לא ניתן להתגורר בדירה בעת ביצוע התיקונים.
בהמשך השיב מומחה ביהמ"ש לשאלות הבהרה ששלחו הצדדים, אך לא שינה דבר מחוות דעתו.
28.התובעים מבקשים לזכותם "בסכום שקבע מומחה בית המשפט... בחוות דעתו בסך של 58,600 ₪" (סעיף 1 לסיכומי התובעים). כמו כן טענו התובעים בסיכומים כי ישנם "סכומים נוספים המגיעים להם" (סעיף 2 לסיכומי התובעים). ב"כ התובעים מפרטת בסיכומיה 10 נושאים, בהם לשיטתה אין לקבל את חוו"ד מומחה ביהמ"ש, אלא יש להעדיף את הסכומים שנקבעו ע"י המהנדס בן עזרא (מומחה התובעים).
הנתבעים טוענים כי מומחה ביהמ"ש "כתב חוות דעת מקיפה בתיק. המומחה פלדמן אף השיב לשאלות ההבהרה של הצדדים – כאשר בסופו של יום, המומחה פלדמן השאיר את חוות דעתו ללא שינוי" (סעיף 68 לסיכומי הנתבעים).
לטענת הנתבעים מדובר בחוות דעת מקיפה ויסודית אשר אין מקום לסטייה ממנה. עוד מציינים הנתבעים כי התובעים בחרו שלא לחקור את מומחה ביהמ"ש, כאשר המשמעות לכך היא שאין הם חולקים על האמור בחוות דעתו (סעיף 72 לסיכומי הנתבעים).
במאמר מוסגר יצוין כי הנתבעים טענו בסיכומיהם כי התובעים לא הגישו לבית המשפט חוות דעת מטעמם שכן חוו"ד בן עזרא צורפה שלא בהתאם לסדרי הראיות. החלטה בעניין זה ניתנה ביום 3.1.17 (בקשה מס' 30), ונקבע כי יש לראות את חוו"ד בן עזרא כחלק מהראיות בתיק.
29.עיון בחוו"ד מומחה ביהמ"ש מלמד כי מדובר בחוות דעת מקיפה ויסודית, ולא מצאתי כי קיימות נסיבות חריגות, אשר יצדיקו סטייה גורפת מקביעות המומחה פלדמן.
המומחה פלדמן בחן את חוות הדעת מטעם הצדדים, ביקר בדירה, והתייחס לכל הליקויים הנטענים, תוך שהסביר את קביעותיו. כמו כן, השיב המומחה פלדמן לשאלות ההבהרה שנשלחו על ידי הצדדים. בנוסף, מתוך סיכומי הצדדים עולה כי הצדדים מסכימים לקבל את חוו"ד מומחה ביהמ"ש, כאשר התובעים טוענים לסכומים נוספים המגיעים להם ( אליהם אתייחס בהמשך).
לאור האמור, נוכח התרשמותי מאיכותה של חוות הדעת וממומחיותו של המומחה פלדמן, ובשים לב להלכה הנוהגת לפיה ככלל, יאמץ בית המשפט את חוות דעתו של מומחה אשר מונה על ידו בהיותו מומחה בלתי תלוי (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (31.12.88)), הריני מאמצת את ממצאי חוו"ד מומחה ביהמ"ש, בכפוף לאמור להלן.
ליקויים בדירה
30.כאמור, המומחה פלדמן העמיד את עלות תיקון הליקויים על סך 50,080 ₪, בצירוף מע"מ (כיום 17%), ובסך הכל 58,594 ₪.
התובעים טוענים לסכומים נוספים המגיעים להם, כמפורט להלן.
מעקה בגבול המגרש הצדדי (סעיפים 3-4 לסיכומי התובעים) –
31.התובעים מבקשים שלא לקבל את חוו"ד מומחה ביהמ"ש, אשר אישר גדר מרשת בגבול המגרש הצדדי. לטענת התובעים צורף דו"ח בדיקה של חב' סיסטם לעניין חוזק המעקה (להלן: "דו"ח סיסטם לעניין המעקה"), אשר קבע כי המעקה הבנוי בבית התובעים אינו מתאים לתקן במספר היבטים.
32.אינני מקבלת את טענת התובעים.
דו"ח סיסטם לעניין המעקה לא צורף לתצהיר התובע. אומנם בתצהיר מצוין כי בדיקת המעבדה כוללת 3 עמודים ומסומנת כנספח י"ב, אולם בפועל נספח י"ב הינו דו"ח חב' סיסטם לעניין בדיקת אטימות של הגג כפי שיפורט בהמשך.
בהינתן כי דו"ח סיסטם לעניין המעקה, לא צורף כראיה , ממילא אין להסתמך עליו. בנסיבות הענין, הריני מקבלת את קביעת מומחה ביהמ"ש אשר קבע כי הגדר שהותקנה בבית התובעים מיוצרת על פי התקן והוא דוחה את הטענה בדבר הליקוי הנטען. עוד יצוין, כי דו"ח סיסטם לעניין המעקה נשלח למומחה ביהמ"ש, במסגרת שאלות ההבהרה, אולם המומחה פלדמן השיב כי אין בו כדי לשנות מקביעותו.
אשר על כן, לא מצאתי כי יש מקום להוסיף על חוו"ד מומחה ביהמ"ש בעניין זה.
ליקויים בצבע חוץ (סעיף 5 לסיכומי התובעים) –
33.התובעים טוענים כי אין לקבל את קביעת מומחה ביהמ"ש בעניין עלות תיקון הליקויים בצבע חוץ בסך של 400 ₪ בצירוף מע"מ. לטענתם מדובר במקומות רבים בהם נמצאו כתמים, קילופי צבע ופגמים אחרים ולא ניתן לתקן את כל הדרוש בסך של 400 ₪ בלבד.
34.אינני מקבלת את טענת התובעים. מומחה ביהמ"ש התייחס בחוות דעתו לנושא עבודות טיח וצבע במספר מקומות בחוות דעתו וקבע כי סכום התיקון הכולל יהיה בסך של 12,400 ₪ בצירוף מע"מ (סעיף 7.8 בעמ' 9 לחוו"ד מומחה ביהמ"ש, העוסק בתיקוני הצבע, תיקון סדק בקיר והחלפת אריחי קרמיקה; סעיף 7 בעמ' 11 לחוו"ד מומחה ביהמ"ש העוסק בהתקנת פלח הלבשה). כך שטרוניית התובעים אינה ברורה.
אשר על כן, לא מצאתי כי יש מקום להוסיף על חוו"ד מומחה ביהמ"ש בעניין זה.
מתקן לתליית כביסה (סעיף 6 לסיכומי התובעים) –
35.התובעים מלינים על כך שקיבלו מתקן כביסה נייד. לשיטתם "דירה צריכה להימסר עם מתקן מושלם לשם תליית כביסה" (סעיף 6 לסיכומי התביעה).
36.אינני מקבלת את עמדת התובעים הגורסים כי מדובר בליקוי או באי התאמה.
מומחה ביהמ"ש קבע במפורש שאין במפרט התחייבות לאספקת מתקן תליית כביסה כנטען, אלא לאספקת ניצבים ממתכת. לאור האמור נקבע כי אספקת מתקן כביסה נייד הינה שוות ערך למובטח ולא ניתן לראות בכך פגם (עמ' 12 לחוו"ד מומחה ביהמ"ש).
אשר על כן, לא מצאתי כי יש מקום להוסיף על חוו"ד מומחה ביהמ"ש בעניין זה.
מוצאי ניקוז (סעיף 7 לסיכומי התובעים) –
37.התובעים טוענים כי מאחר שמוצאי המרזבים הם מפלסטיק ולא מפלדה, הרי מדובר בליקוי שכן הדבר מנוגד לשיטתם לסעיף 7.3.5.1 להל"ת (הוראות למתקני תברואה).
38.אינני מקבלת את עמדת התובעים. מומחה ביהמ"ש דחה את קיומו של הליקוי וקבע כי הל"ת מתירות שימוש בצינור בעל צפיפות גבוהה, כפי שנעשה במקרה זה. (עמ' 13 לחוו"ד מומחה ביהמ"ש).
אשר על כן, לא מצאתי כי יש מקום להוסיף על חוו"ד מומחה ביהמ"ש בעניין זה.
נעילת דלת כניסה (סעיף 8 לסיכומי התובעים) –
39.התובעים טוענים כי ישנה דרישה לנעילה כלפי מטה אל הרצפה, דבר שלא קיים בדלת בבית התובעים, כך שאין מנגנון של בריחים הננעלים לארבעה כיוונים.
40.אינני מקבלת את עמדת התובעים. מומחה ביהמ"ש קבע במפורש כי אין מדובר בליקוי וכי על הנתבעים לא מוטלת חובה להתקין פין תחתון דווקא. עוד הוסיף מומחה ביהמ"ש כי מזה שנים לא מתקינים פין תחתון שכן הדבר גורם להצטברות של לכלוך בחור הפין ולפגם באריח. מומחה ביהמ"ש הסביר כי בדירה הותקנה דלת פלדלת, לרבות התקנת פין צדדי תחתון שהינו שווה ערך לפין תחתון אנכי. (עמ' 12 לחוו"ד מומחה ביהמ"ש).
אשר על כן, לא מצאתי כי יש מקום להוסיף על חוו"ד מומחה ביהמ"ש בעניין זה.
חדר בית שימוש (סעיף 9 לסיכומי התובעים) –
41.לטענת התובעים, לא נשמרו המידות הקבועות בהל"ת לעניין המרחק בין הקיר לכיור. המרחק שמדד המהנדס בן עזרא עמד על 63 ס"מ, בעוד שלשיטת התובעים הדרישה הינה לפחות למרחק של 75 ס"מ.
42.מומחה ביהמ"ש דחה את טענת הליקוי וקבע כי התקן אליו מפנים התובעים כולל המלצות בלבד לגבי מקרים בהם המתכנן לא קבע מידות בתוכניות. לעומת זאת, בענייננו, קיים תשריט ותכנון אדריכלי שקבע מידות. (עמ' 14 לחוו"ד מומחה ביהמ"ש).
אינני מקבלת את עמדת התובעים. ראשית לא מצאתי מקום להתערב בקביעותו של מומחה ביהמ"ש. בנוסף, אין בידי לקבלת את קביעות המהנדס בן עזרא, אשר ציין רק כי "מרחק קיר-כיור 63 ס"מ במקום 75 ס"מ לכל הפחות..." (עמ' 22 לחוו"ד המהנדס בן עזרא). אין בחווה"ד של המהנדס בן עזרא הסבר כיצד ומהיכן מדד את המרחק בו נקב.
אשר על כן, לא מצאתי כי יש מקום להוסיף על חוו"ד מומחה ביהמ"ש בעניין זה.
פינת מקלחת (סעיף 10 לסיכומי התובעים) –
43.התובעים טוענים כי נקז המקלחת ממוקם במרכז ולא בפינת הקירות כפי שמצוין בתוכנית. לטענת התובעים מדובר באי התאמה מוחלטת וודאית.
44.אינני מקבלת את עמדת התובעים. מומחה ביהמ"ש קבע במפורש כי בתשריט לא מסומן מיקום הנקז ועל כן אין מדובר באי התאמה. בנוסף, הריני מקבלת את הסברו של המומחה פלדמן כי אין זה מקובל לבצע את הנקז בפינה שכן הדבר יאלץ את המשתמש לעמוד בשיפוע ועל כן מותקן הנקז במרכז המקלחת. (עמ' 14 לחוו"ד מומחה ביהמ"ש).
אשר על כן, לא מצאתי כי יש מקום להוסיף על חוו"ד מומחה ביהמ"ש בעניין זה.
דלת יציאה משנית (סעיפים 11-12 לסיכומי התובעים) –
45.התובעים טוענים כי רוחב דלת היציאה המשנית הינו נטו 70 ס"מ (רוחב בבנייה 80 ס"מ), והדבר מהווה אי התאמה לתקנות, לפיהן יש דרישה לרוחב מעבר נטו מינימלי של 80 ס"מ. לטענת התובעים, רוחב נטו של 70 ס"מ הוא מידה קטנה ובלתי תקנית.
הנתבעים לא התייחסו לעניין זה בסיכומים מטעמם.
מומחה ביהמ"ש ציין כי מדד בביקור פתח בנייה של 80 ס"מ והדבר תקין.
46.בנקודה זו, מקובלת עלי עמדת התובעים.
סימן א' לפרק ב' בתוספת השנייה של תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 (להלן: "תקנות הבנייה") עוסק בנושא דלתות ופתחים המשמשים למעבר בדרך מוצא. "דרך מוצא" מוגדרת בתקנות הבנייה וכוללת, בין היתר, נתיב יציאה מבניין הכולל יציאה.
תקנה 3.2.1.3 קובעת מהו הרוחב הפנוי למעבר בשים לב לסוג הדלת והמבנה בו היא מותקנת. כלומר, על המדידה להיות ביחס לרוחב הפנוי למעבר להבדיל מרוחב פתח הבנייה. תקנה 3.2.1.3 קובעת כי בדירת מגורים, רוחב הפתח של יציאה מהדירה לא יקטן מ-0.8 מ'. הווה אומר, רוחב של 80 ס"מ לפחות.
בעניינו מומחה ביהמ"ש ציין כי מדד פתח בנייה של 80 ס"מ. לא צוין מה רוחב המעבר. הנתבעים כאמור לא התייחסו לעניין זה בסיכומים. אשר על כן, הריני מקבלת את טענת התובעים כי רוחב המעבר של דלת היציאה המשנית הוא 70 ס"מ, ובכך יש ליקוי.
47.התובעים מבקשים לחייב את הנתבעים, עבור רכיב זה, בסך של 4,000 ₪ בהתאם לקביעת המהנדס בן עזרא. עיון בחוו"ד בן עזרא, מעלה כי סכום זה (4,000 ₪) נקבע ביחס ל-3 ליקויים שנמצאו לשיטתו בדלת היציאה המשנית: רוחב הדלת, הסף לא במישור הדלת, היעדר מנגנון נעילה ל-4 כיוונים.
מומחה ביהמ"ש קיבל את טענת התובעים ביחס לטענה כי הסף לא במישור הדלת וקבע כי עלות התיקון תעמוד על 400 ₪ (בצירוף מע"מ). מאידך, וכפי שנקבע לעיל, לא קיבל מומחה ביהמ"ש את הטענה בדבר ההכרח במנגנון נעילה ל-4 כיוונים.
כפי שנקבע לעיל ביחס לדלת הכניסה, כך גם ביחס לדלת המשנית אינני מקבלת את הטענה כי יש צורך במנגנון נעילה ל-4 כיוונים.
המהנדס בן עזרא העריך את עלות התיקון הכוללת (לרבות שינוי הנעילה שאינני מאשרת) בסך של 4,000 ₪. בשים לב לכך שמצאתי כי נדרשת הרחבת דלת בלבד הריני אומדת עלות זו בסך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ. (וזאת בנוסף לסכום שקבע מומחה ביהמ"ש ביחס לסף המישור).
לאור האמור, יש להוסיף לחוו"ד מומחה ביהמ"ש סך של 2,000 ₪.
עבודות אלומיניום (סעיף 13 לסיכומי התובעים) –
48.התובעים מבקשים לזכותם בסך של 28,200 ₪ בצירוף מע"מ מכיוון שעל פי ההסכם נדרשים פרופילי –קליל לחלונות שבדירה ובפועל הותקנו אביזרים מתוצרת אחרת. לטענת התובעים "הפגם הוא באי התאמה למפרט שם יש דרישה לתוצרת קליל ורק קליל 7000" (סעיף 13 לסיכומי התובעים).
49.אין בידי לקבל את טענת התובעים. במפרט המכר נכתב במפורש ש"מסגרות החלונות והתריסים עשויים אלומיניום סוג פרופיל קליל 7000 ע"פ החלטת האדריכל" (עמ' 7 למפרט, שצורף להסכם, נספח ג' לתצהיר התובע). ניסוח זה שומט את הקרקע תחת טענות ב"כ התובעים בדבר דרישה בלעדית לקליל 7000, וכפי שקבע מומחה ביהמ"ש נמצא כי בדירה הותקנו פרופילי אלומיניום התואמים את המפרט הטכני (עמ' 17 לחוו"ד מומחה ביהמ"ש).
אשר על כן, לא מצאתי כי יש מקום להוסיף על חוו"ד מומחה ביהמ"ש בעניין זה.
איטום הגג (סעיפים 14-15 לסיכומי התובעים) –
50.התובעים טוענים כי יש שלוליות בכל שטח הגג ולכן יש צורך לפרק את המתקנים בגג ולבצע שיפועים. התובעים צירפו לתצהיר התובע דו"ח של בדיקת מעבדת סיסטם (נספח י"ב לתצהיר התובע, להלן: "דו"ח התובעים") הקובע כי האיטום לא מתאים להוראות התקן וכי בזמן ההצפה חדרו מים לבית התובעים וכי במשך 24 שעות מגמר ההצפה נראו סימנים של חדירת מים לדירה.
51.לעניין הרטיבות על הגג הוצגו בפני מומחה ביהמ"ש וכן בפני בית המשפט 2 דו"חות:
הראשון של חב' איזוטופ בע"מ, אשר נערך לבקשת הנתבעות 1-2 על פי בדיקה מיום 6.6.11, עוד בטרם מסירת הדירה (להלן: "דו"ח הנתבעים"). דו"ח הנתבעים קובע כי גג בית התובעים אטום ועומד בתקן הישראלי.
הדו"ח השני, של חב' סיסטם בע"מ, נערך לבקשת התובעים בעקבות בדיקה מיום 29.4.13 (לעיל ולהלן: "דו"ח התובעים"). דו"ח התובעים קובע כי בבדיקה נמצאו אי התאמה לדרישות התקן.
בחוו"ד מומחה ביהמ"ש, קבע המומחה פלדמן כי לא מצא סימן המעיד על חדירת רטיבות. בהמשך, ולאחר שדו"ח הנתבעים ודו"ח התובעים הועברו לעיונו, קבע המומחה פלדמן בתשובות ההבהרה מיום 22.5.14, כי הפגמים שהתגלו באיטום הגג הינם כתוצאה מכך שהתובעים התקינו מערכת סולרית על הגג ללא אישור מוקדם של הנתבעות 1-2.
בחקירתו הנגדית, אישר התובע כי הוא שיכפל את מפתח הדירה חודשיים לפני מסירת הדירה, ללא הסכמת הנתבעות וכי הוא עלה על הגג, חרף כך שנתבקש שלא לעשות כן (עמ' 15-16 לפרוטוקול).
בנסיבות העניין, לאור עדות התובע, ובשים לב לדו"ח הנתבעים אשר קובע כי גג הדירה עומד בדרישות התקן, הריני מקבלת את קביעת מומחה ביהמ"ש באשר לאחריות התובעים לפגמים שהתגלו בגג.
אשר על כן, לא מצאתי כי יש מקום להוסיף על חוו"ד מומחה ביהמ"ש בעניין זה.
ליקויים בדירה- סיכום ביניים
52.לאור האמור, הריני קובעת כי עלות התיקונים עבור ליקויים שנמצאו בדירה הינה בסך של 52,080 ₪ בצירוף מע"מ (בשיעור 17%), ובסך הכל 60,934 ₪.
דיור חלופי
53.מומחה ביהמ"ש קבע כי משך הזמן הדרוש לתיקון הליקויים הינו 7 ימי עבודה, במהלכם לא ניתן יהיה להתגורר בדירה.
התובעים טוענים כי יש לזכותם בסך של 20,000 ₪. לטענתם, הובאו ראיות לעלות מגורים חליפיים המצדיקים את הסכום הנתבע, מה גם שלטענתם משך העבודות יהיה ארוך יותר שכן לשיטתם יש להורות על ביצוע תיקונים נוספים כפי שפורטו לעיל (ונדחו, למעט תיקון אחד, ע.ב).
התובע טען בתצהירו כי על מנת לעזוב את הדירה ל-7 ימי עבודה (לכל הפחות) "צריך להתארגן לשמירה על החפצים או להעתקם וכן למצוא בית מלון בסביבה הקרובה" (סעיף 26 לתצהיר התובע). התובע צירף לתצהירו הצעת מחיר ממלון באשקלון ל-10 ימים בעלות של 13,764 ₪, והצעת מחיר של עלות שמירה על בית התובעים למשך 10 ימים בעלות של 12,360 ₪.
54.הנתבעים טוענים כי הצעת המחיר של המלון, אותה צירף התובע, היא לחדר מסוג סוויטה דופלקס, כך שמדובר בהצעת מחיר גבוהה מאוד שמטרתה "לנפח" את התביעה. בנוסף טוענים הנתבעים כי לא ברור מדוע נדרשת שמירה על בית התובעים, בהתחשב בכך שיהיה במקום קבלן מטעמם אשר יבצע את העבודות.
55.לאור קביעות מומחה ביהמ"ש כי יש צורך בפינוי התובעים מהדירה למשך תקופת התיקונים, הרי יש מקום לפסוק לזכותם פיצוי בגין דיור חלופי. יחד עם זאת, לא מצאתי מקום לקבל את תחשיב התובעים לעניין גובה הפיצוי, אותו העמידו על הצד הגבוה. והדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לכך שהתיקונים יימשכו ימים בודדים. עוד יצוין כי בחקירת התובע התברר כי הצעת המחיר אותה צירף הינה לחדר מסוג סוויטה דופלקס הכוללת 2 קומות וג'קוזי (עמ' 16 שורות 7-12). בנסיבות העניין, ודאי שאין הצדקה לפסוק לתובעים דיור חלופי בהתבסס על חדר מסוג זה.
בנסיבות העניין, הריני מעמידה את הפיצוי בגין הדיור החלופי למשך תקופת העבודות בדירה על סך כולל של 7,000 ₪.
עוגמת נפש
56.התובעים מבקשים לזכותם בסך של 20,000 ₪ בגין עוגמת הנפש, סך המשקף לשיטתם "רק חלק מסבלם וטרדתם בשל ניהול תביעה זו והחיים עם הליקויים במשך תקופה כה ארוכה". (סעיף 18 לסיכומי התובעים). התובעים טוענים כי נאצלו להתמודד עם ליקויים בדירתם, הצורך בביצוע בדיקות שונות וכן להתמודד עם ניהול תביעה זו והתביעה שכנגד שהוגשה ע"י הנתבעים אשר לטענתם מדירה שינה מעיניהם.
57.הנתבעים מבקשים שלא לפסוק לתובעים פיצוי בגין עוגמת נפש וזאת משורה של טעמים, הכוללת בין היתר, את הפער בין סכום התביעה לבין סכום חוו"ד מומחה ביהמ"ש, אי מתן אפשרות לנתבעות 1-2 לתקן את הליקויים, חוסר תום ליבם של התובעים ועוד (סעיף 163 לסיכומי הנתבעים).
58.במסגרת הדיון בשאלת עצם הפיצוי בגין עוגמת נפש, כמו גם בשיעורו, בהקשר לליקויי בניה, נקבע כי:
"מטרתו של הפיצוי הינה להעמיד את הניזוק במצב בו היה נמצא אלמלא אירעה ההפרה והנזק שנגרם בעקבותיה. בקביעת שיעור הפיצויים בגין עגמת הנפש בגין ליקויי בניה יילקחו בחשבון, בין היתר, טיב הנכס בו נפלו הליקויים – האם מדובר בדירת מגורים, במבנה עסקי או אחר; מה טיב הליקויים, מידת חומרתם, מידת השפעתם על חיי היומיום בדירה; התנהלות הצדדים עובר להליך המשפטי ובמהלכו; עלות תיקון הליקויים ועוד (ראו גם: א' נ' ורדי דיני מכר דירות – ליקויי בניה והבטחת זכויות הרוכשים (2001) עמ' 421)." (ע"א 5602/03 סגל ואח' נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ (28.2.05)).
בפסיקת הפיצויים הריני מביאה בחשבון כי ליקויי הבניה פגעו באיכות חייהם של התובעים ובמידת הנאתם מהנכס שרכשו במיטב כספם. עם זאת, יש ליתן משקל להתנהלות התובעים כפי שתובא בהמשך (במסגרת הדיון בתביעה שכנגד).
בהתחשב במכלול הנסיבות, הריני מחייבת את הנתבעות 1-2 לשלם לתובעים בגין עוגמת נפש סך של 5,000 ₪.
הוצאות ושכ"ט עו"ד
59.לעניין הוצאות התובעים, לרבות שכ"ט עו"ד, בגין תביעת התובעים, אתייחס בהמשך, לאחר הדיון בתביעה שכנגד.
התביעה שכנגד
רקע
60.לשם הנוחות, ייקראו התובעים שכנגד- "הנתבעים" והנתבע שכנגד- "התובע".
כאמור לעיל, התובע והנתבעות 1-2 התקשרו בהסכם לצורך בניית בית התובע ורעייתו.
במסגרת התקשרות זו, הוחלפה בין הצדדים תכתובת רבה.
הנתבעים טוענים בתביעה שכנגד, כי חלק מהמכתבים שכתב התובע, ואשר נשלחו בתפוצה רחבה (כפי שיוסבר בהמשך), כללו האשמות שווא, שפה חריפה ואיומים, והכל במטרה לפגוע בנתבעים.
לטענת הנתבעים, באמור במכתבים יש כדי להוות לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, רשלנות, עוולות אזרחיות ועבירות פליליות.
הנתבעים מעריכים את הנזקים שנגרמו להם ממעשי התובע בסך של 1,200,000 ₪, כאשר הם מעמידים את סכום התביעה על סך 300,000 ₪ מטעמי אגרה.
התובע דוחה את הטענות ולמצער טוען כי קיימות לו הגנות בחוק, כפי שיפורט בהמשך.
הכרעה
61.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, מצאתי כי דין התביעה להתקבל ביחס למכתב אחד אשר הופנה למר עצמון (התובע שכנגד 4), בעילה של לשון הרע בלבד.
יתר הטענות בכתב התביעה שכנגד – דינן להידחות.
עוולת רשלנות, עוולות אזרחיות ועבירות פליליות
62.כאמור, בצד עילת לשון הרע, בה מיקדו הנתבעים את מירב טענותיהם, טענו הנתבעים כי:
"בפרסום המידע יש כדי רשלנות כלפיהם כמשמעותה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין...
פרסום לשון הרע, וכן מערכת האיומים והסחיטה שביצע הנתבע כנגד התובעים מהוות גם עוולות אזרחיות, ואף עבירות פליליות" (סעיפים 41-43 לכתב ההגנה).
סיכומי הנתבעים ביחס לתביעה שכנגד התרכזו רובם ככולם בעילת לשון הרע (סעיפים 108-148 לסיכומי הנתבעים), כאשר רק בסוף הדברים נטען:
"יוער, כי במעשיו של גל מימון עיוול האחרון כלפי התובעים שכנגד גם את עוולת הרשלנות... הפסיקה הכירה לא אחת, כי ישנם מעשים שיש בהם עוולה לפי חוק איסור לשון הרע וגם עוולת הרשלנות. בענייננו, התמלאו כל התנאים בהתאם לסעיף 35 הנ"ל..." (סעיף 149 לסיכומי הנתבעים).
63.אין בידי לקבל את טענות הנתבעים בעניין זה.
הטענות בדבר עוולת הרשלנות, עוולות אזרחיות ועבירות פליליות נטענו בשפה רפה מבלי שהובא להן כל בסיס ראייתי.
הנתבעים לא הצביעו על יסודות עוולת הרשלנות, ולא הוכיחו את קיומם.
באשר לטענה בדבר "עוולות אזרחיות ועבירות פליליות" (סעיף 43 לכתב ההגנה), הרי אמירה זו נטענה בעלמא ללא כל הסבר או פירוט מהן אותן עוולות ו/או עבירות נטענות.
אשר על כן, נדחות טענותיהם האמורות של הנתבעים ( התובעים שכנגד) ולהלן יתמקד הדיון בעוולת לשון הרע.
לשון הרע
המסגרת המשפטית
64.בחינת תביעה בגין לשון הרע נעשית בשלבים:
"בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות - דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים" (ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר דיין-אורבך (8.2.12) פסקה 6 לפסק דינו של השופט עמית, להלן: "עניין אילנה דיין" . בפסק הדין בדיון הנוסף , דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (פורסם בנבו, 18.09.2014), חזר כב' השופט עמית על הדברים תוך שביטא אותם בתרשים זרימה.
כן ראו פסק דין שניתן בימים אלה בע"א 844/12, ע"א 1906/15, 2755/15 מולקנדוב נ' פורש
( 22.2.2017).
מן הכלל אל הפרט
65.הנתבעים מצביעים על מספר מכתבים אותם כתב התובע ואשר לשיטתם מהווים לשון הרע.
התובע טוען כי מטרת מכתביו היתה לגרום לנתבעים לשפר את דרכיהם ולבצע תיקונים, וזאת לאחר שנמנעו מלהתייחס לתלונותיו באופן רציני. התובע ביקש כי יתר הרוכשים בהרחבה יהיו מודעים ליחס שהוא קיבל מהנתבעים על מנת שיוכלו לקבל מהנתבעים תשובות.
עיינתי במכתבים ששלח התובע. אין ספק כי בחלק מהם נעשה שימוש בשפה בוטה, מתריסה ובלתי ראויה. יחד עם זאת, אמירות אלה לא מקיימות את יסודות חוק איסור לשון הרע ומצאתי שהן בגדר ביקורת לגיטימית על התנהלות הנתבעים ו/או הבעת תסכול התובע מתהליך בניית ביתו.
דא עקא, וכפי שיפורט בהמשך, בהבדל מכלל המכתבים, הרי במכתב מיום 15.1.12, נחצה הגבול בין אמירת ביקורת לגיטימית על אופן עבודת הנתבעים לבין הכפשת מר עצמון ( הנתבע 4) באופן העולה לכדי לשון הרע.
הפרסום
66.ביום 15.1.12 שלח התובע מכתב בדואר אלקטרוני למר תורג'מן ולמר עצמון (הנתבעים 3-4) עם העתק לכ-40 כתובות דוא"ל של תושבים בהרחבה (להלן: "המכתב" או "הפרסום"). בשל חשיבות הדברים, יצוטטו חלקים נרחבים מהמכתב ( ההדגשה אינה במקור- ע.ב):
"במשך חודשים ארוכים מנסים תושבי ההרחבה לקבל מכם את התמורה המלאה לכספם, אתם לעומת זאת החלטתם שלא להגיב למיילים הרבים שנשלחים אליכם וכמו כן לא לבצע את התיקונים הנדרשים.
....
כאקט אחרון בטרם הסלמת התהליכים נגדכם, אני פונה אליכם שוב. אנא התעשתו ושבו עם הדיירים על מנת לתת להם פתרונות אמיתיים ופיצוי על הנזקים שגרמתם להם...
כדי שלא תופתעו, אני מעדכן אותכם בצעדים הבאים שבדעתי לנקוט בתוך מספר ימים במידה ולא תביעו רצון כנה להסדיר את הבעיות איתכם:
...
אני רוצה לפנות אליך יובל שוב, כי משניכם יש סיכוי טוב יותר בעיני שאתה תתעשת ראשון.
אתה בן קיבוץ גן שמואל ומכיר היטב את מורשתו של בן קיבוצך אורי אילן אשר נשבה והתאבד בשבי הסורי. כשהגיעה גופתו חזרה הביתה, נמצא מחובר לרגלו פתק בו חרוט על ידי חורים שנעשו בכלי חד המשפט "לא בגדתי, התאבדתי".
לצערי, יובל אתה בגדת בנו בעבור בצע כסף. מכרת לתושבים חלום תוך ליווי של הבטחות רבות ושכנעת את התושבים כי אתה אדם הגון, ידעת לשמור על קשר איתן כל עוד היינו צריכים לשלם לכם ומייד בתום התשלום לא הצלחנו לשמוע ממך. אתה חייב להרגיש בושה רבה על התנהלות זו.
זו פנייתי האחרונה אליכם בטרם תבוצע הסלמה רבה בפעילות מולכם שלה יהיו תוצאות קשות מאוד עבורכם כבוני בתים ונותני שירותים.
בברכה,
גל"
לצורך בחינת השאלה אם המכתב עולה כדי פרסום לשון הרע, ייבחנו היסודות הנדרשים בהתאם ל"תרשים הזרימה" שהותווה על ידי כב' השופט עמית בעניין אילנה דיין .
שלב ראשון –
67.האם הביטויים במכתב מהווים "לשון הרע" על פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע והאם הוא מהווה "פרסום" כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע?
68.סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כדלקמן:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או
במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בסעיף זה "אדם" - יחיד או תאגיד;
"מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית."
במילים אחרות, לשון הרע היא, בין היתר, פרסום דבר, שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות, או לבזות אדם בשל תכונות או מעשים המיוחסים לו, או העלול לפגוע במשרתו של אותו אדם.
המבחן הוא מבחן אובייקטיבי- כיצד הביטוי ייתפס בעיני אדם סביר או כיצד האדם הסביר היה מבין את הפרסום. אין צורך, בשלב זה, לבדוק מה הכוונה מאחורי הפרסום, אלא רק מהו המסר הנותר אצל הנחשף אליו (723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חב' החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281 (1978)).
69.בענייננו, יש באמירה: "יובל אתה בגדת בנו בעבור בצע כסף" (להלן: "האמירה") בכדי להשפיל אדם, לעשותו לבוז ואפילו למטרת שנאה שכן בגידה הינה אחת העברות הקשות בספר החוקים.
התובע לא הסתפק בהטחת טענת בגידה כלפי מר עצמון (טענה קשה מאד כשלעצמה), אלא העצים את האשמת הבגידה תוך השוואתה למעשהו של החייל אורי אילן ז"ל, אשר נפל בשבי והותיר מסר "לא בגדתי, התאבדתי".
תיאור סיפורו של החייל אורי אילן אשר התאבד ולא בגד, ובהמשך לו הצגתו של מר עצמון כבוגד עבור בצע כסף, יוצר אצל האדם הסביר הנחשף לדברים, רושם שלילי על מר עצמון.
התובע טוען כי מטרת מכתבו הייתה לגרום לנתבעים לשפר את דרכיהם. ראשית, כפי שצוין לעיל, אין צורך לבחון מה הייתה כוונת המפרסם. מכל מקום, אין במשפט "יובל אתה בגדת בנו בעבור בצע כסף" דבר וחצי דבר ביחס לבנייה או לליקויים הנטענים .
בד בבד עם ההכרה בחופש הביטוי כערך עליון, יש לקבוע את גבולותיו ואין לאפשר התרת רסן ו/או השתלחות באדם אחר. כפי שנקבע: "חופש הביטוי אינו חופש הביזוי, והזכות להשמיע אינה הזכות להשפיל" (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12.11.06)).
כאשר התובע ייחס למר עצמון בגידה והוסיף על כך שבגידה זו נעשתה עבור בצע כסף, יש בכך משום השפלה וביזוי של מר עצמון באופן המהווה לשון הרע.
70.כאמור לעיל, מלבד אמירה זו, לא מצאתי ביתר האמירות במכתב (כמו גם ביתר המכתבים) ביטויים העולים לכדי לשון הרע.
71.באשר לפרסום, סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, קובע "פרסום מהו":
"(א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב)רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1)אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2)אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע."
72.בענייננו, המכתב עונה על הגדרת ה"פרסום" בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, שעה שמדובר בהודעת דואר אלקטרוני שנשלח לנמענים רבים מעבר לנתבעים עצמם.
לאור האמור, הריני קובעת כי האמירה "יובל אתה בגדת בנו בעבור בצע כסף" אשר יוחסה למר עצמון הינה פרסום לשון הרע.
73.בהינתן הקביעה כי מדובר בפרסום העולה כדי לשון הרע, יש לבדוק האם עומדת לתובע אחת מהגנות החוק.
שלב שני –
74.האם קיימות לתובע הגנות על פי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע?
סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מונה שורה של פרסומים מותרים, אשר פרסומם לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי.
75.התובע לא טען כי קיימות לו הגנות בהתאם לסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע ואכן הפרסום לא נכלל בגדר הפרסומים המותרים.
שלב שלישי –
76.האם קיימות לתובע הגנות מכוח סעיף 14 או 15 לחוק איסור לשון הרע?
סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע עוסק בהגנת אמת הפרסום וסעיף 15 עוסק בהגנת תום הלב.
77.בכתב ההגנה לתביעה שכנגד נטען כי: "...כאשר יתבררו העובדות בתיק יתגלה כי הפרסום המהווה לשיטת התובעים שכנגד לשון הרע... היה אמת וכי מתקיים עניין ציבורי מובהק בנוגע לאותו פרסום" עוד נטען כי: "ככל שמדובר בפרסום המהווה לשון הרע הרי שהוא נעשה בתום לב ולא חרג מתחום הסביר בנסיבות שעוד יתבררו, הקשורות בבנייה הרשלנית ובהתנהלות התובעים שכנגד..." (סעיפים 10-11 לכתב ההגנה שכנגד).
בסיכומי התובעים נטען כי "הפרסום המהווה לשיטת הנתבעים לשון הרע היה אמת ומתקיים עניין ציבורי מובהק של כל תושבי ההרחבה בנוגע לאותו פרסום. [סעיף 14 לחוק]" (סעיף 84 לסיכומי התובעים). בהמשך נטען כי "כל כוונתו של התובע היתה לפעול למען כל התושבים בהרחבה. התובע פעם בתום לב. התובע לא ביקש לפעול רק למען עצמו, אלא למען כל תושבי ההרחבה, מתוך דאגה לאיכות הבנייה..." (סעיף 90 לסיכומי התובעים).
78.סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע מעניק הגנה למפרסם לשון הרע במקום בו הפרסום היה דבר אמת:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."
על המפרסם הנטל להוכיח כי התקיימו 2 היסודות המצטברים של הגנת אמת הפרסום: אמיתות הדברים וקיומו של עניין ציבורי בפרסום. אמיתות הפרסום נבחנת על ידי השוואת תוכן הפרסום למציאות העובדתית. באשר ליסוד השני, תיבחן השאלה האם הפרסום הפוגע טומן בחובו תועלת לציבור.
79.התובע לא הוכיח כי הוא זכאי להנות מהגנות החוק.
תצהיר התובע מכיל 62 סעיפים הנפרשים על פני 22 עמודים. בכל התצהיר אין ולו התייחסות אחת מפורשת ועניינית ביחס לתביעה שכנגד. אמנם, נושא המכתבים שכתב התובע עולה בסעיפים 58-59 לתצהיר, אולם זאת אך ורק ביחס לסיבה מדוע הם נכתבו מבלי לפרט מהן ההגנות העומדות לתובע.
בענייננו, לא קיימת לתובע הגנה מכוח סעיף 14 ביחס לאמירתו "יובל אתה בגדת בנו בעבור בצע כסף", שהרי לא נטען וממילא לא הוכח שמר עצמון "בגד" בתובע או במי מהדיירים בפרוייקט ההרחבה. בנוסף, לא מצאתי כי יש באמירה זו כדי לתרום או להועיל לציבור. להיפך. מדובר באמירה קשה ובוטה, אשר נועדה לפגוע במר עצמון ותו לא.
גם לו היה מקום לקבל את טענת התובע, לפיה משלוח המכתב היה למען תושבי כל ההרחבה, אין בכך כדי להסביר את השימוש בביטוי "בוגד" אשר הינו ביטוי פוגע במיוחד.
אשר על כן, הריני קובעת כי לא עומדת לתובע הגנה מכוח סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע.
80.סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מעניק הגנה למפרסם לשון הרע, במקום בו הפרסום נעשה בתום לב, באחת הנסיבות המנויות בסעיף:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1)הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;
(2)היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3)הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4)הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(5)הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע –
(א)כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או
(ב)כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6), או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(6)הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;
(7)הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור;
(8)הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה.
(9)הפרסום היה דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או על אסיפה או ישיבה של תאגיד שלציבור היתה גישה אליה, והיה בפרסומו ענין ציבורי;
(10)הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;
(11)הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת;
(12)הפרסום נעשה בשידור רדיו או טלוויזיה שלא הוקלט מראש והנאשם או הנתבע הוא מי שאחראי לפי סעיף 11 והוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע."
סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע קובע, ביחס לנטל ההוכחה, כדלקמן:
"(א)הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב)חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3)הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."
81.הנה כי כן, לא די לטעון כי הפרסום "נעשה בתום לב" (סעיף 11 לכתב ההגנה בתביעה שכנגד) או ש"התובע פעל בתום לב" (סעיף 90 לסיכומי התובעים). על התובע להצביע על הנסיבות בגדרן ביצע את הפרסום ולהוכיח את התקיימותן. דבר זה לא נעשה.
כאמור, התובע לא טען כלל בתצהירו כי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע חל, ולא הוכיח איזו מהנסיבות המנויות בסעיף חלה בענייננו. מטעם זה זו , אין התובע יכול להנות מהחזקה המעוגנת בסעיף 16 (א) לחוק איסור לשון הרע.
בנסיבות הענין, לא עומדת לתובע הגנה מכוח סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
82.משנקבע כי דברי התובע במכתב הינם לשון הרע וכי לא עומדת לו כל הגנה על פי החוק, הרי עליו לפצות את הנפגע, מר עצמון.
שלב רביעי –
83.מהו הסעד המגיע לנפגע מלשון הרע?
84.סעיף 7(ב) לחוק איסור לשון הרע קובע:
"...
(ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.
..."
סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע קובע שורה של הקלות, בגינן רשאי בית המשפט להתחשב לטובת המפרסם:
"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;
(2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;
(3) הוא לא נתכוון לנפגע;
(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים."
85.מסעיפי חוק איסור לשון הרע נמצאנו למדים, כי אין חובה להוכיח את שיעור הנזק, וגם בלא הוכחת נזק ניתן לפסוק פיצויים לנפגע, שכן "קיימת חזקה כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פרסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים, אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה" (ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (4.8.08)).
86.במסגרת דיון בשיעור סכום הפיצוי שעל המפרסם לשון הרע לשלם לנפגע, על בית המשפט לשקול שיקולים עקרוניים חברתיים, שמטרתם מיגור תופעת פרסומים כגון דא, וכן שיקולים פרטניים הנוגעים לנסיבות המקרה הספציפי (היקף הפרסום, חומרתו, מטרתו, סגנון ההתבטאות ועוד).
היטיב לסכם את הדברים כב' השופט גל בע"א 5452/04:
"סכום הפיצויים שעל בית-משפט לפסוק בעוולת לשון הרע צריך לצאת מנקודת מבט ראשונית של האיזון הראוי והנכון בין השמירה על שמו הטוב של אדם הנפגע ובין חופש הביטוי של חברו הפוגע (שם, 874 מול ו'). רק לאחר מכן יש להביא בחשבון את יתר השיקולים הפרטניים.
...
באשר לתכליתם של הפיצויים נפסק: "הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע" (רע"א 4740/00 אמר הנ"ל, פ"ד נה(5) 524 מול ז'). בנסיבות אלו הפיצויים צריכים להיות ממשיים. אין הם צריכים להעשיר את הניזוק, אולם עליהם לעמוד בשיעור הראוי כדי להיטיב באופן ההולם ביותר את מצבו של הניזוק, בעטיו של הנזק שנגרם. בנוסף לאמור ציינה הפסיקה לא אחת, את הדואליות העומדת ביסוד שיעור הפיצויים אשר יש להעניק לניזוק בשל עוולת לשון הרע: (א) סיפוק הנפגע, במתן הכרה בכך ששמו הטוב נפגע ללא כל הצדקה, ותיקון העוולה במגמה להשיב ככל הניתן את המצב לקדמותו באמצעים הוגנים וראויים; (ב) לחנך את הציבור ולהחדיר לתודעתו, כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר. כמות שנאמר: "טוב שם משמן טוב" (קוהלת, ז/א). מכאן, שהפיצויים מיועדים לשמש גם תרופה המבטאת את היחס הכללי של החברה לפגיעה בשמו הטוב של אדם (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 493 מול ז' - 494 מול א'; ע"א 1370/91 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 535, 538 מול ג').
להבדיל מנזקי ממון, הניתנים ברגיל לשומה ולתחשיב ברמת דיוק זו או אחרת, הפיצויים עבור נזק שאינו של ממון מבוססים על הערכה כללית ביותר, המבטאת את הגישה המשפטית הראויה להטבת נזקים מסוג זה. זו משקללת את הנתונים הקבועים הרלוונטיים לסוגיה: יחס החברה לתופעה הקלוקלת, נפיצותה והערכים המתנגשים הדורשים איזון לגביה. בנוסף לכך, יש ליתן את הדעת כמובן גם לנזקים הקונקרטיים-האישיים, לשיעור הפגיעה הישיר והעקיף בעטיו של הפרסום ולטיבו הפוגעני. כך, למשל, יש להביא בחשבון - מבלי להתיימר למצות את הדברים - גם את הגורמים הבאים: היקף הפרסום, טיבו, חומרתו, הבלטתו, נפיצותו, מטרתו (לרבות בחינת השאלה האם נעשה מתוך זדון או מחמת רשלנות ואולי אף משגגה), סגנונו, צורתו ועוד." (ע"א (מחוזי י-ם) 5452/04 מילר נ' כהן (02.11.2004).
87.בענייננו, יש להביא בחשבון את השפה הקשה בה השתמש התובע ואת ההאשמה הבוטה שהטיח במר עצמון, את השימוש הציני שעשה בסיפורו של אורי אילן ז"ל, את התפוצה הרחבה אליה הגיעו הדברים ואת העובדה שהתובע לא טרח להתנצל עד היום על דבריו הקשים.
עם זאת, אין בידי לקבל את טענות הנתבעים בדבר נזקים שנגרמו להם כביכול בשל הפסדי עסקאות כתוצאה מהפצת המכתב, באשר נזקים אלה לא הוכחו.
בהתחשב בשיקולים שהותוו בפסיקה, כפי שנסקרו לעיל, ובשים לב לנסיבות המקרה, מצאתי לנכון לחייב את התובע בתשלום פיצוי למר עצמון (הנתבע / התובע שכנגד 4) בסך של 30,000 ₪.
סיכום התביעה שכנגד
88.דברי התובע כלפי מר עצמון, במכתבו מיום 15.1.12 מהווים לשון הרע, ומשכך על התובע לפצות את מר עצמון בסך של 30,000 ₪.
יתר טענות התביעה שכנגד – נדחות.
הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ביחס לשתי התביעות
89.בסיכומים מטעמם, מבקשים התובעים לחייב את הנתבעים בסכומים הבאים:
-
4,045 ₪ - החזר אגרות בית משפט.
-
2,900 ₪ - החזר תשלום שכ"ט המהנדס בן עזרא.
-
1,740 ₪ - החזר תשלום שכ"ט המהנדס גוכמן.
-
696 ₪ - החזר תשלום שכ"ט מהנדס החשמל.
-
2,925 ₪ - החזר תשלום שכ"ט מומחה ביהמ"ש.
-
3,062 ₪ - החזר הוצאות בדיקות מעבדת סיסטם.
-
שכר טרחת עורך דין.
סך הכל, מעמידים התובעים את כלל הוצאותיהם על סך 15,368 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד.
90.הנתבעים טוענים כי התובעים "ניפחו" את התביעה ועל כן יש לחייבם בהוצאות הנתבעים (סעיפים 105-107 לסיכומי הנתבעים). בנוסף, מבקשים הנתבעים לחייב את התובע ולזכותם בהוצאות ושכ"ט עו"ד במסגרת התביעה שכנגד.
91.הכלל הוא כי בעל דין שזכה בדין זכאי כי שכרו לא יצא בהפסדו וממילא זכאי הוא להוצאותיו. (ע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו(4) 330 (1992). עוד קובעת ההלכה הפסוקה, כי ראוי שבעל דין הזוכה במשפט לא יצא בחסרון כיס מבחינת ההוצאות שהוציא ושכר הטרחה ששילם (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391 (2005)). יחד עם זאת, מסור לבית המשפט שיקול דעת נרחב בשאלת חיוב ההוצאות ושיעורן ורשאי הוא להתחשב במכלול גורמים רלוונטיים, על מנת להגיע לתוצאה הוגנת וצודקת בכל מקרה ומקרה.
92.נוכח הסכומים שנפסקו בתביעה העיקרית, נראה כי תביעה זו הייתה מוצדקת באופן חלקי ביותר. כמו כן, יש ליתן את הדעת לפער הגדול בין עלות התיקונים אותה דרשו התובעים בכתב התביעה (204,287 ₪) לבין עלות התיקונים שנפסקה בפועל (60,934 ₪). בנוסף, יש להביא בחשבון את העובדה כי התביעה כנגד הנתבעים 3-4 נדחתה, באופן המצדיק חיוב התובעים בהוצאותיהם.
מנגד, התביעה שכנגד הייתה אף היא מוצדקת באופן חלקי ביותר, ולמעשה נדחתה ברובה, כאשר מתוך נזקים נתבעים בסך 300,000 ₪, נפסק בסופו של דבר רק 30,000 ₪.
(בהקשר זה יש לזכור כי מלכתחילה טענו הנתבעים לנזקים בסך 1,200,000 ₪, אולם לצרכי אגרה העמידו את תביעתם על סך 300,000 ₪).
במסגרת השיקולים בסוגיית ההוצאות, הריני נותנת דעתי להתנהלות הצדדים בתיק, אשר כפי שציינתי לעיל הקשתה על בירור ענייני ומהיר של המחלוקות. בכלל זאת, שני הצדדים הגישו בקשות והודעות רבות, מיותרות ברובן, אשר הצריכו תגובות ותשובות, העלו טענות אשר סירבלו את ההליך ועסקו בטפל ולא בעיקר. עוד יש לזקוף לחובת התובעים את הגשת תצהיריהם באיחור, והשמטת חוו"ד בן עזרא הן מכתב התביעה והן מתצהיר התובעים.
93.סופו של דבר, בשים לב לפערים העצומים בין הסכומים שנתבעו לבין הסכומים שנפסקו, בשים לב לכך שחלק מהתביעות נדחו, וכן בשים לב להתנהלות הצדדים בתיק זה, לא מצאתי כי ראוי לזכות את התובעים ואת הנתבעים 1-3 בהוצאות ובשכ"ט עו"ד.
שונים הדברים ביחס לנתבע 4, מר עצמון, אשר התביעה העיקרית נגדו נדחתה, ותביעתו שכנגד התקבלה, ומשכך זכאי הוא להוצאות ושכר טרחה.
בנסיבות הענין, הריני מעמידה את שיעור ההוצאות אשר על התובע לשלם לנתבע 4 על סך 2,000 ₪ ואת שכר טרחת עוה"ד על סך כולל של 11,700 ₪.
סוף דבר
באשר לתביעה העיקרית
94.הנתבעות 1-2 ישלמו לתובעים כדלקמן (הסכומים כוללים מע"מ):
-
סך של 60,934 ₪ בגין עלות תיקון הליקויים בדירה.
סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן חוו"ד פלדמן (4.3.13) ועד התשלום בפועל.
-
סך של 7,000 ₪ בגין דיור חלופי.
-
סך של 5,000 ₪ בגין עוגמת נפש.
הסכומים הנקובים בס"ק ב'-ג' יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.
התביעה כנגד הנתבעים 3-4 – נדחית.
באשר לתביעה שכנגד
95.הנתבע שכנגד (מר גל מימון) ישלם לתובע שכנגד 4 (מר יובל עצמון) סך של 30,000 ₪.
יתר רכיבי התביעה שכנגד – נדחים.
הוצאות ושכ"ט עו"ד
96.התובעים ישלמו לנתבע 4, עבור הוצאות משפט, סך של 2,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד, בסך כולל של 11,700 ₪.
למעט האמור, ישא כל צד בהוצאותיו.
ניתן היום, כ"ז שבט תשע"ז, 23 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.
