ח' נ' סואעד ואח'

צדדי ג'

1. כנפי עטלף שירותי אבטחה בע"מ, ח.פ. 513750216

ע"י ב"כ עו"ד ניהאל ריאן

2. עבדאללה סואעד

ע"י ב"כ עו"ד כנעאן בהא אלדין

רקע

1.התובע, יליד 1981, טען בתביעתו, כי בתאריך 1.10.11, עת ביקר בבית חולים המשפחה הקדושה/הנתבע מס' 3 (להלן: גם "בית החולים"), הותקף ע"י הנתבע מס' 1, אשר הועסק אותה עת ע"י הנתבעת מס' 2 כאיש בטחון במקום.

הנתבעת 2, חברת שמירה ואבטחה, אשר שירותיה נשכרו ע"י הנתבע 3, ועל כך אין חולק.

2.התביעה נגד הנתבע 1 הוגשה בעילה של תקיפה ונגד הנתבעות 2 ו-3 בגין אחריותם השילוחית למעשי הנתבע 1.

כן מייחס התובע לנתבעים (ואני מניח לנתבעים 2 ו-3) רשלנות בכך שלא הדריכו את הנתבע 1 לגבי אופן ביצוע עבודתו, לא הנהיגו שיטת עבודה, לא פיקחו על עבודת הנתבע 1 ו"התרשלו" (הכוונה ככל הנראה לנתבע 3 בלבד) בבחירת הקבלן המתאים לביצוע עבודות השמירה בשטח בית החולים.

3.אמנם אין בפני התובע טענה לנכות רפואית כלשהי, אך לטענתו הנתבע 1 הנחית עליו מכת אגרוף חזקה שהפילה אותו ארצה וגרמה לו לדימום בעין ימין וסחרחורות.

ההודעה לצד שלישי

4.הנתבע 3 שלח הודעת צד ג' נגד הנתבעים 1 ו-2. לטענת הנתבע 3, הוא התקשר בהסכם עם הנתבעת 2 לשם קבלת שירותי שמירה ואבטחה ממנה במתחם בית החולים. עפ"י סעיף 7 להסכם, הנתבעת 2, היא המעסיקה של הנתבע 1, אחראית לכסות כל נזק לרבות נזק גוף שייגרם למבקרי בית החולים, כתוצאה ממעשה או מחדל תוך כדי מתן שירותי השמירה על ידה ומטעמה. והרי, על פי הנטען בתביעה, התקיפה בוצעה על ידי הנתבע 1, שהינו עובד של הנתבעת 2.

בהגנתו, טען הנתבע 3, מלבד ההכחשה של עצם האירוע הנטען ונסיבותיו, כי אין עליו כל אחריות כלפי התובע הן משום שהותקף, עפ"י הנטען, ע"י הנתבע 1 המועסק על ידי הנתבעת 2, והן משום הפטור מאחריות בהתאם לסעיף 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

5.הנתבעים 1 ו- 2 הגישו הגנתם כאחד והתכחשו לטענת התובע אודות התקיפה ונסיבותיה. לטענתם, וכפי שעולה מעדות התובע עצמו במשטרה, מדובר בפורע חוק שהתעקש להחנות רכבו במקום אסור, ולא שעה לבקשת הנתבע 1 להזיז את רכבו ולהחנותו במקום המותר לכך. המשטרה החליטה בתום החקירה שלא להעמיד את הנתבע 1 לדין בשל העדר ראיות מספיקות.

6.בשלב מאוחר יותר, וככל הנראה נוכח ניגוד אינטרסים ברור, ייצוג הנתבעת 2 עבר לעו"ד אחר, אם כי ההגנה שהוגשה בשם שניהם נותרה על כנה (ר' הודעת הנתבעת 2 מיום 3.3.14; ר' גם החלטה מיום 23.6.14 תחת בקשה 8).

נסיבות התאונה

7.גרסת התובע פורטה בסעיף 6 לכתב תביעתו, ותמציתה כדלקמן:

התובע, המוכר כנכה עיוור, הגיע בתאריך 1.10.11 לבית החולים ברכבו שהיה נהוג על ידי אשתו, אשר הייתה מוזמנת לבדיקה רפואית אצל רופא נשים. על רכבו של התובע מוצג תג נכה. משהחניה לנכים בחניון החיצוני (שני מקומות חניה בלבד) הייתה תפוסה, המשיכה האישה בנהיגה לכיוון חצר חדר המיון כדי להחנות את רכבם ליד דלת צדדית הקרובה למעליות, אך רחוקה מדלת הכניסה הראשית, ובאופן שאינה מהווה הפרעה. או אז התקרב אליהם הנתבע 1 ודרש מהם ב"עצבנות ובקול רם" להזיז את הרכב לחניון התחתון. התובע ביקש ממנו שיירגע והראה לו כרטיס נכה והסביר לו שהוא עיוור, וביקש רשותו להשאיר את הרכב באותו מקום לזמן קצר מאוד, ומשלטענתו בוצעו אותה עת עבודות בניה בחניון התחתון, וחשש שרכבו יינזק. מה גם, בשל נכותו הוא מתקשה לחנות רחוק. הנתבע 1 ענה שוב

בעצבנות ובקול רם, ותוך שהוא מקלל: "זאת לא הבעיה שלי, תזיז את הרכב".

8.כעולה מפירוט הנסיבות בסעיף 6 לתביעה, באותו שלב גם התובע וגם אשתו היו מחוץ לרכב. אשתו, שחשה מפוחדת, נכנסה לרכב והתחילה לנסוע אחורה והתובע ביקש ממנה שתעזור לו קודם להיכנס לרכב ולהושיב אותו לפני שתיסע אחורה, "ואז פתאום וללא כל סימן ומבלי לדעת מאיפה זה בא לו, הנתבע מס' 1 הנחית על התובע מכת אגרוף בכל הכוח ישר לפנים, לעין ימין שלו. התובע נפל ארצה מעוצמת המכה, הרגיש מסוחרר, איבד שיווי משקל ולא יכל לקום. מכה ממש עצומה. אשתו הייתה ברכב המותנע יצאה לעבר התוקף והתחילה לצעוק עליו., צעקה לעברו: איך אתה מכה אדם עיוור בצורה כזו? ענה לה נתבע 1 [בערבית – ס"י]: אהה ומאלו עמא אילי ייעמי...", [שמשמעו "אז מה, שיתעוור" – ס"י].

לטענת התובע, לאחר התקיפה, הייתה התקהלות, ואנשים עזרו לו לקום והושיטו לו עזרה. בהמשך התובע הוכנס לבית החולים, נבדק על ידי רופא עיניים שמצא דימום בעין ימין והופנה למרפאת עיניים שבבית החולים הצרפתי בנצרת.

הראיות

9.בית המשפט הורה על הגשת תצהירי עדות ראשית, בהתאם לתק' 168 לתקסד"א.

מטעם התובע הוגש תצהירו (סומן ת/1), ותצהיר אשתו, ת.ח. (סומן ת/4); כן התיר בית המשפט הגשת מסמכים רפואיים אשר צורפו בזמנו לתביעה, אך נשמטו מצירופי התצהיר (ר' החלטה בעמ' 15), ואלה סומנו כחבילה אחת ת/2. בנוסף הוגשה תעודת עיוור של התובע, אשר סומנה ת/3.

מטעם הנתבע 1, שהוא גם צד ג' 2, הוגש תצהיר עדותו הראשית של הנתבע 1 בלבד, אליו צורף עותק מהודעת המשטרה בדבר סגירת התיק, משלא נמצאו ראיות מספיקות להעמדת הנתבע 1 לדין; וכן עותקים מהודעות התובע, אשתו והנתבע 1 במשטרה, אשר נגבו במסגרת חקירת תלונת התובע נגד הנתבע 1.

מטעם הנתבעת 2 ומטעם הנתבע 3 לא הוגשו תצהירי עדות כלל.

נסיבות האירוע כפי שהוכחו בפני

10.התובע, כמו גם אשתו, חזרו בתצהירי עדותם הראשית על נסיבות התקיפה, כפי שאלה פורטו בתביעה.

גרסת התובע ניתנה בהזדמנות קודמת, עת מסר הודעתו במשטרה. בחקירתו הנגדית שב התובע ואישר כל מה שנאמר בהודעתו במשטרה (עמ' 17, ש' 16).

גם בהודעתו במשטרה מסר התובע, כי לאחר ויכוח עם הנתבע 1 על חנייתו בשטח בית החולים, הלם בו הלה באגרופו באזור עין ימין שלו. כך גם מסרה אשת התובע בהודעתה במשטרה.

מאידך, הנתבע 1 הכחיש מכל וכל דבר התקיפה הנטענת. לטענתו, כלל לא תקף את התובע, ואילו התקיפה הנטענת אינה אלא בדיה של התובע שמניעיה בכעסו על הנתבע 1.

כך העיד הנתבע 1 בתצהירו:

"הנני להצהיר וכבר כאן כי מוכחש כל טיעון בגין תקיפת התובע זאת מטבע הדברים כי מעולם לא הותקף וכל מיזמו ותביעתו זויפו ובזימו על ידו מרוב כעס וממניעי שנאה נגדי שעשיתי את עבודתי נאמנה- על כך שמנעתי ממנו לצפצף על נוהלי הסדר במקום ובמיוחד חסימת חניית אמבולנס ללא שום פגיעה פיזית כלל וכלל, אולם התובע התעקש מאוד שלא לפנות את החניה אך ללא ויתרתי לו ומכאן זמם ויזם תיק זה נגדי". (הטעויות וההדגשות במקור – ס"י)

11.אקדים ואומר, הנני נותן אימון מלא בגרסת התובע באשר לתקיפה ולנסיבותיה. ההכחשה הטוטאלית של הנתבע 1 הייתה בעוכריו.

הוכח לפני, הרבה מעל לרף הדרוש במשפט האזרחי, כי התובע הותקף על ידי הנתבע 1 במכת אגרוף שהונחתה על אזור עינו הימנית.

הוכח בפני שהתובע עיוור. על כך העיד הוא בעצמו ועדותו נתמכת בתעודת עיוור שסומנה ת/3, אך לא רק. בית המשפט העיר, והדברים נרשמו בפרוטוקול, עת שהוצג תצהיר התובע לתובע על מנת שהלה יאשר את חתימתו: "הוא דקדק רבות וקירב את הדף שהוצג לעיונו עד למרחק כמעט אפס מפניו ורק לאחר מכן ענה על השאלה" (עמ' 16 ש' 7-8).

ב"כ הנתבעים ניסה, בחקירת התובע נגדית, להיבנות מהטענה כי התובע עיוור, ובכך לערער את גרסתו, אך תשובת התובע חיזקה עוד יותר את גרסתו ואת האמון שבית המשפט נתן בו:

"ש. אתה אומר שהרגשת חבטה בפנים ואתה לא רואה. איך אתה יודע מי פגע בך?

ת. הראיה שלי מצומצמת, זה כאילו אדם מסתכל מבעד צינור. בעין שמאל איני רואה בכלל ובעין ימין אני לא רואה לצדדים והראיה בעין ימין מצומצמת וזו העין (עין ימין) שעליה קיבלתי את המכה.

ש. אז אתה לא יכול להגיד באופן ודאי מי פגע בך, אם בכלל.

ת. אני הסתכלתי עליו ולא היה אף אחד חוץ ממנו וקיבלתי את המכה תוך כדי שאני מסתכל עליו" (עמ' 17 ש' 24 – 30).

12.התובע נשאל בחקירתו הנגדית, איך יתכן כי הנתבע 1 שעמד מולו, לטענתו, חבט בו בעין ימין, בעוד שהגיוני שהיה פוגע בו בעין שמאל, ועל כך השיב התובע תשובה פשוטה אך אמינה, הולמת ומשכנעת:

"מאיפה אני יודע?! ואולי הוא חבט בי ביד שמאל שלו ולא ביד ימין?! כשמישהו נותן מכה למישהו אחר הוא לא בדיוק מסתכל ומכוון איפה הוא נותן את המכה. הוא לא מתכנן זאת מראש" (עמ' 20, ש' 11-13)

13.גם התיעוד הרפואי שהוגש (חלק מ-ת/2) תומך בגרסת התובע. כאמור, התובע שנחבל בשערי בית החולים קיבל מיד טיפול רפואי באותו בית חולים. בדו"ח השחרור מחדר המיון (קבלה ב- 09:50, שחרור ב- 10:15) נרשם: "לפי דבריו הותקף על ידי שומר בית החולים". כן תוארה חבלה בלחי ימין, אודם מקומי והמטומה בלחמית עין ימין.

בדו"ח מיון נוסף מיום התאונה מחדר מיון עיניים בבית החולים הצרפתי (קבלה בשעה 10:45, שחרור בשעה 11:58), נרשם באשר לסיבת ההפניה: "נחבל על ידי אגרוף בעין ימין לפני שעה בבית חולים איטלקי לדבריו...".

הן תיאור הנסיבות והן תיאור החבלה תומכים בגרסת התובע ומחזקים אותה.

14.אשת התובע, שכאמור נהגה ברכב והתלוותה אל התובע, הייתה עדת ראיה לאשר התרחש. עדותה בתצהירה ובהודעתה במשטרה תמכו בגרסת התובע אף הן. האישה העידה בחקירתה הנגדית, כי אירוע התקיפה התרחש מרחק "חצי מטר" ממנה "מול העיניים" (עמ' 23, ש' 16-17).

בחקירתה הנגדית שבה ותיארה את אשר אירע. תיאורה הותיר עלי רושם אמין ומהימן ביותר:

"ת. הגעתי, עצרתי, רציתי לרדת כדי להיכנס לבית החולים. הגיע השומר, אמר לנו להזיז את הרכב מהמקום הזה. אמרתי לו שיש לנו כרטיס נכה והנכה עצמו נמצא אצלי ותמיד אנו חונים כאן ויש שלט נכה. עצרנו בצד באופן שאינו חוסם את כניסת האמבולנסים. הוא אמר לנו 'לא, תזיזו את הרכב לחניון התחתון'. אמר לי ' תורידי את הנכה ותרחיקי את הרכב לחניון התחתון'. אמרתי לו 'בסדר'.

בעלי א' אמר לו 'למה אתה עצבני?'. ענה לו 'אני לא עצבני, אני אומר לכם תזיזו את הרכב, זאת אומרת תזיזו את הרכב'. אז רציתי להזיז את הרכב אחורה. א' היה עדיין בחוץ, אז השומר תקף את א'. אני הייתי תוך כדי נסיעה אחורה ואז עצרתי, הרמתי בלם היד ויצאתי ופניתי לשומר ושאלתי אותו 'מה עשית?' אני הרי התחלתי להזיז את הרכב כדי לחנות בחניון התחתון'" (עמ' 21, ש' 25 עד עמ' 22, ש' 1).

15.אמנם נתגלתה סתירה בעדות האישה באשר לשעת הגעתה באותו יום לתחנת המשטרה לשם הגשת תלונה, בעוד שבחקירתה הנגדית השיבה כי הגיעה לתחנת המשטרה בשעת בין ערביים, בהודעתה במשטרה צוינה השעה 13:30.

עם זאת, אינני רואה בסתירה זו סתירה היורדת לשורש העניין, ובוודאי אין בה כדי לקעקע אמינות העדה והתובע. ניתן לייחס את הסתירה לעובדה שהתובע ואשתו חוו באותו יום אירוע טראומתי למדי, כך שזיכרון האישה, בעמדה על דוכן העדים, כ-5 שנים מאוחר יותר, באשר לשעת הגעתה לתחנת המשטרה יכול ובגד בה. כשהאישה עומתה עם הסתירה באשר לשעה, השיבה במידת רבת שכנוע "... בנסיבות בהן היינו, לא בדיוק היינו ערים למה שקורה איתנו. זה היה יום שבו היתה לנו מבוכה גדולה. אנשים ניסו להרגיע אותנו ולא הצלחנו להירגע" (עמ' 23 ש' 10-11).

מלבד זאת, דווקא ההשתלשלות הכרונולוגית של האירועים, כפי שעולה מהתיעוד שהוגש, הגיונית ואין בה סתירה פנימית. התובע שוחרר מבי"ח המשפחה הקדושה (הנתבע 3) בשעה 10:15, משם פנה לקבלת טיפול בבי"ח צרפתי, אף הוא בתוך העיר נצרת, ושוחרר בשעה 12:00 לערך; ומשם פנה לתחנת המשטרה בנצרת, והדברים עולים בקנה אחד עם זמני מתן עדות התובע (בשעה 13:10) ועדות האישה (בשעה 13:30).

16.ב"כ הנתבע 1 הקשה על האישה ושאל: "ש. את ברכב ונוסעת אחורה. איך ראית אם נסעת אחורה? לא הסתכלת אחורה כשנסעת אחורה?", והאישה השיבה , באופן ספונטני, אשר מחזק את מהימנותה:

"התובע לצדי מצד שמאל ואני חזרתי חצי מטר. בזמן הזה הם התווכחו ואז נתן לו את המכה. אז אני עצרתי. עוד לא הספקתי לחזור. הוא עדיין היה לידי. איך לא אשמע אותו?! אני גם מסתכל במראות" (עמ' 23 ש' 19-21).

17.גם ההדגמה שנתבקשה האישה לעשות באשר לאופן מתן האגרוף שנתן הנתבע 1 לתובע, ממנה עולה, כביכול, כי האגרוף הונחת על עין שמאל, ולא על עין ימין, אין בה כדי לסתור את גרסת התובע באשר לנסיבות התקיפה.

כך מצאו הדברים ביטויים בחקירת האישה:

"ש. במה הוא נתן לו מכה?

ת. נתן לו מכה עם היד שלו, בתנועת אגרוף וזה פגע בעין ימין שלו. הוא נכנס אחר כך למיון כדי לקבל טיפול וראו את הכל.

ש. את מסמנת עם אגרוף מלמעלה כלפי מטה ביד ימין.

ת. השומר הוא יותר גבוה מבעלי. מי עובד ביד שמאל?

ש. תדגימי בדיוק איך בעלך קיבל את המכה.

ת. (העדה מדגימה ביד ימין תנועת אגרוף מלמעלה כלפי מטה לכיוון עין שמאל של עו"ד כנעאן).

ש. הפגיעה הייתה מלמעלה מלמטה?

ת. בתנועת אגרוף מלמעלה למטה.

ש. האם זה היה בעין הזאת (מסמן בידו על עין שמאל)?

ת. כן." (עמ' 23, ש' 24 עד עמ' 24, ש' 1).

18.האישה הייתה עקבית בגרסתה כי המכה, או האגרוף, פגעה בעין ימין. כך גם עלה כאשר העידה בחקירה הנגדית: "הכל היה קשה לנו אחר כך כי בעין שמאל הוא לא רואה בכלל וקיבל את המכה בעין ימין" (עמ' 22, ש' 9). אין בהדגמה כדי להפריך גרסה זו או להשמיט את הבסיס הראייתי מתחתיה. הרי לא רק האישה והתובע העידו כי התובע נפגע בעין ימין. כך למדנו גם מהתיעוד הרפואי. אף הנתבע 1 בעצמו העיד כי גם הוא ראה את התובע שָֹׂם ידו על עינו הימנית (עמ' 30, ש' 27-28).

לדידי, הגרסה באשר לפגיעה מאגרוף מהנתבע 1 בעין ימין של התובע מוצקה למדי, ומבוססת היטב על חומר הראיות שהובא בפני.

19.מחקירת הנתבע 1 נגדית, עלה כי האירוע הנטען התרחש ביום העבודה הראשון שלו ושל הנתבעת 2 בשמירה בבית החולים. בחקירתו הנגדית תיאר הנתבע 1 בהרחבה יתרה את נסיבות האירוע, את הוויכוח שהתעורר בינו לבין התובע ואשתו באשר להחניית הרכב; ולבסוף העיד, כי:

"אני התביישתי מהקללות שלו והלכתי הצידה, התקשרתי למשטרה. פתאום אני שומע אחד מאחורי יושב ברצפה וצועק. בזמן הזה היא התחילה לנסוע אחורה, הבחורה. היא לא ירדה בכלל מהרכב, אלא רק אחרי שהתובע התחיל לצעוק. אני לא ראיתי למה הוא צועק. הסתכלתי אחורה. הוא עשה כאילו מישהו נתן לו סטירה והתחיל לצעוק. התקשרתי למשטרה, גם הם התקשרו. הכנתי קפה ושתיתי וצחקתי. הם ראו זאת. אני צחקתי על ההצגות שלו" (עמ' 28 ש' 26-31).

זהו בהחלט לב לבו של האירוע, ואם אכן התובע עשה "הצגה" כאילו נפגע בעינו, תמוה הדבר שגרסה זו לא מצאה לה כל זכר בהודעת הנתבע 1 במשטרה. בהודעתו במשטרה הסתפק הנתבע 1 בהכחשתו מכל וכל כי הוא תקף את התובע פיזית בצורה כלשהי. היה מצופה מהחשוד בתקיפה, הנתבע 1, לתאר בחקירתו במשטרה, תחת אזהרה, כי המתלונן, התובע, עשה "הצגה כאילו נפגע".

20.כעולה מעדות הנתבע 1 בחקירתו הנגדית, מלבדו הוא, התובע ואשתו, לא היו אנשים נוספים בקרבת מקום, (עמ' 30, ש' 20). עדותו זו מחזקת את המסקנה המסתברת כי מי שהיה במקום וסביר כי היכה בתובע הוא הנתבע 1, ולא אחר. אמירת הנתבע 1: "אם הוא לא רואה מי נתן לו סטירה, זו בעיה שלו" (עמ' 30 ש' 18), הינה אמירה תמוהה ומעוררת השתאות.

21.כאמור, אמון רב הנני נותן בגרסת התובע. גם הטענה כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין, שאין לפסוק על פיה, דינה להידחות. לעדות התובע, מלבד האמון הרב שנתתי בה, נמצא סיוע למכביר בחומר הראיות, ובפרט בתיעוד הרפואי ובעדות אשתו. לעומת זאת, אין אני נותן אמון בגרסת הנתבע 1, בין היתר, נוכח הכחשתו הטוטאלית לעצם הפגיעה בתובע.

הסתירות, לכאורה, עליהן מצביע ב"כ הנתבע 1 בסיכומיו, אינן סתירות של ממש ולמצער אינן סתירות היורדות לשורש העניין. לדוגמא, תמיהתו של ב"כ הנתבע 1 איך יתכן שהתובע, שטוען שהוא עיוור, יוצא מהרכב מצד ימין, מסתובב ומגיע לצד שמאל של הרכב, אינה במקומה. התובע העיד כי הוא רואה בקושי רב בעין ימין בלבד ואשתו העידה כי התובע יכול לצאת מהרכב ולהסתובב ולהגיע לצדו השני של הרכב, תוך שהוא נשען על הרכב, והדברים הגיוניים ומקובלים עלי.

22.נוכח המקובץ, הנני מקבל גרסת התביעה וקובע כי הנתבע 1 אכן תקף את התובע במכת אגרוף אשר פגעה בעין ימין של התובע.

23.בסיכומיו טען ב"כ התובע כי חבות הנתבע 1 קמה נוכח מעשה התקיפה; בעוד שחבות הנתבעת 2 קמה מכוח היותה המעסיקה של הנתבע 1, אשר כשלה במתן ההכשרה, ההדרכה וההנחיות איך לנהוג בסיטואציות דומות, וכן כשלה בהעסקת הנתבע 1 בתפקיד שומר מטעמה.

באשר לחבות הנתבע 3, טען ב"כ התובע כי אחריותו הינה שילוחית; כן הנתבע 3 היה צריך לצפות מצבים של ויכוחים בין השומרים מטעם נתבעת 2 לבין באי בית החולים, והיה עליו ליתן הנחיות איך לנהוג בסיטואציות כאלה, ולהדגיש בפניהם "שאין לקחת את החוק לידיים".

24.ב"כ הנתבע 1 העלה בסיכומיו טענות רבות באשר לפסוּל בהתנהגות התובע, ולביוּם היותו עיוור, וכי אין ליתן אמון בגרסתו באשר לתקיפה.

חבות הנתבע 1 והנתבעת 2

25. משהוכח בפני כי הנתבע 1 ביצע עוולת תקיפה כלפי התובע, הרי חב הוא לפצות את התובע בגין הנזקים שהוסבו לו עקב התקיפה. חבותו הישירה של הנתבע 1 במקרה כזה, ממשיכה להתקיים, גם אם יימצא המעסיק חב גם הוא, והדברים עולים מהאמור בסעיף 16 לפק' הנזיקין.

26.נוכח טענות ב"כ הנתבעת 2 באשר לחבות מעביד בגין מעשה שעשה עובדו, בהקשר לתחולת סעיף 13 לפק' הנזיקין, אביא להלן לשון הסעיף:

"13. (א)לענין פקודה זו יהא מעביד חב על משה שעשה עובד שלו –

(1) אם הרשה או אישרר את המעשה;

(2) אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו;

אולם –

(א) מעביד לא יהא חב על מעשה שעשה מי שאיננו מעובדיו אלא אחד מעובדיו העביר לו תפקידו בלא הרשאתו המפורשת או המשתמעת של המעביד;

(ב) מי שהיה אנוס על פי דין להשתמש בשירותו של אדם שאין בחירתו מסורה לו, לא יהיה חב על מעשה שעשה האדם תוך כדי עבודתו זו.

(ב)רואים מעשה כאילו נעשה תוך כדי עבודתו של עובד, אם עשהו כעובד וכשהוא מבצע את התפקידים הרגילים של עבודתו והכרוכים בה אף על פי שמעשהו של העובד היה ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד; אולם לא יראו כן מעשה שעשה העובד למטרות של עצמו ולא לעניין המעביד.

(ג)לעניין סעיף זה, מעשה – לרבות מחדל".

27.באשר לתחולת סעיף 13, טען ב"כ הנתבעת 2 בסיכומיו, כי התנאי הראשון של סעיף 13 מתקיים, אך לא פירט למה הכוונה בתנאי הראשון. סביר להניח שכוונתו לקיומם של יחסי עובד-מעביד, ואכן על כך אין חולק.

ב"כ הנתבע 2 הוסיף וטען כי "ספק גדול" אם מתקיים התנאי השני, שלהערכתי כוונתו לטענה כי בוצעה עוולה על ידי הנתבע 1 כלפי התובע. אלא שכאמור, בעניין זה הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע 1 אכן תקף את התובע, כך שגם תנאי זה מתקיים.

גם התנאי השלישי של סעיף 13, והוא שמעשה העוולה בוצע "תוך כדי עבודתו" של הנתבע 1, לא התקיים, לטענת ב"כ הנתבעת 2.

28.בחינת נסיבות המקרה מלמדת, באופן מובהק, כי מעשה התקיפה בוצע על ידי נתבע 1 תוך כדי עבודתו בשירות הנתבעת 2, ולצורך ביצוע תפקידו בשמירה. הלכה פסוקה היא כי גם אם העובד פעל בניגוד להוראות מעסיקו, אין בכך כדי לשלול אחריותו השילוחית של המעביד אם הוא פעל לצורך קידום עסקי מעבידו.

אין הכרח כי מעשיו של העובד אכן יקדמו את טובת עסקו של המעסיק; די בכך שהעובד התכוון לכך, ודי בכך שקידום עסקו של המעסיק נתפס בעיני העובד כפי שנתפס. משמע, די בקיומו של "מניע" אצל העובד, אשר ראה במעשה התקיפה כמכוון לקידום עסקו של מעבידו (ר' בהקשר זה דיון בפסק דין של כב' השופטת יעל הניג, ת.א. 51168/08 (ת"א),לוינטל נ' ברייה ואח' (26.1.13), סעיפים 31 עד 36 לפסק הדין והמקורות המאוזכרים שם).

29.ב"כ הנתבעת 2 טען עוד, כי מעסיק אינו אחראי על מעשה פלילי שבוצע על ידי עובד שלו.

נשאלת השאלה באם נתבעת 2 חבה כלפי התובע, אף כשמדובר בעוולת תקיפה שביצע הנתבע 1 כלפי התובע.

דומה כי ב"כ הנתבעת 2 נתפס לכלל טעות בטענתו הגורפת כי מעסיק אינו חב בגין מעשה פלילי שביצע עובד שלו. טענה זו יפה לימים עברו, בטרם ביטול הוראת סעיף 25 לפקודת הנזיקין. סעיף 25, שבוטל בתיקון מס' 10 מיום 10.8.05, התשס"ה-2005, שתחולתו 6 חודשים מיום פרסומו, פָּטַר מעסיק מאחריות שילוחית לתקיפה שתקף עובדו, אלא אם התירה מפורשות, או אישרר אותה. משכך, גם פסיקה קודמת אינה רלוונטית עוד.

30.נוכח המקובץ לעיל, ומשהתקיימו תנאי סעיף 13 לפק' הנזיקין, הגעתי לכלל מסקנה, כי הנתבעת 2 חבה, אף היא כלפי התובע, ביחד ולחוד עם הנתבע 1, בגין עוולת התקיפה שבוצעה ע"י הנתבע 1. חבות הנתבעת 2 מכוח אחריותה השילוחית למעשי הנתבע 1.

אחריות הנתבע 3

31.כאמור, הנתבע 3 טען לתחולת סעיף 15 לפק' הנזיקין.

סעיף 15 מורה כאמור:

"15. לעניין פקודה זו, העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה; הוראה זו לא תחול באחת מאלה:

(1) הוא התרשל בבחירת בעל חוזהו;

(2) הוא התערב בעבודתו של בעל חוזהו באופן שגרם לפגיעה או לנזק;

(3) הוא הרשה או אישרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק;

(4) הוא היה אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן עצמאי;

(5) הדבר שלעשייתו נעשה החוזה היה שלא כדין".

אין חולק, כי הנתבע 3 התקשר עם הנתבעת 2 לשם קבלת שירותי שמירה במתחם בית החולים; ואין חולק כי הנתבעת 2 הינה חב' עצמאית, וכי הנתבע 1 הועסק על ידה ולא ע"י הנתבע 3. משכך, חל הפטור על פי סעיף 15; למותר לציין שלא הובאה ראיה כלשהי, ואף לא עלתה טענה, לתחולת אחד מן החריגים של סעיף 15.

32.נוכח האמור, דין התביעה כנגד הנתבע 3 להידחות.

משנדחתה התביעה נגד הנתבע 3, הוא שולח ההודעה לצדדי ג', לא נותר אלא לדחות גם את ההודעה לצדדי ג'.

מכאן, הנני עובר לקביעת הפיצוי המגיע לתובע בגין עוולת התקיפה. אך יוער, כי התובע הגביל את הפיצוי הנתבע לראשי הנזק של כאב וסבל, הוצאות נסיעה ועזרת צד ג'.

כאב וסבל – נזק לא ממוני

33.ב"כ התובע טען בסיכומיו כי נוכח העובדה שמדובר במעשה תקיפה, אשר התבצע לנגד עיני אישתו של התובע, ונוכח העלבון וההשפלה שנגרמו לו, וחבלה של ממש בעינו הימנית, אשר נחבשה למשך שבועיים כך שלא יכול לראות כליל, הרי שיש לפסוק לתובע סכום משמעותי בגין כאב וסבל.

מנגד, טען ב"כ הנתבע 1, כי עלה מהראיות שהובאו, שבזירת האירוע לא היו אנשים מלבד התובע, אשתו והנתבע 1, כך שאין מקום לטענתו כי הוא הושפל לעיני הבריות.

34.בהתחשב בחומרת הפגיעה, ובפרט בנסיבות הפגיעה, והיות ומדובר במעשה תקיפה שבוודאי כרוך בהשפלה ורמיסה של רגשות התובע, הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה ע"ס של 14,000 ₪.

עזרת הזולת והוצאות נסיעה

35.מעבר לסכום זה, ובהתחשב בעובדה שעינו הימנית של התובע נחבשה למשך שבועיים, בהם חי בעלטה מוחלטת, ונוכח נכותו הקשה גם כך בעיניו, שאינה קשורה לתאונה, בהכרח הוא נזקק לעזרת צד ג' מוגברת, וכן להוצאות נסיעה לצורך קבלת טיפולים רפואיים בעקבות החבלה.

בגין אלה, אעמיד את הפיצוי, על דרך האומדנה, על סך של 3,000 ₪.

לסיכום

35.הנני מקבל את התביעה נגד הנתבעים 1 ו-2 ומחייבם, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בסך של 17,000 ₪.

לסכום הנ"ל יתווספו הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ בתוספת מע"מ.

הסכומים הנ"ל ישולמו לתובע, באמצעות בא כוחו, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

36.כאמור, דין התביעה נגד הנתבע מס' 3 ודין ההודעה לצדדי ג' להידחות.

בנסיבות, אינני עושה צו להוצאות בגין דחיית התביעה נגד הנתבע מס' 3, ובגין דחיית ההודעה לצדדי ג'.

כן, בנסיבות הנני פוטר את המודיע מתשלום יתרת אגרה בהליכי צד ג'.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג אלול תשע"ז, 14 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.