פלונית נ' טרם רשת מרכזים לרפואה דחופה

תביעה בגין רשלנות רפואית במתן זריקת וולטרן שגרמה לשיתוק עצבי בכף רגלה של התובעת.

הרקע העובדתי ותמצית המחלוקת

1. התובעת, ילידת 1.1.1939, עלתה מxxx בשנת 1952 ומתגוררת במושב xxx עם משפחתה. התובעת פנתה בחודש פברואר 2016 לאורתופד בשל כאבי גב והומלץ לה על שלוש זריקות וולטרן.

2. הזריקה הראשונה ניתנה במרפאת קופת החולים. הזריקה השניה ניתנה למחרת במרפאת הנתבעת במודיעין, בהיותה רשת מרפאות למתן שירותי רפואה דחופה הנותנת שירותים גם כאשר קופות החולים סגורות.

3. לטענת התובעת, מיד עם מתן הזריקה ע"י עובד הנתבעת היא חשה פגיעה וכאב ברגלה השמאלית ולא יכלה לעמוד עליה. העובד הפנה את בנה להביא לה כיסא גלגלים ומסר לה שזו תגובה רגילה לזריקה ותחושתה תשתפר.

4. התובעת שוחררה כך לביתה ללא תיעוד הדברים ברשומות הנתבעת.

5. לתובעת נגרם שיתוק בעצב הסכיאטי ברגלה השמאלית והיא נעזרת כיום בסד לנעל ובמקל-הליכה. התובעת פנתה לטיפולים רבים אך ללא הועיל ומצבה קבוע.

6. התובעת טוענת שהזריקה בוצעה ברשלנות, במיקום שגוי וע"י איש צוות שלא הוסמך לכך תוך זיוף הפרטים בגיליון הרפואי.

7. הנתבעת מכחישה את טענות התובעת, טוענת שהזריקה ניתנה ע"י איש-צוות מוסמך ושמדובר בסיבוך נדיר של פעולה רפואית שגרתית, כאשר קשישים נמצאים בקבוצת סיכון לסיבוך שכזה (התובעת הייתה בת 77 בעת האירוע).

8. במסגרת המחלוקת אודות זהות איש הצוות שביצע את הזריקה העיד מטעם התובעת הרופא שחתום על הגיליון הרפואי, ולטענתו הוא לא ביצע את הפעולה אלא רק חתם בסוף הגיליון מבלי שפגש את התובעת.

9. בסוגיית הנזק מסכימים מומחי הצדדים שנכותה הנוירולוגית של התובעת בגין השיתוק בעצב הסכיאטי בכף רגלה היא בשיעור 20%. מומחה התובעת סבור שיש להוסיף 10% נכות בגין הכאב ממנו סובלת התובעת.

10. הצדדים חלוקים על שיעור הנכות הפסיכיאטרית שנגרמה לתובעת עקב האירוע, והמומחה מטעם בית המשפט, ד"ר אדם דרנל, סבר שיש להעמיד נכות זו בשיעור 15%.

11. הצדדים חלוקים על משמעות נכויות אלו והשלכותיהן ועל שיעור הנזק הכספי שנגרם בעטיין.

     

    טענת הרשלנות והקשר הסיבתי

    התיעוד הרפואי לקרות הנזק והעדויות

12. בחודש פברואר 2016 סבלה התובעת מכאבי גב עליון, כתפיים וצוואר ופנתה לרופא בקופת החולים. הרופא המליץ על מתן זריקות וולטרן והפנה את התובעת לאחות לקבלת זריקה.

    התובעת קיבלה את הזריקה באותו יום, נשארה בחדר האחות להשגחה משך 20 דקות ונרשם שהיא שוחררה כשהיא מרגישה טוב (נספח 1 לתצהיר התובעת). לדבריה המשיכה לאחר מכן באוטובוס עם בן זוגה לקניות בשוק (עמ' 45 שורות 13-21).

13. למחרת, ביום שישי 11.2.2016 בצהריים, קופת החולים הייתה סגורה והתובעת פנתה בליווי בנה פלוני למרפאת הנתבעת לקבלת הזריקה השניה.

14. בגיליון הרפואי של הנתבעת מיום 11.2.2016 נרשם תחת 'אבחנה' - "Follow-up Exam" ומדדים שנלקחו (דופק, חום, חמצן בדם, לחץ דם), וכן גילה של התובעת.

    תחת 'היסטוריה/אנמנזה רפואית', 'בדיקה גופנית' ו'מהלך ודיון' – נרשם באופן זהה "עם הפניה לזריקת וולטרן מהקופה".

15. מהעמוד של סיכום הביקור עולה שהתובעת הייתה במרפאה 20 דקות מרגע הקבלה עד לחתימת השחרור (13:01-13:21).

    בסעיף 'תלונה' נרשם "אחר זריקה"; בסעיף 'רופאים' נרשם "דר חביב"; וב'סוג שחרור' נרשם "נשלח/ה הביתה, המשך טיפול ובדיקות בקופ"ח". יתר הגיליון מעתיק את העמוד הקודם ביחס לאבחנה, היסטוריה רפואית וגו' (נספח 2 לתצהיר התובעת).

16. בטופס נוסף שמולא ידנית במרפאת הנתבעת ולא נמסר לתובעת אלא התגלה בשלב מאוחר יותר נמצא כיתוב בכתב יד voltaren 75 mg ומתחתיו נרשם שחר.

    בחלקו התחתון של הטופס מודפס "מצב החולה בשחרור: מצוין / טוב / יציב / החמיר".

    מימין לכך ישנו טור אפשרויות של אבחנה והמלצות בשחרור: הביתה ומעקב קופ"ח; לבית חולים; פנוי באמבולנס; הופנה לרוממה – כאשר ליד כל אפשרות משורטט ריבוע לצורך סימון אך אף אפשרות לא סומנה.

    תחת כל אלו מודפס "חתימה וחותמת רופא ___" אך נראה שגם שורה זו נותרה ריקה. עוד נותר ריק המקום מימין ל"חתימת חולה".

    באמצע רישומים אלו סומנה אליפסה בכתב יד המקיפה בחלקה העליון את המילה 'מצוין' והנתבעת טוענת שהדבר מתעד שהתובעת שוחררה במצב מצוין. על אף טענת הנתבעת לא מצאתי שעל גבי טופס זה מופיע שמו של ד"ר חביב כרופא המטפל, להבדיל מהטופס המודפס, כך שאין לדעת מי מילא את הרישום והסימון בכתב יד.

    העתק טופס זה לא נמסר כאמור לתובעת בעת שחרורה.

17. התובעת העידה שהזריקה ניתנה בסמוך לעצם הזנב (עמ' 51 שורות 1-4, 23), ועל פי תצהירה מייד חשה כאבים ובהמשך שיתוק ברגלה. גם מהתיעוד הרפואי בימים הסמוכים לאחר מכן עולה שמייד לאחר מתן הזריקה הרגישה זרם לאורך הרגל ובהמשך כאבים.

18. פלוני, בנה של התובעת שהיה עמה, העיד שאמו לא הצליחה לרדת בכוחות עצמה ממיטת הטיפול ולעמוד ושחשה בכאב, אך איש הצוות שנתן לה את הזריקה אמר שמדובר במהלך רגיל אחרי זריקה שיעבור, והפנה את הבן להביא כיסא גלגלים שהתובעת תשב עליו (תצהירו וחקירתו בעמ' 27-28, עמ' 31 שורות 1-22).

19. לדברי הבן, הוא ואמו גם לא התבקשו להמתין לאחר קבלת הזריקה, אלא רק נאמר להם ש'זה יעבור' ואיש הצוות עזב את החדר ולא שב אליהם (עמ' 30 שורות 14-24). עדות זו מתיישבת עם הזמן הכולל בו שהתה התובעת במרפאה, וממילא לא צוין בגיליון הרפואי שהתובעת המתינה פרק זמן כלשהו או לחילופין עזבה לפני ששוחררה רפואית ע"י הצוות.

20. בחקירת התובעת ובנה העלה ב"כ הנתבעת את האפשרות שלמעט אותו איש צוות שהפנה אותם לקחת כסא גלגלים – יתכן שיתר צוות המרפאה לא ראה בעת שיצאו, ואולי בשל כך לא תועד הדבר בגיליון (עמ' 32 שורות 17-20, עמ' 49 שורות 10-15).

21. אני דוחה את השגות הנתבעת על עדויות התובעת ובנה. עדויותיהם היו אמינות ופשוטות, ללא ניסיון האדרה ואף אם היו סתירות קלות בתיאורי התובעת הרי שניתן לייחס אותן לגילה המתקדם ולשנים שחלפו ולא לניסיון בדיה מוחלט כפי שביקשה הנתבעת לטעון.

22. מהעדויות ניכר שהתובעת ובנה נתנו אמון מלא ופשוט באיש הצוות שעמד מולם, טיפל בהם ואמר להם שמדובר ב'תופעה רגילה' שתעבור (עמ' 30 שורות 17-24, עמ' 31 שורות 13-22, עמ' 48 שורות 16-20, עמ' 49 שורות 7-9). מעדות התובעת אף ניכר שבאותו זמן העסיק אותה יותר הצורך להגיע הביתה 'לבשל לשבת' מאשר להתעכב במרפאה (עמ' 49 שורות 7-9).

23. במהלך סוף השבוע לא חל כל שיפור במצבה של התובעת, היא סבלה מכאבים ולא יכלה לקום (ר' לדוגמא תצהיר התובעת ועדות הבן ניר עמ' 111 שורות 18-20).

24. בחלוף סוף השבוע ומשלא נמצא כל שיפור פנתה התובעת שוב לקופת חולים, שם תועד ביום ראשון 14.2.2016 שהיא נבדקה ע"י אורתופד שהמליץ על סדרת זריקות וולטרן, ו'לאחר זריקה - כאבים עזים ברגל שמאל'. בממצאים נקבע שהמצב הכללי טוב אך 'החולה מושכת את הרגל'. והתובעת הופנתה בהמשך לחדר מיון (נספח 3 לתצהיר התובעת).

25. בסיכום הביקור בבית חולים השרון נרשם בין היתר "לדבריה לאחר הזרקה לפני שבוע של וולטרן בעכוז חשה זרמים וחולשה. כאבי גב תחתון הקרנה לרגל שמאל החמרה בכאבים ובבדיקה כעת DROP FOOT LT" (נספח 4 לתצהיר התובעת).

26. הנתבעת מבקשת להכחיש את טענת התובעת לתלונה מיידית לאחר הזריקה על פגיעה ברגלה השמאלית ואת תמיכת המסמכים הרפואיים בכך, ומבקשת להעלות תיאוריות שהפגיעה נגרמה אולי מהזריקה הראשונה בקופת החולים.

27. הנתבעת טוענת שלו הייתה התובעת מתלוננת במרפאתה על בעיות ברגלה הדבר היה "וודאי מתועד", ועובדה היא שסומן בשחרור שהתובעת במצב 'מצוין'.

28. כמפורט לעיל, יתר המסמכים והעדויות תומכים בטענת התובעת שחשה פגיעה ברגל לאחר הזריקה אצל הנתבעת ולא לאחר הזריקה בקופת החולים, שלאחריה הסתובבה בקניות ובשוק, וכך אני קובעת. משמעות קביעה זו היא שגיליון הנתבעת אינו משקף נאמנה את מצב התובעת לאחר קבלת הזריקה במרפאת 'טרם'.

29. בסופו של דבר נקבע שנגרם לתובעת נזק עצבי קבוע, עליו אין חולק.

     

    הקשר הסיבתי הרפואי בין הזריקה ב'טרם' לנזק

30. המומחה מטעם התובעת, פרופ' ארגוב, קבע שנזק כפי שנגרם לתובעת לא היה קורה אילו ניתנה לה הזריקה במקום הנכון בעכוז, הרחק מאיזור מעבר העצב הסכיאטי. המומחה קבע שהנזק נגרם הן מפגיעת המזרק בעצב והן מפגיעת החומר הכימי בעצב, שגרמו לשיתוקו לצמיתות.

    לדברי מומחה התובעת ממצאים חשמליים בבדיקת התובעת תומכים במובהק בפגיעה בסעיף הפרוניאלי המשותף של העצב הסכיאטי עקב הזרקה במקום לא נכון.

31. המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר הלוי, סבור שמדובר בסיבוך ידוע של הזריקה. המומחה ציין שגורמי הסיכון לאירוע שכזה הם 'קשישים וילדים או הזרקה ע"י איש צוות לא מוסמך' אך לא הבהיר מה משמעות הסיכון ומה הקשרו ביחס ל'קשישים' .

    ד"ר הלוי ציין שמיקום ההזרקה חשוב למניעת הסיבוך ולדבריו חלק ממקרי הנזק קורים גם עקב 'מהלך אנטומי לא רגיל של העצב הסכיאטי', אלא שבחקירתו הודה שהמאמר עליו הסתמך דיבר על מהלך אנטומי לא רגיל בתוך מבנה העצב – וכלל לא באשר למיקום העצב בעכוז (עמ' 222). היינו, אין לאמירה זו על 'המהלך האנטומי של העצב' כל קשר והשלכה לענייננו, וכך גם הבהיר פרופ' ארגוב בסעיף 3 בחוות דעתו המשלימה.

    בבחינת למעלה מן הדרוש אציין גם שלא הוכח שלתובעת יש 'מהלך אנטומי לא רגיל' כאמור ודי בכך כדי לדחות הטענה של 'אפשרות תיאורטית לדרך אחרת בה נגרם הנזק' (ע"א 789/89 סמדר עמר, קטינה נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, מו(1) 712 (1992).

32. בחוות דעתו לא נתן מומחה הנתבעת ד"ר הלוי מענה לשאלה כיצד יכול נזק שכזה להיגרם שלא בהזרקה לעצב עצמו ולמעשה קבע שהכאבים וחולשת הרגל התפתחו אחרי הזריקה ב'טרם', שאובחן נזק לעצב הסכיאטי משמאל ושסמיכות הזמנים להזרקה והמיקום האנטומי שלה 'מעידים כי ככל הנראה הנזק קשור להזרקה' (פסקה ראשונה בפרק הדיון בחוות דעתו).

33. הנתבעת העלתה בסיכומיה טענות רבות נגד קביעותיו של מומחה התובעת פרופ' ארגוב וחלקה על מסקנותיו תוך העלאת סברות רפואיות חלופיות לנזק שנגרם, כולל מצבה הרפואי הקודם של התובעת, אלא שטענות אלו לא נתמכו ולו ברמז בחוות דעת המומחה הרפואי מטעמה.

34. הנתבעת אף ביקשה לטעון שיתכן שהנזק נגרם כבר מהזריקה שניתנה יום קודם לכן בקופת החולים, אלא שגם המומחה מטעמה לא טען ש'סיבוך' או נזק כזה יכול להיות בעל 'השהיה' כך שפגיעה מזריקה לעצב תבוא לידי ביטוי רק למחרת או בחלוף 24 שעות ואף יותר מזה.

35. יתר על כן, טענה של פגיעה עקב הזריקה בקופת חולים כלל לא הועלתה ע"י ד"ר הלוי מטעם הנתבעת כאפשרות, לא כל שכן אפשרות רלוונטית, וכפי שהגדיר בפתח חוות דעתו – היא "בנוגע לנזקה של גב' שמעי בעקבות זריקת וולטרן שקיבלה במרפאת "טרם" בתאריך 12.2.2016". המומחה קובע בחוות דעתו שהנזק הוא תולדה של סיבוך נדיר ולא רשלנות, וכלל לא מעלה כאפשרות ולו תיאורטית שהנזק נגרם מכל מקור אחר מאשר אותה זריקה ב'טרם'.

36. אני קובעת לפיכך שהנזק דנן לתובעת נגרם עקב זריקת הוולטרן שקיבלה במרפאת הנתבעת.

     

    זהות איש הצוות שנתן את הזריקה

37. על הגיליון הרפואי של הנתבעת חתום ד"ר נתן חביב, שהובא לעדות מטעם התובעת.

38. מעדותו בדיון עלה שהנוהג בטרם היה שרופא יכול לחתום על גיליון רפואי של מטופל כדי לשחררו מהמרפאה וזאת מבלי לראות אותו, אלא רק כשלב טכני פרוצדוראלי במחשב (עמ' 176 שורות 13-19, עמ' 181 שורות 1-4, עמ' 192 שורות 1-7).

39. ד"ר חביב עמד על דעתו שהוא אישית לא נתן את הזריקה. הן מפני שלא תיעד זאת ברשומה - ואם היה מזריק היה מתעד, והן משום שכהגדרתו 99.99% מהרופאים בטרם לא נותנים זריקה (ס' 8 בתצהירו וכן עמ' 174 שורות 11-15, עמ' 176 שורות 22-23, עמ' 192 שורות 18-23).

40. לטענתו, במרפאת טרם גם חובש יכול לתת זריקה על דעת עצמו וגם סטודנט (עמ' 181 שורות 20-21, עמ' 188 שורות 1-6), פרמדיק פותח וריד למטופל, לוקח דם ונותן אנטיביוטיקה וכל זאת על דעת עצמו ומבלי לשאול רופא (עמ' 182 שורות 20-24).

    מרפאת טרם במודיעין

41. באשר להתנהלות המרפאה הספציפית במודיעין בה טופלה התובעת העיד ד"ר חביב שביקורת משרד הבריאות שנערכה במקום כחצי שנה לאחר המקרה דנן מצאה ליקויים רבים הנוגעים בין היתר לזהות הצוות המטפל והכשרתו ובכלל זה "נמצאה חריגה בוטה מסמכויות ה"צוות הסיעודי" במוקד טרם מודיעין" (כך בדו"ח). ד"ר חביב צירף את דוח הביקורת של משרד הבריאות מיום 31.8.2016 כנספח 1 לתצהירו.

42. מדו"ח הביקורת עולה שמוגדר בטרם "צוות סיעודי" הכולל שליש עד חצי חובשים ואחיות, והיתר פרמדיקים, סטודנטים לסיעוד וסטודנטים לרפואה. זאת למרות שעל פי חוק חובשים וסטודנטים לסיעוד אינם יכולים לעבוד כצוות רפואי במוקד רפואי, לבצע טריאז', לקחת בדיקות דם, להרכיב עירויים וכו'; ופרמדיקים וסטודנטים לרפואה, המועסקים כ"אחות" במוקד מבצעים פעולות שאינן מותרות ע"פ החוק והתקנות. כן נמצא שיש נהלים של טרם לגבי סמכויות של בעלי תפקידים שאינם מוכרים במשרד הבריאות (חובש, סטודנט לרפואה, פאראמדיק).

43. עוד נמצא שבטרם ניתנת 'הכשרה פנימית' והגדרת 'עוזר רופא' בניגוד לתקנות משרד הבריאות הקובעות ש'עוזר רופא' הוא רק מי שעבר את קורס 'עוזר רופא' של משרד הבריאות לצורך אותם תפקידים ומחלקות ספציפיות שהוגדרו בתקנות.

44. בביקורת נמצא שבפרוטוקולים הטיפוליים של 'טרם' יש חריגה מסמכויות הצוות "הסיעודי" כאשר אחות/פרמדיק/סטודנט לרפואה יכולים כבר בטריאז' לתת למטופל טיפול תרופתי ללא בדיקת רופא וללא הוראת רופא ובכלל זה זריקת וולטרן לשריר ועוד.

45. היינו, דוח הביקורת עולה בקנה אחד עם עדות ד"ר חביב על התנהלות צוות המרפאה, על מתן טיפול, לרבות זריקות וולטרן לשריר, ע"י מי שלא הוסמכו ולא הוכשרו לכך, ועוד.

46. הנתבעת בסיכומיה הפנתה בין היתר לסעיף 3(ב) בפקודת הרופאים [נוסח חדש] תשל"ז-1976, שקובע לעניינינו שייחוד העיסוק ברפואה לרופא בעל רישיון לא בא למנוע מכל אדם מלעבוד תחת פיקוחו האישי הישיר של רופא מורשה. דא עקא – אין משמעות הדבר ש"כל אדם" יכול לתת זריקות למטופלים ובוודאי כאשר בענייננו עומד הרופא המורשה ד"ר חביב על כך שזריקות בטרם לא ניתנו 'תחת פיקוחו האישי הישיר'.

    יחסי ד"ר חביב והנתבעת

47. על אף עדות ד"ר חביב ותצהירו, שלא הוא שנתן את הזריקה, עומדת הנתבעת על הטענה שהוא זה שביצע את הזריקה (הערת אגב אחרת נמצאה בסעיף 67 בסיכומיה שם דחתה טענות להתרשלות מצד המזריק והוסיפה בסוגריים 'בין אם מדובר בד"ר חביב ובין אם מדובר באח/ות או בפרמדיק').

48. הנתבעת תולה את עדות ד"ר חביב והכחשתו את ביצוע הזריקה בסכסוך ארוך שיש בינו ובינה מאז פיטוריו מעבודתו אצלה, לאחר כ-12 שנות עבודה.

49. לעניין נסיבות פיטוריו של ד"ר חביב מפנה הנתבעת לפסק הדין שניתן בבית הדין לעבודה בסכסוך בינהם (סע"ש 6159-09-18).

    מפסק הדין עולה שד"ר חביב אכן הגיש תלונות נגד הנתבעת הן למשרד הכלכלה בעניין תשלום שכרו וזכויותיו הסוציאליות והן למשרד הבריאות בעניין הפרות נהלי וחוקי המשרד במסגרת מוקדי טרם. מאידך עולה שלנתבעת היו טענות רבות לתפקוד ד"ר חביב בעבודתו, לרבות עזיבת משמרות לפני הזמן, חוסר תפקוד וכיוב'.

    הנתבעת אף טענה שד"ר חביב היה מעורב בהגשת תובענות ייצוגיות נגדה ושלדידה הוא 'רודף' אותה מאז אותו סכסוך.

50. על רקע המחלוקת המתמשכת בין הנתבעת לד"ר חביב מבקשת הנתבעת לשלול את כל עדותו ואמינותו של הלה ביחס להשגותיו נגד הרשומה הרפואית שהוצאה על ידה. עם זאת, הנתבעת לא טרחה להביא אף עד שיציג תמונה ראייתית אחרת או עדות שתשלול את טענות ד"ר חביב באשר להתנהלות המרפאה ועובדיה – בין בכלל ובין באותו יום ספציפי בו טופלה התובעת.

    הרשומה הרפואית

51. בתמיכה לטענת הנתבעת שד"ר חביב הוא שביצע את הזריקה והדבר לא צריך 'להירשם במפורש' מפנה הנתבעת לגיליון קופת-חולים אשר גם בו לטענתה לא נרשם במפורש מי נתן את הזריקה והדבר מוסק כברור מאליו מהפניית הרופא לאחות לצורך ביצוע זריקה ומגיליון האחות בו מתועדת הזריקה.

52. הנתבעת אף מלינה על התובעת שלא הביאה לעדות את הרופא והאחות מקופת החולים שיעידו על ביצוע הזריקה. אין בידי לקבל טענות אלו. התובעת אינה חולקת על הרשומה בקופ"ח וככל שהנתבעת ביקשה לשלול את הכתוב בה – היה הנטל עליה להביא עדים לכך, אלא שאין באמת מחלוקת בעניין זה.

    הרשומה של האחות בקופת חולים מפרטת את סוג ההתערבות - מתן הזריקה, מהות החומר וכמותו, הסבר תופעות לוואי, השארה להשגחה ושחרור במצב טוב – והיא נחתמת ע"י האחות עם רישום שמה והתמחותה. רשומה זו נפרדת מרשומת הרופא שהפנה לזריקה.

53. לעומת זאת, ברשומה של טרם, כמפורט לעיל, נוסף בכתב יד סוג החומר וכמותו עם הרישום שחר. ד"ר חביב ששמו מופיע בטופס העיד כי הוא לא נתן את הזריקה - ומאידך אותו 'שחר' או אותה 'ורד עטיה' שמופיעה בטריאז' לא הובאו לעדות וכך גם כל עובד אחר מאותה משמרת או מהמרפאה.

    ד"ר חביב אף העיד שאם התיק עובר אצלו לפני הטיפול – הוא נותן את ההוראה למתן זריקה ואז נותן הזריקה נכנס למחשב, מוציא מדבקה ומציין עליה את שמו, תפקידו, שעת הביצוע וחתימתו (עמ' 172 שורות 18-24) אלא שמדבקה ופרטים אלו נעדרים מרשומת הנתבעת.

    הימנעות הנתבעת מהבאת עדים

54. מרגע שהנתבעת ידעה שד"ר חביב מכחיש את ביצוע הזריקה על ידו – מצופה היה שתביא לעדות אדם מהצוות הרפואי שהיה באותה משמרת או כל איש-צוות אחר שיעיד על התנהלות המרפאות, על מיומנות אנשי הצוות או על כל פרמטר אחר שלגביו העיד ד"ר חביב לשלילה. אלא שהנתבעת לא עשתה כן.

    הלכה ידועה היא שהימנעות מהבאת עד רלוונטי יוצרת הנחה שעדותו הייתה פועלת לחובת הנמנע ולחיזוק גרסת הצד השני - והיא חלה בענייננו במלוא עוצמתה.

55. הימנעות זו תמוהה במיוחד כאשר בפני ד"ר הלוי הקפידה הנתבעת להציג מצג מפורש שבעקבותיו כתב בחוות דעתו (עמ' 2 למטה): "כמוכן, נמסר לי מטרם, כי כל הצוות הסיעודי במועד קבלתו לטרם, ללא קשר להכשרתו ו/או ניסיונו עובר רענון בכל הקשור למתן זריקות".

    מומחה הנתבעת אף קבע לאור מצג זה והעדר אינדיקציה בגיליון טרם שההזרקה נעשתה לא לפי השיטה המקובלת ש"לפיכך, אינני יכול לקבל את הטיעון כי מדובר בפעולה רשלנית".

56. אם סבר מומחה הנתבעת שאחד מגורמי הסיכון הוא הזרקה ע"י איש צוות לא-מוסמך ושהנתון של הכשרת צוות 'טרם' לעיל הוא רלוונטי לחוות דעתו - ומהווה למעשה הנמקה משמעותית לדחיית טענת הרשלנות - הרי שוודאי מצופה שהנתבעת תוכיח סוגיה זו בראיותיה.

    לפיכך אין אלא לתמוה, ולזקוף לחובת הנתבעת, מדוע טענה מהותית זו לעניין זהות הצוות או הכשרתו לא הובאה כראיה בתיק ע"י מי מטעמה שיעיד על כך וכאמור הדבר חמור במיוחד כאשר ד"ר חביב מעיד במפורש ההיפך.

57. אני קובעת לפיכך שהתובעת הרימה את הנטל להוכיח שד"ר חביב הוא לא איש הצוות שנתן לתובעת את הזריקה, ושהנתבעת לא הוכיחה מיהו איש הצוות שכן עשה זאת.

     

    הרשלנות במתן הזריקה

58. מומחי שני הצדדים מסכימים שיש לבצע את הזריקה ברבע עליון צידי של העכוז שבו אין קרבה לעצב הסכיאטי, העובר בחלק התחתון והמרכזי של העכוז.

59. מומחה התובעת פרופ' ארגוב סבור שזה מקור הרשלנות והנזק שכן "אין שום דרך שבה יפגע העצב אם הזריקה נעשית כפי שצריך במיקום הנכון". מומחה הנתבעת ד"ר הלוי אינו חולק על כך אך מציין ש'אין אינדיקציה' שלא כך נעשה במקרה זה.

60. ד"ר הלוי אישר את העולה מהמאמרים עליהם הסתמך, שהזרקה שכזו היא מיומנות בסיסית אך יש להתייחס אליה בזהירות הנאותה ועל כן על האחיות להכיר את האנטומיה היטב, לדעת טכניקות הזרקה ולנהלה בזהירות, תוך עדכון ידע מתמיד. כל זאת על מנת להימנע מהפרת החובה לזריקות בבטחה, שהיא רשלנות העלולה לפגוע במטופל (עמ' 215 שורות 1-7 והשלמת הפרוטוקול מיום 15.6.2021).

61. בחקירתו אישר ד"ר הלוי מומחה הנתבעת שמניעת רוב מקרי הפגיעה כפי שאירעה במקרה דנן מתבססת על הכשרת המזריק ועל הזרקה במקום האנטומי 'שאנחנו מצפים שהעצב הסכיאטי לא עובר בו' (עמ' 218 שורות 12-19). הקושי עם אמירה זו של מומחה הנתבעת הוא המחלוקת בין הצדדים, שהוכרעה לחובת הנתבעת, ולפיה לא ידועים זהות המזריק והכשרתו.

62. בהינתן מצד אחד מזריק לא ידוע וחוסר עדות על ביצוע ההזרקה ומצד שני קיומו של נזק ישיר מהזריקה והסכמת המומחים שהזרקה נכונה לא צריכה לגרום נזק – יש לקבוע שהתובעת הרימה את הנטל להוכיח שהנתבעת התרשלה במתן הזריקה ושזו לא ניתנה ע"י איש-צוות מוסמך וכמסתבר גם לא נעשתה במקום המדויק שבו יש ליתן זריקה שכזו.

     

    תחולת ס' 41 בפקודת הנזיקין – הדבר מעיד על עצמו

63. בנסיבות האמורות בתיק זה טוענת התובעת גם להחלת הכלל הקבוע בסעיף 41 בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שלפיו 'הדבר מעיד על עצמו' וזאת אף בהסתמך על ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק (4.11.2011) לעניין פרשנות התקיימות שלושת תנאי הסעיף.

     

64. התנאי הראשון, שלפיו לתובעת לא הייתה ידיעה או לא הייתה יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, מתקיים בענייננו כפי שעולה מהמחלוקות בתיק והעובדות החסרות שנותרו בתום הדיון.

65. ברע"א 7002/17פלוני נ' פלוני (21.05.2018) קבע כב' השופט י' עמית שיש לפרש את התנאי הראשון של אי-ידיעה כדרישה לקיומה של עמימות עובדתית לגבי נסיבות האירוע וזאת בתום ההתדיינות המשפטית. מוקד הכלל בבחינת תנאי אי-הידיעה הוא מכלול הראיות המובאות בפני בית המשפט על ידי התובע, שעליו מוטל נטל איסוף והבאת הראיות בשלב ניהול המשפט לשם עמידה בנטל ההוכחה.

    היינו, תובע אינו יכול להעביר את הנטל אל הנתבע במחדלו להביא את כל הראיות האפשריות, אלא עליו להראות שאין ביכולתו לדעת את הנסיבות העובדתיות של התרחשות האירוע ושעשה מאמץ ראוי להשגת הראיות לגבי נסיבות המקרה.

66. יישום הכלל לענייננו מלמד שהתובעת מיצתה את יכולתה להביא ראיות הנוגעות לנסיבות האירוע, וכהגדרת כב' השופט עמית לעיל הוכיחה שאין בידה לפזר את 'העמימות העובדתית' שנותרה באשר למבצע הזריקה ואופן ביצוע הזריקה על ידו.

    התובעת הביאה לעדות את אותו רופא שמופיע בגיליון הנתבעת, אשר מעיד שהוא לא נתן את הזריקה ואף מעיד שאצל הנתבעת נהוג היה שאנשי צוות אחרים, לא מוסמכים, עושים זאת.

67. גם עדויות המומחים מטעם הצדדים תומכים בקיומו של תנאי זה כאשר מומחה התובעת קובע ש"אין שום דרך שבה יפגע העצב אם הזריקה נעשית כפי שצריך במיקום הנכון".

    מומחה הנתבעת לא חולק עליו אך סבור שאין אינדיקציה שהזריקה לא ניתנה במקום הנכון ומצביע על 'גורמי סיכון' ללא הצגת תחולתם לענייננו מעבר לנתון הסתמי שהתובעת הייתה מבוגרת בעת מתן הזריקה. מנגד, התובעת הוכיחה אפשרות סבירה להתממשות גורם הסיכון של 'מתן הזריקה ע"י איש צוות לא מוסמך' כאשר לא ידוע מי נתן את הזריקה ומה הכשרתו.

     

68. התנאי השני, שהנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, מתקיים בענייננו משעה שנקבע שהנזק נגרם בעקבות הזריקה במרפאת הנתבעת. לנתבעת הייתה שליטה מלאה על המרפאה, המזריק, זהותו והכשרתו, גם אם היא בחרה שלא לגלותם לבית המשפט.

69. כפי שגם נקבע ברע"א 7002/17 לעיל, תנאי אי-הידיעה של התובע מצביע על חולשתו היחסית באשר לאפשרות להביא ראיות, והתנאי השני הנוגע לשליטתו המלאה של הנתבע בנכס, מצביע על כך שסביר שיש לנתבע יתרון בהתחקות אחר הנסיבות – כפי שברור גם בענייננו.

     

70. התנאי השלישי מתקיים אף הוא שכן תיאור הפרטים בפסק הדין לעיל מלמד שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקטה זהירות סבירה.

71. זהירות סבירה זו מתבטאת בראש ובראשונה בווידוא שהזריקה מבוצעת ע"י איש צוות מוסמך ומיומן, שהיא מבוצעת במקום הנכון בגופה של התובעת ושהתובעת מטופלת כנדרש.

    מהקביעות לעיל עולה שלא רק שלא הוכח שהזריקה בוצעה ע"י איש צוות מוסמך ומיומן, אלא שגם הטיפול בתובעת לאחר הזריקה לא היה משביע רצון, היא לא הושארה להשגחה ודבר הפגיעה ברגלה לא תועד בגיליון, לא כל שכן אופן עזיבתה את המרפאה על כיסא גלגלים.

    בהקשר זה יש לזכור שגם מומחה הנתבעת אישר שרוב מקרי הפגיעה מסוג המקרה דנן מתרחשים עקב הזרקה שלא במקום המדויק.

     

72. משמעות הכלל, אם כן, היא שעל הנתבעת 'הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שתחוב עליה'. כמפורט בהרחבה לעיל, בנטל זה לא עמדה הנתבעת ואף לא במקצתו.

73. ברע"א 7002/17קבע כב' השופט י' עמית שמבחינה מהותית, הכלל נועד לסייע לתובע במצבים בהם הוא נקלע לחיסרון ראייתי מובהק ואילו לנתבע יש יתרון ראייתי אפריורי. זאת, בצירוף התנאי השלישי העוסק בהסתברות לקיומה של רשלנות לפי ראיות סטטיסטיות או לפי השכל הישר וניסיון החיים, מחילים את הכלל לטובת התובע – וככל שלא עומד הנתבע בנטל להראות שלא התרשל הוא יחוב ברשלנות כלפי התובע.

     

    סיכום שאלת האחריות

74. ענייננו בתובעת שקיבלה זריקת וולטרן במרפאת הנתבעת ובעקבות רשלנות בביצועה נפגע העצב הסכיאטי ברגלה השמאלית והיא נותרה עם שיתוק בכף רגלה השמאלית.

75. התובעת הרימה את הנטל להוכיח שהרופא החתום על הגיליון הרפואי אצל הנתבעת לא ביצע את הזריקה ומנגד הנתבעת לא הוכיחה מי כן ביצע את הזריקה ומה הכשרתו.

    יתר על כן הוכח שבמרפאת הנתבעת נעשו פעולות רפואיות, לרבות זריקות וולטרן לשריר, ע"י אנשי צוות לא מוסמכים.

76. קביעות המומחים הרפואיים מטעם הצדדים תומכות במסקנה שהנתבעת התרשלה בעת מתן הזריקה לתובעת וזאת בפרט בהעדר מידע על המזריק והכשרתו, ובהעדר כל הסבר סביר אחר להתרחשות הנזק לרבות הנמקת סיבוך תיאורטי אפשרי.

77. על המקרה חל גם סעיף 41 בפקודת הנזיקין שכן 'הדבר מדבר בעד עצמו'.

    התובעת לא יודעת ולא יכולה לדעת מה היו הנסיבות המדויקות שהובילו לנזק, האירוע היה בשליטת הנתבעת והתרחשותו בנסיבות המפורטות לעיל מתיישבת יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה.

    הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח שלא הייתה התרשלות שתחוב עליה וזאת בין היתר בבחירתה שלא להעיד איש צוות מהמשמרת בה התרחש האירוע, שיסתור את טענות התובעת ועדות ד"ר חביב, ואף לא כל איש צוות אחר מהמרפאה שיעיד על התנהלותה או יסתור כאמור את עדות ד"ר חביב.

78. לאור האמור הנתבעת חבה בנזקי התובעת.

    הנזק

79. מעדויות התובעת וילדיה עולה שעובר לאירוע הייתה התובעת אישה עצמאית אשר על אף גילה (77) ניהלה משק בית, טיפלה בבן-זוגה המבוגר ממנה, ערכה קניות באופן עצמאי, נסעה באוטובוס, אירחה את משפחתה המורחבת לארוחות גדולות, יצאה להליכות עם חברות ועוד.

80. לאחר האירוע נותרה התובעת עם נכות אורתופדית ופסיכיאטרית המשפיעה על חייה באופן יומיומי ומצמצמת את אפשרויותיה להתנייד ולתפקד, וילדיה הבוגרים מסייעים לה באופן אינטנסיבי בתפקודה בבית וכן מחוצה לו בקניות וניידות.

81. הנתבעת מבקשת לשים דגש רב על כל אי-התאמה או אי-דיוק שמצאה בעדויות בני המשפחה ביחס לשאלה האם התובעת הולכת לעיתים בכוחות עצמה עד למכולת או למועדון, האם היא מצליחה להכין דייסה לה ולבן-זוגה, האם היא מטאטאה לעיתים את הבית ועוד.

82. הנתבעת ביקשה מחוקר פרטי לתעד את התובעת בעת הגעתה לבדיקת מומחה בתיק, ובסרטון נראית התובעת יוצאת מהרכב 'בכוחות עצמה' עם המקל ותוך אחיזה בדלת – ופוסעת מספר צעדים מהרכב. לאחר מכן טוענת הנתבעת שהתובעת הלכה לבד, אלא שבתיעוד ובעדויות ניכר שבנה הלך בסמוך לפניה.

83. ב"כ הנתבעת אף טען שספר בעצמו בסרטון שהתובעת 'הולכת בקצב של 70 צעדים לדקה' וביקש להסיק מכך שכמעט ואינה סובלת מכל מגבלה בהליכה.

    אין בידי לקבל טענות אלו כמלמדות על יכולות תפקודיות גבוהות של התובעת או כתומכות בטענה שלתובעת לא נותרה מגבלה תפקודית מהותית.

84. תוצאת פגיעתה של התובעת אינה מוטלת בספק ולא ניתן לומר שאישה בשנות ה-80 לחייה אינה מושפעת באופן מהותי מהעובדה שכף רגלה משותקת; מכך שהיא הולכת עם נעל גבוהה, סד ומקל-הליכה; מכך שהיא סובלת מכאבים עצביים לאורך רגלה ומכך שהפגיעה הובילה לדיכאון, דמורליזציה, צער על אובדן תפקוד ופסימיות לגבי עתידה.

85. לאחר האירוע התובעת נעזרת בבני משפחתה בהיקף שלא נדרשה לו בעבר ואף פנתה לטיפולים רבים במגוון תחומים לרבות זריקות לווריד במרפאת כאב, פיזיותרפיה, דיקור ומסאז', אך אלו הועילו לזמן קצר בלבד שכן הכאבים חזרו ומגבלות התפקוד נותרו. בתצהיר התובעת ובני משפחתה פורטו פניותיה הרבות לטיפולים השונים והסעותיה ע"י בני המשפחה הלוך ושוב.

86. נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת היא כ-32% והשפעתה התפקודית תתואר להלן.

     

     

     

    הנכות הרפואית והתפקודית

    הנכות הנוירולוגית

87. מומחי שני הצדדים מסכימים שהתובעת סובלת משיתוק מלא בכף רגלה השמאלית, DROPFOOT, ונכותה הרפואית בשל כך היא בשיעור 20%, על פי סעיף 32(4)(ג) בתקנות המל"ל הקובע "הפרעה תפקודית קשה עד שיתוק מלא".

88. מומחה התובעת קבע שהתובעת סובלת גם מכאבים שאינם באים לידי ביטוי בסעיף קביעת השיתוק ובגינם יש לקבוע 10% נוספים. מומחה הנתבעת לא חולק על כך שהכאבים מהם סובלת התובעת הם טיפוסיים לפגיעה שעברה (עמ' 212 שורות 20-24) אלא שהנתבעת טוענת שאין בקיומם של כאבים כדי להצדיק קביעת נכות נוספת שלא מעוגנת בתקנות המל"ל.

89. סבורני שהכאבים כשלעצמם באים לידי ביטוי בהערכת יכולותיה התפקודיות של התובעת ובפיצוי בגין כאב וסבל, כך ששאלת הגדרתם כנכות רפואית-דווקא אינה מהותית לענייננו.

90. נכותה הנוירולוגית של התובעת היא תפקודית. הדבר נלמד הן מהגדרת סעיף הנכות והן ממשמעותו של שיתוק מלא בכף הרגל.

    שיתוק זה מחייב הלבשת סד בנעל גבוהה שיאפשר את תפיסת כף הרגל לצורך הליכה, שאף היא כבר אינה 'הליכה רגילה' אלא מצריכה הרמה גבוהה יותר של הרגל, בהעדר אפשרות להרים את כף הרגל עצמה. תיאר הפגיעה וההליכה נמצא בעדותו של מומחה הנתבעת שאישר אף הוא שמדובר בפגיעה תפקודית (עמ' 213 שורות 1-15).

     

    הנכות הפסיכיאטרית

91. כל צד הפנה את התובעת לבדיקת פסיכיאטר מטעמו ולאחר קבלת חוות הדעת מונה ד"ר אדם דרנל מטעם בית המשפט, אשר אל חוות דעתו התייחסו הצדדים בסיכומיהם.

92. מומחה בית המשפט בדק את התובעת וקבע שהיא סובלת מתסמינים דכאוניים כולל דמורליזציה, צער על אובדן תפקוד ופסימיות לגבי עתידה. את נכותה בתחום הנפשי העריך המומחה ב 15% וציין שאינו סבור שצפוי שינוי בעתיד לנוכח הגורם לנכות והגיל.

    כן ציין שהתובעת עשויה להרוויח ממעקב פסיכיאטרי 4 פעמים בשנה והתאמת טיפול תרופתי.

93. במענה לשאלות הבהרה השיב המומחה שאם התובעת תסכים להיות במעקב פסיכיאטרי לפחות 6 חודשים וליטול תוך מעקב סביר תרופות נוגדות דיכאון ולהתמיד בכך, הרי שיש לצפות להקלה בתסמיני הדיכאון. בהקשר זה ציין המומחה שהוא לוקח בחשבון שתוך 6 חודשים יהיה צורך לפחות פעם אחת לשנות את הטיפול התרופתי ולהעלותו עד לקבלת תגובה נאותה.

    אם כל האמור יתקיים ותהיה תגובה טיפולית מתאימה – נכותה הנפשית של התובעת עשויה לרדת ל- 10% נכות.

94. המומחה הבהיר עוד שהסיכוי לתגובה תרפויטית מלאה הוא קטן מאוד לאור הכאבים הכרוניים מהם סובלת התובעת ושאינם צפויים לחלוף לחלוטין לאחר טיפול בנוגדי דכאון.

    כן ציין בתשובותיו שההשלכות התפקודיות של כאבים כרוניים ומגבלות פיזיות הן יותר משמעותיות באם האדם מדוכא שכן הדיכאון גורם לראיה עגומה וקשה יותר של המציאות.

95. מכלול נתוני התובעת, גילה ונסיבות חייה אינם תומכים בקביעה מוחלטת שיש סיכוי וודאי לשיפור במצבה. לא נמצא שהתובעת פנתה לטיפול מקיף כפי שהתייחס אליו המומחה ובנסיבותיה של התובעת לא מצאתי לזקוף זאת לחובתה. יתר על כן, אחוז השיפור הטוב ביותר הצפוי (הפחתה של 5%) אינו בעל משמעות מהותית לנכותה הכוללת ולתפקודה.

     

    כאב וסבל

96. לתובעת נקבעו כ- 32% נכות רפואית. מהותה של הנכות הנוירולוגית, מעבר לשיתוק בכף הרגל, הוא כאבים עצביים מתמשכים שהלכה למעשה אין להם מרפא.

    נכותה הפסיכיאטרית באה לידי ביטוי בין היתר בכאב הנפשי על אובדן התפקוד, לצד החמרת הפגיעה בתפקוד מעצם הדכאון.

97. הצדדים הצביעו על פסיקות שונות שנקבעו בבתי המשפט ביחס לנכויות בשיעורים דומים או חלקיים ביחס לנכותה של התובעת.

98. שקלול הנתונים מביא בענייננו לפסיקת פיצוי בגין כאב וסבל מתמשך בסך 180,000 ₪.

     

    עזרת צד ג' וניידות

99. סמוך לאחר האירוע אושפזה התובעת למספר ימים בבית חולים השרון ואחר כך שוחררה לביתה. התובעת פנתה לטיפולים רבים וילדיה הסיעו אותה וליוו אותה.

100. על פי העדויות והמסמכים היה תפקודה של התובעת ירוד במיוחד בשנה הראשונה לאחר האירוע כאשר בתה הגיעה אליה באופן יומיומי וסייעה לה והיא אף נסעה לטיפולים רבים. בהמשך, וככל הנראה גם עם קבלת טיפול תרופתי, החל מצבה של התובעת להתייצב והסיוע היומיומי של ילדיה התמתן.

101. התובעת עדיין נדרשת לעזרה רבה במספר מישורים והתנהלותה העצמאית אינה חפה מסיכון או קשיים, כדוגמת מהלך המקלחת בה לא מורכב סד על רגלה, בעת ירידה ועליה במדרגות הבית, בעת בישול כאשר היא נתמכת בשיש או במקל, כאשר היא מטפלת בכביסה אך למעשה אין לה שתי ידיים פנויות לכך וכיוב'.

102. התובעת מתקשה גם כיום לבצע את כלל פעולות משק הבית שביצעה עובר לאירוע, ואף אם היא מבצעת את חלקן - מדובר בביצוע חלקי ותוך קשיים וכאבים. משעה שפגיעתה משפיעה על תפקודה העצמאי ובמשק הבית היא זכאית בשל כך לעזרה בטיפול בעצמה, בניקיון, בבישול, בעריכת קניות וכיוב'.

103. על פי העדויות נהגה התובעת לנסוע בעבר באוטובוסים ואולם כעת כאשר היא מנסה לעשות זאת היא נמצאת בסיכון מתמיד לנפילה שכן לעיתים האוטובוס זז לפני שהיא מספיקה להתיישב ומפאת חוסר יציבותה היא עלולה ליפול.

     התובעת אף העידה שלמזלה, כאשר עשתה זאת, תפסו אותה אנשים שעמדו לפניה או אחריה וכך נמנעה נפילתה (עמ' 62 שורה 10 – עמ' 63 שורה 8).

104. התובעת העידה עוד שעלות נסיעה במונית מהמושב למקומות שהיא צריכה להגיע אליהם היא יקרה בשבילה – 100 ₪ לפתח תקווה ו 130-150 ₪ למקומות אחרים (עלות לכל כיוון), והיא אינה יכולה להרשות לעצמה עלויות אלו (שם, שורות 9-14).

      

105. בשנה הראשונה נזקקה התובעת לסיוע אינטנסיבי שניתן לה ע"י ילדיה וכשווי עזרת בני משפחה וההסעות שנדרשו הוא מוערך בסך של 3,000 ₪ לחודש וסה"כ 36,000 ש"ח.

106. לאחר מכן ועד היום, מוערך הסיוע השוטף לו נזקקה התובעת מילדיה במשך חמש השנים האחרונות בסך ממוצע של 1,500 ₪ לחודש וסה"כ 90,000 ש"ח.

107. ד"ר שיפמן, מרפאה בעיסוק שיקומית שהגישה חוו"ד כמומחית מטעם התובעת בהתאם למגבלות ולצרכים שמצא המומחה הנוירולוגי, סברה שהתובעת נזקקת לליווי צמוד משך 5 שעות מדי יום ובעלות כוללת של כ- 9,200 ש"ח לחודש. אינני סבורה שהתובעת נזקקת לעזרה בהיקף כה נרחב וממילא כפי שעלה – התובעת לא מוכנה להסתייע בעזרה חיצונית אלא נסמכת על בני משפחה ועליהם בלבד.

108. ניתן להניח שבגיל מסוים הייתה התובעת ממילא נעזרת יותר בילדיה בניהול משק הבית, אך מועד זה ודאי היה רחוק ממועד האירוע דנן ואף היקף העזרה הנדרשת לאור הפגיעה אינו זהה להיקף התמיכה שהייתה ניתנת ממילא ברבות הימים.

109. התובעת היום בת 83 ואניח שהעזרה העודפת לה היא נדרשת בעקבות האירוע תימשך בארבע השנים הקרובות בהיקף שווה ערך ל- 1,000 ₪ בחודש, ובחישוב עם מקדם היוון מדובר ב- 45,000 ₪.

      

     הוצאות לטיפולים רפואיים

110. התובעת נעזרת רבות בטיפולי רפואה משלימה ובפיזיותרפיה וצירפה מעט קבלות המעידות על חלק מעלות ההשתתפות העצמית ששילמה בשנת 2016, בסך 1,500 ₪.

111. מהמסמכים הרפואיים ניכר שהתובעת נעזרה בטיפולים אלו גם לאחר מכן ומעדותה ניכר שתיעזר בהם גם בעתיד.

112. בממוצע של 1,000 ₪ לשנה יש לפצות את התובעת בסך של 6,000 ₪ לעבר ו- 8,000 ₪ לעתיד.

      

     אביזרים והתאמות בבית

113. התובעת העידה מטעמה את ד"ר אילה שיפמן כמומחית לסוגיית העזרה וההתאמות להן היא נדרשת בעקבות פגיעתה, כאשר המומחית בחנה כאמור את הצרכים בהתאם למגבלות ולממצאי המומחה הנוירולוגי.

114. חדר אמבטיה - ד"ר שיפמן מצאה כנחוצות את עבודות ההתאמה שבוצעו בחדר האמבטיה בבית התובעת. בנה של התובעת העיד על ההתאמה שנעשתה כך שהותקנה מקלחת המתאימה גם לישיבה, לרבות ידיות למקלחת ולשירותים בעלות כוללת של 15,000 ₪.

     מקובלת עלי טענת הנתבעת שהתאמה כאמור נדרשת, בוודאי כיום, גם לאור מצב בן-זוגה של התובעת אך אין בכך כדי לגרוע מעצם העובדה שהתאמה זו נדרשה מלכתחילה לאור פגיעתה של התובעת ובוודאי ניתן לייחס את מחצית העלות למצב התובעת שבאחריות הנתבעת.

     העובדה שהתאמה זו משמשת גם את בן הזוג אינה שוללת מלכתחילה את אחריותה של הנתבעת לשאת בה. מדובר לפיכך בסך של 7,500 ₪.

115. כסא רחצה וכיסא לשירותים - בעלות של 200 ₪ ו- 180 ₪ בהתאמה, והחלפה מדי 3 שנים, ובסה"כ כ-1,000 ש"ח. גם כאן, בין אם בן זוגה של התובעת מסתייע באותם כיסאות ובין אם נרכשו עבורו כאלו בנפרד, הרי שאין בכך כדי לשלול את הצורך ברכישתם עבור התובעת מלכתחילה, בשל פגיעתה.

116. סד לנעל רגל שמאל – ע"פ המומחית מדובר בעלות של 600 ₪ לסד שיש להחליפו פעמיים בשנה ובסה"כ 1,200 ₪ לשנה. לא הוצגו קבלות לעבר, אך סביר להניח שנרכשו עד עתה, בחלוף 6 שנים, לפחות 3 סדים. לעתיד מדובר בתוחלת חיים של מעל 8 שנים. סה"כ לעבר ולעתיד מדובר בעלות של 10,000 ₪ להיום.

117. נעליים גבוהות – לאור פגיעת התובעת והשימוש המתמיד בסד יש צורך בנעל גבוהה שתחזיק את הסד. להערכת ד"ר שיפמן יש צורך בשני זוגות נעליים בשנה שעלותן 450 ₪ ובסה"כ 900 ₪ לשנה. גם כאן לא הוצגו קבלות לעבר, אך סביר להניח שנרכשו עד עתה, בחלוף 6 שנים, לפחות 3 זוגות נעליים. בצירוף ההוצאה לעתיד, ע"פ התחשיב לעיל, מדובר בסך של 7,500 ₪ להיום.

118. מקל הליכה – להערכת ד"ר שיפמן יש להחליפו אחת לשפלוניים בעלות של 80 ₪ כל פעם. התובעת הצהירה שקנתה עד היום 3 מקלות. מדובר בעלות כוללת לעבר ולעתיד של כ- 1,000 ₪.

119. מעלון - ד"ר שיפמן סברה שיש צורך להנגיש את מפלסי בית התובעת במעלון שיותקן על המדרגות ויאפשר לתובעת לשבת עליו ולהפעילו באמצעות שלט לצורך עליה וירידה במדרגות.

     לא שוכנעתי שמדובר בהוצאה סבירה שהתובעת אכן תתקין בביתה ותשתמש בה. מדובר על פי התיאור בגרם מדרגות פנימי של 9 מדרגות בין מפלס הכניסה למפלס חדרי השינה, וגרם מדרגות של 6 מדרגות למפלס התחתון. על פי העדויות הותקנו מעקות בשני צידי המדרגות ונראה שדי בכך על מנת להקל את תנועת התובעת בביתה ולהבטיח את בטחונה.

120. קלנועית – בנה של התובעת רכש להוריו קלנועית על מנת להקל על ההתניידות שלהם במושב. מהעדויות עולה שהרכישה הייתה עבור האב. אמנם נכון שהוא הסיע בקלנועית את התובעת לצרכיה ואולם אין בידי לומר שהקלנועית נרכשה עבור התובעת בגלל פגיעתה (עמ' 39 שורות 3-8, עמ' 58 שורה 23, עמ' 115 שורות 22-25). אין מקום לפיכך לפיצוי בגין רכישה זו.

121. כרית ויקאר – ד"ר שיפמן סבורה שהתובעת נדרשת לכרית זו לפיזור לחץ והפחתת כאבים והתובעת הצהירה שרכשה כרית העוזרת מעט עם הכאבים. לא הוצגה קבלה ואין בידי לקשור הוצאה זו באופן מובהק להמלצת המומחה הרפואי.

122. סך כל האביזרים וההתאמות – 27,000 ₪.

      

     ניכויים

123. על פי אישור המוסד לביטוח לאומי זכאית התובעת מיום 28.7.2019 לסיוע בהיקף של 10 'יחידות עזרה' שהומר על ידה לקצבה בסך 819 ש"ח.

124. הנתבעת בחרה שלא להגיש חוו"ד אקטוארית ביחס לגמלאות העתיד או כל ראיה קבילה אחרת בעניין ובמועד הגשת הראיות.

125. התובעת בסיכומי התשובה הודתה בקצבת עבר בסך של כ- 34,000 ₪ שיש לנכות מהפיצוי.

126. כמו כן אניח שקצבה חודשית בסך 819 ₪ תשולם גם בעתיד, וע"פ מקדם היוון לתוחלת חייה מדובר בסך של 67,000 ₪.

127. סך הניכויים עומד לפיכך על 101,000 ₪.

      

      

     סיכום הנזק

128. סך הפיצוי שעל הנתבעת לשלם לתובעת הוא כדלקמן:

     • כאב וסבל 180,000 ₪

     • עזרה וניידות לעבר126,000 ₪

     • עזרה וניידות לעתיד45,000 ₪

     • הוצאות לטיפולים רפואיים14,000 ₪

     • אביזרים והתאמות בבית27,000 ₪

       סה"כ392,000 ₪

       ניכויי מל"ל101,000 ₪

       נטו לתשלום 291,000 ₪

        

129. הנתבעת תישא בהוצאות התובעת כפי שפורטו בסיכומיה בסך 38,500 ₪.

130. כמו כן תישא הנתבעת בשכ"ט ב"כ התובעת בסך 85,000 ₪.

     ניתן היום, כ"א שבט תשפ"ב, 23 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.