ר' נ' אלפא סמארט-בקרת אנרגיה 2007-קיבוץ בית אלפא ואח'

לפני תביעת נזקי גוף.

1. התובע, יליד 1987, החל עבודתו אצל הנתבעת בחודש 5/08 כפועל ייצור. במסגרת עבודתו נדרש בין היתר, לבצע הרכבה בדיקה והלחמה של רכיבי חשמל למזגנים. ביום 27/7/08 בשעה 8:30 או בסמוך לכך, נדרש התובע במסגרת עבודתו לבצע בדיקת בקרה במערכות חשמל של מיזוג אוויר. לצורך ביצוע עבודתו ובדיקת תקינות הכרטיס האלקטרוני (לוח), נדרש התובע לחבר כל כרטיס וכרטיס לחשמל ולבדוק את תקינות הנורות, עבודה אותה ביצע התובע עשרות פעמים ביום.

2. לטענת התובע, בדיקת הכרטיסים בוצעה ללא שקיבל הוראות בטיחות, הוראות הפעלה, הנחיות טכניות או בטיחותיות כלשהן. במהלך בדיקת כרטיס אלקטרוני ביום 27/7/08 התחשמל התובע. התובע הרגיש את הזרם החשמלי עובר בידו השמאלית וידו הימנית נצמדה בחוזקה לכרטיס האלקטרוני מבלי שיכול היה לשחרר את שתי ידיו. שריריו של התובע התכווצו והפינים שבתחתית הלוח האלקטרוני חדרו לשתי ידיו. בסופו של דבר, הצליח התובע להשתחרר מהכרטיס ונפל ארצה. לטענתו, באזור העבודה לא היה מפסק פחת או לכל פחות מפסק תקין ובמקום לא נכח אחראי כלשהו, אשר יכול היה לשחרר את התובע או למנוע את התאונה. לטענתו, פרכס התובע, הרגיש מסוחרר וידיו היו מגואלות בדם. התובע זוכר ריח שרוף וזוכר כי צעק "אני לא נושם". למיטב זכרונו, עובדים אשר הגיעו למקום החלו לשפוך עליו מים.

3. התובע פונה באמצעות אמבולנס לבית חולים העמק בעפולה, שם אובחן כסובל מכוויות בדרגה 3 במספר מקומות בידיו, עבר בדיקות וטיפול בפצעים, אושפז למשך מספר שעות לצורך השגחה ושוחר לביתו כשידיו חבושות עם המלצה להמשך מעקב רפואי, שטיפות יומיות, החלפות חבישה ונטילת משככי כאבים במידת הצורך. לטענת התובע, בסמוך לאחר התאונה הוא החל לסבול משינויים עוריים לא מוסברים אשר החלו באזור הבטן ואזור הצלעות מצד שמאל. התובע אובחן כסובל מפסוריאזיס מפושטת בכל בגוף. עקב החמרת הפסוריאזיס בחודש 11/09 טופל במרפאת עור במרכז רפואי העמק. בחודש 4/10 חלה החמרה רפואית נוספת שכללה נגעים עוריים בקרקפת, איבר המין, גב, פנים וגפיים ולכן עבר התובע סדרת טיפולים ביום המלח. ביום 2/9/10 אושפז התובע פעם נוספת במרכז רפואי העמק, למשך 15 ימים, לצורך טיפול במסגרת לרבות טיפולים פוטותרפיים ושוחרר לביתו עם המלצה להמשך טיפול פוטותרפי בקהילה, טיפול תרופתי ומעקב רופא מטפל. בחודש 3/12 חלה החמרה נוספת במחלה והתובע נאלץ לעבור טיפולים נוספים בים המלח. ביום 12/9/12 אושפז התובע פעם נוספת בבית החולים איכילוב נוכח החמרה של המחלה. התובע אושפז למשך 30 ימים ושוחרר לביתו עם המלצה להמשך טיפול פוטותרפי בקהילה, טיפול תרופתי ומעקב רופא מטפל. בתאריך 17/11/13 אושפז התובע פעם נוספת בשל החמרה במצב המחלה. התובע עבר סדרה ארוכה של טיפולים בים המלח, טיפולים פוטותרפיים, ואשפוזים אך ללא הועיל.

4. לטענת התובע, מאז התאונה הוא סובל ממתח נפשי רב, מצב רוח ירוד, הערכה עצמית ירודה, הפרעות בשינה וקושי בתפקוד. ביום 14/5/13 פנה התובע למיון במחלקה הפסיכיאטרית במרכז רפואי העמק ואובחן כסובל מדיכאון. הומלץ לו על אשפוז אך הוא סרב. כן הומלץ על טיפול תרופתי ומעקב פסיכיאטרי. לטענת התובע מאז התאונה וכתוצאה ממנה, למעט מספר חודשים, הוא אינו עובד עד היום ונאלץ להתגורר בבית הוריו. לטענתו, איבד לחלוטין את כושר עבודתו וכיום הוא מתקיים מקצבת נכות כללית והמוסד לביטוח לאומי הכיר בו כבעל נכות תפקודית בשיעור 100%. לטענתו, מאז התאונה וכתוצאה ממנה הוא מוגבל מאוד ומתקשה מאוד בביצוע פעולות יומיומיות.

5. התובע טוען כי האחריות לתאונה מוטלת על הנתבעת. לטענתו, הנתבעת התרשלה כלפיו בכך שבין היתר אפשרה את קיומו של המפגע הבטיחותי, לא סיפקה סביבת עבודה בטוחה, אמצעי מיגון מתאימים וציוד מגן אישי ולא סיפקה באזור העבודה מפסק פחת או לכל הפחות מפסק פחת תקין. כן לטענתו, הנתבעת התרשלה בכך שלא סיפקה לתבוע כל הוראות או הנחיות בטיחות. לטענת התובע, בנסיבות יש להחיל את סעיפים 41 ("הדבר מדבר בעד עצמו") וס' 38 ("דבר מסוכן") לפקודת הנזיקין ועל הנתבעת הנטל להוכיח כי לא התרשלה. לטענתו, הנתבעת הפרה חובות חקוקות המטלות לפתחה.

6. התובע עותר לפיצוי בראשי הנזק הבאים: הפסדי השתכרות זכויות סוציאליות ופנסיוניות, הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה, עזרת צד ג וכאב וסבל. מכאן תביעת התובע אשר לפני.

7. הנתבעות מכחישות את עצם קרות האירוע ואת נסיבותיו הנטענות. לטענתן, בנסיבות אין מקום להיפוך נטל הראיה. לטענתן, הן לא התרשלו כלפי התובע ולא הפרו כלפיו חובות חקוקות המוטלות לפתחן. לחלופין, לטענת הנתבעות, התאונה נגרמה עקב רשלנותו המכרעת של התובע בכך ששכח לנתק את זרם החשמל, לא נהג בהתאם להוראות והנחיות שקיבל, לא נהג בהתאם לשיטת העבודה הנהוגה ולא נהג כפי שאדם סביר ונבון היה נוהג בנסיבות המקרה. לטענתן, התובע סובל מהליקויים המתוארים בכתב התביעה או מחלקם עובר לתאונה וללא קשר אליה. לטענת הנתבעות לא מתקיים קשר סיבתי בין התאונה לבין מצבו של התובע. לטענתן, יש לנכות מהסכומים המגיעים לתובע, אם בכלל, את כל התקבולים וטובות ההנאה שקיבל ויקבל מכל מקור כלשהו בגין התאונה. לטענתן, התביעה מוגזמת ואינה עומדת בשום יחס לנזקים אשר נגרמו לתובע בפועל. הנתבעות טענו כי התובע לא עשה די להקטנת הנזק ומכלל טעמים אלו עתרו לדחיית התביעה כנגדן.

    

   דיון:

   נסיבות האירוע:

8. נסיבות האירוע כפי שתוארו בכתב התביעה: "במהלך בדיקת כרטיס אלקטרוני, ביום 27.7.08, התובע התחשמל.. הרגיש את הזרם החשמלי עובר ביד שמאל וידו הימנית כאילו התמגנטה/נמשכה לכרטיס האלקטרוני מבלי שיכל לשחרר אותן. שריריו של התובע התכווצו והפינים שבתחתית הלוח האלקטרוני חדרו את שתי ידיו של התובע. בסופו של דבר הצליח התובע להשתחרר מן הכרטיס ונפל ארצה... פרכס הרגיש מסוחרר וידיו היו מגואלות בדם. התובע זוכר ריח שרוף ושצעק "אני לא נושם". למיטב זכרונו עובדים שהגיעו למקום התחילו לשפוך עליו מים". גרסת התובע נותרה זהה במסגרת התצהיר מטעמו (ס' 10-13 לת/3) ובמסגרת עדותו לפני (ראה עמ' 16 שורות 26-31, עמ' 17 שורות 18-19, 27-28 לפרוטוקול). גרסת התובע הייתה עקבית ולא נסתרה ומשכך אני מקבלת את גרסתו לעניין אופן התרחשות התאונה וקובעת כי התובע אכן נפגע כמתואר לעיל.

9. חיזוק לעצם קרות התאונה אני מוצאת בתצהירה של הגב' מרינה שניידרמן (ת/5) אשר העידה כי החלה לעבוד אצל הנתבעת 1 כשנה עובר לתאונה בהרכבת כרטיסים אלקטרוניים, אשר לאחר מכן היו מועברים לעמדת הלחמה ולאחריה לעמדת הבדיקה החשמלית בה עבד התובע. הגב' שניידרמן העידה כי זכור לה שהיה אחראי בטיחות במפעל, אולם שמו לא זכור לה ולא זכור לה שנערכו הדרכות בטיחות במפעל עובר ולאחר התאונה. את התובע, כך בהתאם לעדותו היא מכירה מאז ילדותו ובהמשך פגשה אותו כאשר החל לעבור אצל הנתבעת. בהתאם לעדות הגב' שניידרמן, ביום האירוע היא ישבה בעמדה שלה והתובע היה בעמדה שלו, שמעה רעש של פיצוץ קטן וראתה את התובע נופל על הרצפה ולאחר מכן ראתה כיצד התובע מפונה באמצעות אמבולנס.

10. בנוסף הוצגו לפני בית המשפט טופס מיום 7/8/08 שכותרתו "חבות מעבידים- דו"ח תאונת עבודה" שם נרשם כי ביום 27/7/08 התובע "התחשמל במהלך בדיקת מכשירים. שכח להפסיק את הזרם (לנתק החיבור) לפני ניתוק המכשיר מהמעגל הנבדק", הוצג טופס מיון מביה"ח העמק מיום התאונה שם נרשם "היום במהלך העבודה קיבל מכת חשמל.." וטופס תביעה לתשלום דמי פגיעה שם בפרק "תיאור הפגיעה" נרשם כי התובע: "תוך כדי בדיקה סופית במכשיר האלקטרוני, לא נקט באמצעי זהירות והתחשמל".

11. הנה כי כן, בשים לב לכלל ראיות אלו, אירע אירוע התאונה נשוא התובענה כאמור בתביעת התובע.

    נטל השכנוע

12. התובע טוען לתחולת סעיף 41 לפקודת הנזיקין המשית את הנטל על כתפי הנתבעות. הלכה פסוקה בעניין זה היא כי תחולת הכלל המעביר את נטל השכנוע אל הנתבע, מותנית בהוכחת שלושה תנאים מצטברים: כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה יכולת לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו למקרה שהביא לידי הנזק; כי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; נראה לבית המשפט, כי מסתבר יותר שאירוע המקרה שגרם לנזק, נגרם בשל רשלנות הנתבע מאשר שהמקרה אירע בהיעדר כל התרשלות מצידו. נטל השכנוע לקיומם של התנאים רובץ על שכם התובע, טוען הטענה, ועליו להרימו עפ"י המבחן של מאזן ההסתברויות.

13. הכלל הראשון אינו מתמלא בענייננו. התובע טען בכתב התביעה כי התאונה ארעה כתוצאה מהתחשמלות במהלך עבודה עם כרטיס חשמלי, כך שאין הוא יכול לטעון בד בבד כי הוא אינו יודע או לא יכול היה לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו למקרה שהביא לידי הנזק. משקבעתי כי התנאי הראשון אינו מתמלא ומאחר ומדובר בתנאים מצטברים, ניתן כבר בשלב זה לדחות את הטענה בדבר חלותו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין.

14. סעיף 38 לפקודת הנזיקין קובע - "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה." תנאי לתחולת סעיף 38 הוא כי הנתבע ידע, או שהיה חייב לדעת, על הסיכון הטמון בדבר שבחזקתו. הרציונל העומד מאחורי העברת נטל השכנוע כאשר מדובר בדבר מסוכן הוא, כי מעצם היות הדבר מסוכן נובע כי בעליו צריכים לצפות את הנזק העלול להיגרם למי שבא עמו במגע ואינו מודע לאופיו המסוכן, וחובה עליהם להעמיד את המשתמש על הצורך בזהירות הנדרשת בשימוש או בטיפול באותו דבר מסוכן. על מנת להוכיח כי לא התרשל, על הנתבע להוכיח כי עמד בחובת הזהירות המוטלת עליו להזהיר מפני הסכנה הטמונה באותו דבר מסוכן. ראה בע"א 241/89 ישראליפט (שרותים) תשל"ג בע"מ נ' רחל הינדלי, מט(1) 45. אינני סבורה כי מתקיימים התנאים הנדרשים לתחולת ס' 38. על מנת שמכשיר בדיקת הכרטיסים עליו עבד התובע במועד התאונה ייחשב כ "דבר מסוכן" היה על התובע להוכיח כי הוא לא היה מודע לסכנה הטמונה בעבודה עם המתקן החשמלי. בענייננו, אישר התובע כי בתחילת עבודתו אצל הנתבעת 1 הוסבר לו על ידי עובד אחר כיצד לעבוד עם המכשיר. בעדותו לפני הוא אישר כי נגע בכרטיס האלקטרוני, על אף שהוסבר לו שלא לעשות כן (עמ' 16 שורות 34-35) וכן העיד כי כאשר נגע בכרטיס הוא לא שם לב שמתקן הבדיקה דלוק (עמ' 17 שורה 14 לפרוטוקול). לפיכך, בשים לכך שהתובע היה מודע לסיכון הטמון בעבודה עם המתקן החשמלי, אינני סבורה כאמור כי ס' 38 מתקיים בעניינו ועל כן הנטל להוכיח כי הנתבעת 1 התרשלה היה ונותר מוטל על כתפי התובע.

     

    רשלנות הנתבעת 1:

15. על מנת שיסודות עוולת הרשלנות הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין יתמלאו יש להוכיח קיומן של חובת זהירות מושגית וקונקרטית מצד המזיק כלפי הניזוק, הפרת החובה על ידי המזיק, ונזק שנגרם לניזוק כתוצאה מן ההפרה. ראה בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(3) 113. בענייננו, בהיות הנתבעת 1 מעבידת התובע בזמנים הרלבנטיים, מתקיימת חובת הזהירות. ההלכה לפיה מעסיק חב בחובת זהירות מושגית כלפי עובדיו התקבלה והשתרשה זה מכבר בפסיקה. על המעביד לנקוט באמצעים סבירים על מנת להגן על העובד מפני סיכונים המצויים במקום או בתהליך העבודה. מוטלת על המעביד חובה ליידע את עובדיו בדבר סיכונים קיימים, להדריכם ולפקח עליהם, למנוע באופן אקטיבי את קיומם של סיכונים במקום העבודה ולספק ציוד נאות. הרציונל לכך הוא בהנחה כי המעביד הסביר אחראי על אופן עבודתו של העובד, ותנאים וסיכונים הקשורים לסביבת העבודה, נתונים לפיקוחו ולשליטתו. המשמעות המעשית היא, כי מיוחסת לו צפיות טכנית ונורמטיבית לגבי נזק העתיד להיגרם לעובד. ראה בע"א 707/79 וינר את טיקו ו-2 אח' נ' סימון אמסלם, פד לה(2); ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פד לו(2), 592; ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פד לח(1), 72; ע"א 477/85 אפרים בוארון נ' עירית נתניה ואח', פד מב(1), 415; ע"א 5425/97 עירית קרית מוצקין נ' נטליה דביר, פד נג(3), 172. בענייננו חלה איפוא חובת הזהירות המושגית על הנתבעת 1 כמעסיקת התובע.

16. אשר לחובת הזהירות הקונקרטית – התובע טען כי מעבר לכך שבתחילת עבודתו בנתבעת 1 אחד העובדים הוותיקים הדריך אותו כיצד לבצע בדיקה של כרטיס אלקטרוני, בדיקות הכרטיסים בוצעו ללא כל הוראות בטיחות, הוראות הפעלה או הנחיות כלשהן. לטענתו, הופרה חובת הזהירות הקונקרטית. וכך העיד התובע "בעת ביצוע בדיקות אלקטרוניות לא הונחיתי וגם לא היו אמצעי מיגון כלשהם או ציוד מגן אישי לרבות מסוג כפפות. גם לא קיבלתי הדרכות בטיחות מיוחדות. לא הייתה הדרכה מסודרת ולמיטב ידיעתי לא היה לוח בטיחות. כל מה שהוסבר לי הוא בזמן שמפעילים את החשמל כדי לבדוק את הכרטיס צריך לא לגעת בו" (ס' 7-9 לת/3). הנתבעת 1 לא הציגה כל אסמכתא אשר תעיד על כך שהתובע הוכשר על ידה כנדרש בעבודה עם חשמל, קיבל הנחיות עבודה, נהלי בטיחות וציוד מגן מתאים. כל שטענה הוא כי מאחר והתביעה הוגשה כמעט כשבע שנים לאחר התאונה נגרם לה נזק ראייתי כבד. לטענתה, למן מועד התאונה ועד היום עבר המפעל מבית אלפא ליוקנעם, צוותי העובדים והניהול הוחלפו, הניירת הרלבנטית מאותה תקופה לא נשמרה והמתקן עליו עבד התובע כבר אינו וקיים ואין את מה לבדוק (ס' 3-7 לתחשיב הנתבעת). יוער כי התובענה דנן הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות והטענה לפיה בשל חלוף הזמן ומעבר הנתבעת 1 למען אחר לא נשמרה ניירת רלבנטית, אינה יכולה לעמוד לנתבעת 1. הימנעותה של הנתבעת 1 להציג אסמכתאות אשר יעידו על מתן הנחיות מתאימות נהלי בטיחות וציוד מגן לעבודה וביניהם התובע עומדת לה לרועץ בהתאם להלכה לפיה "מעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו". ראה בע"א 548/78 פלונית ואח' נ' פלוני, פד לה(1), 736.

17. אף עדויות העדים מטעם הנתבעות לא הועילו, משאלו לא זכרו דבר בנוגע לאירוע נשוא התובענה, זאת על אף שבטופס הדיווח על התאונה הם צוינו כעדים לאירוע התאונה (נספח ב' לת/3).

    מר אליהו כהן, אשר במועדים הרלבנטיים עבד כטכנאי מעבדה בנתבעת 1 לא זיהה את התובע. כן העיד כי התאונה אינה זכורה לו וגם לא זכור לו אם התלווה אל התובע בדרכו לבית החולים. כאשר נשאל האם הוא מכיר אדם בשם יהודה גרינבלום, מי שהיה מנכ"ל הנתבע 1 במועדים הרלבנטיים ושמו מצוין על גבי טופס הדיווח, הוא השיב כי הוא אינו זוכר אדם כזה. מר אליהו לא זכר בדיוק לאיזה מתקן בדיקת כרטיסים מתייחס התובע, אולם אישר כי הכרטיס נבדק לאחר שמחברים אותו לחשמל. כ"אני לא יודע איזה כרטיס הוא בדק. אך אני יכול להגיד על התהליך, שיש מכשיר בדיקה, לפניה בדיקה, יש דלת שפותחים, שם את הכרטיס אתה סוגר את הדלת, אם הדלת פתוחה אפשר אי אפשר לבדוק את הכרטיס. ש. אם פותחים את הדלת זה מנתק את החשמל. ת. נכון." (עמ' 26 3-6 לפרוטוקול). "ש. בהנחה ששיטת העבודה לבדיקת אותו כרטיס היא לחבר את הכרטיס לחשמל ואז לבדוק פזה פזה אם היא עובדת. אומר התובע שבמהלך הבדיקה של הכרטיס הוא התחשמל, בהנחה שהתיאור שלו נכון, כרטיס מזגן, התחשמלות, חיבור לחשמל, האם מהיכרותך את העבודה במפעל הפרוצדורה נשמעת סבירה מוכרת? ת. כן." (ראה עמ' 27 שורות 4-7 לפרוטוקול).

    מר מאיר אהרון, הנדסאי אלקטרוניקה שעבד בנתבעת 1 במועדים הרלבנטיים, ואשר אף הוא מצוין בדו"ח התאונה כעד ראיה לאירוע, העיד אף הוא כי האירוע אינו זכור לו וכי הוא אינו מכיר אדם בשם יהודה גרינבלום. אף הוא אישר את אופן העבודה על מתקן בדיקת הכרטיסים. "ש. השאלה שלי האם התיאור של מר גרינבלום את העבודה, ניתוק מכשיר ממעגל נבדק, את מה שהוא מתאר בבדיקת מכשירים, האם מה שהוא כותב פה מתאים לפרוצדורת העבודה באלפא סמארט באותה העת? ת. זה הגיוני שעושים זאת. הכרטיסים היו נבדקים 100 אחוז, כל כרטיס שיוצר נבדק, אם בודקים את הכרטיס עם מתחים ברור שצריך להיות מצב של לנתק את החשמל פני שמוציאים את הכרטיס.. ש. אם מדובר באמת ב – 240 וולט תלת פאזי מה יקרה. ת. זה כמו שתשאל אם ילד קטן יכניס אצבע לשקע. ברור שיקרה לו משהו.." (עמ' 29 שורות 18-31 לפרוטוקול).

18. מעדויות אלו עולה כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעת 1. לא הוכח כי ניתנו הוראות בטיחות, הוראות הפעלה או הנחיות כלשהן לעובדים. אף לא הוכח כי היה לוח חשמל או כי הותקן מנגנון בטיחות כלשהוא אשר ימנע את התחשמלות העובדים במקרה של תקלה.

19. אשר לקשר הסיבתי, הוכח כי התאונה ארעה כתוצאה מהתחשמלות במהלך עבודת התובע על מתקן הבדיקה ולא נסתרה גרסת התובע לפיה במועד התאונה לא היה למתקן מפסק פחת ולחלופין מפסק פחת תקין אשר היה מונע את ההתחשמלות. לעניין זה העיד התובע כי במהלך עבודתו בנתבעת הוא עסק בבדיקה של סוג כרטיס ספציפי (עמ' 15 שורה 22 לפרוטוקול) וכי מכשיר הבדיקה עליו עבד בעת התאונה, הוא תלת פאזי במתח של 240 וולט. "יש כרטיסים של מזגן ויש עליהם נוריות. והיה מכשיר אחד שהוא חשוף פשוט הייתי תופס אותו ביד ומחבר אותו, הוא היה מחובר לכרטיס עצמו, לפינים. אם זה חמש כרטיסים אז מחלקים אותו לחמש וכל פין מכניסים אחד אחד למכשיר עצמו. בזמן הזה החשמל לא עובד. אז מחברים שתי נורות ומשאיר אחד 240 וולט, ואז רק הנורות הירוקות צריכות לדלוק. ואז מחבר ומוציא מהחשמל. ביום של התאונה נתפסתי בכרטיס שהקונקטורים היו מחוברים. הכרטיס היה באוויר, לא היה מכשיר. ש. מה עשית בניגוד למה שאתה עושה בדרך כלל? ש. הכל אותו דבר. ש. הוסבר לך שלא נוגעים בכרטיס ונגעת בו? ת. כן אני בן אדם." (עמ' 16 שורות 26-35 לפרוטוקול). "אני השתחררתי בזכות עצמי. בדרך כלל מי שקצת מבין שמישהו מתחשמל ממתח גבוה של חשמל, יש דבר שנקרא פחת שצריך לקפוץ" (עמ' 17 שורות 18-19 לפרוטוקול). כן העיד התובע כי לא היה למכשיר הבדיקה מכסה "ואם היה זה לא היה קורה לי." (עמ' 15 שורות 7-11 לפרוטוקול ). לפיכך, משגרסת התובע לאופן התרחשות התאונה לא נסתרה והמתקן עליו עבד בעת התאונה היה מצוי תחת שליטתה ופיקוחה של הנתבעת 1 הרי שחלה עליה החובה לוודא את תקינותו ומשלא עשתה כן ואף לא דאגה לאמצעי בטיחות אשר ימנעו פגיעת עובדים, הרי שקיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות הקונקרטית לתאונה אשר אירעה ולנזקיו של התובע. ככל והנתבעת 1 הייתה מפקחת על עבודת התובע, מספקת לו הנחיות עבודה, נהלי בטיחות וציוד מגן מתאים בעבודה עם חשמל יש להניח כי הנזק אשר נגרם לתובע היה נמנע ומכאן כי הוכח הקשר הסיבתי בין הפרת חובת הזהירות הקונקרטית והמושגית, לבין הנזק אשר נגרם לתובע.

20. לא מצאתי כי פעל גורם זר מתערב או כי התנהגות חריגה של התובע ניתקו את הקשר הסיבתי. ראה בע"א 7021/99 עיזבון המנוח שלומי ויצמן ז"ל נ' בן ציון סלע פ"ד נו(1) 822. לשם ניתוק הקשר הסיבתי נדרשת התנהגות חריגה מן הניזוק. התובע אמנם ברוב הגינותו העיד כי הוא נגע בכרטיס האלקטרוני על אף שהונחה לא לעשות כן (עמ' 16 שורות 34-25 לפרוטוקול) אולם יחד עם זאת משלא הוכחה תקינות המתקן עליו עבר התובע ובשים לב לכך שלא עלה בידי הנתבעת 1 להוכיח כי במועד התאונה היה במקום התאונה מפסק פחת תקין אשר היה מונע את התאונה, לא מצאתי כי היה בהתנהלות התובע משום ניתוק הקשר הסיבתי ומכאן כי הנזק הוא תוצאת הפרת חובת הזהירות של הנתבעת 1 ולפיכך מוטלת עליה ועל מבטחתה האחריות לנזקי התובע כתוצאה מהתאונה.

     

    אשם תורם:

21. הלכה היא כי "לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו". ראה בע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 525), וכן: "רק אם יצליח המעביד המזיק להראות שהעובד הפעיל שקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר כי עליו לשאת בחלק מן הנזק" (ראה ע"א 435/85 הנ"ל בעמ' 524). היסוד הרעיוני העומד מאחורי הלכה זו הוא בכך, ש"המעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, מתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו." ראה ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592. מכך עולה כי נטיית הפסיקה היא להקל עם העובד בייחוס רשלנות להתנהגותו ולהחמיר דווקא עם המעביד. עם זאת, נקבע כי בבחינת האשם התורם יש להתחשב, בין היתר, בשאלת מודעותו של העובד לסיכון, היותו בעל מקצוע מיומן, ותיק ומנוסה, בחינת מידת האוטונומיה של העובד ושיקול דעתו העצמאי. ראה בע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, אשר צוטט לעיל; ע"א 119/58 מזרחי נ' פרידמן, פ"ד יג, עמ' 529.

22. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות שבפניי, ובשים לב להלכות האמורות לעיל, נחה דעתי כי מן הראוי להטיל על התובע אשר בפני, אשם תורם בשיעור של 10%. במסגרת שיקוליי, ניתן משקל לעובדה כי התובע העיד, כי במסגרת עבודתו בנתבעת 1 הוא ביצע בדיקות של כרטיסים אלקטרוניים עשרות פעמים ביום (ס' 6 ל/3 וכן ראה עדותו בע"מ 14 שורות 32-33 לפרוטוקול) וכן העיד כאמור כי בעת התאונה הוא נגע בכרטיס האלקטרוני בזמן שהכרטיס היה מחובר לקונקטורים והחשמל במתקן הבדיקה עבד, זאת על אף שהונחה על ידי מי מטעמה של הנתבעת 1 לא לעשות כן. אני סבורה כי היה על התובע לגלות ערנות ביחס למתרחש בסביבת עבודתו, בייחוד כאשר המדובר בעבודה על מתקן הניזון מחשמל במתח גבוה וכשזה מונחה שלא לגעת בכרטיס האלקטרוני בזמן שהכרטיס מחובר למתקן הבדיקה והחשמל עובד.

23. משקבעתי כי יסודות עוולת הרשלנות (חובת זהירות מושגית וקונקרטית אשר הופרה, נזק וקשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לקרות הנזק) מתקיימים, נותר כעת להכריע באשר לשאלת אופן חישוב הנכות הרפואית, גובה הנכות התפקודית ושיעור הפיצוי.

     

    הנכות הרפואית

24. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. ועדה מדרג ראשון מיום 3/4/11 קבעה לתובע נכויות כלהלן: נכויות זמניות ובהמשך, החל מיום, 1/4/09, 0% נכות צמיתה. ועדה רפואית לעררים מיום 23/7/12 קבעה לתובע נכויות כלהלן: 40% (עור + נפשי) מיום 23/8/08 ועד ליום 31/12/08, 30% מיום 1/1/09 עד ליום 31/3/09, 24% (20% עור + 5% נפשי) החל מיום 1/4/09. תקנה 15 לא הופעלה בעניינו של התובע, משנקבע כי הנכות אינה מונעת ממנו לחזור לעבודה. תביעת התובע לקבלת קצבת נכות כללית התקבלה ובמסגרתה נקבעו לו דרגת אי כושר בשיעור 100% ונכות רפואית משוקללת בשיעור 51% (30% בתחום העור + 30% בתחום הנפשי) לצמיתות החל מיום 1/12/12.

     

    מומחי הצדדים:

25. המומחה מטעמו של התובע בתחום העור, ד"ר מיכאל זיו, קבע כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות בשיעור 30%. המומחה מטעם התובע בתחום הנפשי, ד"ר רוני ומוש, קבע כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות בשיעור 50%. המומחה מטעם הנתבעת בתחום העור, פרופ' ברגמן, קבע כי כתוצאה מהתאונה, לתובע נכות בשיעור 20% בגין פסוריאזיס בחומרה בינונית. כאשר מחצית קשורה לתאונה והמחצית למצב רפואי קודם של התובע. המומחה מטעם הנתבעות בתחום הנפשי, ד"ר פיוטר מלב, קבע כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות נפשית בשיעור 5%.

     

    מומחי בית המשפט

26. מומחית בית המשפט בתחום העור, ד"ר בשמת זמיר, קבעה כי לתובע נכות בשיעור 20% בגין הפסוריאזיס, כאשר מחצית מנכות זו יש לשייך לתאונה. המומחית מצביעה על כך כי סבו של התובע סבל ממחלת הפסוריאזיס וכי יש לה בסיס גנטי חזק. לדעת המומחית סטרס נפשי עשוי להוות טריגר להתפרצות המחלה, כאשר טווח סביר הוא כחודש ימים בין האירוע גורם הסטרס להתפרצות המחלה. במקרה דנן מצביעה המומחית על פרק הזמן הארוך אשר חלף מאז קרות התאונה להתפרצות המחלה (שמונה חודשים) ובשים לכלל הגורמים היא משייכת מחצית מנכותו של התובע לתאונה.

27. מומחה בית המשפט בתחום הנפשי, פרופ' שמואל פניג, קבע בחוות דעתו כי נכותו הנפשית הכוללת של התובע היא בשיעור של 20% כאשר מחצית מנכות זו יש לייחס לתאונה ומחצית למצב רפואי קודם. המומחה הצביע על כך כי התובע בן 29 רווק המתגורר עם הוריו ואינו עובד. לתובע יש היסטוריה של בעיות הסתגלות קודמות. עזב את ביה"ס בגיל 16, גם בשירות הצבאי לא החזיק מעמד. מאידך, עבד אחרי השירות הצבאי בעבודות מזדמנות. מחד קיים חוסר תפקוד מקצועי חמור שכן התובע אינו עובד אך מאידך לא מצא המומחה סימני חרדה או דיכאון משמעותיים ולכן סבר כי יש כאן מרכיב אישיותי והפרעת אישיות קודמת. משכך ייחס מחצית מהנכות לתאונה.

28. הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של התובע כתוצאה מהתאונה מסורה בידי בית המשפט. חוות דעתו של מומחה רפואי, בדומה לכל חוות דעת של מומחה המוגשת לבית המשפט, אינה אלא ראיה במסגרת כלל הראיות המובאות בפני בית המשפט ואשר בית המשפט רשאי להסתמך עליה אך גם לדחותה, כולה או חלקה, בהתאם לשיקול דעתו. ראה ע"א 2541/02 צבי לנגר נ' ששון יחזקאל, פ"ד נח(2) 583, ע"א 16/68 רמת סיב בע"מ נ' דרוזי עקרם, פ"ד כב(2) 164. יחד עם זאת, הלכה פסוקה היא כי הידע הרפואי הוא נחלת המומחה הרפואי וכי ככל שאין בחוות דעת המומחה מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון לאחר עיון בחוות הדעת וראיות אחרות שבפניו, בית המשפט לא יטה להתערב במסקנותיו של המומחה. ראה בע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ, פ"ד מז(5) 170.

29. מומחית בית המשפט בתחום העור השיבה לשאלות הבהרה מטעם התובע ומסקנותיה בחוות הדעת לא נסתרו. המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי, אף הוא השיב לשאלות הבהרה מטעם התובע ונחקר לפני באריכות על חוות דעתו. מסקנותיו מחוות הדעת לא נסתרו. "ש. אתה ניכית מחצית מהנכות של התובע בגין מצב קודם ואישרת את זה בתשובה מס' 1, האם תוכל להסביר למה כוונתך "מצב קודם"? ת. מצב קודם לפי התיעוד הרפואי לשנת 2004 נדמה לי, הוא עבר תאונת דרכים ונקבעה שם אבחנה של פוסט טראומה. זה היה תיעוד מאוד לקוני אין לי פרטים על סמך מה התבססה אבחנה זו. אחר כך הוא מתגייס לצבא ואחרי עשרה חודשים ומשרת כנהג ונכנס לפחות פעמיים לכלא, פעם לכלא 4 ופעם ל – 6 לא מסתגל לשירות הצבאי ומשתחרר עם סעיף ליקוי נפשי עם אבחנה של הפרעת אישיות טיפולי עם הפרעות חמורות בתפקוד, זה הסעיף שמשחרר אותו מהשירות הצבאי שלו. ש. אלה הממצאים שפירטת בעבר שעל סמך אותם מסמכים ניכית? ת. כן, היו גם דברים נוספים, באחת הבדיקות שלו בשנת 2013 בבית חולים בעפולה הוא נבדק על ידי פסיכיאטר במאי 2013 ואז סיפר לו שמגיל צעיר יש לו בעיות חברתיות, עד כמה הם פגעו בתפקוד שלו אני לא יודע. ש. גם בעדויות שהתובע מסר וגם בחקירה נגדית הוא העיד על כך שהוא לא עבר מסלול רגיל בבית ספר יסודי, חטיבה ותיכון אלא בשלב מסוים עבר לקידום נוער, לבית ספר ערב, הוא הסביר שהוא רצה לעבוד בשעות הבוקר, יש לו 12 שנות לימוד אך לא עשה בגרות. שמענו כאן עדות. על סמך הדברים הללו ומה שהוספתי כרגע ניכית מצב קודם? ת. כן." (עמ' 35 שורות 15-31 לפרוטוקול). "ת. אני הערכתי שבתמונה הקלינית ההפרעה הנפשית שלו לא מסבירה לי ליקוי כל כך חמור בתפקוד, מדובר בבחור שיושב שש או שבע שנים בבית ולא עושה דבר. כדי להסביר ליקוי כזה אנחנו יכולים להידרש מצד אחד לפסיכיאטר שיש לו הפרעה נפשית כל כך חמורה, שלושים אחוז אפילו, אבל מההתנהגויות שלו בכל השטחים, ברור שיש מרכיב מוטיבציוני, המרכיב המוטיבציוני שבא לביטוי גם בשירות הצבאי שלו מביא אותו לזה שהוא גם לא משתף פעולה בטיפולים שלו וגם איננו יוצא לעבודות שאולי הוא כן היה יכול לעשות. הנכות שלו לא מסבירה לי היעדר תפקוד כל כך טוטלי. ש. אם כך אתה מאשר את ששאלתי דהיינו המצב הנפשי שלו כפי שנמצא בממצאים שאתה מתאר בשאלות ההבהרה, אבל מלבד לנקות מצב קודם, יכול להיות שניקית מרכיב של אמינות? ת. דווקא הנבדק במבחני אמינות היה אמין, לדעתי קיים פה מרכיב של "עצלנות". מוטיבציה היא מרכיב בקשת של ההתנהגויות האנושיות, יש אנשים שיותר עם אמביציה ומוכנים לפעול לשינוי מצבם ויש שלא, עם אותה הפרעת אישיות יש מישהו שירצה לשנות ויש מישהו שישב בבית ולא יעשה דבר. ברמה שלא פרופורציונלית לרמת הפגיעה שלו. לכן שאני לוקח את כל הדברים האלה בחשבון ורואה התנהלויות שלו בעבר, זה מה שעשיתי. זה נכון שאם לוקחים את הדברים, נכנס פה מרכיב מאוד משמעותי של המוטיבציה. אם רוצים להכניס את המוטיבציה למשוואה, אפשר לתת לו סעיף 34 ב' או 5 ולהוריד 20% או 30% על חשבון האישיות שלו. אם רוצים להתייחס למוטיבציה כמרכיב פתולוגי של האישיות. לכן עשיתי את כל השקלול וזאת המסקנה" (עמ' 40 שורות 6-24 לפרוטוקול). איני סבורה כי המומחה שגה בשקללו את מלוא הנתונים ובקביעת אחוזי הנכות תוך בחינתם כנטען בידי התובע בסיכומיו. סבורני כי דווקא המומחה נקט כאן משנה זהירות, בחן את מלוא הנתונים אשר היו לפניו , כמו גם מלוא המסמכים הרפואיים והגיע למסקנה כפי שהגיע.

30. סבורני כי מומחי בית המשפט שניהם, הגיעו למסקנותיהם בצורה מקצועית ושקולה, תוך התייחסות לנתוני התובע ולמסמכים השונים אשר עמדו לפניהם, לפיכך מצאתי לקבל את מסקנותיהם במלואן ואני קובעת כי נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מהתאונה היא כדלקמן:

    עור- נכות בשיעור 10%.

    נפשי - נכות בשיעור 10%.

    סה"כ נכות רפואית משוקללת 19%.

     

    נכות תפקודית:

31. "נכות תפקודית" מבטאת מוגבלות או הפרעה בתפקודו של אדם שנפגע גופנית. מוגבלות זו יכול שתהא זהה או שונה מן הנכות הרפואית, כאשר הכוונה היא למידת השפעתה של הנכות על התפקוד בכלל. דהיינו, מידת הפגיעה בכושר התפקוד בתחומי החיים השונים. ראה בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, פ"ד נב (3) 792. קביעת שיעור הנכות התפקודית אינה מהווה סוף פסוק באשר לשיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של הנפגע המסוים. ייתכן שגריעת כושר ההשתכרות עולה או נופלת משיעור הנכות התפקודית, בהתחשב במקצועו ויתר נתוניו של הנפגע, בזיקה לעיסוקו, לעבודתו, לגילו, ולמצבו הרפואי בכללותו, ללא קשר לתאונה. הנכות התפקודית אמורה לשקף את הגריעה מכושר ההשתכרות אלא אם הוכח אחרת. ראה ע"א 722/86 יונס המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ"ד מג 875.

32. לטענת התובע נכותו התפקודית גבוהה מנכותו הרפואית ויש להעמידה על שיעור של 50%. לטענתו, לאחר התאונה וכתוצאה ממנה הוא סובל פיזית ונפשית ומתקשה מאוד בביצוע פעולות יום יום פשוטות. התובע טוען כי מאז התאונה הוא נאלץ להיות תלוי במשפחתו פיזית וכלכלית. לטענתו, הקשיים מהם סבל במהלך השירות הצבאי ואשר בגינם ביקש להשתחרר שחרור מוקדם חלפו עם שחרורו מהצבא. לטענתו מאז התאונה וכתוצאה ממחלת הפסוריאיזיס הוא סובל מכאבים, גירודים עזים ורגישות באזור הנגעים, עובר טיפולים שונים ועושה שימוש במשחות ותרופות על מנת להקל על הכאב. לטענתו, ככל שמחלת העור מחמירה, כך גם מדרדר מצבו הנפשי. לטענתו, מאז התאונה ובשל מחלת העור הוא מתבייש במראהו החיצוני, מתעטף בבגדים ובכובע על מנת להסתיר את הנגעים. לטענתו, לאחר התאונה הוא ניתק קשר זוגי ומאז הוא נמנע מלנהל כל מערכת זוגית . כן לטענתו, מאז התאונה הוא ניתק קשרים חברתיים ונמנע מלהגיע לאירועים חברתיים ומשפחתיים. לטענת התובע הגירודים העזים אינם נותנים לו מנוחה והוא הפך לעצבני וסובל מהתפרצויות זעם. לטענתו, מאז התאונה וכתוצאה ממנה הוא לא שב למעגל העבודה ונסמך על שולחנם של הוריו. בעדותו לפני טען התובע כי מאז התאונה ועד היום הוא מצוי בטראומה נפשית (עמ' 16 שורה 9 לפרוטוקול) כן העיד כי הוא סרב להצעת הנתבעת 1 לשוב לעבוד אצלה (עמ' 18 שורות 5-6 לפרוטוקול).

33. בחינת נסיבותיו של התובע, כעולה מחומר הראיות שלפני, מביאה לכלל מסקנה כי נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה, היא כשיעור הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה לו על ידי מומחי בית המשפט. לקחתי בחשבון את העובדה כי מומחי בית המשפט קבעו כי מחצית מנכותו של התובע, הן בתחום הנפשי והן בתחום העור, קשורה למצב רפואי קודם, כאשר קביעות אלו של המומחים לא נסתרו כאמור. המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנפשי העיד, כאמור, כי ההפרעה הנפשית של התובע לא מסבירה ליקוי כה חמור בתפקוד. המומחה קבע כי בנכות הנפשית של התובע קיים גם מרכיב מוטיבציוני הבא לביטוי גם בשירות הצבאי שלו ומביא אותו לחוסר שיתוף פעולה בטיפולים שלו והעדר יציאה לעבודות שאולי הוא כן מסוגל לעשותן. כן קבע המומחה כי בנכותו הנפשית של התובע קיים רכיב של "עצלנות". המומחית מטעם בית המשפט בתחום העור קבעה כי הקשר בין התאונה לבין מחלת הפסוריאזיס איננו חזק במיוחד במיוחד לאור פרק הזמן בין התאונה לבין הופעת הפסוריאזיס (8חודשים) וגם לנוכח העדר התפרצות עקב אירועים סטרסוגניים בעבר. המומחים מטעם בית המשפט לא קבעו בחוות דעתם כי נכותו של התובע מונעת ממנו מלהשתלב במעגל העבודה והתובע אף לא צרף לעיוני כל אסמכתא רפואית או אחרת אשר תעיד על מניעה כאמור.

34. זאת ועוד, במסגרת הדיון הציג לפני התובע את הנגעים העוריים על ידיו, אך לא התרשמתי כי המדובר בנגעים בולטים ולמעשה היה קושי להבחין בהם כלל. כן בעוד שהתובע טען בתצהירו טען כי בשל מחלת העור הוא מתבייש במראהו החיצוני ומתעטף בבגדים ובכובע, לדיון לפני הגיע התובע ספונטנית ללא כובע וכאשר נשאל לגבי כך הוא השיב "..בדרך כלל אני עם כובע. ש. כרגע אתה לא חובש כובע ואני לא רואה נגעים? ת. ... בדרך כלל אני הולך עם כובע, עכשיו באתי לבית משפט" (ראה עמ' 22 שורות 22-26 לפרוטוקול). בנסיבות אין בידי לקבל את טענת התובע, לפיה מאז התאונה וכתוצאה ממנה ועד היום הוא אינו מסוגל לצאת ולעבוד. חיזוק לכך אני אף מוצאת בהחלטת המל"ל שלא להפעיל את תקנה 15 בעניינו של התובע, משנקבע כי נכותו אינה מונעת ממנו לחזור לעבודה. קביעה זו של המל"ל יש בה כדי להעיד על מגבלות התובע כתוצאה מהתאונה. בנסיבות, אלה מצאתי לנכון לקבוע כי לתובע נכות תפקודית בשיעור של 19% כשיעור הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה לו על ידי המומחים מטעם בית המשפט.

     

    שיעור הנזק

    הפסדי שכר לעבר:

35. המוסד לביטוח לאומי העמיד את שכרו הרבע שנתי של התובע על סך של 15,305 ₪, דהיינו סך של 5,102 ₪ לחודש, משוערך (הצמדה בלבד) סך של 5,750 ₪.

    תקופה א' - אי כושר מלא ממועד התאונה (27/7/08) ועד ליום 22/8/08:

    5,750 ₪ בצירוף ריבית מאמצע תקופה סך של 6,027 ₪.

    תקופה ב' - מיום 23/8/08 ועד ליום 31/12/08 לפי 40% נכות:

    4 חודשים * 5,750 ₪ * 40% = 9,200 ₪, בצירוף ריבית מאמצע תקופה סך של 9,640 ₪ במעוגל.

    תקופה ג'- מיום 1/1/09 ועד ליום 31/3/09 לפי 30% נכות:

    3 חודשים * 5,750 ₪ * 30% נכות= 5,750 ₪, בצירוף ריבית מאמצע תקופה סך של 6,014 ₪ במעוגל.

    תקופה ד'- החל מיום 1/4/09 ועד למועד מתן פסק הדין:

    104.5 חודשים * 5,750 ₪ * 19% נכות = 114,166 ₪, בצירוף ריבית מאמצע תקופה סך של 119,266 ₪ במעוגל.

    סה"כ לעבר: 141,000 ₪ במעוגל.

    הפסדי השתכרות לעתיד:

36. לטענת התובע, בשים לב לגילו במועד התאונה ולכך שרק עשה את צעדיו הראשונים בשוק העבודה, יש לחשב את הפסדי השכר לעתיד לפי השכר הממוצע במשק. לטענת הנתבעת התובע בעל קשיי הסתגלות, בעל כושר עבודה וכושר השתכרות נמוכים, שהיה במועד התאונה מצוי כבר מספר שנים בשוק העבודה ועל כן, בהנחה שאולי היה מתקדם במשך השנים ומשתכר קצת יותר יש לחשב את הפסדיו לעתיד שכר של 6,000 ₪ בלבד.

37. כאשר מדובר בתביעות נזקי גוף של קטינים ההלכה היא כי בהעדר נתונים חריגים המטים את הכף לסבירות של השתכרות גבוהה במיוחד או נמוכה במיוחד, יחושבו הפסדי השכר לעתיד בהתאם לשכר הממוצע במשק. ראה בע"א 327/81 אלימלך ברמלי ואח' נ' גאבלי עבדול חפוז ואח', פד לח(3), 580. הלכה זו הורחבה גם לגבי צעירים המצויים בראשית דרכם שנפגעו בטרם גבשו מסלול מקצועי מוגדר. ראה בע"א 228/91 יוכבד מלכה (הלפרין) נ' ג'מיל אברהם סנואר(ניתן ביום 17/05/1994).

38. בעניינו הראיות מצביעות על כך שהתובע, בן 21 במועד התאונה, טרם גיבש מסלול מקצועי מוגדר. לעניין זה העיד התובע כי הוא סיים 12 שנת לימוד, ללא תעודת בגרות מלאה וללא מקצוע (עמ' 14 שורות 18-21, עמ' 19 שורות 7-8 לפרוטוקול). מעדותו ומהפירוט התעסוקתי שהציג התובע במסגרת תשובותיו לשאלון מטעם הנתבעת (תשובה 14 לנ/6) עולה כי החל משנת 2003, במקביל ללימודיו בבית הספר ללימודי ערב ועד לגיוסו הוא עבד לסירוגין כעובד כללי במספר מקומות עבודה, אשר אל חלקן הופנה על ידי חברת כוח אדם. התובע השתחרר משירות צבאי לאחר כ 10 חודשים ממועד הגיוס עם פרופיל 21 נפשי. לאחר שחרורו המוקדם המשיך התובע לעבוד לסירוגין בעבודות כלליות. עבד באילת בתחום המלונאות למשך 4 חודשים (8-10/07), כעובד כללי ב"עסיס" למשך חודש (11/07), כעובד כללי ב "סטרפלסט" למשך חודש (11/07) , כמתדלק בתחנת דלק בעפולה למשך שלושה חודשים (12/07-2/08) והחל מחודש 5/08 החל לעבוד בנתבעת 1 עד למועד התאונה וממועד ומאז ועד היום הוא אינו עובד למעט מספר חודשים במהלך שנת 2009 (5-8/09) בהם עבד בחב' בשם "תדיר גן מוצרים מדויקים 1993", למשך 12 שעות ביום, עבודה אותה עזב לטענתו נוכח מגבלותיו הרפואיות (עמ' 18 שורות 29-35, עמ' 19 שורות 1-5 לפרוטוקול). עוד אציין כי מעיון בתלושי השכר של התובע בעבור חודשים 6-7/09 עולה כי בתקופה זו השתכר התובע שכר של 7,700 ₪ ברוטו לחודש. לפיכך בשים לב לגיל התובע במועד התאונה ולהיסטוריה התעסוקתית שלו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחשב את הפסדיו לעתיד לפי השכר הממוצע במשק – 10,264 ₪.

    החישוב בהתאם ל 19% נכות תפקודית ובהיוון עד גיל 67:

    10,264 ₪ * 19% * 266.668 (מקדם היוון) = 520,045 ₪ - 520,000 במעוגל.

     

    הפסד פנסיה :

39. נוכח הפגיעה בשכר, הפיצוי בגין הפסד הפנסיה הוא כדלקמן:

    (141,000 ₪* 12%) + (520,000 ₪ * 10%) = 69,000 ₪ במעוגל.

     

    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:

40. לטענת התובע בשל מגבלותיו הוא נאלץ להיעזר בבני משפחתו בביצוע מטלות היום יום. לטענות בתקופות של החמרה במחלת העור הוא אף נעזר יותר בבני המשפחה לצורך ביצוע פעולות יומיומיות. לטענתו בשל הגירודים מהם הוא סובל כתוצאה ממחלת העור הוא אינו ישן, חלש עצבני ותשוש ואינו מסוגל לבצע את המטלות הנדרשות ממנו. לטענתו מאז התאונה הוא סובל מחרדות וביטחון עצמי מנמוך ואינו מסוגל לבצע מטלות כפי שעשה עובר לתאונה. לטענתו הוריו מלווים אותו לטיפולים הרפואיים ובכלל זאת טיפולים בים המלח, ליווי לבדיקות רפואיות ואשפוזים. אמו של התובע, הגב' ט.ר., העידה כי התובע הוא בן יחיד וכי היא ובעלה מלווים את התובע לטיפולי העור שעליו לעבור (עמ' 7 שורות 7-8). כאשר נשאלה מדוע לא צרפה לתצהיריה תלושים להוכחת הפסדי שכר כתוצאה מהצורך לסייע לבנה היא השיבה כי לא חשבה שעליה לעשות כן (עמ' 8 שורות 1-6 לפרוטוקול). אביו של התובע, מר י.ר., העיד כי התובע מפחד לנסוע לבד לטיפולים "הוא מפחד לבד הוא כל הזמן מבקש ליווי. אני אפילו פסולת זורק." (עמ' 12 שורה 11 לפרוטוקול). אך הוא העיד כי לא ידע שעליו לצרף תלושי שכר אשר יעידו על הפסדי שכר שנגרמו לו כתוצאה מהצורך לסייע לבנו (עמ' 13 שורות 24-26 לפרוטוקול).

41. הלכה פסוקה היא כי משעסקינן בעזרת בני משפחה, אין מקום לפסיקת פיצוי ככל שמדובר בסיוע סביר אשר ניתן לצפות כי יוענק לנפגע על ידי בן משפחה. ראה בע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 477. יחד עם זאת, הלכה פסוקה היא כי רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת, אף מבלי שהובאה ראיה לכך, והוא אף יכול לערוך אומדנא ובלבד שהשתכנע כי העזרה שהושטה לנפגע ניתנה לו מעבר לזו המקובלת בין בני משפחה. ראה ע"א שושני נ' קראוז, פ"ד כח(1) 277; ע"א מלכה נ' אטקין, פ"ד מ"ד(4) 168. בענייננו, ראיתי לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין עזרת צד ג' לעבר בסך של 6,000 ₪.

    אשר לעזרת צד ג' לעתיד - על אף שהטענה לא נתמכה באסמכתאות יש להניח כי התובע יזדקק לעזרה נוכח מגבלותיו אם כי אינני סבורה כי התובע יזדקק לעזרה בעתיד בהיקף הנטען על ידו. משכך מצאתי לנכון לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה לעתיד סך של 4,000 ₪.

    סה"כ בגין ראש נזק זה 10,000 ₪.

     

    הוצאות רפואיות ונסיעות:

42. לטענת התובע, הוא הוציא כספים רבים על תרופות, משחות, טיפולים, נסיעות לבתי חולים ולבדיקות לרבות נסיעות לים המלח, אמבולנס. כן לטענתו בשל אופיה של המחלה הוא נדרש להגיע לטיפולים שונים, לרבות טיפולים בים המלח והוריו לוקחים אותו ברכבם, או שהוא נאלץ להגיע בתחבורה ציבורית.

    הוצאות שהוציא ניזוק עד למועד מתן פסק הדין, הן בגדר "נזק מיוחד", המחייב פירוט והוכחה (ד. קציר "פיצויים בשל נזק גוף", מהדורה רביעית, התשנ"ח-1997, עמוד 486). בענייננו, מלבד קבלות בעבור תשלום שכ"ט למומחים מטעם התובעת ומטעם בית המשפט, התובע לא צירף ולו קבלה אחת או כל אסמכתא אחרת אשר תעיד על ההוצאות שנגרמו לו לטענתו כביכול. "ש. לא צירפת לתצהיר שלך שום קבלות שמראות על הוצאות, חוץ מאשר למומחים שלך? ת. נכון, לא אספתי קבלות." (עמ' 22 שורות 16-17 לפרוטוקול). בנוסף, בהיות התאונה תאונת עבודה, מוטלת על התובע החובה להקטין את הנזק בדרך של פניה למוסד לביטוח לאומי להחזר הוצאותיו. לזאת יש להוסיף את העובדה כי לאור ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא (2) 724, זכאי התובע לקבל את הטיפול הרפואי הנדרש במסגרת קופת החולים בה הוא חבר. אשר על כן, מצאתי לנכון לפצות את התובע בגין ראש נזק זה על בסיס הערכה גלובלית בסך של 4,000 ₪. באשר לעתיד התובע לא הציג חוות דעת או אסמכתא רפואית שתאשר את טענתו לפיה יזדקק לטיפולים רפואיים בעתיד. עם זאת בשים לב למגבלותיו של התובע ומוגבלותו סביר להניח כי יזדקק לטיפולים, ובדיקות אם כי לא בהיקף הנטען על ידו. לפיכך מצאתי לנכון לפסוק לתבוע בגין ראש נזק לזה לעתיד סך גלובלי של 2,000 ₪. סה"כ בגין ראש נזק זה סך של 6,000 ₪.

     

    כאב וסבל:

43. אני פוסקת לתובע פיצוי בסכום של 100,000 ₪ על הנזק הלא ממוני שנגרם לו.

44. נוכח האמור לעיל אני פוסקת לתובע פיצויי בראשי הנזק הבאים:

    הפסדי שכר לעבר, סך של 141,000 ₪;

    הפסדי שכר לעתיד, סך של 520,000 ₪;

    הפסדי פנסיה, סך של 69,000 ₪;

    עזרת צד ג' לעבר ועתיד, סך של 10,000 ₪;

    הוצאות לעבר ועתיד, סך של 6,000 ₪;

    כאב וסבל (נזק לא ממוני), סך של 100,000 ₪;

    סה"כ: 846,000 ₪ ובניכוי אשם תורם (10% - 85,000 ₪ במעוגל), סך של 761,000 ₪.

    תגמולי מל"ל

45. התובע הגיש תביעות הן לאגף נכות כללית והן לאגף נפגעי עבודה. אגף נכות כללית קבע לו נכות רפואית בשיעור 51% ודרגת אי כושר 100% (נספח 2 לתחשיב התובע). אגף נפגעי עבודה הכיר אף הוא בתאונה, קבע כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות בשיעור 24% ושילם לתובע דמי פגיעה 2,626 ₪ (נכון ליום 7/11/08). התובע בחר בקצבת הנכות הכללית שהיא הגבוהה יותר ומחודש 12/09 החל התובע לקבל קצבת נכות כללית בסך של כ- 2,300 ₪ לחודש.

46. לעניין זה נפסק כי כאשר הנפגע בוחר בגמלת נכות כללית, במקום גמלת ענף נפגעי עבודה עדיין עומדת למזיק שהוא מעסיקו הזכות לנכות מסכום הפיצוי את התשלומים שהיה מקבל הניזוק מענף נפגעי עבודה. ראה בע"א 4084/04 איילון חברה לביטוח בעמ נ' גדי סגרון ואח' (ניתן ביום 05/11/2006).

47. הנתבעת צרפה לעיוני שתי חוות דעת האקטואר מטעמה, מר שי ספיר. האחת, לעניין תגמולי נכות כללית שמקבל ויקבל התובע (759,141 ₪) והשנייה, לעניין תגמולי נכות מעבודה שהיה התובע מקבל לו היה בוחר ללכת באפיק זה. בהתאם לחוות דעת לעניין תגמולי הנכות מעבודה, לו היה התובע בוחר ללכת באפיק זה, הסכום שהיה מקבל ויקבל בעתיד עומד על סך של 408,364 ₪, כאשר סכום זה אינו כולל את דמי הפגיעה שקיבל התובע בסך של 2,626 ₪, משוערך להיום ((הצמדה + ריבית) סך של 3,270 ₪. חוות הדעת האקטואר מטעם הנתבעת לא נסתרו ועל כן אני קובעת כי מסכום הפיצויים יש לנכות תגמולי המל"ל (דמ"פ + קצבת נכות מעבודה) בסך כולל של 411,634 ₪, 412,000 ₪ במעוגל. בסה"כ יעמוד סכום הפיצוי על 349,000 ₪.

48. סוף דבר,

    הנתבעות 1-2 ביחד ולחוד ישלמו לתובע את הסך של 349,000 ₪, בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור 15%, וכן את הוצאות המשפט בסך 5000 ₪.

    ניתן היום, י"ג אדר תשע"ח, 28 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.