עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף עקב תאונת עבודה.
נתוני רקע:
1.התובע יליד 1.8.1977 ובזמנים הרלוונטיים לענייננו שימש כעובד של הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת").
אין מחלוקת בין הצדדים, כי ביום 24.5.2007 נפגע התובע תוך כדי עבודתו בשירות הנתבעת כאשר עסק בפירוק גג אסבסט ממבנה שהיה מיועד להריסה ונפל מהגג.
המחלוקות בין הצדדים נסובו בעיקרן על אחריות הצדדים לתאונה, ועל שאלת הנזק.
בדיון אשר התקיים לפניי העידו התובע ועד התביעה מר מ. אלהיג'אני (ששמו צוין בפרוטוקול 'חמודי', להלן: "מ. "), וכן עד ההגנה מר מיכאל אבקסיס (להלן: "מיכאל") אשר שימש בזמן התאונה כסדרן עבודה וראש צוות אצל הנתבעת.
דיון בשאלת האחריות:
2.התובע טען בתצהירו ובעדותו בבית המשפט כי במועד הנ"ל עבד יחד עם פועלים נוספים של הנתבעת בפירוק גג אסבסט בבניין שהיה מיועד להריסה ברחוב המסגר בתל אביב. מדובר היה בבניין ישן מאוד, מלוכלך ומוזנח ולצורך הריסתו צריך היה לפרק תחילה את האסבסט מהגג ורק לאחר מכן להרוס אותו. הגג האמור היה משופע ובנקודה הנמוכה ביותר שלו גובהו עמד על 5 מ' מפני הקרקע.
לצורך הריסת הגג נמתח כבל פלדה המכונה 'קו חיים' בנקודות הגבוהות ביותר שעל הגג (להלן: "הכבל"). הכבל משמש כעוגן לרצועת קשירה שהעובדים קושרים לגופם באמצעות חגורה בזמן שהייתם על הגג על מנת למנוע את נפילתם לקרקע. מדובר ברצועה שנקשרת בצדה האחד לכבל, ובצדה האחר לחגורה שעל גופו של העובד, והיא מאפשרת את ניידותו על הגג כשהוא רתום, בשטח השווה באורכו לאורך הכבל, ולרוחב הגג כדי אורך הרצועה. יצוין, כי העובד יכול לשלוט באורכה של הרצועה בהתאם לצורך על ידי קיצורה או מתיחתה עד למקסימום שלה באמצעות מתקן מיוחד המאפשר זאת.
לטענת התובע, במועד שצוין לעיל היה זה היום הראשון בו עבדו הוא ומ. בפירוק הגג שבנדון. לאחר שהספיקו לפרק חלק מהגג ולקראת ההפסקה בסמוך לשעה 15:00 מ. ירד ראשון מהגג והתובע ביקש לרדת אחריו. לשם כך מתח התובע את הרצועה לכל אורכה, שהיה אז 4 מ', ועל מנת להגיע לשפת הגג ולרדת בסולם שהונח שם במרחק של מטר אחד ממנו, היה עליו לשחרר את גופו מהרצועה שהייתה קצרה מרוחב הגג במטר אחד. אלא שברגע ששחרר את הרצועה ובטרם הספיק לזוז, חלק גדול מהגג התפרק וקרס בפתאומיות והוא נפל לתוך המבנה מגובה של 5 מ' וכתוצאה מכך נחבל בגופו (להלן: "התאונה").
3.עד התביעה מ. אישר בתצהירו ובעדותו לפניי את כל הנסיבות והפרטים שצוינו לעיל. מ. הוסיף, כי ירד ראשון מהגג עליו עבד יחד עם התובע ולצורך כך שחרר את הרצועה שהייתה קשורה לחגורה שעל גופו משום שהרצועה שאורכה 4 מ' הייתה קצרה מדי ולא הגיעה עד לשפת הגג. בכל אופן, לאחר ששחרר את עצמו הוא הלך עד לשפת הגג וירד ממנו באמצעות הסולם. רק לאחר שירד מהגג והיה על הקרקע עם שאר העובדים, שמע לפתע 'בום' והגג קרס בפתאומיות כשהתובע עדיין עליו.
4.התובע טען, כי התאונה אירעה בשל רשלנותה של הנתבעת והפרת חובות חקוקות שנועדו לשמור על ביטחונו, בכך שלא בדקה את הגג טרם התחלת העבודה, ולא סיפקה לו אמצעי בטיחות על מנת להבטיח את שלומו בזמן עבודתו בגובה על גג רעוע, כגון לוחות דריכה, לוחות זחילה או רשת ביטחון.
5.על אף שהנתבעת לא חלקה על טענת התובע כי נפל מהגג שקרס כאשר עמד עליו בזמן עבודתו, ולא חלקה על כך שהיה זה יום העבודה הראשון על הגג, הנתבעת חלקה בתוקף על הטענות בדבר התרשלותה כלפיו וטענה כי התאונה אירעה באשמו הבלעדי של התובע אשר שחרר את עצמו מהחגורה ומהרצועה טרם הגעתו לקרקע. לעניין זה העיד עד ההגנה מיכאל, כי הרצועה שסופקה לתובע ולכלל העובדים הייתה באורך של כ-12 מ', ולא 4 מ' כנטען, באופן שאיפשר לו להגיע לקרקע כשהוא עדיין רתום; כלל העובדים, לרבות התובע שהיה ראש צוות, עברו הדרכה מתאימה; ולעובדים באתר סופקו לוחות דריכה שהוצאו מרכבו בבוקר יום העבודה.
6.מבין שתי הגרסאות הסותרות, אני מעדיפה בבירור את גרסתו של התובע, ודוחה את גרסתו של עד ההגנה מיכאל אשר נסתרה על ידי עד התביעה מ. . כזכור, טענת התובע כי אורך הרצועה עמד על 4 מ' וכי הנתבעת לא ספקה להם לוחות דריכה נתמכה כאמור בעדותו של מ. שאף הוא ציין כי הנתבעת לא ספקה להם לוחות דריכה וכי לנוכח אורכה הקצר של הרצועה הוא נאלץ לשחרר את עצמו ממנה על מנת להגיע לשפת הגג ולרדת בסולם.
עדותו של מ. הייתה אמינה ומהימנה, ואפילו הנתבעות בסיכומיהן לא ביקשו לטעון כנגד אמינות דבריו. אגב כך יצוין, כי בדיון אשר התקיים לפניי, כחמש שנים לאחר התאונה, התברר כי מ. עובד עדיין בשירותיה של הנתבעת וכי טרם חתימתו על התצהיר התייעץ עם האחראי עליו אצל הנתבעת ואמר לו "אני הולך לעו"ד ואם זה לא פוגע באף אחד אני אדבר אמת אבל אם זה פוגע בבעל הבית אני לא מוכן לחתום" (עמ' 9 לפרוטוקול). ברור אם כן, כי למ. לא היה כל אינטרס לתמוך בגרסת התובע במחיר של העללה סתם על הנתבעת, ויש בדבר כדי להוסיף נדבך של אמינות לדבריו.
7.אשר לאחריות - הנתבעות אינן חולקות בסיכומיהן על טענת התובע, כי על המקרה דנן חלות תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או תלולים), תשמ"ו-1986 (להלן: "התקנות"). גם מיכאל אישר בעדותו, כי כל גג אסבסט הוא גג שביר ולכן העבודה הקשורה לגג כזה צריכה להיעשות "לפי תקן של גגות שבירים" (עמ' 25 לפרוטוקול).
כפי שיווכח בהמשך, הנתבעת הפרה יותר מהוראה אחת מהוראות התקנות הנ"ל שנועדו להבטיח את שלומו של התובע.
תקנה 3 לתקנות אוסרת העסקת אדם על גג שביר, אלא אם כן ננקטו אמצעים שימנעו את נפילתו, ולצורך כך מונות התקנות אמצעים שונים שיש לנקוט בהם לפני התחלת העבודה להבטחת שלום העובדים, ועיקרם: אספקת לוחות דריכה או זחילה מתאימים (תקנה 4); וביצוע בדיקה מקדימה לגג על ידי מהנדס או הנדסאי בניין כדי לוודא שטיבו וחוזקו מאפשרים ביצוע העבודה עליו בבטחה (תקנה 14).
מעדותו של מיכאל מתברר כי התאונה אירעה ביום העבודה הראשון על הגג שבנדון, וכי הגג כלל לא נבדק טרם ביצוע העבודה, לא על ידו ולא על ידי אדם אחר מטעם הנתבעת (עמ' 24 לפרוטוקול), ולכן ברור כי יש בדבר משום הפרה ברורה של החובה הנקובה בתקנה 14 לתקנות.
כמו כן, מעדותו של מ. – שלטעמי הוא עד ניטראלי לחלוטין, וגם הנתבעות לא ביקשו לחלוק על אמינותו – מתברר כי בניגוד לנטען על ידי הנתבעת והעד מטעמה, לעובדים לא סופקו לוחות דריכה או לוחות זחילה, בניגוד להוראת תקנה 4 לתקנות.
מעבר לכך, מתברר כי בניגוד לתקנה 13 לתקנות שאוסרת דריכה על קצה בלתי נתמך של סיכוך גג שביר ואוסרת להשעין עליו סולם, הנתבעת התירה לעובדיה לדרוך על קצה הגג ולהניח עליו את הסולם ששימש לעלייתם ולירידתם מהגג, מבלי שטרחה לבדוק אותו או לתמוך אותו טרם ביצוע העבודה. ואכן, הגג קרס כאשר התובע התקרב לקצהו על מנת לרדת בסולם – ללמדנו על התממשות הסכנה הכרוכה בהפרת האיסור שבתקנה זו.
ואם לא די בכל אלה, הרי שהנתבעות לא חלקו בסיכומיהן על טענת התובע (עליה לא נחקר בחקירתו הנגדית) בדבר אי פריסת רשת ביטחון על מנת למנוע נפילה מהגג – בניגוד לחובה המנויה בתקנה 6 לתקנות.
8.ויודגש, העובדה שהנתבעת סיפקה לתובע ולשאר העובדים חגורת בטיחות (הכוונה היא לרצועה ולחגורה שהזכרתי מקודם), כמתחייב מתקנה 6 לתקנות, אין בה משום מילוי חובתה לנקיטת אמצעי הזהירות הדרושים להבטחת שלומו וביטחונו של התובע. זאת משום שהוכח לפניי כי הרצועה לא התאימה לתנאי השטח בהיותה באורך של 4 מ' בלבד, באופן שלא איפשר לתובע להגיע לסולם שבקצה הגג כשהוא עדיין רתום, והתובע נאלץ לשחרר את עצמו מהחגורה מרחק קצר לפני כן, ולכן כשנפל הוא לא היה רתום לחגורה.
מאחר שהתובע לא טען בתצהירו טענה כלשהי לעניין ההדרכות שקיבל או לא קיבל במהלך עבודתו אצל הנתבעת, לא מצאתי לנכון לדון בטענה שהעלה בסיכומיו ולפיה לא עבר הדרכה כלשהי במהלך עבודתו אצל הנתבעת כחלק מהדיון בפרטי הרשלנות שהוא מייחס לנתבעת, אולם אשוב לדון בעניין זה בפרק המתייחס לאשמו התורם של התובע.
9.על יסוד האמור לעיל אני מוצאת, כי הנתבעת הפרה מספר חובות חקוקות שנועדו להבטיח את שלומם של העובדים על גגות שבירים. הפרות אלו, לפי אופין, היקפן, והתוצאות הקשות בעטיין, משליכות אף על שאלת הרשלנות, שכן דווקא קיומה של חובה סטטוטורית יכול ללמד על רמת הזהירות הנדרשת לצורך עוולת הרשלנות (על הקשר בין עוולת הרשלנות לעוות הפרת חובה חקוקה ראו: ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 112 (1996); ע"א 145/80 ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פ"ד לו(1) 113 (1982)).
10.לא אסיים פרק זה מבלי להתעכב על טענות הנתבעות אודות סתירות מסוימות שעלו בגרסתו של התובע. מדובר בשתי סתירות לא מהותיות הנוגעות לזהות העובדים שהגיעו ברכבו של התובע ביום התאונה, ולשלב אליו הגיעו העובדים בפירוק הגג עת אירעה התאונה. ובכן, סתירות אלו הן שוליות ואינן נוגעות ללב המחלוקת בין הצדדים, ובפרט שעצם התרחשות התאונה ושעת התרחשותה אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים.
11.לסיכום - עפ"י מכלול הנתונים והממצאים שצוינו לעיל, אני קובעת כי הנתבעת לא סיפקה לתובע סביבת עבודה בטוחה ונאותה, לא דאגה לנקיטת אמצעי הזהירות הדרושים למניעת הסכנה שבנפילה מגגות שבירים, ולכן נושאת היא באחריות לפצות אותו בגין נזקיו עקב התאונה.
דיון בשאלת האשם התורם:
12.בשורה של פסקי דין נקבע, כי יש לדקדק עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או תרמה לתאונה. לפיכך בתי המשפט נזהרו מהטלת אשם תורם על עובד, ובדיקת הנסיבות בכל מקרה ומקרה נעשית תוך בחינת הסיכונים שיצרו המעביד והעובד. מידת האשמה המוסרית המוטלת על המעביד אשר הוכח לגביו כי לא סיפק לעובדו אמצעים להבטחת שלומו, לא הדריך אותו הדרכה ראויה ולא בדק את המקום טרם שלח את עובדו לעבוד בו, וכיו"ב מקשת המחדלים שמעביד עשוי לחוב בגינם ברשלנות, אשמה כזו גבוהה יותר ממידת האשמה המוסרית של הנפגע (ראו: ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592 (1982); ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות, פורסם בנבו, 21.3.1999; ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415 (1988); ע"א 3463/95 מדינת ישראל נ' דרעי, פ"ד נ (3) 433 (1996)).
העובדה שתוך כדי עבודתו התובע עמד על הגג והגיע קרוב לקצהו לקראת ירידתו ממנו כשהוא כבר לא רתום לחגורה, לא צריכה להיות לו לרועץ. אין המדובר בהתנהגות פסולה, אלא בפעולה מתבקשת לצורך הירידה מהגג, שכן הוכח לפניי כי הרצועה שחוברה לחגורה הייתה קצרה מכדי לאפשר לתובע להגיע לקצה הגג על מנת לרדת בסולם ששימש לירידת העובדים והונח בסמוך לאותו אזור. אגב כך יצוין, כי הנתבעות לא העלו כל טענה כנגד השימוש בסולם ככלי עליה וירידה מהגג, אף לא כנגד המקום הספציפי בו הונח הסולם, ולכן נקודת המוצא לצורך הדיון הינה כי לא נפל כל פסול בעובדה כי הסולם הונח היכן שהונח, ומשלא יכול היה התובע להגיע אליו כשהוא רתום, ברור כי היה עליו תחילה לשחרר את עצמו מהחגורה.
13.בנוסף, העובדה כי התובע ידע שהגג מיועד להריסה, אין בה כדי להביא להטלת אשם לפתחו. עובד המסתכן במהלך ביצוע עבודתו למען השלמת העבודה וביצועה כפי שנדרשה ע"י מעבידתו, לא יחוב ברשלנות תורמת אם נפגע תוך כדי כך. בדרך כלל אין לומר כי נתונה בידי עובד בחירה חופשית להסתכן או שלא להסתכן בבצעו את העבודה שהטיל עליו מעבידו (ע"א 971/03 בגא נ' מלול, פורסם בנבו, 10.11.2005; ע"א 1354/97 עכאשה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 193 (2004)). דברים אלו נכונים ביתר שאת לאחר שהוכח כי הנתבעת - מעבידתו של התובע - הפרה כלפיו חובות חקוקות שמקורן בתקנות הבטיחות בעבודה.
14.גם טענתן של הנתבעות, כי התובע היה איש מקצוע בעל ניסיון רב ששימש כראש צוות עובדים אצל הנתבעת ובמסגרת עבודתו אצלה עבר הדרכות כלליות וספציפיות ובתור שכזה חייב היה לצפות את הסכנה, היא טענה שכלל לא הוכחה.
אומנם עד ההגנה מיכאל העיד כי התובע עבר במסגרת עבודתו אצל הנתבעת מספר הדרכות, ברם מתברר כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח טענה זו, משום שנמנעה מלהציג בבית המשפט את הפנקס המתעד את ההדרכות שניתנו לעובדיה. ויובהר, ניהול פנקס מסוג זה הוא בגדר חובה עפ"י דין המעוגנת בתקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ,ט-1999, ולכן הימנעותה של הנתבעת מהצגתו כראיה בבית המשפט פועלת לחובתה.
15.נוכח האמור לעיל, אני קובעת כי לא הייתה רשלנות תורמת כלשהי מצד התובע.
הטיפולים הרפואיים:
16.ממקום התאונה הובהל התובע באמבולנס לבית החולים איכילוב, שם אובחן כסובל מחבלה בבית החזה ובראש, וכן משברים בעמוד שדרה גבי בחוליות L1-L3. התובע אושפז בבית החולים ושוחרר ביום 28.5.2007 לאחר 5 ימים אשפוז עם המלצה למנוחה והמשך מעקב רפואי.
התובע המשיך להיות מטופל במרפאות החוץ של בתי החולים ובקופת חולים, ובמשך תקופה מסוימת התנייד באמצעות קביים ולאחר מכן בעזרת מקל כשהוא סובל מכאבים בחלקים שונים בגופו עם הגבלה בתנועות, כגון בגב, בצוואר, ביד ובכתף שמאל וברגל ימין. כמו כן, התובע התלונן על סחרחורות, כאבי ראש, ירידה בשמיעה וזמזומים באוזניים.
הנכות הרפואית ומאפייניה התפקודיים:
17.לאור הפער בין חוות הדעת הרפואיות שהוגשו מטעם הצדדים, בית המשפט מינה שני מומחים רפואיים מטעמו כדלקמן: ד"ר סדן בתחום א.א.ג, וד"ר אסלאן בתחום האורתופדיה.
ד"ר סדן קבע כי התובע סובל מליקוי שמיעה בתדרים הגבוהים באוזן שמאל עם טנטון קבוע ובגין כך קבע לו 10% נכות. ד"ר אסלאן מצא כי התובע סובל מהגבלה קלה בתנועות כתף שמאל ועמוד שדרה מותני ובגין כך קבע לו 10% נכות.
מאחר שמדובר במומחים מטעם בית המשפט, ולאור זאת שהצדדים לא ביקשו לחקור את המומחים, אני מאמצת את חוות הדעת שלהם לעניין קביעת הנכות הרפואית של התובע.
זה המקום לציין, כי התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה וועדה רפואית קבעה לתובע נכות צמיתה בשיעורים זהים לאלה שקבעו המומחים מטעם בית המשפט (19% נכות משוקללת).
18.מדובר בנכויות המאופיינות בהשפעה על התפקוד של הנפגע. אשר לנכות בתחום א.א.ג. - כידוע, טנטון באוזניים עשוי לגרום לאי נוחות רבה לנפגע, משום שהוא עלול לגרום להפרעות שינה המובילות לאחר מכן לתחושת עייפות רבה שבתורה מובילה לחוסר ריכוז וחוסר שקט. אשר לנכות האורטופדית - לא ניתן להתעלם מהעובדה כי עסקינן בנכות שבמהותה קשורה לגריעה בכושר התנועה, ובנסיבות אלו ברור כי היא נכות תפקודית עפ"י מאפייניה, כפי שהוא המצב בדרך כלל לגבי נכויות בתחום האורתופדי.
התובע טען, וטענותיו בנדון לא נסתרו, כי הינו חסר השכלה מקצועית וכי יצא לשוק העבודה בגיל צעיר, ועד לקרות התאונה עבד ברציפות משך 14 שנים בעבודות פיזיות, כגון בבניין ובמסגרות, וב-6 השנים שלפני התאונה עבד אצל הנתבעת בפירוק גגות אסבסט (בין השנים 2001-2007). לפיכך, אך טבעי הוא הדבר כי הנכויות מהן הוא סובל ישפיעו על תפקודו, ואכן לאחר התאונה התובע לא שב לעבודתו הקודמת או לכל עבודה פיזית אחרת, ורק לאחר כ-4 שנים החל לעבוד כמוכרן בחנות 'הום סנטר' בעבודה שאינה פיזית.
מאחר שבנסיבות המקרה דנן הוכח כי הנכות השפיעה באופן ממשי על כושר ההשתכרות של התובע לעבר וגרמה לו למעשה לאבד את עבודתו, מן הראוי לערוך את החישובים הקשורים להפסד ההכנסה לתקופה שלאחר תקופת אי הכושר בהתאם לשיעור הנכות הרפואית.
אשר לעתיד – מאחר שהתמונה לעתיד התעסוקתי של התובע היא מטבע הדברים עמומה יותר, ולא מן הנמנע כי התובע יוכל להשתלב בעבודות שאין בהן מאמץ פיזי ניכר ובד בבד יצליח לשפר את שכרו מעבר לשכר שהוא מקבל כיום, ראיתי לנכון לערוך את החישוב לעתיד לפי שיטת החישוב הגלובאלי.
תקופת אי הכושר והחזרה למעגל העבודה:
19.בעקבות התאונה אושרה לתובע תקופת אי כושר מיום התאונה בתאריך 24.5.2007 ועד ליום 31.12.2007, היינו לתקופה של 6 חודשים ושבוע.
רופא תעסוקתי אשר בדק את התובע ביום 21.11.2007 קבע כי התובע אינו יכול לחזור עוד לעבודתו הקודמת, ולכן הופנה לוועדות הרפואיות במל"ל למיצוי זכויותיו.
אעצור בנקודה זו כדי להעיר, כי קביעת הוועדה הרפואית במל"ל בדבר אי הפעלת תקנה 15, אינה עולה בקנה אחד עם קביעתו של הרופא התעסוקתי המפורטת לעיל, ובכל מקרה אין היא מתיישבת עם המצב הרפואי לאישורו של התובע, כמתואר במסמכים הרפואיים אשר מתעדים את הכאבים ואת ההגבלות בתנועות הצוואר, הגב והגפיים מהם סבל התובע משך חודשים ארוכים לאחר התאונה.
בכל אופן, בשל מצבו עקב התאונה התובע הודיע על הפסקת עבודתו אצל הנתבעת ביום 27.6.2007, כחודש ימים לאחר התאונה.
ועדת הרשות מטעם המל"ל הכירה בתובע כנכה נזקק לפי תקנה 18א החל מיום 24.8.2007 ועד ליום 31.5.2008, היינו לתקופה שלמעלה מ-9 חודשים. ב-5 החודשים האחרונים מתקופה זו, קרי בחודשים 1-5/2008 קיבל התובע דמי אבטלה.
יוצא אפוא, כי תקופת אי הכושר המלא עומדת על שנה ושבוע.
20.משך שנה וחצי לאחר מכן, בין החודשים 6/2008-12/2009, התובע לא עבד ולא קבל תשלום כלשהו. רק בחודש 12/2009 החל התובע בהליך לשיקום מקצועי דרך המל"ל, ובמשך שנה שלמה (עד וכולל חודש 12/2010) התובע למד במסגרת הכשרה מקצועית מטעם לשכת התעסוקה.
זמן קצר לאחר תום תקופת ההכשרה המקצועית, וליתר דיוק ביום 1.3.2011, החל התובע לעבוד כמוכרן בחנות 'הום סנטר'.
הפסדי שכר לעבר:
21.בעוד שהתובע ביקש להתייחס להכנסות שהיו לו בשנתיים שקדמו לתאונה לצורך חישוב בסיס השכר שעומד לטענתו על ממוצע של 6,500 ₪ (נומינלי), הנתבעות הפנו להכנסותיו בשנת 2007 (מחודש ינואר עד לחודש אפריל בו אירעה התאונה) וטענו כי ממוצע שכרו באותה תקופה עמד על 4,465 ₪ לחודש (נומינלי), וזה היה בסיס השכר לפיו ערך המל"ל את חישוביו.
התובע טען בהקשר זה, כי מספר חודשים לפני התאונה חלה ירידה בהיקף עבודותיה של הנתבעת, ולכן מספר ימי העבודה של העובדים הצטמצם ושכרם ירד בהתאם. נוכח כך טען התובע, כי יש לקחת בחשבון הכנסות שהיו לו גם קודם לכן על מנת להגיע לסכום המשקף באופן ריאלי ונכון את בסיס השכר שלו.
לעומת זאת טוענות הנתבעות, כי אין מקום לערוך חישוב של ממוצע השכר מעבר לחודשים 1-5/2007, ובכל אופן גם לפי טופס תביעה למל"ל שהוגש בגין תאונה קודמת (נ/9) דווח כי הכנסתו של התובע בחודשים 1-3/2006 עמדה על 4,672 ₪ - פחות ממה שנטען על ידי התובע.
22.לאחר ששקלתי את הדברים, ומאחר שטענתו של התובע בנדון לא נסתרה, אני מאמצת את גישתו לצורך חישוב בסיס השכר. ויודגש, טענת התובע נסמכת על לא אחר מאשר מסמך החתום בידי הנתבעת לגבי הכנסותיו בשנתיים שקדמו לתאונה וצורף כנספח 6 לתצהירו, ואילו המסמך נ/9 לא הוכח כקביל משום שהתובע לא אישר את חתימתו עליו, ואילו הנתבעות לא הוכיחו את תוכנו בדרך אחרת.
יחד עם זאת, חישוב מדוקדק של ההכנסות שהיו לו במשך השנתיים שקדמו לתאונה לפי אשור הנתבעת, מגלה כי ממוצע השכר החודשי עומד על 5,937 ₪ (נומינלי), ולא כפי שצוין על ידו (6,500 ₪).
23.אגש כעת למלאכת החישוב. אין מחלוקת בין הצדדים, כי יש לפצות את התובע בגין הפסדי שכר מלאים לתקופה שמיום התאונה ועד תום ההכרה בו כנכה נזקק, תקופה של 12 חודשים ושבוע (עד ליום 31.5.2008). לפיכך הפיצוי לתקופה זו יעמוד על 72,728 ₪ (לפי שכר של 5,937 ₪ כפול 12.25 חודשים), ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה ועד היום: 97,000 ₪ (במעוגל).
24.החל מחודש 6/2008 ועד וכולל חודש 11/2009 התובע לא עבד כלל אך מבלי שיש בידו תעודות אי כושר בגין תקופה זו. עפ"י המסמכים הרפואיים ניתן להתרשם כי בחלק מתקופה זו התובע היה עדיין בטיפולים רפואיים אינטנסיביים. בכל מקרה, יהיה זה ראוי ונכון לערוך את החישוב לתקופה זו על בסיס נכותו הרפואית המשוקללת (19%). החישוב אם כן יעמוד על 20,305 ₪ (לפי שכר של 5,937 ₪ כפול 18 חודשים כפול 19%), ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה ועד היום: 25,000 ₪ (במעוגל).
25.התקופה הבאה היא תקופה בת 13 חודשים כאשר התובע החל ללמוד במסגרת הכשרה מקצועית. הלימודים נמשכו מחודש 12/2009 ועד וכולל חודש 12/2010. בגין תקופה זו ייערך החישוב באופן שונה מהחישובים שנעשו מקודם, שכן מתברר כי התובע קיבל באותה תקופה תשלומים מהמל"ל, כאשר תשלומים אלה כללו דמי שיקום, דמי נסיעות, והחזר הוצאות בגין שכר לימוד ורכישת מכשיר (נספח 15א לתצהירו של התובע).
ההפסד לתקופה זו ייעשה לפי ההפרש שבין השכר שהתובע אמור היה לקבל באותה תקופה אלמלא התאונה, לבין ההכנסה שהייתה לו מהמל"ל בתקופת השיקום. ויובהר, לצורך החישוב לקחתי בחשבון את ההכנסות שהיו לתובע בגין דמי שיקום ובגין דמי הנסיעות כפי שהדבר נעשה בעת קביעת השכר (שגם אז נלקח רכיב הנסיעות בחשבון), ואילו יתר התשלומים בגין החזר שכר לימוד ורכישת מכשיר הם הוצאות שאין מקום לכלול אותן בחשבון.
מהאשור המצורף עולה כי התובע קיבל בתקופה זו סך של 45,110 ₪ בגין דמי שיקום ועוד 3,860 ₪ בגין נסיעות, שהם יחד סך של 48,970 ₪. לעומת זאת, אלמלא התאונה התובע צפוי היה לקבל הכנסה משכר עבודה בסכום של 77,181 ₪ (לפי שכר של 5,937 ₪ כפול 13 חודשים). ההפרש אם כן בין שתי ההכנסות עומד על 28,211 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה ועד היום: 32,500 ₪ (במעוגל).
זה המקום להעיר, כי מאחר שהכנסת התובע מהמל"ל בתקופת השיקום נלקחה בחשבון בתור הכנסה שהייתה לו באותו זמן, אין מקום לנכותה מהפיצוי הסופי.
26.התקופה העוקבת היא בת חודשיים, עבור החודשים 1-2/2011 שבהם התובע לא עבד כלל. גם לתקופה זו ייערך החישוב לפי הנכות המשוקללת ובסיס השכר הנ"ל, כך שהסכום יעמוד על 2,256 ₪ (לפי שכר של 5,937 ₪ כפול חודשיים כפול 19%), ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה ועד היום: 2,500 ₪ (במעוגל).
27.מחודש 3/2011 ואילך החל התובע לעבוד כמוכרן בחנות 'הום סנטר' בעבודה שאינה עבודה פיזית במהותה. שכרו החודשי בגין עבודתו שם עמד על 4,200 ₪ בממוצע לפי התובע, ועל 4,000 ₪ לפי הנתבעות בגין 19 ימים עבודה. חישוב המבוסס על 25 ימי עבודה, כפי שמציעות הנתבעות בסיכומיהן, מביא לסכום של 5,250 ₪ לחודש מלא.
השוואה בין ממוצע השכר של התובע מלפני התאונה (5,937 ₪) לבין שכרו כיום (לפי משרה מלאה 5,250 ₪), מגלה פער בסכום של כ-700 ₪ לחודש. אגב כך אציין, כי הפער בין ממוצע השכר מלפני התאונה כשהוא מוצמד (הצמדה בלבד) עד לחודש 3/2011 בו החל התובע לעבוד, מראה כי הפער עומד על 1,550 ₪ לחודש (השכר המוצמד נכון למועד הנ"ל עומד על 6,800 ₪).
לעומת זאת, אם ייערך חישוב אריתמטי המבוסס על 19% נכות ושכר של 5,937 ₪ (ממוצע השכר מלפני התאונה), נגיע לתוצאה כי ההפסד החודשי עומד על 1,128 ₪.
באיזון הראוי, ראיתי לנכון לערוך את החישוב לתקופה שמחודש 3/2011 ועד היום (תקופה של 6 שנים שהם 72 חודשים) על בסיס הפסד חודשי של 1,000 ₪ (נכון להיום). לפיכך, הגריעה בהכנסתו של התובע מחודש 3/2011 ועד היום עומדת על 72,000 ₪.
28.לסיכום – הפיצוי המגיע לתובע בגין הפסדי שכר לעבר מיום התאונה ועד היום, עומד אם כן על סך של 229,000 ₪.
הפסד כושר השתכרות לעתיד:
29.לטעמי יש לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה סכום גלובאלי לעתיד, המשקף את שיעור הנכות והשפעתה עליו כפי מצבו היום, מצד אחד, ועל אפשרות שילובו בעתיד בעבודה מניבה יותר ובה בעת שתתאים יותר למגבלותיו, מצד שני.
באיזון הראוי, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובאלי בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד בסכום המבוסס על 75% מהחישוב האריתמטי. בהמשך לאמור בפרק הקודם, החישוב לוקח בחשבון הפסד חודשי של 1,000 ₪, וכן מקדם היוון עד הגיעו לגיל פרישה בעוד 27.5 שנים (גיל 67 שנים). לפי פרמטרים אלה, יעמוד החישוב על 170,000 ₪ (במעוגל).
הפסדי פנסיה:
30.הגם ששיעור ההפרשה של המעביד לקרן פנסיה לפי צו ההרחבה במשק עומד כיום על 12%, הדבר נכון להפסד שמתייחס לתקופה מיום 1.1.2014 ואילך, ואילו בגין התקופה שקדמה לה יש לערוך את החישוב לפי האחוזים הנקובים בטבלה שבסעיף 6 לצו ההרחבה, שהם בשיעורים מדורגים ונמוכים יותר מ-12%.
לא מצאתי התייחסות בסיכומי הצדדים לשיעור המדויק של אחוזי ההפרשות לכל תקופה ותקופה, ולכן אני פוסקת לו סכום גלובאלי בסך של 40,000 ₪ בגין הפסדי פנסיה.
הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד:
31.התובע טען כי יש לפצות אותו בראש נזק זה בסך של 35,000 ₪ כאשר סכום זה כולל הוצאותיו בגין חוות דעת רפואיות. הנתבעות התנגדו לפסיקת פיצוי כלשהו בראש נזק זה והפנו, בין השאר, לעובדה כי מדובר בתאונת עבודה, כך שכל הוצאותיו של התובע אמורות להיות מכוסות על ידי המל"ל.
אשר להוצאות בגין מימון חוות דעת רפואיות, אקדים לציין כי לא מדובר בהוצאות רפואיות, אלא בהוצאות משפט שלגביהן תבוא התייחסות בסוף פסק הדין.
לגופו של עניין, התובע לא טען וממילא לא הוכיח כי נאלץ לקבל טיפולים רפואיים שאינם כלולים בסל הבריאות. די בכך כדי להביא לדחיית טענותיו בנוגע לראש הנזק של הוצאות רפואיות.
זאת ועוד, התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, ולכן כל הוצאותיו של התובע בגין טיפולים רפואיים ונסיעות אמורות להיות מכוסות על ידו.
יחד עם זאת, נכונה אני לאשר לתובע סכום גלובאלי מתון בגין הוצאות נסיעה למוסדות הרפואיים בעבר שבגינן לא ניתן להציג קבלות (ומהחומר שצורף ניכר כי לתובע היו נסיעות רבות), בסכום של 5,000 ₪.
בהעדר אינדיקציה לגבי הצורך בהמשך טיפול בעתיד, ובהיות התאונה תאונת עבודה, איני פוסקת פיצוי כלשהו לעתיד.
כאב וסבל:
32.אין ספק, כי התובע נפגע פגיעה ממשית בעקבות התאונה, ויעידו על כך המסמכים הרפואיים שצורפו לתצהירו, מהם ניתן ללמוד כי התובע סבל משך חודשים ארוכים לאחר התאונה מכאבים בחלקים שונים מגופו עם הגבלה בתנועות, לרבות בגב, בצוואר, בגפיים ובכתפיים. כמו כן, התובע התלונן תקופה ארוכה מאוד על סחרחורות, כאבי ראש, רגישות לרעש, ירידה בשמיעה וזמזומים באוזניים.
משך מספר חודשים התובע נעזר בהליכתו בקביים ולאחר מכן במקל הליכה.
מהמסמכים הנ"ל עולה כי הטיפולים הרפואיים נמשכו עד לחודש 5/2009, כאשר הטיפול האינטנסיבי יותר היה עד לחודש 9/2008, היינו משך כשנה וחצי לאחר התאונה.
בהתחשב באמור לעיל, לרבות תקופת האשפוז (5 ימים) ושיעור הנכות המשוקללת שנותרה אצל התובע (19%), אני פוסקת לו פיצוי בגין כאב וסבל בסכום של 80,000 ₪.
עזרה לעבר ולעתיד:
33.התובע עתר לפצות אותו בסך של 45,000 ₪ בגין עזרה בעבר, ועוד סך של 15,000 ₪ בגין עזרה לעתיד.
לעומת זאת, הנתבעות התנגדו לפסיקת פיצוי כלשהו לתובע בגין ראש נזק זה וטענו כי התובע לא צירף קבלות בגין הוצאותיו ואף נמנע ללא סיבה נראית לעין מהעדת בני המשפחה אשר הושיטו לו את העזרה הנטענת. בכל מקרה, לדידן של הנתבעות, מדובר בנכות נמוכה יחסית שאינה מצדיקה פסיקת פיצויים בגין עזרה המושטת דרך כלל במסגרת חיי משפחה תקינים.
על אף שהתובע נמנע מסיבה לא ברורה מהעדת אשתו ובני המשפחה אשר עזרו לו לטענתו בעקבות התאונה, שוכנעתי כי התובע אכן נזקק לעזרה מוגברת, מעבר לעזרה הניתנת דרך כלל בתוך המשפחה.
מסקנה זו נסמכת על כאביו ומגבלותיו בעקבות התאונה כמתועד במסמכים הרפואיים – ואיני רואה צורך לחזור על הדברים.
בהתחשב במהות הפגיעה ומשך הטיפולים והמגבלות הרפואיות, אני פוסקת לתובע סך של 30,000 ₪ בגין עזרה לעבר.
בשים לב למהות הנכות ושיעורה, אין מקום לפסיקת פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד.
ניכויים:
34.הנתבעות עתרו לניכוי כל הסכומים ששולמו לתובע בעקבות התאונה. תשלומים אלה כוללים את תגמולי המל"ל ופיצויי הפיטורים.
התובע בתורו לא התנגד לניכוי תשלומי המל"ל אם כי בהסתייגות, משום שלטענתו אין לנכות תגמולים בגין תקופות שבית המשפט לא יאשר בגינן הפסדי שכר. אשר לפיצויי הפיטורים, התובע טען כי הנתבעות לא הוכיחו את גובה התשלום ששולם לו בגין כך.
ובכן, אני מקבלת את עמדת הנתבעות בכל הנוגע לניכוי דמי הפגיעה וגמלת הנכות כולל מענק נכות ששולמו לתובע, בסכום של 52,000 ₪ משוערך להיום.
35.אשר לתשלומים ששולמו בתקופת השיקום – הכנסותיו של התובע בגין דמי שיקום ודמי נסיעות נלקחו כבר בחשבון כחלק מהכנסותיו באותה תקופה, ולכן אין מקום להורות על ניכויים מהפיצויים.
יתר הרכיבים שכללו החזר שכר לימוד והוצאות רכישת מכשיר, הם החזר בגין הוצאות שהתובע הוציא מכיסו למימון שיקומו, ולכן אין מקום להורות על ניכויים (ראו התייחסות קודמת בפרק של הפסדי שכר לעבר).
36.רכיב אחר שהנתבעות עתרו לניכויו הוא דמי האבטלה ששולמו לתובע בתקופה בה הוכר כנכה נזקק. אני מקבלת את עמדת הנתבעות בנדון, ומורה על ניכוי דמי האבטלה שעומדים נכון להיום על 17,000 ₪.
37.הניכוי האחרון לו טענו הנתבעות, הוא ניכוי פיצויי הפיטורין שהתובע קיבל מהנתבעת עקב הפסקת עבודתו. על אף שאין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע אכן קיבל פיצויי פיטורין עקב פרישתו מעבודתו בשל מצבו הרפואי לאחר התאונה, פרטים רבים אחרים כלל לא הוכחו.
בראש ובראשונה יצוין, כי על אף שהנתבעת הייתה מעבידתו של התובע ומי ששילמה לו את פיצויי הפיטורין, משום מה היא לא טרחה להביא כל אסמכתא לגבי גובה הסכום ששולם בפועל, ותחת זאת מפנה היא להוראות חוק פיצויי פיטורים על מנת לערוך חישוב תיאורטי של הסכום המגיע לתובע בגין תקופת העסקתו.
לא ברור לי מדוע בחרה הנתבעת להסתיר את המסמכים שלבטח נמצאים בשליטתה ואשר מפרטים את הסכום המדויק ששולם לתובע. הדברים חשובים במיוחד לנוכח המחלוקת שהתעוררה בנוגע לגבוה השכר, אך לא רק. גם למספר השנים שבגינן שולם הפיצוי יש חשיבות מכרעת. זאת משום שבהעדר מסמכים, לא ניתן לדעת האם הפיצויים שולמו לכל תקופת ההעסקה או שמא לחלקה בלבד.
נעלם נוסף שהנתבעות לא הוכיחו במקרה דנן מתייחס לתנאי ההעסקה הנהוגים אצל הנתבעת, ובכלל זה התנאים הקשורים לתשלום פיצויי פיטורים. כבר נפסק, כי שאלת ניכוי פיצויי פיטורים מוכרעת על פי הקשר הסיבתי שבין תשלום פיצויי הפיטורים לבין התאונה. כך למשל, אם מתברר כי לפי התנאים הסוציאליים הנהוגים במקום העבודה של הנפגע הוא היה מקבל פיצויי פיטורים בעת עזיבת מקום העבודה יהא הטעם לעזיבה אשר יהא, הרי שאין קשר סיבתי בין קבלת פיצויי הפיטורים לבין התאונה. במקרה כזה אין לנכות את פיצויי הפיטורים מהפיצויים שנפסקו בגין נזקי התאונה. לעומת זאת, במקרה בו אלמלא התאונה לא היה הנפגע זכאי לפיצויי פיטורים בעת עזיבת מקום העבודה, יש לנכותם מהפיצוי הפסוק (ע"א 450/05 לחמיש נ' חזק, פורסם בנבו, מיום 31.7.2007)
הנתבעות לא הוכיחו את גובה הפיצוי ששולם לתובע ולא הוכיחו שאלמלא התאונה התובע לא היה זכאי לקבל פיצויי פיטורים, ועל כן אין מקום לנכותם מסכום הפיצוי שייפסק לתובע.
38.סיכומו של דבר – כלל התשלומים שיש לנכות מהפיצוי שייפסק לתובע עומדים על סכום של 69,000 ₪.
הערה לסיום:
39.בתום שמיעת הראיות בתיק ציינתי כי שאלת אחריותה של הנתבעת לתאונה היא ברורה, ולכן המלצתי לצדדים לנסות לסיים את התיק בפשרה. אלא שחרף הערתי בנוגע לשאלת האחריות, בחרו הנתבעות לעמוד מאחורי עמדתן לגבי העדר אחריות כלשהי, ואין לי אלא להצטער על כך.
אחרית דבר:
40.אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים שלהלן:
בגין הפסדי שכר לעבר:229,000 ₪
בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד:170,000 ₪
בגין הפסד פנסיה:40,000 ₪
בגין נסיעות לעבר:5,000 ₪
בגין כאב וסבל:80,000 ₪
בגין עזרה לעבר:30,000 ₪
סה"כ: 554,000 ₪
מסכום זה יש לנכות סך של 69,000 ₪, כך שהתשלום יעמוד על 485,000 ₪.
41.לסכום הנ"ל יש להוסיף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% כולל מע"מ והחזר הוצאותיו של התובע בסך של 10,656 ₪ כמפורט להלן: בגין אגרה סך של 700 ₪ נכון להיום, וסכום של 9,956 ₪ בגין שכר טרחת המומחים הרפואיים (כמפורט בסעיף 69 לסיכומי התובע).
המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, כ"ג שבט תשע"ז, 19 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.
