פלונית ואח' נ' דרכי נוער באר שבע עמותה ואח'

לפניי תביעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") בשל נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעקבות תקיפתה על ידי נתבעת 3. תובע 2, המוסד לביטוח לאומי, הכיר באירוע התקיפה כתאונת עבודה והוא מי ששילם וישלם לתובעת 1 גמלאות בעטיו. תביעתו (נגד נתבעת 3 בלבד) היא תביעת שיבוב לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי").

1. התובעת, ילידת 1975 (היום בת 44), היא גננת במקצועה שהועסקה במועד הרלוונטי בגן ילדים שבבעלות נתבעת 1, עמותת דרכי נוער באר-שבע (להלן: "המעסיק").

בתאריך 3.5.13 התובעת הותקפה על ידי נתבעת 3, אמם של שניים מילדי הגן (להלן: "פסחוב"). על פי כתב האישום [המתוקן] שהוגש נגד פסחוב, היא איימה על התובעת בכך שאמרה לה "תסתכלי עלי טוב טוב, תדעי שאני מסוכנת" וזאת בכוונה להפחידה או להקניטה, ומאחר שסברה כי התובעת דיברה אליה באופן הפוגע ברגשותיה. סמוך לאחר מכן, פסחוב גם תקפה את התובעת בכך שהפילה אותה ארצה, משכה ושרטה אותה (להלן: "התקיפה"). פסחוב הואשמה בעבירות של איומים ותקיפה הגורמת חבלה של ממש (לפי סעיפים 192 ו – 380 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, בהתאמה). היא הורשעה על יסוד הודאתה בכתב האישום [המתוקן] ובמסגרת גזר הדין הוטל עליה, בין היתר, לשלם לתובעת פיצוי בסך של 3,000 ₪ (לכתב האישום המתוקן, להכרעת הדין ולגזר הדין מתאריך 18.12.13 בת"פ 60380-07-13 ראו עמ' 14 ו - 1-4 לתיק המוצגים של פסחוב) (להלן: "פסק הדין הפלילי").

2. סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 (להלן: "פקודת הראיות") קובע כי "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי" [הדגשה אינה במקור]. אין מחלוקת כי על אף שפסק הדין בהליך הפלילי מבוסס על הודאתה של פסחוב ומבלי שהובאו ראיות, רואים את עובדות כתב האישום [המתוקן] כמוכחות כלפיה, והן חלק מהממצאים שבפסק הדין (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא(4) 327, 332 (1987)).

3. התובעת טוענת כי פסחוב ביצעה נגדה עוולה של תקיפה (סעיף 23 לפקודת הנזיקין), והיא אחראית לנזקי הגוף שנגרמו לה בעטיה. כמצוות תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, התובעת צירפה שתי חוות דעת רפואיות (בתחום הפסיכיאטריה ובתחום אף אוזן גרון) שלפיהן נותרה לה נכות משוקללת בשיעור של 43% בעקבות התקיפה. אך לא רק פסחוב אשמה בנזקי הגוף האמורים, אלא גם המעסיק (ונתבעת 2 המבטחת אותו בביטוח חבות מעבידים). זאת מאחר שיום לפני התקיפה התובעת הביעה לפני המנהלת שלה את חששותיה מפני פסחוב, אך זו לא הגישה לה סיוע ולא נקטה בכל פעולה כדי להפיג את הסיכון ואת פוטנציאל מימוש איומיה של פסחוב כלפיה. גם דקות ספורות לפני התקיפה, כשהתובעת שוחחה עם המנהלת בטלפון, וביקשה שתגיע לגן – זו לא שעתה לבקשתה. עילות התביעה נגד המעסיק נשענות על עוולת הרשלנות (סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין) והפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודה).

4. תובע 2, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), הוא גוף סטטוטורי הפועל על פי דין אשר כאמור הכיר בתקיפה כתאונת עבודה, וכתוצאה ממנה שילם וישלם לתובעת גמלאות בגין נכות מעבודה, לאחר שוועדה רפואית קבעה כי לתובעת נותרה נכות נפשית בשיעור של 32% [לאחר הפעלת תקנה 15 ב – 1/4]. תביעתו של המל"ל, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, היא לקבלת שיפוי של סכום הגמלאות והיא הוגשה נגד פסחוב בלבד (מאחר שנגד המעסיק אין לו עילת תביעה על פי הדין בהיותו מי ששילם לו תגמולי ביטוח. הדברים יפים גם כלפי המבטחת של המעסיק, נתבעת 2).

5. פסחוב אינה מתכחשת לאחריותה, אולם טוענת כי לתובעת חלק משמעותי בהתרחשויות, המצביע על כך כי מדובר במריבה משותפת במהלכה התובעת קנטרה אותה והיא גם זו אשר יצרה את המגע הראשוני באופן תוקפני (דחפה אותה ונתנה לה מכת אגרוף בכתף ימין), כך שיש להעמיד את תרומתה של התובעת להשתלשלות העניינים בשיעור של 40%.

6. המעסיק טוען, בתמצית, כי לא היתה לו כל יכולת למנוע את התקיפה, ומדובר באירוע פתאומי ובלתי צפוי שלא ניתן להטיל עליו אחריות בגינו. ככל שיימצא כי יש אחריות, אזי לכל הפחות יש להטיל על התובעת אחריות תורמת להתפתחות התגרה. כמו כן, נזקיה של התובעת אינם בשיעור הנטען על ידה, וממילא הם נבלעים בתגמולי המוסד לביטוח לאומי כך שלתובעת לא מגיע פיצוי ממנו בהיותו המעסיק במועד האירוע ולאור הוראות הדין בהקשר זה.

7. הנה כי כן, המחלוקת בין הצדדים היא הן בשאלת האחריות הן בשאלת היקף הנזק.

האחריות

8. אמירות כפי שנאמרו לכאורה ולא-לכאורה על ידי התובעת כלפי פסחוב לא היו, אינן ולא יכולות להיות ולו תירוץ, לא כל שכן סיבה או נימוק, להרמת יד ולאלימות. מהתמונה כפי שהצטיירה בבית המשפט מדובר למרבה הצער באי-הבנה, לכל היותר אמירה שאינה במקומה, אשר הובילה למחול שדים מיותר שבסופו נותרה אשה צעירה עם נכות, בעיקר נפשית. לא ניתן להתעלם מכך שבתקשורת טובה, שהיתה חסרה, ניתן היה לפתור את המחלוקת שהתגלעה במקום לפנות למחוזות שהדעת (והדין) אינם סובלים. אני קובעת כי לאור הרשעתה של פסחוב (שלא הגישה בקשה להביא ראיות לסתור את הרשעתה) היא אחראית לנזקיה של התובעת (שעוד יכומתו להלן), אין אשם תורם מצידה של התובעת להשתלשלות העניינים המצערת, וגם - למעסיק אין אחריות לאירוע המפתיע, החריג ויוצא הדופן או לתוצאותיו.

להלן נימוקיי;

היום שלפני

9. השתלשלות העניינים החלה יום קודם לתקיפה, בתאריך 2.5.13;

א. אין מחלוקת כי פסחוב הגיעה אז לגן הילדים, בשעות פעילות הגן, ושוחחה עם הסייעת, פנינה רמתי (להלן: "הסייעת") בעניין אישי שאינו קשור לעבודה. משהשיחה התמשכה, התובעת כעסה על הסייעת והעירה לה – בנוכחות פסחוב – שהיא מתבקשת להתמקד בהשגחה על ילדי הגן ולא בשיחה עם האם. השיחה אכן הופסקה, ופסחוב עזבה את הגן. התובעת אמנם טוענת כי העירה לסייעת כשפסחוב אינה נוכחת (פרוטוקול מתאריך 15.4.18 בעמ' 23 שו' 1-3. כל ההפניות הן לפרוטוקול זה אלא אם כן צוין אחרת), אולם איני מקבלת גרסתה זו מאחר שהן פסחוב הן הסייעת הצהירו והעידו לפניי כי ההערה הושמעה בנוכחותה (סעיף 2 לתצהירה של הסייעת ועדותה בעמ' 87 שו' 27-29; תצהירה של פסחוב בסעיפים 6-7 ועדותה בפרוטוקול הדיון מיום 24.4.18 [להלן: "פרוטוקול 2"] בעמ' 172 שו' 14-19).

אלא שפסחוב מוסיפה כי לא זו בלבד ששמעה את התובעת נוזפת בסייעת אלא שהתובעת הוסיפה ואמרה "מה את מדברת איתה היא סתם אחת". התובעת מכחישה אמירה מעין זו (עמ' 25 שו' 27-28) ומעדותה של הסייעת לא עולים פרטים שיכולים לתמוך גרסה זו של פסחוב (עמ' 88 שו' 1-11, עמ' 89 שו' 1-5 ראו גם עדותה של הסייעת במשטרה כפי שצורפה לתצהירה בעמ' הראשון בשו' 13). משמע כי אין הוכחה לכך שהתובעת אמרה אמירה שכזו, זולת עדותה של פסחוב שנותרה עדות יחידה של בעל דין נטולת סיוע, כשאין בידי הנמקה מדוע לסמוך רק עליה (סעיף 54 לפקודת הראיות).

ב. מכל מקום, פסחוב חשבה שנאמרה עליה אמירה לא-מחמיאה ובלתי הולמת, ובהתאמה היא מצאה לנכון להתקשר מאוחר יותר, פעמיים, לתובעת כדי להביע תרעומת על הדברים (פסחוב בסעיף 10 לתצהירה; התובעת בסעיפים 1.3-1.4 לתצהירה). התובעת טוענת כי בשיחה השנייה פסחוב גידפה אותה (סעיף 1.3 לתצהירה וגם בעדותה במשטרה). האם יש לכך תימוכין? הסייעת טוענת בתצהירה שהיתה עדה רק לשיחת טלפון אחת ובה היא שמעה את התובעת מסבירה בנימוס לפסחוב כי היא אינה יכולה להאריך בשיחה מאחר שהגן עדיין פעיל ושהיא תחזור אליה אחרי שעות העבודה (סעיף 3 לתצהיר הסייעת). אך בעדותה במשטרה שניתנה יומיים לאחר התקיפה הסייעת סיפרה שהיתה עדה דווקא לשתי השיחות, אולם בכל מקרה לא ציינה כי התובעת סיפרה לה בזמן אמת על גידופים וקללות שקיבלה לכאורה מפסחוב, דבר תמוה כשלעצמו, שכן מדובר במילים חריפות (לעדותה של הסייעת במשטרה בעמ' הראשון בשו' 5 – 9 ראו במצורף לתצהירה).

מאחר שהיתה עסוקה בעת שקיבלה את הטלפונים ולא היתה יכולה להאריך עמה בשיחה, התובעת התקשרה לפסחוב בסיום הפעילות בגן וקבעה להיפגש עמה למחרת היום, בגן (סעיף 1.3-1.4 לתצהיר התובעת). פסחוב אגב טוענת כי הפגישה לא נקבעה מראש, אלא כי היא התייצבה למחרת בגן מאחר שהתובעת יום קודם לכן ניתקה לה את טלפון פעמיים ולא אפשרה לה לדבר. בעניין זה אני מעדיפה את עדותה של התובעת (הנתמכת גם בעדותה של שוש עזרן, המנהלת שלה, אליה כפי שעוד יתברר היא התקשרה באותו ערב וביקשה שתשתתף בפגישה שנקבעה למחרת היום).

יום התקיפה

10. למחרת היום, התקיימה הפגישה המדוברת כאשר השתיים, התובעת ופסחוב, נכנסות לאחד מחדרי הגן, כשדלת החדר נשארה פתוחה. השיחה ביניהן לא עלתה יפה ומהר מאוד הן הבינו כי יש צורך בגורם שלישי, בכיר, שיתווך ביניהן, הלא היא שוש עזרן המנהלת של התובעת (להלן: "עזרן"). התובעת התקשרה לעזרן כדי לקבוע עמה פגישה משולשת (התובעת בסעיף 1.9 לתצהירה, פסחוב בפרוטוקול 2 בעמ' 164 שו' 16-34). לאחר ששיחת הטלפון הסתיימה, פסחוב טוענת כי השתיים פנו לכיוון הדלת, לצאת מהחדר (שם, בעמ' 198 שו' 22-26). התובעת טוענת בתצהיר כי פסחוב סגרה בשלב מסוים את דלת החדר שהיתה פתוחה, לעומת פסחוב הטוענת כי הדלת נותרה פתוחה לאורך כל זמן השיחה (שם, בעמ' 178 שו' 16-22). פרט זה לגבי סגירת הדלת לא נאמר על ידי התובעת בעדותה במשטרה, בחקירה הנגדית היא אישרה שלא ראתה את פסחוב סוגרת את הדלת אלא רק שזו סגורה (עמ' 18 שו' 31-32, עמ' 19 שו' 22-23), אך ממילא לא ראיתי בעניין זה (שגם הסייעת בסופו של דבר הגיעה לחדר והפרידה בין השתיים לא נשאלה לגביו), כמשמעותי להשתלשלות העניינים.

מכל מקום, כאשר הן הלכו לעבר הדלת, הסתובבה אליה פסחוב ואיימה עליה במילים "תסתכלי עליי טוב טוב תדעי שאני מסוכנת" אמירה זו היתה חלק מעובדות כתב האישום בו הורשעה פסחוב, ולא אמירה 'קלה' יותר בנוסח "אוי ואבוי לה אם תיפגע בילדים שלי בעקבות השיחה" כנטען על ידי פסחוב בסעיף 16 לתצהירה. בתגובה התובעת הודיעה לה שתזמין את המשטרה. בשלב זה עדיין לא היה מגע בין השתיים, וכאשר התובעת נשאלה מדוע לא זזה לאחור או קראה לסייעת כאשר ראתה שעיניה של פסחוב רושפות אש כנטען על ידה, השיבה כי מיד כאשר אמרה שתזמין משטרה קיבלה מפסחוב את המהלומה הראשונה ונפלה על הרצפה המומה (עמ' 21 שו' 17-21). כאשר נשאלה האם יכול להיות שבדרכן החוצה נגעה בפסחוב? השיבה "לא. לא. לא. אני מוחה, לא" (עמ' 35 שו' 3, שו' 25). גם כאן, העדות של פסחוב לפיה לכאורה התובעת היא זו שיזמה את המגע התוקפני הראשון כאשר נתנה לה מכת אגרוף בכתף, היא בגדר עדות יחידה נעדרת סיוע של בעל דין המעוניין בתוצאות המשפט.

אשם תורם

11. ומה בכל זאת הביא את פסחוב באופן שבו מצאה לאיים על התובעת באיום בגינו הורשעה "תסתכלי עלי טוב טוב, תדעי שאני מסוכנת" ואף להכותה, וזאת לאחר שכבר התקשרו לעזרן וכבר הוסכם כי תיקבע פגישה משותפת? התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי אמרה לפסחוב שהיא זו שבחרה עבור ילדיה את הגן, ואם לא טוב לה - היא יכולה לעזוב (עמ' 26 שו' 14-19, 29-32).

הגם שלטעמי הדברים מובנים מאליהם, אדגיש כי אין במילים אלו (גם אם מביאים בחשבון את האמירה מהיום הקודם אותה פסחוב חשבה ששמעה) ולו כדי להוות תירוץ להתפרצותה של פסחוב, ולו תירוץ לדחיפתה של התובעת כך שראשה נחבט ונחבל מהמשקוף של הדלת, ולכך שהתובעת מצאה את עצמה על הרצפה וכשבעודה שם פסחוב בועטת בה כשבין לבין גם מושכת בשערות ראשה (פסחוב עצמה בפרוטוקול 2, עמ' 166 שו' 17-19 , בעמ' 179 שו' 1 ובסעיף 18 לתצהיר פסחוב) (לתמונותיה של התובעת בבית החולים לאחר התקיפה ראו ת/13). בסופו של דבר, הסייעת הגיעה בעקבות הצעקות שנשמעו וניסתה להפריד ביניהן, בהמשך הוזמנה ניידת מד"א והמשטרה גם היא נכנסה לתמונה.

12. אני קובעת אפוא כי הרמת יד של התובעת על פסחוב עובר לתקיפה, לא הוכחה. פסחוב טוענת שהגישה תלונה במשטרה כי הותקפה על ידי התובעת, אולם אין בראיות אסמכתה לכך. היא גם טוענת שנפצעה – גם לכך לא הוצג תיעוד רפואי כלשהוא. אין באמירה של התובעת לגבי האפשרות הנתונה לפסחוב להוציא את ילדיה מהגן כדי להוות משום התגרות או קינטור העולים כדי "אשם תורם" כלשהו להתנהגותה של פסחוב ולתקיפה שהתרחשה מיד לאחר מכן.

המעסיק

13. התובעת טוענת כי פסק הדין בהליך הפלילי שהרשיע את פסחוב, כוחו יפה מכוח סעיף 42א לפקודת הראיות גם להוכחת אחריותו של המעסיק, בהיותו מי שאחריותו נובעת מאחריותה של פסחוב.

לא כך הוא; פסק הדין הפלילי קביל כראיה גם כלפי המעסיק, למרות שלא היה צד להליך. אלא, שהמעסיק לא יהיה מוגבל בהבאת ראיות לסתור את ממצאי ההליך הפלילי (בניגוד למורשע, חליפו או מי שחב בחובו הפסוק שיוכלו להביא ראיות לסתור רק ברשות בית המשפט ומטעמים מיוחדים שיירשמו - סעיף 42ג לפקודת הראיות וע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' מסעוד, פ"ד כט(1) 208, 218 (1974) בפסקה השנייה במלואה). המעסיק ממילא אינו חולק על הממצאים העובדתיים שבפסק הדין, אך מתנגד לבסס את אחריותו עליהם כאילו שיש בהרשעתה של פסחוב כדי להשפיע על אחריותו שלו. המעסיק לא היה חלק מההליך הפלילי, לא ניתן לו יומו בבית המשפט, הוא לא הודה בדבר, המעשים הפליליים שם אינם מיוחסים לו והוא צד זר למורשע. הגם שפסק הדין בהליך הפלילי קביל כראיה גם כלפיו, אזי מאחר שלמעסיק אין יחסים מיוחדים עם פסחוב (כיחסי שליחות, יחסי עובד-מעביד ולא כל קרבה משפטית אחרת שהתובעת יכולה לבסס עליה אחריות למעשיה של פסחוב), על התובעת להוכיח את עילתה נגד המעסיק באופן עצמאי.

14. השאלה מתי קמה אחריות בנזיקין של נתבע אשר במחדלו לא נקט באמצעי זהירות למניעת מעשה עברייני שבוצע על ידי צד שלישי נגד תובע נדונה בע"א 3510/99 ולעס נ' אגד – אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826 (2001) להלן: "פרשת ולעס"). על המעסיק מוטלת חובת זהירות מושגית לדאוג לעובדו לסביבת עבודה בטוחה, להדריכו בשיטות עבודה נאותות, להזהירו מפני סיכונים הכרוכים בביצוע העבודה ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הנדרשים (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229 (1993). אך יש צורך גם לבסס חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המיוחדות של המקרה. במסגרת המבחנים שנזכרו בפרשת ולעס ניתן לשקול האם הנתבע היה מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני (בהקשר זה בוחנים לא רק את הספונטניות של המעשה עצמו אלא גם את התנהגותו של העבריין עובר למעשה); האם התחרשו בעבר באותו מקום אירועים דומים; האם שכיחים בסביבה מעשים פליליים; האם המעשה העברייני היה שגרתי או חריג באופיו; האם למעסיק היו השליטה והפיקוח על העבריין או על המקום שבו בוצעה העבירה; האם בהתחשב במערכת היחסים בין התובע לבין הנתבע התובע היה יכול לסמוך באופן סביר על הנתבע כי זה ינקוט באמצעים סבירים לשמירה על בטחונו מפני עבריינים; האם ניתן ללמוד על קיומה של חובה מכלל הנסיבות של המקרה. ולא נס ליחו של השיקול בדבר מדיניות ציבורית שבגינו עשוי בית המשפט להימנע מלקבוע כי קיימת חובת זהירות (שם, בעמ' 842-843).

15. וביישום הדברים לפנינו; עזרן היא מי שבמועד התקיפה עבדה כרכזת גנים אצל המעסיק, והיתה אחראית בין היתר, על גן הילדים שבו התובעת עבדה. אין מחלוקת כי ערב התקיפה, התובעת התקשרה אליה, אך לגבי תוכן השיחה הגרסאות חלוקות. התובעת טוענת שהיא אמרה לעזרן במפורש שהיא חוששת, מאחר שלפסחוב רקע של אלימות כלפי אחת משכנותיה, ואילו עזרן טוענת כי התובעת לא אמרה לה כלל שהיא חוששת, אלא שהיא רק סיפרה לה שפסחוב כועסת ואינה מרוצה (עמ' 116 שו' 10-12), ושלמחרת תבוא לפגישה בגן. מבחינתה של עזרן, המצב לא הצטייר כחריג, שכן פגישות הן דבר שגרתי גם אם הן נערכות בעקבות כעס של הורה, הפגישה היתה אמורה להיות בגן (שנמצא בתוך מתחם בית ספר) וגם הסייעת היתה אמורה להיות נוכחת בשטח. לגופה של הבקשה היא הודיעה לתובעת שלא תוכל להגיע בשל פגישה קודמת שקבועה לה ושאם היא רוצה שתדחה את שעת הפגישה או שתקבע ליום אחר, אך התובעת אמרה לה שהפגישה תתקיים במועד שנקבע. כך עזרן.

16. כדי שהתובעת תספר לעזרן בערב שלפני התקיפה על חששותיה מפני פסחוב, היה עליה להיות מודעת להתנהגותה האלימה. התובעת העידה כי פסחוב אמנם לא איימה עליה ישירות, אך היא קיבלה מידע מהסייעת בשיחת טלפון שניהלה עימה ערב התקיפה.

א. לטענת הסייעת, ערב התקיפה פסחוב התקשרה אליה כדי להלין על התנהגותה המעליבה של התובעת כלפיה. במסגרת שיחה זו איימה פסחוב כי תהרוג את התובעת. פסחוב כמובן מכחישה אמירה מעין זו (פרוטוקול 2 בעמ' 194 שו' 23-33). ויש לציין כי פרט דרמטי זה גם לא הוזכר על ידי הסייעת כאשר מסרה עדות במשטרה בסמוך לאחר התקיפה (ראו עדותה כפי שצורפה לתצהירה). מכל מקום, את האיום לכאורה התובעת לא שמעה מהסייעת בשיחה שהתקיימה ביניהן ערב התקיפה, אלא רק בדיעבד (התובעת, בעמ' 24 שו' 18-23). ומשמע כי גם עזרן לא היתה יכולה לדעת ערב התקיפה על 'איום' זה.

ב. אשר למריבה שבין פסחוב לבין שכנתה – פרט זה הוא נכון. פסחוב אישרה כי לפני שנים הסתכסכה עם שכנתה והריב המילולי הגיע גם להרמת יד, ומאחר שמשפחתה של הסייעת מתגוררת באזור, נודע לסייעת על כך (פרוטוקול 2 בעמ' 196 שו' 1-14). אולם, האם הסייעת סיפרה לתובעת על אודות מקרה זה כך שהחשש של התובעת היה ממשי והיא מצאה לסבר את אוזנה של עזרן בכך?

זהו המקום לציין כי התובעת והסייעת הן קרובות משפחה – אחותה של התובעת היא גרושתו של אחיה של הסייעת, אם כי במועד האירוע השניים טרם התגרשו והיו פרודים (פרוטוקול 2, בעמ' 202 שו' 16 - עמ' 203 שו' 1). מן הראוי היה כי התובעת והסייעת שנתנה תצהיר מטעמה יציינו זאת בתצהירים שהגישו ולכל היותר בעת עדותן, ולא שהדברים יתגלו במקרה בחקירתה הנגדית של פסחוב. גם היא, פסחוב, שידעה על הקשר ביניהן, טוב היה לו היתה מספרת על כך לעורך דינה עובר לכתיבת תצהירה (ראו עדותה שבעמ' 188-189) ולא מלינה על כך רק בעדותה. לגופם של דברים, מעדותה של הסייעת בעניין תוכן שיחת הטלפון שלה עם התובעת ערב התקיפה, והאם סיפרה לה על אותו סכסוך שכנות מעברה של פסחוב השיבה: "לא זכור לי אם אני סיפרתי את זה" (עמ' 92 שו' 18-26 וכן ראו בעמ' 86 שו' 26-32; עמ' 87 שו' 3-4).

אין זה מיותר לציין כי בעדותה של הסייעת התגלו סדקים וסתירות כאשר בסעיף 2 לתצהירה היא הצהירה כי התובעת פנתה אליה כעוסה על כך שאינה עוזרת בגן, ואילו בחקירתה הנגדית השיבה "לא. פלונית [השם הושמט – מ.א.ק] לא כועסת" וניסתה לגמד את הלך רוחה של התובעת (עמ' 87 שו' 30-31). בסעיף 11 לתצהיר היא הצהירה שאמרה לתובעת לאחר התקיפה שפסחוב איימה להרוג אותה, אך בעדותה לפניי עלה לכאורה כי כבר בשיחת הטלפון ערב התקיפה סיפרה לה על אודות האיום להרוג אותה (עמ' 92 שו' 29 – עמ' 93 שו' 2, שו' 13-15) ומיד לאחר מכן תשובותיה נעו בין "לא זוכרת" ו"אין לי תשובה" (עמ' 93 שו' 5 ו- 19). מכאן הקושי להסתמך על דברי הסייעת כמחזקים את גרסתה של התובעת בעניין תוכן הפניה לעזרן. הגם שכך, מאחר שאין מחלוקת כי התקיימה שיחה בין התובעת לבין עזרן, היה זה על רקע שיחות הטלפון הלא-נעימות שהתקיימו בין התובעת לבין פסחוב. גם במשטרה התובעת העידה כי יידעה את פסחוב על כך שסיפרה להנהלה על הצעקות, ואילו כאשר נשאלה באופן מפורש במשטרה האם פסחוב איימה עליה בעבר היא השיבה בשלילה (נספח 2 לתצהיר, בעמ' 1 להודעה במשטרה בשו' 17-18, ובעמ' 2 שו' 6-7).

הנה כי כן, על רקע הפגישה המתוכננת, היתה אווירה עכורה שהתובעת רצתה לעדכן בה את המנהלת שלה ואולי גם לקבל את תמיכתה המקצועית. אך איני סבורה כי בשלב זה הביעה חשש לשלמות גופה, מעבר לחוסר הנעימות שבקיום השיחה.

17. השתלשלות העניינים שארעה למחרת היתה חריגה, בלתי צפויה ומפתיעה, ולא ניתן לבחון את הדברים במבחן התוצאה בלבד.

כך למשל, התובעת עצמה לא האמינה שזו תהיה ההתפתחות:

"כשאנחנו מדברים על גן חרדי אני לא חושבת, אני מצטערת, אני לא חשבתי גם כשהיא סיפרה זה לא יכול להיות אמתי... לא הסתכלנו על זה כאמתי. כאילו גם כשוש (עזרן – מ.א.ק) אמרה לי זה סתם וזה, אז חשבנו סתם וזה אבל בכל זאת אמרנו ננקוט איזה שהוא צעד ונשאיר את הדלת פתוחה. זה הכל" (עמ' 23 שו' 25-29). "לא האמנתי. לא האמנתי, פשוט, אני יודעת שאנחנו נשים חרדיות לא האמנתי את האמת אני אומרת לך" (עמ' 43 שו' 23-24)... "אני לא האמנתי, אתה יודע אנשים מדברים מדברים אומרים הם מדברים ולא עושים כלום אבל אני הייתי בטוחה שלא יקרה כלום. כאילו לא חלמתי אם אני הייתי חושדת וכי נראה לך שאני לא הייתי הולכת (למשטרה – מ.א.ק)? אבל אני לא חשבתי, אמרתי גם היא תגיד מה שהיא רוצה, זה לא זה, זה לא מתאים לנו" (עמ' 44 שו' 1-5).

וגם הסייעת –

"המגזר שאנחנו עובדים זה המגזר החרדי ובחיים לא היה הרמת ידיים, לא היה אלימות, לא היה שום דבר" (עמ' 94 שו' 9-10).

אין זה מיותר להוסיף את עדותה של פסחוב עצמה כי המעשה היה תגובה שהתרחשה כהרף עין, וזהו אינו מעשה אופייני לה (פרוטוקול 2, בעמ' 171 שו' 27-29, עמ' 172 שו' 24-25, סעיף 17 לתצהיר פסחוב). לציין כי לפסחוב אין רישום פלילי קודם (ראו תע"צ כפי שהוגשה בתאריך 19.10.17).

גם לפי עדותה של עזרן ב – 30 שנות הניסיון שצברה במערכת החינוך לא נתקלה בהתנהגות אלימה של הורה כלפי איש צוות (סעיף 4 לתצהירה). העידה לפניי גם גב' עליזה ביטון, מנכ"ל המעסיק, שגם מבחינתה מדובר באירוע חריג, לא צפוי, בין היתר על רקע העובדה כי האם מוכרת למערכת (עמ' 137 שו' 6-7 וסעיף 6 לתצהירה), מאחר שילדיה הגדולים של פסחוב גם הם התחנכו בגן זה (פסחוב, בפרוטוקול 2 בעמ' 192 שו' 26, עמ' 193 שו' 7-10).

18. הנה כי כן, כל המעורבים הישירים – התובעת, הסייעת, פסחוב ועזרן העידו כי זהו מקרה חריג, כך שלא היה מקום לשלוח מראש מאבטח או שומר, בפרט כאשר עזרן לא היתה מודעת לכל איום, אלא ראתה במקרה הליך שגרתי של הורה כועס המבקש להיפגש עם הגננת של ילדיו (שני ילדים היו לפסחוב בגן, ראו בפרוטוקול 2, עמ' 189 שו' 25). התובעת מלינה על מעסיקה כי אפילו אם הוא לא צפה תרחיש שכזה, עזרן היתה "צריכה לדעת במקרים כאלה מה לעשות ולא אני. אני אמרתי היא צריכה לדעת" (עמ' 44 שו' 20-21), אך כאמור ממכלול העדויות שנפרשו לפניי, ומאחר שלא נתקלו בהתנהגות כזו בעבר לא היה צפוי להיתקל בה גם עובר לתקיפה.

19. עוד התובעת מלינה על עזרן כי היא לא התייצבה בגן מיד לאחר שהיא התקשרה אליה בעיצומה של הפגישה עם פסחוב. אולם, התובעת ידעה מראש כי לעזרן קבועה פגישה אחרת ואין זו ציפייה סבירה כי היא תגיע באותו רגע, בפרט כשהתובעת עצמה מודה שלא היה בכך כדי לעזור, ומה גם שניתן פתרון חלופי של קביעת פגישה במועד קרוב, פתרון שהיה מקובל גם על פסחוב כבר באותו מעמד (עמ' 45 שו' 27).

20.לאחר התקיפה, עודכנה עליזה ביטון, מנכ"ל המעסיק, על אודותיה וקראה לאם לשיחה. במהלכה נזפה בה, הבינה ממנה כי היתה התלהמות כלשהיא מצד התובעת שהרגיזה אותה, אך דחתה טענתה זו שאינה מהווה כמובן סיבה לאלימות. פסחוב הורחקה באמצעות צו שניתן לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב - 2001 (שהוצא לבקשת התובעת במעמד צד אחד, ולאחר קיום דיון במעמד שני הצדדים הפך להדדי – ראו נספח 2 לתצהיר התובעת), ניתנה הוראה לשומר שלא להכניסה לגן, למסיבת הסיום של ילדיה היא לא הגיעה, ולאחר תום אותה שנת לימודים הוציאה אותם מהגן (עמ' 144 שו' 6-23).

21. כאמור, ככלל, מעסיק חייב לדאוג לביטחונו של עובד. אולם, תרחיש שבו אם שלכל היותר כועסת, המוכרת לצוות הגן משנים קודמות ושלא היו עמה בעבר כל היתקלויות חריגות, שעובר לאירוע העברייני לא היו על כך אינדיקציות למעסיק, תתייצב בגן ותכה את הגננת, הוא תרחיש פתאומי בלתי-צפוי וככזה, אין מוטלת על המעסיק חובת זהירות בנסיבות המקרה, ובהתאמה אין להשית עליו אחריות. יצוין כי שיקולים של מדיניות ציבורית עשויים גם הם למנוע קביעת חובת זהירות, שהרי למנוע מלכתחילה כניסת הורים לגן משמעה פגיעה בקטינים, והטלת חובה ללוות כל שיחה בשומר או מאבטח גם היא בלתי סבירה מבחינת העלויות הכרוכות בכך.

22. בשולי הדברים, תקנה 3 לתקנות הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) תשנ"ט – 1999 (שנחקקו במקומן של התקנות הקודמות שאליהן הפנתה התובעת ושאינן בתוקף) מחייבות מעסיק למסור לעובד, בין היתר, מידע על אודות סיכונים במקום העבודה, ולקיים הדרכה על אודות מניעת סיכונים. איני נדרשת לשאלה האם הגדרת "סיכונים" שם ["סיכוני בטיחות ובריאות הנובעים משימוש בציוד, בחומר, בתהליך ייצור או בכל גורם אחר, במקום עבודה"] כוללת את שהתרחש במקרה דנן, מהטעם שמדובר באירוע שלא ניתן היה לצפות אותו לא בפועל ולא בכוח, ובהתאמה לא ניתן היה לעדכן, להדריך או להזהיר את העובד לגביו.

23. התובעת מלינה על התנהלות ב"כ הצדדים שכנגד במהלך שמיעת הראיות. אולם, גם בא-כוחה לא טמן ידו בצלחת; הפרוטוקול משתרע על פני כ – 200 עמודים, חלקים נרחבים ממנו הם התנצחות בלתי-פוסקת ומיותרת בין ב"כ הצדדים, כך שכדי לקרוא אותו היה על בית המשפט לבור היטב את העיקר מהטפל.

מכאן לנזק. אחראית לו רק פסחוב נוכח הרשעתה, קיומה של עוולת תקיפה והיעדר אשם תורם מצד התובעת.

הנזק

הנכות הרפואית

24. לכתב התביעה התובעת צירפה 2 חוות דעת רפואיות שלפיהן נותרה לה נכות צמיתה בתחום אף-אוזן-גרון (19%) ובתחום הפסיכיאטריה (30%). חוות דעת נגדיות שהגישו הנתבעות הצביעו על כך שלתובעת לא נותרה כל נכות הקשורה לתקיפה.

25. לאור הפערים בין חוות הדעת, בית המשפט מינה שני מומחים רפואיים מטעמו, ד"ר נעה קרת בתחום הנפשי וד"ר ראובן בן-טובים בתחום אא"ג.

פסיכיאטריה

ד"ר קרת חיוותה דעתה כי בעקבות התקיפה התובעת פיתחה סימפטומים בתר-חבלתיים, ופחדים רדיפתיים מהאישה שתקפה אותה. בשל מצבה הנפשי היתה בשני טיפולים אצל פסיכולוג והחלה בטיפול תרופתי אצל פסיכיאטר (אותו הפסיקה בעקבות הריון וחידשה לאחר הלידה). מבחינה תעסוקתית, התובעת חזרה לעבודתה בגן, ובהמשך עברה לעבוד בגנים אחרים מה ששיפר להערכתה את הרגשתה ואת תפקודה. המומחית מציינת כי "תפקודה התעסוקתי/אקדמי - שמור" ותלונותיה של התובעת מתרכזות בפגיעה בתפקודה החברתי והמשפחתי. שיעור נכותה הצמיתה של התובעת הוערך על ידי המומחית ב – 15% לפי סעיף 34ב(2-3) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות"), בין "רמיסיה מלאה או קיום סימנים קליניים שארתיים, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה" לבין "רמיסיה, סימנים קליניים קלים, קיים צורך בטיפול תרופתי, קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה" (ראו חוות דעת ד"ר נעה קרת מתאריך 10.5.16).

אף-אוזן-גרון

התובעת התלוננה לפני ד"ר בן-טובים, מומחה בתחום אא"ג, על לקות שמיעתית באוזן ימין, על רעשים וצפצופים תמידיים באוזניה ועל אי יציבות וסחרחורת.

המומחה ציין כי במירב הבדיקות שנערכו לתובעת לאחר האירוע ואף במרפאתו, אכן נצפתה תבנית פגימה מבנית של תופית אוזן ימין, אולם תלונותיה הופיעו רק חצי שנה לאחר התקיפה, ומשום כך נותר ספק באשר לסיבה לממצא זה. עם זאת, מאחר שהתובעת נחבלה בראשה בעת התקיפה ואין כל מידע קודם על בעיות באוזניים, הנכות המומלצת היא בגין לקות שמיעתית כפי שנמצאה בבדיקת אודיומטריה שבוצעה כשנה לאחר התקיפה, אך שאינה מעניקה אחוזי נכות (ראו סעיף 72(1)(ג) לתקנות). אשר לטנטון שהוא ביטוי לנזק בשמיעה, ולאור הספק, המומחה העריך את הנכות בשיעור של 5%, מחצית מסעיף 72(4)(ד)II)) לתקנות. ולבסוף המומחה התייחס לתלונותיה של התובעת בגין אי-יציבות וסחרחורת וקבע כי אין ממצא של חסר נוירולוגי, בדיקת ENG/VNG ובדיקה פיזיקלית במרפאתו היו תקינות, ולפיכך אין עדות ללקות וסטיבולרית כתוצאה מהאירוע (ראו חוות דעת ד"ר ראובן בן-טובים מתאריך 9.5.16).

26. חוות דעת מומחה בית המשפט היא ראיה בין מכלול הראיות שלפני בית המשפט, והקביעה הסופית ביחס למצבו הרפואי של התובע מסורה לו. עם זאת, לחוות הדעת מטעם מומחה בית המשפט משקל רב, וכדבר שבשגרה לא יטה בית המשפט להתערב באותן קביעות המבוססות על הידע והמומחיות של איש המקצוע (ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (2008) בפסקה 5). במקרה דנן, יש ליתן לחוות הדעת את מלוא המשקל והמשמעות לאחר שהתובעת ופסחוב נסמכו עליהן בסיכומיהן (התובעת בסעיף 9 לסיכומיה, ופסחוב בסעיף 53), ואף לא אחד מהצדדים – כולל המעסיק שבסיכומיו חלק על חוות הדעת ושיעורי הנכות הקבועים בהן – לא הזמינו את המומחים להיחקר על אודות חוות דעתם, ולהתמודד עם מסקנותיהם. האמור הוא כאמירה כי אין הם חלוקים על קביעות אלה (ראו ת"א (ת"א) 1214/09 פלוני נ' שושני (2014) בפסקה 37). אוסיף כי בעניין הנכות הפסיכיאטרית, הערכת המומחית לפיה הפגיעה בתפקוד אינה מתמקדת במישור התעסוקתי עולה בקנה אחד עם נתוני השכר של התובעת לאורך השנים לאחר התקיפה כפי שעוד יפורט.

על כן, נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת בעקבות התקיפה עומדת על 19.25% (15% בתחום הפסיכיאטריה ו – 5% בתחום אא"ג).

בסיס השכר

27. התובעת החלה לעבוד כגננת אצל המעסיק בתאריך 19.8.12. עד לסוף שנת 2012 שכרה החודשי הממוצע בערכים להיום עמד על 4,400 ₪ (17,237 : 4.3 ח', צמוד), ובחודשים ינואר-אפריל 2013 היא השתכרה שכר חודשי ממוצע בערכים להיום של 4,820 ₪ (18,850 ₪ : 4 = 4,710 ₪, צמוד) (ראו נתונים מצטברים בתלוש חודש דצמבר 2013 ובתלוש חודש אפריל 2013, נספח ב לתצהיר עדותה הראשית של עליזה ביטון, מנכ"ל המעסיק (להלן: "ביטון")).

בהערת סוגריים; לפי דוח רציפות ביטוח (מסמך 19 לתיק מוצגי פסחוב), התובעת עבדה בחודשים אפריל-מאי 2013 גם במקום עבודה ששמו "מרכז גני הילדים" והשתכרה בממוצע לחודש סכום של 2,500 ₪ (4,896 :2, צמוד). התובעת לא הזכירה ולא פירטה מהו מקום עבודה זה, ועל פניו מדובר בעבודה זמנית, חד-פעמית. מכאן, שבסיס שכרה של התובעת עובר לתקיפתה יהיה כשכרה אצל המעסיק בלבד 4,820 ₪ (התובעת קיבלה מהמעסיק סכום חודשי דומה גם בשנת 2012, והסכום גם עולה בקנה אחד עם שליש מהשכר הרבע השנתי ששימש את המוסד לביטוח לאומי בחישוביו).

הפסדי שכר בעבר

28. ניתן לחלק את תקופת העבר ל – 6 תקופות:

א. תקופה 1: חודש מאי 2013

התקיפה ארעה בתאריך 3.5.13. לאחריה, ניתנה לתובעת תעודת אי-כושר למשך 15 ימים (נספח 4 לתיק מוצגי התובעת), ועיון בתלוש השכר של חודש מאי 2013 אכן מעלה כי היא נעדרה מעבודתה ועבדה בחודש זה 15 ימים (ראו גם עדותה בעמ' 48 שו' 19-20). שכרה בחודש מאי עמד על 2,420 ₪ בלבד (2368 ₪ צמוד), וההפסד לעומת בסיס השכר עומד על 2,600 ₪ (2,420 – 4,820 בצירוף ריבית מאמצע התקופה) [במעוגל].

ב. תקופה 2: 1.6.13 – 31.10.15 (מהמועד שבו חזרה לעבודתה ועד לעזיבתה)

ב.1 התובעת שבה לעבודתה באותו גן במהלך חודש מאי 2013 ולאחר שהסתיימו ימי אי-הכושר, והמשיכה לעבוד ברצף עד לסוף אוקטובר 2015 (סה"כ 25 חודשים [לאחר ניכוי 4 חודשי חופשת לידה]). שכרה המצטבר, צמוד להיום לכל התקופה הזו עמד על 156,690 ₪ (ראו נתונים בתלושי השכר של חודשים יוני-דצמבר 2013, הסכום המצטבר של חודש דצמבר 2014 והסכום המצטבר של חודש אוקטובר 2015 צמודים), וכשהוא מחולק ב- 25 חודשים, שכרה החודשי של התובעת עמד על 6,270 ₪. לעומת בסיס שכר של 4,820 ₪, אין הפסד (אלא עלייה בשכר של 30% בממוצע).

ב.2זהו המקום להתייחס לטענתה של התובעת כי התפטרה בשל קושי נפשי לבוא מידי יום למקום שבו ארעה התקיפה, ובשל התנכלות מצדה של ביטון.

במהלך שנתיים וחצי התובעת המשיכה לעבוד באותו הגן. ממכתב ההתפטרות שכתבה התובעת בתאריך 10.10.15 היא מנמקת התפטרותה בכך ש"היות ולא הצלחתי למצוא סידור הולם לבני, וכן חוסר יכולת להתמודד עם הלחץ הנפשי שקיים לי כרגע; ולכן אני נאלצת להישאר בבית ולטפל בבני לבד" (נספח א לתצהירה של ביטון). הנה כי כן, הסיבה הראשונה המוזכרת במכתב ההתפטרות של התובעת היתה רצונה להיות עם בנה התינוק. בעדותה אישרה כי עם שובה לעבודה לאחר חופשת הלידה, חברה שמרה על בנה אולם בשלב מסוים כבר לא ניתן היה להמשיך בסידור זה (עמ' 51 שו' 1-8). אין לכך כל קשר לתקיפה.

אשר לטענתה של התובעת כי לאחר שובה מחופשת לידה בחודש יוני 2015 המנהלת ביטון הרעה לה את תנאי עבודתה, טענה זו נדחית. הדבר לא בא לידי ביטוי במכתב הפיטורין, והתברר כי המשמעות של אותה הרעת תנאים לא היתה פגיעה בשכר, כי אם מעבר מלוח חופשות של משרד החינוך ללוח חופשות לפי "תלמוד תורה" שהוא לוח חופשות מעט שונה, בעיקר בתקופת החגים ובסוף החופש הגדול. התובעת לא היתה יכולה להצביע על מספר ימי העבודה שאותם היא היתה עתידה להפסיד בשל לוח חופשות אחר, ולמעשה אין תימוכין לטענה זו, בפרט משהעידה ביטון כי התובעת עבדה לאורך כל השנים ממילא לפי לוח החופשות של "תלמוד תורה" וכי ההבדלים בין לוחות החופשה הם של 4-5 ימים בלבד (עמ' 150 שו' 5-32). גם הסייעת שהעידה לפניי לא זכרה שבוצע שינוי בלוח החופשות, ולציין כי ההתנכלות שלכאורה התובעת חוותה, לא נמסרה למומחית בית המשפט.

באשר למצב הנפשי שאליו התייחסה התובעת במכתב ההתפטרות, לטענתה במשך השנים שלאחר התקיפה התקשתה לחזור לחדר שבו הותקפה. הגם שכך, היא לא ביקשה להפחית משעות עבודתה, לא ביקשה לעבור לעבוד בגן אחר, ולטענתה רק אמרה כי קשה לה וציפתה כי המעסיק יעשה מעשה (עמ' 52 שו' 5-18). הסייעת לא זכרה כי התובעת אמרה לה שלא טוב לה בגן והיא רוצה לעזוב, ההורים לא התלוננו על תפקודה לאחר התקיפה ולא היה שינוי בהתנהגותה (עמ' 89 שו' 15-32, עמ' 90 שו' 15-18). ועוד נמצא כי בסמוך להתפטרותה, התובעת החלה בהשלמת לימודיה לקראת תואר ראשון בחינוך במכללת "חמדת הדרום" (ראו אישור להענקת תואר "בוגר בהוראה" שלפיו התובעת סיימה את חובותיה בתאריך 30.10.16, נספח לסיכומי התובעת ועדותה של התובעת בעמ' 74 שו' 11 כי למדה במשך שנה).

ב.3 בשקלול כל האמור, איני סבורה כי הגורם הדומיננטי להתפטרותה של התובעת היה הקושי שלה להמשיך ולהגיע מידי יום למקום שבו הותקפה. אגב, היא סיפרה על אודות קשייה אלו לפסיכיאטרית (ראו בעמ' 4 [מתחת לכותרת "תלונותיה כיום" בנקודה הרביעית] ובעמ' 5 בפסקה הראשונה לחוות הדעת) וגם ביטון אישרה בעדותה כי התובעת הציפה את הדברים (עמ' 144 שו' 24-27, עמ' 148 שו' 18-19, שו' 22-25). התרשמתי כי קושי זה, בשילוב הגורמים אחרים שהוזכרו - העדר סידור לתינוק והשלמת לימודים, זירזו את החלטתה לעזוב. אני מעריכה ב – 25% את תרומת מצבה הרגשי של התובעת לאחר התקיפה להחלטתה לעזוב. לא התרשמתי כי ביטון התנכלה לתובעת נוכח הגשת התביעה, למעט פליאה על הגשתה, שכרה לא נפגע ולא היתה מניעה להמשך עבודתה אלמלא בחרה להתפטר (ביטון, בעמ' 149 שו' 5-10).

ג. תקופה 3: 1.11.15 -17.2.16 (ממועד עזיבתה את המעסיק ועד תחילת עבודה חדשה)

כשלושה חודשים וחצי לאחר שעזבה את המעסיק, התובעת החלה לעבוד במשרד החינוך. הפסדיה בתקופה זו עד ששוב החלה לעבוד הם 17,500 ₪ (4,820 ₪ * 3.5 ח', בצירוף ריבית מאמצע התקופה). מאחר שהתקיפה תרמה רק ב – 25% להחלטתה לעזוב, יש לפצותה בסכום של 4,400 ₪ (במעוגל).

ד. תקופה 4: 18.2.16 -31.8.16 (תקופת העבודה במשרד החינוך כגננת ממלאת מקום)

התובעת הועסקה במשרד החינוך לתקופה קצובה החל מתאריך 18.2.16 ועד 31.8.16 בעבודת הוראה, כממלאת מקום (ראו מכתב מתאריך 2.5.16, נספח 9 לתצהיר התובעת). בהתאם לנתון המצטבר שבתלוש חודש יולי 2016, התובעת השתכרה שכר חודשי של 4,680 ₪ (24,156 : 5.3 חודשים, צמוד) (ראו נספח 9 לתצהיר התובעת). ההפרש בין שכר זה לבין בסיס השכר (4,820 ₪) הוא מזערי, גם בהתחשב בכך שמצבה הרגשי תרם רק 25% לעזיבתה, ועומד על 50 ₪ (כולל ריבית מאמצע התקופה).

ה. תקופה 5: 1.9.16- 31.8.17 (תקופת ביניים בת 12 חודשים)

בסוף חודש אוקטובר 2016 התובעת סיימה את לימודיה האקדמיים. לפי תצהירה היא לא עבדה עד לאמצע חודש דצמבר 2016 שאז שולבה במסגרת משרד החינוך בעבודה זמנית כגננת מחליפה. לא הוצגו תלושי שכר מעבודתה זו, לא ברור עד מתי שימשה גננת מחליפה ומה היה שכרה החודשי. מאחר שזהו נזק מיוחד, שלא הוכח, אין הפסד בר-פיצוי, אלא לתקופה הקצרה שבתחילתו (עד אמצע דצמבר 2016) שאז לא עבדה - 4,300 ₪ (4,820 ₪ * 25% * 3.5 ח' = 4,200 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה).

ו. תקופה 6: 1.9.17- היום

החל מחודש ספטמבר 2017 התובעת מועסקת במשרד החינוך כמחליפה של גננת שיצאה לחופשה ללא תשלום (עמ' 56 שו' 15-18). תלושי שכר החל מחודש דצמבר 2017 ועד לחודש מאי 2018 מעידים על שכר חודשי ממוצע, צמוד להיום, של 9,870 ₪ לחודש (ראו הסכומים שבתלושי השכר שהוגשו בצירוף לסיכומי התובעת, בחלוקה ל – 6 חודשים). לעומת בסיס השכר מדובר בעלייה של למעלה מ – 100% בשכר החודשי, וברי כי אין הפסד.

יש להניח כי גם לפני תלוש השכר של חודש דצמבר 2017 (שהוגש רק העמוד הראשון בו, כפי הנראה מתוך שני עמודים) התובעת השתכרה סכום דומה. אף אם לא כך הוא הדבר, עסקינן בנזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות, ומשלא הוגשו תלושי השכר לחודשים ספטמבר-נובמבר 2017, לא הוכח הפסד ואין פיצוי.

ז. סך ההפסדים עומד אפוא על 11,400 ₪ (סעיפים 24 (א-ו)) [במעוגל].

הפסד כושר השתכרות

29. מניתוח הנתונים לגבי תקופת העבר, ובמשך למעלה מ – 6 שנים שחלפו מאז התקיפה עולה כי התובעת השביחה את שכרה גם תוך כדי עבודתה אצל המעסיק ובאופן ניכר לאחר שעזבה. עם המעבר למקום עבודה חדש היא העידה כי היא אכן מרגישה יותר טוב (עמ' 72 שו' 10). הדבר בא לידי ביטוי גם בהתרשמותה של מומחית בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה ובחוות דעתה לפיה הפגיעה הנפשית אינה בליבת התפקוד התעסוקתי או האקדמי, כי אם מחוצה לו - במסגרת החברתית והמשפחתית. לא מצאתי בטנטון (שבעטיו אחוזי הנכות נמוכים משמעותית מהפגיעה הנפשית) כגורם המפריע לתפקודה של התובעת בעבודתה, כשגם התובעת נתנה לכך ביטוי שולי בתצהירה (סעיף 5.7).

אין אפוא בסיס לדרישת התובעת לפיצוי לעתיד בסכום של כ – 1.2 מיליון ₪. לכל היותר, למשך 23 שנות העבודה שעוד נכונו לתובעת, פיצוי גלובאלי בסכום של 50,000 ₪ ישקפו את הפגיעה בכושר השתכרותה. מצד אחד נראה כי השפעת הנכות הנפשית על הפגיעה בכושר השתכרותה של התובעת נמוך מ – 19.25% שיעור נכותה הרפואית. מצד שני, משרתה במשרד החינוך אינה מובטחת שכן מדובר בהחלפה ולא בקביעות (לפיצוי גלובאלי כאשר יש קושי להעריך את המשתנים השונים שבחישוב אריתמטי ראו ע"א 8602/11 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' גדרון (2012)).

פנסיה

30. הפסדי הפנסיה לעבר יחושבו לפי 12% מהפסד השכר ואילו לעתיד לפי 12.5% (ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (2014); ת"א (חי') 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר (2013); סעיף 6(ד) לצו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז – 1957, י"פ 6302 וצו הרחבה בדבר הגדלת ההפרשות לביטוח פנסיוני במשק 2016 לפי חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז – 1957).

עסקינן בסכום של 7,600 ₪ ([11,400 ₪ * 12%] + [50,000 ₪ * 12.5%] (במעוגל).

עזרת הזולת

31. לא צורפו ראיות המעידות על נטילת עזרה בשכר בכל מועד שלאחר התקיפה ועד היום. למרות זאת, חוות הדעת של מומחית בית המשפט אכן מציינת את השפעת הנכות על תפקודה של התובעת בין כתלי הבית, ומחוצה לו במסגרות חברתיות.

התובעת הצהירה כי עובר לתקיפה היתה אדם עצמאי אשר מילא בעצמו אחר צרכיו וצרכיי משק ביתו. בעקבות התקיפה נפגעה יכולתה לתפקד באופן עצמאי, והיא נזקקת לסיוע הזולת, בעיקר מבן זוגה, בפעולות בסיסיות. גם במטלות משק הבית היא מקבלת סיוע רב מבן זוגה, והיא אינה מסוגלת לצאת מביתה ללא ליווי, לרבות לעריכת קניות. הגם שהעזרה לה היא נזקקת ניתנת לה על ידי בן משפחה, אין בכך לשלול את זכותה לקבל את ערכה.

בן זוגה של התובעת הצהיר כי לאחר התקיפה החלה התדרדרות בתפקודה של רעייתו עד שכל מטלות משק הבית והטיפול בילדים עברו אליו, בניגוד לתפקודה קודם לכן. כשיצאה מהבית, אף נדרשה לליווי מפחד שמא תותקף פעם נוספת. לאחר ששמעתי את חקירתו הנגדית של בן הזוג, דומה כי תיאוריו באשר לאי-תפקודה של רעייתו הם על דרך ההפרזה; הגם שכך, מקובל עליי כי בתקופה הסמוכה לתקיפה התובעת היתה מושפעת מהאירוע והסתגרה בתוך עצמה, אולם לאחר שבועיים (ולא לאחר חודש-וחצי חודשיים כפי שהעיד בעמ' 98 שו' 22-29) היא חזרה לעבודתה ובחלוף הזמן, השפעות התקיפה התמתנו. בן הזוג ביקש לצייר תמונה לפיה התובעת אינה עושה דבר בניהול משק הבית, אינה מטפלת בילדיהם ושוכבת בבית במיטה באפס מעשה לאחר שובה מעבודתה (במשרה שבין השעות 8:45 ועד 16:00). אולם, מתברר כי התובעת היא עדיין גורם דומיננטי בחיי המשפחה, היא משוחחת עם ששת הילדים (שלמועד העדות היו בגילאי 3-18) (עמ' 99 שו' 21) ומשתתפת מידי פעם באירועים ("קצת") (עמ' 101 שו' 20-31). לדברי בן הזוג הוא מלווה את רעייתו בבוקר לעבודה, ואילו חברה מלווה אותה בחזרה (עמ' 103 שו' 3-21), אולם אפילו התובעת לא טענה זאת (לדבריה, שכן שהוא נהג מונית נהג לקחת אותה לעבודה – עמ' 65 שו' 18-20). בן הזוג גם טען כי הכנסותיהם נפגעו "במידה ניכרת" (סעיף 7 לתצהירו), אולם כבר נקבע כי שכרה של התובעת לא נפגע, נהפוך הוא, ואין גם כל ראיה אובייקטיבית המעידה על ירידה בשכרו בשל עזרה שלכאורה העניק לרעייתו. אין ביכולת בית המשפט לבסס קביעות על סמך עדותו המגמתית.

מתצהירה של הסייעת עולה כי לאחר התקיפה היא סייעה לתובעת במישור האישי - עזרה לה לקום מהמיטה ולהתקלח כאשר לא היתה מסוגלת לעשות כן (סעיף 12). אלא שמחקירתה הנגדית בבית המשפט מתברר כי מדובר לכל היותר בסיוע לפרק זמן קצר, במטלות משק הבית, וטרם שהתובעת חזרה לעבודה (קרי, שבועיים לכל היותר) (עמ' 90 שו' 30 – עמ' 91 שו' 32).

לאור האמור, אני מעריכה את העזרה לה התובעת נזקקה בעבר, בשים לב להיעדר אסמכתאות בסכום של 5,000 ₪.

אמנם אין ראיות היכולות ללמד כי לאחר התקיפה התובעת נדרשה להוצאה כספית בגין עזרת הזולת, מעבר לעזרת בני המשפחה, אך בהתחשב בגילה של התובעת (44), בשיעור נכותה הנפשית והשפעותיה על תפקודה בעיקר בגדרי ביתה, ייפסק סכום של 55,000 ₪ (כשעה בשבוע עד אריכות ימים).

אני מעריכה אפוא את היזקקותה לעזרת הזולת (עבר ועתיד) בסכום של 60,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

32. התובעת פנתה לאחר התקיפה לטיפול נפשי במסגרת קופת החולים ואף באופן פרטי (קבלות צורפו לתצהירה), אולם התיעוד הרפואי בשני תחומי הנכות מסתיים כשנה לאחר התקיפה (נספח 4 לתיק המוצגים של התובעת). ככל שהתובעת תבקש להמשיך בטיפול אזי הוצאותיה הרפואיות מכוסות על ידי קופת החולים שבה היא חברה. כמו כן זוהי תאונת עבודה והתובעת זכאית לפנות למוסד לביטוח לאומי לקבל החזר על הוצאותיה אלו בהתאם לסעיפים 86-88 לחוק הביטוח הלאומי תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) תשכ"ח - 1968. אני פוסקת בראש נזק זה (בגין תרופות, היטלי רופאים, נסיעות וכיו"ב) סכום גלובאלי (עבר ועתיד) של 3,000 ₪ מעבר להחזרים שלהם היא זכאית מהמוסד לביטוח לאומי.

התובעת טוענת כי יש לפסוק לה הוצאות נוספות בגין ניידות בסכום כולל של 25,000 ₪ שנדרשו לה לשם נסיעות לקבלת טיפולים ולאבחונים רפואיים. לא מצאתי לפסוק סכום מעין זה או סכום אחר בגין הוצאות נסיעה יתרות. הוצאות כאלו, ככל שיהיו, מכוסות במסגרת המוסד לביטוח הלאומי.

נזק לא ממוני

33. בהתחשב בגילה של התובעת, באחוזי הנכות הרפואית, ובפגיעה התפקודית שנותרה לה לאור פגיעתה הנפשית (בעיקר) ובתחום האא"ג (טנטון), סכום של 80,000 ₪ ישקף פיצוי הולם בראש נזק זה.

התובעת עותרת לפיצוי עונשי מפסחוב בסך של 120,000 ₪ בשל היותו של המעשה מעשה אלים אשר לווה בכוונה וטוענת כי הפיצוי העונשי אינו "תרופה" כבדיני הנזיקין אשר נועד להשיב מצב לקדמותו, אלא מטרתו להעניש ולהרתיע.

במקרה דנן, התנהל נגד פסחוב הליך פלילי, היא נטלה על עצמה את האחריות והורשעה על יסוד הודאתה. במסגרת העונש שנגזר עליה הושת עליה גם פיצוי לתובעת. בנסיבות אלו, איני סבורה כי יש מקום לפיצוי נוסף מעבר לנזק הלא-ממוני שנפסק לעיל.

ניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי

34. המוסד לביטוח לאומי שילם לתובעת תגמולים כדלקמן:

א. דמי פגיעה בסך של 1,689 ₪ ששולמו בתאריך 25.8.13. סכום זה להיום בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מגיע לסך של 1,805 ₪.

ב. גמלת נכות מעבודה ששולמה בשנים 2013-2017 בסכום מצטבר של 51,571 ₪ (נכון לתאריך 16.8.17). סכום זה להיום, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מגיע לסך של 52,611 ₪.

ג. נכון לתאריך 1.11.17 ישולמו לתובעת עוד 246,091 ₪ (ראו תעודת עובד ציבור בתיק מוצגי המוסד לביטוח לאומי), שהם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום 254,290 ₪.

ד. סך הכל שולמו וישולמו לתובעת תגמולי מל"ל בסכום כולל של 308,700 ₪ [במעוגל] שאותם יש לנכות מהפיצוי.

כל המסמכים לעיל צורפו לתיק המוצגים של המוסד לביטוח לאומי.

(בהערת סוגריים; לפי חוות דעת אקטוארית מתאריך 18.9.16 אותה הגיש המעסיק, המוסד לביטוח לאומי שילם וישלם לתובעת סכום של 294,022 ₪. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מגיע לסך של 307,210 ₪. ההפרש לעומת הסכום בסעיף ד לעיל המבוסס על ראיות המל"ל הוא זניח.

אשר לחוות הדעת האקטוארית העדכנית מתאריך 22.5.18, שגם אותה המעסיק הגיש, אין לעשות בה שימוש. החישוב בה הוא לפי מקדם היוון בריבית של 2%, ואילו לפי פסק הדין שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט העליון בע"א 3751/17 המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול) נ' פלוני (2019) בחישוב פיצוי לנפגע, ריבית ההיוון תעמוד על 3%, ובתביעת השיבוב של המוסד לביטוח לאומי נגד המזיק חזקה שיעשה כך גם כן. ראו בסיפא של הפסקה השלישית של סעיף 67 לפסק הדין).

סיכום סכום הפיצויים

35. סיכום סכום הפיצויים הוא כדלקמן:

א. הפסדי השתכרות לעבר11,400 ₪

ב. הפסד כושר השתכרות 50,000 ₪

ג. פנסיה 7,600 ₪

ד. עזרת הזולת (עבר ועתיד) 60,000 ₪

ה. הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד) 3,000 ₪

ו. נזק לא-ממוני 80,000 ₪

סה"כ נזק212,000 ₪

בניכוי גמלאות המל"ל(308,700 ₪)

סה"כ התביעה נבלעת

36. סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי אם הזכאי לגמלה הגיש תביעה לפיצויים נגד צד שלישי, ותביעה זו התבררה יחד עם תביעתו של המל"ל, לא יהיה זכאי המל"ל לסכום העולה על 75% מסך הפיצויים המגיעים מהצד השלישי למוסד ולזכאי כאחד, והיתרה תהיה לזכאי לגמלה. על כן, התובעת זכאית לקבל מפסחוב סכום של 49,800 ₪ (שהם 53,000 לאחר ניכוי 3,200 ₪ [3,000 ₪ צמודים ונושאי ריבית מתאריך 18.12.13] שכבר שולמו במסגרת ההליך הפלילי, עמ' 46 שו' 28-32) ואילו המוסד לביטוח לאומי זכאי לסכום של 159,000 ₪.

סוף דבר

37. תביעת התובעת נגד מעסיקה והמבטחת אותו (נתבעות 1-2), נדחית.

התובעת תישא בהוצאות נתבעות 1-2 (על יסוד אסמכתאות) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה ועד למועד פסק הדין. כמו כן, התובעת תישא בשכר טרחת עו"ד נתבעות 1-2 בסכום של 10,000 ₪.

תביעת התובעת נגד פסחוב (נתבעת 3), מתקבלת.

פסחוב תשלם לתובעת 50,000 ₪ (במעוגל) ותישא בהוצאותיה (על יסוד אסמכתאות) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה ועד למועד התשלום בפועל. כן פסחוב תשלם לתובעת שכר טרחת עורך דין בסכום של 11,650 ₪.

38. תביעת המל"ל נגד פסחוב מתקבלת באופן שבו על פסחוב לשפות את המל"ל ב – 75% מסכום הנזק קרי, 159,000 ₪. כמו כן פסחוב תישא בהוצאות המל"ל (על יסוד קבלות) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף, פסחוב תשלם למל"ל שכר טרחת עורך דין בסכום של 37,200 ₪.

39. כל הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום ההמצאה.

המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ה' אלול תשע"ט, 05 ספטמבר 2019, בהיעדר הצדדים.