רקע והליכים
א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיאה ברלינר, והשופטים עמית וסוקול) מיום 26.3.07, בע"א 3010/06, בו התקבל חלקית ערעור המשיבה 2 על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (סגן הנשיא בדימוס חרסונסקי) מיום 22.11.05 בת"א 9053/02.
ב. (1) עניינה של הבקשה תניית שיפוי בהסכם ההתקשרות שנחתם בין זוגלובק בע"מ (להלן זוגלובק או המבקשת) ובין פארס נג'אר בע"מ (המשיבה 1, להלן פארס) ביום 21.1.01. סאלח עראבי (המשיב 4, להלן עראבי) הועסק על-ידי פארס, אשר שימשה כחברה קבלנית לביצוע עבודות במפעל לעיבוד בשר של זוגלובק. ביום 25.11.01 נפגע עראבי בתאונת עבודה, כאשר החליק ממשטח ההגבהה עליו עמד וידו נתפסה במכונה פועלת. בית משפט השלום פסק כי עראבי זכאי לפיצוי בגין נזקיו, וכי האחריות לתאונה רובצת באופן שוה על כתפי פארס וזוגלובק. עוד קבע בית משפט השלום כי סעיף 15 להסכם ההתקשרות, אליו נשוב להלן, הוא תניית שיפוי, לפיה מתחייבת פארס לקבל על עצמה אחריות לכל נזק או פגיעה שייגרמו במהלך העבודה או בעקבותיה, ולשפות את זוגלובק בגין כל חבות שתוטל עליה בפסק דין. כן נקבע, כי הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (המשיבה 2), שביטחה את פארס, מכסה את חבותה בנזיקין של פארס כלפי עראבי, ועל כן בסופו של יום חוייבו פארס וחברת הביטוח לשאת יחדיו בכל תשלומי הנזק, וזוגלובק הופטרה.
(2) ערעור שהגישה חברת הביטוח (אף כי לא פארס עצמה) (ע"א (חי') 3010/06) לבית המשפט המחוזי בחיפה התקבל חלקית ביום 26.3.07, מן הטעם שבית המשפט לא מצא "כל אמירה מפורשת בסעיף 15 להסכם או בכל מקום אחר בהסכם ולפיה מקבל על עצמו פארס לשפות ולפצות את זוגלובק במקרה שבו ייגרם נזק לצד שלישי בשל רשלנותה או אחריותה על-פי כל דין של זוגלובק" (פסקה 27 לפסק הדין של השופט סוקול). בית המשפט קבע כי אין כל עדות להתחייבות כזו בלשון ההסכם עצמו, וכי לא הובאו בפני בית המשפט כל ראיות אשר מהן ניתן לפרש את החוזה בצורה אחרת (שם). השופט עמית אף הוסיף משלו, כי יש להעניק לתניית השיפוי בהסכם פרשנות מצמצמת, אשר אינה כוללת בחובה מקרים בהם זוגלובק חבה בעוולת רשלנות, וזאת בהתבסס על שיקולים עקרוניים ובראשם כלל הפרשנות נגד המנסח ושיקולי הוגנות ופיזור הנזק (פסקאות 10-7 לפסק הדין של השופט עמית). התוצאה היתה שזוגלובק חזרה לחוב במחצית הנזק.
(3) כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה דנא. לטענת המבקשת, פרשנותו הנכונה של סעיף 15 היא ראייתו כתניית שיפוי, על פי מכלול ההסכם ובעיקר סעיפים 20 ו-21 בו; ועוד מוסיפה המבקשת וטוענת, כי שני סעיפים אלה, שמהם התעלם בית המשפט קמא בפסק דינו, אף מהוים תניית שיפוי בפני עצמם. בנוסף טוענת המבקשת, כי ראוי שהמקרה שלפנינו יידון בערכאה שלישית, מאחר שקיימות הלכות סותרות בעניין תניות השיפוי בשני פסקי דין שניתנו על-ידי בית משפט זה - ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקוה בע"מ נ' סמרי יוסף פ"ד מו(4) 421 (1992) (להלן פרשת חרושת ברזל) וע"א 119/90 סולל בונה נ' י. שרף צינורות בע"מ (לא פורסם) (1994) (להלן פרשת סולל בונה). כן לשיטת המבקשת יש לאבחן את תניית השיפוי בענייננו מתניית השיפוי עליה נסב הדיון בפרשת סולל בונה, שם פורשה התנייה המסגרת הנורמטיבית באותו נושא - תקנה 6 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח - 1988. תקנה זו מטילה את האחריות למילוי תקנות הבטיחות בעבודה על הקבלן הראשי של העבודה, ולפי טענת המבקשת, לולא פורשה תניית השיפוי נשוא הדיון שם בצמצום, היה דינה להתבטל כבלתי-חוקית.
ג. (1) התבקשה תגובת המשיבים לעניין הטענה הקשורה בסעיפים 20 ו-21 להסכם. בתגובת המשיבים 1 ו-2 נטען, בין השאר, כי יש להפריד בין אחריותה של פארס בעילות נזיקיות לאחריותה בעילות חוזיות, וכי עניינה של הבקשה הוא אחריותה של פארס בעילות חוזיות בלבד, שאותן אין הביטוח שמספקת המשיבה 2 מכסה. עוד נטען, כי צדק בית המשפט כשפירש את סעיפי השיפוי בהסכם על דרך הצמצום, כיוון שבחינת לשונם של הסעיפים מראה שפארס התחייבה לשפות את המבקשת רק בגין תביעות הקשורות לביצוע העבודה כפי שהוגדרה בנספח להסכם שנחתם באותו יום, דהיינו הגשת עופות ותרנגולי הודו. לטענת המשיבות, מלשון ההסכם עולה שכוונתה של פארס הייתה לשפות את זוגלובק בהקשר לאחריותה ולחובותיה כמעבידה בלבד, ולא בגין מחדליה של זוגלובק עצמה. עוד נטען כי אין בחוזה הצהרה לפיה ניתן להבין שפארס משחררת את זוגלובק מאחריותה האישית בגין נזקים שייגרמו עקב רשלנותה.
(2) בתגובת המשיב 3 נטען כי חברת פארס הוקמה על-ידי המשיב 3 בשנת 2001, במטרה לבצע בעבור זוגלובק עבודות שונות בשטח מפעלה, והיא מקור פרנסתה הבלעדי. לטענת המשיב 3, חברת פארס נדרשה לחתום על ההסכם עם זוגלובק, והוא הוכן מראש על-ידי זוגלובק מבלי שניתן לפארס אפשרות לקבל ייעוץ לגביו, לעיין בו או לשנות בו דבר. המשיב 3 מציין כי הוא בעל המניות ובעל השליטה בחברה, וכי סיים בית ספר יסודי בלבד, ושליטתו בשפה העברית צנועה מאוד. לטענתו, כשחתם על החוזה בשם החברה, ידע רק כי הוא מתחייב להיות אחראי לכל נזק שייגרם למפעל זוגלובק כתוצאה מעבודתם של עובדי חברת פארס, או כתוצאה מביצוע העבודה, או תוך כדי עבודת הפועלים או כתוצאה מרשלנותם או מחדלם. באשר לסעיפים 20 ו-21 טוען המשיב 3, כי אין מדובר בהם בהתחייבות פארס לשפות את זוגלובק באופן גורף בגין כל נזק, אלא בגין נזק או תביעה שיוגשו נגדה אשר נגרמו עקב ביצוע העבודות המפורטות בחוזה.
(3) בתגובת המשיב 4 נטען כי הבקשה דנא מתייחסת ליחסים הפנימיים בין הצדדים שחויבו בתשלום הפיצויים, ועל כן מצטרף הוא לעמדת המשיבה 2. בתגובת המשיבה 5, היא החברה שתיווכה בין זוגלובק ליצרנית המכונה בה נתפסה ידו של עראבי, נטען כי הבקשה אינה מתייחסת כלל למשיבה 5 אשר התביעה נגדה נדחתה, ואף היא מצטרפת לעמדת המשיבה 2.
הכרעה
ג. (1) לאחר שעיינתי בבקשה, בצרופותיה, בתגובות המשיבים וכן בפסק דינו של בית משפט השלום (שלא צורף), באתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיענות לבקשה. העניין נשוא הבקשה כבר נדון בפני שתי ערכאות, ואינו מעורר לאמיתו עניין החורג מגדרי המחלוקת שבין הצדדים לדיון ומצדיק את התערבותה של ערכאה שלישית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). לא ראיתי מקום לטענת המבקשת כי פסקי הדין בפרשת חרושת ברזל ופרשת סולל בונה סותרים זה את זה בעניין פרשנותן של תניות השיפוי, כפי שיפורט בהמשך, ועל כן אין בבקשת ערעור זו עניין בעל חשיבות כללית - ציבורית.
(2) אומר דבר מה אף לעיצומם של דברים. תניית השיפוי נשוא הבקשה שלפנינו מופיעה בסעיף 15 להסכם, וקובעת כלהלן:
"15. 1. הקבלן יהיה אחראי לכל נזק ו/או אובדן ו/או פגיעה שיגרמו תוך כדי או עקב ביצוע העבודה לגופו או לרכושו של האדם כל שהוא (הטעות במקור - א"ר) לרבות צדדים שלישיים, בין במקום העבודה ובין מחוצה לו לרבות רכושה של החברה ו/או עובדיה ו/או הבאים מטעמה ו/או כל הנמצא במקום העבודה או בקרבתו, וינקוט בכל האמצעים הדרושים למניעתם.
2. מבלי להמעיט מאחריות הקבלן על פי הסעיף דלעיל, מתחייב הקבלן לשלם דמי נזק או פיצוי מכל סוג שהוא, המגיעים על פי דין לעובד הקבלן או לכל אדם אחר בשירותו עקב או כתוצאה מתאונה או נזק כלשהם שארעו תוך כדי או עקב ביצוע העבודה ..."
ההסכם בנוי כטופס סטנדרטי של הסכם זוגלובק עם קבלניה, שבו מולאו פרטים ובאו חתימות ללא כל שינויים, ומהותו בהקשר דנא היא משאלתה של זוגלובק להטיל את מלוא האחריות בכל ענייני העבודות על הקבלן, תוך שנקבעת אחריות הקבלן לנזקים הנגרמים "תוך כדי או עקב ביצוע העבודה", כך על פי סעיף 15. סעיף 21, הוא סעיף השיפוי (בנוסף לסעיף האחריות לתביעות - סעיף 20), קובע כי "הקבלן מתחייב לשפות את החברה בכל מקרה בו תיתבע החברה בגין נזקים שנגרמו עקב וכתוצאה מביצוע העבודות או איזה מהן". כתב שיפוי נוסף, מיום 18.11.01 כולל הוראות שיפוי באשר לתביעות לעניין יחסי עובד-מעביד.
(3) צדק בית המשפט המחוזי כאשר קבע שלשון סעיף 15 אינה מוליכה למסקנה, כי לפנינו תניית שיפוי המטילה על פארס חובה לשפות את זוגלובק בגין תביעתה בעוולת רשלנות. סעיף 15 אינו מעיד על התחייבות לשיפוי, כי אם על חבותה של פארס לנזקים שיגרמו במהלך או בעקבות העבודה, והתחייבות לשלם פיצויים בהתאם. נדמה בעיניי, כי סעיף 15 חל במקרים בהם תתעורר שאלת אחריותו הישירה של הקבלן (דהיינו פארס) לנזקים שיגרמו במהלך העבודה או כתוצאה ממנה, ומטרתו לעגן בחוזה את הסדרי האחריות והביטוח שבין פארס ובין עובדיה (בשים לב לכך, שסעיפים 15(3) ו-15(4) אשר אינם מצוטטים כאן עוסקים בהתחייבות פארס לבטח את עובדיה). אין מטרתו של הסעיף ליצור מנגנון שיפוי, והוא עוגן בהסכם, שנוסח כולו על-ידי זוגלובק, על-מנת להגן על זו האחרונה אם תיתבע בשל נזקים שתגרום עבודתו של הקבלן בגין אחריות שילוחית, שאז תוכל לטעון כי היא, מצידה, עשתה ככל יכולתה על מנת לוודא כי פעולותיה של פארס תתבצענה תוך שמירה על בטיחות העובדים והתוצר. פרשנות זו אף משתמעת ממיקומו של הסעיף בחוזה. סעיף 14 עניינו התחייבות פארס לבצע את העבודה באיכות גבוהה ולהעסיק בעלי מקצוע ברמת מיומנות גבוהה, וסעיף 16 עניינו התחייבות פארס להמציא לידי זוגלובק אישורי שלטונות בדבר מילוי חובותיה כלפיהן. הפירוש שניתן מעלה תואם את מיקומו והשתלבותו של סעיף 15.
(4) לא ראיתי - חרף סימן שאלה שהביא לבקשת התגובה - גם מקום לקבל את טענותיה של זוגלובק לעניין סעיפים 20 ו-21 להסכם, לא כשלעצמן ולא כרקע לסעיף 15. שופטי בית המשפט המחוזי פסקו פה אחד כי אין בהסכם התחייבות של פארס לשפות את זוגלובק במקרה שזו תחוייב בשל רשלנותה או אחריותה על-פי כל דין, וזאת בהתבסס על לשון ההסכם עצמו והעדר ראיות אשר מהן ניתן לפרש את החוזה בצורה אחרת, כאמור. פארס התחייבה לאחריות לכל תביעה שתוגש נגדה או נגד זוגלובק ותהיה קשורה לביצוע העבודות (בסעיף 20 להסכם), וכן התחייבה לשפות את זוגלובק בכל מקרה בו תיתבע בגין נזקים שנגרמו עקב וכתוצאה מביצוע העבודות (בסעיף 21 להסכם). מקובלת עלי פרשנותן של המשיבות 3-1, לפיה התחייבה פארס לשפות את זוגלובק בקשר לאחריותה ולחובותיה כמעביד בלבד, ולא בגין מחדליה של זוגלובק עצמה. נדמה כי לוא היתה כוונת הצדדים לתניית שיפוי רחבה עד כדי הסרת כל אחריות מזוגלובק גם בעקבות רשלנות אפשרית שלה, היה עניין זה נאמר בהסכם ברחל בתך הקטנה. מכל מקום נראה שהפרשנות המצמצמת בה פירש בית המשפט המחוזי את תניות השיפוי שבהסכם הולמת את המקרה שלפנינו, גם משום עקרון פרשנות החוזה כנגד מנסחו (ראו פרשת סולל בונה לעיל, וכן ע"א 4651/95 בני סעיד חמודה קבלני עבודות נ' המועצה המקומית עראבה, פ"ד נ(5) 81 (1997)).
ד. (1) לסיום אדרש לטענת המבקשת בעניין הסתירה הלכאורית בין הלכות בית משפט זה בפרשת חרושת ברזל ובפרשת סולל בונה. כבר ציינתי כי לדעתי אין סתירה כזאת. פרשת חרושת ברזל עסקה בתניית שיפוי שקבעה במפורש כי קבלן המשנה יפטור וישחרר את החברה עמה התקשר בחוזה מכל תביעה שתוגש נגדה לפי פקודת הנזיקין (פסקה 6 לפסק הדין); ובית משפט זה (מפי השופט אור) החיל איפוא על המקרה את ההלכה שנקבעה בע"א 675/75 צנורות המזרח התיכון בע"מ נ' סלים שעבי, פ"ד לא(3) 225 (1977), כי משהוזכרה בתניית השיפוי תביעה לפי פקודת הנזיקין באופן מפורש, אין סיבה לסייג מכלל תנייה זו תביעות בעילת הרשלנות, שהיא העילה השכיחה ביותר בתביעות מסוג זה. מנגד, בפרשת סולל בונה תניית השיפוי קבעה כי "קבלן-המשנה יהיה האחראי היחידי והבלעדי לכל תביעת נזיקין של עבדיו (טעות הדפוס במקור - א"ר) וכל הבאים מכוחם, אף אם תהיה להם עילת תביעה נגד סולל-בונה בגין היותו הקבלן הראשי בבנין" (ראו פסקה 3 לפסק הדין). במקרה זה פסק בית המשפט (מפי השופט בך) כי כפי שעולה מהמלים האחרונות של סעיף החוזה, עניינה של תניית השיפוי אינו תביעות נזיקיות בעוולת רשלנות, אלא תביעות בעילת אחריות שילוחית בלבד (פסקה 8 לפסק הדין).
(2) מן האמור עולה, כי אין סתירה בין ההלכה שנקבעה בפרשת חרושת ברזל ובין זו שנקבעה בפרשת סולל בונה. אף כי בראשונה נקבע כי תניית השיפוי הנידונה שם חלה על אחריות בנזיקין ובשניה נקבע כי תניית השיפוי הנידונה שם אינה חלה על אחריות בנזיקין, הצד השוה ביניהן הוא כי פרשנותו של הסעיף עולה מתוך לשון החוזה ונסיבות כריתתו. אין בנמצא "פתרון אוניברסלי" לכל מקרה ומקרה, אך ישנה מגמה ומדיניות, ונטייתי - כנטיית בית המשפט המחוזי הן בחוות דעת השופט סוקול והן בזו של השופט עמית - היא לפרשנות מצמצמת ודווקנית של תניית שיפוי, משיקולי מדיניות שיפוטית.
(3) אסיים בציון ההיבט המוסרי (ראו ע"א 477/05 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415, 424 (השופט אריאל), וכן אזכורו ברע"א 12/06 צמנטכל הנדסה נ' אריה שירותי כוח אדם (טרם פורסם, 2007), בעקבות דברי השופט סוקול בע"א (חיפה) 2898/04). גם מהיבט זה אין מקום בנסיבות לפטור את זוגלובק, וזאת מעבר להיבטים דלמעלה.