מבוא
- מהות התביעה הינה עתירתו של התובע, כי הנתבעים (בנו וכלתו) ישיבו לו את סכום ההלוואה שהעניק להם (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית), בהתאם להסכם ההלוואה עליו חתמו.
- הצדדים לא הגיעו להסכמה, וההליך נקבע לשמיעת הראיות. לאחר תום החקירות, והגשת הסיכומים (לרבות התנהלות גם בעניין זה) לרבות סיכומי התשובה, ניתן פסק הדין.
טיעוני הצדדים
טיעוני התובע
- התובע הגיש תביעה לבית משפט זה בהתאם להסכם הלוואה עליו חתמו הנתבעים ביום 12.11.2006 ובו התחייבו להשיב לו את סכום ההלוואה שהלווה להם בעבר בסך 100,000 $, בתוך 6 חודשים ממועד דרישתו.
התובע הינו פנסיונר, והנתבעים הם בנו וכלתו אשר נישאו בשנת 1994. כאשר רצו לרכוש דירה ולא היו בידם האמצעים לכך פנו לתובע שילווה להם 100,000$. התובע הסכים להלוות להם את הסכום בשנת 1997 לשם רכישת דירה באלעד, תוך הסכמה כי ההלוואה תושב לו לפי דרישתו.
בשנת 2006 לאחר שראה כי היחסים בין הנתבעים אינם כתמול שלשום, ביקש שיחתמו על הסכם הלוואה ובו יובטח בכתב החזר הסכום שהלווה להם, וכך היה. הנתבעים שניהם חתמו על המסמך, אישרו את דבר ההלוואה, והתחייבו להשיבה בעתיד.
ביום 2.1.2007 התובע דרש מהנתבעים להשיב לו את ההלוואה, בהתאם להסכם. משלא עשו כן, הגיש את התביעה. במועד להחזר ההלוואה בהתאם להסכם (1.7.2007) עמד הסכום על 423,700 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית למועד התביעה, 530,724 ₪.
- אשר להתנגדות הנתבעת, טען התובע כי אין לקבל עמדתה השקרית שמדובר היה במתנה ולא בהלוואה. הוא הלווה להם את הכספים, ולא נתן במתנה, הדבר היה מוסכם וידוע לאורך כל השנים ולכן גם הנתבעת חתמה על המסמך שהוצג בתביעה המאשר זאת. והנתבעת גם אישרה זאת בכתב בחתימה על ההסכם. הסכם הלוואה כתוב, שהנתבעת אישרה שחתמה עליו, גובר על גירסתה החדשה, והיא לא הציגה כל מסמך או ביסוס אחר לטענתה.
- גרסאות שונות של הנתבעת נסתרו, גרסת האיומים נזנחה בסיכומים, גרסת המרמה וחוסר תום הלב הופרכה כאשר הוכח כי לא היו הליכים בבית הדין הרבני. הנתבעת אישרה בסוף שלא חתמה על ההסכם בחטף אלא לקחה את המסמך אליה ואף העתיקה אותו בכתב ידה בטרם מסרה לו את ההסכם חתום. שינתה גירסאות בחקירה ועלה מעדותה שהבינה את חשיבות ההסכם עליו חתמה. לא היתה מוכנה להישבע שקיבלה כסף כמתנה מהתובע ולא כהלוואה, שכן ידעה היטב שדבריה הם שקר. לתובע יש מסמך בכתב ויש לקבל את התביעה.
- בסיכומים הפנה התובע לכך שהנתבע אישר את גירסתו, וכן הוכיח שבמועד חתימת הסכם ההלוואה לא התנהלו הליכים משפטיים בין הנתבעים.
טיעוני הנתבע
- הנתבע אישר בתצהיר מטעמו כי התובע, אביו, הלווה לשניהם את הכסף שחסך מעבודתו.
אביו עבד כל חייו עבור כספו, הלווה להם את הכסף, הם חתמו לו על הסכם ההלוואה והנתבע אינו מתנער מחלקו ומוכן לשאת בו. כך הצהיר גם לאורך ההליך, לכן לא הגיש בתחילה כתב הגנה, ואישר זאת בהמשך בתצהירו ובסיכומים.
- כאשר האב פנה וביקש להבטיח את השבת הלוואה ולכן לחתום על הסכם ההלוואה, הוא פנה לנתבעת לדרישת אביו עם הסכם ההלוואה.
בשונה מטענת הנתבעת הרי שהיא לא חתמה עליו במיידית, אלא לקחה אותו לחזקתה לעיין בו, ורק לאחר חודשים היא החזירה אותו לנתבע כשהוא חתום על ידה.
היא אינה חולקת על כך שחתמה על המסמך, ומשקרת כשטוענת ללחץ שהפעיל עליה. תחילה טענה לאיום, אך היא לא תיארה איום ונסוגה מכך. אחר כך השיבה תשובות סותרות, טענה דבר והיפוכו, מחד שלא הבינה את הכתוב בהסכם ולכן חתמה עליו, ומאידך שחתמה עליו בגלל דבריו. כך גם באשר לזמן בו היה המסמך בידה והיא הייתה לבד, ואף העתיקה אותו, שכן הבינה את משמעותו.
- באותה עת לא היה כל הליך משפטי ביניהם, והוא לא הגיש נגדה כל תביעה.
5 חודשים לאחר החתימה על הסכם ההלוואה, הנתבעת היא שהגישה נגדו תביעה בבית הדין הרבני. למרות זאת, ואף שחלפו שנים היא מסרבת להתגרש ומעגנת אותו עד היום.
טיעוני הנתבעת
- הנתבעת טענה תחילה להתיישנות על השבת הכספים שכן הכספים הועברו לידי הנתבעים בשנת 1997, גם אם התובע יוכיח שמדובר בהלוואה.
- לטענת הנתבעת הכספים שהיא והנתבע קיבלו מהתובע היו כספי מתנה ולא הלוואה.
- לחלופין, העלתה הנתבעת טענה כנגד הסכם ההלוואה שנחתם על ידה והוצג לבית המשפט, ולפיה היא אכן חתמה על ההסכם, אולם נסיבות חתימתה עליו הופכות אותו לכזה שעל בית המשפט לקבוע שאיננו מחייב, שכן הוא נחתם על ידה לאחר שהופעל עליה לחץ מצד הנתבע.
חתימתה על הסכם ההלוואה נעשתה שלא בתום לב, מתוך כחש ומרמה, באיומים, בכפיה, בהטעיה ובניצול מצוקתה, שכן הנתבע שהגיש כנגדה תביעת גירושין בבית הדין הרבני - אמר לה שאם תחתום על המסמך הוא יפסיק את הליך הגירושין, ולא עשה כן.
לחלופין, טענה כי לא הובהר לה תוכן החתימה על המסמך, היא לא הבינה את משמעות המסמך, וכן חתמה בשעות הקטנות של הלילה כשהנתבע נתן לה לחתום עליו.
- לחלופין, טענה שהסכום שנכתב בהסכם ההלוואה איננו תואם את סכומי הכסף שהתובע העביר להם. כמו כן טענה שהנתבע קיבל בשנת 2002 כספי פיצויים והעלים אותם בתוכנית חסכון על שם אביו. התובע לא מילא אחר החלטת גילוי מסמכים שניתנה ע"י בית המשפט ולכן לא הוכיח את התביעה.
- התביעה הוגשה בחוסר תו"ל ויש לדחות אותה, כשהרקע לתביעה הוא הליך הגירושין שמתנהל בין הנתבעים מזה שנים בבית הדין הרבני, והנתבע הוא שסירב להצעות ביה"ד הרבני הגדול.
דיון
הסכם הלוואה חתום
- התביעה נסמכה על מסמך כתוב וחתום על ידי כל הצדדים לתביעה - התובע מחד, והנתבע והנתבעת מאידך, והוא נושא את התאריך: 12.11.2006.
במסמך החתום אישרו שני הנתבעים כי התובע הילווה להם בשנת 1997 סך 100,000 $, וכי שניהם מתחייבים להחזיר לו את הסכום, בתוך 6 חודשים מהמועד בו יבקש מהם זאת, כדלקמן:
" אישור הלוואה 12-11-2006
מאחר ו_____ הילווה ל____ ו _____סך השווה ל-100.000$ של ארצות הברית (במלים מאה אלף דולר) לרכישת דירה ביישוב אלעד בתאריך 26.6.1997 שפרטיה הן גוש __ חלקה __ ברחוב ___ מס' __. מתחייבים ___ ו ____ שניהם יחד וכל אחד לחוד להחזיר ל____ את הסכום הנזכר בשקלים צמוד לדולר לפי שער יציג תוך ששה חודשים מהיום שבו יבקש זאת מהם בכתב או בעל פה.
וכן לרשום הערת אזהרה בטאבו עד לתאריך 1-4-07 ועל זה באנו על החתום
המלווה הלווה _____ (חתימה)
_____ ת. ז (...) ת.ז (...)
(חתימה) הלווה _____
ת.ז (...) (חתימה) "
(נספח א' לתביעה)
העדר התיישנות
- נוכח הסכם ההלוואה ותוכנו והמועד בו נחתם, לא מצאתי כי חלפה תקופת ההתיישנות הנקובה בחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (7 שנים, ס' 5 (1)).
אילו היה התובע מגיע ובפיו רק דרישה ערטילאית לגבי כספים שהלווה שנים קודם לכן, ניתן היה, אולי, להעלות טענה שחלפה התקופה לדרישתם.
אלא שבמקרה דנן, שבה הנתבעת ואישרה בשנת 2006 את התחייבותה לפרוע הלוואה כספית שניתנה לה ולנתבע, בתוך 6 חודשים ממועד דרישה לפירעון, ועל התחייבות זו חתמה בחודש 11/2006.
העובדה כי גם בהסכם ההלוואה שנחתם בין הצדדים, לא דרש האב מהנתבעים במיידית את ההחזר הכספי של ההלוואה אלא איפשר להם להמשיך ולעשות שימוש בכסף, עד דרישה עתידית (כשגם אז מדובר בהחזר בפועל רק לאחר עד 6 חודשים נוספים), אין בה כדי לאשש התיישנות. נהפוך הוא, נחתמה התחייבות בכתב להחזר עתידי, שיעשה עד תום 6 חודשים ממועד דרישה.
משכך, לאחר שההסכם נחתם ביום 12.11.2006 ובמועד זה אישרה הנתבעת כי פירעון הכספים יהיה בהתאם לדרישה עתידית מצד התובע, ועד 6 חודשים ממועד דרישתו - הרי שלא חלפה תקופת ההתיישנות הנקובה בחוק, שחלה ממועד הדרישה בפועל.
- הנתבעת לא הכחישה את קבלת הכספים מהתובע, אלא שהעלתה מספר גירסאות: גירסה אחת כי היו אלה כספי מתנה; גירסה נוספת כי אמנם חתמה על מסמך ההלוואה אלא שעשתה כן בנסיבות שאין לקבל את החתימה כהוכחה; גרסה נוספת כי הסכום שנתקבל היה שונה.
טענת המתנה
- האם הרים התובע את הנטל להוכיח את תביעתו, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה"?
- טענתה הראשונה של הנתבעת כי מדובר במתנה, שגם היא נמסרה בחצי פה, - לא הוכחה ולא בוססה, כשמנגד עומד המסמך, הסכם ההלוואה החתום.
- נקבע כי בפסיקה כי כאשר קיימת מערכת יחסים של קירבה ראשונה בין בני משפחה, כך למשל בין אב ובן, קיימת חזקה - שאף היא ניתנת לסתירה - ולפיה העברת הכספים תראה כמתנה, אלא אם יוכיח התובע שהעברת הכסף הייתה בגדר הלוואה. (ע"א 3821/91 וואלס נ. גת, פ"ד מ"ח (1) 801; ע"א 34/88 רייס נ. עזבון אברמן ז"ל, פ"ד מ"ד (1) 278).
הובהר בפסיקה לאורך השנים כי מדובר בחזקה הניתנת לסתירה, הן בכתב כמובן ואף כאשר אין לכך ראייה בכתב.
ניתן להוכיח מתן הלוואה בין קרובים מדרגה ראשונה, אף בהעדר הסכם הלוואה כתוב, החזקה אינה מקימה בהכרח "דרישת הכתב" אלא חובת הוכחה מוגברת, וניתן להוכיחה בכל אמצעי הראייה הקיימים. (תמ"ש (כ"ס) 1970-03 טויזר נ' טויזר, ש' כהן, (30.9.2003)).
במקרה דנן הוצג הסכם חתום.
- במקרה דנן עמד התובע בנטל הראייה.
התובע הציג הסכם הלוואה חתום, פשוט, ברור ונהיר - ובו סכום ההלוואה וכן חתימת הלווים על התחייבות להשיבה בעתיד בהתאם לדרישה. קרי, אין נוצרת החזקה שהמדובר במתנה והתובע הרים את נטל הראייה המוטל עליו. (תמ"ש (ת"א) 87606/99 ל. ח. נ' ל. מ., (5.4.2009)).
- עדות התובע כי הלווה לנתבעים מאה אלף דולר לא נסתרה. לא נסתרה עדותו שלא מדובר היה במענק אלא לאורך השנים ידעו הנתבעים כי מדובר בהלוואה, וכן נשאל על סכומי כסף שונים שהועברו.
"ש. עו"ד ___ "כיבס" את המילים משתמש בלשון מענק, תבהיר האם הכספים שהעברת היו הלוואה מענק האם הסכמת אי פעם שיהיו מענק או מתנה.
ת. מהתחלה סיכמתי איתם שזו תהיה הלוואה, כי הם ביקשו ממני בשביל דירה.
ש. הסכמת שההלוואה תהפוך מתנה
ת. חס ולשלום, זה לעת זקנתי. זה לא מענק, זה הלוויתי להם שיחזירו לי לעת זקנה, אני צריך את זה." (ע' 23, ש' 27 - 32).
- התובע גם לא הסתיר את העובדה כי ביקש מהנתבעים לחתום על מסמך ההלוואה לאחר שראה כי היחסים ביניהם מתערערים וחשש כי ינסו להתנער מהתחייבותם שניתנה בעבר.
כך גם אישר כי מסמך ההלוואה נכתב בכתב ידו (ע' 17, ש' 25 - 26) ונחתם ע"י הנתבעים.
"ת. אחרי שראיתי מה קורה ביניהם פשוט חששתי לכספי ואז אמרתי שיחתמו לי על ההסכם. זה הכל, לא מעבר לזה. אני לא נכנס לענינים שלהם. אנחנו דברנו על זה כל הזמן אבל אחרי שראיתי שהענינים מגיעים למצבים מאד קשים אז אמרתי הגיע הזמן שאני אבקש את ההלוואה שלי. לא נכנסתי לפרטיים שלהם. אני פשוט רציתי להבטיח את כספי.
דברתי עם ____ שאני רוצה שיחזירו לי את זה, כשהיו אצלי בבית הוא ואשתו אמרתי חברה אני צריך את הכסף אני מבקש שתחזירו לי את הכסף. וזהו. זה מה שאמרתי להם." (ע' 24 ש' 29-30, ע' 25 ש' 1- 9).
אין בכך כדי להפוך הלוואה שהועברה מתוך יחסי אמון, למתנה.
- התובע הציג מסמך בכתב, עליו חתומים כל הצדדים לרבות הנתבעת, ובו מאשרים כי התובע הלוואה כספים לנתבעים, את גובה סכום ההלוואה, וכן באיזה תנאים ומתי ישיבו הנתבעים את התחייבותם. כאשר גם במסמך זה אין מדובר בהחזר הכספים על אתר אלא רק בעתיד ושהות ניכרת לאחר דרישה.
כאשר מוצג מסמך בכתב, למול התכחשות לו בעדות בעל פה של הנתבעת, גובר המסמך.
- גרסת המתנה של הנתבעת לא הוכחה, ולא הוצגה ראייה הסותרת את גרסת התובע, ואת חתימתה בשנת 2006 ואישורה החוזר במסגרת זו כי קיבלה הכספים בהלוואה.
יתר על כן, הנתבעת אף לא פעלה להוכיחה. גם כשניתנה, לבקשת הנתבעת, החלטה נוספת לעניין צו גילוי מסמכים לרבות בחשבון הבנק (27.6.13, ע' 9- 10 לפרוטוקול), הרי שהנתבעת לא פעלה על מנת לממש אותו בפועל לצורך קבלת מסמכים שלטענתה יחזקו גרסתה.
- נקבע בפסיקה כי הימנעות בעל דין מהבאת ראייה היכולה לתמוך בגירסתו – תפעל לרעתו, או לפחות תפגע במהימנות גירסתו. (ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק פ"ד נו (1) 5391 (2001)). במקרה כזה יופעל הכלל הראייתי, לפיו אי הבאת ראיה דרושה ללא הסבר מקימה חזקה שלו הייתה מוצגת הייתה פועלת לרעת מי שנמנע מלהביאה (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 615 ס' 14 (1993)).
- עדות הנתבע כי לאורך כל השנים הנתבעת אישרה שכספים שהעביר אביו הם הלוואה לא נסתרה.
"ת. כל השנים ידענו שזו הלוואה וכך דובר כל השנים שזו הלוואה וצריך להחזיר.
(...)
ת. השיחות שלנו היו במשך השנים, דיברנו על זה שאנחנו חייבים כסף לאבא וצריכים להחזיר לו את החוב. גם כשהיא החזירה את המסמך חתום דיברנו על זה שצריך להחזיר את החוב.
ש. האם לאחר שהיא חתמה, שוחחתם על זה והיא אישרה שזו הלוואה?
ת. כן. עד שהיא לקחה עורך דין ואז הגרסה השתנתה שזה היה מענק."
(ע' 30 ש' 22, ע' 31 ש' 11-13, ע' 34 ש' 18- 24).
כך גם העיד לגבי נסיבות חתימת המסמך (ע' 34).
הטענה לנסיבות החתימה השוללות תוקף המסמך - נסתרה
- הטענות השונות שהעלתה הנתבעת לעניין חתימתה על הסכם ההלוואה כשוללות את תוקף המסמך החתום והחתימה עליו, נסתרו.
- נסתרה גרסת הנתבעת כי המסמך נחתם על ידה לאחר שהנתבע אמר לה שיבטל את התביעה שתבע אותה בבית הדין הרבני - כאשר הוכח כי בעת החתימה על המסמך לא התנהלו עדיין הליכים משפטיים ביניהם, ולא הייתה כל תביעה כנגדה מצד הנתבע.
ההליכים המשפטים בין בני הזוג החלו רק כחצי שנה לאחר החתימה על הסכם ההלוואה, כך עלה מתשובות הנתבעת והנתבע בחקירות.
יתר על כן, הם החלו בתביעה של הנתבעת - כנגד הנתבע, כאשר היא שהגישה כעבור מספר חודשים תביעה בבית הדין הרבני נגד הנתבע.
כעדות הנתבע: "ת. כן, ב 3/2007 היא זו שפנתה לבית הדין (...) עד אז, בכלל לא הגענו לבית הדין - לא היתה תביעה." (ע' 31, ש' 28 - 32), וכן אישור הנתבעת לכך בחקירתה (ע' 51 ש' 5 - 17).
על כן במועד החתימה לא היתה כל תביעה תלויה ועומדת כנגד הנתבעת בבית הדין.
- הנתבעת שינתה את גירסאותיה.
תחילה טענה שחתמה על ההסכם תחת איום, אך לא חזרה על טענה זו בסיכומים.
כמו כן טענה כי חתמה על ההסכם תחת לחץ של הנתבע וחתמה מיד, בלי להבין על מה היא חותמת, ואילו בחקירה הסתבר כי לא כך היה. הנתבעת לקחה את המסמך אליה ואף העתיקה אותו בכתב ידה בטרם מסרה לנתבע את ההסכם חתום.
תחילה טענה כי הנתבע הפעיל עליה לחץ מילולי, ואמר שיבטל את תביעת הגירושין שהגיש כנגדה, אך לאחר שהוכח כי הוא לא הגיש נגדה תביעה בעת ההיא - שינתה את עמדתה והשיבה כי לא היו ביניהם דיבורים.
- התברר גם כי הנתבעת העתיקה בכתב ידה את הסכם ההלוואה, קודם שהחזירה אותו לידי הנתבע. ההסבר שניתן ע"י הנתבעת, רק הבהיר כי הבינה על מה היא חותמת ואת משמעות המסמך.
תחילה לא סיפרה כי העתיקה את המסמך והשיבה כי הנתבע הושיט לה את המסמך והיא חתמה מיד ("ת. כן, הוא הושיט לי את היד, ככה, אמר לי לחתום וחתמתי." 48 ש' 29).
אולם לאחר מכן, כשהוצג בפניה המסמך שהיא עצמה העתיקה בכתב ידה והגישה אותו מטעמה במסגרת התביעה שהגישה בבית הדין הרבני - השיבה כי בעת שהגישה את תביעה כנגד הנתבע בביה"ד אכן צירפה העתק מהסכם ההלוואה שעליו חתמה, שכן העתיקה אותו. (ע' 51 ש' 8 -14). לאחר שהנתבע הגיש לה את המסמך לחתימה, היא העתיקה אותו, היה לה זמן להעתיק אותו, על כן היה לה עותק להגשה (שם).
תחילה השיבה כי המסמך היה בידה רק מספר שניות; לאחר מכן השיבה שבכל זאת העתיקה אותו במשך מספר דקות; לאחר מכן השיבה שלאחר שקיבלה את המסמך הלך הנתבע לחדר אחר והיא נותרה עם המסמך לבד (בניגוד לתשובה קודמת שחתמה על המסמך בו ברגע). וכן הלאה.
בהמשך גם השיבה כי לא היו דיבורים בינה לבין הנתבע, בסתירה לגרסה הראשונה בכתב ההגנה של איום או לחץ מטעמו של הנתבע.
כך או כך עלה מהתשובות כי - בסתירה לטענתה שלא עיינה במסמך ולא הבינה את תוכנו - היא הבינה את חשיבותו ומשמעותו ועל כן העתיקה אותו. (ע' 51)
- עדות הנתבעת לא היתה מהימנה. משמיעת עדותה והגירסאות השונות בה, עלה כי היא ידעה והבינה על איזה מסמך היא חותמת, ההתחייבות שבו, ומשמעות החתימה עליו. משום כך גם הקפידה להעתיק לעצמה ובכתב ידה את הנוסח של המסמך על מנת לשמור לה העתק. הנתבעת אישה נבונה ומשכילה (הנתבעת למדה הוראה והנהלת חשבונות, ע' 32, וכן ע' 49 ש' 7-8) והבינה את משמעות המסמך.
- גם טענת הנתבעת כי סכום הכסף שהועבר להם מידי התובע הוא סכום שונה, לא בוססה ולא הוכחה. בחתימת הנתבעת על המסמך בשלהי שנת 2006 אישרה את הסכום, וכן כפי שפורט לעיל לא פעלה על מנת להציג ראייה סותרת לסכום הנטען חרף צו שאפשר לה להשיג מסמכים ולהציגם בהליך. הנתבעת לא פעלה לסתור את הסכום אותו אישרה בחתימת ידה - 100,000$ (מאה אלף דולר ארה"ב) מעבר לאמירה בע"פ כי מדובר בסכום אחר.
במהלך חקירתה גם אישרה כי כספי החתונה כן הופקדו לחשבון המשותף, וכי אין לה ראייה לכך שהנתבע העביר כסף לאביו ( ע' 58 ש' 6 - 12).
סיכום
- מכל המפורט לעיל מצאתי כי התובע הוכיח את תביעתו, ועל הנתבעים לשלם לידי התובע את סכום התביעה 530,724 ₪, כשהוא צמוד ונושא ריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
- עם זאת יובהר, לא ניתן יהא לגבות מהנתבעת יותר ממחצית מסכום התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
הנתבע נתן הסכמתו לתביעה מלכתחילה, וחזר והביע את מחויבותו להחזר החוב לתובע. ככל שידרשו הליכי גבייה כנגד הנתבעים - לא יתאפשר מצב בו יתנער לפתע הנתבע מהחיוב והנטל יפול רק על כתפי הנתבעת, גם ככל שביכולתה יהא בעתיד להפרע מהנתבע.
- אשר להתנהלות שהובילה להתמשכות ההליך, לרבות טענות באשר להמצאת מסמכי בי דין (אם לאו), הגשת תשובות ותגובות (אם לאו), העדר התייצבות לדיון ועוד, הרי שכפי שנקבע בהחלטות במסגרת ההליך, ההתנהלות נלקחת בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות.
על כן ולאחר שנלקחו בחשבון ההחלטות שניתנו לעניין זה, הנתבעת תישא בהוצאות המשפט של התובע בסך 7,000 ₪.
- המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.
ניתן לפרסום ללא שמות וללא פרטים מזהים של הצדדים.
ניתן היום, י"ב אלול תשע"ה, 27 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.
__________________________
אילת גולן-תבורי, שופטת