פלוני נ' עבדאלחלים ואח'

לפניי תביעת התובע לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מתאונה שאירעה בזמן שהועסק על ידי הנתבעים 1 ו- 2 (להלן: הנתבעים; נתבע 1 – הנתבע; ונתבעת 2 – הנתבעת), שהיו מבוטחים בביטוח אחריות אצל נתבעת 3 (להלן: המבטחת). המחלוקת בין הצדדים נסבה על אחריותם של הנתבעים לפצות את התובע בגין נזקיו ועל גובה הנזק – ככל שייקבע שהתובע זכאי לפיצוי.

זירת התאונה והמחלוקות

1. התובע יליד 1980, ובעת התאונה הועסק על ידי הנתבעים, שמנהלים עסק לממכר ריהוט לבית ולגן ושאר מיני חפצים ביישוב מנשיה-זבדה. התובע עבד כנהג משאית ובעבודות נוספות והוא החל להיות מועסק על ידי הנתבעים כחודש וחצי לפני התאונה. אולם התצוגה של עסק הנתבעים מצוי בתוך מבנה, וזירת התאונה היא בתוך אותו מבנה.

    

2. המקום בו אירעה התאונה לטענת התובע הוא תא-חדר (להלן: חדר הרחצה) שאליו מגיעים דרך אולם התצוגה, באמצעות מספר מדרגות שמשתפלות למפלס נמוך יותר מאולם התצוגה. בחדר הרחצה מותקן "דוש" ובו גם מותקנת אסלת "כריעה" המותקנת ברצפה – שכונתה במהלך שמעית הראיות "אסלה מזרחית" (ראו התמונות נ/2; עמ' 31, ש' 11). החדר כולל שני חלקים צמודים ולא מופרדים. חלק אחד בו קיים דוש וברצפתו פתחי ניקוז, ואילו החלק האחר שצמוד לחלק הראשון בתוך אותו חדר הוא משטח מוגבה קצת וברצפתו מותקנת אסלה מזרחית, שנטען שקצהה היה שבור בעת התאונה (להלן: המשטח המוגבה). הואיל ואין טוב ממראה עיניים נפנה את הקורא לתמונות – ת/2(א). תשומת הלב כי חלק מהתמונות הן מלפני התאונה וחלקן לאחר התאונה.

    

3. לפי הנטען בכתב התביעה, ביום 1.9.2007, במהלך יום העבודה, פרק התובע יחד עם אחרים משאית עמוסה בעציצים גדולים/כדי חימר, ולאחר סיום המשימה, בסביבות השעה 9:30, נפנה התובע להתרחץ בחדר הרחצה מאחר והיה צריך להמשיך את עבודתו שכללה נהיגה במשאית ליעד אחר. בסיום הרחצה, הואיל וברצפה מתחת למקלחת נקוו מים מהולים בסבון, התובע עלה על המשטח המוגבה בו מותקנת האסלה כדי להתלבש. או אז רגלו החליקה והחלק האחורי של קרסול רגל שמאל פגע באסלה בחלק שבו קיים שבר, מה שגרם לפציעתו, שעיקרה חתך בחלק האחורי של עקב שמאל וקרע מלא של גיד האכילס.

    

4. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית והמצהירים נחקרו על תצהיריהם. מטעם התובע הוגשו תצהירים של התובע (סומנו ת/3) וכן של אחיו: הגב' נג'וד סעאידה (ת/4); מר רמי סעאידה (ת/5); ומר נימר סעאידה (ת/6). מטעם הנתבעים הוגשו תצהיריהם של הנתבע (נ/3) ושל אחותו גב' אמנה עבדאלחלים (נ/4). כמו כן הגישו הצדדים חוות דעת של מומחים: מר אשר אסבן מטעם התובע בתחום הבטיחות (חוות הדעת סומנה ת/2); והמהנדס מר דוד אופיר מטעם הנתבעים (חוות הדעת סומנה נ/2). במהלך הדיון נחקרה המומחית הרפואית שמונתה מטעם בית המשפט (בגלגול הקודם של ההליך) – ד"ר סוזן הורוביץ' (חוות הדעת סומנה ת/1). בנוסף לכך הוגשו מסמכים נוספים שהצדדים ביקשו לראות אותם כחלק מן הראיות. לאחר כל אלה סיכמו הצדדים את טענותיהם, ואף ביקשו לראות בתחשיבי הנזק שהוגשו כחלק מן הסיכומים.

    

5. לשם שלמות התמונה יצוין כי התביעה בתיק זה היא "סיבוב ההתדיינות" השני בין הצדדים. בעבר הגיש התובע תביעה שהתנהלה במסגרת ת"א 7980-06-12 בבית משפט השלום בנצרת לפני כב' השופט ש' סרחאן. ביום 11.11.2015 נמחקה התביעה תוך שבית המשפט קובע כי ההליכים שננקטו בתיק יחייבו את הצדדים בתביעה החדשה שתוגש (ראו נספח א' לכתב התביעה). במסגרת ההליך הקודם מונתה מומחית רפואית מטעם בית המשפט, ד"ר סוזן הורוביץ.

    

   דיון והכרעה

    

6. לאחר שהצדדים הביאו את הראיות מטעמם ועיינתי בסיכומי הטענות, הגעתי לכלל מסקנה שיש לקבל את התביעה. לעמדתי הראיות מוליכות למסקנה שהתובע אכן נפל במקום הנטען על ידו בנסיבות להן טען, וכי פגיעתו הייתה לאחר שהנתבעים הפרו חובות זהירות כלפיו.

    

7. עיקר טענות הנתבעים בסיכומים נגעו לשאלות נסיבות אירוע התאונה, הוכחת אחריות הנתבעים כלפי התובע, והפרת חובת הזהירות. בסיכומים לא נטען במפורש לעצם התרחשות התאונה, ואולם פה ושם בצבצו טענות המפקפקות בעצם קרות התאונה ומקום התרחשותה. לכן נציין בקצרה כי הראיות מוליכות למסקנה ברורה כי התאונה אכן אירעה והיא אירעה בחדר הרחצה. הנתבע עצמו, בתצהירו המפורט, לא חולק על עצם אירוע התאונה ואף לא טוען כי התאונה לא אירעה בחדר הרחצה, אלא שהוא התייחס רק לנסיבות האופפות אותה. זאת ועוד, בהתייחסו לחתימתו על טופס בל/250 לא הסתייג הנתבע מחתימתו על טופס זה שבו אישור לגבי עצם אירוע התאונה (סע' 9 לתצהיר). יובהר בהקשר זה כי טופס בל/250 עצמו לא צורף על ידי מי מהצדדים (לתיק המוצגים של הנתבעים צורף אישור בגין תאונה אחרת).

    

   אכן, במסמך הרפואי הראשוני שניתן במסגרת הטיפול בתובע בבית חולים "העמק" אליו פונה התובע לאחר התאונה צוין כך: "היום נפל בבית באמבטיה ואז חתך בכף רגל שמאל" (נספח ג' לתצהיר התובע). כידוע לדברים ראשוניים שמוסר נפגע לאחר תאונה יכולה להיות משמעות ראייתית (ראו בהרחבה ת"א (שלום קריות) 44663-07-14 פלוני נ' עיריית נהריה (פורסם בנבו, 2.4.2017)), ואולם יש לבחון כל מקרה ונסיבותיו והמורכבות שבו. לכאורה הדברים שנרשמו בתעודת חדר מיון לפיהם הפגיעה נגרמה בבית, מעיבים על גרסת התובע. אך לנוכח הנקודה אליה הנתבעים ניתבו את דבריהם, המשמעות שיש להסיק מרישום זה נדחקת לקרן זווית. הנתבע עצמו בתצהירו לא טוען ולו ברמז כי התאונה לא אירעה בחדר הרחצה, או כי היא אירעה בביתו של התובע, אלא שהצהרותיו היו אך במישור נסיבות התאונה ואחריות הנתבעים. התובע עצמו התייחס לרישום האמור בתצהירו (סע' 11) וציין כי מיד לאחר התאונה הנתבע ביקש מקרוב משפחה (לנתבע) בשם ויסאם לקחת אותו לבית חולים ולדבריו תוך כדי כך שמע את הנתבע אומר "קח את הכרטיס...ותדווח על התאונה", אלא שמאוחר יותר "הבין" כי ויסאם אמר בבית חולים כי הנתבע נפל באמבטיה בבית. יודגש כי התובע לא טוען כי הוא שמע את ויסאם אומר לגורמים הרפואיים שהוא נפל בבית. דבריו אפוא אינם אלא פרי הערכה בלבד, אשר ככל הנראה הלכה והתחזקה במחשבתו לנוכח תפיסתו הסובייקטיבית כי הנתבעים עוינים אותו ועושים הכל כדי להכשיל את תביעתו. לכן סביר יותר שרישום זה הוא פרי טעות, ייתכן בשל קשיי תקשורת בין התובע או ויסאם לבין הרופא שרשם את הדברים, ואולי השילוב "נפילה" ו "אמבטיה" – שמזוהים יותר עם בית, תרם לטעות האמורה.

    

   זאת ועוד, דבריו של התובע מהימנים וגרסתו נמצאה אמינה ככלל. התובע מסר תצהיר מפורט ונחקר על תצהירו. התובע הוא אדם לא מתוחכם, ידיעותיו אינן רבות ולא רכש השכלה רבה – והתרשמתי כי יכולתו לבדות גרסה יש מאין מוגבלת. הדברים ניכרים מאוד ובלטו במהלך חקירתו. חשוב מכך – התרשמתי כי דברי התובע הם אמת, עדותו סדורה וחלקיה מתיישבים האחת עם השנייה (ובהמשך נידרש לפרטי הגרסה). גם במקרים שהתובע לא דייק, כמו למשל בנושא סיבת הרישום בתעודת חדר מיון; או לא פירט, כגון שבתצהיר לא ציין את יעד הנסיעה שהיה מתוכנן לאחר פריקת הסחורה ובחקירתו ציין שהתכוון לנסוע לתל אביב, הדבר לא נבע מאי רצון לדווח דיווח אמת אלא מתוך הערכות סובייקטיביות שלעתים נמצאו מוטעות או חסרות. התרשמתי כי הערכות אלו, אין מקורן בחוסר מהימנות אלא בדלות וחוסר תחכום. לבסוף, אינני מקבל את טענת הנתבעים כי קיימות אינדיקציות לחוסר מהימנות כגון שהתובע ציין שקיים תיק שיקום על שמו בעוד שהמוסד לביטוח לאומי לא אישר טענה זו. עיון בעמ' 26 לפרוטוקול מלמד כי אמנם התובע ציין כי הוא פנה לשיקום, אך קריאה בנשימה אחת של העדות מלמד כי התובע התייחס לשירות התעסוקה (ראו עמ' 26, ש' 25 עד עמ' 27, ש' 4. כל ההפניות לפרוטוקול אלא אם צוין אחרת). לבסוף, אינני מתעלם מהאמור בטופס התביעה לדמי פגיעה אולם אינני סבור כי יש בו כדי לשנות ממסקנתי האמורה.

    

8. לאחר דברים אלו, נשוב למסלול ונבחן את אחריותם של הנתבעים לקרות התאונה ובתוך כך נדון ונכריע בנסיבות המדויקות של אירוע התאונה.

    

9. חובת הזהירות המושגית המוטלת על מעסיק כלפי עובד המועסק על ידו ברורה ומושרשת בפסיקתו של בית המשפט העליון. נקבע לא אחת כי על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה ולהגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה (ראו בין היתר: ע"א 1062/15 והבי נ' נזאל, פסקה 13 (פורסם בנבו, 10.5.2016); ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטינר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו, פסקה 10 (פורסם בנבו, 2.12.2009); ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229 (1993) (להלן: עניין שירזיאן); ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988); ע"א 741/83 גוריון נ' גבריאל, פ"ד לט(4) 266, 271 (1985); ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209 (1980)).

    

10. השלב השני אליו יש להידרש, הוא קיומה של חובת זהירות קונקרטית. כידוע, חובת זהירות זו  נבחנת על בסיס המארג העובדתי הנתון במקרה הספציפי (ע"א 3573/15 פלוני נ' יפים פרידמן ובניו בע"מ, פסקה 13 (פורסם בנבו, 4.6.2017)), ובמסגרתו נבחנת השאלה אם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, אדם סביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק – פיזית ונורמטיבית – למי שניזוק בפועל (ראו בין היתר: ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) (2003)). במהלך הבחינה האמורה יש לעמוד על מאפייני המזיק המסוים, הניזוק המסוים והפעילות המסוימת (ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, פסקה 10 (פורסם בנבו, 15.7.2013). המזיק והניזוק – מעסיק ועובדו – והעובדה כי פגיעת התובע התרחשה במהלך ביצוע העבודה, מלמדים בבירור על קיומה של חובת זהירות קונקרטית. אפרט.

     

11. התובע נכנס להתרחץ במקום ששייך לנתבעים ובשליטתם המלאה, במהלך יום העבודה, לאחר שהתלכלך מביצוע העבודה, ועקב ביצוע פעולות שהן בלב לבו של השירות למען המעסיק. כפי שהעיד התובע, הוא פרק משאית גדושה בכדים, כתוצאה מכך התלכלך ועל כן נכנס לחדר הרחצה כדי להתרחץ ולהמשיך את יום העבודה "בנהיגה עם המשאית" (סע' 6 לתצהיר; והעובדה כי בחקירה הנגדית הוסיף לאן פניו היו מועדות לאחר מכן לא גורעת ממהימנות גרסתו). פעולת הרחיצה הייתה עקב ביצוע העבודה, קשורה בביצוע העבודה, ואין לנתק אותה מהעבודה המבוצעת על ידי התובע. יתרה מכך, המקום בו התרחץ התובע הוא חלק ממקום פיזי ששייך לעסק ומצוי בשליטת הנתבעים. לפיכך, חובת הזהירות הקונקרטית נלמדת לא רק מאופיים של היחסים ששררו בין התובע לנתבעים אלא גם מהעובדה כי מבנה העסק לרבות המקום בו התרחץ התובע הוחזק באופן בלעדי על ידי הנתבעים. כידוע, על מחזיק במקרקעין מוטלת חובת זהירות כלפי המשתמש במקרקעין, וזו נובעת בין היתר מהתובנה כי זכויות במקרקעין יוצרות זיקה לסיכונים הקיימים במקרקעין (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, פסקה 5 (1982); ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני (פורסם בנבו, 14.12.2006); ע"א 1531/04 סידי נ' מלכה (פורסם בנבו, 19.2.2007)). חובת זהירות זו מקבלת משנה תוקף מקום שהמשתמש במקרקעין איננו אדם זר אלא שקיימים בינו לבין המחזיק יחסים מיוחדים דוגמת יחסי עובד-מעביד.

     

12. טוענים הנתבעים כי אין חובה לספק לעובדים בעסק כגון עסקם מקום להתרחץ והדבר אינו חלק מתנאי העבודה. ככל שהטענה היא במישור קיומה של חובה סטטוטורית לספק מקום לרחצה לעובדים, מקובל עלי הטיעון שלא הוכח קיומה של חובה שכזו. דומה שגם המומחה מטעם התובע מאשר שבבית עסק מסוג בית העסק בו עבד התובע אין חובה שתותקן מקלחת לעובדים (עמ' 17, ש' 24). אך קביעה זו אינה חזות הכל, ובוודאי שאין בה לאיין את חובת הזהירות המוטלת על הנתבעים למנוע את פגיעתו של התובע. העובדה כי מעסיק אינו מחויב להתקין מקלחת במקום העבודה אינה מנביעה את התוצאה כי חובת הזהירות מתאיינת אם העובד משתמש במקלחת שנמצאת במקום העבודה ונפגע ממחדלים שקשורים בה. קיומה של חובה סטטוטורית על המעסיק להתקין מקלחת במקום העבודה נועדה במקרים מסוימת להגן על בריאותו של העובד, אך לעתים היא נובעת מצרכים אחרים כגון שמירה על היגיינה ומטרות אחרות שלא חופפות לגמרי מניעת פגיעה בעובדים (ראו לדוגמה תקנות בריאות העם (מעבדות רפואיות), התשל"ז-1977)). בראיה כללית יותר, אי קיומה של חובה סטטוטורית חקוקה לספק מקום לרחצה, שוללת את תחולת עוולת הפרה חובה חקוקה, אך אינה מאיינת את תחולתה של עוולת הרשלנות (ראו והשוו: ע"א 3370/12 כהן נ' גדעון, פסקאות 22-20 (פורסם בנבו, 26.1.2014)).

     

13. היעדרה של חובה סטטוטורית להתקין מקלחת אינה משפיעה כהוא זה על המסקנה כי בגדר הצפיות הנורמטיבית ואף הטכנית, נמצא התרחיש לפיו עובד המועסק אצל התובעים יזדקק לנקות את עצמו מלכלוך במהלך יום עבודה לאחר שהוא פורק סחורה, וכי ייכנס לשם כך לחדר הרחצה שנמצא בצמוד לאולם התצוגה של בית העסק. לזאת יש להוסיף את מתכונת העבודה הלא שגרתית ששררה בין הצדדים. במה דברים אמורים? עולה כי התובע לא היה עובד ככל העובדים. שהייתו במקום העבודה ובסביבת מקום העבודה נמשכה גם מעבר לשעות העבודה הרגילות. מסתבר כי התובע (ובתקופה מסוימת אחיו) נשאר ללון באוהל ליד העסק שבו שהה אביו של הנתבע אשר לן בחדר צמוד לאוהל (עמ' 21, ש' 19; עמ' 222, ש' 13). השהות באוהל שליד העסק כללה גם מעין השגחה . מצב דברים זה חייב את הנתבע לספק לתובע מקום סביר שמאפשר לו להתנקות ככל שהדבר נדרש בזמן ביצוע העבודה, ומכאן שאין לקבל את טענת הנתבע כי "בעבודה שלו לא בנוי שמישהו יתקלח" (עמ' 30, ש' 30).

     

14. אני דוחה מכל וכל את טענת הנתבעים כי התובע לא הורשה להיכנס לחדר הרחצה, כי "הונחה" שלא להיכנס למקום ואף נאסר עליו הדבר, זאת משום שלטענתם המקום נועד לשימוש העובדות ולשימוש אביו הקשיש של הנתבע בלבד. ראשית, נסיבות העסקתו של התובע לא מתיישבות עם הטיעון האמור. בנקודה זו מקובלים עליי דברי התובע כי הוא נהג להתרחץ במקום מאז שהחל לעבוד (עמ' 22, ש' 20). שנית, לא הוברר מדוע היה צריך לייחד לעובדות מקום להתרחץ, בעוד שלפיו דברי הנתבע "בעבודה שלו לא בנוי שמשהו יתקלח", ואם הכוונה היא לשימוש העובדות במקום כשירותים, הרי קיימת אלטרנטיבה של שירותים רגילים, ולא נוחיות שכוללת אסלה "מזרחית" בלבד. זאת ועוד, גרסת הנתבעים מוקשית גם בשל כך שבנשימה אחת מציינים כי המקום מיועד לשימוש העובדות בלבד אולם במקום משתמש גם אביו של הנתבע; כמו-כן הגרסה שהוצגה בבית המשפט לא מתיישבת לגמרי עם דברים שמסר הנתבע למומחה מטעמו (סע' 2.10 לחוות הדעת). שלישית, גרסתו של הנתבע כי בחדר הרחצה לא הייתה מקלחת אלא היה דוש כדי להיטהר (עמ' 31, ש' 9) מוקשית, שכן הנתבע מנסה לכופף את המציאות הגלויה כדי להתאימה לגרסתו, בעוד שכל הממצאים מלמדים על קיומה של מקלחת. כך עולה אף מחוות דעת הנתבעים – נ/2. רביעית, נראה סביר יותר כי חדר הרחצה ישמש את התובע משום שהחלופה האחרת שמציינים הנתבעים – כהסבר לטענתם מדוע אסרו עליו להשתמש באותו מקום – אותם שירותים ציבוריים, כוללת שירותים בלבד ללא מקום להתרחץ (עמ' 22, ש' 15; נ/2 – סע' 2.10, תמונות נ/1).

     

    יצוין כי לתמיכה בגרסת הנתבע הובאה לעדות הגב' אמנה עבדאלחלים, אחותו של הנתבע, אולם איני יכול לטעת ממצאים על פי עדותה. התרשמתי כי העדה מגויסת לחלוטין לתמיכה בדבריו של אחיה והתקשיתי ליתן אמון בדבריה. ככלל ברקע לעדותם של הנתבע ואחותו ריחפה עוינות כלפי התובע ונראה כי הם הציגו גרסה מאולצת ובלתי מהימנה שנוגדת חלקים אחרים של הראיות, ואינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר.

     

15. לעמדתי הנתבעים הפרו את חובותיהם כלפי התובע, שכוללות החובה לספק לתובע מקום עבודה ללא סיכונים בלתי סבירים. החובה לספק לתובע מקום עבודה בטוח חולשת לא רק על הפעולות שהתובע מבצע בליבת העיסוק ממש, אלא גם פעולות נלוות לביצוע העבודה. במקרה שלפנינו הפעולה שהתובע ביצע, קרי להתרחץ, איננה העבודה עצמה, אך ברי כי זו הייתה פעולה נלווית ואינהרנטית לביצוע העבודה. נזכיר כי התובע נכנס למקום להתנקות לאחר שפרק משאית עמוסה בכדים והתלכלך, ולאחר מכן התכוון להמשיך את יום העבודה על ידי הובלת המשאית ליעד אחר בתל אביב.

     

16. במהלך הבאת הראיות העידו הצדדים מומחים מטעמם – לאחר שהגישו חוות דעת – בתחום הבטיחות וההנדסה. מצד אחד ביקש התובע לשכנע את בית המשפט כי הנתבעים לא עמדו בחוקים ובתקנות שנועדו להבטחת שלומם של העובדים, ואילו הנתבעים ביקשו לשכנע את בית המשפט כי המקלחון ותנאיו עמדו בדרישות החוק והתקינה. במלים אחרות, הצדדים ביקשו לעמוד על החובות החקוקות שהופרו או שנשתמרו – כל אחד מנקודת ראותו. ככל שהדברים קשורים לעוולת הרשלנות קביעתו של סטנדרט סביר אינה בהכרח פונקציה של הפרת חובה סטטוטורית. במקרים רבים, התנהגות סבירה נלמדת מהפרתה של חובה בדין, אך אין לזהות חפיפה מלאה בין סטנדרט הזהירות בין החובה החקוקה. על כן, אינני רואה לסקור את כל הליקויים עליהם הצביע המומחה מטעם התובע, שחלקם לא רלוונטיים וחלקם כוללים קושי מובנה – כפי שיובהר בהמשך, ונראה כי עדיף להתבונן על התמונה הכוללת ולשזור בתוכה את הממצאים העולים מחוות דעת המומחים ככל שהדבר נדרש. לעמדתי התמונה הכוללת העולה ממכלול הראיות מצביעה על כך שהנתבעים הפרו חובות זהירות כלפי התובע.

     

17. על אשר התרחש בחדר הרחצה ציין התובע בתצהירו (סע' 9) כי לאחר שסיים את המקלחת רצה להתלבש. מאחר ועל רצפת המקלחת היו מים וסבון שהצטברו במהלך הרחצה, התכוון לעלות על המשטח המוגבה, כדי לא להירטב בחזרה מהמים והסבון. התובע סיפר כך: "תוך כדי שהרמתי את רגלי השמאלית אל המשטח הסמוך, החלקתי על הרצפה הרטובה ורגלי פגעה בחלק שהיה שבור וחד מאסלת הקרמיקה. החלק השבור באסלת הקרמיקה גרם לי לחתך בצד האחורי של עקב שמאל". אינני סבור, כטענת הנתבעים, כי תשובות התובע בחקירה נגדית מלמדות על כך שגרסתו לגבי אופן התרחשות התאונה היא שקרית. הנתבעים מפנים בין היתר לכך שהתובע ציין כי הוא עלה עם פניו קדימה וכשרצה להרים את הרגל – החליק, מה שלא מתיישב עם הפגיעה בחלק האחורי של הקרסול. אינני סבור כי הדברים מובילים למסקנה אליה מכוונים הנתבעים. התובע הבהיר בחקירת הנגדית כיצד הגיעה רגלו לשבר האסלה, וכך השתקפו הדברים:

     

    "ש. מפנה לתמונה ו' – הבנתי מהמומחה שסיפרת לו שאלה עולה עם רגל שמאל ומניח אותה על הצד השמאלי של האסלה ואז כשאתה רוצה להעלות את רגל ימין, רגל שמאל מחליקה לתוך החלק התחתון של האסלה – אם אתה עם הפנים לכיוון השבר והפגיעה של בגיד אכילס מאוחר, איך הגעת למצב כזה?

    ת. שמתי רגל שמאל ורציתי להניח את הרגל הימנית ואז החלקתי הצידה.

    ש. גם הסתובבה לך הרגל.

    ת. כן, העקב שלי מאחור פגע בדיוק בפינה, איפה שרואים את השבר".

    (עמ' 23, ש' 18).

     

18. זירת התאונה היא חדר רחצה שמטבע הדברים מים זורמים ונקווים בו, על רקע נסיבות אלו טוענים הנתבעים כי אין המדובר בסיכון בלתי סביר שהנתבעים יצרו ואין לומר כי הם הפרו חובת זהירות כלפי התובע. אכן, בבסיס הדברים עומדת העובדה כי מדובר במקום בו זורמים מים ונוזלים אחרים, אך עובדה זו לא יכולה להוביל למסקנה כי פגיעה במקום שכזה היא בבחינת גזירת גורל ותוצאה בלתי נמנעת. מסקנה זו אין לקבל שכן משמעותה להותיר את חדר האמבטיה ומקומות בהם יש מים, אל מעבר למחסום בקרת הסיכונים. תחת גישה זו יש לבחון כל מקרה ונסיבותיו לרבות המסגרת הכוללת בה מתקיימת הפעילות; בגדר בחינה זו מקום נכבד יש למסגרת הפעילות, למאפייני הצדדים ומקורה של חובת הזהירות (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 (1984)). אכן ההולך לבית-מרחץ אינו יכול להתלונן על כך שהרצפה חלקה (ע"א 683/77 ברוק נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד לד(1) 157 (1979)) אך אמירה זו יש לבחון על רקע מכלול נסיבות העניין. במקרה שלפנינו מדובר בפעולה שבוצעה במסגרת עבודה ובזיקה ליחסי עובד-מעביד, ועל כן יש לבחון את הפרת החובה על רקע זיקות אלו ועל בסיס חובותיו של המעסיק לספק לעובדיו מקום עבודה בטוח ונטול סיכונים.

     

19. זאת ועוד, הפרת חובת הזהירות נלמדת גם מהמידה בה הניזוק יכול היה לצמצם את הסיכון על ידי נקיטת אמצעים, ועלותם של אמצעים אלו. ככל שנוסק הפער בין עלות מניעת הנזק לבין חומרת התוצאה, וככל שעלות אמצעי מניעת הנזק – שהמזיק יכל היה לספק ולא סיפק – היא מועטה, הנטייה תהיה לראות במזיק כמי שהפר את חובותיו כלפי הניזוק (ע״א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' הום – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(2) 346, סע' 23 לפסק הדין (1993); ע"א 9073/09 אסותא-מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (פורסם בנבו, 14.6.2011); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 15.7.2013). שכן ״דיני הנזיקין מבקשים לתמרץ נקיטתם של אמצעי זהירות כאשר עלותם נמוכה מתוחלת הנזק״ (ע"א 7502/13 חוות רודד אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' עירית אילת, פסקה 43 (פורסם בנבו, 3.6.2015)). נסיבות המקרה מלמדות כי לאחר שמים נקוו מתחת למקלחון חיפש התובע מקום כדי להתלבש לאחר שהתרחץ. בהיעדר מקום שמיועד לכך פנה אל המשטח המוגבה בו מותקנת האסלה או אז החליק ונפגע. היה ביכולת הנתבעים למנוע את הסיכון או למצער לצמצמו עד לאין שיעור על ידי הצבת אמצעים פשוטים וזולים מאד למניעת ההחלקה גם בסביבה רטובה, כגון הצבת שטיח או יריעת פלסטיק שניתן לעמוד עליה בזמן שהסביבה רטובה במים וסבון והגוף נוטף מים אף הוא. זאת ועוד, אמנם עסקינן כאן בהפרת חובות הזהירות של הנתבעים כלפי התובע, אך ראיה כוללת של הדברים, קרי שגם בני משפחתו של נתבע 1 – ובין היתר אביו המבוגר – עושים שימוש במקום, מחזקת את המסקנה כי היה על הנתבעים לדאוג לאמצעים אלו, ומשלא דאגו לכך הפרו את חובותיהם הנובעות מצמצום הסיכונים המצויים בשימוש בחדר הרחצה.

     

20. אין חולק כי קצהה של האסלה המזרחית היה שבור, ולטענת התובעת, אותה אני מקבל, רגלו פגעה באיזור זה של האסלה. בין הצדדים מחלוקת בשאלה אם השבר היה קיים לפני התאונה או שנפילת התובע היא שגרמה לשבירת האסלה. במחלוקת עובדתית זו יד התובע על העליונה, ומסקנתי זו נלמדת מהאמון שאני מייחס לגרסת התובע גם בפרט זה לעומת התרשמותי מעדות הנתבע ואחותו. כמו כן מהתמונות שצולמו סמוך לאחר התאונה ניתן להתרשם כי מצב התחזוקה של חדר הרחצה ירוד וכי מדובר בריצוף ישן מה שתומך במידה מסוימת בגרסת התובע. העובדה כי לטענת הנתבעת בטופס בל 250 אין זכר לשבר באסלה אינה משנה ממסקנה זו נוכח העובדה כי מסמכים אלו לא נועדו כדי להתחקות אחר מנגנון הפגיעה אלא לשם קבלת טיפול רפואי ואין לצפות לרמת פירוט גבוהה בהם. עם זאת, יודגש כי הממצא בדבר השבר באסלה הוא בעל חשיבות משנית, שכן נפילתו של התובע לא הייתה תוצאה של השבר. במלים אחרות, אין קשר סיבתי בין השבר לבין הנפילה, אלא שהשבר קשור לייחודיותה של פגיעת הגוף שנגרמה לתובע (חתך בגיד האכילס). בהינתן כך הרי קיומו של השבר לא רלוונטי לשאלת הקשר הסיבתי (ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות, פ"ד מז(1) 802, פסקה 21 (1993)). לעמדתי, הרלוונטיות היחידה לשבר, היא במישור הראייתי: חיזוק גרסת התובע לגבי נסיבות אירוע התאונה, בהינתן הממצא – השבר שיצר קצה חד; אל מול התוצאה – חתך שגרם לקרע בגיד האכילס.

     

21. בחוות דעת מומחה התובע נתגלו מספר קשיים ולא ניתן לקבל חלקים רבים ממסקנות חוות הדעת. ראשית, קיים קושי רב לקבל חלק מהממצאים שנקבעו בחוות הדעת על בסיס תמונות שצולמו לאחר האירוע, בשים לב לכך שבעת ביקור המומחה במקום, כחלוף כשבע שנים, המקום השתנה לבלי היכר. כך, לא ברור כיצד ניתן היה לקבוע בדיעבד על סמך התמונות כי הקרמיקה שכיסתה את חדר הרחצה הייתה חלקה, כי הייתה סתימה בניקוז, וכי השיפוע לא היה תקין. שנית, חלק מהממצאים שצוינו לא קשורים כלל למנגנון התאונה ואף לפי גרסת התובע לא מתקיים קשר סיבתי בין קיומם לבין התאונה. כך למשל ממצאים כגון שלא היו מכסים לפתחי הניקוז, או כי חלק ממרצפות הקרמיקה היו לקויות ושבורות. זאת ועוד, בניגוד לנטען על ידי מומחה התובע, לא הוכח שקיימת חובה להתקין בכל מקלחת "אגנית" עליה ניתן לעמוד במהלך הרחצה, ודווקא מתוך חוות דעת מומחה התובע עולה כי קיימת אפשרות להתקין מקלחת ללא אגנית בתנאי כי יבוצעו הסדרי והתקני ניזוק מתאימים (ראו עמ' 6 לחוות דעת התובעים; וכן סעיף 3.3.2 לחוות דעת הנתבעים).

     

22. גם מחלקים רבים מחוות דעת הנתבעים יש להסתייג. גם מומחה זה ביקר במקום כתשע שנים לאחר התאונה כאשר חדר הרחצה שונה בעקבות שיפוץ (עמ' 19, ש' 14). יותר מכך, המומחה עסק בחוודת דעתו, מקום שאין הדבר בתחום מומחיותו, בניתוח גרסת התובע לגבי האופן בו עלה על המשטח המוגבה וכיצד עמד ליד האסלה (ראו לדוגמה סעיפים 3.1.4, 3.1.5; סע' 4.4-4.2 לחוות הדעת). עם זאת מקובלות עלי חלק מן התובנות העולות מחוות דעת המומחה ובעיקר היעדר הקשר בין שלל הליקויים שמונה מומחה התובע לבין התאונה (סע' 3.2.1-3.2.2 ו- 3.3) – אולם מסקנה זו לא משנה מקביעתי לגבי הפרתה של חובת זהירות שאינה מבוססת על קיומם של ליקויים בחדר הרחצה.

     

23. סיפות. בכתב התביעה נטען במקום אחד כי מי שהעסיק את התובע הוא הנתבע ואילו אחריותה של הנתבעת נובעת מהיותה מחזיקת המקרקעין – המבנה בו אירעה התאונה. במקום אחר נטען בערבוביה כי הנתבעים הם שהעסיקו את התובע. סעיף 3 לכתב ההגנה כלל הודאה בכך שנתבעת 2 הייתה מעסיקתו של התובע – דבר המתיישב עם תלושי השכר שהונפקו (נספח טו לתצהיר התובע). מכל מקום, בסיכומים לא נטען כלל לגבי האבחנה שקיימת, אם קיימת, בין הנתבעים ונטען לגבי השניים בנשימה אחת ואף צוין כי "לנתבעים יש חבות מעבידים המכסה את חבותם" (סעיף 17 לסיכומי הנתבעים). על כן לא ראיתי לייחד דיון בשאלה זו שלעמדתי נפקויותיה הן משניות, אם בכלל.

     

24. הנתבעים מעלים בסיכומיהם מספר תהיות במישור שאלת האחריות: מדוע התובע לא ניגב את המים במגב בסיום הרחיצה; מדוע לא הלך להתלבש בחדר אחר; מדוע לא שם יריעת בד כדי שתמנע את ההחלקה. הטענות המקופלות בתהיות אלו ועוד, אין בהן כדי להביא לשמיטת האחריות מהנתבעים, ומקומן הראוי הוא במסגרת בחינת האשם התורם, ולכך נפנה כעת.

     

    אשם תורם

     

25. עסקינן בתאונה שאירעה לתובע במהלך שהייתו בעבודה. פסיקת בית המשפט העליון קובעת כי יש לנהוג במשורה בהטלת אשם תורם על תובע שנפגע בתאונה תוך כדי ביצוע עבודתו. הנטל להוכיח כי העובד התנהג באופן שדבק בו אשם, מוטל על הנתבעת הטוענת לכך (עניין שירזיאן; ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז (פורסם בנבו, 27.12.2010); ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברה למים בע"מ, פ"ד סב(1) 803 (2007); ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 (1982); ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205 (1965)).

     

26. נקודת המוצא היא שמדובר בתאונה שאירעה במסגרת העבודה, עובדה שמחייבת בחינה קפדנית של הטלת האשם התורם, שכן "לא בנקל תוטל חבות על עובד בגין תאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו" (ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי (פרחן), פ"ד מא(4) 524 (1987)). עם זאת, מספר נימוקים הביאונו למסקנה שיש להטיל אשרם תורם ואף משמעותי על התובע. ראשית, התובע נפגע אמנם במהלך ביצוע העבודה, אך הפעולה שביצע אינה ייחודיות לביצוע העבודה, אלא פעולה פשוטה שמבוצעת באופן שגרתי ויומיומי גם שלא במסגרת העבודה. בנסיבות אלה, הגם שנקבע שהמעסיק אחראי לתאונה, הרי חלה אחריות גם על התובע. שנית, עולה מהנסיבות שהתובע לא דאג לניגוב המים בין באמצעות מגב או מטלית, זאת לשם יצירת סביבה יבשה, או למצער לא המתין עד אשר המים יתנקזו לחלוטין. בפני התובע עמדו אפוא חלופות אחרות שלו נקט בהן יכל היה לצמצם את הסיכון שהתממש בסופו של דבר, זאת כמובן מבלי לגרוע מאחריותו של המעסיק – עליו מוטלת החובה העיקרית לנקוט באמצעים שיצמצמו את הסיכון. מהתנהגותו של התובע ניתן ללמוד על קיומו של אשם תורם, אשר בנסיבות העניין אני מעמידו על שיעור של 25%.

     

    שאלת הנזק

     

27. נתונים כלליים: התובע יליד 4.11.1980 אין לו הכשרה מקצועית כלשהי וחינוכו הפורמלי מתמצה בתשע שנות לימוד בלבד.

     

28. הפגיעה והטיפול הרפואי: לאחר התאונה הופנה התובע לבית חולים "העמק" בעפולה. בתעודת חדר מיון צוין כי הוא סובל מחתך בגודל 6 ס"מ באזור האכילס ונרשם כי בוצעו פעולות ניקוי חיטוי ותפירה והופנה להמשך קבלת טיפול רפואי. לאחר שחרורו מבית החולים המשך התובע לקבל טיפולים רפואיים הן בבית החולים והן במרפאת קופת חולים (ראו המסמכים שצורפו כנספחים ג'-ט לתצהיר התובע). בהמשך אובחן התובע כסובל מקרע מלא בגיד אכילס והומלץ על ניתוח. ביום 6.12.2007 אושפז התובע בבית חולים שם עבר ניתוח לתיקון הקרע. ממהלך הניתוח עולה כי בוצעה הארכה של שריר הגסטרוקונמיוס (שריר הסֹבֶך). לתובע הומלץ להיעזר בהליכון ולהימנע מדריכה על הרגל. בתיעוד רפואי מחודש פברואר 2008 עולה כי רגלו של התובע הייתה מגובסת (גבס מגף עם דריכה) לסירוגין עד לחודש נובמבר 2008 (ראו מסמך מיום 1.7.2009 של בית חולים העמק), עוד עולה כי התובע סובל מרגישות ומהגבלה ביישור כף הרגל (ראו בין היתר מסמך מיום 6.11.2008 נספח ח' לתצהיר). בביקורת באותו מועד צוין כי התובע סובל מרגישות מקומית קלה. זאת ועוד, מסמכים מאוחרים יותר מלמדים כי התובע נעזר בקביים – כך למשל בתיעוד רפואי מיום 30.10.2008, ועולה כי מצב זה נמשך עד חודש יולי 2009 (ראו המסמך מיום 1.7.2009). בנוסף לכך עבר התובע טיפולי פיזיותרפיה. התובע המשיך לסבול מכאבים ובשלב מסוים אף עלה חשד לקיומה של דרגה קלה של CRPS (תסמונת כאב אזורי מורכב). במסגרת הטיפול בכאב הושתלו אלקטרודות בגבו התחתון של התובע כחלק מהטיפול בכאבים. לשם שלמות התמונה יצוין כי בתיעוד הרפואי נמצא כי ביום 31.10.2008, תקופה בה התהלך עם קביים, החליק התובע בביתו ונפל. בנקודה זו מקובל עלי טיעון הנתבעת שלא הוכח קשר בין הנפילה בבית לבין התאונה שנגרמה זמן רב לפני כן (סע' 45 לסיכומים).

     

    עולה אפוא שפגיעתו של התובע הייתה משמעותית וכך גם השלכותיה. לתובע נגרם קרע מלא בגיד האכילס שהצריך ניתוח לשם איחוי הקרע, שבוצע על ידי הארכת שריר הסובך. רגלו של התובע הושמה בגבס מגף (עם דריכה) לתקופה ממושכת, ובמשך תקופה ארוכה נעזר בקביים. כן סבל התובע מכאבים כרוניים ניאורלגים, ובשל הכאב נזקק לטיפול במרפאת כאב שעיקרו השתלת אלקטרודות בגב להפחתת הכאב (מיקום האלקטרודות בגב לא מעיד על כאב שמקורו בגב דווקא שכן אלקטרודות בהקשר לכאב ממנו סובל התובע מותקנות בדרך כלל בגב – עמ' 13, ש' 29).

     

    נקדים כי המומחית מטעם בית המשפט לא קבעה באופן פוזיטיבי כי השתלת האלקטרודה לא קשורה לכאב הנובע מהפגיעה בתאונה וכל שקבעה כי השתלת האלקטרודות בגב התחתון לא גורמת להגבלה בתנועות הגב (ראו עמ' 5 לחוות הדעת; עמ' 7, ש' 18; עמ' 8, ש' 9; עמ' 13, ש' 26). בשים לב למכלול הנתונים הרפואיים המצויים לפניי ולאור האמור בחוות דעת מומחה הנתבעים לא יכולה להיות מחלוקת כי השתלת האלקטרודות קשורה בכאב שמקורו בפגיעה בתאונה. פרופ' ניסקה המומחה מטעם הנתבעים כותב בחוות דעתו: "[התובע] נותר עם כאב ניאורלגי בקצה הלטרלי של הצלקת הרוחבית שנגרמה מהפציעה עצמה. בשל הכאב, נזקק לטיפול המרפאת כאב שעיקרו השתלת אלקטרודה לגירוי ספנילי תוך שיפור בכאב אך נזקק להפעלתה באופן קבוע בעת החמת כאב". [במאמר מוסגר יצוין כי הצדדים לא ויתור על חוות הדעת מטעמם בהליך הקודם ומינוי מומחה בית המשפט היה בהסכמתם "מבלי לוותר על חוות הדעת" מטעמם – ראו פרוטוקול הדיון מיום 9.6.2013 בהליך הקודם].

     

29. חוות דעת המומחים מטעם הצדדים: הצדדים הגישו חוות דעת מטעמם אך המומחים לא נחקרו בבית המשפט. התובע צירף חוות דעת מטעמו של ד"ר רונן קרפ. ד"ר קרפ קבע כי לתובע נגרמו נכויות בשיעורים כלהלן: 10% בגין הגבלה בתנועות קרסול ימין; 10% בגין נוירומה בעצב הסורלי; 10% בגין הגבלה קלה בעמוד שדרה מותני לאחר ניתוח להשתלת אלקטרודות; 10% בגין צלקות נרחבות. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת מטעם פרופ' מאיר ניסקה. מומחה הנתבעים ציין בחוות דעתו כי הממצאים בבדיקתו דומים לממצאים שקבע מומחה התובע למעט תיאור המגבלה בתנועות הקרסול: בעוד שמומחה התובעים סבור כי מדובר במגבלה משמעותית, מצא פרופ' ניסקה שהמגבלה היא מינימלית. לעניין שיעור הנכות, קבע פרופ' ניסקה כי לתובע נותרה נכות לצמיתות בשיעור של 10% בשל כאב ניאורלגי בסעיף של העצב הסורלי הסמוך לגיד האכילס. פרופ' ניסקה מצא לקבוע כי נכותו הזמנית של התובע היא בשיעור 100% למשך חצי שנה ו- 50% למשך חצי שנה נוספת. פרופ' ניסקה ציין בחוות דעתו כי התובע "הולך בצליעה קלה כיפוף תקין של עמוד השדרה מותני" וכן כי קיימת "בליטה באזור המותן של המערכת הגירוי החשמלי".

     

30. חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט: לאור הפער בין חוות הדעת שהגישו הצדדים, מונתה (במסגרת גלגולה הקודם של התביעה) מומחית מטעם בית המשפט – ד"ר סוזנה הורוביץ. ד"ר הורוביץ סקרה את מצבו הרפואי של התובע וציינה כי הוא נפגע ונחתך מאחורי קרסול שמאל. בין יתר ממצאיה קבעה המומחית כי קיים עיבוי של גיד אכילס, נמצא דלדול של שריר הסובך, אך לא נמצאו הגבלות בתנועות הקרסול השמאלי. כן מצאה המומחית שקיימת צלקת אחורית מעל גיד האכילס שאינה רגישה, אך היא באורך של 30 ס"מ. המומחית קבעה כי התובע סובל מנכות צמיתה אותה העריכה כלהלן: בגין "חולשה בינונית של טרספיס סורה אשר נגרמה עקב קרע ותפירה של גיד אכילס" – 10%; ובשל הצלקת הארוכה האחורית מעל גיד אכילס – 5% נכות. שיעור נכותו המשוקללת של התובע לפי קביעת המומחית היא 14.5%.

     

    התובע ביקש לחקור את המומחית מטעם בית המשפט וזו אכן זומנה ונחקרה. התובע טוען מספר טענות לגבי קביעות המומחית. אדון בטענות אלה כסדרן, אך תחילה אציין כי עסקינן במומחית שמונתה על ידי בית המשפט ומשכך יש לבחון את חוות הדעת מתוך נקודת מוצא זו. מצד אחד חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט נושאת משקל של ממש ובית המשפט ייטה לאמצה; אך מן העבר השני בית המשפט הוא הפוסק האחרון גם בעניינים שבמומחיות ואין בחוות דעת מומחה, ובכלל זה מומחה מטעם בית המשפט, כדי להגביל את שיקול דעתו (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' רבי, פסקה 4 (פורסם בנבו, 31.12.1988) (להלן: עניין ניימן); ע"א 5509/09 מסארווה נ' עזבון המנוח אברהים חסן מסארווה, פסקה 14 (פורסם בנבו, 23.2.2014); ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון-לציון, פ"ד מא(1) 133, 139 (1987)). לפיכך, רק אם קיימת סיבה בולטת שלא לאמץ את חוות דעת המומחה בית המשפט ידחה אותה (עניין ניימן, שם; ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו(2) 936, 949-948 (2002)).

     

    הטענה הראשונה שמעלה התובע היא במישור הכללי ולפיה המומחית ערכה בדיקה קצרה ולא מעמיקה וכי מומחיותם של מומחי הצדדים – שביניהם הייתה תמימות דעים לגבי מספר נקודות שד"ר הורוביץ לא אימצה – עולה על זו שלה. אין בידי לקבל טענות אלו. טענות אלה נטענו בעלמא מבלי להניח תשתית ראויה שניתן לבסס עליה ממצאים לצורך ההכרעה, ולא שוכנעתי כי המומחית לא בדקה את התובע ביסודיות כסברתו. בחוות הדעת מפרטת ד"ר הורוביץ את הבדיקות שערכה ואת המסמכים והבדיקות עליהם הסתמכה ולא נטען כי הייתה צריכה לבצע בדיקה שלא בוצעה. אינני מקבל גם את הטענה ביחס למומחיותה של ד"ר הורוביץ, נכון שלד"ר קרפ ופרופ' ניסקה מומחיות ספציפית בבעיות הקרסול וכף הרגל ואילו לד"ר הורוביץ אין התמחות ספציפית בבעיות אלו, אך עיון בפרטי השכלתה וניסיונה מלמד כי מדובר במומחית מנוסה אשר שמשה אף כמנהלת יחידה במחלקה אורתופדית של אחד מבתי החולים.

     

    הטענה השנייה שמעלה התובע היא בנוגע למגבלות בקרסול. בעניין זה נטען כי ד"ר הורוביץ לא התייחסה למגבלות בכיפוף הקרסול. לטענת התובע, מומחי הצדדים היו תמימי דעים באשר לקיומה של הגבלה; בעוד שפרופ' ניסקה כלל נכות זו בתוך הנכות בגין הנוירומה, ד"ר קרפ סבר שיש להעניק נכות נפרדת. גם טענה זו אין בידי לקבל. יש לזכור כי אכן פרופ' ניסקה קבע כי קיימת הגבלה מינימאלית של סף "דורסיפלקסיה וסוף פלנטרפלקציה" של קרסול שמאל [טווחי תנועות של כף הרגל קירוב כף הרגל לשוק ומתיחתה קדימה – מ"ע]. ד"ר הורביץ בדקה את טווחי התנועה. היא ציינה בחוות דעתה כי בדקה את טווח תנועה לדורסיפלקסיה ולפלנטרפלקציה וכן ציינה כי התובע הלך על קצות הבהונות והעקבים. לאחר בדיקות אלה מצאה המומחית כי אין הגבלה בתנועות, ותחת זאת סברה שקיימת נכות בגין חולשה בינונית של הטריספס סורה [קבוצת שרירים באחורי כף הרגל- מ"ע] – בשיעור 10%. לא שוכנעתי כי קביעה זו בטעות יסודה, והעובדה כי מומחים אחרים סברו אחרת ממה שסברה מומחית בית המשפט – אין בה כשלעצמה לבסס את הטענה כי אין לקבל את הקביעות שבחוות דעתה.

     

    גם בטענה השלישית – שנוגעת למגבלות בתנועת הגב בעקבות השתלת האלקטרודות, לא מצאתי ממש. ד"ר הורוביץ קבעה כממצא כי קיומן של אלקטרודות בגב תחתון לא גרם להגבלה בתנועות גב תחתון, לקביעה זו היה שותף פרופ' ניסקה (שציין כי קיימת בליטה באזור המותן). מדובר בממצא אובייקטיבי ואינני מוצא מדוע לא לקבל את דעתה של המומחית בעניין זה. שאלה נפרדת היא אם יש להתחשב בקיומן של אלקטרודות במישור התפקודי. לכך אתייחס בהמשך.

     

    הטענה הרביעית נוגעת לנושא הצלקות ובפרט לצלקת הרוחבית שנטען כי הרגישות שבה מצביעה על קיומה של נוירומה. התובע נשען בטיעונו על כך שהן מומחה התובע והן מומחה הנתבעים סברו שקיימת נוירומה באזור הצלקת (הרוחבית) ואילו ד"ר הורוביץ סברה שאין נוירומה; וכן על המשקל שיש לייחס לבדיקה קלינית לעומת בדיקה אובייקטיבית (EMG) שנערכה לתובע. אכן, עיון בחוות דעת מומחי הצדדים מלמד ששני המומחים ציינו שהתובע סובל מנוירומה, בעוד שד"ר הורוביץ לא קבעה בחוות דעתה שקיימת נוירומה, אך היא ציינה כי קיים עיבוי של גיד האכילס. ד"ר הורוביץ נחקרה רבות בעניין ואינני מוצא סיבה מוצדקת שלא לקבל את עמדתה. גם אם מומחי הצדדים סבורים שקיימת נוירומה, אין בכך כדי להוליך למסקנה שאבחנתה של מומחית בית המשפט לא נכונה. זאת ועוד, אבחנתה של ד"ר הורוביץ לכך שאין נוירומה נשענת על שתי בדיקות, גם בדיקת קלינית וגם בדיקת EMG ושתיהן הצביעו על כך שלעמדתה אין נוירומה, ואין שום סיבה להניח כי חרף שתי הבדיקות – כן קיימת נוירומה. בתשובה לשאלות בית המשפט הבהירה המומחית כך (עמ' 13):

     

    "מאבחנים [נוירומה] קלינית ובדיקת אי.אם.ג'י. קלינית זה מבוצע על ידי זה שנוגעים במקום הצלקת וסביב הצלקת, לא רק נגעתי אלא בדקתי את היקף הקרסול. אם יש נוירומה זה כאב כמו של צריבה או דקירה, משהו חד ולא משהו רגיש מסביב. כשנוירומה כזו קורית זה יוצר שינוי בעור, העור נהיה דק יותר, אדמדם ולפעמים נראה מזיע יותר, יש שם פחות שיער, כי העור לא תקין. העור מראה שמשהו לא בסדר. יש כמה דרכים לעשות, זה לא מספיק להראות שיש רגישות... [ואצל התובע] לא ראיתי מקום שנגעתי והוא קפץ ואמר שהוא מרגיש משהו לא בסדר. לא ראיתי משהו ממוקד כזה ויחד עם זה באה בדיקת אי.אם.ג'י שמראה שאין פגיעה בעצב. הוא עבד רגיל, העברת המידע דרך העצב היתה רגילה לחלוטין. כשהקצה שלו נפגע, זה לא רגיל".

     

    עם זאת נותר עדיין קושי והוא נובע מכך שד"ר הורוביץ ציינה במפורש בחוות הדעת כי הנכות שהיא מעניקה היא בגין הצלקת הארכית, זאת לאחר שהיא ציינה כי "קיימת צלקת אחורית מעל גיד האכילס שאינה רגישה, אך היא באורך של 30 ס"מ". ד"ר הורוביץ לא הזכירה בחוות הדעת קיומה של צלקת רוחבית שאין חולק שהיא קיימת (ראו חוות דעת פרופ' ניסקה עמ' 1), והקושי מתגבר מקום שאותה צלקת מהווה מקור הרגישות ונוגעת כמובן למחלוקת משמעותית, אם קיימת נוירומה אם לא. ואולם, ד"ר הורוביץ חזרה והבהירה במהלך חקירתה הנגדית כי היא העניקה אחוזי נכות בין היתר בשל קיומה של רגישות בצלקת (ראו עמ' 5, ש' 30-26; עמ' 6, ש' 15; עמ' 11, ש' 15). כלשונה "מכיוון שלקחתי את הצלקת ברצינות נתתי 5%. דרך אגב אפילו לו הייתה נוירומה בצלקת, עדיין זה 5%". המענה לקושי שנוצר, בשים לב לשלב בו מצוי התיק ולמכלול נסיבות העניין, הוא במישור הערכת התפקודיות של הנכות. לכן וכעולה אף מדבריה של ד"ר הורוביץ עצמה, אין להתייחס לנכות בגין הצלקת כאילו הייתה במישור האסתטי בלבד, אלא שיש להתייחס אליה כמקפלת מגבלה תפקודית, כלומר יש לתת לה ביטוי במסגרת הערכת הנכות התפקודית ביחס לנכות הרפואית.

     

31. הנכות התפקודית: לפי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט לתובע נגרמה נכות בשיעור 10% בגין חולשה בינונית של שריר הטריספס סורה וכן 5% בגין הצלקת, ובעניין זה האחרון נפנה לקביעתנו דלעיל. כידוע, ואין צורך לחזור ולפרט בהרחבה מושכלות יסוד, שיעור הנכות הרפואית אינו מבטא בהכרח את הנכות התפקודית, זאת מבלי לגרוע ממרכזיותו של נתון זה לקביעת הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות (לגבי ההבחנה בין נכות תפקודית לאובדן כושר השתכרות ראו: ע"א 50/62 קליין נ' רוזנברג, פ"ד טז(3) 1572 (1962); ע"א 3049/93 ג'רוג'יסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995)). כידוע, קביעתה של הנכות התפקודית נעשית על בסיס מכלול שיקולים "שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו וכושר השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו הפרטניות, כגון גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה" (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (פורסם בנבו, 11.1.2015)). כן יש לתת את הדעת ל"מידת השפעתה של נכותו הרפואית על היכולת לעסוק באותו המקצוע ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד. כן יש לתת את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי" (ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, פסקה 8 (פורסם בנבו, 25.7.2010)).

     

    לעמדתי יש להעמיד את הנכות התפקודית במקרה הנוכחית על שיעור של 13%. אשר לנכות בגין החולשה בשריר הטריספס, מדובר בנכות שטומנת בחובה פגיעה בתפקוד התובע. מדובר בחולשה במערכת שרירים המצויה בכף הרגל, איבר מרכזי של הגוף, שפגיעה בו משפיעה על תפקודו של התובע בכל מערכות חייו ולא רק בביצוע עבודה פיזית. לפיכך לגבי נכות רפואית זו אני מעריך כי היא בעלת היבט תפקודי מלא התואם את שיעור הנכות הרפואית אם לא למעלה מכך. לעניין הנכות בגין הצלקת, כפי שהובהר לעיל, אין לראות נכות זו במשבצת האסתטית בלבד, שכן מדובר בצלקת רגישה. מיקומה של הצלקת – בעקב – והרגישות שבה, מבססים את המסקנה כי יש לראות בה כמשליכה גם על תפקודו של התובע. בנוסף לכך יש לתת את הדעת לאלקטרודות שהושתלו בגבו התחתון של התובע. אמנם לדעתה של ד"ר הורוביץ אלקטרודות אלו אינן מגבילות את תנועות הגב, אך לא ניתן להתעלם מהימצאותו של גוף זר שהושתל בגופו של אדם בשל כאב כרוני מתמשך, ואשר לפי חוות דעת פרופ' ניסקה גורם לבליטה במותן. לבסוף, יש להדגיש כי לתובע אין השכלה, הוא למד תשע שנות לימוד בלבד, ולאחר מכן השתלב בעבודה עם בני משפחתו בחקלאות וכיום עובד בעבודות ניקיון. ההיסטוריה התעסוקתית של התובע מלמדת כי עיסוקו דורש עבודת כפיים.

     

32. נתוני המוסד לביטוח לאומי: התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונה עבודה. ועדה רפואית קבעה כי לתובע נכות רפואית בשיעור 15% לצמיתות וכן הופעלה תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי החל מיום 1.10.2008. כמו כן נקבעו לתובע נכויות זמניות: 40% מיום 2.12.2007 ועד 31.3.2008; ו-30% מיום 1.4.2008 ועד 30.9.2008. ברי כי אין לנתונים אלו השלכה על הערכת הנכות הרפואית או התפקודית של התובע.

     

33. נתוני תעסוקה ושכר לפני התאונה: התובע צירף לתצהירו תלושי שכר ופירט לגבי תעסוקתו עובר לתאונה. החל מיום 16.7.1997 עבד התובע במתפרה כסבל. החל מיום 1.3.1998 עבד בקיבוץ דליה בתור רפתן. החל מיום 1.3.2008 ועד ליום 1.11.2006 עבד התובע בחנות דגים בטבריה. הנתונים מלמדים כי התובע עבד באופן מקוטע ולא רציף בחלק ממקומות עבודה (עמ' 20), בין היתר עבד מספר חודשים לא ברצף בקיבוץ דליה, במושב נורדייה, ובחנות דגים בטבריה (אריה מלכה). מתלושי השכר עולה כי שכרו של התובע בשנת העבודה האחרונה לפני תחילת עבודתו אצל הנתבעים הסתכמה בסך 4,162 ₪ בערכים נומינליים – בצירוף הצמדה להיום 4,950 ₪. התובע ציין בתצהירו כי בין הפסקת עבודתו בחנות הדגים ועד לתחילת עבודתו אצל הנתבעים ביולי 2007, עבד עם אחיו בגז כבשים, שהיא עבודה עונתית, ובתוך כך הכיר לו אחיו את הנתבעים והחל לעבוד אצלם. התובע החל לעבוד אצל הנתבעים ביולי 2007. בחודש העבודה היחיד המלא לפני התאונה (8/2007; התאונה התרחשה ביום 1.9.2007) שכרו היה 4,847 ₪, בצירוף הצמדה להיום 5,800 ₪. נתון זה ישמש אותנו לחישוב הפסדי השכר לעבר.

     

34. נתוני תעסוקה ושכר לאחר התאונה: לטענת התובע הוא עשה מספר ניסיונות להשתלב בעבודה (ראו סעיפים 69-62 לתצהיר; עמ' 26-25). הניסיון הראשון לאחר התאונה היה בחורף 2013, כשהשתלב בעבודה עם גיסו- סיטונאי ירקות, אך לאחר מספר ימי עבודה הופסקה עבודתו, לטענתו, משלא עמד בדרישות הפיזיות שהעבודה דורשת. בשנת 2014 ניסה התובע לחזור לחנות הדגים אך גם ניסיון זה לא צלח משפוטר לאחר מספר ימים. ניסיון שלישי היה עם אחיו בגז הכבשים, בחודש מרץ 2014, אך גם לאחר יומיים שלושה לדברי התובע הבין המעסיק כי אין הוא יכול לשאת במשימות המוטלות עלי. בחודש 7/2014 ניסה התובע להשתלב בעבודה כנהג משאית בחלוקת ירקות, אך לדבריו פוטר לאחר שבוע. במהלך חודש נובמבר 2015 השתלב התובע בעסק של קרוב משפחה במכירת עצים. העבודה הופסקה ביום השלישי לנוכח מחלוקת על השכר. התובע ציין בתצהירו כי בשנת 2016 פנה אליו מעסיקו מן העבר בחנות הדגים והציע לו לעבוד אצלו, אלא שחששותיו של התובע שלא יכול למלא את תפקידו הביאו אותו לסרב להצעת העבודה. במהלך שמיעת הראיות הוגשו תצהירים מהם עולה כי התובע השתלב בעבודת בחנות דגים (אחרת) בחודש יוני 2017 וזאת רק למשך ששה ימים. כיום התובע עובד בעבודות ניקיון, עבודה בה החל בינואר 2018. מתלושי השכר לחודשים פברואר, מרץ ואפריל 2018 (ת/8) עולה כי ממוצע שכרו לחודש – 8,590 ₪.

     

35. לאחר שהצבנו את הנתונים הרלבנטיים נעבור לדון בחישוב הנזקים.

     

36. נזק לא ממוני: הנתונים הרלוונטיים להערכת הנזק הלא ממוני פורטו עד כה. מהות הפגיעה ממנה סבל התובע ותוצאותיה – קרע מלא בגיד האכילס; השלכות הפגיעה – פגיעה צמיתה בתפקוד הקרסול, צלקת; הטיפולים הרפואיים; אשפוזו בבית חולים והניתוח שעבר; הנכות שנקבעה; תקופה ההחלמה הממושכת וההיעזרות בקביים וכן הגבס – כל אלה מביאים אותי למסקנה שיש להעמיד את הנזק הלא ממוני על סך של 80,000 ₪ נכון להיום.

     

37. הפסד שכר לעבר: עסקינן בנזק מיוחד שטעון הוכחה בשני מישורים: עצם קיומו ושיעורו (ע"א 525/74 אסבסטוס נ' פזגז חברה לשווק בע"מ, פ"ד ל(3) 281, 285 (1976); ע"א 355/80 אניסימוב נ' טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800, 809 (1981); ע"א 444/94 אורות ייצוא אומנים והפקות נ' עטרי, פ"ד נא (5) 241, 255 (1997)). ברוח דברים אלו אינני סבור שיש מקום לפסוק לתובע בגין הפסד שכר לעבר על פי חישוב שכרו לפני התאונה על בסיס אי כושר מלא לכל התקופה. גם אם התובע לא עבד בפועל לאחר התאונה ועד לאחרונה, אין זה סביר לקבוע כי מצב דברים זה הוא תולדה אך ורק של התאונה, זאת בהינתן העובדה כי לאחר תקופת החלמה התייצב מצבו של התובע, ונכותו התפקודית אפשרה לו להשתלב בעבודה ולו חלקית. אני רואה אפוא לערוך חישוב הפסדי השכר לעבר על פי נתונים אובייקטיבים של הפגיעה בכושר ההשתכרות.

     

    לפיכך הפסד השכר לעבר יחושב באופן הבא:

     

    תקופה א' – לפי קביעת מומחה בית המשפט תקופת אי הכושר המלא לאחר התאונה היא ששה חודשים. הפסד השכר בין תקופה זו היא אפוא 5,800 ₪ X 6 = 34,800 ₪. בצירוף ריבית מאמצע התקופה ועד להיום 40,695 ₪.

     

    תקופה ב' – מתום תקופת ששת החודשים (1.3.2008) ולתקופה נוספת של ששה חודשים נוספים (עד 1.9.2008) על בסיס אי כושר בשיעור 50% (הערכה שאף מקובלת על מומחה הנתבעים). 5,800 ₪ X 6 X 0.5 = 17,400 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה ועד להיום 19,986 ₪.

     

    תקופה ג' – מתום תקופה ב' עד לסוף שנת 2017 – לפי שכר של 5,800 ₪ X 111 חודשים X נכות תפקודית של 13% = 83,694 ₪. בצירוף ריבית מאמצע התקופה ועד להיום 87,666 ₪. ניתן היה לטעון לנוכח התקופה הארוכה שחלפה מאז התאונה ועד היום כי יש לערוך את חישוב ההפסד לעבר לפחות לתקופה האחרונה לפי בסיס שכר גבוה יותר מתוך הנחה כי אלמלא התאונה שכרו של התובע היה עולה וכך ההפסד בהתאם – אך בסופו של דבר מצאתי להיצמד לשכרו כפי שהיה עובר לתאונה.

     

    סה"כ הפסד שכר לעבר – 148,347 ₪.

     

38. הפסד שכר לעתיד: הזמן הממושך שחלף מאז התאונה ועד להיום מאפשר הסתכלות נכוחה על השלכות התאונה על התובע בפרספקטיבה רחבה. עובר לתאונה שכרו של התובע הסתכם בסך 5,800 ₪, ואילו כיום הוא משתכר סך של 8,590 ₪. כיצד יש להתייחס לנתון זה? מצד אחד ניתן לטעון כי השלכותיה של התאונה אינן קשות והראיה שהתובע השתלב במקום עבודה, גם אם בחלוף שנים מהתאונה, ומשתכר יותר מאשר לפני התאונה. מצד שני ניתן לטעון שהשכר מגלם את השפעת התאונה, במובן זה שלולא התאונה היה התובע משתכר יותר. הדברים רלוונטיים לעניין חישוב שיעור הפיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות. ההכרעה בין החלופות אינה בינארית ומכל מקום היא קשורה לנסיבותיו של כל מקרה. עם זאת אין להתעלם מכך ששכרו של התובע לאחר התאונה מבטא את כושר ההשתכרות שלו וממנו אמורה להיגזר הפגיעה בהשתכרותו (השוו רע"א 217/16 עיזבון המנוחה פלונית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 14/2/16); ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1) 281 (1981); ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13, 26 (2005)).

     

    התאונה אירעה בעוד התובע כבן 27, וכיום הוא כבן כ 38; לתובע אין השכלה פורמלית כך שאפיק קידומו הוא במסגרת עבודות שדורשות בעיקר מאמץ פיזי. בנוסף לכך יש לקחת בחשבון סיכונים של היפלטות משוק העבודה במיוחד לנוכח העובדה כי אין בטחון תעסקותי איתן במקום התעסוקה הנוכחי; וכן יש לשקול את הקשיים לחזור למעגל העבודה אם יפוטר. סיכונים אלה יכול ותהיה להם השפעה על התובע מעבר לאדם ללא מגבלה. מנגד יש לשקול סיכוי של קידום התובע במסגרת עבודתו, שכן לא ניתן לומר כי בגיל 38 מיצה התובע את אפשרויות התפתחותו האישית וקידומו במקום העבודה. לאור נתונים אלה ובשים לב להיבטים התפקודיים של הנכות – אני סבור שיש לפסוק לתובע בגין הפסד שכר לעתיד סך של 200,000 ₪. סכום זה משקף 80% (לערך) מחישוב אקטוארי על בסיס מקדם היוון רלוונטי לגיל 67, לפי השכר הנוכחי.

     

39. הפסד הפרשות המעביד לפנסיה: ראש נזק זה נגזר מהפסד השכר לעבר ולעתיד. הפסד הפרשות המעביד לפנסיה יחושב לפי 12% מהפסדי ההשתכרות של התובע לעבר ולעתיד. הפסדי השתכרות התובע לעבר ולעתיד הם בסכום של 348,347 ₪. ומכאן שהפסדי הפנסיה – 41,801 ₪. לדרך חישוב הפסדי פנסיה ראו ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' צחי טוויג (פורסם בנבו, 31.7.2014); ת"א (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר (פורסם בנבו, 31.12.2013).

     

40. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד: על רקע מגבלות התובע כפי שפורטו, ניתן לקבוע כי התובע נזקק באופן מוגבר לתמיכת ועזרת בני משפחתו לביצוע פעולות יומיומיות (ראו סעיפים 11 ו- 12 לתצהיר), בסמוך לאחר התאונה באופן מוגבר ולאחר מכן במידה מועטה יותר. התובע ציין בתצהירו כי הוא נזקק לעזרת הזולת וזו ניתנה לו על ידי בני משפחתו, לפני נישואיו בעיקר על ידי אחותו וכיום על ידי אשתו. התובע ציין כי לאחר התאונה התקשה להתרחץ ולהתלבש לבד. אחותו הגב' נג'וד הגישה תצהיר ונחקרה על תצהירה ואין כל סיבה לפקפק בדברים לגבי העזרה שהושיטה לאחיה התובע, מה גם שמשך תקופה היה התובע מגובס ונעזר בקביים. ניתן לקבוע כי גם בעתיד יזדקק לעזרה כזו לביצוע פעולות יום יומיות. עם התקדמות גילו של התובע יהיה צורך בעזרה יותר אינטנסיבית בפעולותיו. העזרה לה יזדקק לה התובע היא במידה שהיא מעבר לסיוע ההדדי הרגיל הקיים בתוך משפחה נורמטיבית ועל כן התובע זכאי לעזרת צד ג' (ראו: ע"א  5774/95שכטר נ' כץ (פורסם בנבו, 19.11.1997); ע"א  142/89  גמליאל נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 31.12.1989)). אני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 30,000 ₪.

     

41. הוצאות לעבר ולעתיד: לצד זאת טוען התובע כי הוא זכאי לפיצוי בגין ניידות, נסיעות לטיפולים ולמעקבים רפואיים וכן הוצאות בגין תרופות והוצאות נוספת. התובע לא צירף לתצהירו מסמכים המעידים על תשלום הוצאות בעבר. בנוסף לכך, ההוצאות הרפואיות מכוסות על ידי המל"ל או קופת חולים. עם זאת סביר לקבוע כי התובע יזדקק להוצאות נוספות בעתיד בין היתר בגין נסיעות לטיפולים רפואיים והוצאות שונות אותם אני מעריך בסכום גלובלי של 15,000 ₪.

     

42. ריכוז ראשי הנזק:

     

    נזק לא ממוני 80,000 ₪.

    הפסד שכר לעבר 148,347 ₪.

    הפסד שכר לעתיד 200,000 ₪.

    הפסדי הפרשות המעביד לפנסיה 41,801 ₪.

    עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 30,000 ₪.

    הוצאות לעבר ולעתיד15,000 ₪.

    סה"כ 515,148 ₪.

     

     

    סיכום

     

43. הפיצוי המגיע לתובע מסתכם בסך של 515,148 ₪, בניכוי אשם תורם בשיעור 25% – 386,361 ₪. מסכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל. תגמולי המל"ל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל תשלום ועד למועד מתן פסק הדין – 105,071 ₪. אני מחייב אפוא את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 281,290 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין.

     

    כמו כן, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע שכר טרחת עו"ד בסכום של 70,000 ₪, וכן הוצאות משפט הכוללות אגרת בית המשפט בנוסף לתשלומים ששולמו על ידי התובע בגין חוות הדעת מטעמו וכן בגין חלקו בהוצאות מומחה בית המשפט (כנגד הצגת אישורים בדבר תשלום בפועל) – כשהם משוערכים למועד מתן פסק הדין.

     

    כל החיובים בפסק הדין ישולמו תוך 45 ימים מהיום, שאם לא כן – יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

     

     

     

    ניתן היום, כ"ח סיוון תשע"ח, 11 יוני 2018, בהעדר הצדדים.