התובעים דחו את הודעת הנתבעת והודיע על רצונם לקיים את ההתקשרות בין הצדדים, וכן ציינו כי באם הנתבעת עומדת על ביטול העסקה עליה לפצותם בגין מלוא נזקיהם (מעבר להשבת דמי ההרשמה, בסך של 450,000 ₪ בהתאם לדרישתם מיום 4.9.11.
מכאן היתה הדרך קצרה להגשת תביעה זו, בה העמידו התובעים את נזקיהם על סך של 250,000 ש"ח הכוללים:
א. הפרש שווי הדירה בין מועד ההתקשרות למועד ביטול ההתקשרות זאת בסך של 110,000 ש"ח.
ב. הפסד דמי שכירות למשך 24 חודשים, החל מחודש 6.10 ועד לחודש 6.12- 75,600 ש"ח
ג. אובדן הנאה, עוגמת נפש, צער והתרגזות – 70,000 ₪
ד. הפרשי הצמדה וריבית על דמי ההרשמה מיום תשלומם ועד למועד השבתם – 5,943 ₪
ה. שכ"ט שמאי.
10. התובעים צרפו לתביעתם חוות דעת מומחה, מר גדעון קרול, אשר העריך את שווי הדירה "על הנייר" נכון ליום 23.10.2011 (הוא מועד עריכת חוות הדעת) במחיר שהיה מתקבל ממכירתה בעיסקת "קונה מרצון ממוכר מרצון" בסך של 860,000 ₪, זאת לעומת שוויה במועד ההתקשרות אשר עמד על סך של 750,000 ₪, כך שההפרש הינו 110,000 ש"ח.
כנגד, הנתבעת צרפה חוות דעת מומחה, מר דותן דרעי, אשר קבע בחוות דעתו כי הפרש המחירים בין שווי דירת מגורים "יד ראשונה" נכון ליום 1.4.2010 לבין 23.10.2011 (המועד הקובע בחווה"ד מטעם התובעים), עומד על סך של 20,000 בלבד.
לאור הפער בין חוות הדעת, מונה כמומחה מטעם ביהמ"ש שמאי המקרקעין מוטי זייד (להלן: "מומחה בית המשפט"), אשר קבע בחוות דעתו כי הוא מעריך את הפרש שווי השוק של דירת שלושה חדרים "על הנייר" ביין יום 1.4.2010 ועד ליום 23.10.2011 בסך 60,000 ₪.
11. בעקבות זאת, ולאחר שהצדדים לא הסכימו להסדר דיוני לפיו ההכרעה תינתן לפי הוראת סעיף 79א (על אף שבית המשפט סבר כי הינו הסדר ראוי ומתאים מעין כמוהו במקרה זה), הסכימו הצדדים, בהעדר מחלוקת עובדתית מהותית, כי יוגשו סיכומים בכתב למתן פסק דין מנומק.
דיון והכרעה
12. שאלה ראשונה שיש להכריע בה הינה באם טופס ההרשמה מהווה חוזה מחייב. בשאלה זו צודקת הנתבעת כי עפ"י הפסיקה המנחה בענין זה יש לנקוט זהירות בקביעה כי מסמך מעין זה, בדומה לזכרון דברים, מהווה חוזה מחייב, שכן לעיתים מחייב האינטרס של הרוכשים דווקא כי לא ייקבע כך (רע"א 3160/08 מזר נ' גאון חברה לבנין והשקעות בע"מ (28.6.09).
אלא שלטעמי, עיון במכלול המסמכים שנחתמו בין הצדדים במצורף לטופס ההרשמה, מעלה כי במקרה דנן התקיימו דרישות המסויימות וגמירות הדעת להתקשר בהסכם מחייב, תוך שהתיחסו מפורשות לאפשרויות שיביאו לפגיעת אותה ההתקשרות ואף ציינו מה תוצאות אותן אפשרויות.
בטופס ההרשמה מצויינים פרטי הפרויקט אשר הנתבעת היא היזמית שלו ומצויין כי התובעים "מעוניינים להירשם ולהציע הצעה לרכישת הזכויות בדירה" הספציפית בפרויקט הספציפי. כמו כן מאשרים התובעים כי ביצעו את כל הבדיקות וקיבלו את מלוא המידע התכנוני והמשפטי בקשר לדירה הספציפית ומצאו אותה מתאימה למטרותיהם. לא זו אף זו, בסעיף 2 לטופס ההרשמה נקבע סכום סופי לתשלום ואף לוח תשלומים, ואלו לא היו יכולים להיקבע לולא התייחסו הצדדים לדירה המסויימת. במפרט מצויים פרטי זיהוי הדירה, תאור הבנין, המבנה, הדירה ציודה ואביזריה, עבודות פיתוח וחניה, חיבור המבנה למערכת תשתיות ורכוש משותף. ובנוסף קיים תשריט הדירה ותשריט החניה, בדיוק כפי שאמור לעלול חוזה המכר שאמור היה להיחתם בין הצדדים עם קבלת היתר בניה (זאת בשונה למשל מהאמור בת.א. (שלום י-ם) 10088/05 מיארה נ' אחוזת עדי חברה לבנין בע"מ (24.9.09).
13. טענת הנתבעת כי העובדה שהצדדים הסכימו כי צריך להיערך חוזה מכר "פורמלי" במועד מאוחר יותר, לאחר שיתקבל היתר הבניה, יש בה להעיד על כך שהצדדים הסכימו שטופס ההרשמה לא יהווה הסכם מחייב, איננה מקובלת עלי במקרה זה. אני סבורה שהכללת האפשרות כי לא יחתם חוזה מכר פורמלי תוך קביעה מה הן תוצאות ארוע כזה (במידה והתובעים לא יעמדו בהתחייבותם זו), היא הסותרת טענה זו. ברישת סעיף 3 לטופס ההרשמה התיחסו הצדדים מפורשות לאפשרות זו והוסכם כי:
"הננו מתחייבים בזה לחתום על חוזה לרכישת דירה, הננו מאשרים בזה כי במידה ונחזור בנו מהצעתנו ו/או נימנע מלחתום על הסכם מפורט כאמור לעיל, תהיו פטורים מהשבת דמי ההרשמה לידינו ואלה ייחשבו כפיצוי מוסכם בגין הוצאותיכם וטיפולכם בהצעתנו. במקרה כזה, תהיו משוחררים מכל חבות כלפינו ותהיו רשאים למכור את הדירה לאחר ו/או לעשות כל פעולה אחרת בקשר אליה."
משכך, כללו הצדדים בטופס ההרשמה גם את הפתרון המוסכם למצב בו לא יחתם חוזה מכר פורמלי, בגין בחירה של התובעים, ובכך בוטאה כוונה ברורה של הצדדים, לאור הכללת כל הפרטים הנדרשים לחתימת חוזה המכר, כי התובעים מבינים בחתימתם, כי אינם יכולים לחזור בהם מ"הצעתם" אלא כנגד תשלום הפיצוי המוסכם.
14. לעומת רישת סעיף 3 לטופס ההרשמה, סיפת אותו סעיף הקובעת: " במידה ולא נתחיל לבנות עד 8 חודשים מהיום יוחזר כל הכסף" (להלן: "סעיף העיכוב") היא למעשה זו שעומדת למחלוקת בין הצדדים.
ראשית אומר כי הכללת סעיף העיכוב, כמו גם חתימת הנתבעת על טופס ההרשמה, יש בהם להפוך את טופס ההרשמה מטופס חד-צדדי להסכם לכל דבר שיש בו הצעה וקיבול, שכן בניגוד לשאר סעיפים טופס ההרשמה, ברור כי סעיף זה חל על הנתבעת, במובן זה שהיא זו המתחייבת להחזיר את דמי ההרשמה במידה והבניה לא תחל בתוך 8 חודשים.
שנית, וקודם לדיון במשמעות הסעיף, אציין כי אני דוחה את טענות התובעים כי לא נתנו הסכמתם לאמור בסיפת סעיף 3 וכי לא הוסבה תשומת ליבם לקיומה של תניה זו. טענתם זו של התובעים עומדת בניגוד לחתימתם על המסמך לאחר ניהול מו"מ בין הצדדים, וככזו מוחזקים התובעים ככאלו שקראו את המסמך הבינו אותו והסכימו לכל תנאי, ולא שוכנעתי כי קיימים טעמים המצדיקים סטיה מההלכה המושרשת בענין כפי שזו נקבעה בע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559, 570 (2000).
15. משכל זאת נאמר יש לבחון האם טופס ההרשמה הינו בבחינת "חוזה על תנאי" אשר התנאי לכניסתו לתוקף הינו קבלת היתר בניה בהתאם לבקשה שהגישה הנתבעת. למרות טענות הנתבעים בענין זה אינני סבורה כי יש לראות את טופס ההרשמה כחוזה על תנאי ובוודאי שאין לראות בסעיף העיכוב כסעיף המעיד על כך.
בשום מקום בטופס ההרשמה אין אזכור כלשהו לאפשרות כי היתר בניה לא יתקבל. אמנם נכון כי הוסכם שחתימת חוזה מכר תעשה עם קבלת היתר הבניה, אולם אין בכך ללמד כי הצדדים צפו אפשרות כי היתר הבניה לא יתקבל כלל (או יתקבל באופן שלא יאפשר את בניית הדירה), אלא רק כי מצאו לנכון לקשור בין מועד קבלת ההיתר למועד חתימת הסכם מכר.
בענין זה מקבלת אני, לחלוטין, את טענת התובעים כי בשום שלב לפני חתימת טופס ההרשמה או לאחריו (עד להודעת מר קבליר בעקבות ההחלטה בערר 2), לא הועלתה בין הצדדים האפשרות כי לא ינתן היתר בניה שיאפשר את בניית הדירה. בהחלט סביר יותר כי הנתבעת, ברצונה לשווק ולמכור את הדירות, דווקא הציגה מצג הפוך והסירה מלב התובעים כל חשש, באם היה כזה, להתקשרות קודם לקבלת היתר הבניה.
אני סבורה כי בהתקשרות זו, כפי שזו נוסחה ע"י הנתבעת, התובעים הסכימו לקחת את הסיכון שיהא עיכוב בקבלת היתר הבניה, ואף הסכימו כי התממשות סיכון זה, עד ל-8 חודשים, לא תהווה הפרה של ההסכם ע"י הנתבעת. מעבר לכך, מוכנה אני לצאת מהנחה (על אף שאין בה צורך בהכרעה כאן) כי התובעים הסכימו לקחת את הסיכון כי בשל שינויים בהיתר יאלצו לספוג שינויים מסויימים במבנה הדירה שאינם בגדר שינויים מהותיים, אולם אין להסיק מכך את מסקנת הנתבעת, כי התובעים הסכימו ליטול גם את הסיכון שבסופו של יום לא תבנה כלל הדירה לגביה התקשרו עם הנתבעת, ובמקרה כזה לא נכנס ההסכם בין הצדדים לתוקפו.
16. סעיף העיכוב, הינו, אם בכלל, תנאי מפסיק להתקשרות בין הצדדים, אשר האופציה להפעלתו עומדת דווקא בידי התובעים, אולם אין לראותו כתנאי מתלה. סעיף העיכוב נותן בידי התובעים אפשרות בחירה בהתקיים התנאי המפסיק: או שהם יכולים לעמוד על ביטול ההסכם ואז יקבלו חזרה את דמי ההרשמה, או שהם יכולים למחול על אי התקיימות התנאי מבחינת מועד תחילת הבניה, ובכך יתנו הסכמתם להתארכות לוח הזמנים שנקבע בטופס ההרשמה.
במקרה דנן ניתן ללמוד מהתנהגות התובעים כפי שתוארה לעיל, כי הם אכן מחלו על התקיימות התנאי המפסיק, והסכימו להארכת המועד לתחילת הבניה מעבר לשמונת החודשים המצויינים בחוזה (ומניה וביה גם לקבלת הדירה באיחור).
אלא שבהסכמה זו לא ניתן לראות משום הסכמה לאפשרות שבסופו של יום לא תעמוד הנתבעת בהתחייבותה כלפיהם כלל, והם לא יוכלו לקבל את הדירה כפי שזו פורטה במסמכי ההתקשרות או אפילו לא בקירוב .
17. טענתה האחרת של הנתבעת הינה כי סעיף העיכוב נתן למעשה בידיה את זכות הביטול של החוזה תוך קביעת התוצאה של הביטול, השבת דמי ההרשמה, הא ותו לא.
אני סבורה כי אופן ניסוח סעיף העיכוב לעומת ניסוח רישת סעיף 3 הוא המקעקע טענה זו של הנתבעת. בניגוד לרישת סעיף 3 הקובע מפורשות כי אי עמידת התובעים בהתחייבותם לחתום על הסכם מכר (לו היה מצב הדברים מגיע לכך עפ"י תנאי ההסכם) תביא ל"חילוט" דמי ההרשמה כפיצוי מוסכם ללא כל מחוייבות אחרת של הנתבעת כלפי התובעים, הרי שסעיף העיכוב איננו מתיחס לתוצאות מצב הדברים המתואר בו (עיכוב בהתחלת הבניה), מלבד ציון אפשרות ביטול והחזרת דמי ההרשמה.
אני סבורה כי מכלל ההן ניתן ללמוד את הלאו – אילו רצו הצדדים לקבוע כי במצב בו לא תתחיל הבניה בתוך 8 חודשים ההסכם בטל מלכתחילה, היו מציינים זאת במפורש ובאופן ברור, כפי שטרחו לעשות ברישת הסעיף. כך גם באם רצו לקבוע כי במצב דברים כזה החזר דמי ההרשמה ישלול אפשרות לתבוע כל סעד אחר העומד למי מהצדדים, אך דבר זה לא נאמר, ויש לזכור כי הנתבעת היא מנסחת טופס ההרשמה.
18. חיזוק לעמדתי זו אני מוצאת דווקא בטפסי הביטול שחתמה הנתבעת עם רוכשים אחרים (נספח "ט" לכתב ההגנה) וזאת בניגוד למסקנה שהנתבעת מבקשת להסיק מהם. עיון בכל טפסי הביטול, אשר נערכו במועדים שונים (חלקם עוד לפני שהתבררו תוצאות הליכי התכנון עד תום), מעלה כי בכולם נרשם מפורשות כי "הלקוח הודיע לחברה כי הוא חפץ לבטל את הרשמתו לרכישת הדירה" וכנגד קבלת דמי ההרשמה בערכם הנומינאלי מוותרים הצדדים על כל טענה או דרישה האחד כלפי השני.
נוסח זה של כתבי הביטול מחזק את מסקנתי כי סעיף העיכוב מקנה למעשה לרוכש את זכות הביטול כנגד קבלת דמי ההרשמה חזרה, אולם אין בהם להצביע על היפוכו של דבר, דהיינו שמקום בו הרוכש רוצה לקיים את ההסכם והנתבעת מבקשת לבטלו (שלא בשל עיכוב בקבלת היתר הבניה), יש להסיק מסעיף העיכוב ויתור של התובעים על סעדים העומדים להם כתוצאה מכך.
מכאן, שאין לטעמי לראות בסעיף העיכוב משום ויתור על התובעים על זכותם לפיצוי בגין הפרת ההסכם בין הצדדים, אשר התבטא לא בעיכוב ב"אספקת" הדירה (סיכון שכאמור נצפה על ידי הצדדים), אלא בחוסר יכולת לספק את אותה דירה בשל ההתפתחויות ברשויות התכנון.
19. משכך אני קובעת כי בשל אי "אספקת" הדירה, אף לא בקירוב, וביטול ההסכם כתוצאה מכך ע"י הנתבעת, זכאים התובעים לפיצוי אשר ייקח בחשבון את הסיכונים שהסכימו לקחת עליהם במסגרת טופס ההרשמה, ותוך ייחוס אשם תורם חוזי להתנהלותם, הכל כפי שיפורט בהמשך.
20.לאור מסקנתי לעיל אין למעשה צורך להתיחס לשאלה מה היה היקף הגילוי של הנתבעת באשר לקושי הצפוי בקבלת היתר או באשר למידת הסיכון הקיים כי בסופו של יום לא יתקבל היתר שיאפשר את בניית הדירה, בשלב הטרום חוזי.
ברור לי לחלוטין כי הנתבעת לא יידעה את התובעים, קודם לחתימה על טופס ההרשמה, כי התוכניות שהוגשו במסגרת הבקשה להיתר בניה כללו חריגה משמעותית באחוזי הבניה ואף לא פרשה בפניהם את הסיכונים והסיכויים הקיימים בהגשת בקשה בדרך זו. דרישה לפרוש מידע כזה בפני קונה פואנציאלי תביא לכך שלא ניתן יהא לערוך עסקאות לרכישת דירות "על הנייר" שכן ברי כי כל הליך תכנוני צופן בחובו סיכונים באשר לתוצאותיו, אולם כל עוד אין מדובר בסיכון שניתן לצפותו אין לחייב את הקבלן לחושפו בפני הרוכש שבוחר לרכוש דירה "על הנייר".
במקרה דנן באם הייתי נדרשת להכריע בכך לא הייתי מוצאת שהנתבעת פעלה בחוסר תום לב בניהול משא ומתן בכך שלא פרשה בפני התובעים את מלוא הסיכונים בהגשת בקשה להיתר כזו. אני סבורה כי לאור השתלשלות העניינים ברשויות התכנון, וחרף העובדה כי הנתבעת, כחברה קבלנית צריכה להיות מודעת, יותר מהתובעים, לקשיים הניצבים בפני בקשה מעין זו, לא ניתן לקבוע כי הנתבעת צפתה או יכלה לצפות, בשלב הטרום-חוזי, את האפשרות כי לא ינתן לה היתר שיאפשר את בניית הדירה. הראיה, כי הבקשה בגלגוליה הראשונים אושרה, הן בועדה המקומית והן בועדת הערר, אם כי בכפוף לפרסום ההקלה כדין. עיון בהחלטה בערר 1, כפי שהובאה לעיל, אף תומכת בטענת הנתבעת כי לא צפתה, ולא יכלה לצפות, את השינוי שחל בעמדת ועדת הערר וכי היה לה בסיס איתן להאמין כי בקשתה תאושר בדומה לבקשות דומות באותו אזור בנייה (ראה פרוטוקול הדיון בערר).
21. בשל אותה השתלשלות ברשויות התכנון אני גם לא מוצאת לנכון לקבוע כי בשלב מאוחר יותר, ולאחר שחלו עיכובים בקבלת היתר הבניה, נהגה הנתבעת בחוסר תום לב כלפי התובעים. אמנם קבעתי כי מעדיפה אני את גירסת התובעים שמר קבליר, גם בשלב זה לא חשף בפניהם את טיב הקשיים שהתעוררו בקבלת היתר הבניה, אולם דבר זה עולה בקנה אחד עם האמור לעיל, שכן מר קבליר, בצדק, לא סבר ולא צריך היה לסבור, עד לתחילת חודש 7/11, כי צפויה בעיה בקבלת ההיתר. היפוכו של דבר, עד למועד זה היה בסיס איתן, כאמור לסברה הפוכה של הנתבעת.
בהקשר זה אומר כי אני דוחה את טענות התובעים בדבר הטעייה או מצגי שווא מצד הנתבעת לפני חתימת החוזה או לאחריו. אני סבורה כי הנתבעת נהגה כלפי התובעים בהגינות הנדרשת ממנה, עדכנה אותם אודות העיכוב בקבלת ההיתר, ואפשרה להם, באם היו רוצים בכך, לבטל את ההתקשרות עימה ולא להמתין עוד לקבלת ההיתר.
אלא שאין בכך כדי ל"רפא" את ההפרה שארעה בסופו של יום, והיא כאמור הפרה המתבטאת בכך שבסופו של יום לא יכולה היתה הנתבעת לספק את הדירה לה התחייבה כלפי התובעים, ומכאן, גם באם ניתן לומר שהדבר אינו ב"אשמתה" של הנתבעת, הרי שעדיין יש בה משום הפרה של ההתחייבות בטופס ההרשמה.
22. כפי שציינתי לעיל, אני סבורה כי המקרה הנדון הינו אחד מאותם המקרים שבהם יש לייחס גם לתובעים אשם תורם חוזי, ובכך למתן את תוצאות ההפרה, וזאת כדברי כב' השופט רובינשטיין (על אף שהיה שם בדעת מיעוט) בע"א 8068/11 עיני נ' שיפריס (11.2.14) בפיסקה ח' לפסק דינו:
הלכה שיצאה מלפני בית משפט זה היא כי במקרים הראויים לכך, כמו זה שלפנינו, יש בדוקטרינה של אשם תורם, שיסודה בדיני הנזיקין ושהוסבה גם לדיני החוזים, לסייע לנו בהגעה לתוצאה ראויה וצודקת (ראו ע"א 3912/90 Eximin S.A. תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64, 87-81 (הנשיא שמגר) (1993) והאסמכתאות שם) (להלן הלכת Eximin); כך לדוגמה, כאשר התנהגותו של הנפגע תרמה באופן ישיר לנזקיו, יש בהגנת האשם התורם להביא לידי "חלוקת אחריות אופקית" בין הצדדים הנובעת מאחריות משותפת לאותם נזקים (ראו אריאל פורת הגנת אשם תורם בדיני חוזים, עמ' 14-13 (תשנ"ז-1997)). על הדרכים לחלוקה צודקת של הנזק בין המתקשרים בחוזה נכתב:
"נראה כי רצוי להימנע מלקבוע מבחנים קשיחים לחלוקת הנזק ובמקום זאת להיעזר בשורה של מבחני עזר וקריטריונים שיסייעו בחלוקה צודקת של הנזק בכל מקרה על פי נסיבותיו. בחלוקת הנזק יש להביא בחשבון את היחס בין חומרת ההפרות של הצדדים, ראוי להתחשב במידת האשם שדבק בפעולותיו של כל אחד מהם, ויש להשוות את התרומה הסיבתית של כל אחת מההפרות לנזק. במקרים מסוימים יש מקום להבחין בין המשקל שניתן לאינטרס ההסתמכות של הצדדים לבין זה הניתן לאינטרס הציפייה. במקרים אחרים יש מקום לבחון אם מטעמים של מדיניות משפטית ראוי להטיל על צד אחד לחוזה אחריות רבה יותר. שיקולים אלו ואחרים יובאו בחשבון כשהמטרה היא חלוקה צודקת של הנזק בהתחשב במאפייניו של המקרה הנדון" (ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב(1) 210, 227-226 (1998), מפי השופטת (כתארה דאז) ד' ביניש).
23. ביישמי מבחנים אלו על המקרה שלפני אני סבורה כי אמנם הנתבעת הפרה התחייבותה לספק לתובעים דירה, וגם באם לא דבק אשם מוסרי בהתנהלותה מול התובעים, עדיין היא זו שהפרה את ההסכם. מנגד, עצם הסכמת התובעים להתקשר בהסכם לרכישת דירה "על הנייר", מבליעה בתוכה הסכמה לנטילת סיכון מסויים הן באשר למועד הבנייה והן לאפשרות כי בסופו של יום לא ינתן היתר שיאפשר את הדירה כפי שהם ביקשו לרכוש אותה. כפי שציינתי לעיל, אין בכך הסכמה לנטילת הסיכון שלא ניתן יהא לבנות את הדירה כלל, אולם עדיין יש בכך נטילת סיכון מודעת שיש לשקללה בבואנו לפסוק את הפיצוי בגין התממשותו בצורתו הקיצונית ביותר.
יש גם לקחת בחשבון את פערי הכוחות והידע בין הצדדים, אשר ברור כי אלו מקנים לנתבעת עמדה עדיפה לצפות אפשרות, שלא נצפתה עד לחודש 7/11, שבסופו של יום לא ניתן יהא לבנות את הדירה המסוימת, דבר המחייב הטלת מירב האחריות ל"תאונה המשפטית" עליה. לאור זאת אני סבורה כי יש להטיל על הנתבעת 75% אחריות לנזקים שנגרמו לתובעים, אשר אותם, ואת הקשר הסיבתי בינם לבין הסיכון שהתממש, אבחן כעת.
נזקי התובעים
24. הפרש שווי הדירה
בהעדר טעם מספק לסטות מקביעת מומחה בית המשפט אני מבכרת את חוות דעתו של מר זייד על חוות הדעת מטעם הצדדים, וקובעת כי ההפרש בשווי הדירה "על הנייר" בין מועד החתימה לבין מועד ביטול העסקה (למרות שחוות הדעת התיחסה למועד מעט מאוחר יותר) עומד על 60,000 ₪.
אינני מקבלת טענת הנתבעת כי התובעים "מחלו" על חלק מנזק זה בכך שמחלו על העיכוב בקבלת ההיתר מעבר לשמונת החודשים שנקבעו בסעיף העיכוב. את מחילת התובעים יש לפרש כמחילה על השינוי בשווי הדירה בהנחה שהיו מקבלים את הדירה לבסוף (שאז בעצם היה העיכוב מביא להם רווח ולא הפסד!), דהיינו שהם היו מוכנים להמתין מעבר לתקופה שנקבעה בהסכם, אולם זאת מתוך הבנה (שלא הוכח כי צריכה היתה להיות אחרת) שאכן בסופו של יום יקבלו את הדירה לגביה התקשרו עם הנתבעת.
גם אינני סבורה גם כי יש להפחית סכום זה בשל "אי הקטנת הנזק". כפי שציינתי לעיל, על בסיס המצגים שיצרה בפניהם הנתבעת עד לחודש 8/11, סברו התובעים כי הם עתידים לקבל את הדירה, רק באיחור, ומשכך, לא היתה להם כל סיבה לבטל את העסקה בשלב מוקדם יותר והם מחלו על זכותם לעשות כן.
25. הפסד דמי שכירות
באשר לראש נזק זה מסקנתי הפוכה וזאת ביחס לעיקר הסכום הנתבע בגינו.
כפי שטוענת הנתבעת בצדק, את דמי השכירות עד לחודש 12/11 אין לתובעים כל בסיס לתבוע, שכן עפ"י המוסכם בין הצדדים זהו המועד המוקדם ביותר בו יכולים היו לצפות לקבלת הדירה.
ממילא, כפי שעולה מתשובות התובעים לשאלון, את דירתם הקודמת מכרו עוד קודם להתקשרות עם הנתבעת, ולפיכך, ממילא היו צריכים לשכור מקום למגוריהם עד להשלמת בניית הדירה, וכך עשו ללא כל קשר לעיכוב שחל בקבלת ההיתר או לאי "אספקת" הדירה בסופו של יום.
באשר לתשלום דמי השכירות לתקופה הנותרת, בין חודש 12/11 ועד לחודש 6/12, הייתי סוברת שיש מקום לפצות את התובעים, אולם משאלו לא הציגו את הסכם השכירות המקנה להם זכות לבטל את ההסכם לפני תום תקופת השכירות, ולאור התנהלותם כלפי הנתבעת המעידה במשתמע על הסכמה לדחיית מועד סיום הבניה (שכן עד לחודש 8/11 נתנו הסכמתם במשתמע לעיכוב בתחילת הבניה), אינני מוצאת לפצותם בגין איזה חלק מסכום זה.
26. הפרשי הצמדה וריבית בגין החזר דמי ההרשמה
לגבי סכום זה לא מצאתי כי יכולה וצריכה להיות מחלוקת כלשהי וצר לי כי הנתבעת לא השכילה לסלק ראש נזק זה מיד עם העלאת דרישת התובעים לגביו ולכל הפחות לאחר הגשת התביעה.
טופס ההרשמה איננו מציין כי דמי ההרשמה יוחזרו ללא תוספות חוקיות, ובהעדר הסכמה מפורשת, הכלל הוא כי סכום המושב בהתאם להסכם, מושב בצירוף התוספות החוקיות שכל מטרתן לשמור על ערך הכסף בזמן שהוא מוחזק על ידי הצד השני. לפיכך אני מחייבת את הנתבעת בסכום הנתבע בסך של 5,943 ₪.
27. עגמת נפש, אובדן הנאה וכד'
משלא מצאתי כי דבק אשם בהתנהלות הנתבעת והפרת ההסכם נבעה מדחיית בקשתה להיתר כך שתתאפשר בניית הדירה (מבלי שיש לראות בכך סיכול, דבר שגם לא נטען), אינני מוצאת לחייבה בסכומים משמעותיים על אף שאין לי כל ספק כי הפרת ההסכם אכן גרמה לתובעים, לאור גילם, עגמת נפש לא מבוטלת.
מנגד, אני מוצאת לנכון לפסוק סכום פיצוי בגין התנהלות הנתבעת בהליך זה אשר לטעמי, בעיקר ביחס לתשלום הפרשי הצמדה וריבית על דמי ההרשמה (כפי שגם ציינתי בפני ב"כ הנתבעת) וסירובה להסדר שיקצר משמעותית את ההליך, תרמה לאותה עוגמת נפש לתובעים.
אינני מתעלמת מהעובדה כי גם העיכוב במתן פסק הדין הוסיף על עוגמת נפש זו, ואני מתנצלת מעומק לבי בפני התובעים על כך, אולם אין בכך לאיין את תרומתה של הנתבעת למצב דברים זה.
משכך, אני מעמידה את הפיצוי בגין עוגמת הנפש לתובעים על סך של 10,000 ₪
לסיכום
לאור קביעותי לעיל, נזקי התובעים מתמצים לסך של 75,943 ₪, כאשר הנתבעת מחויבת בפיצויים על 75% מסכום זה.
אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע, באמצעות ב"כ, את הסכומים הבאים:
א. 56,957 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום.
ב. החזר הוצאות התובעים בגין שכ"ט שמאי מטעמם וחלקם בשכ"ט שמאי בית המשפט, זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום ועד היום.
ג. החזר הוצאות התובעים בגין אגרת משפט אולם זאת באופן חלקי לאור הפער בין הסכום הנתבע לבין הסכום הנפסק, וזאת בסך של 2,000 ₪ (נכון להיום).
ד. שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 12,000 ₪.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, ג' ניסן תשע"ה, 23 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.
