף ה' 1. הרי לדבריו האשה לא הייתה נוטלת ידיים קל וחומר שלא תסכים לטבול באמבטיה.
לסיכום: הבעל אינו אמין בגרסתו וטענתו היא מן הגורן ומן היקב על מנת להכשיר את התנהגותו המנוגדת לחזותו הדתית.
ועתה לפן ההלכתי.
כידוע נחלקו הפוסקים האם אשה נאמנת לטעון כי בעלה בא עליה בנדתה.
דבר זה נפתח בגדולים. הריטב"א בחידושיו למסכת כתובות כ"ג ע"א כתב:
"ויש למדין עוד מכאן, שאם טענה על הבעל שכופה ומשמשתו נדה שנאמנת עליו ויוצאת ונוטלת כתובתה, דבהא נמי כיון דבמידי דקים ליה לבעל איכא ההוא חזקה אינה מעיזה פניה בפני בעלה, וכדאיתא בשלהי נדרים באותן ג' נשים, ובהא ודאי לא מודינא כלל, והא דרב הונא הבו דלא לוסיף עלה, ואין לנו שהאמינוה בשום מקום בתלמוד מדרב הונא במידי דמשווי ליה רשע."
כלומר, הריטב"א דן בנאמנות אשה הטוענת על בעלה כי בא עליה בעת נידתה בכפייה והבעל מכחישה, ומסקנתו שהאשה אינה נאמנת בגלל שהיא עושה אותו רשע בטענה זו.
ומכאן נלמד שאם הבעל מודה שחי עם אשתו בעת נידתה הרי שלא האשה עשתה אותו רשע אלא הוא עשה עצמו רשע, במקרה שכזה נאמנות האשה גוברת על נאמנות הבעל במקרה ויש ביניהם חילוקי דעות האם אכן יחסי האישות היו בכפייה או לא. ואין נפקותא האם הבעל מתרץ את רשעותו בכך שלא כפה עצמו על האשה אלא בגלל קיים עונתה מאחר ולא הסכימה לטבול. הנה מלבד שטענה זו דחינו לעיל מן הפן העובדתי, יש לדחותה גם מן הפן ההלכתי.
דברי הריטב"א הובאו גם בתשובות הרדב"ז ח"ג סימן תז (תתנ) שם דן בשאלה זו ובתחלה כתב דלכאורה היה נראה דנאמנת מההיא דרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ולאחר מכן דחה זאת מדברי הריטב"א הנ"ל.
וראה עוד בפד"ר כרך ב' עמודים 321–327 להרה"ג הראשל"צ יצחק נסים אלישיב וז'ולטי שהרחיבו בשאלה זו של נאמנות האשה לטעון כנגד בעלה שכפה עליה חיי אישות בעת נידתה. והביאו שם מחלוקת הפוסקים בדין זה ולאחר מכן כתבו:
"הרי שלולא הטעם שבטענה זו שבא עליה בנדתה משויא ליה רשע, הייתה נאמנת, שחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. אם כן במקרה דנן, שלפי דברי הצדדים הם אינם שומרי דת ואינם מקפידים על טהרת המשפחה, ותלונות האשה שהוא חי אתה בכח בזמן ווסתה באה לא מפני העוון החמור של איסור נדה־שהרי איסור זה הוא גם לאחר שפסקה לראות אם לא טבלה כדי אלא עיקר הטענה היא שחי אתה בזמן ווסתה, דבר שהוא מאוס ופוגע ברגשותיה ומזיק, מלבד האיסור החמור, נמצא איפוא כי בטענה זו לא משוויא ליה רשע יותר ממה שהוא לדבריו. והואיל והיא תובעת גט בלא כתובה יש לומר שהיא נאמנת, כי חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה."
לאחר מכן הביאו שלדעת המשפט צדק (ח"א סימן נ"ט) אין האשה נאמנת בנדון שלהם. נימוקם מאחר ובעל המשפט צדק כתב בטעם הדין שהאישה נאמנת הוא משום העוון החמור של איסור נדה ובגלל זה "לא חציפא לומר דבר זה לבעלה מה שלא אמרה כן שום אשה לבעלה בדורנו". א"כ במקרה שדנו בו שני הצדדים אינם מקפידים או אינם יודעים כלל מעוון חמור זה טענת האשה היא ככל טענה אחרת שיש לאשה על בעלה שאם הוא מכחישה אינה נאמנת בטענה גרידא.
ומכאן למקרה דנן בו הצדדים היו מודעים לחומר איסור נדה בהיותם מגדירים עצמם חוזרים בתשובה ומחנכים את ילדיהם באורח חיים דתי בוודאי שהתובעת נאמנת בטענתה כלפי הנתבע.
וראה שם בהמשך הביאו דברי הדרישה סימן קנ"ד שאשה נאמנת כלפי בעלה בכל הטענות ולא רק בטענת גרשתני ואינו יורה כחץ ושכן מדוקדק בדברי הרמ"א שם סעיף ז' ודלא כש"ך בגבורת אנשים.
עוד הביאו דעת העדות ביעקב הסובר כדעת הדרישה והוסיף שה"ה בדורות הללו אם האשה שומרת מצוות שנתנו לה נאמנות למרות דברי הרמ"ה ראה שם סימן ל"ו בהרחבה.
עוד מצאתי שדנו בשאלה זו בפד"ר כרך י"ח בפסק דין חריג בהרכב של שבעה דיינים בנשיאות הראשל"צ הרה"ג יצחק נסים. הדיינים הרה"ג אלישיב, גולדשמיט, ז'ולטי, עבודי, ישראלי והראשל"צ ע' יוסף זצ"ל. ונחלקו שם הדעות בעניין נאמנות האשה לטעון כנגד הבעל שכפה עליה חיי אישות בעת נדתה. לדעת הרוב האשה אינה נאמנת ולדעת המיעוט האשה נאמנת.
בפד"ר זה שנכתב ע"י הרה"ג אלישיב הועלתה הטענה שהאשה לא טענה בתחלת הדיונים טענה זו שהבעל כפה עליה חיי אישות בעת נדתה אלא טענות אחרות וורק אח"כ כשראתה שאין טענותיה מתקבלות על לב בית הדין העלתה טענה זו שאינה נאמנת וזאת על פי מה שכתב במשפט צדק (ח"א סימן נ"ט) עוד הביא שיטת העדות ביעקב לפסוק שהאשה נאמנת על פי דברי הכתב סופר (אה"ע סימן ק"ג) שהוכיח מתשובות הרא"ש כלל מ"ג שאשה נאמנת בטענת אין לבעלה גבורת אנשים למרות שלדבריה הבעל עובר בלאו דעונתה לא יגרע כשמסרב לגרש אותה. נמצא שהרא"ש סובר שגם באופן שהאשה בטענתה מרשיעה את הבעל נאמנת ודלא כרדב"ז שהבאנו לעיל.
ושם הרחיב הגרי"ש אלישיב לדחות ראיה זו.
בדין זה חלק עליו הרה"ג שאול ישראלי וטען להוכיח כדברי הרא"ש ומכיון שבשו"ע פסק כוותיה לדעתו יש לפסוק כן הלכה למעשה.
לדעת הרה"ג אלישיב הצטרפו הרה"ג חוג'י עבודי והראשל"צ הגר"ע יוסף, וראה שם מה שכתב הגר"ע יוסף לדקדק מדברי הרמב"ם שאין הבעל עובר בלאו דלא יגרע כשמסרב לגרש את האשה הטוענת שאין לו גבורת אנשים, וכדעת הגרי"ש אלישיב. וכן הסכימו חברי בית הדין הרה"ג גולדשמיט וז'ולטי.
ברם כל זה בנדון שם שהצדדים לא שמרו מצוות והאשה העלתה טענה זו בבית הדין לאחר מספר דיונים שראתה שדבריה לא מתקבלים על דעת בית הדין (וכפי שהדגיש הרב אלישיב). אולם במקרה דנן שהצדדים מתהדרים בחזות דתית ומחנכים ילדיהם וילדי ישראל לשמירת תורה ומצוות באורח חיים דתי, ברור ופשוט שהיו מודעים לחומר איסור נדה (גם אם בשלב הראשון לחייהם התנהלו באורח חיים חילוני וייתכן שלא ידעו על כך, הרי נישואיהם התפרסו על שלושים ושבע שנות נישואים שבמהלכם כבר התנהלו באורח חיים דתי) מה גם שהתובעת העלתה טענה זו כבר במהלך הדיון הראשון המהותי שהתקיים לאחר שהופנו ליחידת הסיוע, וחזרה על טענה זו גם בדיון השני, וכבר בכתב התביעה ניתן להבין שרמזה על כך בסעיפים 4, 9, 13.
טענת הנתבע וב"כ בסעיף 47 בסיכומיו כי התובעת העלתה טענה חדשה רק בדיון ביום י"ב במרחשוון תשע"ד (16.10.2013), כשנה וחצי לאחר הגשת כתב התביעה, אינה מדויקת כיון שבדיון הראשון שנקבע הצדדים הופנו ע"י בית הדין ליחידת הסיוע בהסכמתם ולא התקיים דיון מהותי כלל כפי שמעיד הפרוטוקול. בית הדין מתרשם שהתובעת ציפתה לסיים את ההליכים בהסכם גירושין מבלי להכפיש את הנתבע המוכר בעירו.
וראה עוד בשורת הדין כרך ו' מאמרו של ראב"ד ירושלים הגר"א שינפלד באות ד' לאחר שהביא דברי הפד"ר בח"ב כתב "אבל כשהבעל מודה כי אינו נמנע מכך, ועוד יותר חמור, כשהבעל חושב שהוא עושה זאת ברצון אשתו, גם כשהיא מתנגדת, ואף מחסום זה נפל מפניו, ודאי שאין לבית הדין לחסום אותה לפניו הואיל והוא מכשיל אותה באיסור" והקש למקרה דנן.
לסיכום:
מן ההיבט ההלכתי אין חולק שבמקרה דנן לתובעת קיימת חזקת נאמנות בגרסתה שהנתבע כפה עליה חיי אישות בעת נדתה ויש לחייב את הנתבע בגט מכח טענה זו.
נימוק נוסף לחיוב הבעל בגט: טענה זו יש לראות בה טענת מאיס עלי גמורה באמתלאה המבוררת, שכן איזו אשה תסכים שבעלה יכוף עליה חיי אישות לקיום מצוות עונה (כגרסת הבעל) הדברים הללו ק"ו כאשר האשה שומרת מצוות שמעשה זה מאוס בעיניה ומעורר בה בחילה נפשית.
בית הדין נוכח במו עיניו בדיונים שהתקיימו כיצד התובעת בוחלת בנתבע וקצה נפשה מהתנהגותו כלפיה. בית הדין פנה אל הנתבע בבקשה שיפנה לתובעת לניסיון שלום בית, התובע אכן פנה, והתובעת הגיבה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהיא מאסה בו והוא מגעיל אותה בעצם פנייתו אליה.
צעד זה נקט בית הדין על מנת להתרשם מכנות תביעת התובעת עד כמה יש בטענתה מאיסות כלפי הנתבע.
לזאת יש להוסיף, כי גם בחוות דעת של יחידת הסיוע נכתב "התרשמתי מאשה אשר חוותה טראומה בשל היחסים עם בעלה במהלך השנים."
בנסיבות הללו של טענת מאיס עלי באמתלאה מבוררת גם לבית הדין אין חולק שיש חיוב גט.
מכל הלין טעמי יש לחייב את הנתבע בגט.
באשר לחיוב הנתבע במזונות הקטינה בינה.
בשלב זה קיימת פסיקה של בית הדין לחיוב הנתבע בסך אלף ש"ח לחודש בעבור מזונות הקטינה. בית הדין אינו רואה סיבה לשינוי פסיקה זו עד הגיעה של הקטינה לגיל 18 שנים.
באשר לחיוב הנתבע בכתובה בסך מיליון לירות וחלוקת הרכוש – לא התקבל מהצדדים פירוט לרכוש ועמדתם באשר לחלוקת הזכויות שלהם בהתאם לחוק, שיש לה השלכה לחיוב הכתובה. בשלב זה מתקבלת עמדת הנתבע שלא תינתן החלטה עד לקבלת פירוט ועמדת הצדדים לאמור.
לאור האמור מחליט בית הדין כדלהלן:
א. בית הדין מחייב את הנתבע במתן גט לאשה.
ב. בית הדין דוחה את תביעת הנתבע לשלום בית.
ג. התובעת רשאית לפתוח תיק לסידור גט.
ד. באשר לפסיקת המזונות לקטינה בינה החלטת בית הדין מיום ב' באלול תשע"ב 20.08.2012 כולל חיוב הנתבע בחוב המשכנתא שרירה וקיימת עד הגיעה הקטינה לגיל 18 שנה.
ה. באשר לחיוב הנתבע בכתובה, על הצדדים וב"כ להמציא עמדותיהם לבית הדין בתוך 30 באשר לגובה סכום החיוב מאחר והמדובר במיליון לירות.
ו. באשר לחלוקת הרכוש ואיזון משאבים. על הצדדים וב"כ להמציא לבית הדין בתוך 30 יום פירוט הרכוש ועמדתם בעניין איזון המשאבים.
ז. עם קבלת עמדות הצדדים וב"כ בעניין חוב הכתובה וחלוקת הרכוש ייתן בית הדין דעתו בהמשך התביעות.
בשולי פסק הדין:
לא ניתן להתעלם מהתנהגות ב"כ התובעת שפנתה במכתב הבהרה ליחידת הסיוע להוביל את הצדדים לגט המיוחל וזאת בניגוד גמור להחלטת בית הדין שהפנתה את הצדדים בהסכמת באי כחם ליחידת הסיוע לבדוק את מערכת היחסים ביניהם.
התנהלות זו חורגת מגבולות הטעם הטוב בלשון המעטה בכך שהיא פועלת בניגוד לכוונת בית הדין.
בית הדין רואה זאת בחומרה אולם יסתפק בשלב זה בהערה זו, מאחר שייתכן שפעולה זו נעשתה בתום לב לאחר שהתובעת קצה בהתנהגות הנתבע.
עוד יוער, הנתבע וב"כ ניסו למשוך זמן בבקשתם התמוהה לקבוע ישיבה להוכחות עילות התביעה לאחר הודאה מפורשת של הנתבע בקיום יחסי אישות עם התובעת בעת נידתה.
בית הדין מצא לנכון להעיר על כך בהחלטתו המנומקת מיום ו' בשבט תשע"ה 26.01.2015 שהדבר חסר תכלית ומבקשה זו נודף ריח של משיכת זמן ללא תוחלת. הדברים הללו מקבלים ממד חזק יותר עם מתן הנימוקים המפורטים בהחלטה זו שב"כ הצדדים לא התייחסו אליהם כדבעי בסיכומים.
ניתן ביום י' בניסן התשע"ה (30/03/2015).
הרב מימון נהרי – אב"ד הרב יוסף יגודה הרב יצחק רפפורט