מתוך עדות התובע עצמו ניתן לקבוע כי יש לדחות את התביעה כנגד המשטרה שכן אף הוא לא מצא, עובר להקפה השנייה בתחרות, שישנו מכשול יוצא דופן.
דיון
39.מטעם התובע העידו הוא עצמו; מר ע.ב. שהינו רוכב מיומן שהשתתף בתחרויות רכיבה רבות וכאמור נפגע בסיבוב הראשון שעשה במסלול שנדון כאן; מר א.נ. שהינו רוכב אופניים שזכה פעמיים בתואר אלוף ישראל ברכיבת כביש והשתתף גם בתחרות הנדונה כאן. שניהם הוזנקו במקצה הראשון – מקצה העילית.
מטעם האיגוד וסירקין העידו סירקין; מר א.א. שהוא רכז תחרויות באיגוד; מר ג.ב. שהינו מנהל מועדון הרכיבה בו היה חבר התובע וניהל את הקבוצה של המועדון שרכבה באותו היום וכן מר ר. ס. שסיפק מרשלים לתחרות.
מטעם המשטרה העידו מר אופיר ברקוביץ שהינו בוחן תאונות באת"ן צפון והוא זה שבחן את התאונה; מר ניב ידיד קצין מבצעים באגף תנועה.
האם המעבר בגשר האירי היווה סיכון
40.אקדים את המאוחר ואציין שלדעתי מתוך העדויות יש לקבוע כי בגשר האירי היה סיכון מקום שהוא מצוי כחלק מתוואי מסלול מרוץ תחרותי שבו הרכיבה היא במהירות גבוהה, מדובר במספר רב של רוכבים שרוכבים בדבוקה, והגשר מצוי לאחר שני עיקולים בדרך שמביאים לירידה מהירה אליו.
41.בעניין זה מקובל עלי הסברו של העד ע.ב. שראה לאבחן את הגשר האירי שהיה מצוי במסלול נשוא התחרות בה עסקינן, לעומת גשרים איריים אחרים (דוגמת זה שמצוי בבית גוברין) שאליו מגיעים במצב מישור.
42.עד זה הינו רוכב מיומן ועדותו הותירה רושם מהימן ביותר. וכך הוא מתאר בתצהירו (סעיף 6) את המקום:
"בניגוד למקומות שברור היה שמדובר באזור שמחייב האטה – כאן לא ניתן היה להבחין בסכנה. נהפוך הוא: לקראת הגשר הייתה ירידה שבה מואצת המהירות. מאחר שהגשר קעור, יש הפרשי גובה בין הכביש לבינו, אשר יוצרים קושי להשתלט על האופניים, וכאן מתווספת הבעיה שמקדם החיכוך שונה: הגשר עצמו עשוי מבטון ואילו הכביש – מאספלט. בנסיבות אלה, כאשר אתה מגיע לגשר במהירות גבוהה ונתקל במכשול באופן מפתיע – יש סיכוי טוב לאבד את שיווי המשקל.
כולנו הגענו לגשר האירי במהירות גבוהה. הגשר נמצא כמה עשרות מטרים אחרי עיקול בכביש. בעיקול אתה מאט, כמובן, אבל אחר כך אתה מאיץ בירידה, ואת הקפיצה בגשר אתה לא יכול לראות מבעוד מועד. לא היה שום תמרור אזהרה לפני הגשר האירי.
במקומות מסוכנים במסלול אמנם עמדו "מרשלים" עם דגלים שמסמנים על הסכנה, אך ליד הגשר לא עמד מרשל."
43.בחקירתו בבית המשפט התבקש להסביר איך בדיוק נפל והשיב:
" בקצה העיקול, זו הייתה סופה של גבעה תלולה ובקצה העיקול צוללים במהירות מאד גבוהה ובתחתית הירידה או בסיומה היה שם גשר אירי, זה מבנה שהוא שקערורי, ובמהירות הגבוהה הזו והפרשי הגבהים שיש בין הכביש לאותו גשר אירי, הדבר יצר סוג של מקפצה, דהיינו במהירות מאד גבוהה בגלל המבנה של הגשר שהוא שקערורי עפתי מהאופניים ובעוצמה רבה.." (ראה עדותו בעמ' 10-11 לפרוטוקול).
בהמשך העיד כי הוא מעריך שהגיע לגשר במהירות של 60 קמ"ש וכי למקום כזה מגיעים בזרימה של רוכבים ועל כן לא ניתן להאט פתאום שכן יש סיכון להפיל רוכבים שרוכבים מאחור.
44.א.נ., שגם הוא רוכב מיומן שהוזנק עם המקצה המקצועני - מקצה העילית, העיד בתצהירו כי הוא כמעט נפל בהגיעו לגשר האירי. בסעיף 4 לתצהירו הוא מתאר את ההגעה לגשר כך:
"לקראת הקטע של הגשר האירי הייתה ירידה של כ – 30 מ', ולפני הגשר לא היה שום סימון אזהרה. במספר מקומות אחרים במסלול עמד מרשל עם דגל ביד שהתריע על הסכנה, אך לקראת הגשר האירי לא היה מרשל. הקטע של הירידה היה אחרי עיקול של הכביש ובירידה שאחרי העיקול הגברנו את המהירות, והגענו למהירות של כ – 60 קמ"ש. כשאתה מגיע לגשר האירי יש לך קפיצה וזה מצריך לא רק מיומנות גבוהה ברכיבה אלא גם משנה זהירות."
בהמשך תצהירו הוא מוסיף כי את סיבוב ההיכרות עושים במהירות שאינה גבוהה כדי ללמוד על העיקולים והמכשולים אבל קשה להעריך מראש את הבעייתיות שלהם כאשר תגיע אליהם במהירות גבוהה. מכל מקום, קשה לזכור היכן הם צפויים לאורך מסלול של 13.6 ק"מ שאתה אמור לעשות 5 פעמים.
45.בחקירתו הנגדית שב והסביר כי רכיבת היכרות מתנהלת במהירות נמוכה ואת הסכנות שבמסלול אתה מרגיש לעיתים רק תוך כדי תחרות במהירות גבוהה כמו במקרה כאן.
הוא העיד כי המסלול שביצע במקרה כאן היה הקשה והמסוכן ביותר שעשה אי פעם.
בכל הנוגע לטופוגרפיה העיד כי כאשר רוכבים רכיבת היכרות לא מזהים את הסכנה שבהגעה לגשר. רק כאשר ביצע את ההקפה הראשונה בתחרות הבין שהיציאה מהגשר היא בצורה שהאופניים קופצות ואם לא ממקמים את הגוף נכון על האופניים, הן נוחתות באופן שהגלגל הקדמי קודם נוגע בקרקע וזה יוצר סכנה מאד גבוהה לאיבוד שליטה. גם בהקפה השנייה שעבר את הגשר נדהם מהקפיצה כי לוקח כמה פעמים לקלוט את הסכנה. (ראה דבריו בעמ' 28 לפרוטוקול).
46.התובע העיד בתצהירו כי בסיבוב ההיכרות שעשה עבר את הגשר, אלא שמדובר בסיבוב שנעשה לא בתנאי תחרות מאחר ורכב במהירות רגילה ולא ניתן היה לזהות ובוודאי שלא לזכור את כל המקומות המסוכנים לאורך המסלול.
את ההקפה הראשונה בתחרות עשה במהירות לא גבוהה כדי לשמור כוחות להמשך. ההאצה החלה בסיבוב השני שבו הגיעו למהירות של כ – 60 קמ"ש. וכך הוא מתאר את הגעתו לגשר האירי:
לאחר אחד מעיקולי הדרך רכבנו במורד, האצנו את המהירות ובסוף המורד, אחרי כ – 30 מ' היה גשר אירי משוקע מבטון. לא הייתה שום אזהרה מפני המכשול, כך שהגענו לגשר במהירות גבוהה."
47.בחקירתו הנגדית הסביר התובע כי סיבוב ההיכרות שעשה עובר לתחרות נעשה ללא שיש לצדו רוכבים וללא תחרות ובמהירות נמוכה. בסיבוב השני רוכבים קצת לחימום ולא במהירות הגבוהה שבסיבובים השני והשלישי.
48.התובע הודה כי בסיבוב הראשון לא ראה בגשר האירי משהו יוצא דופן ואם היה רואה משהו בעייתי או קשה במיוחד היה נזהר.
49.מר ג.ב., מטעם הנתבעים, העיד בתצהירו כי בסיבוב ההיכרות התרשם שהמסלול מעניין ומאתגר הן מבחינה פיזית והן מבחינה טכנית. (ראה עדותו בסעיף 6 לתצהירו).
לדעתו לא היה במקום בו התרחשה התאונה משום סיכון מיוחד. והוא מבהיר:
"מדובר במקטע עם עיקול תוך כדי ירידה ולכן היה בו אתגר, ונדרש היה להאט."
המסלול עצמו התאים לרכיבה בתחרות כזו שכן חלק מרכיבת האופניים היא האתגר הקיים בתוואי השטח שמשתנה.
הוא הסביר כי לדעתו התובע ביצע טעות טכנית באופן שבו הוא עבר את הגשר האירי וזו הסיבה לנפילתו. הוא הוסיף כי הוא זוכר שהיו במקום סימונים על הכביש וכן 3 מרשלים אשר הזהירו את הרוכבים. (סעיפים 15, 17 , 20 לתצהירו).
50.עוד הוא ציין בתצהירו (בסעיף 16) כי האמבולנס עם החובש, שליווה את התחרות, הוצב בסיום המקטע של הגשר האירי.
51.בחקירתו בבית המשפט אישר ג.ב. את שאמרו העדים מטעם התובע, כי הסיבוב הראשון לא נעשה במהירות גבוהה כפי שנעשה בסיבובים הבאים. הוא העריך שהתובע רכב באותה מהירות כמוהו בסיבוב הראשון ואילו בסיבוב השני רכב במהירות פחותה משלו שכן התובע רכב לאט ממנו. יחד עם זאת העיד ג.ב. כי כשהגיע קרוב לגשר, האט שכן ראה את סימני הזהירות.
אלא שעדותו זו אינה מתיישבת עם המשכה של עדותו בתשובה לשאלתי:
"אם בית משפט שואל אותי, מכמה לכמה האטתי, אני משיב שאני מעריך שמ – 40 קמ"ש ל – 20 קמ"ש ולא כפי שבית משפט הציע מ – 80 קמ"ש ל – 60 קמ"ש." (בעמ' 31 לפרוטוקול).
עדות זו אינה אמינה בעיני שכן 3 עדים מטעם התובע העידו כי מהירות הרכיבה בסיבוב השני לפני ההגעה לגשר עמדה על 60 קמ"ש. מתוכם שני עדים שהינם רוכבים ותיקים שרכבו במקצה העילית. לעדים אלו אין כל אינטרס בתוצאות המשפט. אחד מהם, ע.ב., אף לא הכיר את התובע עובר לאירוע נשוא התביעה ואינו בקשרים חברתיים איתו.
יתרה מכך, גם א. א. מהאיגוד העיד בתצהירו (סעיף 18) כי עשה את המסלול הזה מספר פעמים. בחקירתו הנגדית השיב לעניין מהירות הרכיבה כך:
"אתה שואל באימונים שעשיתי באותו מקום מה הכוונה מהירויות שונות, אני משיב לך אני לא יכול להגיד לך בדיוק, אבל לפחות 60 קמ"ש או 50 קמ"ש."
עדות זו מתייחסת לאימון במקום ולא למהירות רכיבה בתחרות גופה. מכאן אתה למד שגם אם בהגיעו של ג.ב. לקראת הגשר האירי הבין שצריך להאט, המהירות ממנה החל להאט לא הייתה 40 קמ"ש.
לג.ב., להבדיל מהעדים שהביא התובע, יש אינטרס לתמוך בעמדת האיגוד בתור מי שאימן את הקבוצה שבה נטל חלק התובע וכמי שהיה אולי צריך לשקול את התאמת המסלול לרוכבים במועדון שהוא ניהל.
52.מר סירקין העיד בסעיפים 19-22 לתצהירו כי:
"המסלול בתחרות הנדונה בתביעה זו, כשלעצמו, לא היה בעל סיכון מיוחד. המסלול כלל הקפה של כ – 13.6 ק"מ אותה נדרשו הרוכבים לבצע 5 פעמים על מנת להשלים את מסלול התחרות בכללותו, שהסתכם ב – 68 ק"מ. המסלול כלל עליות וירידות במידה המקובלת ותוואי הדרך היה תקין סביר ומקובל, ללא תנאים יוצאי דופן כלשהם."
בהמשך הוא תיאר את מקטע המסלול בו ארעה התאונה:
המקום בו התרחשה התאונה לא היה מקום מסוכן, אף שהיה קטע אתגרי יחסית במסלול התחרות, וזאת בשל העובדה כי היה עיקול במסלול תוך ירידה, אך לא בשל הגשר האירי, כנטען ע"י עדי התביעה. במקום נרשמה על ידי המילה "זהירות" באופן גדול וברור על הכביש, וכן דאגתי כי יוצבו במקום שלושה מרשלים ... אשר הזהירו והזכירו לרוכבים כי מדובר בקטע אתגרי ושעליהם להיזהר ולהאט את מהירותם....
כמו כן, בסיום מקטע זה הוצב האמבולנס שהוזמן עם חובש, והדבר איפשר מתן טיפול מהיר לתובע. נקודת הצבת האמבולנס נבחרה מתוך מחשבה שרצוי שהאמבולנס יימצא קרוב ככל הניתן למקום בו נמצאים רוב הרוכבים בזמן נתון, במקום כלשהו באמצע המסלול. במקרה זה מיקמתי את האמבולנס בירידה הראשונה בסדרה של מספר ירידות, במחשבה שאם הוא יידרש באחת הירידות יהיה עליו לעבור מרחק קצר ככל הניתן עם כיוון הרכיבה, כך שיגיע מהר ככל הניתן לסייע."
53.לאורך כל תצהירו הבהיר סירקין כי רכיבת אופניים כשלעצמה, ובוודאי רכיבה בתחרות, היא בעלת סיכונים שטבועים בספורט זה. הם עשויים לנבוע מתוואי הדרך שאינו קבוע, בשל איבוד שליטה על האופניים מסיבה אישית כלשהי לרבות האתגר הפיזי שברכיבה או בשל חוסר תשומת לב, בשל התנהגות של רוכבים אחרים המצויים בסביבת רכיבתו של אותו רוכב ועוד. (ראו למשל סעיף 13 ו – 31 לתצהירו).
עוד העיד סירקין כי התובע היה רוכב מיומן ולא באה מפיו טענה כי התובע לא היה בעל כישורים לביצוע המסלול כפי שהוא בחר אותו.
54.בחקירתו בבית המשפט העיד סירקין כי הגם שהוא מארגן כל שנה את תחרות "חץ הצפון" והגם שלעיתים המסלול חוזר על עצמו, את המסלול נשוא תביעה זו לא שב לעשות.
עוד ציין כי זה המסלול היחיד שבו התחרות הופסקה באמצעה. הוא הסביר את הפסקת התחרות בכך שפציעת התובע הייתה קשה וכי הפינוי שלו לבית החולים התארך והוא לא רצה להימצא בלי אמבולנס בהמשך התחרות. (ראו עדותו בעמ' 43-44 לפרוטוקול).
הסבר זה אינו מתיישב עם עדותו של סירקין עצמו שפורטה לעיל. ממה נפשך, אם המסלול לא היה קשה יותר ומסוכן יותר ממסלולים אחרים, ואם סיכונים לפגיעות של רוכבים קיימים והם דבר שקורה בתחרויות, ואם אף פעם קודם לא מצא סירקין להפסיק תחרות – מה גרם לו הפעם להפסיק את התחרות. הרי תמיד כאשר מישהו מהרוכבים נפגע (מאחת מאותן סיבות שתיאר סירקין בתצהירו ואינן קשורות לסכנה מיוחדת במסלול), התחרות ממשיכה והאמבולנס מפנה את הפצוע לבית החולים ושב לאחר מכן (מכל מקום במקרה כאן האמבולנס שפינה את התובע היה אמבולנס של מד"א ולא האמבולנס שליווה את התחרות).
מה היה המיוחד במקרה כאן? אולי העובדה שאכן הקטע של הגשר האירי, שמופיע לאחר שני עיקולים וירידה תלולה, היה גם לשיטתו מסוכן? ואולי כי הבין בדיעבד שאם בתוך זמן קצר שני רוכבים שהוא מכיר כמיומנים נפגעו באותו מקטע – אולי לא שקל כראוי את הסיכון הקיים במקום ברכיבה מהירה?
55.מעדותו של סירקין עלה כי צריך להתאמן לקראת מעבר גשר דוגמת הגשר האירי שבמסלול. ראה דבריו בעמ' 45- 46 לפרוטוקול:
"אתה שואל האם הייתי מאט לקראת הגשר, אני משיב לך שכל הסיבה שמתאמנים שם זה להתאים את עצמנו לשטח ומהי המהירות המתאימה.
...
..יש טכניקה של רוכב שהוא מתאמן עליו עם המאמן כדי לעבור מקטעים כמו הגשר וסיבובים שישנם שם.
...
.. אצלי בקבוצה יש מתאמנים ברמות שונות ואימנתי כל אחד בהתאם לרמה שלו האישית וגם יעצתי לכל אחד בהתאם לרמה האישית שלו.
אתה שואל אותי אם אחד מהמתאמנים פחות מיומן מה הייתה המלצתי לקראת הגשר, אני משיב לך שהייתי מתחיל במהירות נמוכה מאד ובונים את הביטחון שלו. מבחינת הטכניקה הייתי מסביר לו את אותה טכניקה שתיארתי קודם שמאפשרת לעבור את הגשר בבטחה. יש גם רוכבים שעוברים את הגשר בלי צורך בטכניקה זו."
משמע המסלול כלל נקודה שצריך להתאמן אליה ולהכין את עצמך כיצד אתה עובר אותה בשלום, בהתאם ליכולותיך.
56.על מנת שניתן יהיה להתאמן לקראת מעבר כאמור, צריך הדבר להתפרסם בתקנון התחרות שמתאר את המסלול. אלא שבנספח א' לתצהיר סירקין הדבר לא מוזכר כלל ואיש מהעדים מטעם האיגוד גם לא ידע לומר בוודאות שקיומו של הגשר כנקודה שדורשת הכנה, הופיע במסמך כלשהו או בתיאור התחרות והמסלול באתר האיגוד.
57.גם למר סירקין, כמו לעדים נוספים מטעם האיגוד, היה אינטרס ברור לטעון שהמקום אינו מסוכן לרכיבה בתחרות, שהרי הוא עוסק בכך מזה שנים ארוכות והוא עצמו היה מארגן התחרות.
58.עדויות עדי התובע, שנתמכו בחלקן גם בעדות א.א. מהאיגוד, היו אמינות יותר בנקודה זו.
לטעמי, אכן הגשר האירי היה נקודה "מאתגרת" כהגדרת עדי הנתבעים ו"קטע מסוכן" כהגדרת עדי התובע. זאת מאחר שבתחרות רוכבים מהר כדי לנצח ורוכבים עם רוכבים נוספים דבר שמחייב גם תשומת לב לרוכבים שנמצאים בכל זמן נתון לצדך. העובדה שהגשר האירי משמש כ"מקפצה" ומופיע 30 מטרים לאחר שני עיקולים שמסתיימים בירידה, הופך אותו ממאתגר בלבד למסוכן בהינתן כל הנתונים האלה.
לכך יש משמעות דווקא לאור דבריו של מר סירקין שהתחרות הייתה מיועדת לרוכבים מיומנים ומיומנים פחות.
האם ננקטו אמצעי זהירות מספיקים
59.התובע ועדיו העידו כי בסמוך לפני הגשר האירי לא הוצבו מרשלים. הם גם לא זוכרים שראו סימון על הכביש עם המילה "זהירות" ולצידה סימני קריאה. סימני הזהירות שנמצאו על הכביש נמצאו מרחק רב לפני הגשר האירי עובר לעיקולים שלפניו.
60.עדי הנתבעים העידו כי היו 3 מרשלים בסמוך למקום המעבר בגשר האירי בנוסף לאותם סימוני אזהרה על הכביש.
61.מטעם הנתבעים הובא להעיד גם מר ר. ס., שהיה זה שסיפק את האנשים ששימשו מרשלים בתחרות לטענת סירקין. עד זה לא זכר מאומה מן האירוע נשוא התביעה. תצהירו הוגש באיחור ניכר ותוך כדי שמיעת הראיות.
דומה כי לעד זה היה קשה לאשר את האמור בתצהירו מחמת שזכרונו לא עמד לו. כך למשל נכתב בסעיף 10 לתצהירו כי קרובת משפחתו שימשה מרשלית באירוע ביחד עם אדם העונה לשם עדנאן. עוד הצהיר כי גם הוא שימש כמרשל בתחרות. לגבי שני אלה זכר לכאורה בתצהירו כי עמדו בסמוך למקום התאונה אך לגבי עצמו לא זכר היכן עמד לאורך המסלול. כך גם לא זכר שהיו שני רוכבים שנפלו. על פי זכרונו היה דיווח על רוכב אחד שנפגע.
עוד מפתיע שעד זה ידע להעיד על שלטים שהניח במסלול כמה ימים לפני המרוץ שבהם צויר חץ שחור על רקע צהוב. אלא שאפילו סירקין לא דיבר על שלטים מסוג זה אלא על כיתוב על הכביש והצבת מרשלים כאמצעי זהירות. מהיכן ברא אותו עד את השלטים עם החיצים? אין זאת אלא שזיכרון זה שייך לתחרות אחרת.
במהלך חקירתו הנגדית נשאל אודות תחרויות מאוחרות יותר אליהן סיפק מרשלים ולא היה מסוגל לזכור כל פרט שהוא (ראה עדותו בעמ' 67 לפרוטוקול). מכאן מדוע שיזכור דווקא תחרות משנת 2007 כאשר נקרא להעיד לראשונה 10 שנים לאחר מכן.
על כן עדותו של עד זה אין בה משום תרומה כלשהי.
62.הגם שעדנאן וקרובת המשפחה היו זכורים לר.ס. כמי שהשתתפו בתחרות כמרשלים, לא מצא האיגוד להביאם לעדות והטענה הייתה כי עדנאן אינו מעוניין לבוא להעיד וקרובת המשפחה היא בת 60. (ראה דבריו של העד ר.ס. בעמ' 69 לפרוטוקול).
טענה זו אין בה ממש. כבר עם הגשת ראיות התובע היה ברור שקיימת מחלוקת באשר להצבתם של מרשלים באזור הסמוך לגשר האירי. הכיצד לא נעשה בירור זה עובר להגשת הראיות מטעם האיגוד ומדוע אנשים אלו לא הובאו להעיד, גם אם היו מסרבים ליתן תצהיר. עניין זה משמש לרעת האיגוד שכן חזקה עליו שאם היו תומכים בעדותו היה דואג להביאם כעדים מטעמו. לעניין זה ראו ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, מיום 12.9.91 מפי כב' השופט גולדברג .
63.כפי שהבאתי לעיל מעדות ע.ב. וא.נ. מטעם התובע, עולה כי היו מרשלים לאורך המסלול אך לא בסמוך לירידה לקראת הגשר האירי. כך גם עולה מעדות התובע.
64.מר ג.ב. מטעם הנתבעים העיד כי הוא זוכר בוודאות מרשל אך אינו זוכר אם ניצב בסמוך לכיתוב "זהירות" על הכביש. משמע אינו זוכר בדיוק היכן עמד המרשל. בהמשך עדותו הוא מציין כי אינו זוכר היכן עמד המרשל אם לימין כיוון רכיבתו או לשמאלה. לשאלה זו יש טעם מקום שהעד מעיד כי הוא זוכר בוודאות שעמד באותו המקום מרשל. אכן אם נחרתה בזיכרונו של העד תמונת המרשל באותו המקום, חזקה עליו שהתמונה כוללת גם את הצד בו מוקם המרשל. ואם יש תמונה בראשו של העד אז היא צריכה להיות כזו שמזהה באיזה סימן היכר בלט המרשל כמרשל. זאת לאור דבריו בעדותו כי המרשלים מזוהים כי בדה"כ יש להם דגל ביד או משרוקית בפה או חולצה שכתוב עליה מרשל או וסט צהוב. על פי עדותו היה למרשל אחד או שניים מן הסימנים האלה. משמע שוב, שהעד אינו זוכר את המרשל.
65.ג.ב. העיד לעניין כמות המרשלים שהיו בתחרות כך:
"לשאלת בית המשפט – כמה מרשלים אני זוכר במהלך תוואי התחרות, אני משיב שזה פרוס על פני הרבה קילומטרים, 13.5 ק"מ. אני לא יודע להגיד אם יש שישה או עשרה מרשלים, אבל הייתה כמות."
66.בהמשך חקירתו בבית המשפט הוסיף העד וציין:
"אתה שואל אותי איפה היה המרשל האם לפני העיקול שמאלה או לפני העיקול ימינה, או שהוא היה בכלל כבר ליד הגשר, אני משיב לך שהיה מרשל באחד העיקולים. אני לא זוכר אם זה היה בעיקול הראשון, או השני שמאלה, או ימינה. אני זוכר בוודאות שזה היה לפני הגשר. המרשל עומד הרבה לפני הירידה, מספיק זמן כדי שתוכל להגיב, להאט ולהתכונן."
(ראה עדותו בעמ' 33-34 לפרוטוקול).
67.אלא שעדותו זו אינה מסייעת לנתבעים.
ראשית, הכיתוב על הכביש "זהירות" היה לפני העיקול, כלומר עוד לפני הירידה לכיוון הגשר האירי, כפי שעלה מן העדויות ואף מתמונה 4 לתמונות מתיק המשטרה. משמע אין בעדות של ג.ב. כדי לשכנע שהיו אזהרות ממש לפני הירידה לגשר האירי.
שנית, מתוך העדויות עלה כי הירידה לכיוון הגשר האירי באה מיד לאחר שני העיקולים. הימצאותו של מרשל, ככל שהייתה, לפני העיקול, מלמדת את הרוכב שעליו להיזהר מהעיקול המתקרב. אבל בסיום העיקול אם לא עומד מרשל, המצג הוא שכעת בא קטע שאין בו סכנה או "אתגר" ועל כן רוכב סביר מרפה מקצת מן הערנות ואף מגביר מהירות, שכן אינו צופה שעליו להיזהר בטווח המיידי. גם ג.ב. העיד שהמרשל שהוא זוכר עמד הרבה לפני הירידה, כלומר בטווח העיקולים או לפניהם.
שלישית, מתוך העדויות עלה כי תוך כדי התחרות הרוכבים אינם מסתכלים על הכביש שכן אזי לא יוכלו להיות בקשר עין עם יתרת הרוכבים ועם המסלול ולכן כיתוב על גבי הכביש אינו עוזר בהכרח להישמר מסכנה. כך למשל א.נ. העיד בחקירתו כי בנוסף למרשלים ניתן היה להציב שילוט שלא היה במקרה כאן (ראה עדותו בעמ' 28 לפרוטוקול).
68.בחקירתו של סירקין בבית המשפט הוא אישר שאינו זוכר שכלל אזהרה, הנוגעת לגשר האירי, במסגרת ההסבר שנתן לרוכבים לפני תחילת המרוץ, וכן אינו זוכר שהדבר נזכר בתיאור המסלול באתר האיגוד (ראה עדותו בעמ' 49 לפרוטוקול).
עוד הסביר כי הכיתוב "זהירות" שנכתב על ידו היה בתחילת העיקול הראשון ולשיטתו היה מיועד לכל הקטע. אלא שהכיתוב היה מיועד בעיקר לרכיבת היכרות שכן תוך כדי התחרות הרוכב אינו מסתכל על הכביש (ראה עדותו בעמ' 50-51 לפרוטוקול).
יתרה מכך סירקין עמד בעדותו על כך שבקטע של העיקולים ועד לגשר עמדו 3 מרשלים. יחד עם זאת בתצהיר תשובות לשאלון השיב כי היו 4 מרשלים. מר ג.ב. שהעיד מטעם הנתבעים העיד שבאותו קטע היה מרשל אחד. משמע עדותם של עדי הנתבעים לא הייתה אחידה.
כך גם זכרונו הוודאי של סירקין כי הציב 3 מרשלים בקטע האתגרי אינה מתיישבת עם חוסר זכרונו לגבי פרטים רבים מן התחרות, ביו היתר מספר המרשלים הכולל והיכן הוצבו בנקודות נוספות במסלול. הדבר סביר בעיני שפרטים שנגעו לתכנון התחרות ולהתנהלותה עד לפציעה של התובע לא נותרו בזיכרונו של העד, שכן עד לאותה נקודה בזמן היה זה עוד בוקר של תחרות מיני רבים שארגן סירקין. על כן תמוה בעיני מדוע דווקא את הצבת 3 המרשלים באותו מקטע זוכר סירקין ואילו את יתרת הפרטים אינו זוכר.
69.כפי שכבר ציינתי לעיל, עדותם של עדי התובע הייתה קוהרנטית יותר והם עשו רושם אמין יותר. גם בעדות הנוגעת להימצאותם של אמצעי הזהירות אני סבורה כי עדות עדי התביעה ובעיקר ע.ב אמינה יותר וראיתי לאמצה.
70.על כן מסקנתי היא שבמקום תחילת הירידה לאחר העיקול השני לכיוון הגשר האירי לא עמד מרשל. הסימונים על הכביש ממילא לא היו אמצעי אפקטיבי גם לשיטת העדים מטעם הנתבעים שכן הרוכבים אינם מביטים על הכביש ומכל מקום הכיתוב "זהירות" לא היה מצוי בסוף העיקול השני אלא לפני העיקול הראשון.
71.לסיכום הדיון בפן העובדתי ראיתי לקבוע כי בהימצאות הגשר האירי לאחר שני עיקולים וירידה תלולה היה משום סיכון שהצריך לפחות אזהרה מפורשת והפניית תשומת לב.
הנתבעים כשלו בהוכחת טענתם כי היו אמצעי זהירות נדרשים בסמוך למקום או שהתריעו מראש, במסגרת הרישום לתחרות או בהסבר שניתן בתחילת התחרות, על קיומו של אותו סיכון. לא שוכנעתי ברמה הנדרשת כי נמצאו מרשלים בסמוך לגשר במקום שיהיה בו כדי ליתן אזהרה לרוכבים לקראת המעבר של הגשר.
הכיתוב "זהירות" על הכביש נמצא רחוק ממקום תחילת הירידה לקראת הגשר ועל כן לא היה רלוונטי כאזהרה לקראתו. סימון 3 סימני הקריאה נעשה ממש בפתח הכניסה לגשר כך שאין בו לשמש אזהרה מבעוד מועד. מכל מקום אין בסימונים על הכביש כדי להוות סימן אזהרה יעיל שכן הרוכבים אינם מתבוננים למטה לכיוון הכביש אלא למעלה קדימה לכיוון הרוכבים שלפניהם ולצדדיהם.
הפן המשפטי
72.התחרות אורגנה בחסות ובאישור האיגוד. ככזה יש לו אחריות ישירה כלפי חבריו לדאוג שהמסלול יעמוד בדרישות בטיחות שיאפשרו תחרות בטוחה לרוכבים. לאיגוד גם אחריות שילוחית להתנהלותו של מארגן התחרות. בעניין זה אין לי אלא להפנות לדבריו של א.א. רכז האיגוד כי הם בוחנים כל מסלול ובחלקם של המקרים יוצא גורם מוסמך מהאיגוד לאישור המסלול (סעיף 4 לתצהירו).
73.גם ב"כ האיגוד מסכים כי על מארגני תחרויות קיימת חובת זהירות כלפי המשתתפים בהן. אלא שהוא טוען כי חובת הזהירות אינה חובה מוחלטת והיא מסתכמת בפעולה בסבירות כפי שבעל מקצוע סביר היה נוהג באותן נסיבות. בבחינת היקף חובת הזהירות יש לשקלל את הנתון כי מדובר בספורט אתגרי על כל המשתמע מן הסיכונים הטבעיים שטמונים בו.
הוא מוסיף כי יש להביא בחשבון את הערך החברתי החשוב שיש בקיומן של תחרויות ספורט, לרבות תחרויות אופניים אם ברמה של מקצוענים ואם ברמה של חובבים. יש בקיומן של תחרויות לקדם ערכים חיוביים כמו חתירה למצוינות, תחרות והישגיות לצד ההנאה שיש למשתתפים מן הפעילות הקבוצתית.
74.ב"כ האיגוד טוען בסיכומיו כי ניתן ללמוד על התאמת המסלול לתחרות גם מאישור המשטרה לקיומה של התחרות במסלול שהוצג לה.
אומר כבר עתה כי טיעון זה יידון במסגרת הדיון באחריות המשטרה לאירוע נשוא התביעה אך אקדים ואציין כי אין בו לטעמי אישור כלשהו להתאמת המסלול לתחרות .זאת מאחר ששוטרים אינם מומחים לתחרויות רכיבה על אופניים ואין בידיהם מידע מקצועי מהן הסכנות שעלולות לצוץ בעת רכיבה מהירה במסגרת תחרות בתנאי שטח מסוימים.
75.לטעמי, הפר האיגוד את חובת הזהירות הקונקרטית במקרה זה כלפי התובע ושאר המשתתפים. אם ראיתי לקבוע כי המקטע של שני העיקולים ולאחריהם ירידה אל הגשר האירי – מהווה קטע מסוכן, שדורש לכל הפחות התראות של ממש בנקודות אפקטיביות, הרי שהעדרן של אלה מלמד כי הופרה חובת הזהירות כלפי הרוכבים.
ואם נפגע אחד או יותר מן הרוכבים כתוצאה מאותה הפרת חובת זהירות - הרי שמתקיימים מלוא דרישות עוולת הרשלנות.
76.כאמור לטעמי לא עשו המארגנים די. ראשית, לא ציינו במפורש את קיומו של אותו סיכון בתוואי הדרך במדריך הטכני שפרסמו באתר ולא בתחילת התחרות בתדריך לרוכבים. שנית, לא הוצבו מרשלים בנקודה שהיא אפקטיבית להבנת הרוכבים כי הם צריכים להתכונן לקראת נקודה מסוכנת ושלישית, אף לא הוצבו שלטים שיזהירו מפניו. הסימונים על הכביש לא התיימרו להזהיר את הרוכבים במהלך התחרות אלא לכל היותר ברכיבת היכרות עובר לתחרות.
77.לא הייתה כל מניעה מהצבת מרשלים דווקא בתחילת הירידה לאחר העיקול השני שתזהיר את הרוכבים מפני הגשר שבהמשך הירידה. ממילא היו מרשלים בתחרות והבעיה הייתה היכן מוקמו. כך שמדובר בתנאי סביר שאף ננקט על ידי המארגנים של התחרות. הוא הדין בהצבת שלטים - אין מדובר באמצעי זהירות יקר או קשה להשגה. בוודאי שלא היה כל קושי לציין במפורש את הנקודה "האתגרית", כהגדרת האיגוד, במסגרת הפרסומים באתר ובתדריך לפני התחרות וליתן לה תשומת לב מיוחדת.
78.התנהלות זו של האיגוד בפרסום יצרה מצג שווא שאין בתוואי הדרך נקודה להיזהר ממנה או להתכונן אליה ובמקום התחרות יצרו מצג שווא שאחרי שני קטעי העיקולים הדרך פתוחה להאיץ ואין בקרוב קטע "אתגרי" או מסוכן שיש להתכונן אליו.
79.משכל אלה לא נעשו, והם סבירים בנסיבות העניין, הרי שהאיגוד לא עמד בחובת הזהירות המוטלת עליו כלפי ציבור הרוכבים בתחרות.
80.אין חולק כי אין מקום לאסור כל פעילות ספורטיבית רק מחמת שיש בה סיכונים כלשהם. כשם שאין למנוע מהציבור לטייל ולהכיר את הארץ גם אם יש בטיול סיכון כלשהו שלא מצוי בישיבה במשרד. אלא שאותם ערכים חברתיים שצריך לשמור עליהם ולקדמם, אינם יכולים לפרוק גורמים מארגנים מאחריות לשמירת הבטיחות של הציבור. לעניין זה ראו בין היתר את הדברים בע"א 702/87 מדינת ישראל נ' ג'ון כהן, מיום 8.5.94 מפי כב' השופט לוין.
81.מכל אלה ברי שעל האיגוד וסירקין חלה חובה לפיצוי התובע. המבטחת מחויבת מכוח חובתה שבפוליסה.
אחריות המשטרה
82.ב"כ התובע טוען כי יש להכיר גם באחריות המשטרה כלפי התובע. הוא מוצא את המקור לאחריות זו בסעיפים 3 ו – 5 (3)לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א – 1971 ובתקנה 158 (א) לתקנות התעבורה התשכ"א – 1951 (להלן: "תקנות התעבורה"). זאת הגם שהוא טוען כי במועד התחרות נשוא התביעה לא הייתה המשטרה מוסמכת לאשר את התחרות אף לפי נהליה שמכוח אותן תקנות.
83.לשיטתו החובה לקבל את אישור המשטרה לקיומה של תחרות אופניים, מלמדת על חובת המשטרה להפעיל שיקול דעת בעת שהיא מחליטה להתיר תחרות מסוימת ולאחר שבדקה ושקלה אם התנאים במסלול המוצע מאפשרים שמירה על בטיחות הרוכבים. זאת במסגרת חובתה לשיקול דעת כמי שמוסמכת ליתן היתרים מנהליים. אין מדובר באחריות של פיקוח בלבד שמצויה במעגל השני של האחראים אלא אחריות במעגל הראשון.
84.עוד טוען ב"כ התובע כי סמכותה זו של המשטרה יוצרת מצג ציבורי שלפיו אם אישרה המשטרה את התחרות משמע המסלול נבדק בכובד ראש ונמצא שהוא בטוח לרוכבים. מכאן שהרוכבים בתחרות יכולים להסתמך על כך שתנאי הבטיחות במסלול נבדקו על ידי המשטרה ונמצאו מתאימים.
85.ב"כ המשטרה טוענת, מעבר לטענות הכלליות כי אין להטיל על המשטרה אחריות בגין מקרים דוגמת זה שנדון כאן, כי פרשנותו של ב"כ התובע לנוהל אינה מתיישבת עם מילותיו ועם ההיגיון.
ראשית, אין שחר לטענה כי המשטרה אינה מוסמכת לאשר קיומו של מרוץ אופניים במתווה תחרותי. זאת מאחר שמילות תקנה 158 (א) לתקנות התעבורה מדברות על כך במפורש.
שנית, על המשטרה חלה חובה לבחון מתן היתר בהתאם לאחריותה על הזרמת התנועה ואכיפת תקנות התעבורה בדרכים, לרבות בטיחות רוכבי האופניים מהמשתמשים בדרכים. זאת בשל העובדה שביצוע מסע או מרוץ אופניים עלול לגרום להפרעה במהלך התקין של התנועה ולסיכון עוברי אורח והמשתתפים עצמם.
שלישית, אין המשטרה בעלת ידע וכלים לבחון את התאמת המרוץ או התחרות לרכיבה בתנאי תחרות. המשטרה מוסמכת לבחון אם יש בור בכביש או מפגע של ממש שניכר לעין שיש בו סיכון לרכיבה בכלל. מי שממונה על בטיחות המסלול לרוכבים הינו מארגן המרוץ ולא המשטרה.
דיון
86.תקנה 158 (א) לתקנות התעבורה קובעת כך:
"לא יתאמן אדם בדרך, לא יתרגל ולא יתעמל בה, ולא ישתתף במשחקים בתחרויות ספורט, במירוצי אופניים ובדומה, אלא אם ניתן לו, או לקבוצת בני אדם שהוא נמנה עמה, היתר לכך על ידי קצין משטרה, ובהתאם לתנאי ההיתר."
87.נוהל אג"מ את"ן 02.241.29 הוצא מכוח תקנה 158 (א) הנ"ל והוא תוקן בשנת 2014 בעניינים מסוימים באופן שהוא הוסיף על הנוהל שהיה בתוקף מאז 2004.
88.הצדדים חלוקים האם על פי הנוהל הקודם משנת 2004, שהיה תקף במועדים הרלוונטיים לתביעה, ניתן היה לקיים בכלל תחרות אופניים במועד נשוא התביעה ומכל מקום מהן חובות המשטרה בבואה לאשר את התחרות.
89.בכל הנוגע לטענת ב"כ התובע כי על פי הנוהל שהיה בתוקף במועדים הרלוונטיים לתביעה לא הייתה המשטרה מוסמכת לאשר מרוץ תחרותי – ראיתי לדחות את הטענה.
90.עיון בנוהל משנת 2004 (מוצג 4 למוצגי המשטרה) מלמד כי בנוהל עצמו, להבדיל מן הנספח לו, מופיעה בפירוש גם רכיבה תחרותית. כך נכתב בסעיף 2 בהגדרות:
"מרוץ אופניים – מרוץ תחרותי, שכולו או חלקו מבוצע ברכיבה על אופניים, כאשר כולו או חלקו מתנהל בכבישי הארץ".
זאת לעומת "מסע אופניים" שמוגדר כרכיבה בכבישי הארץ.
מכאן שגם אם בנספח ג' לנוהל מצוין, במסגרת הדרישות כי המרוץ לא יהיה תחרותי, הרי שלפי כללי פרשנות רגילים האמור בנוהל יגבר, בהינתן שהוא הוצא מכוח תקנה 158 (א) לתקנות התעבורה שמתייחסת במפורש גם לתחרויות ספורט.
91.על כן, לא ראיתי לקבל את הטענה כי המשטרה לא הייתה מוסמכת ליתן היתר לתחרות נשוא התביעה.
92.בכל הנוגע להיקף הבדיקות שעל המשטרה לבצע בטרם יינתן היתר למרוץ או תחרות, גם כאן אין בידי לקבל את טענת התובע.
93.המשטרה אחראית על הסדרת הסדר הציבורי בכבישים ובטיחות המשתמשים בהם. כבישים מטבעם מיועדים לכלי רכב מכל סוג, שמבקשים להגיע ממקום למקום. במקביל ישנם גם הולכי רגל שעושים שימוש בכבישים ובדרכים ועל בטיחות השימושים האלה אחראית המשטרה.
במסגרת סמכותה זו המשטרה אחראית לבדוק שרוכבי האופניים במרוץ לא יהיו בסכנת פגיעה מרכבים שעושים שימוש רגיל בדרך ומנגד שמתן ההיתר לאותה פעילות ספורטיבית לא תגביל באופן בלתי סביר את השימוש העיקרי בדרך של העושים בה שימוש. זהו האיזון עליו מדבר הנוהל.
94.מטבע הדברים המשטרה נדרשת לבחון אם ישנו מפגע בטיחותי בכביש או בדרך לעושים בה שימוש ואזי לנטרלו או להזהיר מפניו. כך למשל כאשר נפער בור בכביש.
95.מנגד, המשטרה אינה יכולה להיות אחראית לכל מפגע קטן שאינו משמעותי לעושים שימוש רגיל בדרך אך הוא משמעותי לרוכב אופניים שרוכב במסגרת תחרות במהירות גבוהה.
96.כפי שציינתי לעיל ייתכן שאם היו די אזהרות במרחק סביר מהגשר האירי, ניתן היה לומר שניתן להכלילו במסגרת תחרות רכיבת אופניים אתגרית. האחריות קמה משילוב של היות המקום בטופוגרפיה המסוימת מסוכן, בהתחשב במהירות הגבוהה שבה רוכבים המשתתפים בתחרות והמבנה של הגשר עצמו. עניין זה מובן למי שעסוקים ברכיבה אך לא ניתן לצפות משוטר שאחראי על הסדר בכביש לעושים בו שימוש רגיל, לשקול גם שיקולים מקצועיים של רוכבי אופניים מתחרים.
97.בעניין זה מקובלת עלי עמדת ב"כ המשטרה כי מדובר בפריצה של גבולות האחריות שיש ליחס למשטרה. האם הייתה נשמעת טענה כי מתן היתר לקיומו של מופע מוסיקלי במקום פתוח כולל גם בחינה של רמת הרעש מחשש לפגיעה בשמיעה אצל אלה שבאו לשמוע אותו? או שהמשטרה נדרשת לבחון את הבטיחות של קיום מופע כאמור מבחינת דרכי מילוט, דרכי גישה וכו?
98.לעניין זה ראיתי להפנות לדבריה של כב' השופטת פרוקצ'יה בע"א 3580/06 עיזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל, מיום 21.3.11 וכן לדבריו של כב' השופט ויצמן בת.א. (מרכז) 52594-09-11 פלונית נ' חברת גני יהושוע בע"מ ואח', מיום 24.3.16.
99.משהגעתי למסקנתי זו לא ראיתי להתייחס לטענות המשטרה, כפי שבאות לידי ביטוי בתצהיר מר ברקוביץ לפיהן לא היה סיכון במסלול, שכן כאמור מקובלת עלי הטענה כי למשטרה אין כלים מקצועיים לבדוק את הסיכון שיכול להתקיים בשל עצם היות הרכיבה רכיבה בתחרות.
100.על כן מצאתי כי אין מקום להכיר באחריות המשטרה לאירוע נשוא התביעה ודין התביעה נגדה להידחות.
אשם תורם
101.ב"כ האיגוד טוען כי אם תמצא אחריות על הנתבעים, יש בכל מקרה להטיל אשם תורם מכריע על התובע שכן התנהלותו מגעת כדי הסתכנות מרצון והיא שהביאה להתרחשות התאונה. בתמיכה לטענתו הוא מפנה לפסק הדין בעניין ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש ואח', פ"ד לז(1) 113 מיום 9.11.82 וכן לפסק הדין של כב' השופט יובל גזית בת.א. (שלום ת"א) 10961-11-10 אידית ויגמן נ' המרכז הלאומי לספורט בישראל מרכז קנדה בע"מ ואח', מיום 23.3.15.
102.ב"כ התובע טוען מנגד כי מטרת התובע כפי שעלתה מן העדויות לא הייתה לנצח בכל מחיר אלא להשתתף בתחרות ביחד עם המועדון שבו רכב. התובע לא הכיר את המסלול עובר להתייצבותו לתחרות.
את קיומו של אשם תורם או העדרו בוחנים במשקפיים אובייקטיביים היינו, אם רוכב סביר וזהיר שנוכח שהמסלול קשה ובעייתי היה מוותר על השתתפותו. לטעמו של ב"כ התובע התשובה במקרה זה היא שלילית וזאת בעיקר מאחר שהסיכון היה נסתר שכן הוא "התגלה" רק בעת הרכיבה המהירה בסיבוב השני. משאין מדובר במפגע בולט לא יכול היה התובע לצפות את הסיכון הטמון בו.
דיון
103.ייאמר מיד כי פסק הדין בעניין אידית ויגמן נסמך על קביעות עובדתיות מסוימות שאינן תואמות את המקרה שבפניי. שם מצא בית המשפט לקבוע כי התובעת לא השכילה להוכיח היכן נפלה ועל כן לא מצא להטיל אחריות על מרכז הספורט. במקרה שבפניי מצאתי לקבוע כי השילוב של קטע מסוכן במיקום שבו הוא נמצא בצירוף המחדל של העדר אזהרה ואמצעי הבטיחות, הביא ליצירת קטע מסוכן שהאיגוד אחראי לנזק שנגרם בגינו.
104.בפסק הדין בעניין ועקנין מתקיים דיון רחב ומעמיק בשאלות בין היתר של היקף חובות הזהירות מכוח עוולת הרשלנות וכיצד בכלל יש לבחון אותן. בסופו של פסק הדין נדרש כב' הנשיא ברק גם לטענה שעלתה ולפיה היה משום הסתכנות מרצון בהתנהלות התובע. וכך הוא מסביר את המשמעות של הסתכנות מרצון:
"תנאי להגנה של הסתכנות מרצון הוא, כי הניזוק "חשף עצמו" לסיכון. "חשיפה" זו אין עניינה אך ידיעה על דבר התרחשות הנזק - שלא הוכחה אף היא - אלא עניינה חשיפה לתוצאותיו המשפטיות של הנזק. "השאלה המתעוררת כרגיל אינה אם התובע העמיד את עצמו מרצון ובפזיזות בסכנת פגיעה אלא אם הסכים שאם יאונה לו נזק יפול ההפסד עליו ולא על התובע" (דברי . Mcdonald jבפרשת . General insurance corporation ltd. V& car 371, at[61] (1956) seymour and maloneyהמצוטטים על-ידי השופט ברנזון בע"א 246/60 [12], בעמ' 287). לשון אחרת: מה שיש להראות הוא הסכמה "לשאת בעצמם בנזק שעלול להיגרם להם מהשימוש במכשיר ולפטור את המערערת מאחריותה הרגילה לפי החוק" (ע"א 285/73 [11], בעמ' 73)."
105.בענייננו היה מקום לקבוע כי אדם סביר שמשתתף בתחרות אופניים יהא מוכן לחשוף עצמו לסיכון האינהרנטי שברכיבה אם למשל איבד שליטה על האופניים בשל טעות אנוש כמו חוסר ריכוז וכו' או מחמת שנפגע כי לא שמר מרחק נכון מהרוכבים שלצידו וכו'.
106.אין בעצם ההצטרפות לתחרות ספורטיבית קבלה של כל התרשלות של המארגנים תחת הכותרת שממילא העיסוק נשוא התחרות הוא בעל סיכון מסוים. לא זו מהות ההסתכנות מרצון. במקרה שבפניי מצאתי לקבוע כי המארגנים התרשלו כלפי המשתתפים בתחרות שכן הם יכלו לצפות שהמארגנים, שהינם אנשים מקצועיים ומנוסים, ידאגו להתריע בטרם מכשול במסלול, בדרכים שיהיו אפקטיביות למשתתפים. מכאן שלא מצאתי כי מתקיים התנאי להכיר בהגנה של הסתכנות מרצון מצד התובע.
107.בעניין ועקנין קובע כב' הנשיא ברק באשר לאשם תורם כך:
"היש לייחס לניזוק אשר תורם? אמת הדבר, הניזוק לא ידע את דבר הסכנה, אך האם לא מוטלת עליו החובה לדעת זאת? המבחן בעניין זה הוא מבחנו של האדם הסביר, ובהקשר שלפנינו, זהו מבחנו של הנער הסביר."
108.במקרה שבפניי מדובר ברוכב בעל ניסיון מסוים. איני סבורה כי ניתן לומר על התובע שהיה מנוסה מאד בתחרויות רכיבה שכן העיד בעצמו שהשתתף בתחרות אחת או שתיים עובר לתחרות נשוא התביעה. ניסיונו קטן בהרבה מניסיונם של ע.ב ושל ג.ב. למשל.
עוד ראיתי להביא בחשבון את העובדה שקשה במהלך ההקפה לזכור היכן קיים מכשול שיש להתכונן אליו ולכן ישנה חשיבות גדולה לקיומם של סימני אזהרה אפקטיביים לפני אותו מקום מועד לסכנה.
109.יחד עם זאת התובע היה ספורטאי ורכב על אופניים במשך שנים מספר עובר לאירוע נשוא התביעה במסגרת של מועדון רוכבים. לא ניתן לומר שהתובע לא היה מסוגל לשקול נקודות בעלות פוטנציאל גבוה לסיכון גם במהלך הרכיבה בהקפה הראשונה, גם אם המהירות בה רכב לא הייתה גבוהה כפי שרכב בסיבוב השני.
110.על כן אני סבורה כי יש מקום להכיר באשם תורם מצד התובע לאירוע נשוא התביעה וזאת בשיעור מסוים. את שיעור האשם התורם ראיתי להעמיד על 25%.
הנזק
הפגיעה
111.כתוצאה מן התאונה נשברה הקסדה שהייתה על ראשו של התובע והוא נחבל חבלה משמעותית בראשו ובעמוד השדרה. הוא היה מחוסר הכרה והיה קושי להנשימו וכתוצאה מכך סבל מפרכוסים עד שהצליחו להנשימו עוד במקום התאונה. הוא הועבר לבית החולים כשהוא מחוסר הכרה. בבית החולים נמצא שהוא סובל משבר בעצם הספנואידלית משמאל שעבר דרך הסינוס. נמצאו פלסי נוזל אוויר בסינוסים המקסילרים והספנואידלים דו צדדי. נמצאה גם המטומה תת עורית גדולה בקרקפת. לצורך גמילה מהנשמה בוצע פיום קנה. סבל מחולשה קלה בפלג גוף שמאלי ואובחן כסובל מ – Diffuse Axonal Injury . סבל גם מפגיעות צוואריות וקונטוזיה ריאתית מימין.
112.התובע פונה באמצעות ניידת טיפול נמרץ לבית חולים זיו בצפת כשהוא מחוסר הכרה. משם הועבר התובע לטיפול בבית חולים רמב"ם ובהמשך הועבר לשיקום בבית לוינשטיין. סה"כ היה התובע מאושפז במשך כחמישה חודשים לרבות במסגרת אשפוז יום בבית לוינשטיין.
113.בבית לוינשטיין נמצא שהתובע סובל מליקויים קוגניטיביים ומוטוריים והומלץ על המשך טיפול שיקומי גם לאחר השחרור מאשפוז מלא. בהמשך הופיעו גם חרדות וקשיי שינה. הגמגום ממנו סבל בעבר שב וחזר בצורה חמורה יותר. קשיי זיכרון וריכוז נותרו גם בהמשך. הופיעו עצבנות והתנהלות תוקפנית אפילו כלפי המשפחה.
114.התובע בעל תואר בהנדסת אלקטרוניקה מאוניברסיטת בן-גוריון. עובר לתאונה עבד בחברת מרוול כמהנדס פיתוח מוצר. בארבעת החודשים שעובר לתאונה השתכר התובע ברוטו בערכים נומינליים סך של 200,344 ₪ (כפי שעולה מחישוב השכר המצטבר בתלוש לחודש אפריל 2007, נספח 492 למוצגי תובע). סכום זה כלל תשלום בונוס בסך של כ – 40,000 ₪ בחודש פברואר באותה השנה.
115.באפריל 2007 הוציאה החברה מסמך שמסכם את תפקודו של התובע בשנה החולפת שהביאה להעלאה משמעותית בשכרו לרבות מתן אופציות במניות של החברה (ראה עמ' 553 ואילך למוצגי תובע). לכך משמעות בשל אופי הפגיעה שתפורט לעיל.
116.מטעמו של התובע הוגשו חוות דעת של פרופ' שמואל טיאנו בתחום הפסיכיאטרי; חוות דעת של פרופ' דוד אופיר בתחום א.א.ג; חוות דעת ד"ר אלי שטיינברג בתחום האורתופדי.
117.מטעם הנתבעים הוגשו חוות דעת של ד"ר מנחם יצחקי בתחום האורתופדי; חוות דעת של ד"ר דניאל ציק בתחום א.א.ג; חוות דעת של ד"ר פליקס בוקשטיין בתחום הנוירולוגי; חוות דעת של ד"ר אבי פלד בתחום הפסיכיאטרי.
118.בית המשפט השלום בת"א-יפו, מפי כב' השופטת יעל הניג, שדן בתיק נוסף בין התובע לכלל חברה לביטוח בע"מ, ראה למנות מומחים במסגרת התביעה שם. הצדדים כאן הסכימו כי חוות הדעת של המומחים מטעם בית המשפט שמונו שם, ישמשו גם להליך שבפניי.
119.ואלה המומחים שמונו על ידי בית המשפט: ד"ר רמית רבונה-שפרינגר בתחום הפסיכיאטרי; ד"ר מרדכי הימלפרב בתחום א.א.ג; פרופ' אליהו רייכנטל בתחום הנוירוכירורגי ופרופ' משה סלעי בתחום האורתופדי.
120.לאור הסכמת הצדדים ראיתי להתייחס לקביעות של המומחים שמונו מטעם בית המשפט.
הנכות בתחום הפסיכיאטרי
121.ד"ר רבונה-שפרינגר בדקה את התובע ביוני 2013 ומצאה לקבוע כי התובע סבל מפגיעה מוחית כתוצאה מפגיעת ראש ויתכן שגם ממחסור באספקת דם למוח בעקבות הקושי לבצע אינטובציה בשטח. מתוך המסמכים הרפואיים היא מציינת שהתובע סבל בתחילה מליקויים מוטוריים שהתבטאו בחולשת פלג גוף שמאל, הפרעה תפקודית משמעותית בשליטה בסוגרים והיזקקות לליווי ועזרה בפעולות יום-יומיות בסיסיות, ליקויים קוגניטיביים ושינויים רגשיים והתנהגותיים. לאחר השיקום בבית לוינשטיין נמצא שיפור ניכר מבחינה מוטורית ותפקודית וכן שיפור מבחינה קוגניטיבית אך עדיין נותרו ליקויים קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים משמעותיים. ליקויים אלו הם תוצאת פגיעת הראש.
122.בבדיקתה מצאה כי התובע סובל עדיין מפער גדול בין יכולותיו המילוליות שנמצאות ברמה ממוצעת גבוהה ותואמת לרמתו הפרה-מורבידית לבין יכולתו הביצועית שהינה נמוכה. המומחית מצאה קשיים בארגון התפיסתי, איטיות פסיכומוטורית וגרפו-מוטורית משמעותית, ירידה בקשב חזותי לפרטים ובסריקה חזותית. היא מציינת שתחת עומס מידע וגירויים הקשיים הללו מועצמים ואז גם כישורי החשיבה הלוגית הצורנית, שבתנאים רגילים הם תקינים – נפגעים. קיימת הנמכה בתפקודי הקשב, הריכוז וזיכרון העבודה והזיכרון.
123.מבחינה התנהגותית סובל התובע מחוסר יוזמה, אימפולסיביות, אגרסיביות, קושי לנהל מהלכים שבאים לידי ביטוי בכך שהוא מתפקד רק בתחומי הבית ואינו יכול לנהל מהלכים מורכבים יותר.
מבחינה רגשית מדווח על עצבות וירידה ביכולת ליהנות, מהפרעות שינה ורגישות לרעש.
כמו כן סובל התובע מהפרעת הסתגלות שכן חרף הגמגום ממנו סבל בעבר והדחייה החברתית המשנית לו מילדות, הוא היה בעל מוטיבציה וחווה עצמו כמצליח במיוחד בתחום העבודה. בשל כך קיימת כעת פגיעה נרקסיסטית משמעותית עם קושי לקבל את העובדה שאינו מסוגל לעבוד כפי שעבד עובר לתאונה וכן קושי לקבל את אובדן הסטטוס התעסוקתי והמשפחתי שלו ואת השינוי ההתנהגותי שלו.
124.המומחית לא סברה שמתקיימים אצל התובע הקריטריונים לתסמונת פוסט-טראומטית. לטעמה אותם ליקויים קוגניטיביים הם חלק מהנכות הנוירולוגית והליקויים הרגשיים וההתנהגותיים נובעים בחלקם מפגיעת הראש ובחלקם מהקושי להסתגל לשינויים שחלו בחייו.
125.את נכותו בגין הפגיעה הרגשית התנהגותית היא העמידה על 20% נכות וזאת מבלי שכללה את הליקויים הקוגניטיביים שבגינם נקבעה נכות על ידי המומחה בתחום הנוירולוגי/נוירוכירורגי כפי שיפורט בהמשך.
126.המומחית זומנה לחקירה על ידי ב"כ הנתבעים.
127.בחקירתה נדרשה להסביר כיצד התייחסה לנושא הגמגום אצל התובע שהיה קיים גם עובר לתאונה, אם כי חל שיפור בנושא זה לאחר טיפול שעבר. המומחית השיבה שהיא לא כללה את נושא הגמגום באופן עצמאי שכן הוא היה קיים גם קודם ואם הייתה החמרה מסוימת לאחר התאונה היא ייחסה אותה לפן הרגשי שבגינו קבעה נכות.
128.המומחית התבקשה להתייחס לקשיים בילדות או לקווים אישיותיים והשיבה שלא מצאה קווים אישיותיים קיצוניים ודווקא ציינה שחרף הגמגום התובע תפקד, עשה צבא, סיים לימודים אקדמיים, עבד והקים משפחה. היא הוסיפה שהתובע לא תיאר את ילדותו כילדות במצוקה אלא שהיה תלמיד טוב והרבה לעסוק בספורט.
129.המומחית אף נדרשה להתייחס לסיכוי לשיפור אם היה התובע מתמיד בטיפול שיקומי והשיבה שקיים סיכוי לשיפור אבל הסבירות שלו אינדיבידואלית שכן ישנה גם פגיעה קוגניטיבית ולצידה פגיעה נפשית והתנהגותית.
130.באשר ליכולתו של התובע לשוב לעבודה השיבה המומחית כי לעבודתו הקודמת אינו יכול לשוב. על פי דיווחו של התובע הוא עובד בתור מעסה. מבחינה פסיכיאטרית אין מניעה שהוא יעבוד אם ימצא עבודה שתהלום את יכולותיו הנוכחיות. יחד עם זאת הסכימה שהפגיעה הנפשית מתווספת לפגיעה הקוגניטיבית וביחד הן יכולות להביא לפגיעה קשה מאד תפקודית.
131.בחקירתה ציינה המומחית כי לא התרשמה מהאדרה אצל התובע.
הנכות בתחום הנוירולוגי/נוירוכירורגי
132.פרופ' רייכנטל בדק את התובע ביום 9.5.13 ומצא כי על פי הערכה נוירו-פסיכולוגית עדכנית עיקר הליקויים של התובע נמצאו בתפקודי הזיכרון עם ירידה משמעותית עד לרמה נמוכה ביותר של הזיכרון החזותי והדבר משליך גם על הארגון התפיסתי וגם בהיבטים ניהוליים. בתחום הניהולי השליכה הפגיעה על המישור ההתנהגותי-אישיותי כגון נוקשות מחשבתית והתנהגותית של אפקט שטוח, קשיי יזימה וקושי בוויסות עם התפרצויות זעם שמצביעים על פגיעה מוחית עם דגש במחצית המוח הימנית, לצד מצוקה רגשית משמעותית. עוד נמצא כי תפקודו האינטלקטואלי הוא ברמה ממוצעת הגם שיכולתו המילולית נמצאה ברמה ממוצעת גבוהה ותואמת את מצבו עובר לפגיעה. זאת לעומת יכולתו הביצועית שנמצאה נמוכה.
133.בבדיקה הקלינית נמצא שהתובע מוסר דבריו תוך גמגום אך הם הגיוניים. שיווי המשקל היה תקין. נמצא פגם גרמי עגול של כ – 2 ס"מ בקוטר הימני המצחי והכוח הגס וההחזרים היו תקינים.
134.המומחה ציין כי הפגיעה הביאה למצב של חוסר הכרה ודום נשימה בדקות הראשונות לאחר הפציעה כאשר תחילה נכשלו ניסיונות האינטובציה. לדעתו לא מן הנמנע כי הנשמתו החלקית בתחילה העצימה את חבלת הראש.
בהמשך לאחר טיפול משקם בבית לוינשטיין השתקם התובע מבחינה מוטורית לחלוטין. הוא נותר עם לקות קוגניטיבית שלא השתפרה בצורה מספקת במהלך השנים.
המומחה ציין כי בשנת 2009 נחבל התובע שוב בעת שנפל מאופניו וככל הנראה סבל מזעזוע מוח קל שהתאושש ממנו לחלוטין ולא נותרה השלכה נוירולוגית לנפילה זו.
135.הוא מסכם את חוות דעתו וקובע כי התובע לא יכול היה להחזיק בעבודתו כמהנדס עקב הלקות הקוגניטיבית ואף לא בעבודה הדורשת כישורים של מפעיל בלבד ומכאן שפוטר מעבודתו. כלומר המומחה מקבל את הפיטורים כנובעים מנכותו של התובע כתוצאה מפגיעתו.
136.את שיעור הנכות הקוגניטיבית הוא העריך ב – 30% מכוח סעיף 34ד' למבחני הנכות של המל"ל וכן 5% נוספים בגין הפגם הגרמי בגולגולת מכוח סעיף 36(2)(א) למבחנים.
137.פרופ' רייכנטל לא נדרש לחקירה על חוות דעתו.
הנכות בתחום אף אוזן גרון
138.ד"ר הימלפרב בדק את התובע ביום 13.6.13 בעקבות תלונות התובע על ליקוי שמיעה דו-צדדי רעש תמידי באוזניים, קשיי נשימה דרך האף, צלקת בצוואר והחמרה בגמגום.
139.המומחה מצא כי התלונה הראשונה על טינטון הופיעה רק כשנה לאחר התאונה ועל כן לא ניתן לקשור בין התלונה לבין הפגיעה.
באשר לתלונה על ירידה בשמיעה הרי שבדיקת השמיעה נמצאה תקינה בתדירויות הדיבור ועל כן גם בגין תלונה זו אין להעניק נכות.
בכל הנוגע לנשימה הפומית- התובע סבל מהיצרות של הקנה בעקבות ההנשמה שעבר לאחר הפגיעה אך בשנת 2008 עבר ניתוח לתיקון המצב ונמצא כי המעבר באזור ההשקה של הקנה תקין והוא אינו סובל מקשיי נשימה דרך הקנה. מכאן שגם בגין פגיעה זו לא נותרה נכות.
בכל הנוגע לפגיעה בנשימה האפית – מצא המומחה לקבוע נכות שכן סביר להניח שמחיצת האף נפגעה בתאונה. את שיעור ההפרעה בנשימה דרך האף העריך המומחה ב – 10% בהתאם לסעיף 69(2)ב' למבחני המל"ל. המומחה ציין כי ניתן לבצע ניתוח לתיקון העיוות במחיצת האף אך סיכויי ההצלחה לא ברורים. כך או כך התובע לא עבר ניתוח לתיקון המחיצה ועל כן ראיתי להביא בחשבון את הנכות שנקבעה בגין פגימה זו, בעיקר כאשר סיכויי הניתוח אינם טובים.
בכל הנוגע לגמגום קבע המומחה כי סביר להניח שהמאורע הטראומטי של הפגיעה בתאונה, השפיע במידה מסוימת על הגמגום. עובר לתאונה פנה התובע לטיפול אצל קלינאית תקשורת. שיעור הנכות בגין הגמגום הוא 20% לפי סעיף מותאם 29(7)א' II למבחני המל"ל, אך מתוכם שייך המומחה לתאונה רק 5% החמרה ואת היתרה ייחס למצב קודם.
בכל הנוגע לצלקת באזור פיום הקנה בצוואר – העריך המומחה את הנכות בשיעור של 2.5% בהתאם לסעיף 75(2) בין א' ל – ב' למבחנים.
סה"כ הנכות המשוקללת בתחום א.א.ג עומדת על - 16.6% נכות.
140.ד"ר הימלפרב לא נדרש לחקירה על חוות דעתו.
הנכות בתחום האורתופדי
141.פרופ' סלעי בדק את התובע ביום 29.7.13 בעקבות תלונות התובע על כאבים בכתף שמאל, כאבים וחריקות בצוואר עם הגבלות תנועה וצלקת בכתף שכואבת.
142.בבדיקתו הקלינית מצא שהתובע סובל מבלט גרמי רגיש באזור המפרק האקרומיו-קלביקולרי משמאל, קיימת הגלבה קלה עד בינונית בתנועות עמוד השדרה הצוארי בכל מישורי התנועה עם נודולים רגישים בשרירים. ההליכה תקינה וכן הכוח הגס והעדין. ההחזרים והתחושות בגפיים העליונות והתחתונות תקינים, תנועות הכתף השמאלית מלאות וללא סימני חוסר יציבות או קרע בשרוול המסובב, הגם שהיו ממצאים קלים בהדמיה. נמצאה צלקת שפשוף עדינה באזור השכמה שאינה רגישה למגע וכן צלקת בצוואר באזור פיום הקנה.
143.את הנכויות העריך פרופ' סלעי כך:
10% נכות בגין הגבלה קלה עד בינונית בתנועות הצוואר בהתאם לסעיף מותאם 37(5)א' למבחני המל"ל, לאחר שניכה 5% על חשבון הפגיעה בתאונת האופניים בשנת 2009.
5% נכות בגין חבלה למפרק האקרומיו-קלביקולרי משמאל והכתף, בהתאם לסעיף 39(3) למבחנים.
2.5% בגין הצלקות המכערות במידה מזערית בכתף ובקנה בהתאם לסעיף 75(1)ב' למבחנים.
סה"כ הנכות המשוקללת האורתופדית, כפי שעולה מחוות הדעת האורתופדית, עומדת על 16.6% נכות. יש להביא בחשבון כי הנכות בגין הצלקות שניתנה על ידי פרופ' סלעי חופפת בחלקה את הנכות שקבע ד"ר הימלפרב ועל כן ראיתי להעמיד את הנכות המשוקללת בתחום האורתופדי על 15.3% לאחר הפחתה מסוימת של כפל הנכות הנ"ל.
למומחה נשלחו שאלות הבהרה שעניינן בעיקר בשאלה הכיצד יש ליישב את הנכויות האורתופדיות שנקבעו לצד הפעילות הספורטיבית שמבצע התובע. המומחה השיב שאין בכך כדי לשנות את ממצאי בדיקתו וכי לעיתים קרובות העיסוק בספורט הוא פועל יוצא של המצב הנפשי והסוציאלי והוא מתבצע למרות ההגבלה הרפואית.
144.סה"כ הנכות הרפואית המשוקללת כולה עומדת על – 60.4% נכות.
הנכות התפקודית
145.ב"כ התובע טוען כי התובע הצליח מאד בעבודתו עובר לתאונה ושכרו היה צפוי לעלות ממש בסמוך לתאונה, כפי שעולה הן מעדותו ומהמסמכים שצורפו לתצהירו. זאת חרף הגמגום ממנו סבל בילדותו ואשר הצליח להתגבר עליו בבגרותו.
התובע היה צפוי לקבל העלאות בשכרו לרבות בונוסים, אופציות והטבות נוספות ועל כן הוא מעמיד את כושר השתכרותו הפוטנציאלי של התובע על 60,000 ₪.
146.מתוך עדות התובע עלה כי לאחר האשפוזים שב התובע לעבודתו אך התקשה לחזור לתפקודו שעובר לפגיעה. כתוצאה מכך ירד הדירוג של ביצועיו בשנת 2008 מ – דירוג גבוה שמוגדר כ – Outstanding לדירוג נמוך יותר בשתי דרגות – Sucssesful. בשנת 2009 ירדו ביצועיו עוד יותר. בשנת 2011 צומצם היקף משרתו לחצי משרה, תוך ששכרו יורד החל מחודש יולי 2011 באופן דרסטי. חרף כל המאמצים לא הצליח התובע לשמור על מקום עבודתו, אפילו בחצי משרה, ובספטמבר 2012 פוטר מעבודתו.
147.בתצהירו הסביר התובע כי אף בתפקידים הפשוטים שניתנו לו לאחר הפגיעה לא הצליח לעמוד, חרף הפער העצום בין דרישות התפקיד הקודם שביצע לבין דרישות התפקיד המאוחר כמפעיל. זאת בשל אותן פגיעות קוגניטיביות ורגשיות.
148.בשל כל אלה מבקש ב"כ התובע לקבוע כי התובע איבד את מלוא כושר עבודתו לצמיתות למעט יכולת השתכרות שולית ולא קבועה בעיסוקים כמו עיסוי שבדי, אימוני ריצה וכו' שבהם יכולת ההשתכרות מגיעה כדי 2,000 ₪ בחודש.
149.ב"כ הנתבעים טוען כי על פי חוות הדעת ועל פי התנהלות התובע אין הוא סובל מכל בעיה פיזית בעלת משמעות. הוא מתפקד באופן עצמאי, נוהג, מבצע מטלות בבית ומטפל בילדיו. התובע לא פנה לשיקום מקצועי במל"ל אך סיים בהצלחה כמה קורסים ועוסק כמדריך ריצה ומעסה עם הכנסות שמוערכות על הצד הנמוך בשיעור של – 2,000 ₪ לחודש.
150.בנתונים אלו סבור ב"כ הנתבעים כי נכון להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על – 50% נכות.
דיון
151.לא בכדי מיעט ב"כ הנתבעים בטיעון הנוגע לשיעור הפגיעה התפקודית. אכן פגיעתו הפיזית של התובע אינה בעלת משמעות של ממש על תפקודו. התובע היה ספורטאי עובר לפגיעה ונותר כזה גם לאחריה. הספורט משמש לו גם מפלט במצבו הנוכחי. אלא שעיקר תפקודו של התובע בעבודתו דרש תפקודים אינטלקטואליים, אקזקוטיביים, יזמיים, וכישורים חברתיים. אלה מסתבר נפגעו באורח אנוש.
152.אכן אין להתעלם מן העובדה כי התובע נותר בעבודתו מספר שנים לאחר התאונה ועל פניו יש בכך כדי להעלות טענה שאולי הדברים אינם כצעקתם. התובע הבהיר ופירט כיצד ניסה הוא עצמו, ואף מעבידיו הישירים, לגרום לכך שהוא ישוב לעצמו וישתקם. הוא תיאר את סבלנותם ורצונם למצוא לו בכל זאת תפקיד בחברה, זאת בשל היכרותם אותו ואת יכולותיו עובר לפגיעה.
153.התובע תיאר בתצהירו את מהות הפגיעה כך:
"כל התכונות שהביאו להצלחתי בעבר – נעלמו ואינן עוד. לא נותרו בי עוד שאפתנות ואיבדתי את יכולות החשיבה, הביצוע המדויק והתכליתיות. קשה לי מאד להתרכז, דעתי מוסחת בקלות, אני מבולבל וקורה לא פעם שאני עובר בלי לשים לב מנושא לנושא. קשה לי לבטא את מחשבותיי, וכל משימה שעלי לעשות קשה עבורי. אני מתחיל לעשות משהו, אך מתייאש מהר ועוזב. בפעולות על פי הוראות איני מצליח לזכור מה עלי לעשות אחרי מה, ובמהרה אני מאבד את הסבלנות ומוותר... קשה לי לקבל החלטות ותחושת חוסר האונים והתלות מתסכלת אותי מאד. לפני כל דבר חדש אני נכנס ללחץ, אין לי בטחון בעצמי ומהשאיפות הגדולות שלי נשארו רק זיכרונות על מה שהייתי וכאב על מה שהפכתי להיות."
154.עדותו זו של התובע נתמכת גם במסקנות המומחים בחוות הדעת בתחום הנוירולוגי והפסיכיאטרי ובאבחון הנוירופסיכולוגי שביצע ביוני 2013.
הגם שהפגיעה ארעה בשנת 2007 מצבו של התובע נותר בכי רע גם בחלוף שנים מהתאונה ועד היום.
155.תיאור של התובע את מצבו גם לא נסתר בחקירתו הנגדית או בעדויות אחרות.
156.ניסיונו של התובע למצוא מפלט בלימוד קורס עיסוי שבדי או קורס מאמני ריצה אין בו כדי להוות שיקום מקצועי עבורו. זהו תחליף מוגבל גם מבחינת יכולת ההשתכרות וגם מבחינת משך הזמן שהתובע יכול להיות עסוק בו. בוודאי שאין בכך תחליף לרמת התפקוד הגבוהה שנדרשה ממנו במקצועו כמהנדס אלקטרוניקה ובעבודות שביצע עובר לתאונה.
157.בשוקלי כל אלה ראיתי לקבוע כי התובע איבד את מירב כושר ההשתכרות שלו ואני מעמידה את נכותו התפקודית על 80%.
עיקר הפגיעה בתפקוד נובעת מנכויותיו בתחום הנוירולוגי והפסיכיאטרי. אלא שמאחר ועבודתו דרשה תפקוד גבוה שנפגע משמעותית, נכותו התפקודית גבוהה באופן משמעותי מנכותו הרפואית בתחומים אלו.
יחד עם זאת אני סבורה כי אילו לא הייתה לתובע ברירה מבחינה כלכלית הוא היה קרוב לוודאי מוצא לעצמו עיסוק פשוט והיה משתכר בו, גם אם בשכר נמוך בהרבה ממה שהשתכר עובר לפגיעה אך לטעמי יכול היה להשתכר קצת יותר מן השכר שהוא טוען שהוא משתכר כיום.
שיעור ההשתכרות
158.כפי שצוין לעיל, עמד התובע בפני העלאת שכר משמעותית של כ – 16% משכר הבסיס שלו והיא אכן ניתנה לו ממש בסמוך לתאונה. על פי תלושי השכר שצורפו כללה משכורתו גם הטבות נוספות אחרות דוגמת ביטוחים, שווי ארוחות, החזקת רכב ובונוסים.
159.עוד ציינתי לעיל כי שיעור השתכרותו של התובע בארבעת החודשים שעובר לתאונה עמד על 200,344 ₪ אשר כוללים בונוס בסך 40,000 ₪ שניתן בחודש פברואר 2007. עיון בתלושים לשנת 2008 מלמד כי ניתן לתובע בונוס בשיעור דומה בחודש פברואר. מכאן שמדובר בבונוס שמשתלם אחת לשנה ועל מנת לשקללו בשכרו של התובע יש לחלקו ל – 12 חודשי עבודה. מכאן ששכרו הנומינלי הממוצע לחודש עובר לפגיעה עמד על – 43,245 ₪ ברוטו. שכר זה משוערך להיום עומד על - 52,000 ₪ במעוגל.
160.איני סבורה כי נכון יהיה להביא בחשבון חישובי שיערוך מדויקים שכן בשיעורי שכר אלו לא ברור שהעלייה בשכר תהא בהתאם לעליית המדד וכן יש להביא בחשבון שלעיתים חברות מתמזגות או נעלמות מן השוק ועובדים נדרשים לחתום על חוזים חדשים שלא תמיד מגלמים את אותו שיעור עלייה בשכר שהיה צפוי לאותו עובד, עד תקרה מסוימת שממילא קיימת. כך גם ראיתי להביא בחשבון שתוחלת חיי העבודה של אנשי הייטק קצרה הרבה פעמים יותר מאשר במקצועות אחרים והתובע היה בן 37 בעת התאונה, כך שלא ברור כמה שנים היה מצליח להתמיד בשיעור שכר זה.
יחד עם זאת מתוך אותו הסכם שנחתם עם התובע ברי שמעבר לאותו שכר הכולל הטבות סוציאליות משמעותיות ובונוס שנתי, ניתנו לתובע גם אופציות במניות שגם להן ערך כלכלי כלשהו.
161.ב"כ התובע ביקש להעמיד את שיעור השכר לעבר על 50,000 ₪ ולעתיד על 60,000 ₪ שכן צפה עלייה בשכר.
162.ב"כ הנתבעים סבור כי הסכום של 50,000 ₪ אינו משתקף מתוך תלושי השכר ומכל מקום בשל התנודות בשוק ההייטק אין וודאות שהתובע היה נותר בעבודתו. על כן הוא מציע לקבוע השתכרות בגובה 35,000 ₪ כבסיס לחישובים.
163.לטעמי שוגה ב"כ הנתבעים בטענתו. כפי שהראיתי לעיל שכרו הנומינלי בשנת 2007 עמד על יותר מ – 35,000 ₪. מכאן שהצעתו אין לה על מה שתסמוך.
כך גם אין בידי לקבל את הטיעון כי יש להביא בחשבון את העובדה שעובר לתאונה נדרש התובע לניכוי מס-הכנסה בשיעור גבוה ואילו לאחר התאונה אינו נדרש לניכוי זה בשל היותו מוכר כנכה.
164.על כן ראיתי להביא בחשבון שכר בשיעור של 50,000 ₪ בחודש שיש בו כדי לגלם את כל אותם נעלמים שפורטו לעיל, וזאת לכל משך תקופת חיי העבודה של התובע.
דיון בראשי הנזק
הפסדי שכר בעבר
165.עד ליולי 2011 לא סבל התובע הפסדי שכר.
ממועד זה ועד לפיטוריו בספטמבר 2012 שולמה לתובע משכורת נמוכה בשל העובדה שהוא ירד להיקף של חצי משרה. בתלושים לחודשים אלו עומד שכרו על מחצית משכרו שבחודשים הקודמים. סה"כ עבד התובע במתכונת זו 15 חודשים. מכאן שהפסדו עומד על - 398,000 ₪ במעוגל לאחר חישוב ריבית.
166.לתקופה שמחודש אוקטובר 2012 ועד היום, סה"כ 71 חודשים, יש לחשב את הפיצוי על בסיס של 80% משכר של 50,000 ₪. על כן הפיצוי עומד על – 2,920,000 ₪ במעוגל לאחר חישוב ריבית מאמצע תקופה.
167.סה"כ הפסדי שכר בעבר עומדים על – 3,318,000 ₪.
הפסדי השתכרות בעתיד
168.התובע כיום בין 48 ונותרו לו 19 שנות עבודה עד הגיעו לגיל פרישה. חישוב של נכות תפקודית בשיעור 80% משכר של 50,000 ₪ ובהיוון מתאים מביא במעוגל לסך של – 6,900,000 ₪.
(יש לציין שלא ברור מדוע חישב ב"כ התובע בסיכומי את תקופת העתיד ככוללת גם את כל תקופת העבר).
מכאן שהפסד השכר בעתיד עומד על – 6,900,000 ₪.
הפסדי פנסיה
169.את הפסדי הפנסיה יש לחשב בשיעור של - 12.5%. עיון בתלושי השכר מלמד שלא כל הכנסתו של התובע חושבה לגמל, ככל הנראה נוכח ההטבות הרבות שנוספו לשכר הבסיס ואשר לא כולן הובאו בחשבון לצרכי פנסיה. משכך, ראיתי להביא בחשבון סכום גלובלי של – 850,000 ₪ במעוגל בראש נזק זה.
הוצאות רפואיות ונסיעות
170.התובע עותר לסך של כ – 27,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות, שעיקרן תשלומים בגין טיפולים פסיכולוגיים. לכך מתווספים סכומים ששולמו לצורך אבחונים נוירופסיכולוגיים וביקורים אצל רופאים מומחים.
בנוסף עותר התובע להחזר הוצאות המומחים שחוות הדעת מטעמם תמכו בתביעתו וכן את חלקו בשכר הטרחה של המומחים שמונו מטעם בית המשפט בתיק הנוסף שניהל בבית המשפט השלום שעניינו היה זכויותיו מכוח פוליסת הביטוח שלו. הסכום המבוקש עומד על 45,575 ₪.
כן מתבקש סך נומינלי של 1,322, בגין הוצאות נסיעה במוניות.
171.ב"כ הנתבעים טוען כי על פי ההלכה בע"א 6881/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד ואח', פ"ד נא(2) 724 זכאי התובע לכיסוי מלוא הוצאותיו הרפואיות מכוח סל הבריאות. כך גם הוא זכאי להחזר הוצאות מהמל"ל לאחר שהוכר על ידי המל"ל כנכה במסגרת נכות כללית.
עוד טוען ב"כ הנתבעים כי התובע לא הציג כל אסמכתא שפנה לקבלת טיפולים פרטיים וכי קיימת תועלת בקבלתם באופן פרטי. על כן הוא מציע להעמיד את הפיצוי על סך של 10,000 ₪.
172.אין חולק כי פגיעתו של התובע הייתה קשה גם במישור הנפשי ועל כן עצם הפנייה לקבלת טיפולים פסיכולוגיים בהחלט תואמת את החוות הדעת שמדברות על הצורך לשיקום אצל התובע גם בתחום זה. קבלות על טיפולים פסיכולוגיים צורפו למוצגי התובע.
אמנם לא הובאה כל ראיה כי התובע עשה ניסיון כלשהו לפנות לקבל טיפולים במסגרת סל הבריאות, אך יחד עם זאת היה מטופל תקופה ארוכה בלוינשטיין וברורה נחיצות המשך הטיפול.
משכך ראיתי להביא בחשבון חלקן של ההוצאות בגין הטיפולים הפסיכולוגיים.
173.בכל הנוגע להוצאות ההתייעצויות עם מומחים לא ראיתי מקום לפיצוי.
174.באשר לבקשה לקבלת החזר של הוצאות בגין שכר המומחים הרי שהוצאות המומחים, שנתנו חוות דעת מטעם התובע, הן חלק מהוצאות משפט ויהיה מקום לדון בהן במסגרת זו. יתרה מכך על מנת לקבל החזר הוצאות אלו כאן יש להוכיח שהתובע לא קיבל החזר הוצאות אלו בגין הליך שניהל בבית הדין לעבודה. זאת לאור דברי ב"כ הנתבעים בסיכומיו.
באשר לבקשה לקבל החזר ההוצאות של המומחים שמונו בתיק שהתנהל בבית המשפט השלום ובהסכמת הצדדים שימשו המומחים שמונו שם גם בתיק זה, הרי שיש להוכיח שבאותה תביעה לא זכה התובע בהוצאות משפט.
175.בסופו של יום ראיתי להעמיד את הפיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר על סך של 17,000 ₪.
כאב וסבל
176.ב"כ התובע עותר לפסיקה של 1,000,000 ₪ פיצוי בראש נזק זה. הוא מנמק את מבוקשו זה בכך שהתובע איבד את מעמדו המשפחתי והחברתי ולפגיעתו יש השלכות קשות על איכות חייו והסובבים אותו, כפי שעלה מחוות הדעת של ד"ר שפרינגר.
177.ב"כ הנתבעים טוען מנגד כי יש להביא בחשבון מספר פרמטרים בבוא בית המשפט לקבוע את שיעור הפיצוי בגין כאב וסבל. בין היתר מונה ב"כ הנתבעים את העובדה שהתובע טופל במקום ופונה במהרה לקבלת טיפול בבית חולים; לאחר השיקום בבית לוינשטיין שב לעבודתו ועבד עוד 5 שנים; עם תום תקופת עבודתו פנה ללימודים בתחום הספורט שבו הוא עוסק היום; כיום אינו מטופל תרופתית ואינו סובל ממגבלות גופניות.
178.תיאורו של ב"כ הנתבעים אינו תואם את המציאות. אכן התובע נותר לעבוד במקום עבודתו במשך מספר שנים לאחר הפגיעה אך סבל חוויות כישלון שכן לא הצליח לחזור לתפקודו שעובר לפגיעה ואף לא לתפקוד קרוב לו. כך גם הפנייה ללימודים לאחר הפיטורין הייתה לקורסים קצרים שאין בהם כדי השוואה לרמת היכולות של התובע עובר לפגיעה וכפי שעלה בראיות גם עיסוקים אלו הינם שוליים. כך גם לא ברור מדוע יש להביא בחשבון את העובדה שהתובע פונה באופן מידי לאחר הפגיעה, שהרי כך נדרש היה שייעשה. כיצד זה מקל על סבלו כאשר חרף כל המאמצים הפגיעה הקוגניטיבית נותרה קשה.
179.מנגד גם לבקשת ב"כ התובע אין על מה שתסמוך והיא אינה נתמכת בפסיקה בנושא. סכומים כאלו נפסקים לאנשים שפגיעתם חמורה הרבה יותר מזו של התובע. לא בכדי לא הביא ב"כ התובע כל אסמכתא לפסיקה כזו.
180.אני סבורה כי פגיעת התובע היא משמעותית מאד. דווקא לאור היכולות הקוגניטיביות הגבוהות שהיו לו עובר לתאונה, ההנמכה בתפקודים אלו לאחריה יוצרת פער קשה לעיכול שמשליך על כל אורחות חייו של התובע.
יחד עם זאת התובע נותר מתפקד פיזית וחרף הטענה שעלתה הוא חי עם משפחתו ומתפקד בגבולות יכולותיו גם עם ילדיו.
181.על כן ראיתי להעמיד את הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל על – 500,000 ₪.
סה"כ הנזק לפני ניכויים עומד על – 11,585,000 ₪.
ניכוי אשם תורם
182.בהתאם לקביעתי יש לנכות מסכום הנזק 25% על חשבון אשם תורם.
מכאן שהנזק לאחר ניכוי אשם תורם עומד על - 8,688,750 ₪.
ניכוי תגמולי מל"ל מן התובע ותביעת המל"ל עצמה
183.על פי תעודת עובד ציבור שהוגשה על ידי המל"ל, התובע מס' 2, שיעור הגמלאות ששולמו וישולמו לתובע במסגרת נכות כללית עומד על 351,283 ₪ נכון לשנת 2016.
בסיכומיו ציין ב"כ המל"ל כי יש להביא בחשבון שמאז הגשת תעודת עובד הציבור ועד למועד הגשת הסיכומים חלף זמן רב והעדכון של סכום הגמלאות עומד על 498,538 ₪.
על פי הפסיקה יש לחלץ מתוך סכום זה רק את התגמולים ששולמו וישולמו גבין הנכויות שנובעות מן הפגיעה בתאונה. במקרה כאן ישנן נכויות שאינן קשורות בפגיעה בתאונה נשוא התביעה. חישוב של הגמלאות בהתאם לקביעות המומחים מעלה כי הסכום לניכוי עומד על - 396,138 ₪.
184.ב"כ הנתבעים טוען כי המל"ל לא הציג כל ראיה במשפט בתמיכה לטענתו כי הנתבעים ולא המשטרה הם האחראים לנזקו של התובע וכל שעשה היה להצטרף לסיכומי התובע. אלא שבין המל"ל לתובע ישנה מחלוקת באשר לאחריות המשטרה לאירוע נשוא התביעה.
בנסיבות אלו אין מקום, לטענת ב"כ הנתבעים, להטיל על הנתבעים אחריות לתשלום שיפוי למל"ל בגין תגמולי המל"ל שהאחרון משלם לתובע.
עוד הוא טוען כי גם אם יימצא שיש אחריות על הנתבעים, הרי שאת השיפוי יש לחשב על פי אותו שיעור אחריות שהוטל עליהם.
185.יש להעיר כי תיק המוצגים מטעם המל"ל הוגש ללא שהוגשה כל בקשה לזימון עורכת תעודת עובד הציבור לחקירה על הנתונים המופיעים בה. כך גם לא מצא ב"כ הנתבעים להתייחס בסיכומיו לסכומים שמופיעים בסיכומי המל"ל ולא לשיטת החישוב.
מכאן שראיתי לקבל את הסכומים שחושבו על ידי המל"ל בסיכומיו ויש לנכות מהפיצוי לתובע לאחר הפחתת אשם תורם סך של 396,138 ₪.
הפיצוי לתובע לאחר ניכויים עומד על – 8,292,600 ₪ במעוגל.
186.בתביעת המל"ל יש לחשב מתוך הסך של 396,138, שהן הגמלאות שמשויכות לפגיעה בתאונה סך של - 75%, שכן זה שיעור האחריות שמצאתי להטיל על הנתבעים.
על כן תביעת המל"ל מסתכמת בסך של – 300,000 ₪ במעוגל.
סוף דבר
187.ראיתי לקבל את תביעת התובעים כנגד הנתבעים 1,2 ו – 4.
ראיתי לדחות את תביעת התובעים כלפי הנתבעת 3 – משטרת ישראל.
ראיתי לקבוע אשם תורם מצד התובע 1 בשיעור של 25%.
188.הנתבעים 1,2 ו – 4 ישלמו לתובע 1 סך של - 8,292,600 ₪.
הנתבעים 1,2 ו – 4 ישלמו לתובע 2, המוסד לביטוח לאומי, סך של - 300,000 ₪.
189.הנתבעים 1,2 ו – 4 ישלמו לתובעים שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מן הסכומים שנפסקו.
190.התובע יישא בהוצאות הנתבעת 3 בסך של - 600,000 ₪.
191.בכל הנוגע לשאלת הוצאות משפט לתובע 1 תוגש שומה להוצאות בהתאם לאמור לעיל ואזי יהיו הנתבעים 1,2 ו – 4 רשאים להגיב.
192.המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י' אלול תשע"ח, 21 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.
