החלטה בתביעה לסעד הצהרתי בעניין זכויות במקרקעין

1. בפני תביעה לסעד הצהרתי בעניין זכויות במקרקעין.

2. התובעים 1-2 הינם ילדיה של *** *** ז"ל (להלן: "המנוחה"). התובעים 3-5 הינם נכדי המנוחה, ילדי בתה *** ז"ל שנפטרה לפניה. הנתבע הינו בנו של התובע 1, נכד של המנוחה.

3. הצדדים חלוקים בשאלה, האם בית מגורים הרשום על שם הנתבע, שייך לעיזבונה של המנוחה. לשון אחר – האם הנתבע מחזיק בזכויות בבית כנאמן עבור יורשי המנוחה.

תמצית גרסאותיהם העובדתיות של  הצדדים:

4. גרסת התובעים: הנתבע קיבל במספר תשלומים, בשנים 2010-2011, באמצעות התובעת 2, כספים שהתקבלו ממכירת בית המגורים של המנוחה ב***; מטרת העברת הכספים לנתבע היתה לשם רכישת בית אחר עבור המנוחה לצורך מגוריה ב***, סמוך למגורי בתה התובעת 2 (להלן גם: "***"). ב*** התגוררו גם הנתבע ואחיו; הנתבע הציע לתובעת 2 לסייע לה בטיפול הנדרש לרכישת הבית עבור המנוחה ושיפוצו על פי צרכיה; תובעת 2 אשר באותה עת היתה עסוקה בטיפול במנוחה שחלתה בלוקמיה וכן כאם חד הורית לשני ילדים מתבגרים, שמחה על העזרה שהוצעה לה והעבירה לנתבע את הכספים באמונה שיפעל בהם כפי המוסכם, לרכישת הבית שהמנוחה ותובעת 2 כבר ביקרו בו ומצאו אותו כמתאים לצרכי המנוחה; הכספים שהועברו לנתבע היו הן לכיסוי עלויות הרכישה והן לכיסוי עלויות שיפוץ הבית על פי צרכי המנוחה; הנתבע אמנם רכש את הבית, אך בניגוד למוסכם, רשם את הבית על שמו; מדובר בבית ששייך לעיזבון ויש לרשמו על שם יורשי המנוחה.

5. גרסת הנתבע: המנוחה נתנה לו במתנה את הכספים; המנוחה ידעה שהתובע 1, אביו, מסובך כלכלית, גרוש מספר פעמים ואב לילדים משלוש נשים, ולא ניתן לסמוך עליו שיתמוך כלכלית בנתבע ובאחיו או שיעביר להם את כספי עיזבונה של המנוחה בבוא היום; המנוחה ביקשה לסייע לנתבע, על כן העבירה אליו את כספי המתנה; הנתבע אמנם השתמש בכספים לצורך רכישת הבית, במקביל, השתמש בכספים שהועברו אליו מהמנוחה לתשלום חובות שהיו לו; הבית נרכש תוך שימוש בכספי המתנה שקיבל ובנוסף כספי משכנתא שלקח תוך רישום משכונים לטובת הבנקים על הבית; הבית אינו שייך לעיזבון אלא לנתבע. הנתבע אינו נאמן ומעולם לא התבקש להיות נאמן, לא בכספים ולא בבית.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

6. ביום 26.1.10, מכרה המנוחה את בית מגוריה ב***, בתמורה לסך של 5,150,000 ₪.

7. כספי התמורה הופקדו בחשבון בנק משותף, של המנוחה ובתה תובעת 2.

8. בסמוך למכירת הבית, עברה המנוחה להתגורר בביתה של תובעת 2 ב***.

9. במקביל ובסמוך למכירת בית המנוחה ב***, חלתה המנוחה במחלת הלוקמיה ונזקקה לטיפולים אינטנסיביים, שניתנו לה מספר פעמים בשבוע בבית חולים.

10. התובעת 2 טיפלה באמה המנוחה בימי מחלתה וליוותה אותה לטיפולים הרפואיים התכופים שנדרשה לה. כמו כן, טיפלה התובעת 2 כאם חד הורית בשני ילדים מתבגרים, *****. בנוסף, עבדה לפרנסתה ופרנסת ילדיה.

11. מתוך החשבון המשותף של תובעת 2 והמנוחה, בו הופקדו כספי התמורה של הבית ב***, הועברו לנתבע, על ידי תובעת 2, סכומים כדלקמן:

• סך של 2,170,500 ש"ח ביום 23.3.10.
• סך של 500,000 ₪ ביום 8.6.10.
• סך של 115,000 ₪ ביום 6.10.10.
• סך של 180,000 ₪ ביום 6.4.11.

סה"כ הועבר לנתבע סך של 2,965,500 ₪.

12. ביום 31.5.10, נרכש על ידי הנתבע הבית נשוא המחלוקת בסכום של 2,100,000 ₪.

13. הנתבע ביצע בנכס בניה נוספת ו/או שיפוצים. סכום העלות הנוספת לא ידוע במדויק, הנתבע לא הציג אסמכתאות באשר לסכום ששולם עבור הבניה/השיפוצים הנ"ל וכמו כן לא ציין מה היה הסכום הכולל של העלויות הנלוות הנוספות לעסקה – מיסוי, שכ"ט עו"ד, תשלום היטלים ל*** וכיוצ"ב.

14. המנוחה נפטרה ביום 12.*.* . צו ירושה וצו לקיום צוואה (במאוחד) ניתן לגבי עיזבון המנוחה רק ביום 16.*.* , לאחר שהיורשים נתקלו בקשיים טכניים בהוצאת הצו, שכן נרשם בתעודת הפטירה שהמנוחה היתה נשואה במותה, בעוד שבפועל היתה אלמנה.

15. על פי צו הירושה שניתן, יורשי המנוחה על פי דין הינם התובעים. התובעים 1-2 זכאים לשליש העיזבון כל אחד והתובעים 3-5, ילדיה של *** ז"ל, זכאים ל 1/9 כל אחד.

16. המנוחה הותירה צוואה המתייחסת לחלק מהרכוש, שתאריך עריכתה 04.**.**. לגבי ביתה ב*** (שלא היה, כאמור, בעיזבונה במועד הפטירה) ציוותה המנוחה כי יימכר על ידי מ"ע, ותמורתו תחולק, 1/3 לתובעת 2 תובעת 2, 1/3 לילדיה של *** ז"ל התובעים 3-5, 1/3 לתובע 1 ולילדיו מאשתו הראשונה - הנתבע ואחיו *** (כל אחד 1/9). לגבי כספיה בחשבונות הבנק, רהיטים ותכשיטים, ציוותה המנוחה להעבירם לתובעת 2.

דיון והכרעה:

17. לאחר שנשמעו עדויות הצדדים, נמצא כי יש לקבל את התביעה ולקבוע כי הבית שייך לעיזבון המנוחה.

בית המשפט התרשם כי רישום הבית על שם הנתבע, נעשה תוך הפרת חובת נאמנות שלקח על עצמו, לפעול בכספים שקיבל לטובת המנוחה לצורך רכישת בית עבורה. לא התקבלה גרסת הנתבע כי הכספים הועברו לו, על ידי תובעת 2 בשם המנוחה, במתנה.

18. גרסת התובעים שהוצגה בפני בית המשפט, בפרט עדותה של תובעת 2, מפורטת, נתמכת במסמכים שהוגשו ומתיישבת עם הגיונם של הדברים. מנגד, גרסת הנתבע הינה גרסה מתפתחת/כבושה, דלה בפרטים, כאשר הנתבע חזר בחקירתו ובתצהירו מספר פעמים, באופן לקוני, על הטענות כי קיבל מתנה מסבתו וכי לא נדרש להיות נאמן בכספים, ללא פירוט מספק. הדעת נותנת, שלמתן מתנה בסכום של קרוב לשלושה מיליון ₪, תוקדם שיחה ברורה, במעמד שמקבל המתנה יזכור היטב את פרטיו. לא כך התרשם בית המשפט. תצהיר הנתבע שותק בדבר השיחה שקדמה למתן המתנה וחקירתו הוסיפה פרטים מעטים בלבד, שנשמעו בשפה רפה ובצמצום, וכללה בעיקר השערות של הנתבע באשר לרצון סבתו המנוחה, ולא דברים ברורים שנאמרו לו.

19. הבסיס למסקנה ולפיה יש לקבל את התביעה יפורט להלן בהרחבה, אך טרם יעשה כן, יידרש בית המשפט לטענת הסף בדבר התיישנות התביעה.

התיישנות:

20. הנתבע טען כי יש מקום להורות על דחיית התביעה מחמת התיישנותה. מדובר בכספים שהועברו לנתבע בשנים 2010-2011, בעוד שהתביעה הוגשה רק בשנת 2019. מהות הסכסוך לשיטת הנתבע, אינו הבעלות במקרקעין, אלא כספים שהועברו לנתבע, לשיטתו כמתנה שהושלמה. הנתבע לטענתו לא שימש כנאמן בכספים.

21. הצדדים הגישו לתיק סיכומיהם בעניין התיישנות עוד טרם שמיעת הראיות, על מנת לבחון אם יש מקום לדחיית ההליך על הסף (נסרקו לתיק ביום 10.5.20 וביום 24.5.20), כאשר בדיון שהתקיים ביום 10.6.20 נקבע שאין מקום לדחיית ההליך על הסף באשר חלק מהטענות הרלוונטיות הינן טענות עובדתיות ויש לבררן במסגרת שמיעת ההליך.

22. לאחר שנשמעו עדויות הצדדים וכן הוגשו, כאמור, טיעוניהם בסוגיית ההתיישנות, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום לקבלת טענת ההתיישנות, משני טעמים שיפורטו להלן.

23. ראשית, הסעד המבוקש בכתב התביעה, הינו סעד הצהרתי בעניין זכויות במקרקעין. כאשר עסקינן בזכויות במקרקעין, על פי סעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 תקופת ההתיישנות תהא של 15 שנה במקרקעין שאינם מוסדרים ושל 25 שנה במקרקעין מוסדרים.

24. בע"א 3521/10, עירית חיפה נגד אבנר גסר (פורסם בנבו) נקבע:

"...כפי שציינו המשיבים בסיכומיהם, הסעד שנתבע בתביעתם היה השבת הקרקע ... תביעתם היתה אפוא לקרקע, וקשה להבין מדוע לא לסווג זאת כתביעה שבמקרקעין. תוזכר ההלכה לפיה בהליך אזרחי הכלל הקובע הוא מבחן הסעד ולא מבחן העילה...".

25. שנית, בנוסף להיות הסעד המבוקש סעד בעניין בעלות במקרקעין, ומטעם זה לא התיישנה התביעה, הרי שהתביעה לא התיישנה גם משום שבית המשפט מצא לקבל, כפי שיבואר בהמשך, את הטענות לפיהן הנתבע שימש בפועל כנאמן בכספים שקיבל, לצורך רכישת בית עבור המנוחה.

26. בתביעות שעניינן הפרת חובת נאמנות, תחל תקופת ההתיישנות להימנות מהמועד בו כפר הנאמן בחובת נאמנותו. ראה בע"א 1559/99 צימבלר נגד תורג'מן, פד"י נז 5 49, 50:

"כשמדובר בתביעה שעילתה ביחסי נאמנות הכלל הרגיל איננו חל, ותחתיו חל הכלל כי עילת התביעה נגד הנאמן נוצרת מן הרגע שבו הוא כופר במעמדו כנאמן או מן הרגע שבו הוא מפר את חובתו כנאמן...כשמדובר בתביעתו של נהנה נגד נאמן אין די בכך שהנאמן יכפור בחובת נאמנותו או יפר אותה על מנת להתחיל את מירוץ ההתיישנות, אלא נדרש גם כי הנאמן יביא לידיעתו של הנהנה את עובדת הכפירה או ההפרה האמורה."

וראה גם: ע"א 3322/95 גמזו נגד גושן פד"י נ (4), 520, 526; ע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש יהודה גפן זצ"ל נגד עיריית קרית אתא, פורסם בנבו.

27. בענייננו, על סמך החומר שהונח בפני בית המשפט וכפי שיובא בפירוט בהמשך, עולה כי רק בשנת 2017 טען הנתבע לראשונה, בהתכתבות ווטס – אפ עם התובעת 2, כי "לבית הזה וליורשים אין שום קשר" וגם זאת בשפה רפה, כאשר בהמשך הוא מציין שהוא "לגמרי מוכן לשבת ולשוחח עליו". משהוגשה התביעה בשנת 2019, ברי כי לא התיישנה, שכן חלפו רק כשנתיים ממועד כפירת הנתבע, הנאמן, בנאמנותו ומהמועד בו הביא כפירתו לידיעת התובעים.

28. נוכח האמור, הטענה כי התביעה התיישנה, נדחית, הן מהטעם שהסעד המבוקש הוא סעד הצהרתי בדבר בעלות במקרקעין והן מהטעם שעילת התביעה הינה הפרת חובת נאמנות, כאשר כפירת הנאמן בחובתו התרחשה רק בשנת 2017.

נאמנות:

29. עפ"י הוראות סעיף 2 לחוק הנאמנות, התשל"ט – 1979: "נאמנות נוצרת על פי חוק, על פי חוזה עם נאמן או על פי כתב הקדש."

30. בענייננו – אין חולק כי בין הצדדים לא נחתם הסכם נאמנות בכתב. בנוסף אין חולק, כי התובעת 2 העבירה את הכספים לנתבע מבלי שעשתה שימוש במילים "נאמן" או "שליח" וכיוצ"ב - ראה עדותה בפר' עמוד 22 שורות 28-34: "אני לא משפטנית. למדתי ***. אין לי מושג מה זה "נאמן" "שליח" אחיין שלי שגר באותו *** ואני מכירה מאז שהוא נולד מציע עזרה, אני לא אומרת "טוב אתה נאמן, אתה שליח, הנה יפוי כח בוא נחתום"... אם זה היה מישהו זר זה משהו אחר, אבל הוא אחיין שלי. לא עלה בדעתי שהוא יכול לעשות לי כזה דבר.".

31. חרף האמור, כבר נקבע, כי על אף נוסח הוראות סעיף 2 לחוק הנאמנות, ניתן להכיר בקיומה של נאמנות, גם מקום בו זו משתמעת מתוך הנסיבות, ואף ללא תיעוד בכתב להיווצרותה. ראה בע"א 3829/91 וואלס נגד גת, פד"י מח (1), 801, 813:

"הדעה שניתן לכרות חוזה נאמנות באופן משתמע זוכה לתמיכה בספרות ...וזכתה להתייחסות גם בפסיקה...."

וראה גם בעמ"ש (ת"א) 32427-10-13 פלונית נגד פלוני, פורסם בנבו.

העברת הכספים מהתובעת 2 לנתבע: האם במתנה מהמנוחה או לשם רכישת נכס מקרקעין עבורה?

32. כאמור, השאלה שבכותרת פרק זה, היא תמצית המחלוקת בין הצדדים בהליך. ממכלול הנסיבות והראיות שהובאו בפני בית המשפט, עולה כי גרסת התובעים היא המסתברת ביותר, ומתיישבת עם הגיונם של דברים, בעוד טענת הנתבע למתן מתנה, איננה נתמכת בדבר ומהווה גרסה מתפתחת, שלמעשה הוצגה לראשונה, רק עם תחילתו של ההליך המשפטי, גם אז באופן לקוני וחסר פירוט.

33. עיון בתכתובת ווטס – אפ שצורפה לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת 2, מעלה כי בשנת 2017, כשנה לאחר שניתן צו ירושה אחר המנוחה, פנתה לנתבע בעניין הבית נשוא המחלוקת, וזו התכתובת:

התובעת 2:

"הי **** מה נשמע? הגיע הזמן אחרי שנים שאתה נהנה מהשכירות של הבית של אמא שלי שתמכור אותו ותחלק בין היורשים של אמא. איך עושים את זה?

הנתבע:

ראשית זה לא נראה לי לוטס אפ שנית נראה לי שסבתא הבהירה במשך שנים שהיא רוצה לוודא שתהיה גם ירושה ל*** ולי לאור זה שהיה לה מאוד ברור שאבא ישרוף את כל מה שהוא קיבל ומקבל ואנחנו נצא בלי כלום והבית הזה היה הדרך היחידה לעשות את זה. שלישית אני שמתי על הבית הזה כבר למעלה ממליון ₪ לאורך השנים אבל כמו שכתבתי בראשית – זה לא נראה לי לוטס אפ.

התובעת 2:

לדבר איתך היית כל הזמן בחו"ל נכון שלפי אמא שלי אתה ו*** מקבלים כל אחד שליש מהשליש מ***'. (התובע 1 אב הנתבע– מ.פ)

הנתבע:

לבית הזה וליורשים אין שום קשר. היחידה שאני חייב לה משהו ברמה האישית זו את וזה הדבר היחיד שאני חושב שיש על מה לדבר זו את ואני לגמרי מוכן לשבת ולשוחח עליו.

התובעת 2:

סבבה כי אני לא מבינה למה הבית לא בירושה. אז מתי יהיה לך זמן שבוע הבא?

הנתבע:

הוא לא בירושה כי היא לא רצתה אותו בירושה. כנראה שהיא רצתה בדיוק מה שיצא. השבוע לא יהיה לי שניה. שבוע הבא אפשרי. בתור זה שדואג ל 5 אחים שלא קיבלו שקל מהירושה נראה לי שהמצב די הוגן בסך הכל.

התובעת 2:

אני הייתי עם אמא ואני יודעת בדיוק מה היא רצתה בטח יותר מכל אחד אחר. תגיד לי מתי יהיה לך זמן שבוע הבא ונשב. תודה.

..."

34. יוזכר – הנתבע טען בהליך כי סבתו המנוחה איננה בעלת זיקה כלשהי לבית. לטענתו, מדובר בבית ששייך לו, וסבתו נתנה לו במתנה כספים ללא כל תנאי וללא קשר לבית. ראה גם בחקירתו בעמוד 47 שורות 18:

"ש. האם קיבלת כסף או בית?

ת. כסף. מעולם לא קיבלתי בית."

35. בניגוד לגרסה שהוצגה בהליך, הרי שבתכתובת עולה ברורות כי הנתבע מייחס קשר בין הבית לבין המנוחה. במענה לשאלה מדוע הבית אינו בירושה משיב "הוא לא בירושה כי היא לא רצתה אותו בירושה". מדוע יש לייחס משקל לרצונה של המנוחה בעניין הבעלות בבית, אם אין קשר בין הבית לבין המנוחה?

36. אם אין קשר בין הבית לבין המנוחה, מדוע כותב הנתבע: "סבתא הבהירה במשך שנים שהיא רוצה לוודא שתהיה גם ירושה ל*** ולי ... והבית הזה היה הדרך היחידה לעשות את זה..."?

37. מקום בו טוען הנתבע כי הבית שייך לו בשלמות, מדוע הוא מוצא לציין בתכתובת – "אני שמתי על הבית הזה כבר למעלה ממליון ₪ לאורך השנים"?

38. אם הבית איננו קשור כלל למנוחה, מדוע מציין הנתבע בתכתובת עם התובעת 2: "היחידה שאני חייב לה משהו ברמה האישית זו את וזה הדבר היחיד שאני חושב שיש על מה לדבר..."? הרי אם הבית שייך לו, חסר זיקה למנוחה, מדוע "חייב" הנתבע דין וחשבון לתובעת?

39. אם אכן נתנה המנוחה, באמצעות התובעת 2, מתנה כספית לנתבע, ללא תנאים וללא דרישה לרכישת הבית, אם הדברים כה ברורים, מדוע ציין הנתבע בתכתובת – "כנראה שהיא רצתה בדיוק מה שיצא..."? וכי מה פירוש הביטוי "כנראה"? האם המנוחה אמרה לנתבע בפירוש שהיא נותנת לו מתנה כספים על מנת שיעשה בהם כרצונו, או שהנתבע מסיק את הדברים ומגיע למסקנה באשר לרצון סבתו, כעולה מפורשות מהמילים "כנראה שהיא רצתה...". הנתבע, כמי שטוען שקיבל מתנה בסכום של 2,965,500 ש"ח, חייב להצביע על רצון ברור ומפורש של סבתו. מהמילים "כנראה שהיא רצתה", ניתן ללמוד באופן ברור, כי רצון מפורש למתן מתנה לא הוצג. מדובר בהשערות. ספקולציות בלבד מצד הנתבע באשר לרצון סבתו.

40. ולבסוף - אמת פשוטה איננה גוררת גרסה מתפתלת. מדוע לא השיב הנתבע לתובעת, בפשטות: "הבית שייך לי, קניתי אותו ללא קשר לסבתא ז"ל, הכספים שקיבלתי היו מתנה". מדוע מציג גרסה לא ברורה, המעלה ספקולציות באשר לרצונה של סבתו, באשר ליורשים סלקטיביים לפי שיקול דעתו להם הוא "חייב משהו" (התובעת 2), מדוע מציג מה הוגן לשיטתו בחלוקת רכוש הסבתא ("בתור זה שדואג ל 5 אחים שלא קיבלו שקל מהירושה נראה לי שהמצב די הוגן בסך הכל"). וכי מה לכל זה ולטענה ש"לבית הזה וליורשים אין שום קשר"? כאמור – אמת פשוטה - גרסה פשוטה. גרסה פתלתלה, חסרת הגיון פנימי, מובילה למסקנה שאין לתת בה אמון.

41. עוד צורפה לכתב התביעה תכתובת בין ב"כ הצדדים שקדמה להגשת התביעה. ב"כ התובעת פנו לנתבע בגרסה מפורטת, הכוללת את הסכומים שהועברו, כאשר נרשם במכתב שאלו הועברו לצורך "...רכישת הבית, תשלום מס רכישה, תשלום שכ"ט עו"ד ותשלומים עבור שיפוצים, הכל לטובתה וצרכיה של סבתך *** *** ז"ל." הנתבע השיב, באמצעות בא כוחו: "מרשי מכחיש את כל הטענות ו/או התחשיבים ו/או הסכומים הנקובים במכתבך שבסימוכין..".

42. אם אכן הכספים הועברו במתנה, ללא כל זיקה או קשר לבית שנרכש, מדוע לא צוינו הדברים מפורשות במכתב התשובה? מדוע הוכחשו כל הטענות באופן גורף ללא הצגת גרסה מטעם הנתבע? הרי אין פשוט מלרשום: "כל הכספים המפורטים במכתבך הועברו על ידי המנוחה כמתנה." אם זו התמונה העובדתית הנכונה, מצופה היה שתוצג במפורש ובמענה לפניות הראשונות שנעשו.

43. גרסת הנתבע, כי הכספים עברו אליו במתנה ולא לשם רכישת בית עבור המנוחה, הוצגה למעשה רק בכתב ההגנה. גם אז, וגם בתצהיר העדות הראשית, מצופה היה שבית המשפט ילמד פרטים מהנתבע, באשר לנסיבות מתן המתנה, בסכום של 2,965,500 ₪. הנתבע לא פרט דבר.

44. כל שנטען על ידי הנתבע, בתצהיר עדותו הראשית, היה "סבתי העבירה לי את הכסף כמתנה עוד בחייה". לא פורט בתצהיר דבר באשר לנסיבות המתנה. מתי אמרה לו סבתו שהיא החליטה לתת לו מתנה בסך הקרוב לשלושה מיליון ₪? היכן אמרה את הדברים? באילו נסיבות? מדוע הועברו הכספים בתשלומים ובסכומים לא עגולים? מאחר והכספים הועברו בפועל על ידי התובעת 2 ולא על ידי המנוחה, מחשבון בנק משותף של השתיים, האם שוחח גם עם התובעת על המתנה?

45. גרסת הנתבע דלה ושותקת באשר לפרטים. כל שטען הוא שקיבל את הכספים במתנה. על פי הגיונם של דברים, מתנה בסך של קרוב לשלושה מיליון ₪, איננה ניתנת כלאחר יד. יש לשער שקודמת להעברת המתנה שיחה, בה מביע נותן המתנה באופן ברור ומפורש את רצונו לתת מתנה, נותן הסבר באשר לשיקוליו, מבהיר מתי וכיצד יועברו הכספים ומה הסכום הניתן וכיוצ"ב. בתצהיר הנתבע אין למעשה כל פרוט באשר לשיחה עם סבתו שקדמה להעברת הכספים.

46. גם חקירתו של הנתבע בבית המשפט, לא הועילה בכדי לשפוך אור ולא חיזקה כלל את גרסת המתנה שהציג. עדותו היתה מתחמקת והותירה רושם לא אמין.

47. לטענת הנתבע במהלך החקירה, סבתו אמרה לו שהיא מעוניינת שישאר כסף לנתבע ולאחיו "כי ברור לה שאבא לא ישאיר לנו". הדברים נאמרו לדבריו בשנים 2008-2009. (פר עמ' 34 שורות 23-24). בהמשך העיד "זה היה גם ב*** וגם ב*** כשהיא היתה אצל תובעת 2 היא אמרה שהיא רוצה להעביר לי כספים לפני שיחולק לילדים ואז היא מעבירה לי כספים." (פר' עמוד 35, שורות 27-29). לשאלה מדוע לא נרשמו הדברים בתצהירו השיב "אני לא חשבתי שזה חשוב" (פר עמ' 35 שורה 33).

48. באשר לשאלה מדוע מעבירה לו המנוחה כספים בסכומים כה גבוהים השיב: " המקום היחיד שאנחנו יודעים את רצונה של סבתי זה מהצוואה....הצוואה נושאת את רצונה של סבתי באופן מפורש." (פר' עמ' 36 שורות 13-16).

49. אם לשיטת הנתבע, את רצונה של סבתו ניתן ללמוד מצוואתה, הרי שעל פי הצוואה, ציוותה המנוחה לנתבע 1/9 מתמורת מכר ביתה ב***. הבית נמכר בסך של 5,150,000 ותשיעית סכום זה (לפני קיזוז עלויות מכר) הינו סך של 572,222 ₪. מדוע אם כן בחרה המנוחה לתת לנתבע מתנה בסך של למעלה מפי חמישה מהסכום הנ"ל?

50. הנתבע נשאל השאלה מעלה על ידי בית המשפט בחקירה ותשובתו: "סבתי בחרה להעביר לי יותר כספים. ההעדפה שלה אותי כתובה בצוואה ונעשתה בהתנהלות. מעולם לא התבקשתי להיות נאמן, מעולם לא נרמז לי שאני נאמן מעולם לא דיברו איתי על זה, ומעולם לא הסכמתי." (פר' עמ' 36 שורות 18-21). ברור מתשובת הנתבע, כי לא ניתן מענה ענייני לשאלה וכל רציונאל לדברים לא הוצג.

51. יתרה מכך – ברור מתשובת הנתבע, כי הוא מתרכז בדברים שלא נאמרו לו, ולא בדברים שכן נאמרו לו. הנתבע מבקש מבית המשפט להסיק מסקנה בדבר מתנה שניתנה לו, בסכום של מיליוני שקלים, על בסיס הטענה שלא התבקש להיות נאמן. העדר שימוש מפורש במילים נאמנות איננו שולל את קיומה וממילא איננו מצביע על רצון לתת מתנה ועל הסכמה שהתגבשה בין הצדדים בדבר הענקת מתנה.

52. ודוק: על פי הוראות חוק המתנה, תשכ"ח – 1968, סעיף 2: "מתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה על ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה.". כאמור, הנתבע נמנע מלתת כל פרט בדבר ההסכמה בינו ובין סבתו, והוא מבקש מבית המשפט להסיק מסקנה בדבר הסכמה בין הצדדים באשר למתנה, כאשר נסיבות ההסכמה הנ"ל נותרו, גם בתום ההליך, לוטות בערפל.

53. אין מחלוקת כי הכספים הועברו לנתבע על ידי התובעת 2 (ולא על ידי המנוחה). הנתבע לא טען להסכמה כלשהי בינו ובין התובעת 2 בדבר מתן מתנה. הנתבע לא טען לשיחה כלשהי בינו ובין התובעת 2 בעניין הענקת מתנה.

54. כאמור מעלה, גם לגבי הדברים שנאמרו לו על ידי סבתו, תוכן השיחה וההסכמה נותר מעורפל ועדות הנתבע לא הצליחה להסיר את הספק המשמעותי, אם שיחה כאמור בכלל התקיימה.

55. יתרה מכך, בהמשך אף נאמר על ידי הנתבע, כי כאשר שוחח עם סבתו, לטענתו, על מתן המתנה, היא כלל לא נקבה בסכום הכספים שבכוונתה להעביר אליו:

"ש. כמה כספים היא אמרה שתעביר לך?

ת. היא לא נקבה בסכום. היא העבירה לי כמה שראתה לנכון."

(פר' עמ' 37 שורות 8-9).

56. בשלב מסוים בחקירתו מנסה הנתבע לטעון, בלשון רפה, שסבתו העבירה לו כספים שכן היה בחובות (עמ' 36 שורה 30), אך בהמשך, כאשר נשאל כמה חובות היו, משיב "מעל מיליון ₪ חובות" (עמ' 37 שורה 13), סכום שאינו מתיישב עם הסכום שהועבר. ממילא, הנתבע מציין כי לא סיפר לסבתו על גובה החובות ("לא נקטתי בסכום מעולם" – עמ' 37 שורה 17). הדעת נותנת, שאם מבקשת הסבתא לעזור לנכד לכסות חובותיו, תשאל בפירוש מה סכום החובות, ותעביר כספים בסכומים תואמים. לא כך נעשה.

57. במענה לשאלה שנשאל בחקירה, מדוע רוכש הנתבע דווקא את הבית שתובעת 2 וסבתו מבקרים בו, הוא משיב "הם מעולם לא הוכיחו את זה" (עמ' 37 שורה 31). במענה לשאלה מדוע הסבתא מעבירה כספים בארבע פעימות ולא בסכומים עגולים משיב: "לא יודע" (עמ' 38 שורה 4).

58. באשר לטענות הנתבע שעלו בתכתובת הווטס אפ שהוצגה, כאילו הוא דואג לחמשת אחיו ועל כן חלוקת הכספים הוגנת, אמר בחקירה: "אני לא כתבתי שלקחתי את הכספים וחילקתי, כתבתי שאני דואג לאחים שלי." (עמ' 40 שורות 27-28).

59. עולה אם כן שגרסת הנתבע לקבלת מתנה, היא גרסה חסרת פרטים מהותיים, מבוססת על שיחות חלקיות עם סבתו המנוחה, כאשר לשיטת הנתבע עצמו, סבתו מעולם לא אמרה לו מה סכום המתנה שהיא מתכננת להעביר אליו, סבתו בפועל כלל לא העבירה את הכספים אלא תובעת 2 עשתה כן, ואת רצון המנוחה ניתן ללמוד לשיטתו מהצוואה, אך על פי הצוואה הסכום שציוותה המנוחה להעביר אליו, הוא 1/9 מתמורת הבית ב***, כחמישית מהסכום שהועבר בפועל.

60. עוד עלה מדברי הנתבע, כי יחסיו עם המנוחה לא היו קרובים באופן מיוחד ובוודאי לא באופן שיגרור מסקנה שסבתו העדיפה אותו, מכל נכדיה. לטענת הנתבע בעצמו, סבתו לא סיפרה לו שכתבה צוואה (עמ' 34 לפר' שורה 27), הוא לא זכר שסבתו אובחנה כחולה בלוקמיה (פר' עמ' 35 שורה 12), ולציין כי אבחנה זו הינה בסמוך למועד העברת הכספים, למרות שטען כי ביקר את סבתו בבי"ח (עמ' 43 שורה 15), לא ידע איזה טיפולים קיבלה ("לא זוכר בע"פ. זה היה לפני הרבה שנים" – עמ' 45 שורה 24), לא זכר אם סבתו סיפרה לו שמכרה את הבית ב*** (פר' עמ' 35 שורה 16 ושורה 23 – שם טען שלא סיפרה) ועולה תמונה של נכד שלא היה קרוב באופן מיוחד לסבתו.

61. כאשר נשאל הנתבע "למה סבתא בחרה לתת ל**** בלבד 3 מיליון ₪ מתוך הירושה שלה" השיב: "אצטט את דודתי שאמרה אתם מוזמנים לשאול את סבתי...".

(פר' עמ' 44 שורות 28-29, עמ' 45 שורה 10)

כאשר נשאל "האם היית הנכד המועדף" השיב "מה היה ל*** בראש, צריך לשאול אותה."

(עמ' 45 שורות 15-16).

נראה כי למעשה אין לנתבע ולא הוצג כל נימוק משכנע, למתן מתנה בסכום כה גבוה, ואם שולח הנתבע את בית המשפט להפנות שאלות לסבתו המנוחה על מנת לתור אחר הגיונם של הדברים, בל יתפלא כאשר ימצא בית המשפט שגרסתו איננה מגלה אותות של אמת.

62. גם בטענת הנתבע כי הסבתא המנוחה העבירה כספים גם לילדיה התובעים 1 ו 2, אין בכדי לשנות את המסקנות. העברת כספים על ידי אם לשני ילדיה, איננה דומה להעברת כספים לנכדים, בפרט כאשר מועבר סכום משמעותי לנכד אחד בלבד ולא נטען כי סכום דומה או קרוב לכך הועבר גם לנכדים אחרים. גם עיון בצוואת המנוחה מלמד, כי אכן ביקשה לסייע לנכדיה *** ו****, אך זאת על חשבון חלקו של בנה התובע 1, כאשר השליש המגיע לו מתמורת הבית ב*** חולק לשלושה חלקים, ולא על חשבון בתה התובעת 2 ועל חשבון התובעים 3-5 – ילדיה של בתה המנוחה *** ז"ל.

63. בשונה באופן חד מגרסתו הדלה של הנתבע, גרסת התובעים מפורטת, הגיונית ומתיישבת עם המסמכים שהוצגו.

64. התובעים ציינו שהמנוחה החליטה למכור את הבית ב*** ולקנות לעצמה בית ב***, לצד בתה התובעת 2.

65. התמורה שהתקבלה מהבית ב*** הופקדה בחשבון בנק משותף למנוחה ולתובעת 2.

66. התובעת 2 החלה בחיפוש בית מתאים למנוחה, ואת הבית נשוא המחלוקת איתרה בתחילת מרץ 2010. הבית הוצע למכירה על ידי מר ****. בהמשך, נערך ביקור בית יחד עם המנוחה על מנת שתתרשם מהבית ותחליט אם מעוניינת לרכוש אותו. המנוחה החליטה לרכוש את הבית וביקשה מבתה לטפל בכך.

67. התובעת 2 ניהלה מו"מ עם אביה של המוכרת וסוכם על תמורה בסך של 2,170,000 ₪.

68. עקב גילה ומחלת הלוקמיה של המנוחה שהלכה והחריפה, לא היה ביכולתה של המנוחה לטפל בעצמה ברכישת הבית. התובעת 2, בתה, היתה אם חד הורית לשני מתבגרים, עובדת במשרה מלאה ובמקביל באותם ימים טיפלה באמא החולה, טיפול אינטנסיבי ויומיומי שכלל נסיעות של מספר פעמים בשבוע לבית חולים לקבלת טיפול למחלת הלוקמיה. יש לזכור – התובע 1 מתגורר ב*** ובת נוספת של המנוחה הלכה לעולמה. התובעת 2 היתה האדם הקרוב ביותר למנוחה במצב דברים זה, ונטל הטיפול באם החולה, נפל לפיכך בעיקר עליה. משכך, כאשר הציע הנתבע לסייע לתובעת 2 ולטפל בכל ההליכים של רכישת הבית עבור סבתו, לרבות מול *** עמו היתה לו היכרות, קיבלה התובעת 2 את ההצעה בשמחה.

69. התובעת 2 גם סיפרה בעדותה, כי היא בעצמה נתקלה בקשיים בקבלה לחברות ב***, בשל מעמדה האישי כגרושה, והנתבע סייע לה בזמנו מול ועדת הקבלה. לכן, שמחה על מעורבותו ורצונו לסייע גם להסדרת מגורי המנוחה ב*** (ראה פר' עמוד 24 שורות 16-23).

70. הנתבע ביקש שהתובעת תעביר אליו ישירות את הכספים הנדרשים והוא יטפל ברכישת הבית, שיפוצו והתאמתו לצרכי המנוחה, כפי שאכן נעשה.

71. לטענת התובעים, סמיכות קבלת התשלומים ממכר בית המגורים של המנוחה ב*** והעברתם לנתבע במועדים שפורטו, מעידה שהכספים ניתנו עבור רכישת בית עבור המנוחה, לרבות תשלום מס רכישה, שכ"ט עו"ד וביצוע שיפוצים, בין היתר, הכשרת יחידה למגורי מטפלת שתסייע למנוחה. הנתבע שימש כנאמן וכשלוח בכספים.

72. בסופו של יום, לא עברה המנוחה לבית שהוכשר עבורה, בשל החרפת מחלתה ומצבה שהתדרדר מיום ליום, עד פטירתה ביום 12.**.**.

73. את גרסת התובעים מצאתי לקבל במלואה. עדותם היתה סדורה, הגיונית ומהימנה. התובעת 2 הציגה בפני בית המשפט גרסה הכוללת פרטים, על מצבה האישי ומצב המנוחה בזמנים הרלוונטיים, על מכירת הבית ב*** וחיפוש בית אחר, על הביקורים בבית נשוא המחלוקת והצורך בשיפוצו וכיוצ"ב. ראה לדוגמה עדותה המפורטת בעמוד 20 לפר' שורות 26-34.

74. סביר, כי אם מוצא אדם להעביר כספי מתנה לאחר, יעשה הדבר בתשלום אחד, ולא במספר תשלומים. כמו כן, בהעדר נימוק לפעול אחרת, סביר שהמתנה תינתן בסכום עגול. בענייננו, הועבר סכום כולל של 2,965,500, המתיישב יותר עם תשלום עבור רכישה, מיסים, שכ"ט עו"ד ושיפוצים כגרסת התובעים ולא עם מתנה, שאינה קשורה כלל לרכישת בית, כגרסת הנתבע.

75. עוד ובנוסף, הסכום הועבר בתשלומים, בין יום 23.3.10 ועד יום 6.4.11. הבית נרכש בפועל על ידי הנתבע ביום 31.5.10 כחודשיים בלבד לאחר קבלת התשלום הראשון.

76. על קשר ברור בין הבית נשוא המחלוקת לבין התשלום הראשון שהועבר, ניתן ללמוד מחוות דעת השמאי שמונה על ידי בית המשפט לבחינת שווי הבית. על פי חוות דעת השמאי, ביום 23.3.10 - מועד העברת התשלום הראשון לנתבע – ניתן היתר בניה לתכנית שינויים ללא תוספת שטח + שינויים בפיתוח (חוות הדעת עמוד 15 וכן התייחסות בעמוד 16).

77. הנה אם כן – נמצא חיזוק לגרסת התובעת 2, לפיה היה צורך בביצוע שינויים בבית על מנת להתאימו לצרכי המנוחה. תכנית לביצוע שינויים אושרה ביום 23.3.10. באותו היום, הועבר לנתבע התשלום הראשון ע"ח רכישת הבית ועלויות נוספות על סך 2,170,500 ₪.

78. בנוסף, צויין בחוות דעת המומחה, כי לגרסת הנתבע, נעשתה עבודת ניקוז היקפית בחצר. גם נתון זה תומך בגרסת התובעת, לפיה היה צורך בביצוע שיפוצים גם בשל בעיית רטיבות בבית. אם גרסת התובעת כי בחנה התאמת הבית לצרכי המנוחה לא נכונה, מהיכן המידע שהיה לה על בעיית הרטיבות?

79. התובעת 2 הצהירה בתצהירה כי ביקרה עם הנתבע בבית טרם הרכישה, והם החליטו יחד היכן לסגור מיני יחידה לעובדת זרה ופרטים נוספים הקשורים בשיפוץ הנדרש. יודגש שבתצהיר הנתבע, אין כל התייחסות לטענה כי ביקר עם התובעת בבית טרם רכישתו ואם אכן עשה כך, ומאחר ולגרסתו אין קשר בין הבית לבין המנוחה, מדוע ביקר עם התובעת בבית? כאמור, תצהיר הנתבע שותק בעניין זה. מצופה היה, כי משהוצגה גרסת התובעת בתצהיר ע"ר, תוצג גם גרסת הנתבע, האם מכחיש הטענה אם לאו.

80. עוד ובנוסף, התובעת הצהירה כי היה ביקור נוסף שביצעה בבית, למיטב זיכרונה עם המנוחה ועם הנתבע, תוך כדי שיפוץ הבית, שאז ראתה את החדר עם פתח לדלת עבור המטפלת, כפי שסוכם שיבוצע. גם באשר לטענה זו, תצהיר הנתבע שותק. לא אישור, גם לא הכחשה.

81. לטענת התובעת, עם תום השיפוץ, לא עברה המנוחה לבית שנרכש, שכן מצבה הרפואי הלך והחמיר עד פטירתה. בינתיים, הנתבע השכיר את הנכס וכאשר שוחחה עמו על כספי השכירות, אמר לה שיש עוד הרבה הוצאות על הבית בשל מצבו הישן ובעיות הרטיבות הקשות שהיו שם. עוד טענה כי גם לאחר הפטירה התקשרה מספר פעמים לנתבע, אשר השיב לה כי "ידאג לה ולילדים" ו"אל דאגה נשב ונדבר" ומעולם לא אמר כי קיבל הכספים במתנה. טענות אלו, על המענה הפתלתל שניתן על ידי הנתבע לפניות אליו, מתיישבות היטב עם התכתובת שהוצגה.

82. עדות התובעים, כי הבית נרכש עבור המנוחה, אף נתמכת על ידי העדה ****, גרושתו של התובע ואם אחיותיהם למחצה של הנתבע ואחיו ***. גב' ****הצהירה כי ידעה מתובעת 2 שחיפשה ומצאה בית ב*** ורכשה אותו עבור המנוחה. עוד הצהירה כי תובעת 2 פנתה אליה פעמים אחדות, בשנים האחרונות, וטענה כי יש לה קשיים עם הנתבע לגבי הסדרת ההתנהלות בהקשר לבית של המנוחה וכי הנתבע מתחמק ממנה.

83. אכן הוכח על ידי התובעים, כי בשנים שקדמו להגשת התביעה, נראה כי בפרט לאחר שניתן צו ירושה וקיום צוואה לעיזבון המנוחה, פנתה התובעת לנתבע מספר פעמים בעניין הבית, הוצגה תכתובת ווטס – אפ, תכתובת בין עורכי הדין ואף פורט שנעשו גם פניות בע"פ.

84. בפי הנתבע לא היתה כל גרסה הגיונית – מדוע לאחר שהתובעת 2 העבירה לו מרצונה כספים, לטענתו לפי הוראות סבתו וכמתנה ממנה, תשנה לפתע גרסתה ועורה, ותיטען כי מדובר בכספים שהועברו אליו לשם רכישת בית עבור המנוחה? האם נפל דבר בין הנתבע והתובעת 2? הנתבע לא טען כך. בחקירתו אמר "תובעת 2 כנראה נזקקה לכספים ולכן החליטה שהיא מנסה להוציא אותם ממני." האמנם? כאשר נשאל אם הוא אומר הדברים על בסיס ידיעה או השערה השיב: "זו השערה". (פר' עמ' 39 שורות 11-14).

85. לא הונח כל בסיס לטענה כי התובעת 2 נזקקה לכספים ולכן החליטה לקבלם מהנתבע, תוך הצגת גרסה שקרית. ההיפך, המנוחה הלכה לבית עולמה, כספיה ורכושה חולקו בין יורשיה. לפיכך, על פניו, מצבה הכלכלי של התובעת במועד הגשת התביעה, היה טוב ממצבה במועד בו העבירה את הכספים לידי הנתבע.

86. כאמור, התובעת 2, ולא המנוחה, היא שבפועל ביצעה את העברת הכספים לידי הנתבע. ברי כי אם היה מדובר במתנה, היתה יודעת על כך, וברי שלא היתה מעבירה כספים בסכום כה גבוה מחשבון משותף לה ולמנוחה, ללא ידיעה על מטרת ההעברה. אם אמרה לה המנוחה כי מדובר במתנה לנכד, והתובעת פעלה מרצונה והעבירה הכספים, מדוע תטען היום כי מדובר בהעברת כספים לרכישת בית עבור המנוחה?

87. עוד ובנוסף, על פי צוואת המנוחה, זכאית התובעת בשלמות לכל כספיה של המנוחה. אם מטרת התביעה העברת כספים לידיה, בשל מצוקה כלכלית כפי שמשער הנתבע בחקירתו (ללא בסיס), אם לשם התעשרותה שלה ביקשה להציג גרסה שיקרית בפני בית המשפט, סביר יותר שהיתה טוענת שעל הנתבע היה להחזיק את הכספים עצמם בנאמנות עבור המנוחה. לו כך היתה טוענת, קבלת התביעה היתה מביאה להעברת מלוא הסכום לידיה, לפי הוראות הצוואה. אך התובעת טענה להעברת הכספים בנאמנות לשם רכישת בית, ועתרה לסעד הצהרתי לגבי הבית ולא לגבי הכספים. קבלת הטענות לגבי הבעלות בבית, תוביל לכך שהתובעת 2 תקבל רק שליש הנכס, כפי חלקה בירושה על פי דין. גם מכאן נתמכת מסקנתי – לא בצע כסף הניע את התובעת להגיש התביעה, אלא האמת בלבד.

88. באשר לעדותו של אחיו של הנתבע ***, הרי שלפי תצהירו וחקירתו, אין לו כל ידיעה ממשית באשר לרצון המנוחה. תצהירו, כפי שנרשם בו, מבוסס על כך שהוא "מאמין לאחי ****". עוד אמר, "ברור לי שהכסף שהעבירה סבתי עוד בחייה ל**** לא נועד לשם רכישת בית לסבתי או כיוצ"ב אלא, הועבר לו במתנה גמורה על ידי סבתי וזאת עוד בחייה." בחקירתו אמר, "אני הנחתי שהיא רוצה לתת בחייה ולא לאחר מותה. אני הבנתי את זה לא ממנה, אלא מהאירועים." (פר' עמ' 51 שורות 8-9).

89. בתצהירו העיד אח הנתבע ***: "לכאורה, האינטרס האישי שלי מתנגד עם האינטרס של **** בתביעה זו. אולם, אני מאמין ל****...".

90. האמנם האינטרס האישי של העד *** מתנגש עם האינטרס של הנתבע? לא כך עלה מהחקירות. האח *** והנתבע מתגוררים יחד באותו משק, הרשום על שם הנתבע ולדברי שניהם יש ביניהם הסכם בדבר בעלות משותפת. לטענת הנתבע, השתמש בחלק מהכספים שהועברו אליו על ידי תובעת 2, לכיסוי חובות שרבצו על המשק. לדבריו: "כשאני כיסיתי את החובות בצד שלי אחי נהנה מזה, המשק נהיה טוב יותר. המשק של אחי ושלי." הנה אם כן – הטענה ולפיה האינטרסים של האחים מנוגדים ולמרות זאת האח *** מאמין לאחיו הנתבע ****, איננה נכונה.

91. כך או אחרת – בעדותו של *** לא היה בכדי להטות את הכף לטובת הנתבע, שכן כל עדותו כאמור, מבוססת על עדות שמועה, דברים שאמר לו הנתבע והוא מאמין להם.

חזקת הנאמנות (והתייחסות גם לחזקת המתנה):

92. הפסיקה קבעה, כי "מקום בו מועברת הבעלות בנכס לפלוני, בעוד הכסף לרכישת הנכס בא מידי אלמוני, קמה חזקה לטובת האחרון, לפיה מוחזק הנכס בנאמנות עבורו בידיו של הראשון." נקבע כי חזקה זו תחול גם מקום בו משלם הכספים עצמו רושם את הנכס על שם אדם אחר וגם מקום בו האדם אשר רשם את הנכס הוא גם הבעלים הרשום.

ראה בע"א 34/88 ג'וזפינה רוטנברג רייס נגד עזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פד"י מד (1) 278, 285.

כמו כן: ראה ה"פ 43763-02-12 קזקוב נגד כהן, פורסם בנבו; ע"א 144/70 פרדס בחסכון בע"מ ואח' נגד רבקה לופו, פד"י כד (2) 373, 376.

93. לצורך ביסוס החזקה בדבר קיומם של יחסי נאמנות, נדרש בעל הדין שהנכס לא נרשם על שמו, למצער, להקדים ולהוכיח שהוא מימן את רכישתו.

ראה בע"מ 2101/13 פלוני נגד פלוני, פורסם בנבו, בפסקה 15 לפסק הדין.

94. עוד מתייחסת הפסיקה לחזקה ההפוכה – זו הקובעת כי מקום בו בין נותן הכספים והבעלים הרשום יחסי קרבה מיוחדים, קיימת חזקה בדבר מתן מתנה.

ראה בע"א 34/88 וכן בע"א 144/70 הנ"ל.

95. "יחסי קרבה מיוחדים" אינם בהכרח יחסים מסוג אחד. נקבע כי "יחסי קירבה המצדיקים חזקה בדבר מתנה מתקיימים כל אימת שמשלם הכספים הינו אדם שעליו הדאגה למחסורו ולצרכיו של הבעלים הרשום...המבחן לקיומם של יחסים מיוחדים כאמור איננו מתמצה בקשר משפחתי מסוג מסוים דווקא, אלא מתקיים כל אימת שמשלם הכספים מעמיד עצמו במצב של הורה." (ע"א 34/88 הנ"ל, עמוד 286).

96. לבסוף ובעניין שתי החזקות הנ"ל, נקבע כי אלו יוצרות הנחה לכאורה בלבד, הניתנת לסתירה בראיות המוצגות לבית המשפט (ע"א 34/88 הנ"ל).

97. מבין שתי החזקות – מצאתי כי זו הרלוונטית לדיון דנן, היא הראשונה. הוכח בפני בית המשפט שהכספים שהועברו לידי הנתבע, הועברו בסמיכות לרכישת הנכס, בסכום העולה על מחיר הרכישה, כאשר אין מחלוקת שהנכס נדרש לשיפוצים והרכישה כרוכה בעלויות נוספות. אין מחלוקת שהכספים שהועברו לידי הנתבע היו מספקים לצורך רכישת הבית.

98. אמנם הנתבע טען כי רק חלק מהכספים שימשו בפועל לרכישת הבית, עם חלק אחר שילם חובות שהיו לו ובמקביל נטל משכנתא למימון הרכישה. בכך אין בכדי לשנות מהמסקנה. השימוש שעשה הנתבע בכספים, לענייניו האישיים ולכיסוי חובות, תוך יצירת חובות אחרים על הנכס נשוא המחלוקת, נעשה להתרשמות בית המשפט, תוך הפרת חובת הנאמנות שלקח על עצמו. מכאן, שבוודאי שאין בנטילת המשכנתא בכדי לשנות את העובדות לפיהן הנכס נרכש באמצעות הכספים שהעבירה התובעת 2 לנתבע.

99. משהוכח כי כספי המנוחה שימשו לצורך רכישת הנכס הרשום על שם הנתבע, קמה, על פי הפסיקה, חזקה ולפיה הנתבע מחזיק בנכס בנאמנות עבור עזבון המנוחה.

100. האם יש מקום להחיל החזקה ההפוכה ולפיה הכסף עבר לנתבע במתנה בשל היחסים בין נותנת המתנה למקבל? בית המשפט סבור שהתשובה לכך שלילית.

101. כפי שפורט מעלה - הכספים הועברו בפועל לידי הנתבע מהתובעת 2, מחשבון משותף לה ולמנוחה. היא החתומה על מסמכי ההעברה. התובעת 2 הינה דודתו של הנתבע, אמא לילדים משלה. לא נטען, בוודאי לא הוכח כי "העמידה עצמה במצב של הורה" כדרישת הפסיקה, או כי יש בסיס להניח שביקשה לתמוך כלכלית בנתבע, בסכום של קרוב לשלושה מיליון ₪.

102. גם אם היתה העברת הכספים מתבצעת בפועל על ידי המנוחה ולא על ידי התובעת 2, וגם כאשר נלקח בחשבון שמדובר בכספי המנוחה מתוך מכר ביתה, אין בכך כדי לשנות המסקנה. כפי שפורט מעלה, לא הוכח כי בין המנוחה לנכדה הנתבע היו יחסים מיוחדים כלשהם, קרובים באופן מיוחד, שיש בהם בכדי להקים חזקת מתנה. הנתבע עצמו, כאמור, העיד שלא ידע מסבתו שמכרה את ביתה ב***, לא זכר אם ידע שחלתה בלוקמיה, לא זכר אילו טיפולים קיבלה וכיוצ"ב. התובעת 2 העידה: "...הוא לא אחד שבא לבקר את סבתא שלו פעם בשבוע, וגם לא פעם בחודש." (פר' עמוד 22 שורות 18-19).

103. המנוחה לא היתה קרובה לנתבע, יותר ממה שהיתה קרובה לילדיה או לנכדיה האחרים. ודוק – בתה של המנוחה *** ז"ל, נפטרה לפניה. ילדיה זכאים על פי צוואת המנוחה לשליש העיזבון יחד. לא נטען כי המנוחה העבירה להם בחייה כספים ובוודאי לא בסכומים הפנטסטיים שהועברו לנתבע. אין כל סיבה להניח שהמנוחה ביכרה את הנתבע על פני נכדיה האחרים, בפרט ילדיה של *** ז"ל.

104. הנתבע טען כי המנוחה העבירה לו במשך השנים כספים כתמיכה קבועה, אך לא ציין את היקף הסכומים שהועברו אליו. בדיון אמר כי אינו זוכר את הסכומים שקיבל (עמ' 35 שורה 26). הדעת נותנת, כי לו היה מדובר בתמיכה משמעותית, היה הנתבע זוכר היטב את הסכומים שקיבל מסבתו. המסקנה לפיה המנוחה העבירה סכומים צנועים, מתיישבת גם עם גרסת העדה גב' ***, שהעידה לגבי המנוחה: "היא אף פעם לא פספסה ימי הולדת והיא אף פעם לא נתנה מעל ומעבר."

105. נוכח האמור, אין מקום במקרה זה לקבוע שיש להחיל את חזקת המתנה.

106. בנסיבות העניין, תחול החזקה ולפיה מי שמימן הנכס מכספו, והאחר נרשם כבעליו, הרי שקיימת חזקת נאמנות לטובת הצד שמימן הרכישה. חזקה זו אמנם ניתנת לסתירה, אך במקרה דנן, לא נסתרה ויתרה מכך, הראיות חיזקו את המסקנה בדבר נאמנות והציגו תמונה ברורה, של נכד שקיבל כספים לצורך רכישת בית עבור סבתו החולה ושיפוצו לצרכיה, ופעל בכספים כראות עיניו, תוך שהוא מכסה חובותיו, לאחר מכן רוכש את הנכס תוך שימוש ביתרת הכספים שהועברו אליו ומשכונו, ובהמשך מתכחש לחובת הנאמנות, תחילה תוך הצגת גרסה לא ברורה ולאחר מכן תוך שהוא טוען למתנה.

המשכנתאות הרשומות על הבית:

107. כאמור, הנתבע אישר כי לאחר שקיבל הכספים, השתמש בהם לכיסוי חובותיו ולאחר מכן רכש את הבית נשוא המחלוקת מהכספים שנותרו, תוך שנלקחו גם משכנתאות.

108. על פי נסח הרישום שהומצא, על הבית נרשמו מספר משכנתאות והערות אזהרה לטובת בנקים.

109. משקיבלתי את הטענה כי הכספים הועברו לנתבע לשם רכישת הבית, הרי שברור כי לנתבע הועברו די כספים לצורך רכישת הבית ושיפוצו ובכל אופן לא נטען על ידי הנתבע כי העלויות עלו על הסכום שהועבר. מכאן, שהמשכנתאות שנלקחו, לא נדרשו לשם רכישת הבית והסיבה היחידה בגינה ניטלו, היתה השימוש שעשה הנתבע בכספים שהועברו אליו לכיסוי חובות פרטיים קודמים שהיו לו או לשימוש אישי אחר.

110. נוכח האמור, על הנתבע לפרוע את המשכנתאות מכספיו או להעביר את המשכנתאות הרשומות על הבית נשוא המחלוקת לנכס אחר בבעלותו לפי הסכמות אליהן יגיע עם הבנק, ולוודא שהבית יהיה נקי מכל משכון או זכות אחרת לצד ג', בתוך 60 יום.

111. הנתבע יהיה חייב לתובעים (או למי מהם - על פי זהות המשלם), כל סכום שישלמו לאחר מועד מתן פסק הדין על חשבון המשכנתאות הרובצות על הנכס, אם בתשלומים שוטפים שישולמו על ידם או בפירעונן של המשכנתאות מתוך כספי מכר הבית או בדרך אחרת. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית, ממועד התשלום לבנק ועד מועד ההחזר הכספי על ידי הנתבע.

112. התובעים יהיו רשאים לפתוח תיק הוצל"פ לגביית תשלומים ששילמו ע"ח המשכנתאות הרובצות על הנכס או לשם פירעונן.

סוף דבר – סיכום המסקנות והכרעה:

113. בעוד שהתובעים הציגו גרסה מפורטת ועדותם, בפרט עדותה של התובעת 2, היתה אמינה על בית המשפט, הנתבע הציג גרסה דלה, שאיננה כוללת פרטים מעבר לחזרה מספר רב של פעמים על הטענות שקיבל מתנה ולא התבקש להיות נאמן, ללא כל פירוט נוסף. עדותו היתה מתחמקת והותירה רושם לא אמין.

114. גרסת הנתבע בדבר קבלת מתנה מסבתו, לא הוצגה באופן ברור טרם הגשת ההליך המשפטי בתכתובות שהוצגו, אף שאין פשוטה ממנה.

115. גרסת הנתבע איננה מתיישבת עם אופן העברת הכספים, בתשלומים, בסכום כולל שאינו עגול, כאשר בפועל כל התשלומים מועברים על ידי התובעת 2.

116. גרסת הנתבע איננה מציגה כל נימוק משכנע, מדוע לאחר שלשיטתו העבירה לו התובעת 2 כספים במתנה בשם סבתו, החליטה לחזור בה ממתנה זו ולהגיש תביעה בטענה שקיבל הכספים כנאמן לשם רכישת נכס. לא הוצג כל סכסוך משפחתי עם התובעת (אשר פתחה ההליכים, יתר התובעים הצטרפו רק מאוחר יותר), אף לא הוצג בסיס להשערת הנתבע כי היא בקשיים כלכלים.

117. תשלום ראשון מועבר לנתבע ביום בו אושרה תוכנית שינויים ובניה בבית נשוא המחלוקת, עניין המחזק הקשר בין העברת הכספים לבין הבית ומחזק את הגרסה כי היה צורך בביצוע שינויים בבית לצורך התאמתו לצרכי המנוחה.

118. קיימת בנסיבות העניין חזקת נאמנות, שלא נסתרה ואף נתמכה באמצעות הראיות שהוצגו.

119. אשר על כן נקבע כדלקמן-

• התביעה מתקבלת.

• הנתבע מחזיק בזכויות בבית הידוע כגוש *** חלקה ***, רח' ***, בנאמנות עבור המנוחה *** *** ז"ל.

• הזכויות בבית ירשמו על שם המנוחה, ומהמנוחה יועברו ליורשיה, על פי הצו שניתן בעניין העזבון ביום 15.6.16. ב"כ התובעים מתמנים במשותף (ב"כ התובעים 1-2 וב"כ התובעים 3-5) ככונסי נכסים לצורך ביצוע פעולות הרישום. ניתן להגיש פסיקתא לחתימה, הן לעניין הרישום והן לעניין המינוי.

• מתוקף סמכות ביהמ"ש על פי סעיף 132 לתקסד"א הנני מורה כי עד להשלמת הרישום על שם המנוחה, ניתן צו לאיסור דיספוזיציה בבית ורישום הערת אזהרה מתאימה. תוגש פסיקתא לחתימה.

• המשכנתאות שנרשמו על הבית – על הנתבע להעביר בתוך 60 יום את המשכנתאות לנכס אחר בבעלותו או לפרוע אותן.

• כל תשלום שישולם על ידי התובעים או מי מהם, על חשבון המשכנתאות הרשומות על הבית או לפירעונן, לאחר מועד מתן פסק הדין, יהווה חוב כספי של הנתבע לתובעים. התשלום ישא ריבית והצמדה מהיום בו שולם על ידי התובעים או מי מהם ועד מועד ההחזר על ידי הנתבע. ניתן לגבות החוב בלשכת ההוצל"פ.

• מיום מתן פסק הדין, שכר הדירה מהדיירים הנמצאים בנכס, שייך לתובעים. הם הזכאים לכל פירות הנכס, על פי חלקם בירושה.

• באשר לעתירה המתייחסת לשכר הדירה שנגבה עד כה על ידי הנתבע – אין בכותרת התביעה סעד כספי ואף לא ננקב בסכום מדויק. יש צורך בהליך נפרד, על מנת לבחון שכר הדירה שהתקבל במשך השנים וכן הוצאות שהוצאו בקשר לנכס מתוך שכר הדירה. לא ניתן בהליך זה סעד כספי בגין גביית פירות הנכס בעבר. יחד עם זאת מובהר – הנתבע החזיק את הבית, מיום רכישתו, כנאמן עבור המנוחה, חרף הרישום על שמו. מכאן שגם כל כספי פירות הבית, שהתקבלו לאורך השנים, שייכים לעיזבון.

• הוצאות ההליך – בית המשפט עיין בהסכמי שכר הטרחה שהוגשו לתיק. נלקח בחשבון שהתביעה הוגשה בתחילה על ידי התובעת 2, בהמשך הצטרף התובע 1 (כאשר השניים מיוצגים על ידי אותם באי כח) ורק בשלב מאוחר הצטרפו התובעים 3-5. התובעים 3-5 לא הגישו תצהירי ע"ר ולא העידו בהליך.

• לאחר עיון בהסכמי שכר הטרחה ותוך שבית המשפט מפעיל שיקול דעתו באשר לסכום הסביר שיש לפסוק בגין ייצוג בהליכים שבפני, מצאתי לקבוע כדלקמן:

הנתבע ישלם לתובעים 1 ו 2, באמצעות באי כוחם, הוצאות ההליך לרבות שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 80,000 ₪.

הנתבע ישלם לתובעים 3-5, באמצעות באי כוחם, הוצאות ההליך לרבות שכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.

סך הכל ישלם הנתבע הוצאות ההליך בסך של 95,000 ₪.

הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום המיועד לביצוע התשלום ועד ליום התשלום בפועל.

• פסק הדין מותר לפרסום ללא פרטים מזהים.

• המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ב אדר א' תשפ"ב, 23 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.