תביעה לפיצוי נזק גוף בגין תאונה בעבודה שארעה ביום 2.5.2018.
המחלוקת ומהלך הבירור
1.התובע יליד שנת 1978, תושב הרשות הפלסטינית. הוא הועסק על-ידי נתבעת 1, חברה קבלנית לבניין ופיתוח (להלן המעסיקה), בפרויקט תמ"א 38 ברחוב קרל נטר בראשון לציון בביצוען של עבודות בניה כלליות (להלן הפרויקט). במועד הרלוונטי ביטחה נתבעת 2 את חבות המעסיקה.
2.ביום 2.5.2018, בהיותו כבן 40, נפגע התובע בתאונת עבודה במהלך עבודתו בפרויקט; נטען, בתמצית, שנפל מגובה של 3-2.5 מטרים כשביקש לרדת בסולם מפיגום עליו עבד, מעל מרפסת דירה בקומה השביעית (להלן התאונה). התביעה הוגשה ביום 1.11.2020 בעילות של רשלנות והפרת חובה חקוקה.
3.התאונה הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונה עבודה; נקבעה לתובע נכות צמיתה בענף נפגעי עבודה בשיעור משוקלל של 19% מיום 1.1.2019 בשל מספר פגימות אורתופדיות, תוך הפעלה חלקית של תקנה 15.
4.הנתבעות התגוננו מפני התביעה וביקשו לדחותה. לצד הכחשה כללית של התאונה ונסיבותיה, נטען כי המעסיקה לא התרשלה; אם התובע נפגע, הדבר נבע מרשלנותו שלו. הועלו טענות גם במישור הנזק.
5.הנתבעות שיגרו הודעה לצד שלישי: לעבד אלפתאח מחאמיד, שהוצג כממונה בטיחות מטעם המעסיקה בפרויקט (להלן מחאמיד), ולא.א.מ פיגומים – ספק הפיגומים לפרויקט לפי הסכם עם המעסיקה (להלן ספק הפיגומים).
6.מחאמיד התגונן, כפר בזיקה למעסיקה וטען שלא ביצע עבורה תפקיד כלשהו בפרויקט; הוא הנדסאי בניין עצמאי ומדריך מוסמך לעבודה בגובה שמעולם לא התקשר עם המעסיקה למתן שירותיו. לכתב-הטענות שהופנה נגדו לא צורף מסמך שיעיד על התקשרות בינו למעסיקה.
7.מחאמיד ביקש למחוק את כתב-הטענות נגדו בשל היעדר עילה. הנתבעות חויבו להשיב לכך [החלטה מ-13.7.2021]. ההחלטה הומצאה לנתבעות אך הן נמנעו ממתן תשובה. בקדם-משפט שנערך ביום 24.2.2022 ניתן פסק-דין חלקי שהורה על מחיקת ההודעה נגד מחאמיד ללא מתן צו להוצאות על-אתר; נקבע כי הנתבעות רשאיות להגיש נגדו תביעה בהליך נפרד, תוך תשלום הוצאותיו בסך 5,000 ₪ בצירוף שיערוך, כתנאי לנקיטת ההליך.
8.בהודעה לצד שלישי לא השכילו הנתבעות לבאר אם ספק הפיגומים הוא חברה או עסק אחר. צוינו לגביו שני מספרי זיהוי, האחד ת"ז והשני ח"פ. להודעה לא צורף מסמך שיפיג את אי-הבהירות ויעיד על התקשרות רלוונטית בין המעסיקה לבין ספק הפיגומים לגבי הפרויקט. לא עלה בידי הנתבעות להציג אישור מסירה כדין לבעל-דין זה, למרות שחויבו לעשות כן [החלטות מן הימים 6.5.2021 ו-3.8.2021]. ההודעה נגד ספק הפיגומים נמחקה גם היא, בשל חוסר מעש.
9.ההליך התברר אפוא בין התובע לבין הנתבעות.
10.במועד מאוחר להגשת כתבי-הטענות, הגישו הצדדים חוות-דעת רפואיות. ביום 24.2.2022 מונה מומחה מטעם בית-המשפט שאינו מכריע בתחום האורתופדי. מתן חוות-הדעת התעכב מסיבות שנעוצות בבעלי-הדין. ביום 23.2.2023 הוגש הסדר דיוני שביטא הסכמה לגבי הנכות הרפואית; מומחה בית-משפט שוחרר מתפקידו [החלטה מ-13.3.2023]. נפסק למומחה שכר חלקי ששולם בידי התובע ונקבע שאופן הנשיאה הסופי בו יוכרע בפסק-הדין.
11.לתמיכת התביעה העיד התובע, שנחקר על תצהירו [ת/1]. הנתבעות הסתמכו על עדותו של יורי ליפשיץ, מהנדס המעסיקה בפרויקט [להלן ליפשיץ; תצהירו סומן נ/2]. הדיון הוקלט ותומלל. סיכומי הטענות הוגשו בכתב.
12.דין התביעה להתקבל, תוך חיוב הנתבעות בהטבת נזקי התובע שנגרמו בתאונה. ההפניות הן לתמליל דיון ההוכחות, אם לא צוין אחרת.
המעסיקה סיפקה לתובע סולם מסוכן לעבודה בגובה
13.התיאור שהתובע מסר לגבי התאונה היה עקבי בעיקרו. מדובר בפועל בניין פשוט, תושב הרשות, שאינו קורא עברית ואינו דובר אותה באופן רהוט. עדותו נמסרה בערבית בסיועו של מתורגמן [ר' אימות החתימה בשולי תצהיר התובע, עמ' 1 בתמליל ש' 34-33 ועמ' 2 ש' 12-6].
14.בתצהיר התובע, התאונה תוארה כך [סע' 9-7 ב-ת/1]:
ביום 02/05/2018 עליתי יחד עם עובד אחר בשם נדאל עלאן לקומה 7 על מנת לעשות סיקה לאבן אשר הודבק לבניין, ולאחר מכן לשטוף את האבן. העלייה הייתה באמצעות סולם אשר הונח על הפיגום, ולא באמצעות סולם המחבר בין קומות הפיגום. לאחר שהשלמתי את עבודת הסיקה, ורציתי להתחיל גיליתי שחסר לי ספוג לשטיפת האבן, ולכן רציתי לרדת בסולם לקומה אשר אליה מוביל, ומשם ללכת להביא ספוג. ואיך שהתחלתי לרדת בסולם, הפיגום והסולם התחילו להתנדנד, וכתוצאה מכך נפלתי ארצה מגובה של 3 מ"ר לדירה.
15.התיאור בכתב-התביעה דומה: "כדי להביא את הספוג, היה עליו לרדת בסולם של הפיגום שמוביל לדירה ומשם להמשיך בדרכו. איך שהתחיל לרדת על הסולם של הפיגום, הסולם התחיל להתנדנד יחד עם הפיגום עצמו וכתוצאה מכך הוא נפל מגובה 3-2.5 מטרים לדירה עצמה ונחבל בכל חלקי גופו" [שם, סע' 5].
16.הנתבעות הגישו תצהיר שנתן התובע במענה לשאלון [נ/1]. גם בו תוארה התאונה באותו אופן [שם, סע' 12(ג); שיבושי הלשון במקור]:
התאונה אירעה עת עבדתי באתר הבניה בראשון לציון. בשעות הבוקר, כשהגיע המנהל שלי, הוא מסר לי סידור עבודה. הוא מסר לי כי עלי לעלות לקומה 7 כדי לעשות סיקה לאבן שהודבקה לבניין ולאחר מכן לשטוף את האבן. אני עליתי יחד עם עובד נוסף בשם נדאל עלאן מבית עור לקומה 7 כדי לבצע את המטלות שהוטלו עלינו. אנחנו ביצענו את עבודות מריחת הסיקה על האבן ורצינו להתחיל בביצוע עבודות השטיפה של האבן. אנחנו סיכמו כי כל אחד מאיתנו מתחיל באזור מסוים. בטרם התחלתי, אני גיליתי כי אין לו ספוג וכי אני זקוק לספוג לצורך העבודה. אי לכך, החלטתי לרדת להביא ספוג. בינתיים, אני עמדתי על פיגום כמובן. כדי להביא את הספוג, היה עלי לרדת בסולם של הפיגום שמוביל לדירה ומשם להמשיך בדרכי. איך שהתחלתי לרדת על הסולם של הפיגום, הסולם התחיל להתנדנד יחד עם הפיגום עצמו וכתוצאה מכך אני נפלתי מגובה 3-2.5 מטרים לדירה עצמה ונחבלתי בכל חלקי גופי.
17.גרסתו של התובע לגבי אופן קרות התאונה ונסיבותיה לא נסתרה בחקירה נגדית. הוא מסר כי בבוקר יום התאונה הגיע לפרויקט, קיבל הוראה לעשות סיכה על האבן ולרחוץ אותה, נטל את הציוד הדרוש – אקדח סיכה, שפכטל ומברשת, וניגש עם עובד אחר, נדאל עלאן (להלן נדאל), לבצע את העבודה. הם לקחו את הציוד לסיכה, עלו על הפיגום והתחילו לעבוד; הציוד לשטיפה נשאר למטה [עמ' 4 ש' 10 עד עמ' 5 ש' 12].
18.התובע מסר שהפיגום שעליו עמד לשם ביצוע העבודה הורכב על הקיר החיצוני של המבנה, מעל דלת היציאה מהדירה למרפסת. סולם הגישה לפיגום הוצב כשרגליו על רצפת המרפסת והוא נשען על הפיגום, קרי, על המשטח שעליו עמד התובע בעת ביצוע העבודה. לא דובר בפיגום שבו שני משטחים זה מעל זה וביניהם מורכב סולם אינטגרלי שמחובר אליהם [עמ' 5 ש' 20-14, 34-30; עמ' 6 ש' 21-1]. בתצהירו של התובע הודגש: "[...] בפיגום אשר ממנו נפלתי, לא היו סולמות מחוברים בין קומות הפיגום, והשתמשנו בסולם אשר הונח על הפיגום לצורך עליה וירידה מהפיגום" [סע' 15 ב-ת/1; ר' גם סע' 12].
19.התיאור בחקירה נגדית תאם את עדותו הראשית של התובע כי הסולם שהיה מעורב בתאונה הונח על הפיגום ולא הורכב כחלק ממנו. בהתייחסותו לסולם כ'סולם של הפיגום' בתצהיר המענה לשאלון ובכתב-התביעה אין כדי לשנות מכך; הסולם היה האמצעי היחיד שסופק בידי המעסיקה לתובע כדי להגיע ממפלס הדירה למקום שבו היה צריך לבצע עבודה על-גבי הקיר החיצוני של הבניין, מעל מפלס הדירה והמרפסת הצמודה לה. עבורו, אכן דובר ב'סולם של הפיגום'; התייחסותו אליו כך לא מעידה על היותו סולם אינטגרלי שעוגן לפיגום וחובר אליו כך שהם היו יחידה אחת [ור' עדותו בעמ' 10 ש' 20-12].
20.אין שוני בין גרסות התובע לגבי סוג הסולם שהיה מעורב בתאונה ואופן חיבורו לפיגום, ודאי לא שוני מהותי שיגרום לדחיית עדותו מטעמי אמינות. לא מדובר בשינוי או הרחבה אסורים של חזית המחלוקת אלא במתן פירוט רגיל – פירוט כדין, במהלך שמיעת העדויות, תוך מענה לשאלות שהופנו לתובע בחקירה נגדית [ר' גם להלן בסע' 33].
21.התובע אישר כי משטח הפיגום שאליו עלה באמצעות הסולם, ועליו עמד לשם ביצוע סיכה על- גבי הקיר החיצוני, מכונה 'מיטה'; הוא נמצא שלושה מטר בקירוב מעל מפלס הרצפה בדירה שעל מרפסתה הוצב הסולם. הגישה מ'המיטה' לדירה היא באמצעות הסולם. במקום זה – על הפיגום הספציפי, עבד התובע רק ביום התאונה. כשרצה לרדת לדירה, הניח את רגלו על הסולם, הפיגום זז והוא נפל [עמ' 6 ש' 36 עד עמ' 7 ש' 31; עמ' 8 ש' 11-8]. בהמשך אמר שכאשר הניח רגל על הסולם, הפיגום זז והוא נפל עם הסולם; הדבר נבע מכך שהסולם לא חובר אל הפיגום, לא ממעידה של התובע [עמ' 18 ש' 14-6, 25]. עדותו של התובע לגבי מהלך עבודתו ביום התאונה והנסיבות בהן נפגע הייתה מפורטת וכנה ועוררה אמון.
22.התובע עבד על פיגום גם במועד שקדם לתאונה, במקום אחר בפרויקט. הוא עמד על השוני בין אותו פיגום אחר, בו הורכב סולם אינטגרלי בין 'מיטה' ל'מיטה', לבין הפיגום שעליו עבד בפעם הראשונה ביום התאונה: בפיגום שנבנה מעל המרפסות לא הוצבה 'מיטה' מעל 'מיטה' והסולם ששימש לגישה למשטח העבודה לא חובר ל'מיטה' מעליו באמצעות 'אוזניים' אלא היה סולם רגיל שהושען אל הפיגום כשרגליו על מרפסת הדירה. התובע העריך את גובה הסולם בכ-2.5 מטרים [עמ' 7 ש' 28-25; עמ' 8 ש' 24-12, 35; עמ' 9 ש' 18-5, 29-23, 39-37].
23.אין ממש במבוקשן של הנתבעות לייחס לתובע טענה כי בנופלו, נחת בתוך שטח הדירה. לדבריו, הוא נפל מהסולם למרפסת הדירה, בכניסה אליה; לכך כיוון כשציין בכתב-התביעה, בתצהירו ובמענה לשאלון כי נפל לתוך הדירה עצמה [עמ' 10 ש' 24 עד עמ' 11 ש' 5]. קריאה שלהם אינה כרוכה במסקנה סבירה כי התובע ייחס לעצמו כישורים על-טבעיים, תוך תעופה מסולם שרגליו על מרפסת הדירה אל תוך שטח הדירה פנימה.
24.חרף הכחשת התאונה ונסיבותיה בכתב-ההגנה [בסע' 5], אין מחלוקת אמיתית על התרחשות התאונה בפרויקט, בתאריך בו נקב התובע. אין מחלוקת שהתובע נשלח לבצע עבודות שחייבו אותו לעבוד בפיגום שהותקן בגובה, מעל מפלס הרצפה של דירה בקומה השביעית. אין מחלוקת כי בתאונה היו מעורבים פיגום וסולם והתובע נפל למפלס הרצפה של הדירה כשרצה לרדת מן הפיגום לצרכי ביצוע העבודה שהוטלה עליו בידי מעסיקתו. במה הדברים אמורים?
25.ליפשיץ, עד הנתבעות, שימש בפרויקט כמהנדס ביצוע מטעם המעסיקה. הוא עובד ותיק שהחל לעבוד אצלה בשנת 2011 [עמ' 27 ש' 21-20]. בעת הרלוונטית לתאונה חילק ליפשיץ את זמנו בין שניים-שלושה אתרים ולא נכח באופן קבוע בפרויקט בו ארעה התאונה. מי שעשה כן היה מנהל העבודה, איגור רוטשטיין, שהינו גם בעל החברה המעסיקה [להלן איגור; עמ' 27 ש' 20 עד עמ' 28 ש' 1; עמ' 28 ש' 30-16]. איגור נכח בפרויקט ביום התאונה, בעת קרותה [עמ' 36 ש' 30-26].
26.למרות זיקתו ההדוקה של איגור למעסיקה – מהיותו בעליה, וחרף ידיעתו על-אודות כל אשר נעשה בפרויקט ביום התאונה ועובר לו מתוקף נוכחותו בפרויקט באופן קבוע כמנהל העבודה, הוא לא נמנה על עדי הנתבעות.
27.ליפשיץ נכח בפרויקט כשקרתה התאונה [עמ' 33 ש' 16]. לנתון חשוב זה אין זכר בתצהירו, שהיה תמציתי ודל: צוין בו שלא היה פגם בסולם שהתובע עבד עליו, התובע קיבל הדרכות ואמצעי מיגון לצרכי עבודתו, ואם נפל מסולם במהלך עבודתו כפי שטען, הדבר קרה משום שלא מילא אחר ההנחיות שקיבל ופעל בניגוד להוראות הממונים עליו [נ/2 בסע' 8-4].
28.בחקירה נגדית מסר ליפשיץ לראשונה שהוא הגיע אל מקום התאונה חמש דקות אחרי קרותה, ראה את הסולם ומצא שהכול בו בסדר. לעדות זו, שהיא מהותית להגנתן של הנתבעות, אין זכר בתצהירו בלי שניתן לכך הסבר. כבישת עדות בעניין מרכזי נזקפת לחובת עד הנתבעות.
29.ליפשיץ ידע על קרות התאונה בזמן-אמת. הוא מילא תפקיד מהנדס פיקוח בפרויקט והיה עובד ותיק במעסיקה. ליפשיץ ידע על פגיעתו של התובע – עובד של המעסיקה בפרויקט, באופן שהיה כרוך בהזמנת אמבולנס למקום. ליפשיץ ידע שהתאונה טעונה דיווח למשרד העבודה [עמ' 38 ש' 34-33]. הוא פטר עצמו באומרו שאינו יודע אם נשלח דיווח והסתפק בהנחה שהדבר נעשה [עמ' 38 ש' 37-35]. הנחה והשערה, חלף ידיעה ממשית, היו מאפיין חוזר בעדותו. הדיווח על התאונה למשרד העבודה לא הוצג בידי הנתבעות, באופן שמכונן חסר בראיותיהן.
30.אילו הייתה אמת בטענתו של ליפשיץ כי לא היה פגם בסולם וכי הוא עוגן אל הפיגום כהלכה, כך שנפילת התובע ממנו קרתה רק מחמת חוסר זהירותו שלו ולא בשל רשלנות של המעסיקה, חזקה שהיה ממהר לתעד את מקום התאונה, את הסולם ואת אופן חיבורו לפיגום בתצלומים. תצלום אחד טוב מאלף מילים; בימינו, לכל אדם יש מכשיר סלולרי חכם בכיסו כך שהתיעוד החזותי הוא זמין, נגיש וקל. באופן מפתיע, אין טענה שליפשיץ תיעד את מקום התאונה, הסולם והפיגום. החסר מעורר שאלות אשר נזקפות לחובת הנתבעות; הן מתיישבות עם הסתרת הגעתו של ליפשיץ למקום התאונה דקות אחדות לאחר קרותה, ללא התייחסות לכך בעדותו הראשית.
31.בין השיטין הודה ליפשיץ שהסולם אכן נפל. כשנשאל איך נפל הסולם, אמר: "אין לי מושג איך נפל הסולם, הסולם לא צריך ליפול שם, אין מצב שסולם כזה יכול ליפול" [עמ' 34 ש' 34-32]. הוטח בו כי בכל זאת הסולם נפל, ואזי אמר שאינו יודע איך הדבר קרה ומצא מפלט בהשערה: "יכול להיות שפירקו אותו" [שם, ש' 38-35]. ליפשיץ לא הצהיר כי הסולם לא נפל. משמע, בהגיעו למקום דקות אחדות לאחר קרות התאונה, הסולם לא היה מורכב לפיגום אלא דווקא מפורק. הדבר תואם את עדות התובע כי הסולם נפל יחד עמו [עמ' 18 ש' 25].
32.אין לייחס משקל ראייתי לניסיונו של ליפשיץ לחזור בו בחקירה החוזרת ולטעון כי כשהגיע אל מקום התאונה, הסולם נמצא במקומו והתובע היה על הרצפה בתוך הדירה [עמ' 50 ש' 35-29]. דובר בעדות לא אמינה במובהק. אילו היה התובע בתוך הדירה פנימה סמוך לאחר התאונה, היה ליפשיץ מציין זאת בהדגשה בעדותו הראשית – שכן הדבר מרחיק את התובע מן המקום בו נמצאו הפיגום והסולם. אין בתצהירו של ליפשיץ התייחסות לכך. עדותו, לפרטיה וכמכלול, נשאה אופי משתנה ומתפתח ולא עוררה אמון.
33.עדות התובע לפני כי הסולם נפל יחד עמו אינה הרחבת חזית אסורה. היא לא גרמה לנתבעות הפתעה, ודאי לא עיוות דין; ליפשיץ הודה כי התאונה הייתה כרוכה בנפילת הסולם. מתן פירוט עובדתי במהלך עדות, בתוך גבולות המחלוקת שהותוו בכתבי-הטענות ובגדרו של אותו סיפור המעשה, אינו הרחבת חזית או שינוי שלה [ע"א 311/83 פינקלשטיין נ' פלבסקי, פ"ד לט(1) 496 (1985); רע"א 4179/17 יותר סוכנות לביטוח (1989) בע"מ נ' רובין (2018)].
34.בתצהירו הדגיש התובע, ופירט, כי הסולם המעורב בתאונה רק הונח על הפיגום, בניגוד לסולם שמקובע אליו [סע' 8 ב-ת/1]. בתצהירו של ליפשיץ אין התייחסות לכך; הוא הסתפק באמירה כללית, סתמית, כי "לא היה כל פגם בסולם אשר עליו עבד התובע" [סע' 7 ב-נ/2]. בחקירה נגדית ציין ליפשיץ לראשונה כי בחלק העליון של הסולם יש שני להבים שנתפסים ב'מיטה' של הפיגום [עמ' 34 ש' 29-28]. זה נתון מהותי שצריך היה לקבל ביטוי מפורש בעדותו הראשית, אך הוא חסר בה בלי שניתן לכך הסבר.
35.אין מנוס מלקבוע שתצהירו של עד הנתבעות היה חסר באופן גורף בעניין שבליבת המחלוקת ושנוגע לנסיבות התאונה ולשאלה מי אחראי לה, התובע או המעסיקה. אין בו התייחסות לסוג הפיגום והסולם שהיו מעורבים בתאונה. הוסתרה בו הגעתו של ליפשיץ אל מקום התאונה מיד לאחר קרותה. מתן עדות ראשית דלה, חלקית ומסתירה עומד לנתבעות לרועץ.
36.ליפשיץ הצהיר שאיגור, מנהל העבודה, בדק את הפיגום מדי בוקר. איגור נכח בפרויקט גם ביום התאונה. נובע מכך שעדותו של איגור חיונית לגרסת הנתבעות כי נפילת התובע מהסולם קרתה רק בשל חוסר זהירותו – לא עקב פגם בסולם ובחיבורו לפיגום. היא נדרשה גם להוכחת גרסתו של ליפשיץ, שלא נזכרה בתצהירו, כי הסולם חובר לפיגום באמצעות 'אוזניים', כחלק אינטגרלי ממנו – בניגוד לעדות התובע כי הסולם המעורב בתאונה רק הונח על הפיגום, ללא עיגון אליו.
37.אף-על-פי-כן, איגור לא נמנה על עדי הנתבעות בלי שניתן לכך הסבר שיניח את הדעת [עמ' 35 ש' 22-17]. ליפשיץ אישר שלבדיקה היומית של הפיגום ניתן ביטוי ביומני העבודה של המעסיקה אך הוא לא הציגם כראיה; גם לכך לא ניתן נימוק של ממש [עמ' 35 ש' 30 עד עמ' 11]. הוא נשאל על כך בידי בית-המשפט והתקשה לתרץ את החסר הראייתי.
38.הימנעות המעסיקה מהבאת ראיות בעלות חשיבות לגרסתה – השמעת עדות של בעלי המעסיקה איגור והצגת יומני העבודה מיום התאונה, מקימה חזקות ראייתיות שפועלות נגדה ומספקות חיזוק לגרסת התובע לגבי קרות התאונה ונסיבותיה [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991); ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)]. סמוך לפני דיון ההוכחות ביקשו הנתבעות להשלים את ראיותיהן. הותר להן לצרף תיק מוצגים נוסף [החלטות מ-2.6.2024 ו-16.6.2024]. הן לא ניצלו זאת כדי להגיש תצהיר של איגור ולהציג יומני עבודה (או את הדיווח על התאונה למשרד העבודה).
39.אי-השמעת עדותו של נדאל לא מכוננת חסר בראיות התובע. התובע אישר שנדאל עלה יחד עמו לדירה בקומה שבע וביצע עבודה מאותו סוג על הפיגום אך כל אחד מהם עבד באזור אחר [סע' 12(ג) ב-נ/1; עמ' 5 ש' 7-5 ועמ' 11 ש' 21]. כאשר נשאל מדוע לא זימן עדים להוכחת התאונה, מסר שאינו יודע אם מישהו ראה אותה [עמ' 17 ש' 30-28]. עד הנתבעות, ליפשיץ, אישר זאת: "אני הבנתי שאף אחד לא ראה את התאונה" [עמ' 36 ש' 38]. אם נדאל לא היה עד ראיה לתאונה, אי-זימונו אינו מטה את הכף לחובת התובע.
40.בתביעה לתשלום דמי-פגיעה שהתובע הגיש למוסד לביטוח לאומי בגין התאונה אין אמירה על כך שנדאל היה עד ראיה לתאונה. בסעיף המתאים נרשם דווקא שלא היו עדים לתאונה [עמ' 13 בקובץ מוצגי הנתבעות]. בכך שבהמשך אותו סעיף נמנו שמותיהם של נדאל ועובד נוסף, מוחמד סלימאן, אין לשנות מכך. התובע אישר שהוא חתם על הטופס אך לא הוא מילא את פרטיו [עמ' 13 ש' 37-24]. נתתי אמון בתשובתו הכנה של התובע כי סביר שהוא חתם על הטפסים שהוגשו למוסד לביטוח לאומי בלי שידע מה תוכנם [עמ' 14 ש' 4-1]; הוא עמד על דעתו כי לא אמר שהעובדים הללו ראו את התאונה [שם, ש' 24-20]. מדובר בפועל פשוט שאינו כותב וקורא בעברית; לא די בחתימתו על המסמך כדי לזקוף לתובע אחריות למלוא תוכנו, ודאי שעה שהוצהר בו כי לתאונה לא היו עדים. ההצהרה תואמת את הודאתו של ליפשיץ, עד הנתבעות, כי לתאונה לא היו עדים; כאשר הגיע הוא למקום, כמה דקות לאחר שהתרחשה, הסולם היה מפורק – לאחר שנפל.
41.ניתן לסכם ולקבוע: לא היו עדי ראיה לתאונה. ליפשיץ בא למקום דקות לאחר שקרתה וראה שהסולם ששימש לעליה ממפלס הדירה ל'מיטה' של הפיגום נפל. עדותו, שנמסרה לראשונה בחקירה נגדית, כי 'אולי' פירקו את הסולם, היא השערה. טמונה בה הודאה והדחה: הסולם אכן היה מפורק מן הפיגום מיד לאחר התאונה, אך אפשר שהדבר נבע לא מנפילתו יחד עם התובע אלא מכך שמאן דהוא ניתק אותו מן הפיגום.
42.נטל השכנוע לגבי החלק המדיח של הטענה חל על הנתבעות [אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 82 (מהדורה עשירית, 2009); ע"א 4340/06 עו"ד לילוף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פס' 28 (2010)]. היה עליהן להביא ראיות לכך שניתוק הסולם מהפיגום לא קרה כחלק מהתאונה – כפי שתיאר התובע, אלא מסיבה אחרת שאינה מקימה חבות שלהן להתרחשותה.
43.התובע לא ניתק את הסולם. אילו היה הסולם מחובר לפיגום כהלכה, כך שהתאונה התרחשה רק בשל מעידתו בעודו מבקש לרדת מ'המיטה' של הפיגום לדירה באמצעות הסולם, אזי היה התובע נופל מן הסולם למרפסת אך הסולם היה נותר מחובר לפיגום לאחר נפילתו. התובע לא פירק את הסולם מיד אחרי שנפל, בדקות המעטות שחלפו עד שליפשיץ בא למקום; הוא נחבל בגופו ואמר שאיבד את הכרתו לזמן קצר [עמ' 11 ש' 25, 37]. לתאונה לא היו עדי ראיה שיכלו לפרק את הסולם מיד אחרי נפילת התובע ממנו. אני דוחה אפוא את התזה כי 'יד נעלמה' פירקה את הסולם, עליה רמז ליפשיץ בעדותו לפני.
44.בכך שבטופסי התביעה למוסד לביטוח לאומי לא נזכרו סולם ופיגום אין כדי להטות את הכף לטובת הנתבעות, תוך דחיית התביעה. בתיאור התאונה נרשם כי התובע עבד בשטיפת אבן ונפל [עמ' 13 בתיק מוצגי הנתבעות]. העבודה שתוארה שם בוצעה בידי התובע בגובה, על-גבי פיגום שנמצא מעל מרפסת הדירה. ליפשיץ הגיע למקום דקות אחדות אחרי התאונה וראה כי התובע נפל והסולם ששימש לעליה לפיגום מפורק. לשם הכרה בתאונה בעבודה וקבלת דמי-פגיעה, למנגנון הפגיעה הפרטני יש חשיבות קטנה; מרכז הכובד מצוי בכך שהתאונה ארעה במקום העבודה, תוך כדי ביצועה.
45.במהלך עדות התובע עוררו הנתבעות לראשונה טענה כי בתביעה לדמי-פגיעה נוספו מילים שלא נמצאו במקור: לצד הכיתוב "עבד בשטיפת אבן ונפל" הוסיף מאן דהוא בכתב יד שונה את המילים "מגובה של 3 מטר". התובע עמד על דעתו כי הוא נפל מהסולם כשביקש לרדת מהפיגום, כפי שתיאר; הוא לא מילא את התביעה לדמי-פגיעה ורק חתם עליה, בלי לדעת מה נרשם בה. לדבריו, אינו יודע מי הביא לו את הטפסים, המעסיקה או בא-כוחו [עמ' 15 ש' 28-14]. דובר בעדות כנה; היא תאמה את התרשמותי מהתובע כאדם פשוט, לא מתוחכם.
46.אם ביקשו הנתבעות לעורר טענת זיוף לגבי התביעה לתשלום דמי-פגיעה, היה עליהן לעשות כן בדרך המלך. המסמך צורף לראיותיהן. הוא נושא את חותמת המעסיקה ואת חתימתו של איגור בעליה. איגור הדיר את רגליו מבית-המשפט ולא נתן תצהיר. לא הובאה עדותו כי בזמן-אמת, המסמך שעליו חתם לא כלל את המילים 'מגובה של 3 מטר', ויש לראות בהן תוספת מאוחרת. בתצהירו של ליפשיץ אין לכך כל התייחסות. כך או כך, הוכח כדבעי כי נפילתו של התובע ארעה מגובה שעלה על שני מטרים; אדרש לכך בהמשך.
47.כל הדברים הללו מוליכים לקביעה כי בניגוד לגרסת הנתבעות, הסולם לא היה בטיחותי ותקין בהלימה לייעודו; הוא לא חובר לפיגום בקרסים ('אוזניים') או בדרך אחרת, באופן שימנע את ניתוקו מן הפיגום כשהוא משמש למעבר עובדים בין הדירה לבין ה'מיטה' של הפיגום, עליה הם נדרשו לעמוד כדי לבצע עבודה בקיר החיצוני של הבניין.
48.אכן, עדות התובע על-אודות מנגנון הפגיעה ואופן קרות התאונה היא עדות יחידה של בעל-דין כמשמעה בסעיף 54(2) לפקודת הראיות. בה בעת, יש לה חיזוק חיצוני במשמעות האמורה שם. אילו מעד התובע מהסולם בשל חוסר זהירותו – למרות שהסולם עוגן באופן בטיחותי לפיגום, היה התובע נופל למרפסת הדירה מתחת לפיגום אך הסולם היה נותר במקומו, מקובע לפיגום. לא כך אירע. לא רק התובע נפל; גם הסולם נפל. הדבר מתיישב עם גרסת התובע. הוא שולל את גרסת הנתבעות כי הסולם חובר לפיגום ולא היה עשוי להתנתק. יש אפוא בסיס לקביעת ממצא לטובת התובע תוך אימוץ גרסתו לגבי קרות התאונה, נסיבותיה והגורם לה.
49.היה בידי הנתבעות להביא ראיות ששוללות קביעה זו, אך הן נמנעו מכך. איגור הוצג על-ידי ליפשיץ כמי שבדק את הפיגום מדי יום לשם הבטחת תקינותו, אך עדותו לא נשמעה. הבדיקה ותוצאתה תועדו, כך נטען, ביומני העבודה – שלא הוגשו. נציג מוסמך של ספק הפיגומים לא זומן בידי הנתבעות ליתן עדות שתראה כי בפיגום שהיה מעורב בתאונה הותקן דווקא סולם אינטגרלי שעוגן אליו – לא סולם חיצוני, חסר קיבוע, כזה שהתובע תיאר. לאי-הבאת ראיות רלוונטיות יש משמעות. היא נזקפת לחובת הנתבעות ומספקת חיזוק לגרסת התובע.
50.ליפשיץ הסתבך בעדות לא אמינה כשניסה ליישב בין התאריכים בתיעוד שנערך בין המעסיקה לבין ספק הפיגומים. לא היה בפיו הסבר לכך שהתאריך שיוחס להסכם עם ספק הפיגומים מוקדם לתאריך בו התנהל בין המעסיקה לבין הספק משא ומתן לגבי מחיר השירות שייקבע בהסכם [עמ' 19-14 במוצגי הנתבעות]. בצר לו הסתמך ליפשיץ על השערה, חלף ידיעה ממשית [עמ' 40 ש' 27 עד עמ' 42 ש' 39]. הוא נטל לעצמו את החירות לשער כי התאריך בתיעוד שעמו נדרש להתמודד הוא 'טעות' [עמ' 41 ש' 8, 15; עמ' 42 ש' 8, 12, 20, 21, 34, 35, 38]. עדות שעיקרה 'כנראה' ו'יכול להיות' אינה מסייעת לנתבעות ואינה בסיס לקביעת ממצא לטובתן.
51.אני מעדיפה את עדות התובע על פני גרסת עד הנתבעות. נפילתו נבעה מאי-התאמה של הסולם שסופק לו לצרכי גישה לפיגום שעליו נדרש לבצע עבודה ביום התאונה, לא ממעידה לא זהירה שאין לה קשר לסביבת העבודה שהמעסיקה סיפקה.
52.בתיעוד הרפואי אין לשנות מכך. ממקום התאונה פונה התובע לבית-החולים אסף הרופא וטופל במחלקה לרפואה דחופה. סיבת קבלתו תועדה: "בן 40, נפילה מגובה כ 2.5-3 מטר היום בעבודה. התקבל לחדר הלם" [עמ' 165 בנספחי ת/1]. לצרכי טיפול רפואי, מנגנון החבלה הוא שחשוב, לא השאלה אם היו מעורבים בו סולם ופיגום. צוין גם שהתובע אינו זוכר פרטים לגבי האירוע [שם, עמ' 166]. התובע התייחס לכך בעדותו ואמר שהדבר סביר כי בהתחלה, סמוך לתאונה, לא זכר דבר [עמ' 16 ש' 23-21; עמ' 17 ש' 16-13]. בשים לך לכך שהוא איבד הכרה מיד אחרי התאונה וטופל בחדר הלם, יש הלימה בין תשובתו לבין נסיבות האירוע שבו נפגע.
53.התובע העריך שהתאונה קרתה בין השעות תשע לעשר בבוקר [עמ' 5 ש' 1]. הוא התקבל במיון בית-החולים בשעה 11:42, באופן שמתיישב עם עדותו [עמ' 163 בנספחי ת/1].
54.התובע ייחס את נפילתו לכך שהסולם לא עוגן לפיגום: "היו צריכים לקשור טוב ולייצב טוב את הפיגום [...]. אילו היה מיוצב 100% מהסולם קשור, אז לא הייתי נופל" [עמ' 19 ש' 32-31]. בשים לב למחלוקת הממשית – קרי, אם התובע מעד במהלך ירידתו מן הפיגום בשל חוסר זהירותו, או שמא נגרמה נפילתו מכך שהסולם לא חובר לפיגום ויצר סיכון שהתממש, אין כל משמעות לכך שהפיגום והסולם לא נזכרו בתיעוד הרפואי או בטפסים שהתובע מילא למטרה של מיצוי זכויותיו במוסד לביטוח לאומי.
55.ליפשיץ מסר שאורך הסולם שמורכב על פיגום כ-2.40 מטרים; לשיטתו, לא ניתן ליפול מגובה שלושה מטרים כי הפיגום לא נבנה בגובה כזה [עמ' 38 ש' 4-1; עמ' 39 ש' 37-36]. אין בתצהירו התייחסות לנושאים אלו, למרות שהיא נדרשה כדי להתמודד עם עדות התובע בתצהירו כי נפל מגובה שלושה מטרים [סע' 9 ב-ת/1]. גם בהקשר זה הייתה עדותו של ליפשיץ דלה וחסרה. לאחר התאונה, היה הסולם ברשות המעסיקה. היה ביכולתה לצלמו ולתעד את מידותיו. היה בידה לזמן את ספק הפיגומים כדי להעיד על המידות בהן נבנה הפיגום שממנו נפל התובע. דבר מכל אלה לא נעשה.
56.התובע העריך את אורכו של הסולם שממנו נפל בכ-2.5 מטרים [עמ' 9 ש' 29-23]. גם לפי גרסתו וגם לפי עדותו של עד הנתבעות, התובע נפל מסולם שאורכו למעלה משני מטרים, זאת כאשר הוא נמצא ברום הסולם.
57.מצאתי כי הסולם ממנו נפל התובע לא עוגן לפיגום שעליו עבד ולא היה סולם אינטגרלי שחובר לפיגום. קיבלתי את עדות התובע כי דובר בסולם שראשו הושען לפיגום כשרגליו על-גבי רצפת מרפסת הדירה. אורך הסולם כ-2.4 מטרים. ליפשיץ אישר זאת. הנתבעות לא הראו שבמקום עבודתו של התובע ביום התאונה נעשה שימוש בסולם אחר שמידותיו שונות. מאחר שהסולם לא הורכב כחלק מהפיגום אלא הושען עליו, ומאחר שהתובע העיד שנפל ברגע שהניח את רגלו על הסולם כדי לרדת מהפיגום לדירה, אני קובעת שנפילתו הייתה מגובה של כ-2.4 מטרים.
ציוד לעבודה בגובה והדרכות בטיחות
58.בתצהירו ציין התובע כי לא קיבל אמצעי בטיחות למניעת נפילה, לרבות רתמת בטיחות. אחרי שנפל, הובאה רתמה ונזרקה באזור התאונה; הפיגום פורק אחרי שהתאונה קרתה [סע' 11, 12 ו-16 ב-ת/1]. ליפשיץ גרס כי לתובע סופקו אמצעי מיגון בהתאם לעבודה שנדרש לבצע וכי הלה קיבל הדרכות והנחיות בטיחות על-ידי המעסיקה ועל-ידי ממונה הבטיחות 'מחמוד בטיחות בגובה' [סע' 6-5 ב-נ/2].
59.התובע נחקר לגבי ציוד הבטיחות שנמסר לו על-ידי המעסיקה ביום התאונה. הוא אישר שקיבל נעליים וקסדה שאותה חבש, בנוסף לציוד שנדרש לשם ביצוע סיכה ושטיפה של האבן; הוא לא נשאל על קבלת רתמה [עמ' 4 ש' 28-20, 38-33]. עדותו הראשית, לפיה לא קיבל רתמה לעבודה בגובה, לא נסתרה.
60.ליפשיץ הודה שהמעסיקה אינה מנהלת רישום לגבי ציוד בטיחות שהיא מוסרת לעובדיה. הציוד נמסר בידי מנהל העבודה שנמצא בשטח [עמ' 33 ש' 38-21; עמ' 44 ש' 31-27]. מנהל העבודה ביום התאונה, איגור, לא נתן עדות בעניין חשוב זה, חרף היותו בעליה של החברה-המעסיקה.
61.גם בעניין זה, אני מעדיפה את עדות התובע על-פני עדות ליפשיץ. בקסדה ונעלי עבודה אין די כדי להגן על עובד שמבצע עבודה בגובה מפני נפילה. היה על הנתבעות להראות שהמעסיקה סיפקה לתובע רתמת בטיחות לשם ביצוע עבודה על פיגום שהותקן בגובה; הן לא הביאו בדל ראיה לכך. הצורך ברתמה או אמצעי דומה נדרש באופן מיוחד לאור זאת שהסולם שסופק לשם ירידה מן הפיגום היה מסוכן ולא עוגן אליו. מדובר אפוא בחסר על-גבי חסר.
62.ליפשיץ טען שהתובע קיבל הדרכות מן המעסיקה וממחאמיד – אותו מחאמיד שההודעה לצד שלישי שהוגשה נגדו נמחקה בהיעדר עילה. הוצג תיעוד לפיו מחאמיד נתן הדרכה לעבודה בגובה בתאריך 9.4.2018 לכמה מעובדי המעסיקה ובהם התובע [עמ' 3-2 במוצגי הנתבעות]. התובע אישר שקיבל הדרכה זו [עמ' 18 ש' 34 עד עמ' 19 ש' 7]. מדובר בהדרכה רלוונטית; לפי התיעוד שהוצג לגביה היא נסבה על עבודה על סולמות, על פיגומים נייחים ומעל גגות שטוחים ומשטחי עבודה. ההדרכה ניתנה פחות מחודש ימים לפני התאונה.
63.הוצג לתובע תיעוד על-אודות הדרכה שקיבל מהמעסיקה בתאריך 9.3.2018, יחד עם עובדים רבים נוספים ששמותיהם נמנו במסמך [עמ' 1 במוצגי הנתבעות]. התובע שלל זאת ואמר כי מה שהוצג במסמך כחתימתו – אינו חתימתו; ההדרכה היחידה שניתנה לו הייתה ההדרכה לעבודה בגובה שאותה אישר [עמ' 19 ש' 25-15].
64.ליפשיץ מסר עדות לא אמינה לגבי מסמך זה. ההדרכה האמורה שם לא ניתנה על-ידו והוא אינו עוסק בהדרכות [עמ' 29 ש' 30]. בין התובע לבין המעסיקה התנהל הליך בבית-הדין לעבודה, בו הגיש התובע תביעה לגבי זכויותיו; הוא טען בין השאר כי תלושי שכר שהמעסיקה הנפיקה לא שיקפו נכונה את נתוני שכרו והיקף עבודתו [סע"ש (ת"א) 21198-01-21 אבונאר - רוטשטיין בע"מ; להלן ההליך בבית-הדין]. גם שם הסתמכה המעסיקה על תצהיר בחתימת ליפשיץ [סומן ת/2 בהליך דנן].
65.בתצהירו בהליך בבית-הדין העיד ליפשיץ כי לא התקיימה עבודה במעסיקה בימי שישי בשבוע [סע' 10 סיפא ב-ת/2]. גם בעדותו לפני, ליפשיץ אישר שלא עובדים אצל המעסיקה בימי שישי [עמ' 30 ש' 19 עד עמ' 31 ש' 1]. הוטח בו שלפי מסמכי המעסיקה, אותה הדרכה כללית התקיימה ב-9.3.2018 שחל ביום שישי בשבוע [בית-המשפט בדק ואימת נתון זה].
66.עד הנתבעות לא הצליח לספק הסבר לכך שעובדי המעסיקה קיבלו הדרכה, כך לטענתה, ביום שאינו יום עבודה. כשניסה ליפשיץ ליישב את הסתירה בין עדותו (לא עובדים ביום שישי) לבין מסמכי המעסיקה (ההדרכה ניתנה לעובדים ביום שישי), נזקק להשערות שהותירו רושם שלילי וחשפו היעדר ידיעה [עמ' 32 ש' 32-5]. בנסיבות אלו, אין בתיעוד שהנתבעות צרפו כדי ללמד על מתן הדרכה נוספת, מעבר לזו שהתובע קיבל בתאריך 9.4.2018.
67.הגשת תיעוד של המעסיקה שיש בו מצג לגבי מתן הדרכה לעובדים בתאריך שלידו הם נדרשים לחתום – שעה שלשיטתה שלה לא ניתן לתת להם הדרכה בתאריך זה, אינה דבר של מה בכך. כאמור, חוסר התאמה נגלה גם בין מסמכי המעסיקה לגבי תאריך ההסכם עם ספק הפיגומים. לאי-ההתאמות לא ניתן הסבר שיניח את הדעת.
הפרת חובה חקוקה, רשלנות ואשם תורם
68.הקביעות לעיל מעידות על רשלנות של המעסיקה כלפי התובע אשר גרמה לתאונה. אילו סופק סולם בטיחותי לשם עלייה לפיגום שעליו נדרש התובע לעבוד וירידה ממנו – סולם שחובר ועוגן לפיגום, לא הייתה התאונה מתרחשת. מתן קסדה ונעליים לתובע לביצוע העבודה אינו משנה מכך, אף לא עריכת הדרכה לעבודה בגובה. אין צורך להרבות מילים על חובתו המושגית של המעסיק כלפי עובדיו; עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה ולפקח על התקיימותה.
69.בפסק-דינו של כב' מ"מ הנשיא י' עמית (בשבתו בבית-המשפט המחוזי) נקבע כך: "חובתו המושגית של המעביד כלפי העובד היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה" [ת"א (מח' חי') 770/99 האדר נ' דדון, פס' 12 וההפניות שם (2005)].
70.הנזק שנגרם לתובע בתאונה הוא מסוג הנזק שצפוי כי ייגרם – עובדתית ומשפטית, בשל ביצוע עבודה בגובה, על-גבי פיגום, כשאמצעי הגישה היחיד אליו הוא סולם שאינו מקובע לפיגום אלא נשען עליו באופן חופשי. כל רכיבי עוולת הרשלנות לפי סעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין מתקיימים בתאונה באופן מובהק. אין צורך להרחיב על כך את הדיבור.
71.בעניין האדר נ' דדון שנזכר לעיל נקבע עוד: "סעיף 50 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל-1970 מורה, כי כאשר יש צורך לעבודה במקום ממנו עלול אדם ליפול מגובה של יותר משני מטרים '.. ואין המקום מאפשר אחיזת-רגל בטוחה, ולפי הצורך - אחיזת-יד בטוחה, יותקנו - ככל שהדבר מעשי בצורה סבירה - אמצעים לבטיחותו על ידי גידור או באופן אחר.' גם אם אניח, לזכות הנתבעת, שלא היה זה מעשי להקים פיגום או גידור כלשהו לצורך ביצוע עבודת ליטוש המוזאיקה מבחוץ, הדבר מחייב הקפדת יתר על יציבותו ותקינותו של הסולם, לאור תקנה 74 לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בנייה), תשמ"ח-1988, הקובעת כי 'סולם נייד יועמד על בסיס אפקי איתן, יוסמך ויושען על סמך יציב באופן שווה על זקפיו כך שלא יזוז מקרית ממקומו בעת השימוש בו'. במקרה שלפנינו, הנפילה מהסולם לעצמה, עשויה להעיד על כך שהסולם לא הוצב כיאות" [שם, פס' 13].
72.הדברים יפים וחלים בענייננו. המעסיקה סיפקה לתובע סולם שאינו בטיחותי לסביבת עבודתו ותנאיה, לרבות היותה עבודה בגובה. היא לא סיפקה אמצעים שיגנו עליו מפני נפילה, כאשר ירצה לרדת מן הפיגום לדירה ששימשה כגישה למקום העבודה. בקסדה אין כדי למנוע נפילה; היא נועדה לרכך את תוצאותיה ולמזער את נזקיה, אם תתרחש. לתובע לא סופקה רתמה או אמצעי אחר שיגן עליו בעומדו על הפיגום, במעבר מן הפיגום לסולם ובעת רדתו בסולם.
73.התובע הפנה לחיקוקים הללו (ולאחרים) בכתב-התביעה, תוך טענה שהפרתם בידי המעסיקה כוננה עוולה של הפרת חובה חקוקה [שם, סע' 27-26]. הצדק עמו. הפרתן של חובות חקוקות בידי המעסיקה, באופן שיצר סביבת עבודה לא בטוחה וכונן סיכון שהתממש בקרות התאונה, מספקת תימוכין לקביעה כי המעסיקה התרשלה כלפי התובע [ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 112, 123 (1996); ע"א 704/71 אגבריה נ' המאירי, פ"ד כו(1) 743 (1972)].
74.אני קובעת אפוא שהמעסיקה, נתבעת 1, נושאת באחריות לקרות התאונה; הדברים יפים גם לגבי מבטחת חבותה, נתבעת 2.
75.לא מצאתי מקום להטיל על התובע אשם תורם. קשה לראות מה היה בידו לעשות כדי למנוע את התאונה זולת הימנעות מביצוע העבודה – הימנעות שהייתה עלולה לגרום לאובדן מקום עבודתו אצל המעסיקה.
76.יש פערי כוחות מובנים בין צדדים ליחסי עבודה, ודאי כאשר העובד הוא פועל בניין כללי שאין לו התמחות מיוחדת [ע"א 701/77 רשות הנמלים בישראל נ' עזרא, פ"ד לג(1) 737, 742-741 (1979); ע"א 7/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205 (1965); ת"א (של' נצ') 33400-10-11 עודה נ' י.ש אהרון חברה לבנין בע"מ, פס' 20 (2017)].
77.אכן, התובע עובד ותיק ומיומן שעבד אצל המעסיקה מ-2008 [עמ' 2 ש' 37]. הוא פועל בניין כללי מאז היה בן עשרים, ללא התמחות מיוחדת [עמ' 3 ש' 11-7]. התובע הועסק בפרויקט דנן חמישה-שישה חודשים לפני התאונה, לא באופן רצוף, ועבר בין פרויקטים של המעסיקה תוך עבודה יום-יומיים באתר אחד בכל פעם [עמ' 3 ש' 28-16]. יש ליתן את הדעת לכך שעל הפיגום המעורב בתאונה עבד התובע רק ביום קרותה; קודם לכן עבד על פיגומים במקומות אחרים, לגביהם העיד כי הסולם בהם היה שונה, מובנה ויציב [עמ' 7 ש' 28-25; עמ' 8 ש' 24-21].
78.לגרסת ליפשיץ, הפיגום נבדק על-ידי איגור בכל יום. הייתה למעסיקה הזדמנות ראויה לעמוד על אי-בטיחותו של הסולם בפיגום הספציפי, בטרם שלחה את התובע לעבוד שם ביום התאונה. אם היא נמנעה מכך ולא הקפידה שהסולם שמוביל לפיגום יהיה בטיחותי, מקובע ויציב, אין מקום לפטור אותה מן המחדל שכרוך בהפרת חובותיה באמצעות השתת אשם תורם על התובע.
79.אשם תורם יוטל על עובד רק אם אשמו – כגורם לתאונה, בולט לעין; אשם תורם יוטל עליו אם נטל סיכון בלתי מחושב וממשי כתוצאה מהחלטתו החופשית והסיכון גרם לנזק, או אם נמצא שהוא סטה באופן ממשי מרמת זהירות נדרשת [ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 232 (1993); ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' יאסין (2011)].
80.מקום בו חטא מעסיק כלפי עובדו בהפרת חובה חקוקה, הנטייה היא לא להטיל על העובד אשם תורם [ע"א 453/72 ג'רבי נ' רשות הגנים הלאומיים, פ"ד כח(1) 197, 199 (1973); ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 604-603 (1982); ע"א 3719/01 אגבריה נ' פקר פלדה בע"מ (2002)]. הדבר נחוץ כדי לעודד את המעסיק למלא אחר חובותיו שנקבעו בדין ולמנוע אותו מלהפוך את עובדיו בעל כורחם למבטחיו או לשותפיו, אד-הוק.
81.בהתחשב באמות-מידה אלו, אין בסיס להשתת אשם תורם על התובע, ולו בשיעור נמוך. מלוא האחריות לקרות התאונה מונחת לפתחה של המעסיקה ובהתאמה – גם על מבטחת חבותה.
כימות הנזק
82.בהליך בבית-הדין עתר התובע לקבוע כי זכויותיו כעובד בשירות המעסיקה שונות ממצגיה על-פי תלושי השכר שהנפיקה; התביעה נסבה על היקף משרתו של התובע, בסיס שכרו ועל זכויות נוספות בעלות משמעות כספית [נספח ד' ב-ת/1]. אלו נושאים שנתונים לסמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה. במהלך שמיעת העדים, בית-המשפט הבהיר כי לא יידרש לעניינים התלויים ועומדים בין בעלי-הדין בהליך בבית-הדין ולא יכריע בהם [עמ' 23 ש' 11; עמ' 44 ש' 7, 21-14]. לסיכומיו לא צירף התובע הכרעה של בית-הדין לעבודה.
83.ההליך בבית-הדין לעבודה לא הניב קביעות פוזיטיביות שמסייעות לתובע בהוכחת טענותיו לגבי בסיס שכרו היומי, מספר ימי עבודתו מדי חודש או נתונים אחרים רלוונטיים לתביעה דנן. ההליך בבית-הדין לעבודה יושב ביום 1.2.2023 בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, לפיו שילמה הנתבעת 1 לתובע סך של 48,000 ₪ בגין פיצויי פיטורים מוגדלים – הא ותו לא. פסק-הדין צורף לסיכומי הנתבעות.
84.התובע והמעסיקה הם צדדים ישירים להליך דנן. לצרכי הכרעה בתביעה בגין נזק גוף, לא ניתן להכריע בעניינים שנתונים לסמכות דיון עניינית ייחודית של בית-הדין לעבודה. אין מדובר בהכרעה בגררא, אגב אורחא, אלא בהכרעה ישירה. משנקט התובע בהליך הנוסף בבית-הדין, היה עליו למצות את הבירור בו ולהציג בהליך שלפני את פסק-הדין שניתן בו, אם סבר שהדבר נחוץ לשם הכרעה בתביעה שנסבה על התאונה. הוא בחר להימנע מכך ולסיימו בפשרה כפי שתואר לעיל – ללא קביעות פוזיטיביות שמסייעות לו בהליך שלפני.
85.לצרכי כימות הנזק בגין התאונה, לא נסתרו הנתונים שעליהם חלק התובע בהליך בבית-הדין; הם מחייבים לכל דבר ועניין. רק פסק-דין בהליך בבית-הדין שמקבל את טענות התובע, באופן חלקי או מלא, היה עשוי לבסס חישוב של הנזק על-בסיס נתונים שונים מאלו שתועדו בתלושי השכר שהמעסיקה הפיקה ומסרה לתובע בזמן-אמת.
86.לפי התלושים, שכרו החודשי של התובע היה מכפלה של תעריף יומי בסך 250 ₪ בימי עבודתו, תשעה-עשר ימים בממוצע בכל חודש. בשלוש השנים שקדמו לתאונה, 2015 עד 2017, עמד שכרו השנתי הממוצע, כפי שדווח לאגף מת"ש במשרד הפנים, על 60,360 ₪ במעוגל, קרי, שכר חודשי ממוצע בסך 5,030 ₪ [עמ' 55 בנספחי ת/1]. במרץ 2018, סמוך לקרות התאונה, השתכר התובע 5,016.36 ₪ – בהלימה לכך [שם, עמ' 33].
87.התובע הציג תלושי שכר חלקיים. ממוצע שכרו בחצי השנה שקדמה לתאונה – נובמבר 2017 עד אפריל 2018, היה 4,820 ₪ [עמ' 49-44 ב-ת/1].
88.התאונה הוכרה כתאונת עבודה. בסיס השכר במוסד לביטוח לאומי (להלן המל"ל) הועמד על 5,271 ₪ לחודש [עמ' 48 במוצגי הנתבעות]. הפיצוי יחושב לפי נתון זה. התובע הוא פועל בניין כללי, ללא התמחות; לא הוכח צפי ממשי כי שכרו היה מאמיר, אלמלא נפגע בתאונה.
89.ועדה רפואית של המל"ל בענף נפגעי עבודה קבעה את נכותו של התובע הנובעת מן התאונה ביום 30.7.2020 [עמ' 131 ב-ת/1; עמ' 26 במוצגי הנתבעות]; צוין שאינו מסוגל לחזור לעבודה כפועל בניין, באופן שכרוך בהגדלת אחוזי הנכות הרפואית בשיעור של 50% לפי תקנה 15. אלו הנכויות שנקבעו, לאחר הפעלת תקנה 15: נכות בשיעור 65% מיום 1.6.2018 עד 31.8.2018, נכות בשיעור 45% מיום 1.9.2018 עד 31.12.2018 ונכות צמיתה משוקללת בשיעור של 19% מיום 1.1.2019. בתיעוד שהוצג צוין במפורש כי אחוזי הנכות הללו כוללים הגדלת אחוזי נכות על-פי תקנה 15.
90.בעלי-הדין ויתרו על מינוי מומחה מטעם בית-המשפט, תוך העמדת נכותו הרפואית של התובע על הנכויות שנקבעו במל"ל; להסכמתם ניתן תוקף של החלטה [החלטה מ-13.3.2023]. הדבר ייתר את שמיעת מומחי הצדדים בתחום האורתופדי. לא הוגשו חוות-דעת בתחומים אחרים.
91.הנכות הרפואית נקבעה במל"ל בגין מספר פגימות אורתופדיות; תועד כי אין נכות בתחום הנוירולוגי [עמ' 142-133 ב-ת/1]. אני דוחה את מבוקשו של התובע לטעון כי הוא סובל מבעיות נוירולוגיות שמקורן בתאונה [סע' 43 ב-ת/1]; לא הוגשה על-ידו חוות-דעת בתחום זה. התובע לא צירף חוות-דעת רפואית בתחום הפסיכיאטרי; בשל כך, הוא מנוע מלטעון לנזק נפשי שנובע מן התאונה [סע' 41, שם]. כל הפגימות שבעטיין נקבעה לתובע נכות מעבודה במל"ל הן בתחום האורתופדי; הוא הגיש חוות-דעת מומחה בתחום זה בלבד והיא הומרה בהסכמה של הצדדים לאמץ את דרגות הנכות שנקבעו במל"ל.
92.לתובע נקבעה נכות במל"ל בגין כמה פגימות, ובהן 5% בגין הגבלת תנועות קלה בעמוד שדרה מותני לפי תקנה37(7)(א) בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), 5% בגין הגבלת תנועות קלה בעמוד שדרה צווארי לפי תקנה 37(5)(א) ו-5% נכות בשל נזק בצורה קלה במיניסקוס ברך ימין, בהתאמה לחלק מתקנה 48(2)(ז)(I). נשללה נכות בכתף שמאל.
93.למרות שכל אחת מהפגימות שבעטיין נקבעה לתובע נכות היא קלה, להצטברותן יש משמעות לעבודתו כפועל בניין פשוט, חסר התמחות. התובע ציין שלאחר התאונה, הוא לא חזר לעבודה סדירה והוא משתכר בעבודות מזדמנות תוך היעדרות בהיקף ניכר [סע' 68-67 ב-ת/1]. בעדותו לפני מסר שעד פרוץ המלחמה ב-7.10.2023 עבד בישראל בעבודות קלות, מזדמנות – בכל פעם אצל מעסיק אחר; כשהופנה לכך שבדו"ח מת"ש שהציגו הנתבעות יש לו מעסיק קבוע, חברת רימון, הסביר שלא מדובר במעסיק אלא בגורם שדואג לאישור עבודה בישראל לתושבי הרשות [עמ' 20 ש' 8 עד עמ' 21 ש' 27].
94.בחקירתו מסר התובע שלאחר התאונה הצליח להשתכר סכום חודשי שנע בין 1,500 ל-3,000 ₪ [עמ' 21 ש' 35-34]. לפי תיעוד שהציגו הנתבעות, בשנת 2019 – השנה שאחרי התאונה, עבד התובע שנים-עשר חודשים; שכרו החייב במס עמד על 56,560 ₪ ובניכוי מס הכנסה, 55,318 ₪ (4,610 ₪ לחודש במעוגל). ב-2020 עבד התובע תשעה חודשים אצל שלושה מעסיקים שונים והשתכר 3,156 ₪ לחודש בממוצע. בשנה שלאחר מכן, 2021, שוב עבד התובע שנה מלאה ושכרו החודשי בניכוי מס הכנסה היה 4,440 ₪ בממוצע. ב-2022 עבד התובע שנה מלאה ושכרו החודשי בניכוי מס הכנסה היה 4,762 ₪ בממוצע. ב-2023 עבד התובע תשעה חודשים עד פרוץ המלחמה והשתכר סך 3,670 ₪ לחודש בממוצע [עמ' 128-121 במוצגי הנתבעות]. נתוני שכרו המדווחים של התובע עלו אפוא על הנתונים שסיפק הוא בעדותו לפני.
95.מאז חודש אוקטובר 2023, התובע אינו עובד בישראל לא בשל החמרה במגבלותיו אלא עקב המלחמה והמגבלה שהוטלה בעטיה על כניסת תושבי הרשות לעבודה בשטח ישראל. תצהירו ניתן במאי 2023, טרם פרוץ המלחמה.
96.על-פי הנתונים המדווחים שלא נסתרו, שכרו החודשי הממוצע של התובע אחרי התאונה עמד על 4,128 ₪. הפער בינו לבין בסיס השכר לפני התאונה – 5,271 ₪, תואם את הנכות הצמיתה שנקבעה לתובע לאחר הפעלת תקנה 15, בשיעור 19%. נתוני השכר בפועל מצדדים באימוצה כבסיס לעריכת תחשיב הפסדי שכרו של התובע, לעבר ולעתיד.
97.תחשיב הפסדי השכר לעבר כולל הפסד פנסיה מסתכם ב-154,405 ₪ בערכי יום פסק-הדין:
לחודש התאונה, 05/2018 – מלא, 5,271 ₪ משוערך ליום פסק-הדין: 6,744 ₪.
מיום 1.6.2018 עד יום 31.8.2018, שלושה חודשים כפול 5,271 ₪ כפול 65% משוערך להיום: 13,081 ₪.
מיום 1.9.2018 עד יום 31.12.2018, ארבעה חודשים כפול 5,271 ₪ כפול 45% משוערך להיום: 11,973 ₪.
מיום 1.1.2019 עד יום 31.12.2024 לפי הפסד חודשי בסך 1,143 ₪ ל-72 חודשים משוערך להיום: 105,451 ₪.
הפרשים בגין פנסיה בשיעור 12.5%: 17,156 ₪.
98.תחשיב הפסדי שכר אקטוארי לעתיד לפי נכות בשיעור 19% עד גיל 67 הוא 182,420.61 ₪; הפסדי פנסיה לעתיד לפי סכום זה הינם 22,802.58 ₪, ובסך-הכול 205,223 ₪. בנתוניו של התובע, בשים לב לאופי עבודתו ולגיל סיומה המשוער – גם לאור היותו תושב שטחים, יועמד הסכום שמבטא הפסדי שכר לעתיד כולל פנסיה על סך של 154,000 ₪.
99.מצבו הרפואי של התובע בעקבות התאונה יציב. הוא לא פירט בתצהירו טיפולים שנזקק להם בעקבות התאונה ולא הציג תיעוד לגבי הוצאות שבהן נשא בהקשר זה, בין רפואיות ובין לצרכי נסיעה. יש לפסוק לו סכום גלובלי בגין הוצאות לעבר ולעתיד בסך של 15,000 ₪.
100.התובע העיד כי בתקופה הסמוכה לתאונה נעזר ברעייתו ובני-משפחה אחרים לביצוע פעולות בסיסיות כהלבשה ורחצה. התובע נמנע מזימון מי מבני-משפחתו – ובכלל זה רעייתו, ליתן עדות שתתמוך בכך, ללא הסבר. בסופו של יום, הוא לא הראה שקיבל עזרה שחרגה מסיוע רגיל בין בני-משפחה [ע"א 618/86 בן חמו נ' אטדג'י (1990)]; הנטל בעניין זה חל עליו. חרף נפילתו מגובה, לא סבל התובע משבר בעטיה של התאונה ולא נזקק לניתוח. לאחר שנבדק בבית-החולים, שוחרר לביתו בלי שאושפז.
101.לא הוכח די הצורך, במידה שתצלח את רף מאזן ההסתברויות, שבתקופה שקדמה לתאונה נטל התובע חלק פעיל בניהול משק הבית בביתו – וכי תפקודו בהקשר זה הושפע מן התאונה. בעניין זה, היה בידו להשמיע עדים אך הוא נמנע מכך, באופן שנזקף לחובתו. עדותו היחידה של התובע אינה בסיס מספיק לקביעת ממצא. הוא יזוכה ב-10,000 ₪ בגין עזרת צד ג' לעבר; נתוני שכרו אחרי התאונה, כפועל בניין, לא מעידים על צורך בעזרת צד ג' לעתיד.
102.את הפיצוי בגין כאב וסבל יש להעמיד על 50,000 ₪ בערכי יום פסק-הדין. גם בהקשר זה, יש להביא בחשבון שהתובע לא אושפז לאחר התאונה, לא סבל משבר ולא נזקק לניתוח או קיבוע.
103.מהפיצוי יש להפחית את תגמולי המל"ל בסך משוערך של 81,283 ₪ [עמ' 48-50 בקובץ מוצגי הנתבעות נ/2].
104.אני פוסקת אפוא לתובע סכומים אלו:
הפסד שכר לעבר כולל פנסיה: 154,405 ₪.
הפסד השתכרות לעתיד כולל פנסיה: 154,000 ₪.
הוצאות רפואיות: 15,000 ₪.
עזרת צד ג': 10,000 ₪.
כאב וסבל: 50,000 ₪.
ניכוי תגמולי מל"ל: 81,283 ₪.
סך-הכול: 302,122 ₪.
סוף דבר
105.התביעה מתקבלת אפוא. די באמור לעיל כדי להכריע בה ואין צורך להידרש לטענות נוספות.
106.הנתבעות תשלמנה לתובע ביחד ולחוד סכומים אלו: 302,122 ₪ כפיצוי בגין נזקיו הנובעים מן התאונה, אגרת משפט בה נשא התובע בסך 715 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום האגרה (1.11.2020) עד יום פסק-הדין, הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ (כולל הסכום בו נשא התובע בגין חלקו בשכר מומחה בית-המשפט) ושכ"ט עו"ד כולל מע"מ בסך 71,300 ₪, שניהם בערכי יום פסק-הדין (להלן יחד הסכום הפסוק).
107.הנתבעות תשלמנה לתובע את הסכום הפסוק תוך שלושים יום מן המועד בו יומצא להן פסק-הדין. סכום שלא ישולם במועד ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד יום התשלום בפועל.
108.אם יש בתיק פיקדון, הוא יוחזר בידי המזכירות למפקיד, ככל שאין מניעה לכך בדין.
המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, י"ט טבת תשפ"ה, 19 ינואר 2025, בהעדר הצדדים.
