פלוני נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח'

רקע כללי

לפניי תביעה לנזקי גוף שנגרמו לתובעת, צעירה ילידת 1996 אשר נפגעה כתוצאה מתאונת דרכים מיום 20/3/19 בהיותה הולכת רגל, עת נפגעה, כך לטענתה, מהרכב בו נהג אותה שעה הנתבע 2. התביעה הוגשה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). אין חולק כי הרכב בו נהג הנתבע 2 היה חסר רישיון רכב וחסר ביטוח חובה תקפים למועד התאונה. מטעם זה, הוגשה התביעה גם כנגד קרנית, היא הנתבעת 1.

הצדדים חלוקים ביניהם הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק והנושאים הללו ידונו להלן על פי סדרם;

סוגיית החבות- טענות הצדדים

1. לטענת התובעת, עת ביקשה לחצות מעבר חציה ברחוב אלפי צה"ל בחולון בדרכה לבית הכנסת לקריאת מגילה (בחג הפורים), נפגעה לפתע על ידי רכבו של הנתבע 2 שהגיע מימינה של התובעת, לא עצר במעבר החציה ככל הנראה כי לא הבחין בה ופגע בה בצד הימני של גופה והפילה ארצה על צידה השמאלי.

    

2. הנתבע 2 מכחיש בכתב ההגנה הכחשה גורפת מעורבות כלשהי בתאונה וטוען שלא היה כל מגע פיזי בין רכבו לבין התובעת וכי רכבו לא פגע בה (סעיף 2). במעמד ישיבת קדם המשפט וישיבת ההוכחות שהתקיימה בפניי, אישר הנתבע 2 כי אמנם הוא זה שנהג ברכב והגיע למעבר החציה הנדון עליו חצתה התובעת את הכביש ואולם לגרסתו הוא לא פגע בה אלא היא נפלה בעצמה נפילה עצמית ללא כל מגע בינה לבין רכבו. לטענת הנתבע 2 חלקו באירוע התמצה בעזרה שהגיש לתובעת לאחר שהבחין בה נופלת על מעבר החציה, הרימה וסייע בידה להתיישב על ספסל סמוך ואף הציע לפנותה לבית החולים, והמתין במקום עד שהגיעה אימה והשתיים התפנו בכוחות עצמן. במילים אחרות, הנתבע 2 מכחיש את טענת התובעת לפיה יש לראותה כמי שנגרם לה נזק גוף כתוצאה מתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים שכן לדידו התובעת נפגעה במסגרת תאונה עצמית וללא כל קשר סיבתי לרכבו.

    

3. בכל הנוגע לקיומו של כיסוי ביטוחי תקף לנהיגת הנתבע 2 על הרכב אשר נטען כי מעורב בתאונה, כבר עתה יצויין כי בחקירתו הנתבע 2 הודה בפה מלא כי אכן נהג ברכב חסר ביטוח ומשכך נטל על עצמו אחריות מלאה בנדון ואף אישר כי למרות שהרכב נמצא בבעלות של חברו שהתיר לו לעשות שימוש ברכב לצרכיו האישיים, שומה היה עליו בהיותו נהג הרכב לבדוק בעצמו האם לרכב יש ביטוח חובה אם לאו. עוד העיד כי נסע ברכב תקופה של חודש-חודשיים עד שהרכב "יצא מכלל שימוש" כדבריו הגם שבחקירתו הודה כי כבר במועד האירוע מושא התביעה היה הרכב חסר רישיון תקף מלבד היעדר ביטוח החובה.

    

4. קרנית, הנתבעת 1, אינה נוקטת עמדה פוזיטיבית לכאן או לכאן בנוגע למחלוקת בין התובעת, הולכת הרגל, לנתבע 2, הנהג אשר נטען כי פגע בה. עם זאת, לנוכח הכחשת הנתבע 2 את עצם קרות התאונה כתאונת דרכים, קרנית מחרה מחזיקה אחריו ומכחישה אף היא במסגרת כתב הגנתה את חבותה לתאונה, אולם כאמור הכחשה זו הינה פועל יוצא ונגזרת מהכחשת הנהג, וזאת עד להכרעת בית המשפט בנדון. אדרבא, קרנית אף הדגישה בסיכומיה כי בכל הנוגע למחלוקת בין הנהג להולכת הרגל, קרנית "יושבת על הגדר" ותכבד כל הכרעה אליה יגיע בית המשפט.

    

5. השאלה המתעוררת, אפוא, לנוכח גדר המחלוקת כעולה מכתבי הטענות בין התובעת לנתבע 2 והדורשת הכרעה היא: האם במסד הראייתי שהונח לפניי, הוכח כי התובעת נפגעה כתוצאה מפגיעת רכב בו נהג אותה שעה הנתבע 2, ואזי יש לראותה "כנפגעת" כמשמעו של ביטוי זה בחוק הפיצויים ("אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים"-סעיף 1 לחוק) או שמא מדובר בתאונה של נפילה עצמית על הכביש ללא קשר סיבתי לרכב בו נהג אותה שעה הנתבע 2 לקראת מעבר החציה ברחוב אלופי צה"ל בחולון. בשאלה זו יעסוק הדיון בפרק הבא;

    

    

    

   דיון והכרעה

   האם התובעת הוכיחה כי נפגעה בהיותה הולכת רגל בתאונת דרכים ?

6. אקדים את המאוחר ואומר כי לנוכח המסד הראייתי שנפרש בפניי, השתכנעתי די והותר כי התובעת נפגעה באופן בו טוענת כי נפגעה, קרי כתוצאה מפגיעתו של רכב הנתבע 2 בגופה והפלתה על הכביש. גרסתה של התובעת הייתה קוהרנטית, סדורה ועקבית לאורך כל הדרך, נתמכת בגרסת אימה ובהודעה שמסרה במשטרה אודות נסיבות התאונה, המהווים יחדיו סיוע לעדות בעל דין יחידה בהתאם לדרישת סעיף 54 לפקודת הראיות, וככזו מהימנה ואמינה עשרות מונים מזו של הנתבע 2 אשר מסר גרסה פריכה, מסוייגת, מהוססת, לא פעם סותרת את עצמה וכך חוזר חלילה, כפי שיבואר להלן;

    

7. כאמור, התובעת חזרה על גרסתה לאופן קרות התאונה בצורה עקבית לאורך כל ניהול ההליך: החל מההודעה שמסרה במשטרה כחודשיים לאחר התאונה ( הנתבע 2 לא זומן למסור כל גרסה במשטרה ולא נפתח כנגדו כל הליך), גרסה שחזרה על עצמה הן בכתב התביעה והן בעדותה הראשית ובחקירתה הנגדית בפניי. בהודעתה במשטרה מיום 19/5/19 נכתב מפיה כדלקמן: "לאחר שהמתנתי לכלי רכב שיעצרו, המכונית בנתיב המרוחק ממני בצד ימין נעצרה בעוד שנתיב שמאל היה פנוי. עברתי ובאותו הרגע נסע רכב במהירות בנתיב השמאלי הקרוב למקום שבו עמדתי הרכב פגע בי ונעצר. אני נפלתי לאחר שקיבלתי מכה חזקה בברך. נחבלתי בידיים אבל הצלחתי לקום. צילמתי את הרכב. הנהג יצא ועצר בצד וניסה לשכנע אותי ללכת לבית חולים. לא רציתי ללכת הייתי בהלם וכאב לי כל הגוף אבל הרגשתי שלא נשבר לי כלום. התקשרתי לאימי שהייתה בביתה כנסת בכדי שתרד לקחת ממנו פרטים. הוא אמר לה את שמו ומקום מגוריו".

    

8. כאמור, על גרסה זו שבה התובעת וחזרה בעדותה הראשית בבית המשפט: "הייתי בדרכי לבית הכנסת לשמוע את המגילה. חיכיתי במעבר החציה עם שני נתיבים של רכבים ברח' אלופי צה"ל בחולון. חיכיתי במעבר החציה הרכב מצד ימין עצר. יש שני נתיבים לאותו כיוון. כשאני עומדת במעבר החציה הם נוסעים מימין לשמאל. הרכב בצד ימין יותר עצר בעוד הצד השמאלי היה פנוי. החלטתי לעקוף (צ.ל.- לחצות) ואז בא רכב מהצד השמאלי ופגע בי בצד ימין של הגוף. הרכב פגע בי בברך. ואז נפלתי על צד שמאל של הגוף. זה קרה במעבר החציה עצמו. הרגליים שלי היו על מעבר החציה. התחלתי לחצות. נפלתי, נחבלתי, ובעצם הנהג יצא ישר כשהוא ראה שהוא פגע בי, בא לעזור לי, קמתי בכוחות עצמי, התקשרתי לאמא שלי, צילמתי את הרכב, עצרנו בצד והוא בא לעזור לי, אימי ואחותי ירדו, הוא העביר פרטים עם אחותי, אמר לנו איפה הוא גר, רצה לעזור לי, רצה לפנות אותי לביה"ח והתעקשתי שלא, הייתי בהלם. הוא אמר את פרטיו לאמא שלי. הוא אמר לה את שמו, את מספר הטלפון שלו והצביע איפה הוא גר ברחוב" (עמ' 6 לפרוטוקול). כאמור, גרסה זו לא נסתרה כהוא זה בחקירתה הנגדית או בשלב כלשהו של ההליך.

9. יתרה מזאת, התובעת צילמה בזמן אמת ובאמצעות הנייד שלה את רכבו של התובע ותיעדה את האופן בו עצר על גבי מעבר החציה מיד ובסמוך לאחר התאונה הנטענת וצירפה תמונה זו לראיותיה. הנתבע 2 אכן מודה כי הרכב הנצפה בתמונה הינו הרכב בו נהג במועד האירוע, אם כי שב וגורס כי הוא לא פגע בתובעת, אלא טוען כי היה במרחק של מטר וחצי-שניים מהתובעת בזמן שנפלה וכי הבחין בה לראשונה ברגע שבו נפלה ( "שאלת אותי באיזה מרחק ראיתי אותה, במרחק של שדה ראיה מנהג לפוגע משהו כמו מטר וחצי-שניים...רק כשהיא נפלה ראיתי אותה. כשהיא כבר הייתה על הרצפה"- עמ' 17-18 לפרוטוקול). דא עקא, ממיקומו של הרכב ביחס למעבר החציה כפי שנצפה בתמונה, ניתן להתרשם כי הרכב עצר עת גלגליו הקדמיים נמצאים באמצע מעבר החציה בעוד שהטמבון הקדמי למעשה כבר מגיע לקצה השמאלי של פסי מעבר החציה. לשון אחר, רכבו של הנתבע 2 היה עמוק בתוך תוכי מעבר החציה בעת שעצר את הרכב. מצב דברים זה אינו מתיישב בכפיפה אחת עם גרסתו לפיה, כביכול, ראה את התובעת נופלת תוך כדי הליכתה על מעבר החציה, מצב דברים שאילו היה קורה, היה מאלץ את רכבו לעצור לפני כניסתו לתוך מעבר החציה. ואולם מהתמונה כאמור ניתן בנקל להיווכח שלא כך ארע. נהפוך הוא. הנתבע 2 עצר כאשר כל חלקו הקדמי של הרכב מכסה את מעבר החציה, מה ששומט את הקרקע תחת גרסתו ומחזק דווקא את גרסת התובעת לפיה פגע בה על מעבר החציה בעת שחצתה, ולא הספיק לעצור לפני מעבר החציה ולצפות בה נופלת.

    

10. אולם עיקר הקושי סביב גרסת הנתבע 2 עולה מהסתירות הפנימיות המרובות העולות מהשוואת הגרסה שמסר בישיבת קדם המשפט מיום 13/7/21 במעמד בעלי הדין לבין הגרסה שמסר בישיבת ההוכחות. ובמה הדברים אמורים? בישיבת קדם המשפט עת התבקש על ידי בית המשפט לתאר את אשר ארע לשיטתו, העיד כך: " אני הייתי בבית הכנסת עם בני, נגמר התפילה יצאנו החוצה. יכול להיות, זה אוטו של חבר שהיה אצלי הרכב, הרכב היה תקול, הרכב היה חונה צמוד לבית הכנסת, שמו לי פתק מהעירייה להזיז את הרכב, אולי אני לא זוכר מה קרה שם באותו יום, אולי לקחתי את הרכב, אבל לפגוע בה – לא פגעתי בה. כשראיתי אותה נופלת, על פי התמונות יכול להיות שנסעתי ברכב, אבל באופן שוטף לא נסעתי בו ולא זוכר שפגעתי בתובעת. כשאני שומע שהיא אומרת שאני ממש פגעתי בה, אני אומר שאני ראיתי אדם נופל מולי, יצאתי לעזור לה, לשבת על הספסל. כשבית המשפט שואל אותי אולי בגלל שנסעתי במהירות נמוכה ולא שמתי לב, אני אומר שלא זכרתי שנסעתי ברכב, הרכב עצמו לא נסע כשנה. זה ברור לי שזה לא נשמע טוב. אבל זכור לי המקרה. לא זכור לי שפגעתי בה, אם נסעתי או לא ברכב, יכול להיות, יכול להיות שהזזתי אותו ממקום איקס למקום אחר. אנחנו לא מכירים קודם, התובעת ואני. על פי התמונות נראה שנסעתי ברכב. לשאלה האם יכול להיות שלא שמתי לב שהיה איזשהו מגע, לא יודע מה להגיד לבית המשפט. הסיטואציה לא זכורה לי.... באשר לגברת, אני זוכר שהיה דבר כזה, אבל לא תאונה, אני באתי לתת עזרה. בשיח בינינו היא אמרה שהכל בסדר, שאלתי היא אמרה שהכל בסדר, היא נראתה לחוצה. הושבתי אותה על הספסל, חיכיתי איתה אמא שלה הגיעה וגם אחותה". (הדגשה שלי- א.ב)

11. לא בכדי הודגש אשר הודגש וכעת אפרט טעמיי: ראשית, הנתבע 2 במספר הזדמנויות ציין כי אינו זוכר מה קרה באותו היום, מה שלא עולה בקנה אחד עם טענתו הנחרצת כי לא פגע בתובעת. שנית, הנתבע 2 עושה כל שלאל ידו כדי לנסות להרחיק עצמו מהרכב ביודעו כי אסור היה לו לנהוג ברכב חסר ביטוח וחסר רישיון תקף. לכן משתמש בשפה מעורפלת כגון "לא זוכר שנסעתי ברכב", "אם נסעתי או לא ברכב", "על פי התמונות יכול להיות שנסעתי", והדבר חוזר על עצמו שוב ושוב. מנגד, בחקירתו בישיבת ההוכחות הודה בפה מלא כי נסע ברכב באותה התקופה לצרכיו האישיים במשך חודש-חודשיים "עד שהוא יצא מכלל שימוש" כדבריו (עמ' 18 לפרוטוקול). האמנם היה זקוק הנתבע 2 לתמונה שהציגה התובעת על מנת לדעת אם נהג ברכב אם לאו? הכיצד יכול הנתבע 2 מצד אחד, לא להיות בטוח שנהג ברכב ביום האירוע ובאותה נשימה לזכור היטב את האירוע ונפילתה של התובעת על מעבר החציה עת היה שם עם רכבו ואפילו לספר כי הבחין בה נופלת על גבי מעבר החציה בעת שעצר עם רכבו לפניו? הרי אם לא נהג ברכב כיצד נקלע למקום עם הרכב?! על כך מתווספת התהייה כיצד חרף בעיות זיכרון אלו, הנתבע 2 זוכר בצורה נחרצת כי לא פגע בתובעת ברכבו.

     

12. אולם חמור מכך: בניגוד להכחשה הנחרצת והגורפת בכתב ההגנה, עליה חזר גם בעת שמסר גרסה ונחקר בישיבת ההוכחות, הרי שבישיבת קדם המשפט הנתבע 2 למעשה לא שולל את האפשרות כי פגע בתובעת ברכבו. אפנה לדבריו שם: "אני רוצה לקצר במהלך, יכול להיות שקרתה פגיעה ולא זכור לי דבר כזה. אני מבין את המשמעות וגם את העול שנופל עליי, יש פה אדם שנפגע ואני מתנצל, זה לא היה בזדון. לא קיבלתי זימון לתחנת משטרה. אם יש אפשרות לזרז מהלכים. יש אחריות מצידי. יכול להיות שפגעתי בתובעת, זה לא משהו שאני יכול לומר כן, זכור לי המקרה והסיטואציה, אני לא זוכר אותה פיזית, זכור לי המקרה שכן עזרתי. על פי התמונות נראה שאני פגעתי בה, אני לא פגעתי בה". (הדגשות שלי- א.ב).

     

13. עת הובהר לנתבע 2 כי אינו יכול לטעון דבר והיפוכו, חזר להכחיש ולטעון כי לא פגע בתובעת. ראה דבריו בעמ' 3 לפרוטוקול של קדם המשפט: " כשבית המשפט אומר לי שאין "חצי הריון" כלומר, לא ניתן באותה נשימה לומר אולי כן קרה וכן פגעתי ומיד לאחר מכן להכחיש שפגעתי- אני לא מכחיש, אני דובר אמת ורק אמת. אני זוכר את הסיטואציה אבל לא פגעתי בה. אנחנו לא אנשים רעים, אני מגדל בן לבד אין לי את הכוחות האלה לרוץ לבתי משפט, אני אדם חולה. לשאלת בית המשפט אין לי מושג ממה היא נפלה, אולי היא נבהלה ממני או מהרכב, אני לא פגעתי בה. אם הייתי פוגע בה לא הייתה לי בעיה לומר זאת. אני יודע לעמוד אחרי מעשיי, אבל לא יכול לומר דבר שלא קרה. לא פגעתי בה. לשאלת בית המשפט- אני ראיתי אותה נופלת, הייתי במרחק של מטר וחצי, שניים, שלוש. לא יודע בדיוק לומר, לא יכול להצביע על מספר מסוים".

     

14. עת נשאל בחקירתו האם נכון כי במועד האירוע התנצל בפני התובעת ואימה שהגיעה למקום, הכחיש זאת בתוקף וטען כי לא התנצל על מה שלא עשה. נשאלת אפוא השאלה: על מה התנצל הנתבע 2 בדבריו אלו בישיבת קדם המשפט עת הדברים נאמרו על ידו ספונטנית? אם לא פגע בתובעת מדוע ציין כי זה לא היה בזדון? לנתבע 2 הפתרונים.

     

15. הנני ערה לעובדה כי הנתבע 2 לא היה מיוצג לכל אורך ההליך ואף הודיע עוד בישיבת קדם המשפט כי אין ידו משגת לקחת ייצוג והוא אף לא פנה לסיוע המשפטי הגם שב"כ קרנית יידע אותו בדבר אפשרות זו. עם זאת, הדברים שנמסרו מפיו בישיבת קדם המשפט נמסרו בצורה ספונטנית ביוזמתו שלו, ללא חקירה של מי מהצדדים או לחץ כזה או אחר אשר יכול ויטען הטוען כי עלול היה להכשילו או לבלבלו. לא אלו הם פני הדברים. אדרבא, במעמד ישיבת ההוכחות ולאחר שהנתבע 2 מסר עדות ראשית ונחקר עליה (קצרות) בחקירה נגדית על ידי ב"כ התובעת וב"כ קרנית, שב ונשאל על ידי בית המשפט האם הינו מבקש להוסיף דבר נוסף כלשהו והלה השיב בשלילה ולקראת תום הדיון אף ציין: "כל מה שיחליט בית המשפט אם יצאתי אשם או לא אבקש להתחשב בזה שאני חד הורי...אין לי מה להוסיף מעבר". (עמ' 26 לפרוטוקול).

     

16. די באמור לעיל כדי להגיע למסקנה כי גרסתו של הנתבע 2 המכחיש את עצם קרות התאונה אינה אמינה ואינה מהימנה ולא נותר אלא לדחותה ולאמץ את גרסת התובעת במלואה. עם זאת ולמעלה מן הצורך, אציין שתי נקודות נוספות אשר גם הן מטות את הכף לטובת התובעת וקבלת גרסתה: ראשית, עדותה של אימה אשר אמנם לא ראתה את התאונה אלא הגיעה לזירה דקות ספורות לאחר שארעה והעידה כי הנתבע 2 הציע עזרה לקחת את השתיים לבית חולים (מה שלא מוכחש על ידי הנתבע 2 עצמו) ולגרסתה התנצל בפניה על מה שארע והודה בפניה כי לא ראה את התובעת בפוסעה על מעבר החציה (עמ' 15 לפרוטוקול). עדות זו לא נסתרה והריני מוצאת אותה כמהימנה. שנית, העובדה כי התובעת זיהתה את הנתבע 2 באולם בית המשפט כנהג שפגע בה כך שלא יכול להיות ספק שמא חלה במקרה דנן טעות בזיהוי. בישיבת קדם המשפט מיום 13/7/21 לשאלת בית המשפט השיבה: "אני חושבת שאני מזהה את הפוגע באולם" ובישיבת ההוכחות אישרה זאת בוודאות (עמ' 7 לפרוטוקול). עת נשאלה בחקירה נגדית מדוע בהזדמנות הראשונה היה ספק בליבה לגבי הזיהוי הסבירה: "לא ראיתי את הנהג מאז התאונה. בגלל זה ציינתי שאני חושבת שזה הוא. היה לי את הזמן לשבת פה בדיון הקודם להסתכל עליו ולהגיע להחלטה שזה בוודאות האדם שפגע בי ולכן התשובה שלי היום הייתה שזיהיתי אותו כבר בדיון הקודם" (עמ' 8 לפרוטוקול).

     

17. לאור כל המקובץ לעיל, באתי למסקנה כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים ברכב בו נהג הנתבע 2. מאחר ואין חולק כי הרכב המעורב בתאונה היה חסר ביטוח חובה תקף במועד התאונה, חבה קרנית כלפי התובעת בכל סכום שייפסק לטובתה. כפועל יוצא זכאית קרנית לשוב אל הנתבע 2 בכובעו כצד ג', בתביעת שיבוב על מלוא הסכום בו תחוייב לשאת כלפי התובעת, הכל בהתאם להוראות חוק הפיצויים.

     

    טיב הפגיעה ושיעור הנכות הרפואית

18. ממקום התאונה לא פנתה התובעת לבית חולים או לקבלת טיפול רפואי כלשהו שכן חשבה לתומה כי עם מנוחה הכל יעבור. רק כעבור שישה ימים ב- 26/3/19, עם החמרה במצבה וכאביה, פנתה לרופא קופת חולים עם תלונות על כאבים בברך ימין, גב תחתון, מרפק ימין עם המטומות. התובעת עברה צילומים שלא הצביעו על פגיעה גרמית ובהמשך הופנתה לפיזיוטרפיה. בהמשך הופנתה לבדיקת MRI לברך ימין, אשר אבחנה קרע במיניסקוס.

     

19. לבדיקת התובעת מונה מומחה אורטופדי מטעם בית המשפט, ד"ר רן טיין אשר קבע בחוות דעתו מיום 6/1/21 כי בכל הנוגע לגב תחתון, לתובעת נותר: "טווח תנועה מוגבל מעט לכיפוף לפנים" ובאשר לברך ימין קבע: "רגישות באזרו המפרק הפטלופמורלי מימין דלדול שריר ארבע ראשי בצורה קלה...בהדמיה עדות לנזק סחוסי קל של הפיקה". בגין ממצאים אלו, אותם קשר המומחה לתאונה, קבע המומחה 2% בגין ע"ש תחתון ועוד 5% בגין ברך ימין. סך הכל נכות רפואית משוקללת בשיעור 6.9%. עוד קבע כי לא צפוי שינוי משמעותי בעתיד במצבה וכי ככל שתידרש לטיפולים רפואיים הרי שהללו כלולים בסל הבריאות. באשר לתקופת אי הכושר קבע: אי כושר מלא, 100% נכות זמנית למשך 3 שבועות ואי כושר חלקי 50% נכות זמנית, למשך 3 שבועות נוספים.

     

20. אף לא מי מהצדדים ביקש לזמן את המומחה הרפואי לחקירה נגדית על חוות דעתו. בכך הסכינו שני הצדדים עם קביעותיו וממצאיו ולא נותר לבית המשפט אלא לאמצם. בעניין זה אפנה להלכה בעניין ע"א 293/88 יצחק ניימן בע"מ נ' מונטי רבי (פורסם בנבו) בנוגע למומחה בית משפט:

    "... משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת..... לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהיעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן..." (הדגשה אינה במקור-א.ב).

     

     

     

     

    קורותיה ועיסוקיה של התובעת מאז תאונה ועד היום

21. התובעת צעירה רווקה המתגוררת בבית הוריה, בת 25 כיום, הייתה בת 23 במועד התאונה. התובעת סיימה תיכון אולם לא שירתה בצה"ל (כפי הנראה מטעמי דת) והחלה דרכה בשוק העבודה כבר בשנת 2016. בשנים הראשונות עבדה במספר עבודות ובשנים האחרונות עיקר עבודתה מתמקדת בעבודתה כמנהלת משרד לשווק נדל"ן מניב. בנוסף עבדה בימי שישי בעמותת אלו"ט בהוסטל לבוגרים על הספקטרום האוטיסטי. את עבודתה באלו"ט הפסיקה ב- 5/2020, כשנה לאחר התאונה ועם תחילת מגפה הקורונה. בנוסף, עד סוף 2018, מספר חודשים עובר לתאונה, עבדה בנוסף גם במשרה חלקית במשכן משה מרכז תורה וחסד, כמדריכה לילדים במסגרת חוג חברתי. כאמור, התובעת עובדת כיום אך ורק בעבודתה כמנהלת משרד. (עמ' 7-8 לפרוטוקול בהצטרף לדו"ח רציפות ביטוח שהגישה קרנית).

     

22. התובעת גורסת כי הפסיקה לעבוד בעמותת אלו"ט כתוצאה ישירה מהתאונה, מאחר ועבודה זו דרשה ממנה מאמץ פיזי וכעבור מספר חודשים לאחר התאונה החליטה לעזוב עבודה חלקית זו ממנה השתכרה 1,000 ₪ לחודש, עבור יום עבודה בשבוע. מעיון בדו"ח רציפות ביטוח עולה כי הפסקת העבודה באלו"ט נעשתה למעלה משנה לאחר התאונה, בסמוך לפרוץ המגפה ועל כן ספק אם מבחינה סיבתית היא קשורה במלואה לתאונה לנוכח ריחוק הזמנים והאילוצים החיצוניים שנכפו על המשק כולו עם שינוי העיתים. עם זאת, כפי שיוצג בטבלת השכר להלן, בשנים 2020-2021 לאחר שהפסיקה עבודתה באלו"ט שאכן היווה עבורה מקור הכנסה נוסף, גם אם חלקי בלבד, חלה ירידה בשכרה ביחס לשנים שקדמו לתאונה ובעיקר ביחס לשנת התאונה עצמה (2019), וגם מכך לא ניתן להתעלם.

     

    נתוני השתכרותה של התובעת עובר לתאונה ולאחריה 

23. מנתוני ההשתכרות שצירפה התובעת למוצגיה ומדו"ח ענף רציפות ביטוח שצירפה קרנית למוצגיה, להלן תמונת השכר המלאה והעדכנית אודות נתוני הכנסותיה של התובעת מכל מקומות העבודה בהם עבדה בכל שנה נתונה בשנים 2016 ועד מחצית ראשונה של שנת 2021, הן עובר לתאונה והן לאחריה:

    שנה	הכנסה שנתית מכל מקורות ההכנסה	הכנסה חודשית ברוטו-נומינלי
    2016 (1-12)	63,798 ₪	5,317 ₪-לפני התאונה
    2017 (1-12)	99,719 ₪.	8,310 ₪- לפני התאונה
    2018 (1-12)	97,156 ₪.	8,096 ₪-לפני התאונה
    2019 (1-12)	111,178 ₪	9,265 ₪-ת.ד. מיום 20/3/19
    2020 (1-12)	105,157 ₪	8,763 ₪-לאחר התאונה
    2021 (1-6)	49,826 ₪	8,304 ₪-לאחר התאונה

     

24. מאז התאונה חלפו שלוש שנים בקירוב. מטבלת השכר לעיל, ניתן להתרשם כי בשנה וחצי של שנת 2020 ומחצית ראשונה של שנת 2021, חלה ירידת שכר מסויימת ביחס לשנת 2019, היא שנת התאונה במהלכה עדיין עבדה במשרתה החלקית הנוספת באלו"ט (עד 5/20). ירידה זו נעה בין 5% לשנת 2020 ועד 10% ביחס למחצית שנת 2021. לא הוצגו נתוני שכר למחצית השניה של 2021. מחד גיסא, מדובר בצעירה שיש להניח כי עם השנים ממילא תשלים פער שכר זה, בין אם בהגדלת היקף משרה בעבודתה כמנהלת משרד שהיא עבודתה הראשית ובין אם בהשבחת שכרה עם הניסיון והוותק. מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם מן העובדה כי התובעת הפחיתה יום עבודה בשבוע, בעבודה עם אנשים עם מוגבלות שבהחלט ייתכן ודורשת פעילות, תנועה ומאמץ פיזי רב יותר מאשר עבודה משרדית, עבודה שהיוותה עבורה מעין השלמת הכנסה של 1,000 ₪ לחודש, סכום לא מבוטל עבור צעירה דוגמת התובעת. לאור האמור, בחישוב ראש הנזק של פגיעה בכושר השתכרות לעתיד, תילקח בחשבון נכות תפקודית בשיעור 5%.

     

25. באשר לבסיס השכר, אין כל סיבה לקפח את התובעת ולקבע אותה על שכר נמוך מהשכר הממוצע במשק כפי שמבקשת קרנית לעשות בסיכומיה. מדובר בצעירה חרוצה ושאפתנית, שכבר בשנת התאונה, רק שלוש שנים לאחר שהחלה דרכה בשוק העבודה, הגיעה להשתכר שכר של 9,265,המתקרב לשכר הממוצע במשק. אין כל סיבה להניח כי עם חלוף השנים וצבירת וותק וניסיון לא תגיע לשכר הממוצע ואף תעבור אותו. הנימוק לטענת קרנית נעוץ בעובדה כי התובעת לא רכשה השכלה אקדמית כלשהי. ראשית, מדובר בצעירה בת 25 שכל החיים לפניה ועוד אינספור הזדמנויות להשלמת לימודים והשכלה גבוהה ככל שתחפוץ בכך. שנית, החזקה שהתקבעה זה מכבר בפסיקה של שכר ממוצע במשק לקטינים וצעירים כבסיס שכר לחישובי העתיד, אינה מסוייגת רק לצעירים שרכשו השכלה אקדמית או טכנולוגית אחרת. משכך, החישוב בכל הנוגע לראש הנזק של פגיעה בכושר השתכרות לעתיד יעשה לפי נתון של השכר ממוצע במשק, העומד היום על כ- 11,000 ₪ ברוטו שהם 10,000 ₪ נטו (בהתחשב בנקודות זיכוי 2.75 לנשים).

     

     

    הפסדי שכר לעבר

26. לאור האמור לעיל, חישוב הפסד השכר לעבר יעשה לפי מחצית מההפרש האריתמטי בהשוואת שכרה לשנים 2020-2021 ביחס לשנת 2019 בה לא הייתה פגיעת שכר כלשהי (שהרי הפסקת העבודה באלו"ט נעשתה רק שנה לאחר מכן) בסך 9,000 ₪ במעוגל.

    פגיעה בכושר השתכרות לעתיד

27. אופן חישוב ראש נזק זה יעשה על פי הנתונים שהוצגו בתום הניתוח לעיל קרי: בסיס שכר של 10,000 ₪ נטו ו- 5% נכות תפקודית עד הגיעה לגיל 67 בתוספת 12.5% פנסיה כדלקמן: 10,000 ₪ X 5% X 286.35 X 1.125%= 160,000 ש"ח (במעוגל).

     

    עזרת הזולת

28. הלכה פסוקה, כי פיצויים בשל עזרה ייפסקו רק בהסתמך על ראיות שיובאו בפני בית המשפט, כאשר עזרה של בן משפחה אינה מזכה כדבר שבשגרה בפיצוי, ויש להוכיח כי חרגה מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. עקרון זה נקבע בשורה ארוכה של פסקי דין וביניהם בע"א 103/82, גדיר נ' מ"י, [פורסם בנבו] המאוזכר בספרו של המלומד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה שלישית הוצאת תמר), בע"מ 416 : "אמת נכון הוא, שכאשר בן משפחה נקלע למצוקה יש לצפות מבן זוגו, ואולי אף מבני משפחה אחרים, לעזור ולסייע לו ככל יכולתם. כאשר עזרה זו אינה חריגה מבחינת היקפה ומהותה מהעזרה המושטת על ידי בן זוג אחד לרעהו או בין בן משפחה אחד למשנהו במהלך חיים היום יום על תהפוכותיהם, ייתכן שאז אין לתרגם זאת למונחים כספיים". הלכה זו בה נדרש: 'מאמץ יוצא דופן וחריג מעבר למקובל בין בני משפחה' כדי לזכות בפיצוי חזרה על עצמה גם בענין פלונית" (רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (6.1.2015).

     

29. במקרה דנן, לא הובאו בפניי ראיות כלשהן לעזרת בני משפחה מיוחדת תדירה החורגת מהרגיל. אדרבא, אפילו אימה שהעידה מטעמה לא העידה דבר וחצי דבר בדבר עזרה מיוחדת שנאלצה להעניק לביתה בסמוך לאחר התאונה. כאמור, התובעת לא החסירה ימי עבודה בתקופת אי כושר ושבה לעבודה במתכונת רגילה ודומה כי לא נזקקה לאיזו עזרה מיוחדת בתקופה הסמוכה לתאונה. באשר לעתיד סבורתני כי לנוכח טיבה וטבעה של הנכות ושיעורה הנמוך, אין כל הצדקה לפסוק פיצוי בראש נזק זה לעתיד.

    הוצאות רפואיות ונסיעה לטיפולים

30. לאור ההלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא (2) 742, זכאית התובעת לקבל את הטיפול הרפואי הדרוש לה במסגרת קופת החולים בה היא חברה וזאת מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשמ"ד-1984. הפן השני של הלכה זו מחייב את הנפגע, למצות זכאותו לקבלת טיפול רפואי, במסגרת הרפואה הציבורית, ראה לעניין זה; ע"א 10/89 שבו נ' אילוז, פ "ד מו (21) 456, 462. ובענייננו, גלובאלי בעניין זה הן לעבר והן לעתיד בסך של 3,000 ₪ עבור הוצאות עודפות שהוציאה או ייתכן ותיאלץ להוציא לצרכי נסיעה וטיפול ואשר אינן מכוסות בסל הבריאות.

     

    כאב וסבל 

31. בראש נזק זה מצאתי לנכון לפסוק לתובעת פיצוי מלא בהתאם לסמכות בית המשפט עד נכות10% בסך של 18,000 ₪.

    סיכום לפי ראשי הנזק:

    • הפסד שכר לעבר 9,000 ₪.

    • פגיעה בכושר השתכרות לעתיד160,000 ₪

    • כאב וסבל 18,000 ₪.

    • הוצאות רפואיות גלובלי מעבר לסל בריאות3,000 ₪.

    • סה"כ: 190,000 ₪.

       

      סוף דבר

32. לאור כל המקובץ דלעיל, הנתבעת 1 תשלם לתובעת סך של 190,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% +מע"מ ואגרה.

     

33. הנתבע 2 בלבד, להבדיל מקרנית שהותירה את ההכרעה בעניין זה לבית המשפט, ישא בתוספת שכ"ט עו"ד לה זכאית התובעת בגין הצורך לנהל ההליך גם בסוגית החבות והנסיבות, בסך של 7% בתוספת מע"מ מתוך סכום הפיצוי כאמור בסעיף 32 לעיל. בנוסף, ובמסגרת תביעת השיפוי בהודעה לצד ג', חב הנתבע 2 במלוא סכום הפיצוי כאמור בסעיף 32 בהשבה לקרנית.

     

34. סכום פסק הדין, ישולם לתובעת על ידי הנתבעים בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

     

    ניתן היום, כ"ז שבט תשפ"ב, 29 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.