ת"א 16064-03-11 ז' נ' ז' ואח'

א.מבוא 

1. זוהי תביעת לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע לטענתו, בעקבות שני אירועי תקיפה מימים 28.3.2005 ו- 13.11.2005.

    

2. התובע (יקרא להלן: "נ' " או "התובע"), הינו תושב כפר מצר, בן 36 במועד הגשת התביעה. הנתבע 1 (יקרא להלן: "הנתבע 1" או "ע' "), והנתבע 2 (יקרא להלן: "הנתבע 2" או "ר' "), הם אחים, תושבי אותו כפר ובינם לבין התובע קיימת קרבה משפחתית.

   ב.טענות התובע

    

3. כפי שעולה מכתב התביעה, קיים בין נ' ובני משפחתו לבין הנתבעים ובני משפחתם סכסוך ישן ועתיק יומין הסב סביב שאלת הבעלות על שטחי אדמה למיניהם ואופן חלוקתם.

    

4. במועד שאינו ידוע לנ' , ע' רכש מאחיו של נ' חציר ונמנע מלשלם עבורו. נ' ובני משפחתו פנו לע' מספר פעמים בדרישה כי יואיל לסלק את חובו בגין החציר שרכש, ברם פניותיהם נפלו על אוזניים ערלות והחוב לא סולק. בשלב מסוים הוצע על ידי ר' שבמקום לשלם את הסכום המגיע מע' , בגין החציר האמור, יכין הוא עבור נ' ובני משפחתו סורגים לדיר, המיועדים לקשירת כבשים בעת חליבה – מתקן הקרוי 'מחלב'. בני משפחתו של נ' נתנו הסכמתם להצעתו הנ"ל של ע' מתוך ידיעה כי כסף לא יקבלו מן האחרון ואחיו ע' .

    

5. נ' ור' נפגשו בכפר מגוריהם הנ"ל (מצר) ביום 26.3.2005 או במועד הסמוך לו, וזה האחרון ביקש מנ' להגיע אליו ביום 28.3.2005 על מנת לקבל את הסורגים. עוד טרח ר' לציין באוזני נ' כי כדאי לו להגיע מהר מאחר ואביו (של ר' ), שם עין על המחלב וחפץ בו לעצמו. באותו מועד ניסה נ' ליצור קשר עם ר' כדי לוודא שהסורגים מוכנים אולם הוא לא נענה.

    

6. בהמשך לאותו היום, בשעה יותר מאוחרת, בזמן שנ' שהה במושב שדמות דבורה, ביחד עם אחר, התקשר אליו ר' וביקש ממנו כי יגיע אליו על מנת לאסוף את מתקן הסורגים.

    

   נ' הוסיף וטען, כי כאשר סיים הוא את עיסוקיו במושב שדמות דבורה, הוא הגיע למסגרייה של הנתבעים ובעזרת ר' העמיס את הסורגים על טרקטור שהיה מצוי ברשותו. נ' עוד ציין כי, כאשר השניים סיימו להעמיס את הסורגים, ובאופן מפתיע, הוא הותקף על ידי ר' מאחור, ובאותו שלב הגיע ע' מתוך המסגרייה, כשהוא מחזיק בידו חפץ בלתי מזוהה ובאמצעותו הוא הכה אותו בראשו. נ' נפל על הרצפה בעוד ששני הנתבעים מכים ותוקפים אותו בצוותא.

    

7. עוד עולה מכתב התביעה כי הנתבעים המשיכו לדקור את נ' , וניסו לגרור אותו אל תוך המסגרייה. נ' התנגד לגרירתו והחזיק במחרשה שהייתה מחוברת לטרקטור, אולם הנתבעים המשיכו והכו אותו. נ' עוד ציין כי ר' ניסה לדקור אותו בבטנו, אך לאור התנגדותו של נ' וניסיונו להדוף את ר' מעליו הוא נדקר רק בידו הימינית.

    

8. בשלב מסוים, לטענת נ' , שבו השנים אליו, ר' עם חרב וע' עם מקל, והחלו תוקפים אותו. כתוצאה מכך נ' נחבל בפניו. אנשים שהגיעו למקום הפרידו בין הנתבעים לבין נ' ובזכות כך ניצלו חייו של נ' .

    

   לטענת נ' מיד לאחר האירוע הוא פנה לתחנת המשטרה והגיש תלונה.

    

9. אירוע תקיפה שני, נטען על ידי נ' , אירע ביום 13.11.2005 בעיר עפולה. באותו מועד, כך נטען, נ' נכנס לחנות אחת ובצאתו ממנה ר' הגיע מחנות סמוכה כשבידו שרשרת ברזל באמצעותה החל הוא תוקף את נ' . נ' ברח לתחנת המשטרה הסמוכה והגיש תלונה כנגד ר' .

    

10. לטענת נ' בגין תקיפותיו הנ"ל הוא נפגע קשות ונותרו בו צלקות בפנים. נ' עוד טען כי מאז האירוע הוא סובל מכאבי ראש עזים וכי בנוסף נגרם לו נזק נפשי ממנו הוא סובל עד עצם היום.

     

    נ' פירט את נזקיו וביקש לחייב את הנתבעים לשלם לו את הסך של 15,000 ₪ בגין נזקיו לעבר. עוד עתר נ' לכך שבית המשפט יחשב ויפסוק את נזקיו העתידיים.

    ג.הגנת הנתבעים:

     

11. במסגרת כתב ההגנה שהוגש מטעמם ולאחר מכן במסגרת הסיכומים, הכחישו הנתבעים את טענותיו של נ' , וציינו כי המדובר בסכסוך בעניין גבולות ובעלות על שטחי אדמה, סכסוך הקיים עד עצם היום הזה וטרם נמצא לו פתרון. הנתבעים הוסיפו וציינו כי, הם מעולם לא איימו על נ' , אלא הוא זה שאיים עליהם, הטריד אותם בהזדמנויות שונות ואף תקף אותם.

     

12. עוד עולה מכתב ההגנה, כי ע' רכש חציר מאחיו של נ' . האחרון גרם נזק לציוד אותו שאל מע' והוא הציע לע' לקזז את עלות החציר אל מול הנזק שנגרם.

     

13. לשיטתם של הנתבעים, האירוע נשוא תביעה זו החל לאחר שנ' נתפס בחצרותיהם כשהוא מנסה לגנוב מחלב עזים (סורגים). לאחר שנ' קיבל את הבטחתם של הנתבעים ובני משפחתם שלא יגישו תלונה נגדו בגין מעשה הגניבה, פנה הוא למשטרה והגיש תלונה כנגדם על תקיפה.

     

14. זאת ועוד, ציינו הנתבעים, בהכרעת הדין שניתנה בעניינם במסגרת הליך ת"פ 3782/06 נקבע על ידי בית המשפט, כי האירוע החל שעה שהנתבעים תפסו את נ' נ' כשהוא נכנס לשטחם על מנת לגנוב את המחלב, וזאת ללא רשות. על בסיס טענה זו, ציינו הנתבעים כי במקרה זה אין חובה עליהם לפצות את נ' בסכום כלשהו מאחר והתנהגותו היא זו שהביאה לאשמם. לשיטתם של הנתבעים מאחר ובית המשפט בהליך הפלילי קבע, כי נ' נכנס לשטחם ללא רשות ובמטרה לגנוב, אזי אין הם חבים לנ' פיצויים כלשהם.

     

15. הגנה נוספת לה טענו הנתבעים, הינה ההגנה המעוגנת בסעיף 5 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ה-1968 (להלן: "פקודת הנזיקין") שעניינה הסתכנות מרצון.

     

16. הנתבעים עוד ציינו כי, לפי הוראות סעיפים 24 (1) ו 24(2) לפקודה, מעשיהם אלה נעשו מתוך הגנה עצמית, תוך שימוש במידה סבירה של כוח כדי להרחיק ולמנוע מנ' להיכנס לשטחם.

     

17. לשיטת הנתבעים מאחר ונ' נכנס ללא רשות לשטחם, אזי אין הם חבים במקרה זה כל אחריות כלפיו, וזאת מכוח הוראות סעיף 37 לפקודה.

     

18. עוד טענו הנתבעים, כי נ' הוא זה אשר יזם את אירוע התקיפה, בהיותו זה שהסיג את הגבול, ופלש לשטח אדמתם של הנתבעים על מנת לגנוב, דבר המצדיק להטיל עליו אשם תורם ומכריע בשיעור של 100%.

     

19. בכל הנוגע לנזקים הנטענים על ידי נ' , ציינו הנתבעים כי לא צורפה על ידי נ' נ' אסמכתא כלשהי המלמדת על קבלת טיפול רפואי כלשהו ועל קיומה של בעיה רפואית או תפקודית כלשהי. זאת ועוד, צויין על ידי השניים, כי נ' לא צירף קבלות המלמדות על הוצאות כלשהן המזכות אותו בפסיקת פיצוי. 

    ד.ההליך הפלילי כנגד הנתבעים:

     

    20.כנגד הנתבעים הוגש כתב אישום אשר ייחס להם, בין היתר, ביצוע עבירה שעניינה תקיפה הגורמת חבלה של ממש בצוותא.

     

    במסגרת כתב האישום צוין כי "ביום 28.3.2005 תקפו הנאשמים את המתלונן, נ' ב' (להלן : "המתלונן") בכך שחבטו בראשו; הנאשם 2 באמצעות צינור ברזל והנאשם 1 באמצעות חפץ קהה אחר. לאחר שנפל לרצפה בעטו בכל חלקי גופו. בהמשך, בעוד הנאשם 1 ממשיך לבעוט בגופו של המתלונן, הנאשם 2 פצע אותו באמצעות סכים בידו ובאמצעות חרב בגבה שמעל עין שמאל".

     

    בסופו של ההליך פלילי (ת"פ 3782-06 (שלום-נצרת)), ולאחר תיקון כתב האישום, הנתבעים הורשעו בדין בביצוע עבירת התקיפה והוטל עליהם קנס כספי ומאסר על תנאי. על הרשעת הנתבעים בדין חלה הוראת סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971 הקובעת כדלקמן:

     

    "א. הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי."

     

    21. במסגרת ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ. מסעוד ויחיאל ממן, פ"ד כט(1) 208, 217 נקבע על ידי בית המשפט העליון כי, הרציונל העומד מאחורי סעיף 42א לפקודת הראיות, הוא כי במשפט פלילי אוספים וצוברים מטען הוכחתי אשר לא מן הראוי לבזבזו לריק. לפיכך, ניתן יהא להשתמש בהרשעה כראיה לכאורה במשפט אזרחי. בית-המשפט הדן בעניינו של אדם אינו מרשיע אותו אלא לאחר שאשמתו הוכחה מעל לכל ספק סביר, ולכן אין צידוק להתעלם ממנה לצורך שכנועו של בית-משפט אחר.

         

        לעניין זה אין נפקא מינה בין האדם שהורשע לבין אדם שלא היה צד במשפט. דינם היה אולי שונה אילו נקבע על-פי כללי ההשתק, שעל-פיהם מי שלא היה לו "יומו" בביתו המשפט, גם טענותיו לא יסתתמו. מה שאין כן כאשר קבילות ראיה נובעת מן הרעיון שחקירה-ודרישה שנעשתה על-ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת, ועל כן זכאית היא, בתנאים האמורים בסעיף 42א, להתקבל כראיה.

         

        ה.נסיבות האירוע:

         

    22. אם כן, המחלוקת בין הצדדים מתייחסת למישור העובדתי והמשפטי. בפן העובדתי, נ' טען כי הגיע לשטחם של הנתבעים לאחר שר' ביקש ממנו להגיע למקום על מנת למסור לידיו את הסורגים אותם הוא הכין בעבורו מבעוד מועד, ואילו הנתבעים השיבו כי נ' הותקף לאחר שהגיע לשטחם ונתפס על חם כשהוא גונב את המחלב.

         

        המחלוקת בין הצדדים נוגעת גם לפן המשפטי, נ' מחד טען כי בוצעה כנגדו "תקיפה", במובנה לפי פקודת הנזיקין. הנתבעים מאידך טענו כי פעלו מתוך "הגנה עצמית" אזרחית, כקבוע בסעיף 24 לפקודת הנזיקין, וכי התובע "הסתכן מרצון" (ס' 5 לפקודת הנזיקין). נטען גם על ידי הנתבעים לאשם תורם מכריע מצדו של נ' .

         

    23. כפי שצוין לעיל, הנתבעים טענו כי האירוע נשוא תביעה זו החל לאחר שנ' הסיג את גבול שטחם תוך שהוא מנסה לגנוב משם מחלב עזים. טענותיהם אלה של הנתבעים, מצאו גיבוי בהכרעת דינה של כב' השופטת לילי יונג גופר במסגרת ת"פ 3782/06, שם נקבע כי:

         

        "46. לאחר ששמעתי את עדויות התביעה וההגנה, כפי שפורטו לעיל, התרשמתי מן העדים ושקלתי את דבריהם בהתחשב בין השאר בהגיונן של הגירסאות, בהשתלבותן במארג הכללי של הראיות ובזיקתם של העדים לצדדים לסכסוך, מסקנתי היא כי המתלונן אכן הגיע לבית הנאשם 2 במטרה לקחת משם את המחלב ללא רשות. הנאשמים שהבחינו בכך, ביקשו למנוע את הנטילה ואף להעניש את המתלונן ועל כן הפליאו בו מכותיהם וגרמו לו לחבלות גופניות" (עמ' 89 להכרעת דינה של כב' השופטת גופר).

         

        דבר זה מצא ביטוי גם בגזר הדין שניתן בעניינם של הנתבעים ביום 21.2.2012, שם צוין בזו הלשון:

         

        "עובדות המקרה פורטו בהרחבה במסגרת הכרעת הדין, אך לצורך גזר הדין אציין כי ביום 28.3.2005 עת הגיע המתלונן למסגריית הנאשמים במטרה לקחת ללא רשות מחלב לכבשים שהיה מונח שם, הותקף על ידי הנאשמים וספג מכות קשות, שגרמו לו לחבלות בראשו ובגופו".

         

    24. מהאמור לעיל, ומעדויות בעלי הדין עולה כי אין מחלוקת בין הצדדים, על כך שביום 28.3.2005 התרחש האירוע שבמסגרתו תקפו הנתבעים את נ' , באופן המתואר בהכרעת הדין, והמחלוקת ככל שעניינה אירוע זה נסובה סביב שאלת הנסיבות שאפפו את הגעתו של נ' למקום ולרבות מטרת הגעתו למקום.

         

        כאן כבר אציין, כי במסגרת הליך זה הונחו לפני ראיות חדשות אשר לא הוגשו במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל כנגד הנתבעים, אשר יש בהן לעניות דעתי כדי לשפוך אור שונה על הנסיבות שקדמו למועד התרחשותו של אירוע התקיפה.

         

        נ' הגיש מטעמו פלט שיחות יוצאות ונכנסות מיום האירוע, אישור מחברת מירס המאשר את מספר הטלפון השייך לר' , ופלט שיחות יוצאות מהטלפון של ר' המלמד על שיחות שיצאו ממנו למכשיר הטלפון של נ' .

         

    25. מטעמו של נ' הוגשו תצהירו ותצהירה של רעייתו גב' ש' ז' (להלן :"ש' "). מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם בלבד.

         

        המצהירים וד"ר עמיקם טל, המומחה שמונה מטעם בית המשפט, נחקרו בפני וזאת במסגרת דיון ההוכחות שנערך ביום 1.10.2014. ב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. להלן אנתח את התשתית הראייתית, וממנה תוסקנה המסקנות המשפטיות.

         

    26. על אשר אירע ביום 28.3.2005 ציין נ' במסגרת תצהיר עדותו הראשית, כי נפגש עם ר' ביום 26.3.2005 וזה האחרון ביקש ממנו לבוא לביתו יומיים לאחר מכן, קרי ביום האירוע, על מנת לקחת את הסורגים אותם הכין כדי לכסות את חובו של ע' . נ' עוד ציין, כי ניסה ליצור קשר עם ר' בבוקר יום האירוע, אולם אינו זוכר אם היה מענה מצדו. נ' צירף לתצהירו תדפיס שיחות (סומן כנספח ב'), המאשש טענתו שלפיה התקשר לר' פעמיים באותו יום).

         

        נ' צירף בנוסף אישור מחברת הטלפון מירס המעיד על מספר הטלפון של ר' , ועל פירוט השיחות היוצאות מטלפון זה למכשיר הטלפון שלו (של נ' ) (נספח ד' לתצהיר).

         

    27. במסגרת עדותו לפני נ' ציין כי קיים סכסוך ישן בין בני משפחתו לבין משפחת הנתבעים. בכל הנוגע לאירוע התקיפה הראשון, מיום 28.3.2005, נ' ציין:

        "ש. כשיש סכסוך בין המשפחות, מה מביא אותך בבוקר להיכנס לחצר שלהם לבית.

        ת. הם היו חייבים כסף לי ולאח שלי, הם לקחו חבילות חציר ולא שילמו, אחרי שנה שנתיים ר'  אמר לי שאין לו כסף והוא יעשה לי מתקן בשביל הכבשים במקום הכסף, התקשרו אליי מספר פעמים שאבא שלהם שם עין על המחלב ואמרו לי לבוא ולקחת אותו מהם, ואיחרתי כי הייתי בשדמות דבורה אצל בחור בשם ערן, ביקשו ממני לעזור להם ולנקות ליד בית ספר עם הטרקטור כי היה להם חג, וכל הזמן התקשר אליי ריאד ושאל למה אני מאחר, ובאותו היום נכבה לי הטרקטור ליד כפר תבור ואני איחרתי עוד, ובא ג'ואד והביא סולר לטרקטור והמשכתי. וריאד התקשר ואמר לי לבוא והמשכתי בדרך שלי ובאתי על פי בקשת הנתבע" (עמ' 18 לפרוטוקול, שורה 5-12)

         

         

    28. כאן יצוין, כי גרסתו זו של התובע ניתנה על ידו גם במסגרת הודעתו במשטרה מיום 31.3.2005, וכן בעדותו במסגרת ההליך הפלילי מיום 13.4.2010.

         

    29. במסגרת אותו דיון שמעתי את עדותה של ש' , אשר לא נכחה עם נ' ביום האירוע הנ"ל (וגם לא באירוע השני הנטען), כך שאין בעדותה כדי לשפוך אור על נסיבות האירוע, אלא רק על שאלת הנזקים שנגרמו לתובע בעטיו. בעדותה לפני ציינה ש' , שהיא בעצמה לא נכחה עם בעלה נ' ביום האירוע, אך היא שמעה על הסיפור מאנשים בכפר. העדה אישרה כי קיים סכסוך בין שני אחיה לבין ר' וכי בשנת 2009 ריצו אחיה עונשי מאסר בעקבות כך שהם תקפו את ר' . בכל הנוגע לבעלה נ' השיבה ש' , כי נ' אינו עובד מתחילת חודש מאי, ואף ציינה כי גם לפני האירוע נ' לא עבד מאחר שסבל מבעיות רפואיות כגון לחץ דם גבוה וכאבי ראש.

         

        לגבי האירוע הנ"ל והשלכתו על נ' , ש' ציינה כי נ' נהיה עצבני, ועבר טיפולים כתוצאה מהפגיעה הנפשית.

         

    30. ר' ציין בתצהיר עדותו הראשית את הדברים הבאים:

        "35. אני אכן הייתי חייב לתובע 700 ₪ בגין חציר שקיבלתי מאחיו, אך בשל העובדה כי הוא שבר לי מחרשה עליה עבד, התקזזנו ביננו בהבנה מלאה וזהו, מעולם לא היו דרישות נוספות".

        "36. אני מעולם לא הכחשתי כי ביני לבין התובע היו מספר שיחות בבוקר של יום 28.3.2005 והדברים אף נרשמו בחקירתי הראשונה במשטרה, וכי מי שהכחיש כי שוחח עימי זה התובע עצמו, וזאת עד ליום בו ביקש בא כוחי לקבל צו מביהמ"ש בכדי להוציא פלט שיחות מחברת "מירס" ואז כתגובה ביקשה התביעה לתקן את עובדות כתב האישום ולהוסיף את העובדה כי באותו בוקר התקשר התובע עימי פעמיים בשעות 6:30 וכן 8:00"

         

    31. במסגרת עדותו לפני ציין ר' כי אכן התנהלו בינו לבין נ' שיחות טלפון, ואישר גם כן שהיו בינו לבין אחיו של התובע קשרים עסקיים.

        "ש. בבית המשפט בנצרת בתיק הפלילי לא אמרת דבר וחצי דבר על זה שהיו שיחות טלפון שהתקשרת לנ' לפני האירוע, למה?

        ת. אני התקשרתי הראשון? מי התקשר הראשון? אני או הוא? תשאלי אותו. הוא התקשר ראשון.

        ש. אבל התדפיס של שיחות הטלפון אומר הפוך.

        ת. אני התקשרתי אבל לפני כן הוא התקשר פעמיים.

        ש. הוא התקשר אליך בבוקר ואתה התקשרת אליו פעמיים לפני כן.

        ת. זה היה אחרי.

        ש. ואם התדפיס שיחות מראה שזה לפני אז אתה לא מבין את זה.

        ת. לא.

        ש. זה נכון שקניתם חציר אצל המשפחה של נ' לפני האירוע.

        ת. כן.

        ש. כמה.

        ת. 350 קילו.

        ש. זה חבילות גדולות.

        ת. כן.

        ש. כמה חבילות.

        ת. 5". (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 15-25).

         

    32. במסגרת חקירתו הנגדית של ע' הוא נשאל תחילה על ההליך הפלילי שהתנהל נגדו ונגד ר' , והשיב שבית המשפט זיכה אותו מכל הסעיפים כפי שהוא הצהיר בסעיף 12 לתצהיר עדותו הראשית.

         

        "ש. מפנה לסעיף 12 לתצהירך, מאיזה סעיפים זיכה אותך בית המשפט

        ת.כל הסעיפים שהיו היו הכל שקר. אני לא זוכר כרגע איזה סעיפים.

        ש. אני אומרת לך שבימ"ש חוץ מקנס גזר עליכם מאסר על תנאי.

        ת. כן". (עמ' 29 לפרוטוקול, שורה 12-15)

         

        ע' נשאל אם ידוע לו שהתנהלו שיחות בין התובע לבין ר' , והשיב בשלילה. לשיטתו של ע' ביום האירוע בשעות הבוקר הוא היה במקום לבד, והבחין בתובע מעמיס את המחלב על הטרקטור.

         

        באותו מועד, העיד ע' , הוא לא היה נשוי והוא התגורר בבית הוריו. אחיו ר' שהה באותה העת בביתו הנמצא באותה שכונה, במרחק קצר מבית ההורים. עוד ציין ע' כי אחיו ר' הגיע למקום למשמע הצעקות שעלו מהמקום. כשנשאל האם אחיו נכח במקום לפניו, לאור העובדה כי קבע להיפגש במקום עם נ' , ע' השיב בשלילה.

        ו.דיון ומסקנה:

         

    33. כפי שכבר ציינתי לעיל, לאור ההליך הפלילי שהתנהל נגד הנתבעים, והכרעת הדין שניתנה בעניינם, נכנסים הנתבעים בגדרו של סעיף 42 א' לפקודת הראיות. בכל הקשור למטרת כניסתו של נ' לשטחם של הנתבעים, והאם חלה ההגנה לה טענו הנתבעים במסגרת כתב הגנתם וסיכומי טענותיהם, הממצאים שנקבעו בהכרעת הדין אינם בגדר ממצאים שעל בסיסם נסובה ההרשעה, עם זאת נכנסים הם להגדרה הקבועה בהוראת סעיף 42 א' ובמילים אחרות, מהווים הם 'ממצאים ומסקנות של פסק הדין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם', ובתור שכאלה קבילים הם במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, בשעה שהנאשמים הם בעלי דין במשפט האזרחי.

         

        "ראיה לכאורה" היא ראיה שאם היא לא נסתרת אז היא יכולה להכריע את גורלו של ההליך. בשונה מראיה רגילה שנבדקת בסוף ההליך, ראיה לכאורה נבדקת במהלך ההליך. במילים אחרות, בראיה לכאורה טמון פוטנציאל ראייתי והוא יוצא מן הכוח אל הפועל במהלך ההליך השיפוטי. לעניין זה נקבע על ידי השופט ברק בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מ"י, פ"ד נ(2) 133: "ראיה לכאורה" היא אפוא ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי, אשר יוצא מהכוח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי".

         

    34. נדרש אפוא לבחון האם לאור הראיות שהובאו בגדרו ההליך האזרחי נשוא דיוננו, ישנו מקום לקביעת מסקנות וממצאים שונים, בנסיבות האופפות כניסתו של נ' לחצרי הנתבעים – ממצאים שאינם חלק מן ההרשעה עצמה, ובמילים אחרות נדרשים אנו לבחון האם ישנו מקום לקבלת הממצאים כראיות של ממש שמא ישנו מקום לקביעת ממצאים שונים על יסוד מכלול חומר הראויות שהונח לפנינו בהליך זה. זאת תוך שימת הדגש על כך שנ' הינו למעשה אדם זר להליך הפלילי, בשונה מר' וע' , ובעוד שלאחרונים היתה שעת כושר להביא ראיותיהם לפני השופט הפלילי (ומטעם זה אין מקבילים מידיהם ראיות לסתור אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין), לא ניתן לחסום לנ' את הדרך לסתור את הממצאים שבהכרעת הדין על שום שלא הביא ראיה במשפט הפלילי. שהרי באותו משפט נ' לא היה בעל דין ולא היתה לו הזדמנות לכך.

         

    35. כפי שכבר ציינתי לעיל, במסגרת הליך זה נ' הביא מטעמו ראיות בחלקן חדשות, שלא היה יכול להציגם במסגרת ההליך הפלילי מאחר והוא לא היה צד להליך. ראיות אלה שפכו אור שונה בכל הנוגע לנסיבות התרחשות האירוע, ומצאתי שיש לתת להן משקל רב.

         

    36. מהראיות שהביא התובע ניתן לראות כי ביום 28.3.2005, יום האירוע, הוצאו שיחות מהטלפון השייך לתובע למספר 057-7315380 האחת בשעה 6:18:05 והשנייה כמה שניות לאחר מכן בשעה 6:18:40, ושיחה נוספת בשעה 7:01:58.

         

        נ' צירף מטעמו אישור מחברת מירס שניתן לו על פי צו בית המשפט, המאשר שמספר טלפון זה שייך לחאים ר' - הנתבע 2 (ראו לעניין זה נספח ג' לתצהיר התובע).

         

        נוסף על כך, נ' צירף מסמך הכולל פירוט שיחות יוצאות מאותו מספר טלפון השייך לר' , לפיו הוצאה שיחה מהטלפון של ר' לטלפון השייך לנ' וזאת ביום 28.3.2005 שעה 00:13 שיחה זו נמשכה כ 4 דקות, כמו כן הוצאה עוד שיחה באותו יום בשעה 7:38 שנמשכה כ 10 דקות, ושיחה נוספת בשעה 10:01.

         

        נ' מסר את גרסתו זו, הן במסגרת הודעתו במשטרה מיום 31.3.2005, והן בעדותו במסגרת ההליך הפלילי מיום 31.4.2010 (ראו לעניין זה תיק מוצגים שהוגש על ידי הנתבעים).

         

    37. מסמכים אלה תואמים ואף מחזקים את גרסתו של נ' , לפיה הוא הגיע לשטחם של הנתבעים לא לפני שר' התקשר אליו וביקש ממנו להגיע אליו.

         

        ר' , בעדותו לפני, לא הכחיש שהיו בינו לבין נ' קשרים עסקיים, כשם שלא הכחיש את שיחות הטלפון בינו לבין נ' ביום האירוע. עניין זה מחזק ומאשש דווקא את גרסת נ' בנוגע למטרת בואו לחצרותיהם של הנתבעים. על ידי ר' לא ניתן שום הסבר, לא כל שכן הסבר המניח את הדעת, לסיבה שבגינה יצאו ממכשיר הטלפון שלו למכשיר הטלפון של נ' מספר שיחות ביום האירוע שבחלקן נמשכו מספר לא קטן של דקות. בנוסף, לא ניתן על ידי הנתבעים הסבר המניח את הדעת לסיבה שבעטיה נתנו לטענתם הסכמתם לכך שלא תוגש על ידם תלונה כנגד נ' על גניבה, הרי, כזכור, עסקינן בבעלי הדין שביניהם סכסוך עתיק יומין.

         

        גרסתו של נ' בכל הנוגע לעניין זה נמצאה אמינה בעיני, ולא נסתרה.

         

        זאת ועוד, ההנחה עליה ביסס בית המשפט בהליך הפליל מסקנתו שלפיה, יחסים עסקיים אינם יכולים להתקיים בין הניצים המסוכסכים ביניהם מזה שנים, התבררה כלא נכונה על יסוד חומר הראיות שהונח לפני (ולא הונח לפני בית המשפט במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל לפניו).

         

        משמע, הראיות הללו שהוצגו על ידי נ' , תומכות דווקא בגרסתו לפיה הוא הוזמן על ידי ר' על מנת לקחת את הסורגים אותם הכין ר' מבעוד מועד כדי לסגור את החוב המגיע ממנו לאחיו של נ' .

         

        ישאל השואל, האם אדם שבא בכוונה לבצע עבירה ולגנוב מאדם אחר מתקשר אליו לא פעם לפני שהוא מבצע את הגניבה? התשובה ההגיונית לשאלה זו הינה שלילית.

         

        בכל הנוגע לטענה זו, שוכנעתי כי גרסתו של נ' , מתיישבת יותר עם השכל הישר, אין זה הגיוני שאדם הבא בכוונה ובמטרה לשדוד אדם אחר מתקשר אליו לפני כן בשעות הבוקר המוקדמות.

         

        זאת ועוד, גרסתם של הנתבעים לפיה הגיע התובע לגנוב את המחלבה בבוקרו של יום בהיר, תוך שהוא משתמש בטרקטור, כלי רכב מרעיש לכל הדעות, אינה הגיונית בעיני. כאן אציין כי, הצדדים לא תמכו את טענותיהם בראיות כלשהן לעניין גודל המחלב ומשקלו, עם זאת, לעניין זה מסתברת יותר גרסתו של נ' לפיה ר' עזר לו להעמיס את המחלב על הטרקטור כשזמן קצר לאחר מכן גמל בליבו הרעיון להכותו.

         

    38. ושוב, חשוב להדגיש, בעלי הדין לרבות הנתבעים אישרו כולם קיומו של חוב כספי המגיע מן הנתבעים ו/או מי מהם למשפחת התובע. בעלי הדין אישרו גם כי החוב לא סולק. טענת הנתבעים לפיה סוכם בינם לבין נ' כי החוב יקוזז כנגד נזקים שגרם נ' לכלי אותו שאל מן הנתבעים, נטענה על ידי הנתבעים מן השפה וחוצה ולא הוכחה כלל ועיקר על ידם.

         

        לאור כל האמור לעיל, ולאחר שנדרשתי לראיות החדשות אותן הביא נ' מטעמו ואשר קיבלו בחלקן תימוכין בעדויות הנתבעים, הגעתי לידי מסקנה כי כניסתו של נ' לשטחם של הנתבעים, היתה בתיאום מראש שנעשה בינו לבין ר' . זו היא לטעמי הגרסה המסתברת יותר בנסיבות הענין והיא מוצאת כאמור את הביסוס והתימוכין הנדרשים לה בראיות החדשות שהוצגו על ידי נ' עליהן עמדתי לעיל, ומצאתי שיש להעניק להן משקל רב.

         

    39. באשר לאירוע הנוסף לו טען נ' בסעיפים 29-31 לכתב תביעתו ועליו הצהיר בסעיפים 33-35 לתצהיר עדותו הראשית, שוכנעתי כי לא עלה בידי נ' להרים את הנטל להוכחת אירוע זה. עדותו של נ' לעניין אירוע זה היתה סתמית וכוללנית. אירוע זה הוכחש על ידי ר' בכתב הגנתו ובתצהיר עדותו הראשית.

        פרט לעדותו של נ' לא הובאו ראיות ועדויות כלשהן המצביעות על התרחשות הארוע, למעט אישור הגשת תלונה, שבנסיבות העניין הוא חסר משקל ראייתי כשלעצמו.

         

        עדותו היחידה של נ' לעניין אירוע נוסף זה הינה עדות של בעל דין כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות {נוסח חדש] התשל"א – 1971, ולא מצאתי טעם ראוי לילך על פיה.

         

        ז.עוולת התקיפה והגנת הנתבעים

         

    40. מעשיהם של הנתבעים באירוע התקיפה הראשון הנ"ל בגינם הם הורשעו בדין כאמור מהווים תקיפה כהגדרתה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין. כאמור הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, בו הורשעו הנתבעים, הם קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, בשעה שהנתבעים הם המורשעים בהליך הפלילי. מטעמם של הנתבעים לא הוגשה כל בקשה להבאת ראיות לסתור את הממצאים והמסקנות הנ"ל ובנסיבות העניין 'הראיה לכאורה' שבממצאיה ומסקנותיה של הכרעת הדין מכריעה את גורלו של הליך האזרחי נגדם. 

         

        מכאן, ניתן לקבוע כי הנתבעים ביצעו עוולה של תקיפה כנגדו של נ' כמתואר בהכרעת הדין שניתנה בעניינם.

         

    41. סעיף 24 לפקודת הנזיקין קובע:

         

        "בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם-

        "1. עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר;

         

        2. השתמש במידה סבירה של כוח כדי למנוע את התובע מהיכנס שלא כדין למקרקעין, או כדי להרחיקו מהם אחרי שנכנס אליהם, או שהה בהם, שלא כדין, והכל כשהנתבע היה תופשם או פעל מכוחו של תופשם; ואולם אם נכנס התובע, או ניסה להיכנס, למקרקעין שלא בכוח, תנאי להגנה הוא שהנתבע ביקש תחילה את התובע שלא להיכנס לשם, או לצאת משם אחרי שנכנס, ונתן לו הזדמנות סבירה למלא בקשתו בדרכי שלום;"

         

        הוראות חוק אלה מקנות לאדם סעד עצמי המתיר שימוש בכוח מידתי לצורך הגנה על חייו, גופו ורכושו. כאמור, הנתבעים העלו טענת הגנה זו במסגרת כתב ההגנה וכן במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגדם. עם זאת ולאור הראיות החדשות אותן הביא התובע לפני מצאתי כי הנתבעים אינם זכאים להגנה זו.

    42. כפי שציינתי מראיות התובע, ומגרסת הנתבעים בחקירותיהם הנגדיות לפני, שוכנעתי כי נ' נ' הגיע לשטחם לאחר שהוזמן על ידי ר' , ולא נכנס במטרה לגנוב את המחלב כפי שנטען על ידי הנתבעים, ובכך התנהגות הנתבעים ותקיפת התובע אינה יכולה לחסות תחת ההגנה העצמית הקבועה בהוראות החוק.

         

    43. כך גם בנוגע לטענת ההגנה הנוספת לה טענו הנתבעים ואינם זכאים לה במקרה זה, המעוגנת בסעיף 17 ו- 18 לחוק המקרקעין , התשכ"ט- 1969 הקובעים:

         

        "17. מחזיק במקרקעין זכאי לדרוש מכל מי שאין לו זכות לכך שיימנע מכל מעשה שיש בו משום הפרעה לשימוש במקרקעין ושיסלק כל דבר שיש בו משום הפרעה כזאת.

         

        18. (א) המחזיק במקרקעין כדין רשאי להשתמש בכוח במידה סבירה כדי למנוע הסגת גבולו או שלילת שליטתו בהם שלא כדין.

         

        (ב) תפס אדם את המקרקעין שלא כדין רשאי המחזיק בהם כדין, תוך שלושים ימים מיום התפיסה, להשתמש בכוח במידה סבירה כדי להוציאו מהם".

        הוראות חוק אלה מקנות לאדם סעד עצמי, המתיר שימוש בכוח מידתי, על מנת להגן באופן מיידי על החזקה במקרקעין, ולמנוע כניסה אליהם שלא כדין (ראו לעניין זה מ' דויטש, קניין (כרך א', התשנ"ז-1997). כפי שציינתי לעיל, אין מקום להחיל הגנה זו על התנהגותם של הנתבעים.

         

        מעבר לנדרש אציין כי, שימוש בכוח צריך שיהיה סביר ומידתי, במקרה הזה הנתבעים לא עמדו בנטל המידתיות והכוח בו השתמשו שניהם לתקיפת התובע לא היה סביר בנסיבות העניין, ראו לעניין זה תיאור התקיפה לעיל וכן הכרעת הדין שניתנה בעניינם של הנתבעים.

         

    44. זאת ועוד הנני דוחה את הטענות שהתובע, כביכול, הסתכן מרצון והתנהגותו היא זו שהביאה לאשם, זאת לאור הקביעה שר' התקשר אליו וביקש ממנו לסור אליו על מנת לקבל את המחלב. כמו כן, לא מצאתי שיש מקום לייחס לתובע אשם תורם כלשהו.

         

    45. מכל המקובץ לעיל, מסקנתי היא, כי על הנתבעים רובצת אחריות מלאה על האירוע מיום 28.3.2005 וכי אחריותם הינה משותפת ביחד כאשר בנסיבות העניין, לא מצאתי שום סיבה לייחס לתובע אשם תורם כלשהו. 

        ח. נזקי התובע:

         

        שאלת הנכות הרפואית:

         

        46.במסגרת ההחלטה מיום 17.12.2013, הוריתי על מינוי ד"ר עמיקם טל כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה"), על מנת שיחווה את דעתו בעניינו של התובע, ויקבע, בין היתר, האם נותרה בעניינו נכות רפואית צמיתה כלשהי, והאם נכות זו קשורה לאירוע נשוא התביעה.

         

        47.חוות דעתו של המומחה התקבלה והונחה על שולחני. מעיון בחוות הדעת ניתן להיווכח כי זו ניתנה לאחר שהמומחה בדק את נ' במרפאתו, ולא לפני שהונחו לפני המומחה מסמכים רפואיים שונים ובין היתר אישור רפואי ממיון בית החולים ביום 28.3.2005, בדיקות נוירולוגיות, תעודות רפואיות, חוות דעת פסיכיאטריות מטעמם של בעלי הדין ותצהיר עדותו הראשית של נ' .

         

        48.במסגרת חוות דעתו זו, תיאר המומחה את האירוע אותו עבר נ' (כפי שתואר על ידי נ' עצמו), וציין כי "אני מתרשם, כי אכן היה באירוע זה כדי להשפיע על מצבו הנפשי של הנבדק והותיר בו תסמינים רגשיים מספר, ביניהם- פחדים, תחושות היותו חולה, חלש, לא בריא, נזקק לרופאים, אדם אשר היה לתפיסתו בעבר אדם חזק ובריא והפך להיות חלש וזקוק לתרופות וטיפולים רפואיים".

         

        49.בכל הנוגע להשפעת מצבו הנפשי של נ' על תפקודו, ציין המומחה כי המדובר בהשפעה שולית, ככל שקיימת בכלל, ואת מסקנתו זו ביסס המומחה על היסטורית תעסוקתו של נ' ממנה עולה כי נ' לא עבד בעבודה יציבה וכי החליף באופן תדיר מקומות עבודה.

         

        50.לגבי שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע לבין מצבו הנפשי של נ' , ציין המומחה כי ניתן לקבוע שהאירוע הנ"ל השפיע וגרם לנכות נפשית אצל נ' . לשיטת המומחה אין לנתק את מצבו הנפשי של נ' ממחלת אשתו, וכן ממחלותיו הגופניות כמו הסכרת אשר אלה מהווים השפעה סטרסוגנית ומשפיעים על מצב רוחו.

         

        51.בסיום חוות הדעת, בפרק הקרוי 'הנכות הנפשית', קבע המומחה כי נותרה בעניינו של נ' נכות נפשית צמיתה בשיעור של 10%. שליש מנכות זו אינה קשורה לאירוע הנ"ל ונובעת מתגובה נפשית של התובע לאירועים אחרים ומכאן שהנכות הרפואית-נפשית הצמיתה הקשורה לתאונה הינה בשיעור 6.66%.

         

        52.כאשר נשאל המומחה במסגרת הדיון שהתנהל לפני על אמינותו של נ' הוא ציין כי, היה ערפול במסירת דבריו של נ' והייתה בעיה באמינות, המומחה עוד ציין כי דברים אלה נלקחו בחשבון בעת כתיבת חוות דעתו. המומחה עוד השיב כי נכותו נקבעה לפי המכות אותן קיבל, לכן האירועים שקדמו לתקיפה אינם רלבנטיים (ראו עמ' 13 לפרוטוקול, שורה 24-28).

         

        53.המומחה עוד ציין כי "מתוך הבדיקה והפרוטוקול שלי, הוא שהאיש הזה חווה חוויה של השפלה, כאב, פחד שהם כולם כתוצאה של המכות שהוא קיבל שם, עם תחושה אמיתית של סכנה לחיים באותו רגע, ולזה אני מאמין" (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 4-6).

         

        בהמשך ציין המומחה כשנשאל על עובדת חשיפתו לתצהיר התובע, והשיב כי המסקנות של חוות דעתו קשורות בחוויית התקיפה, והדברים האחרים אינם מעניינים אותו (עמ' 16 לפרוטוקול, שורה 1-3).

         

        54.בנסיבות המקרה דנן ולאחר שעיינתי בחוות דעתו של המומחה ושמעתי את עדותו, שוכנעתי כי אין הצדקה לסטות ממצאי חוות הדעת. ככל שנפל פגם בכך שתצהיר עדותו הראשית של התובע הונח לפני המומחה בעת שבדק את התובע והכין את חוות דעתו הרי שמעדותו של המומחה עלה כי לעניין זה היתה אם בכלל השפעה זניחה על ממצאי חוות הדעת ומקום בו לא נתבקשה פסילתה של חוות הדעת לא שוכנעתי כי עניין זה לבדו מצדיק לסטות מן הממצאים שנקבעו במסגרת חוות הדעת.

         

        שוכנעתי גם כי מצבו הנפשי של נ' ואחוזי הנכות שנקבעו בעניינו על ידי המומחה, הם תוצאה של האירוע עצמו והמכות שנ' קיבל ובגינן הורשעו הנתבעים וכי אין מקום ליתן לאירועים שקדמו לתקיפה ולרבות המניע לתקיפה משקל במובן זה שאין בכל אלה כדי להצדיק התערבות בממצאים ברפואיים שנקבעו בגדרה של חוות הדעת.

         

        אני רואה מקום אפוא לקבל את מסקנות חוות הדעת לפיהן ארוע התקיפה המתואר בכתב התביעה, בגינו הועמדו הנתבעים לדין והורשעו, הותיר אצל התובע נכות נפשית צמיתה בשיעור 6.66%.

         

        שאלת הנכות התפקודית:

         

        55.דא עקא ששיעורה של נכות רפואית אינו בהכרח כשיעור הנכות התפקודית אצל נפגעים בכלל ואצל התובע בפרט כפי שאפרט להלן.

         

        כאמור, המומחה בחוות דעתו, חיווה דעתו לעניין השפעתה הזניחה של הנכות הרפואית על תפקודו של התובע. הגם שקביעת שיעורה של נכות תפקודית הינה לעולם קביעה הנמצאת בשיקול דעתו של בית המשפט, בנסיבות המקרה דנן נראה כי מכלול הנתונים שהובאו לפני מאששים ותומכים במסקנתו הנ"ל של המומחה.

         

        מחומר הראיות שהונח לפני עלה כי התובע כמעט ולא עבד ברצף במקום עבודה אחד.

         

        התובע כשל בהבאת ראיות כלשהן המבססות את מצבו התעסוקתי עובר לתאונה ולאחריה.

         

        התובע כשל בהבאת ראיות כלשהן המצביעות על נזק כלכלי שהסבה לו תקיפתו על ידי הנתבעים. יודגש, מדובר בנתונים המצויים באמתחתו של התובע ושהתובע יכל בנקל להציגן והוא נמנע לעשות כן.

         

        גם בעת שהתובע נשאל, בעדות לפני, לסיבה שבעטיה הפסיק לעבוד, הוא ציין את מחלת רעייתו ולא כל סיבה אחרת. רעיית התובע בעדותה אישרה גם היא כי הסיבה שבגינה בעלה, נ' , אינו עובד היא מצבו הרפואי לרבות זה הקודם למועד ארוע התקיפה.

         

        בנסיבות העניין ואף בשים לב לשיעורה הנמוך יחסית של הנכות הרפואית שנקבעה בעניינו של התובע, ישנו מקום לקבוע כי ההשפעה של נכותו הרפואית של התובע על תפקודו הינה זניחה למדי, ככל שקיימת ובנסיבות הענין אני קובעת כי ארוע התקיפה לא הותיר אצל התובע נכות תפקודית כלשהי.

         

        56.כאב וסבל:

         

        התובע טען כי האירוע הנ"ל הותיר אצלו נכות נפשית, וכי הוא סובל עד היום מחרדות, עצבנות יתר וסיוטים באופן הפוגע משמעותית בהנאות החיים שלו.

         

        על כך העידה אשתו של התובע, ש' שעל תמצית עדותה עמדתי לעיל. זו האחרונה ציינה בעדותה בין היתר כי התובע נהיה אדם עצבני, ושוכח דברים (ראו עמ' 8 לפרוטוקול, שורה 8-11).

         

        התובע לא אושפז בגין אירוע זה, והמומחה קבע שנכותו הנפשית הינה בשיעור של 6.66%.

        בנסיבות העניין, התובע זכאי לפיצוי בגן כאב וסבל הנובע מן אירוע התקיפה, ובמרכיב זה יש לקחת בחשבון את הנסיבות החמורות בהן הוא נפגע, את מצבו המשפחתי והנפשי והשלכת מצבו הנפשי על תפקודו היומיומי.

         

        בנסיבות העניין ולאחר שקלול מכלול הנתונים שהובאו לפני אני פוסקת לתובע פיצוי בגין כאב וסבל בסך 40,000 ₪.

         

        57.הפסד השתכרות לעבר ולעתיד:

         

        לשיטתו של התובע כאבי הראש מהם הוא סובל מקשים עליו לעבוד, עוד עולה מכתב סיכומיו כי כיום הוא הפסיק את עבודתו לאור מחלת אשתו, אך הוא עדיין עובד בתור עצמאי ועבודה אצל אחיו. התובע עוד ציין כי ישנה פגיעה ביכולת הפרנסה שלו כיום, לעומת יכולתו להתפרנס עובר לתאונה.

         

        כאן יצוין כי, על התובע בהיותו המוציא מחברו מוטל הנטל להוכיח קיומו של קשר סיבתו בין הפגיעה לבין הנזקים להם הוא טוען.

         

        במקרה דנן, התובע לא הצליח להוכיח את מרבית הנזקים להם הוא טוען, התובע לא הביא מסמכים שיש בהם כדי ללמד על השתכרותו עובר למועד התאונה, התובע לא הביא תלושי שכר המשקפים את הכנסתו לאחר התאונה ומחומר הראיות שהובא לפני עלה כי הוא שב למקום עבודתו מיד לאחר התאונה. בנסיבות, העניין לא עלה בידי התובע להוכיח כי כושר השתכרותו נפגע כהוא זה בעקבות אירוע התקיפה.

         

        זאת ועוד, כפי שנקבע לעיל שוכנעתי לאור מכלול הנתונים שהובאו לפני, ובתוכם חוות דעתו של המומחה, כי נכותו התפקודית של התובע הינה מזערית.

         

        התובע כמו כן, לא הוכיח שישנה פגיעה בכושר השתכרותו העתידי, להפך עולה מעדותו ומעדות אשתו כי כיום הינו עובד.

         

        בנסיבות העניין ומשנקבע כי אירוע התקיפה לא פגע בתפקודו של התובע ומקום בו התובע לא הוכיח הפסדי שכר לעבר, אין התובע זכאי לפיצוי בגין הפסדי שכר, לעבר ולעתיד.

         

        58.הוצאות רפואיות:

         

        ובאשר לטיפולים הרפואיים, התובע לא פירט מהות הטיפולים הרפואיים שהוא צפוי להיזקק להם בעתיד כשם שהוא לא הוכיח שהוא נזקק לטיפולים רפואיים בעבר.

         

        על אף האמור לעיל, הציג התובע מרשמים עבור התרופות אותן הוא נוטל, בין היתר משככי כאבים, הכלולים בסל הבריאות ובגינם הוא שילם השתתפות עצמית.

         

        לאור זאת ועל דרך האומדנא אני פוסקת לתובע פיצוי בגין הוצאות רפואיות לעבר בסך 2,000 ש"ח.

         

        באשר להוצאות הרפואיות לעתיד ומשלא עלה בידי התובע לשכנעני כי הוא צפוי להיזקק לטיפולים רפואיים בעתיד, שוכנעתי כי אין התובע זכאי לפסיקת פיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה.

        59.הוצאות נסיעות בעבר:

         

        מדובר בראש נזק מיוחד שעל התובע מוטל הנטל להוכיחו. בנסיבות העניין לא הוצגו על ידי התובע ראיות כלשהן המאששות טענתו להוצאות שכאלה, ובידי התובע לא עלה להצביע על טיפולים רפואיים שהצריכו תשלום הוצאות נסיעה בעבר. בנסיבות אלו, דין עתירתו של התובע לפסיקת פיצוי בגין ראש נזק זה להידחות, והוא הדין ביחס לראש הנזק שעניינו הוצאות נסיעה לעתיד.

         

        ט.לסיכום:

         

        60.לאור כל האמור לעיל, סך נזקיו של התובע עומד על הסך של 42,000 ₪ ואני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלמו לתובע.

         

        בנוסף לסך האמור אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע את הוצאות משפט בסך כולל של 5,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ בתוספת מע"מ עליו כחוק.

         

        התשלום יבוצע בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לנתבעים, באמצעות ב"כ, אחרת – ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

         

        המזכירות תמציא העתקים לצדדים.

         

        ניתן היום, י"א אדר תשע"ה, 02 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.