בלכיוב נ' להב

תביעה לפינוי דייר מוגן מחנות שהושכרה לו לשם ממכר חפצים.

לטענת התובעת, קמה לה עילה לפינוי הנתבע מן המושכר הן מחמת נטישה והן בשל שינוי מן המטרה לשמה הושכר לו מלכתחילה.

דין התביעה להידחות.

הנתבע לא נטש את המושכר ולו ליום אחד, ואף לא שינה את מטרת השכירות.

הגדרת מטרת השכירות שנוסחה במעומעם בהסכם השכירות, לא שללה מכירה לעוברים ושבים, או מכירה בסיטונאות ולא הגבילה את הנתבע אלא במכירת מוצרי מזון שנאסרה עליו.

הנתבע הסתייע בבני משפחתו לניהול המושכר מיומו הראשון, בהסכמת ובידיעת המשכירה ואף הפעיל את החנות באותה מתכונת מכירה במשך כל השנים, מבלי שנשמעה כנגדו כל טענה.

רקע

1. התובעת הינה הבעלים של חנות ברחוב מטלון 42, במקרקעין הידועים כגוש 8988, חלקה 9, תת חלקה 2 בתל אביב-יפו (להלן, בהתאמה: "התובעת" ו- "החנות").

    

2. בין אם התובעת, המנוחה שרה מקסימוב ז"ל, לבין הנתבע נחתם ביום 01.05.1987 הסכם על פיו הושכרה לו החנות בשכירות מוגנת (להלן, בהתאמה: "המנוחה", "הנתבע" ו- "הסכם השכירות"). מטרת השכירות הוגדרה בהסכם כ- "חנות למתנות לוועדי עובדים, למעט מכירת דברי מזון על כל סוגיו".

    

3. לאחר פטירתה, ירשה התובעת את החנות מאמה המנוחה.

    

    

   עיקרי טענות הצדדים

    

4. התובעת טוענת כי קמה לה עילה לפינוי החנות הן בשל כך שהנתבע נטש אותה והחל להפעילה באמצעות אחר, והן מכוח שינוי מטרת המושכר, לאחר שהחנות מוכרת כעת גם מוצרים מקצועיים למטבח ואף מוכרת ממוצריה לכל דכפין.

    

   התובעת מוסיפה וטוענת כדלקמן;

    

5. הנתבע נטש את החנות ובמקומו נמצא בנו ו/או אחר מטעמו אשר עובד ומפעיל את החנות.

    

   עילת הנטישה הוכרה בפסיקה כעילת פינוי מעבר לעילות המנויות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר. זאת בהתאם למטרתו הסוציאלית של החוק ובשל פגיעה בקניינו של בעל הנכס הכרוכה בחוק זה, נקבע כי אין החוק מגן על דייר שנטש את המושכר. (התובעת מפנה בעניין זה לע"א 805/75 בן שלמה נ' קובדלו ; ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור; רע"א 163/16 ניסים לוי נ' עיריית חיפה).

    

   בהתאם לעולה מדו"ח חקירה אותו ערך חוקר מטעמה, הנתבע נטש את החנות בתקופת הקורונה וזאת עפ"י דבריו של מפעיל העסק בעת הנוכחית.

    

   הנתבע בהתנהלותו הפר את הוראת סעיף 5 להסכם השכירות בה נקבע כי "השוכר מתחייב לא למסור או להעביר או להשכיר את המושכר או חלק ממנו או את זכותו על המושכר או חלק ממנו... בלי לקבל רשות בכתב מאת המשכיר". הנתבע מעולם לא קיבל אישור בכתב מאת התובעת, כנדרש בהוראה זו.

    

6. מטרת השכירות שונתה לאחר שהחנות החלה למכור מוצרי מטבח, כאשר קהל היעד המרכזי הינו אנשי מקצוע מתחום הבישול. במקביל החלה גם בממכר לכל דכפין.

    

   החנות מהווה מחסן ספקים לאתרי אינטרנט שונים, אף זאת בניגוד להסכם השכירות.

    

   פעולת החנות בשינוי ממטרת השכירות מהווה עשיית עושר ולא במשפט.

    

   מדובר בהפרה יסודית של הסכם השכירות.

    

7. בהתאם לסעיף 18 להסכם השכירות בו נקבע כי מקום בו השוכר יפר או לא יקיים איזה תנאי או התחייבות הכלולים בחוזה הזה, תהיה המשכירה רשאית לתבוע מיד את פינוי המושכר, עומדת לתובעת הזכות לדרוש את פינוי החנות.

    

8. בנסיבות התגבשו כלל התנאים המזכים את התובעת בפינוי הנתבע מן החנות: קיומם של תנאים מפורשים בהסכם השכירות שאין להפר אותם; תנאים אלו הופרו; והפרתם, מזכה את התובעת, בהתאם להסכם השכירות, בזכות לדרוש את פינוי החנות.

    

9. משכך, יש להורות על פינוי הנתבע מן החנות, ולחייבו להשיב אותה לתובעת כשהיא במצב טוב ופנויה כמובן מכל אדם וחפץ השייך לו או למי מטעמו. כך גם לאחר פירוק התוספות אותן התקין הנתבע בחנות והשבת המצב בה לקדמותו.

    

   התובעת גם מבקשת לחייבו בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד.

    

10. מנגד טוען הנתבע כי מדובר בתביעת סרק, שכן החנות מעולם לא ננטשה על ידו ואף מטרת השכירות נותרה כשהייתה.

     

    הנתבע מוסיף וטוען כדלקמן;

     

11. החל בשנת 1987, עת שולמו דמי המפתח לרכישת זכויות הדיירות המוגנת בחנות ולמן היום הראשון לעבודתה, הוא מפעיל את החנות בסיוע בני משפחתו מקרבה ראשונה – תחילה רעייתו ובהמשך גם בניו – וזאת בהסכמת ובידיעת התובעת וללא כל טענה מצידה בעניין זה.

     

    החנות הינה עסק משפחתי המהווה את מקור הפרנסה שלו ושל רעייתו והזכות להיעזר בבני משפחתו לשם הפעלתה, היא זכות קנויה שלו. לא כל שכן מקום שאינם אלא כוח עזר.

     

    בנו, מר אייל להב, עובד בחנות באופן קבוע ומסייע לו מזה מספר שנים כבן ממשיך. בן נוסף, מר גבי להב, מסייע לו בחנות בתכיפות של יום או יומיים בשבוע, וכך עוד מעת היותו ילד.

     

12. בניגוד לנטען, הוא מעולם לא נטש את החנות, אלא נמצא בה ומפעיל אותה כעסק פעיל בהתאם למטרת השכירות.

     

13. ייעוד החנות לא שונה מיום חתימת הסכם השכירות. החנות פועלת כבר תקופה ארוכה כעסק סיטונאי למכירת אביזרי וכלי מטבח ומתנות לחגים. מאז שקיבל הנתבע את החנות לחזקתו, המכירה מתבצעת בעיקרה כמכירה סיטונאית ללקוחות מסחריים וזאת בהסכמתה ובידיעתה של המשכירה המנוחה.

     

    הגדרת מטרת השכירות ההיסטורית היתה על דרך המשל כדוגמא למכירה שהיא בעיקרה סיטונאית ולא קמעונאית. אולם, אין בהגדרה הקבועה בהסכם כדי לשלול מכירה קמעונאית ישירות לצרכן עצמו ו/או מכירה לקונים שונים.

     

14. משכך, יש לדחות את התביעה ולחייב את התובעת בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד.

     

     

    המסגרת הראייתית

     

15. מטעם התובעת העידו היא עצמה (תצהיר עדות ראשית מטעמה סומן ת/2); מר צחי צפריר, חוקר פרטי (להלן: "החוקר") (תצהיר עדות ראשית מטעמו, הכולל גם את דוח החקירה סומן ת/1).

     

16. מטעם הנתבע העידו הוא עצמו (להלן: "הנתבע") (תצהיר עדות ראשית מטעמו סומן נ/2); מר אייל להב, בנו (להלן: "מר אייל") (נ/1); גב' בקי ספאמי, מי שהינה בעלים של חנות סמוכה (להלן: "גב' ספאמי") (נ/3); מר אפרים דיין, אף הוא בעלים של חנות סמוכה (להלן: "מר דיין") (נ/4) ; ומר גבי להב, בן נוסף של הנתבע (להלן : "מר גבי") (נ/5).

     

17. אתייחס לעדויות ולראיות שהוגשו מטעם הצדדים במסגרת הדיון שלהלן, בהתאם לדרוש.

     

     

    דיון

     

18. אכן, נוכח שינוי העיתים, ניכרת מגמה לצמצום תחולת חוק הגנת הדייר.

     

    בעניין זה מוכרים דבריו של כב' השופט א' רובינשטיין ברע"א 4664/06 צארום נ' פרלמוטר (פורסם בנבו, 17/9/2006) לפיהם:

     

    "... חוק הגנת הדייר נחקק כחוק סוציאלי. התכלית שעמדה בבסיס החוק הייתה להעניק הגנה לשוכר דירה חסר קורת גג אחרת וחסר אמצעים להשיג כזו. ברבות הימים נשתנתה המציאות הכלכלית והחברתית, ו"הדייר המוגן לא תמיד היה חסר כל הראוי להגנה, ובעל הנכס לא תמיד היה הַגְבִיר שראוי לפגוע בקניינו לטובת הדייר. על רקע זה הסתמנה מגמה להגבלה ולצמצום של תחולת החוק" (ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור ואח' פ"ד נ(5) 111, 118 (השופטת שטרסברג כהן)" (שם, פסקה ד.4 לפסק הדין)

     

    עם זאת, לא רק שתכליתו הסוציאלית של החוק לא פסה מן העולם, אלא ששעה שהדייר פועל בהתאם לתנאי הסכם השכירות שנחתם עמו, לא ניתן לפגוע בזכויותיו, בין שהינו שוכר דירה למגורים ובין שהינו שוכר של בית עסק כבענייננו.

     

    זו אפוא נקודת המוצא לבחינת טענות הצדדים, בעניין קיומן של עילות לפינוי החנות.

     

     

    נטישה

     

    המסגרת הנורמטיבית

     

19. כפי הידוע, עילת הנטישה הוכרה בפסיקה כעילת פינוי נוספת מעבר לעילות המנויות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר, וזאת על רקע מטרתו הסוציאלית של החוק להבטיח לדייר השוכר קורת גג או מקום עסק. בהתאם למטרה זו, ובשל הפגיעה בקניינו של בעל הנכס הכרוכה בחוק הגנת הדייר, נקבע כי החוק איננו מגן על דייר שנטש את הנכס המושכר. כך נקבע לגבי נכס המשמש למגורים וכך לגבי נכס המשמש בית עסק. בשני המקרים נקבע כי הפסקת השימוש שלמענו הושכר הנכס מהווה נטישה, ומכאן שהפסקת השימוש העסקי בנכס המשמש בית עסק מהווה נטישה (וראו: דוד בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר כרך ראשון 125 (מהדורה שניה, דצמבר 2021) (להלן: "בר אופיר").

     

    בנסיבות שבהן דייר מוגן מפסיק לעשות שימוש עסקי בנכס שנועד לשמש כבית עסק, ניתן לראות בכך נטישה ולקבוע שהדייר המוגן אינו זכאי עוד להגנת החוק. דיני הגנת הדייר יפרשו את הגנתם על דייר מוגן כל זמן שהנסיבות מקיימות את מטרת החוק. אין זה צודק להעניק הגנה הכרוכה בפגיעה בזכויות הקניין של בעל הנכס כאשר הדייר המוגן נוטש את הנכס ומוותר בעצמו על הגנה זו.

     

    עם זאת, בשונה מבית מגורים, נוכחותו הפיזית של דייר בבית העסק או העדר נוכחותו, לא מצביעים בהכרח כי הדייר ממשיך להפעיל את העסק או כי הוא נטש אותו (בר אופיר, עמ' 125).

     

    ועוד:

     

    "כשבאים לענות על השאלה האם השוכר נטש את המושכר, יש להביא בחשבון את נסיבות השכירות, טיב ושימוש המושכר ואת המוסכם בין השוכר למשכיר. המשכת השימוש שלמענו הושכר הנכס, תוך שמירת האינטרס שיש בו לשוכר, ראויה להגנת החוק ואיננה מהווה נטישה" (בר אופיר, בעמ' 126; ע"א 264/76 יעקב מרקוס נ' "שלף" - שותפות מוגבלת, לא(2) 622 (1977); ע"א 118/59 לילי קולב בע"מ, ואח' נ' ליאון ריכטר, טו 542 (1961); ע"א 106/53 ישראל רוטנברג נ' ברוך רבינוביץ ו-3 אח', ט 1576 (1955)).

     

    האינדיקציה לבחינת הנטישה של נכס המשמש כבית עסק לא נבחנת על בסיס נוכחותו הפיזית של הדייר בבית העסק או היעדרה, אלא תוך התבוננות בנסיבות השכירות, השימוש במושכר והסכם השכירות שנחתם בין בעל הנכס לדייר.

     

    בהקשר זה יש להדגיש כי השוכר רשאי להפעיל את בית העסק באמצעות שלוחו, לא כל שכן כאשר אותו שלוח אך מסייע בידו וכאשר השוכר ממשיך להחזיק בעצמו בשליטה בניהולו.

     

20. על מנת שתקום עילת פינוי מכוח נטישה, יש צורך בקיומם של שני תנאים, והנטל להוכחתם מוטל על הטוען לנטישה, כלומר: על בעל הבית (ע"א 977/91 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים נ' מוחמד זכי נוסייבה, מו(5) 758 (1992); בר אופיר בעמ' 132(2)).

     

    המדובר ביסוד העובדתי הפיזי, משמע קיומה או אי קיומה של נטישה בפועל; וביסוד הנפשי המגלם את כוונתו של הדייר לחזור, שייבחן גם בהתאם להיתכנות החזרה, אף אם לדייר יש הרצון לכך (ראו: ע"א (מחוזי ת"א) 41653-07-17 מונטנה גלידת התערוכה בע"מ נ' מתתיהו ברוכמן (נבו 20.09.2018)); ע"א 417/79 יעקב מרכוס נ' צבי המר, לז(2) 337 (1983)).

     

     

    מן הכלל אל הפרט

     

21. ייאמר מיד כי הנתבע, לא כל שכן בניו, הותירו בי רושם מהימן ביותר וכי נתתי אמון מלא בגרסתם.

     

    הנתבע עצמו עמד על כך שמעולם לא נטש את החנות והוא ממשיך להגיע אליה מידי יום ומעורב במתרחש. לדבריו:

     

    "עו"ד חורף : אתה ידעת שהבן שלך הציג את עצמו כמנכ"ל?

    העד, מר י. להב: כן. אני נמצא שם כל יום." (תמליל הדיון מיום 19/7/23 – להלן: "תמליל הדיון" – עמ' 25)

     

22. בעלי החנויות הסמוכות (מר דיין וגברת ספאמי) שאף בעדותם מצאתי ליתן אמון מלא לאור הרושם המהימן שהותירו בי, איששו את עדות הנתבע, לאחר שאישרו כי הנתבע מגיע לחנות מידי יום (תמליל הדיון עמ' 25-26 ו-דבריי בעמ' 27).

     

23. בהתבסס על דו"ח החקירה, התובעת טענה שהנתבע נטש את החנות ובמקומו נמצא דייר אחר. אולם, מדו"ח החקירה ומעדותם של החוקר והתובעת עצמה, עולה כי מי שנוכח בחנות בהיעדרו של הנתבע הם בניו. בשונה מדירת מגורים, כשמדובר בבית עסק הקשר האישי בין הדייר לנכס הוא פחות הדוק. אדם אינו יכול לגור בדירה ע"י שלוחו, אך, כפי הנזכר כבר, אין עוררין שהוא יכול לנהל עסק באמצעות שלוח. על כן, במרבית המקרים, ניהול עסק ע"י שלוח והיעדרותו של הדייר לא מבססת את קיומה של עילת הנטישה (ראו: בר אופיר, בעמ' 143).

     

24. מעדויות בניו של הנתבע עולה בבירור כי העסק מנוהל בבלעדיות ע"י הנתבע וכי נוכחותם בחנות היא לצרכי סיוע בלבד, הואיל ולכל אחד מהם עבודה מסודרת המנותקת מקיומה של החנות:

     

    "העד, מר ג. להב: ... אבא שלי בוודאות מנהל את העסק למרות שכל אחד מאתנו .. עובד בחנות מאז שאנחנו ... כל קיץ אנחנו מגיעים, סוחבים, עושים. מדי פעם כמו כל דור צעיר אנחנו מנסים להגיד לו בוא נעשה ככה ובוא נעשה ככה אבל אבא שלי, מבחינתו החנות זה הילד השישי שלו והוא שמר עליה איתן ולא מוכן לתת לאף אחד להיכנס או לגעת וגם כשנכנסנו לסייע ולעזור זה הכל במסגרת התנאים שלו ובמסגרת התקציב שלו. אנחנו לא הכנסנו שום דבר. לראייה לכך גם את רואה שכל אחד מאתנו בנוסף לעבודה בחנות עובד בעבודה אחרת, מתפרנס ממקור אחר. אני מנהל חברה של כמעט 100 עובדים. מנהל אטרקציות, החלקה על הקרח וכו' וכדומה. אחי, בן, הוא איש מחשבים. עבד בכאן תאגיד השידור, אחר כך עבד בחיל כימיקלים." (תמליל הדיון עמ' 27).

     

    וראו גם בהמשך עדותו עמ' 28, עוד ברוח האמור, ובין היתר:

     

    "כב' הש' האפט: כמה שעות כל אחד מכם שם בחנות כל שבוע?

    העד, מר ג. להב: הייתי מעריך אולי יומיים.. אני מדגיש, זה פשוט להגיע לסייע לאבא אם הוא צריך. פתאום מגיע לו משלוח וכבד לו להרים אז הוא צריך סבל, הוא רצה להתחיל מכירות באינטרנט אבל הוא לא באמת שמבין באינטרנט אז אחי הכניס את זה.

    כב' הש' האפט: הבנתי. אתה מגדיר את אבא איש בעל דעה איתנה?

    העד, מר ג. להב:בעל דעה איתנה.

    כב' הש' האפט: מותר לשאול אם אתה מגדיר אותו שתלטן?

    העד, מר ג. להב: לא, שתלטן אבל,

    כב' הש' האפט:עומד על דעתו.

    העד, מר ג. להב: הוא בעל הבית.

    כב' הש' האפט:הוא בעל הבית והוא נותן לכם לא לשכוח את הדבר הזה.

    העד, מר ג. להב:בצורה נעימה, לא בצורה חלילה לא זה אבל אנחנו אין דבר כזה שנעשה בחנות משהו ללא תמיכתו.. ואישורו. זה לא קורה. אנחנו ננסה כל הזמן לדחוף ולהגיד לו אולי נעשה ככה, אולי נעשה ככה.. אני כל הזמן אומר לאחים שלי שהחנות הזאת היא זולה יותר מבית-אבות ובסופו של יום אני לא רוצה שאבא שלי קום בבוקר ויישאר בבית סתם ככה לא לעשות שום דבר.

    כב' הש' האפט:אתה כותב אפילו בתצהיר שלך שיותר מזה, שככל שהוא מתבגר אז החנות הופכת משמעותית יותר, ..

    העד, מר ג. להב: נכון, יותר רלוונטית וזה המהות שלו. אפילו שהוא מגיע לחנות ויש ימים שהוא לא דופק כלום בקופה אבל פשוט לשבת, לראות את החברים שלו, להתגלגל ואנחנו לא נוציא אותו משם בעד שום הון שבעולם."

     

25. נטישה אפוא, אין. ובידי התובעת לא עלה להוכיח ולו שמץ מראייה זו. ומשעה שלא הוכח אף לא היסוד הפיזי הראשון, טענתה בעניין זה נדחית.

     

     

    שינוי מטרת השכירות

     

26. כפי האמור, מטרת השכירות הוגדרה בהסכם השכירות כ"חנות למתנות לוועדי עובדים למעט מכירת דברי מזון על כל סוגיו."

     

27. הנתבע מבהיר בהקשר זה כי:

     

    "העד, מר י. להב:תראה, ברגע שאנחנו חתמנו את החוזה עם הגברת היה דבר אחד היא אמרה. 'כל דבר אתה יכול לעשות חוץ מאוכל'. כתוב בפירוש חוץ מאוכל, כל דבר אתה,

    כב' הש' האפט: ואתה בדקת שככה זה כתוב בחוזה?

    העד, מר י. להב:כן, כתוב בחוזה.

    כב' הש' האפט:בדקת שככה זה כתוב? ...

    העד, מר י. להב:בחוזה נכתב שהעסק זה לכלי בית. אני ביקשתי שיכניסו בזמנו שאני אוכל למכור גם לוועד העובדים אז הוסיפו ועדי עובדים וכלי בית אבל כתוב בפירוש חוץ מאוכל." (תמליל הדיון עמ' 23)

     

    ועוד:

    "העד, מר י. להב: סיטונאים זה בעלי חנויות. בעלי חנויות אנחנו עובדים כבר, אני 40 שנה נמצא בשוק ואנחנו עובדים עם בעלי חנויות כל חנות שנפתחת בארץ באה לשם ועושה קניות. אין דבר כזה שאני לא מכיר." (תמליל הדיון עמ' 25).

     

    בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו (נ'2) אף הקדים והבהיר:

     

    "ייעודה של החנות לא שונה מהיום שקיבלתי בה חזקה והיא פועלת תקופה ארוכה כעסק סיטונאי למכירת אביזרי וכלי בית ומטבח ומתנות לחגים. המכירה היא בעיקר כמכירה סיטונאית ללקוחות מסחריים, אבל גם לקוח שמזדמן לחנות ורוצה לקנות מוצרים שאני מוכר לא אגרש אותו זוהי פרנסתי. אין שום הגבלה על מוצרים שאני מוכר למעט מכירת מזון ואין הגבלה למכירה קמעונאית ליחידים.

    ...

     

    הקשר ביני לקהל קונים פוטנציאלי ולמוצרים הנמכרים בחנות אינו מוגבל רק למכירה ל'וועדי עובדים'. במקם פועלת חנות בעיקר על בסיס מכירה סיטונאית, מאז שקיבלתי את החנות לחזקתי והכל בידיעה והסכמה של המשכירה המנוחה. הטענה על שינוי מטרת השימוש בחנות הינה טענה חלולה, אבסורדית ונעדרת כל בסיס אמיתי שהומצאה אד הוק לצורך תביעה זו. כאשר צוין בחוזה מכירה לוועדי עובדים הייתה הכוונה שלי ושל המשכירה ז"ל לתת לי מרחב פעולה, אף אחד לא הגביל אותי לא למכור ליחידים. .."

     

28. דומני כי ניתן להסכים שמטרת השכירות הוגדרה בהסכם השכירות בצורה מעורפלת משהו. לא כל שכן, כאשר מדובר בחנות הממוקמת באזור שיש בו חנויות המוכרות גם בסיטונאות. עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה על פיה הסכם השכירות נכרת עוד בשנת 1987 וכי מאז ועד מועד הגשת התובענה, ומכל מקום בימי חייה של המנוחה, לא נשמעה ממנה טענה וחצי טענה כלפי הנתבע. ספק גם אם הצדדים כיוונו למקם חנות במפלס רחוב, בסמוך לחנויות רחוב רבות נוספות, כך שזו תוכל למכור לוועדי עובדים בלבד, ולא תוכל למכור לאחרים או לעוברים ושבים ברחוב. מכל מקום, לו אכן שינה הנתבע ממטרת השכירות אליה כיוונה המנוחה, ספק אם הייתה מחרישה בעניין זה. משתיקה זו אני למדה כי שלא כצעקתה וכי הנתבע פעל כל השנים בהתאם למטרת השכירות המוסכמת.

     

29. על האמור מתווספים שניים; הרושם המהימן שהותיר בי הנתבע עצמו והאמון שמצאתי ליתן בכלל גרסתו ובכלל כך עדותו ביחס למטרת השכירות, ועדותה של התובעת ממנה ניתן היה להסיק על אודות המניע להגשת התובענה על ידה:

     

    "עו"ד נבון: .. עכשיו תראי.. למרות שקראת את דוח החוקר ואת יודעת שהוא פגש במקום את הבן, אייל, את כותבת 'הנתבע הכניס לחנות דייר אחר, דייר זר לחנות'. אבל את יודעת שמדובר בבן שלו שעובד איתו שנים, אייל. את גם פגשת אותו. למה לא כתבת שזה הבן? למה יצרת רושם שזה מישהו מבחוץ, חיצוני שלא שייך למשפחה?

    העדה, גב' בלכיוב: כי לא שאלו אותנו כלום. לא שאלו אותנו.

    עוד נבון: מי אמור היה לשאול אותך?

    העדה, גב' בלכיוב: הוא. זה לא רכוש שלו. אני היורשת, לא הוא ואני לא נהניתי מהרכוש שלי בכלל." (תמליל הדיון עמ' 11).

     

30. ובכן, בכל הכבוד, התובעת ירשה את החנות על זכויותיו של הדייר המוגן בה. יום יבוא ותגיע שעתה ליהנות ממנה. זאת לא ניתן לעשות על חשבון זכויותיו הקנויות של הנתבע.

     

31. תוצאת האמור הינה כי כל עוד לא הוכח בפניי כי התובע מוכר בחנות דברי מזון, אין בידי לקבוע כי הופרה מטרת השכירות.

     

32. אני דוחה אפוא גם את טענתה זו של התובעת וקובעת כי לא קמה לה עילה לפינוי הנתבע מן המושכר בשל שינוי מטרת השכירות.

     

     

    סוף דבר

     

33. התובענה נדחית לאחר שמצאתי כי הנתבע לא נטש את החנות ואף לא שינה ממטרת השכירות.

     

34. התובעת תשלם לנתבע הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 45 ימים מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד יום התשלום המלא בפועל.

     

    מזכירות בית המשפט תמציא לצדדים את פסק הדין כחוק.

     

    ניתן היום, י"א חשוון תשפ"ד, 26 אוקטובר 2023, בהעדר הצדדים.