1.הנתבע הגיש בקשה מכח תקנה 591 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, להורות לתובע מס' 1 להפקיד בקופת בית המשפט ערובה להבטחת הוצאותיו. בנוסף, עתר הנתבע להורות לתובעת מס' 2 (להלן "רובוקלין") להפקיד בקופת בית המשפט ערובה להבטחת הוצאותיו, מכוח סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט - 1999.
2.התובעים הגישו כנגד הנתבע תביעה כספית על סך של 723,000 ₪. מאחר ומתנהל כנגד הנתבע הליך הסדר נושים, לפי סעיף 19 לפקודת פשיטת הרגל, הורתי לתובעים לפנות לבית המשפט המחוזי, לצורך אישור הגשת התביעה. בהחלטתו מיום 27.4.2017 אשר בית המשפט המחוזי את הגשת התביעה כנגד הנתבע, בכפוף לכך שימחק ממנה סעיף 67, בדבר החזרי מע"מ שנמנעו מחברת רובוקלין, לטענתה, נוכח התנהלותו של הנתבע. התובעים פעלו בהתאם להוראות בית המשפט המחוזי והגישו כתב תביעה מתוקן, ממנו הושמט סעיף 67 כאמור.
כפי שעולה מכתב התביעה המתוקן, הנתבע ייצג בעבר חברה בשם אוסי תכנון הקמת מבנים ופיתוח בע"מ (להלן "חברת אוסי"), אשר השכירה לרובוקלין נכס מקרקעין בנהריה, לצורך ניהול עסק של מסעדה. נטען, כי הנכס שועבד לבנק לאומי בע"מ, בעודו מושכר לחברה. נטען, כי נוכח הליכים משפטיים בין הצדדים, התעתדו התובעים לפנות את המושכר, על כלל ההשבחות שבצעה בו חברת רובוקלין, אולם לאור מו"מ שהתנהל בין התובעים לבין הנתבע ומרשתו, גבשו הצדדים ביום 6.1.2010 הסכמות, לפיה רובוקלין תפנה את המושכר רק ביום 30.4.2010, על מנת לאפשר לצדדים לנהל מו"מ, לצורך מכירת הנכס לידיה. לאור קיומו של צו כינוס נכסים על זכויותיה של חברת אוסי, דווחו עיקרי הדברים לכונס והנתבע הודיע לתובעים כי הכונס הסכים למתווה. נטען, כי לימים התברר שהנתבע הציג מצג שווא בפני התובעים ובא כוחם לשעבר, בכך שמסר להם כי הכונס נתן הסכמתו למתווה וכי אין לו התנגדות שהנכס יפונה עד ליום 30.4.2010, בעוד שלאמיתו של דבר, כבר ביום 6.1.2010 הודיע הכונס לנתבע, כי הוא דוחה את המתווה המוצע. הנתבע הסתיר מידע זה מהתובעים בפגישה נוספת שהתקיימה בין הצדדים ביום 13.10.2010. התובעים טענו, כי רק ביום 18.10.2010 נודע להם כי הכונס אינו מסכים למתווה. נטען, כי הנתבע פעל על דעת עצמו, על מנת לגרום לתובעים להמשיך להעביר לידיו כספים, בהתאם למתווה המוסכם. נטען, כי עקב התנהלותו של הנתבע, נגרמו לתובעים נזקים בלתי הפיכים, מאחר וחברת רובוקלין הסתמכה על ההסכם שנכרת בין הצדדים ועל המצב שהוצג בפניה, העבירה כספים לנתבע ושינתה את מצבה לרעה, בכך שהמשיכה להעסיק עשרות עובדים בידיעה כי תוכל להמשיך להפעיל את עסקה במושכר עד ליום 30.4.2010 לכל הפחות. נטען, כי הנתבע לא עשה דבר לקיום התחייבויותיו כלפי התובעים וכי לו היה עושה כן, היה בידי התובעים להמשיך להפעיל את עסקם בנכס ואף לרכוש אותו ובכך לחסוך את אבדן הרכוש והציוד שנמכר במחיר מגוחך, ולשמור על המוניטין של החברה ששוויו עמד באותה עת על סך של מעל מיליון ₪. בנוסף, נטען כי במהלך השנים 2007 - 2008 שלמו התובעים לידי הנתבע סך של 113,271 ₪, כולל מע"מ, אולם חברת רובוקלין לא זכתה לקבל לידיו חשבוניות מס ולכן, נמנע ממנה להזדכות על המע"מ ונכות את הוצאות השכירות החדשיות במאזנה.
התובעים טענו, כי הנתבע פעל כלפיהם בחוסר תום לב בניהול מו"מ וכי שינו את מצבם לרעה. עוד נטען, כי הנתבע הציג בפניהם מצג שווא רשלני, רמה אותם והפר חובה חקוקה, עת גבה כספים בשם הלקוחה שלו ולא העבירם לידיה והתרשל כלפיהם.
התובעים עתרו להורות לנתבע לשלם להם פיצויים בגין השקעותיהם בנכס, בסך של 673,00 ₪ וכן, סך של 50,000 ₪ בגין עגמת נפש לתובע מס' 1.
3.הנתבע התגונן מפני התביעה וטען, כי היא התיישנה ולחילופין, הוגשה בשיהוי ניכר. עוד טען, כי התביעה הוגשה בניגוד להיתר שניתן על ידי בית המשפט המחוזי וכי קיים בעניין התביעה מעשה בי דין. עוד טען הנתבע, כי לא קיימת יריבות כלשהי בינו לבין התובע מס' 1 וכי לא קיימת לנ"ל תביעה אישית כלשהי. הנתבע כפר בטענות התובעים כלפיו וטען, כי הנכס היה משועבד לבנק טרם השכרתו לתובעים, עוד נטען, כי התובעים לא כבדו שום הסכמות וחרף פסק דין לפינויים, הם המשיכו להחזיק בנכס. עוד נטען, כי התובעים ידעו בזמן אמת מהי עמדת כונס הנכסים וכי בשום שלב לא הובטח להם לנהל עימם מו"מ בנוגע לרכישת הנכס, כאשר ממילא לא היו מסוגלים לרוכשו. הנתבע הוסיף, כי לא הסתיר מהתובעים מידע כלשהו. הנתבע כפר בטענותיהם של התובעים כלפיו והדגיש, כי כנגד כל סכום ששולם באמצעותו לחברת אוסי, הוצאה קבלה מתאימה. הנתבע עתר לדחות את התביעה כנגדו.
4.כאמור, הנתבע הגיש בקשה להורות לתובעים להפקיד ערובות להבטחת תשלום הוצאותיו בגין התביעה, ככל שתידחה. התובעים הגיבו לבקשה, הנתבע השיב לתגובה ומכאן החלטתי.
5.טרם הכרעה בבקשה, אקדים ואבהיר, כי בניגוד לטענת הנתבע, כתב התביעה המתוקן אינו חורד במאומה מההיתר שניתן על ידי בית המשפט המחוזי. בנוסף, לא קיים מעשה בי דין, שעה שהתביעה הקודמת נמחקה ולא נדחתה.
6.חיובם של כל אחד מהתובעים להפקיד ערובה להוצאות הנתבע, ככל שתדחה התביעה, נובע מהוראות חוק שונות. ככל שעסקינן בתובע מס' 1, הרי שהוראת החוק הרלבנטית הינה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, בעוד שהוראת החוק הרלבנטית לחברת רובוקלין, הינו סעיף 353א לחוק החברות.