טענות התובעותהתובעות רכשו את הזכויות במקרקעין הידועים כחלקה 15 בגוש 6357, מגרשים 5 ו-6, המצויים ברח' יוני נתניהו בפתח תקוה (להלן – המקרקעין). התובעות שימשו יחדיו כקבלן הראשי בפרויקט בניה, שהוקם על המקרקעין, ואשר כלל הקמת שני בניינים. לשם ביצוע עבודות הבניה במקרקעין נדרשו הצבתם של שני עגורנים. עגורן אחד הוצב בחזית מגרש מס' 5, בצד הפונה לרח' נתניהו (להלן – העגורן הראשון). עגורן שני, גדול יותר מהעגורן הראשון, היה אמור להיות מוצב בפינה הצפון מזרחית של מגרש 6, בין רחוב נתניהו לשביל הגישה לגן ילדים הנמצא בסמוך למקרקעין (להלן – העגורן השני). בתחילת חודש פברואר 2009, לאחר שהעגורן הראשון כבר הוצב במקרקעין ועבודות ההקמה של העגורן השני כבר החלו, פנה נציג הנתבעת (להלן – העירייה) לתובעות ומסר, כי הורי הילדים, תלמידי גן הילדים הסמוך, מתנגדים להקמת העגורן השני והצבתו במיקום המתוכנן. טענת ההורים לא התבססה על בדיקה הנדסית או על שיקולים מקצועיים. ביום 9.2.09 מיהרה העירייה להוציא נגד התובעות צו הפסקת עבודה מנהלי, אשר מנע את המשך העבודות להקמת העגורן השני (להלן – הצו הראשון). הצו הראשון הוצא על בסיס הטענה, ולפיה התובעות מציבות את העגורנים בניגוד למפת התארגנות, שהוגשה לעירייה ואושרה על ידה. התובעות טוענות, כי העירייה לא אישרה כל תכנית התארגנות לבניה במקרקעין. התובעות טוענות עוד, שהצו הראשון הוצא ללא כל יסוד ורק לשם הפעלת לחץ על התובעות. התובעות מבקשות להדגיש, כי עגורן נבדק רק לאחר הקמתו ולכן לא היה כל שחר לאמירה כי העגורן הוקם "ללא אישור משרד העבודה". מחמת הפסקת עבודות הבניה בעטיו של הצו הראשון, נגרמו לתובעות נזקים כספיים משמעותיים. בהמשך, ולאחר הוצאת הצו הראשון, קיימו הצדדים מגעים כדי להגיע להסכמה בדבר מיקומם של העגורנים. במסגרת המגעים בין הצדדים מונה מומחה בטיחות מטעם העירייה (להלן – המהנדס כהן). המהנדס כהן נתבקש לחוות דעתו בשאלת מיקום העגורנים. בחוות דעתו אישר המהנדס כהן, כי שיטת הצבת העגורנים באתר היא אופטימלית ולא מצא כשל בטיחותי כלשהו בנוגע לעגורנים. לאחר מכן נתבקש המהנדס כהן לאתר מקום חלופי לעגורן השני. בחוות דעתו השנייה של המהנדס כהן הוא פעל כמצוות העירייה, והציע להעתיק את מיקומו של העגורן השני צפונה ולהקימו בשני שלבים. עוד הציע המהנדס כהן, להעתיק גם את מיקומו של העגורן הראשון, בשל ההכרח לשמור על מרחק בטיחות בין שני העגורנים. בדלית ברירה, ותחת איום על הפסקת העבודה במקרקעין, נאלצו התובעות לפעול כמצוות העירייה, לפרק את העגורנים ולהקימם במקום אחר. שינוי מיקום העגורנים היה כרוך בעלויות והוצאות רבות נוספות: עבודות הכנה, כח אדם, עיכוב בלוחות זמנים, תשלום שכירות בגין השכרת העגורנים ועוד. ביום 12.4.09 ניתן דו"ח בטיחות שלישי ע"י המהנדס שחר בר (להלן – המהנדס בר) ביחס למיקום העגורנים במקרקעין (להלן – הדו"ח השלישי). גם הדו"ח השלישי הוזמן ע"י העירייה. בדו"ח השלישי הובהר, שמיקום העגורנים במקרקעין הינו אופטימאלי בתנאי השטח הקיימים. דא עקא, באותו הדו"ח השלישי, ולשם הגברת תחושת הביטחון של הנוגעים בדבר, הומלץ לקיים אחת משלוש חלופות, שיטילו עיכובים בלתי נסבלים ונזקים עצומים על התובעות. בראשית חודש יולי 2009, ולקראת פתיחת שנת הלימודים, התקיימה ישיבה בה נכחו נציגי הצדדים והמהנדס בר, עורך הדו"ח השלישי. כל הנוכחים בישיבה היו תמימי דעים, כי אין בעיה בטיחותית במקרקעין ובעגורנים המוצבים שם, וכי כל פתרון שיאומץ - אם יאומץ – ישמש לשם הפסת דעתם של ההורים בהיבט הפסיכולוגי גרידא. ביום 31.7.09 ערכה העירייה סיור נוסף בבית הספר, המצוי גם הוא בסמיכות למקרקעין, בנוכחות נציגי ההורים, חבר מועצת העיר ומומחה בטיחות. נציג מטעם התובעות לא השתתף בסיור. בעקבות הסיור הוציא יועץ ראש העיר מכתב סיכום לתובעות שם נדרשו לעגן את העגורן למבנה המגורים ולהפסיק את פעילות העגורן בשעות מסוימות. עוזר מנכ"ל העירייה הבהיר לתובעות, כי אם לא יענו לדרישה הוא יוציא נגדן צו הפסקה מנהלי. בגין החלטה זו הגישו התובעות ביום 13.8.09 עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בת"א בעת"מ 2329/09. בד בבד עם הגשת העתירה המנהלית, הגישו התובעות בבש"א 32159/09, בקשה לצו ביניים ולמתן צו ארעי במעמד צד אחד אשר יאסור על העירייה להוציא נגד התובעות צו הפסקת עבודה מנהלי. ביום 3.9.09, בטרם הספיק בית המשפט המחוזי לדון בעתירה ובבקשה לצו ביניים, מסרה העירייה לתובעות צו הפסקה מנהלי (להלן – הצו השני) אליו הוצמד הדו"ח השלישי. הצו השני הורה על הפסקת כל עבודות הבניה במקרקעין, ולא רק ביחס לעבודות שמתבצעות באמצעות העגורן השנוי במחלוקת. בהמשך, ולאחר פניית נציג התובעות לעירייה, צומצמה תחולת הצו השני באופן שיחול רק בעניין העגורן הראשון, תוך קביעה, שפעולתו של העגורן הראשון תופסק מידי יום בשעות מסוימות. ביום 9.9.09 פנו התובעות לבית המשפט בבקשה לביטול הצו השני. בדיון ביום 15.10.09 הגיעו הצדדים להסכם פשרה לפיו ייסגר חלק מהמגרש הרלוונטי בחצר בית הספר והתובעות יפעלו לפירוק העגורן לא יאוחר מיום 31.12.09. למרות ההסכמה, ובעוד שהתובעות פעלו בהתאם לה, העירייה לא מילאה אחר ההסכמות כלשונן. על אף התנהלות העירייה, התובעות סיימו בהצלחה את הבניה במקרקעין, ועם סיום הבניה פורקו העגורנים בבטחה. התובעות עותרות לחייב את העירייה בפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה, בעטיין של פעולות העירייה, המתוארות לעיל. זאת מחמת העילות הבאות: רשלנות, הפרת חובה חקוקה – זאת ביחס להוראות סעיף 224 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק התכנון והבניה) שם קבועות העילות למתן צו הפסקה מנהלי, הפרת הבטחות מנהליות ועילות מנהליות עצמאיות. התובעות עותרות לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להן, בסך כולל של 874,403.11 ₪ (ראה סעיפים 127-133 לכתב התביעה). טענות העירייההבניה במקרקעין נעשתה בצמוד למתחם של שמונה גני ילדים ובית ספר יסודי. הורי ילדי הגנים ובית הספר חששו – ובצדק – מקיומם של עגורנים, שהוצבו ע"י התובעות בסמוך למבנים בהם שוהים ילדיהם. בכל חוות הדעת - שהוצגו בפני העירייה במהלך הבניה - צוין, כי קיימת סכנה לילדי הגנים ובית הספר. הדברים הגיעו לכדי כך, שבאחת מחוות הדעת אף הוצע להעביר את הילדים, באופן זמני, לגנים אחרים. התובעות מעולם לא הציגו חוות דעת מטעמם, הקובעת כי לא נשקפה סכנה לילדים מחמת פעילות העגורנים. העירייה פעלה על מנת להבטיח את שלום הילדים ומצאה עצמה בין הפטיש לסדן: בין התובעות שמבקשות לזרז את עבודות הבניה ובין ציבור הורים אכפתי ודומיננטי החושש לשלום ילדיו. הצו הראשון הוצא ע"י הועדה המקומית לתכנון ובניה פתח-תקווה (להלן – הועדה המקומית) הן מהסיבה שהעגורן נבנה בניגוד לתוכניות שהוצגו ע"י התובעות וללא אישורים נדרשים והן במטרה למנוע יצירת עובדות מוגמרות בשטח שהיו מקשות על אבטחת בטיחות הילדים והיו גורמות להחרפת המחלוקת בין הורי הילדים והתובעות ומקשות על המשך התקדמות עבודות הבניה. הועדה המקומית לא "מיהרה" להוציא את הצו הראשון. הוצאת הצו הראשון נעשתה במשורה, אך ורק ביחס לעגורן השני ולא ביחס לכל עבודות הבניה. דרישת העירייה לעיגון העגורן השני למבנה המגורים, שהועלתה בפני התובעות בפגישה ביום 13.7.09, הסתמכה על הדו"ח השלישי, בו נקבע, שנפילת העגורן לשטח בית הספר היא תרחיש אפשרי. לכן הוצגו בדו"ח השלישי שלושה פתרונות אפשריים. הפתרון הישים ביותר היה עיגון העגורן למבנה. אין בסיס לטענות התובעות, ולפיהן דרישת העירייה לעגן את העגורן למבנה היתה דרישה חסרת בסיס מקצועי. בעקבות דרישה זו של העירייה, הגישו התובעות עתירה מנהלית בעת"מ 2329/09. מאחר והתובעות לא נענו לדרישת העירייה הנ"ל, הוציאה הועדה המקומית ביום 29.9.09 את הצו השני. בדיון בעתירה המנהלית, שהתקיים ביום 14.10.09, שב ועמד בית המשפט על הדאגה לביטחונם ובטיחותם של התלמידים והצדיק את מדיניות העירייה. בית המשפט שם הורה לתובעות לבצע מס' פעולות אופרטיביות שחיזקו את טענות העירייה ביחס לחשש מפעילות העגורן. העירייה טוענת, כי פעלה באופן סביר ומידתי על מנת לדאוג לשלומם ובטיחותם של התלמידים בגנים ובבתי הספר. אם לא היתה פועלת העירייה כפי שפעלה, היו הורי התלמידים גורמים לכך שעבודות הבניה במקרקעין היו נעצרות או מעוכבות בעקבות פניה אפשרית של ההורים לבית המשפט, באופן שהיה גורם לתובעות נזק גדול פי כמה מהנזק – המוכחש – שלקיומו טוענות התובעות. כל העיכובים בעבודות הבניה, ככל שהיו, נלקחו בחשבון – מראש - ע"י התובעות במסגרת תמחור הפרויקט. לפיכך, לא נגרם לתובעות נזק כספי כלשהו. עבודות הבניה הסתיימו במועד המתוכנן ודי בכך כדי ללמד, שלא נגרם לתובעות כל עיכוב. יש לסלק את התביעה מחמת העדר יריבות. הועדה המקומית היתה זו, שהוציאה את צווי ההפסקה המנהליים ולא העירייה. יש לסלק את התביעה גם מחמת העדר עילה. בהתאם להוראות סעיף 228 לחוק התכנון והבניה לא ניתן לתבוע בעילה נזיקית בגין צו הפסקה מנהלי, אלא אם כן נקבע שלא היה מקום למתן הצו מלכתחילה. משלא נקבע בערכאה כלשהי כי נפל פגם בצווי הפסקת העבודה, דין התביעה להידחות ככל שהיא נוגעת לעילה הנובעת מהוצאת הצווים. דיון והכרעהרשלנותהתובעות טוענות, כי העירייה "התרשלה כלפי התובעות בכל הליך קבלת ההחלטות בעניין מימושו של היתר הבניה" (ראה סעיף 1 לכתב הסיכומים מטעם התובעות). מנגד, העירייה טוענת, כי החלטותיה בעניין מתן צווי הפסקת העבודה ובעניין דרישותיה להזזת והצבת העגורנים במקרקעין התבססו על חוות הדעת, שהוצגו בפניה. העירייה טוענת עוד, כי חוות הדעת שהוצגו בפניה הצביעו על סיכון אפשרי לשלומם של תלמידי בתי הספר והגנים, ואזהרות אלו הן שעמדו בבסיס ההחלטות ביחס להצבת העגורנים. עיון בחוות הדעת - שהוצגו בפני העירייה - מלמד, כי יש צדק בפעולותיה של העירייה. אכן, בכל חוות הדעת, שנערכו ע"י מהנדסי ויועצי בטיחות ביחס למיקום העגורנים והסכנות הנשקפות מפעילותם נאמר, כי קיימת סכנה - גם אם מדובר בסבירות נמוכה - של נפילת עגורן או נפילת משא מן העגורן לתוך השטח בו נמצאים ילדי הגנים או תלמידי בית הספר. להלן אצטט את החלקים הרלוונטיים מתוך חוות הדעת שהוצגו בפני, והיו מונחות בפני הגורמים הרלוונטיים בעירייה. ביום 2.3.09 ניתנה חוות דעת של יועץ הבטיחות – המהנדס כהן - מטעם העירייה (להלן – חוות הדעת הראשונה) (ראה נספח 6 לתצהיר עדותו של מר משה ספקטור, עד מטעם העירייה). וכך נכתב במסקנות חוות הדעת הראשונה: "7. מסקנות:7.1 במסמך זה הוצגו התרחישים, דרכים לפתרונם ומידת התמודדותן עם התרחישים לעניות דעתי.7.2 לא נבחנו חלופות שונות להצבת העגורן, היות והוצגה שיטת ההצבה הנוכחית ע"י היזם כאופטימאלית. קביעה שנראית לי סבירה והגיונית.7.3 הנחת היסוד הינה שקיימים סיכונים וסכנות מובנים מטבע הסמיכות בין אתר בניה לגני ילדים, על כן ממליץ חוזר מנכ"ל משרד החינוך להימנע מסמיכות זו ככל האפשר.7.4 מאידך אתרי בניה מטבעם סמוכים לשכונות מגורים בהם גני ילדים ובתי ספר.7.5 לטעמי, הפעלת אתר הבניה כפי שהוצג הינו בהתאם לדרישות החוק והתקנות. אך כפי שהגדירו זאת שופטי בית המשפט העליון (במשפט אמליה כהן) התקנות והחוק הינם דרישות הבסיס ולא הדרישות הסופיות.7.6 כושר השיפוט ואופי ההתנהגות של ילד אינם באותה רמת בטיחות כשל מבוגר. הילדים וילדי הגנים במיוחד חשופים למפגעים ותאונות יותר מאשר המבוגר המודע והאחראי. מכאן שיש לנהוג במשנה זהירות כאשר אנו נדרשים לטפל בילדים ובמיוחד, כאמור, בילדי הגנים.7.7 מכל הטעמים שהעלתי במסמך זה הייתי ממליץ להימנע מהסכנות והבעיתיות ולהעביר את הגנים לאתר אחר שיהיה מרוחק מאתר הבניה ולא משיק אליו" (ההדגשות אינן במקור – נ"ש). ביום 16.3.09 ניתנה חוות דעתו השנייה של המהנדס כהן (להלן – חוות הדעת השנייה) (ראה נספח 7 לתצהיר עדותו של מר משה ספקטור, עד מטעם העירייה), וכך נכתב שם: "על פי בקשת מנכ"ל העירייה בוצע סיור בטיחות בנושא הצבת עגורן הצריח בשטח מתחם הבנייה הצמוד לאשכול הגנים.מטרת הסיור-שינוי מיקום העגורן והצבתו כך שגם במקרה קיצוני של נפילה/קריסה המרחק בינו לבין קצה הגן יעלה על גובהו המכסימאלי של עגורן הצריח.החלטות שהתקבלו בעקבות הסיור:1. עגורן צריח מס' 1 (הצפוני שעובד באופן שוטף כיום בשטח) יועתק צפונה.2. עגורן הצריח הנמצא בשלבי בנייה יועתק כ-40 מטר צפונה ע"פ תוכנית האדריכל....6. במקרה קיצוני של נפילת העגורן מבנה השלד יחסום את מסלולו (מעצם גובהו, חוזקו ויציבותו) לכיוון אשכול הגנים למעט, חצר הגן הצפון-מזרחית.7. על כן, ילדי הגן השוכנים באגף הצפון מזרחי יאלצו להשתמש בחצר אחד הגנים הצמודים.על ידי הרחקת עגורן הצריח, בניית העגורן ב-2 שלבים ומניעת יציאת ילדים מגן אחד בלבד, הרי שנעמוד בדרישה של הרחקת עגורן הצריח משטח הגן". ביום 12.4.09 ניתן הדו"ח השלישי (כפי שהוגדר לעיל) (ראה נספח 8 לתצהיר עדותו של מר משה ספקטור, עד מטעם העירייה). בדו"ח השלישי נכתב: "ממצאים:...4. רדיוס העגורן יכלול את שטח בית הספר.5. רדיוס הפגיעה במקרה של נפילת עגורן הינו בשטח בית הספר....מסקנות:...7. תרחיש נפילת עגורן לתוך שטח בית הספר קיים אך נמצא בדרגת סיכון נמוכה...8. לפנים משורת הדין ועל מנת לעמוד בכל תנאי, להלן שלוש אפשרויות לביצוע ובכך להגביר את תחושת הביטחון של הנוגעים בדבר:8.1 עיגון עגורן הצריח למבנה המגורים בעצת מומחה בתחום עגורני הצריח מטעם החברה המבצעת.8.2 הורדת עגורן הצריח מספר 2 בחודש ספטמבר ושימוש בעגורן צריח מספר 1 לסיום שני המבנים.8.3 דחיית מועד תחילת הלימודים לחודש דצמבר לאחר סיום בניית מבנה השלד והורדת עגורן הצריח לאלתר" (ההדגשות במקור – נ"ש). מטעמן של התובעות לא הוגשה חוות דעת כלשהי. אילו היו חפצות בכך, היו התובעות מגישות חוות דעת נגדית של מומחה מטעמן בנסיון לסתור האמור בחוות הדעת מטעם העירייה. התובעות בחרו – מטעמיהן שלהן – שלא לעשות כן. בהקשר זה כדאי לציין, כי בישיבה מיום 13.2.09 בה נכחו נציגי התובעות, נציגי העירייה ונציגי ועד הורי התלמידים, התחייבו התובעות להציג חוות דעת מטעמו של המהנדס עוזי ריש – מהנדס מומחה לעגורני צריח מטעם התובעות (להלן – המהנדס ריש). בעניין זה ראה סיכום הישיבה מיום 13.2.09 (נספח 3 לתצהירי התובעות), שם נכתב: "8. בעניין מגרש 1 מסכימים הצדדים כי תומצא חוות דעת של עוזי ריש לעניין המיקום הבטוח ביותר להצבת העגורן באתר". חוות דעת שכזו מעולם לא נערכה, וכך עולה מעדותו של המהנדס ריש (ראה סעיפים 14-15 לתצהיר עדותו של המהנדס ריש וכן עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 30): "בסופו של יום לא הוצאתי חוות דעת". כך גם לא הוצגה חוות דעת אחרת כלשהי מטעמן של התובעות. מן הראוי להפנות לדברים נוספים, שאמר המהנדס ריש בעדותו בפני, כאשר הוא מאשר, שאין אישור בכתב להצבת העגורנים במקרקעין (ראה עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 23-24): "ש. אני מפנה אותך לסעיף 11. יש אישור בכתב להצבת העגורנים?ת. אין אישור בכתב". נפנה עוד לעדותו של מר דורון לוי – מנכ"ל התובעת 1 (להלן – מר לוי), כאשר מר לוי מאשר, שאין בידיו דו"ח כלשהו, התומך בטענת התובעות, ולפיה מיקומם המקורי של העגורנים היה אופטימאלי (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 21-22): "ש. יש לך את הדו"ח מחב' 'סקיי' שאומרת שהעגורנים היו במקום הכי בטוח להקמתם?ת. לא". בנסיבות העניין, יש לקבל את טענות העירייה, כי הסתמכה על האמור בשלוש חוות הדעת שהוצגו בפניה, ואשר עיקרי הדברים האמורים בהן צוטטו לעיל. בחוות דעת אלו ישנה התרעה על הסכנות האפשריות העולות מהצבת העגורנים בשטח שמעל גני הילדים ובית הספר. לפיכך יש לקבוע, כי העירייה פעלה, כפי שמצופה מרשות מקומית סבירה, האחראית על אכיפת בנייה בטוחה ובטיחותית בשטח שיפוטה והאחראית לשלומם של תלמידיה. העירייה פעלה בהתאם להמלצת מומחים, כאשר התובעות לא הניחו בפני העירייה שום חוות דעת מקצועית נגדית, ולפיה אין כל מקום להעתיק את העגורנים. משנמצא, כי העירייה פעלה בסבירות, ואף למעלה מכך, לא הוכח קיומה של רשלנות כלשהי מצידה של העירייה, ועל כן יש לדחות הטענה בדבר התרשלות העירייה. הפרת חובה חקוקההתובעות טוענות, כי העירייה הפרה את הוראות סעיף 224 לחוק התכנון והבנייה, הקובע את התנאים למתן צו הפסקה מנהלי. התובעות טענות, כי העירייה "הוציאה צווי הפסקה מנהליים, בחוסר סמכות מובהק על רקע כניעתה של העירייה ללחץ האדיר שהפעילו עליה תושבים" (ראה סעיף 1 לכתב סיכום הטענות מטעם התובעות). וכך נקבע בסעיף 224 לחוק התכנון והבניה: "היה ליושב ראש הועדה המקומית, ובעיריה - גם ליושב ראש ועדת המשנה לתכנון ולבניה, או ליושב ראש הועדה המחוזית או למתכנן המחוז או למהנדס העיר, ובאין מהנדס עיר - למהנדס שהוסמך לכך על ידי יושב ראש הועדה המחוזית או על ידי יושב ראש הועדה המקומית, ובתחום גן לאומי או שמורת טבע כהגדרתם בחוק גנים לאומיים, גם למנהל כמשמעותו בחוק האמור, יסוד סביר להניח כי מבצעים עבודת בניה בלי היתר לפי חוק זה או בסטיה מהיתר או מתכנית, הרי כל עוד לא הוגש לבית המשפט כתב אישום בדבר העבירה שבבניה זאת או בקשה להפסיקה לפי סעיף 239, רשאי הוא לצוות בכתב לכל אדם הנראה לו אחראי לפי סעיף 208 לביצוע העבירה ולכל עובד בשירותו של אותו אדם, להפסיק מיד את הבניה שנעשתה ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית (להלן - צו הפסקה מינהלי)". בסעיף 238 לחוק התכנון והבנייה נאמר: "צו הפסקה מינהלי שבוטל באחת הדרכים האמורות בסעיף 235 ושנקבע כי לא היה מקום לנתינתו מלכתחילה - מי שנגרם לו נזק על ידיו זכאי לתשלום פיצויים מאת הועדה המקומית, אם הצו ניתן על ידי יושב ראש הועדה המקומית או מהנדס שהוסמך על ידיו או על ידי מהנדס העיר, או בעיריה, על ידי יושב ראש ועדת המשנה לתכנון ובניה, והוא יהיה זכאי לפיצויים מאוצר המדינה אם צו כאמור ניתן על ידי אדם אחר". תנאי לזכאות לפיצוי בגין נזקים בעטיו של צו הפסקה מנהלי הוא, שהצו בוטל ונקבע שלא היה מקום לנתינתו מלכתחילה. במקרה דנן אף לא אחד משני צווי ההפסקה המנהליים, שהוצאו נגד התובעות, לא בוטל מעולם, ובודאי שלא נקבע, כי לא היה מקום למתן איזה מאותם צווים. יתירה מכך, באשר לצו הראשון אף לא הגישו התובעות בקשה כלשהי לביטולו, כפי שאישר מר זיו בעדותו (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 3-4). בקשה לביטול הצו השני, שהוגשה על ידי התובעות בבע"א 9347-09-09, נמחקה לבקשתן של התובעות. לפיכך, אין התובעות זכאיות לפיצוי כזה או אחר בגין נזק, שנגרם לטענתן, בעטים של צווי ההפסקה המנהליים, שהוצאו נגדה. עילות מנהליותטענות התובעות בכל הנוגע לעילות מנהליות מפורטות בסעיפים 123-126 לכתב התביעה. הטענות נטענו באופן סתמי וללא כל התייחסות קונקרטית. עיקר העניין בהקשר זה מופנה לאופן הפעלת שיקול הדעת על ידי העירייה. כפי שנאמר לעיל, לא מצאתי דופי בהפעלת שיקול הדעת על ידי העירייה, כאשר קבעתי, כמפורט לעיל, כי העירייה בעלה בסבירות וכפי שהיה מצופה מרשות מקומית סבירה בנסיבות העניין. לפיכך דין טענות אלו להידחות. הפרת הבטחה מנהליתבסעיפים 113-122 לכתב התביעה, מפרטות התובעות את טענותיהן ביחס להפרת הבטחות מנהליות שהפרה העירייה. בסעיף 120 לכתב התביעה מתייחסות התובעות להבטחה מנהלית בה התחייב יועץ ראש העיר בפני התובעות, במסמך מיום 25.3.09 (צורף כנספח 10 לכתב התביעה). נראה, כי בעניין זה יש לקבל את טענת העירייה, ולפיה לא הוכח קיומה של הבטחה כלשהי. המסמך מיום 25.3.09 לא מצביע על הבטחה כלשהי. המדובר בסיכום המצב והמגעים בנוגע לביצוע עבודות הבנייה על ידי התובעות, כאשר נמצאת שם דרך פעולה לקידום העניין. אין שם שום הבטחה או התחיבות כלשהי מצידה של העירייה. יתירה מכך, במדובר במסמך, שנערך על ידי יועץ ראש העיר, מר משה ספקטור. אין מדובר בגורם מקצועי ובעל סמכות בכל הנוגע לענייני בניה. לפיכך הטענה נדחית. סיכוםהתביעה נדחית. התובעות, ביחד ולחוד, תשאנה בהוצאות העירייה, וכן בשכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪, והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ה, 16 יולי 2015, בהעדר הצדדים. 
|