-
התובעת, ילידת 12.1.1978, ניזוקה בתאריך 5.11.07 בעינה השמאלית כתוצאה מפגיעת קרס מתכת של רשת קשירה. רשת הקשירה הותקנה על גבי המושב האחורי באופנוע התובעת, והאירוע התרחש בסיום עבודתה עת שהניחה את תיקה האישי על גבי מושב האופנוע וביקשה לקושרו בטרם רכיבה. בעת ניסיון הידוק הקרס השתחרר האחרון ופגע בעינה את התובעת. בפועל, איבדה התובעת את ראייתה בעינה השמאלית.
-
בין הצדדים התגלעה מחלוקת באם האירוע הנ"ל מהווה תאונת דרכים כמשמעות מונח זה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה 1975 (להלן: החוק) והם הסכימו כי ראשית תוכרע שאלת החבות.
-
בהחלטתי מיום 20.1.12 קבעתי, כי האירוע דנן הינו "תאונת דרכים" כהגדרתו בחוק וזאת משום שמדובר ב"כניסה לרכב", על פי הגדרות הפלת"ד.
ציינתי בהקשר זה כי:". . ניתן אם כן לקבוע, כי התהליך בו נקטה התובעת היה חלק טבעי ואינטגראלי מתהליך ה"כניסה" לאופנוע. מדובר בתהליך אשר מתחיל עם תחילת הכנת האופנוע ורוכבו לרכיבה ועוד טרם העלייה אל ועל מושב האופנוע ממש . .". (פסקה 12 להחלטה).
-
על ההחלטה לעיל הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (רע"א 26322-02-12) וזו נדחתה ביום 24.5.12, מבלי שניתנה החלטה לגופו של עניין ותוך הותרת הסוגיה לדיון בערכאת הערעור על כלל פסק הדין, באם יוגש ערעור. ההליך הוחזר לדיון בשאלת הנזק וכך אעשה להלן.
הנכות הרפואית
-
בעקבות התאונה, כאמור, חדר גוף זר (הקרס) לעינה השמאלית של התובעת וגרם לפציעתה.
התובעת אושפזה מתאריך 5.11.07 ועד ליום 18.11.07.
-
המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה. התובעת נבדקה על ידי וועדה רפואית במסגרת תביעת המל"ל, שקבעה כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 30% (אם כי שיעורי הנכות בגין שני הליקויים מהם סובלת התובעת בעינה מביא לשיעור נכות מצטבר גבוה יותר - וראה בעניין זה את הוראת סעיף ליקוי 58 לתקנות הביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, העוסק בליקוי גלאוקומה).
עוד קבעה הוועדה, כי יש להפעיל את תקנה 15 במלואה כך שנכות המל"ל הועמדה על שיעור של 45% (נ/1).
הנכות התפקודית
-
בהתאם לפסיקה, במקרה של אבדן הראיה בעין אחת, הכלל הוא כי יש להעמיד את אבדן כושר ההשתכרות על הנכות הרפואית שנקבעה בגין אבדן העין.
בע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' חנניה גוזלן, 12.9.10 נפסק כי:
"ברוח הפסיקה דלעיל, אני סבור כי במקרה של אבדן עין אחת ראוי להעמיד את אבדן כושר ההשתכרות על הנכות הרפואית שנקבעה בגין אבדן העין כשלעצמה, בשיעור של 30%, למעט מקרים חריגים שבהם תיתכן סטייה למעלה או למטה. זאת, לא בשל המגבלות בפועל בגין אבדן העין, אלא בשל החשש המלווה את מי שאיבד את עינו האחת מפני פגיעה בעינו הבריאה (כפי שאכן אירע במקרה דנן בתאונה השנייה אם כי פגיעה זו לא גרמה, חלילה, לאובדן הראיה בעין השנייה). חשש זה עלול להשפיע על הנפגע בדרך של הימנעות מעבודות מסוימות או הימנעות ממאמץ בעבודה בה עוסק. לכך יש להוסיף כי חלק מהמקצועות חסומים בפני נפגע שאיבד את עינו האחת, כמו נהיגה של רכב כבד או כל עבודה הדורשת ראיה תלת-מימדית, וכי יש מעסיקים שיחששו להעסיק עובד שאיבד את עינו". (פסקה 16 לפסק הדין).
עוד ר' בהקשר זה, האמור בע"א 354/12 פלונית נ אליהו חברה לביטוח בע"מ, 18.7.12.
-
התובעת בסיכומיה טענה, כי חודשים ספורים לאחר התאונה, לאחר ששבה לעבודה כאחראית צוות מאבטחים, היא נאלצה להפסיק את עבודתה זו משום החלטת הרופאה התעסוקתית, שקבעה כי בשל פגיעתה היא אינה יכולה להמשיך לבצע תפקידה.
כן טענה שבהמלצת אגף השיקום פנתה ללימודים אקדמיים, במהלכם חוותה קשיים רבים נוכח בעיית הקשב והריכוז ממנה סבלה עוד קודם לתאונה.
בנוסף, נטען כי לקראת סוף תקופת הלימודים ניסתה לא אחת לשוב לשוק העבודה אולם ניסיונות אלו העלו חרס.
רק בתאריך 3.1.13, ולאחר שהסתירה ממעבידה את נכותה, הצליחה לשוב למעגל העבודה, כפועלת ייצור ובשכר הנמוך ב- 60% משכרה עובר לתאונה.
בהתחשב בכל אלה טוענת התובעת כי יש להעמיד את נכותה התפקודית בשיעור 60%.
-
מנגד, טענה הנתבעת כי לנכות שנקבעה לתובעת יש השפעה חלקית בלבד על תפקודה.
הנתבעת הפנתה לפסיקה לפיה פגיעה בעין אחת אינה סותמת את הגולל על אפשרות עבודה במקצועות אחרים ומגוונים, ככל שאלה מתאימים לתובעת, וכן הפנתה לפסיקה לפיה כושר ראיה אינו בהכרח מחייב אובדן כושר השתכרות הזהה לנכות הרפואית (אעיר, כי מרבית הפסיקה אליה התייחסה הנתבעת ניתנה טרם פסק דין אסכור שהוזכר לעיל).
עוד טענה הנתבעת, כי בתום שלושה חודשים מיום התאונה, בהם הייתה התובעת באי כושר, שבה לעבוד באותו סוג של עבודה בה עבדה טרם התאונה וכי השתכרותה היא אותה השתכרות שמלפני התאונה. עוד נטען, כי התובעת עזבה מקום עבודה זה, כעבור 5 חודשים, על פי החלטתה שלה וכדי להתחיל בלימודים אקדמיים.
בנוסף, נטען כי התובעת מסרה לחוקר מטעם הנתבעת, כי המשיכה לאחר התאונה לנהל אורח חיים רגיל ובכלל זאת לבצע פעילות גופנית מאומצת ולנהוג על אופנוע כבד.
מכל אלה עולה, לשיטת הנתבעת, כי נכותה של התובעת אינה עולה על שיעור של 15%.
-
מקובלת עליי טענת הנתבעת, כי פגיעה בעין אחת של אדם שאינו מבוגר אינה סותמת הגולל על אפשרות עבודה במקצועות מגוונים.
גם התובעת העידה כי כיום היא עובדת לפרנסתה וברור כי נכותה אינה מאיינת את יכולתה לעשות כן.
עם זאת, יש לשים לב לסוג הנכות ושיעורה - התובעת אינה סובלת מנכות של מה בכך. המדובר בפגיעה בעין שגרמה, בין היתר, לאיבוד הראיה באותה עין. התובעת נותרת אם כן רואה בעין אחת בלבד כאשר בעין האחרת איבדה ראייתה. הדבר פוגע בתפקודה הן בעבודתה והן בחיי היום יום.
כמו כן, יש לזכור כי פסק הדין בענייננו אינו מתייחס באופן כללי לסוג זה של פגיעות אלא נדרשת התייחסות לנתוניה הקונקרטיים של התובעת שבפנינו.
עובר לתאונה, עבדה התובעת בתחום האבטחה. התובעת אמנם שבה לאחר התאונה לעבודה כמאבטחת אך נאלצה להפסיק עבודה זו עקב קביעה של רופא תעסוקתי כי מגבלתה הרפואית אינה מאפשרת זאת.
הוכח, כי אורח חייה של התובעת היה אורח חיים פעיל וספורטיבי. מדובר בתובעת שנהגה לרכוב על אופנוע כבד, היתה פעילה בספורט אתגרי ואף עבודתה היתה כרוכה בפעילות פיזית. התובעת ניתבה את כישוריה לסוג זה של עבודה משום, כך עולה, שיכולותיה בתחום הלימודי היו מוגבלות, בין היתר על רקע הפרעות קשב וריכוז. עבודתה בביטוח הלאומי כמאבטחת לא היתה כעבודה סטודנטיאלית או זמנית.
התובעת – ויש לזקוף זאת לזכותה – עושה מאמצים להמשיך באורח חיים זה, אך לא ניתן להתעלם ממגבלותיה עקב התאונה וניתן לקבוע כי אלה הפחיתו את יכולותיה ולדבר תהיה השפעה ניכרת אף יותר עם חלוף השנים.
עבודות מסוימות כבר אינן רלוונטיות עבורה עקב הפגיעה בעינה וכן משום החשש, המוצדק, לעין הבריאה.
חרף מגבלותיה, שבה התובעת לעבודה בעבודה שיש היו חוששים מפניה.
-
במקרה דנן, סבורני כי התקיימו נסיבות חריגות אף ביחס למקרה "רגיל" של אבדן ראיה בעין אחת.
בעוד שקביעת אבדן כושר השתכרות בשיעור זהה לנכות הרפואית, נעשית לא (רק) בשל המגבלות בפועל בראיה, אלא גם בשל החשש לפגיעה בעין הבריאה ומשום האפשרות כי חלק מהמקצועות חסומים בפני נפגע שאיבד ראייתו בעין אחת, הרי בענייננו, איבדה התובעת הלכה למעשה, עקב התאונה, את כושרה לעסוק בתחום בו עסקה ברציפות ובמשך מספר שנים טרם התאונה, או באותה רמת שכר.
כפי שצוין לעיל, הוכח כי התובעת ניתבה את עצמה, משום כישוריה ויכולותיה, מחד, אך גם משום מגבלותיה (טרם התאונה), מנגד, לעיסוקים בהם נדרשת פעילות פיזית ובהם קיימת חשיבות לכישורי הראייה בשתי עיניים.
הוכח, כי רק לאחר חיפושים רבים מצאה התובעת עבודה, בה משתכרת בשכר נמוך מזה שהשתכרה טרם התאונה (ר' תלוש חודש 1/13 נספח ז' לתצהיר התובעת וכן תשובה מיום 28.11.13).
התובעת טענה – וטענותיה בוססו במסמכים שונים מתיק השיקום של המל"ל - כי היא סובלת מבעיית קשב וריכוז. אציין בהקשר זה, כי לא הוכח שבעיית הקשב הריכוז לה טוענת התובעת הוחמרה עקב התאונה, ואולם, וזה הדבר החשוב בהקשר זה, בעוד שבעבר היא יכולה היתה לבחור אפשרויות תעסוקה (לדוגמה אבטחה) בהן בעיות ומגבלות אלה לא באו לידי ביטוי, ולכל הפחות לא באו לידי ביטוי באופן ממשי, הרי שכיום האפשרויות הרלוונטיות לגביה פחתו.
עם זאת, אין הדבר אומר כי כל קשת אפשרויות התעסוקה נסגרו בפני התובעת. התובעת תשתלב בסופו של דבר, כך יש לקוות, בעבודה המתאימה לכישוריה ויכולותיה. זאת ועוד, חרף המגבלות – והדברים נאמרים לזכותה של התובעת – היא ממשיכה להיות פעילה ולעסוק בסוגי ספורט שונים ובכללם רכיבה על אופניים ואופנוע (ר' דיסק שיחה עם החוקר נ/2א) וכן מצאה מקום עבודה בתחום הייצור, בין אם תמשיך בו לאורך זמן ובין אם לאו.
-
בהתחשב בכל האמור לעיל – בשים לב לשיעור נכותה הרפואית של התובעת בשיעור 30% (ובכלל זאת הפגימה הנוספות בעין בעטיה לא התווספה לתובעת נכות בשל הוראות תקנות הביטוח הלאומי); בשים לב למגבלת התובעת במציאת מקום עבודה; ובשים לב לכך שמנגד, חרף מומה, הצליחה התובעת למצוא עבודה (אומנם בשכר הנמוך מזה שהשתכרה טרם התאונה), אני מוצא להעמיד את שיעור נכותה התפקודית של התובעת בשיעור של 40%, דהיינו - שיעור העולה באופן מתון על שיעור נכותה הרפואית.
חישוב הנזק
הפסד שכר לעבר
-
התובעת הייתה באי כושר מלא משך שלושה חודשים.
שכרה הממוצע נטו עובר לתאונה היה 5,809 ₪ ובשערוך להיום (במעוגל) סך של 6,750 ₪.
לפיכך אני פוסק פיצוי מלא עבור 3 חודשי אי כושר, בתוספת ריבית מאמצע התקופה, בסך של 22,750 ₪.
-
בפברואר 2008 שבה התובעת לעבודתה כמאבטחת והפסיקה לעבוד בעיסוקה זה בחודש יוני 2008, וזאת בהתאם למכתב הרופא התעסוקתי המלמד על אי התאמתה של התובעת לעבודה זו (ראה נספח ב' לתצהיר התובעת). בתקופה בה שבה לעבוד כמאבטחת השתכרה התובעת בשכר הדומה לשכרה טרם התאונה, ולא נגרמו לה הפסדי שכר בתקופה זו.
-
בשנת 2008 נרשמה התובעת ללימודים אקדמיים ובתקופה זו לא חיפשה עבודה. התובעת הסתייעה במל"ל כדי לרכוש השכלה וכדי להרחיב את אפשרויות התעסוקה בעתיד. רק לקראת סוף תקופת לימודיה חיפשה התובעת עבודה, אך לשווא.
בתצהירה, פירטה התובעת את ניסיונות חיפוש העבודה ואף הובאה בעניין זה עדותה של הגב' לימור ריבנר, מנהלת תחום תעסוקה בתוכנית שיקום תעסוקתית המופעלת בידי מחלקת השיקום של המוסד לביטוח לאומי בשיתוף משרד הרווחה ואקי"ם, שפירטה את מקומות העבודה, להם ניסתה התובעת להתקבל, אך לשווא. עדותה של התובעת בהקשר זה, ובכלל היתה מהימנה עלי.
-
לכן, לתקופה שמחודש יוני 2008 ועד היום סה"כ 82 חודשים, אני מעמיד את הפסדי השכר על פי הנכות התפקודית אותה קבעתי, דהיינו 40%.
החישוב:
6,750 ₪ * % 40 * 82 = 221,400 ₪. לסכום זה תצטרף ריבית כחוק מאמצע התקופה.
-
סה"כ פיצוי בראש נזק – הפסדי שכר לעבר - 233,770 ₪.
הפסד שכר לעתיד
-
התובעת העידה כי כיום עובדת ועל פי נתוני השכר שהציגה חלה ירידה בשכרה. כמפורט מעלה בפרק הדן בתפקודיות התובעת בנכותה תועמד הגריעה מכושר השתכרותה בשיעור 40%.
-
סבורני כי בסיס השכר הראוי לחישוב יהיה השכר הממוצע במשק. שכר זה ישקף את הפוטנציאל התעסוקתי שהיה לתובעת וכן יאזן בין הפסד השתכרות המלא בתקופת לימודים, לעומת פוטנציאל השתכרות גבוה יותר לאחר מכן. השכר הממוצע במשק עומד על 8,874 ₪ ובניכוי מס הכנסה הינו 8,333 ₪.
-
חישוב הפיצוי על פי בסיס שכר נטו כנ"ל; שיעור גריעה של 40%; ומקדם היוון 237.19 (עד גיל 67), מסתכם בסך של 790,600 ₪.
הפסדי פנסיה
-
בהתאם לצו הרחבה לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז – 1957 (להלן: צו ההרחבה), מחויב כל מעסיק לבטח בביטוח פנסיוני את עובדיו החל מיום 1.1.08.
לפיכך, זכאית התובעת לפיצויים גם בגין הפסד הפרשות המעסיק לביטוח פנסיוני, הן לגבי העבר והן לגבי העתיד (ור' בנדון האמור בע"א 8930/12 הפניקס נ' טויג, 31.7.14; וכן ת"א (מחוזי חיפה) 19489-10-10 מלכה נ' הפול, 3.3.15).
בצו ההרחבה נקבע כי הפרשות העובד והמעביד יועלו בהדרגה משנת 2008 ועד שנת 2014, כך שהחל מיום 1.1.14 עומדת הפרשת המעביד על 12% מהשכר המבוטח.
לגבי העבר, משנת 2008 ועד שנת 2013, שיעור ההפרשה הממוצע של המעביד עומד על
% 5.836. התובעת זכאית לפיצוי בהתאם להכפלת שיעור זה בהפסדי שכרה לעבר לאחר תוספת ריבית, כמפורט בסעיף 17 לעיל. לכן, לעבר מתקבל הסכום של 13,643 ₪.
לעתיד, בהתאם להפרשת מעביד בשיעור 12%, התובעת זכאית לפיצוי בסך 94,872 ₪.
סה"כ בראש נזק זה (במעוגל) סך של 108,500 ₪.
כאב וסבל
-
בגין נכות בשיעור 30%, 13 ימי אשפוז, בניכוי גיל, ובתוספת ריבית, מגיע לתובעת פיצוי בראש נזק זה בסך 64,000 ₪.
הוצאות ונסיעות
-
לטענת התובעת, מאז התאונה וכתוצאה ממנה, נזקקה להוצאות ממוניות שונות לרבות הוצאות נסיעה וכי גם בעתיד תזדקק להוצאות רפואיות וניידות.
לטענת הנתבעת, התובעת לא הביאה ראיות לכך שנגרמו לה הוצאות, זאת ועוד המדובר בתאונת עבודה ומשכך אין כל מקום לפיצוי בראש נזק זה.
בנסיבות אלו, בהן לא הובאו ראיות להוצאות ממוניות שנגרמו ובשים לב לכך כי מדובר בתאונת עבודה אני מוצא לקבוע סכום גלובאלי של 5,000 ₪ בערכים דהיום.
עזרת צד ג'
-
לטענת התובעת, מאז התאונה וכתוצאה ממנה, נזקקת היא לעזרת הזולת כולל במשק הבית.
לטענת הנתבעת, אופי פגיעתה של התובעת אינו מצדיק העסקת עזרת צד ג'.
מקובל עלי כי התובעת נזקקה לעזרה במהלך שלושת חודשי אי הכושר המלא לאחר התאונה ושיעור הפיצוי המגיע בשל כך יועמד על סך של 5,000 ₪ בערכי היום. למרות טענות התובעת ובת זוגתה לשעבר, כי היא נזקקה לעזרתה גם בתקופה שלאחר מכן, אינני מקבל טענות אלה.
-
לגבי עזרת עתיד, נכון להיום התובעת אינה נזקקת לעזרה. יחד עם זאת, קיים החשש לכך כי התובעת תזדקק לעזרה, אם תיפגע ראייתה בעין "הבריאה" היחידה שנותרה לו. בחשש זה יש להתחשב (ר' למשל את עניין איסכור שם פסקה הערכאה הדיונית סך של 50,000 ₪ בגין עזרה והוצאות רפואיות וערכאת הערעור לא התערבה בכך). לפיכך, ייפסק לתובעת סכום גלובלי בגין עזרת עתיד בסך של 35,000 ₪
-
סך כל הסכום הנפסק בגין עזרת עבר ועתיד הינו 40,000 ₪ בערכי יום מתן פסק הדין.
הוצאות שיקום
-
טוענת התובעת כי ככל שתקבולי ענף השיקום ינוכו יש מקום לפסוק לה הוצאות שיקום. כפי שיפורט להלן, קבעתי כי תגמולי השיקום לא ינוכו (למעט דמי השיקום). משכך, אין מקום לפסוק פיצוי נוסף בראש נזק זה.
תגמולי המוסד לבטוח לאומי
תגמולי השיקום
-
התובעת, כאמור בתקופת היותה בלימודים אקדמיים קיבלה מהמל"ל דמי שיקום, נסיעות, שכר לימוד, ומכשירי לימוד (ר' המסמכים שצורפו לתעודת עובד הציבור של הגב' רלוי).
-
לטענת התובעת, אין לנכות סכומים אלה, שכן, לטענתה, סכומים אלה הוצאו על ידה בפועל לצורך שיקומה המקצועי, כך שאם מנכים אותם, צריך גם לפסוק אותם כחלק מהפיצוי המגיע לה.
-
בת"א (מחוזי מרכז) 19460-11-09 פלוני נ' "הפול", 16.1.14, נקבע כך:
"בענין זה, בפסיקה נעשתה אבחנה בין מימון נסיעות, שכר לימוד ומכשירי לימוד, שאלה רכיבים שנועדו לעזור לתובע להתקדם במישור התעסוקתי, ובכך לצמצם את נזקו, ואינם ראויים לניכוי, לבין "דמי שיקום", שהם מעין גימלה כספית ששילם המל"ל לתובע למחייתו במהלך תקופת ההכשרה המקצועית, ושאותם יש לנכות (ראה ת.א. (מחוזי ת"א) 3240/98 ניסים נ' נשר מפעלי מלט, פורסם בנבו, בעמ' 42 – 43 לפסה"ד; ת.א. (שלום ת"א) 57530/07 מקוריה נ' ניאזוב, אתר נבו, בעמ' 13 לפסה"ד, ת.א. (הרצ') 1701/00 שומלי נ' המגן חב' לביטוח, [פורסם בנבו] בפיסקה 41)".
סבורני, כי יש לנקוט בדרך זו גם בענייננו ולפיכך אני קובע כי דמי השיקום – ינוכו; נסיעות, שכר לימוד, שכר דירה מכשירי לימוד – לא ינוכו.
סכום דמי השיקום, הוא 101,735 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה ועד היום, סכום הניכוי (במעוגל) הוא 111,000 ₪.
תגמולי נכות מעבודה
-
לתובעת שולמו תגמולי נכות מעבודה אותם יש לנכות. לתיק הוגשה חוות דעת אקטוארית של האקטוארית ענת ספיר מתאריך 31.1.15. הסכומים שיש לנכותם עומדים על סך של 781,097 ₪, ובשערוך להיום - על סך 770,000 ₪.
דמי אבטלה
-
לתובעת שולמו דמי אבטלה אותם גם יש לנכות. סכום דמי האבטלה עומד על סך של 15,583 ₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאמצע התקופה הסך המתקבל 19,100 ₪.
סיכום הנזק
-
סך כל הפיצוי:
הפסד שכר עבר (ס' 17) 233,770 ₪
אובדן שכר עתיד (ס' 20) 790,600 ₪
אובדן זכויות סוציאליות (ס' 21)108,500 ₪
כאב וסבל (ס' 22)64,000 ₪
הוצאות (ס' 23)5,000 ₪
עזרת צד ג (ס' 26)40,000 ₪
סה"כ- 1,241,870 ש"ח
ניכויים
תגמולי שיקום (ס' 30)111,000 ₪
תגמולי מל"ל נכות מעבודה (ס' 31)770,000 ₪
דמי אבטלה (ס' 32)19,100 ₪
(סה"כ ניכויים – 900,100 ש"ח)
------------------------------------------------------------
סה"כ 341,770 ש"ח
-
סוף דבר, פיצוייה של התובעת יעמדו על סכום של 341,770 ₪.
לסכום זה יש יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13%+מע"מ.
הסכום הכולל ישולם תוך 30 יום שאם לא כן ישא הצמדה וריבית כחוק.
-
לשלוח לצדדים.
ניתן היום, י"ז ניסן תשע"ה, 06 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.
