לפניי תביעה לתשלום פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").
1.התובע, יליד 16.8.89 (כיום בן 27). בתאריך 10.1.11, כשהוא חייל בן 21.5, בחופשת רגילה' משירותו הסדיר בצה"ל ורוכב על אופנוע - ארעה לו תאונת דרכים ונגרמו לו נזקי גוף (להלן: "התאונה"). הנתבע הוא מי שביטח במועד הרלוונטי את השימוש באופנוע בביטוח חובה בהתאם לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תשל"ה – 1970.
בין הצדדים קיימת מחלוקת הן לעניין החבות הן לעניין הנזק.
החבות
2.הנתבע טוען כי קיים ספק רב באשר להתרחשות "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים. התובע אינו זוכר את אופן התרחשות התאונה, ועדותו היא עדות יחידה של בעל דין כמשמעותה בפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א – 1971 (להלן: "פקודת הראיות") ויש להתייחס אליה בזהירות יתרה. לטענת הנתבע, קיים גורם זר שהביא לפגיעותיו של התובע.
3. אין בידי לקבל טענה זו; ממכלול הראיות שהוצגו לפניי לתובע אכן ארעה תאונת דרכים.
א. כך למשל, ב"דוח חולה/נפגע באמבולנס" של מגן דוד אדום נכתב "הגענו לפצוע... הסובל מחבלה בגפיים... הפצוע טופל בחבישה/קיבוע, מקבע ראש וצווארון לוח גב. לדברי אנשים במקום, הנל עף מהאופנוע ונכנס בעמוד. האופנוע נמצא 25 מטר מהנל" (ראו דו"ח מד"א מיום 10.1.11, נספח ה לתיק מוצגי התובע). הנתבע טוען כי יש לזקוף לחובתו של התובע את אי-זימונו לדיון של הפרמדיק שפינה אותו, ובהתאמה להחיל על התובע את הכלל כי משנמנע בעל דין מהבאת ראיה, חזקה עליו שהיתה פועלת נגדו. אין בטענה זו ממש בהתחשב בכך כי עסקינן בתאונה משנת 2011 בעוד הדיון לפניי התקיים כחמש שנים וחצי לאחר מכן. הסבירות כי אותו פרמדיק יזכור את פרטי האירוע היא נמוכה, אם בכלל, כך שזימונו של הפרמדיק לא היה בו כדי להועיל.
ב. ממקום התאונה, התובע פונה לבית החולים ובסיכום אשפוז של המרכז הרפואי 'וולפסון' צוין כי הוא היה מעורב בתאונת דרכים (ראו נספחים א, ו לתיק מוצגי התובע).
ג. מאחר שהתאונה ארעה במהלך עבודתו של התובע כשליח במסעדה, אזי לאחר התאונה, הוא פנה למוסד לביטוח לאומי (ענף נפגעי עבודה). בטופס "תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה" כתב התובע "היה יום גשום נורא, לצערי אני לא זוכר בכלל מה קרה עד שמצאתי את עצמי שוכב על הכביש בגשם ואנשים צעקו לעברי ושאלו את שמי" (נספח לתעודת עובד ציבור שהוגשה מטעם המוסד לביטוח לאומי מיום 7.11.11- נ/1) [הדגשה אינה במקור]. הנתבע נתלה באמור לעיל כדי להתנער מחבותו, אולם התובע פירט בעדותו את נסיבות התאונה: "הייתי חייל בצבא. היתה לי רגילה של 10 ימים. החלטתי ללכת לעבוד במשלוחים. זה היה ביום השני של העבודה. עשיתי כמה משלוחים ואח"כ אני זוכר את הזנב של האופנוע זז הצידה, ראיתי אותו בזוית עין מחליק לצד אחד ואני לצד שני ואח"כ נהיה לי בלק אוט" (עמ' 14 שו' 15-17 לפרוטוקול הדיון מיום 30.6.16. כל ההפניות מכאן ואילך הן לפרוטוקול זה). התובע זכר במעורפל שקיבל מכה, ולאחר מכן איבד את הכרתו לסירוגין כשבין לבין הוא רואה את האופנוע זרוק במרחק של כ – 30 מ' ממנו (עמ' 15 שו' 1-17).
אין סתירה, היורדת לשורשם של דברים, בין עדותו של התובע בבית המשפט לבין האמור במסמכי המוסד לביטוח לאומי, שלימים הכיר בתאונה כ"תאונת עבודה", קבע לתובע נכות זמנית ולאחר מכן גם נכות צמיתה בשיעור של 15% בגין פגיעה בירך (ראו מסמכי המוסד לביטוח לאומי, נספחים ח, י לתיק מוצגי התובע, ותעודת עובד ציבור נ/1).
ד.ולא זו בלבד, אלא שהתובע הגיש תביעה לקצין התגמולים (משרד הביטחון), להכרה בזכותו כנכה לפי חוק תגמולים לחיילים ולבני משפחותיהם (חבלה שלא בעת מילוי תפקיד) תשמ"ח – 1988 וחוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט - 1959 (להלן: "חוק הנכים")). ועדה רפואית קבעה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור של 24% בעקבות התאונה (ראו מכתב משרד הביטחון מתאריך 1.5.12, נספח יג לתיק מוצגי התובע).
(במאמר מוסגר אציין כי על פי פסק הדין בע"א 1162/96 וייס נ' מאק, פ"ד נג(2) 79, 92-90 (1999) התובע זכאי לנקוט בהליכים הן לפי חוק הפיצויים הן לפי חוק הנכים, אך אינו רשאי לגבות כפל פיצוי. בשל כך, הוא המשיך בהליך שבבית המשפט למרות קביעת קצין התגמולים).
4. סעיף 54 לפקודת הראיות קובע כי פסיקה על פי עדות יחידה של בעל דין טעונה סיוע, ובהעדרה – לכל הפחות הנמקה. בית המשפט מונחה לנקוט במשנה זהירות בעת קביעת משקלה הראייתי של עדות מעין זו. במקרה דנן, עדותו של התובע לא נסתרה והיא נתמכת בקביעותיהם של גורמים מוסמכים (המוסד לביטוח לאומי וקצין התגמולים) שיש להניח כי ביצעו חקירה ובדיקה של נסיבות האירוע. היא גם נתמכת במסמכים מזמן אמת - דוח מד"א וסיכום אשפוז מבית החולים. הנתבע אמנם הציע תזה לפיה התובע נפגע דווקא כתוצאה ממריבה/אירוע אלימות, אולם התובע הכחיש זאת ולדבריו לא השתתף בחייו בקטטה. אירוע משנת 2009 שארע באילת (עליו נשאל על ידי ב"כ הנתבע), היה ניסיון שוד במהלכו הוא נפגע בגבו, ולא נפתח נגדו כל תיק במשטרה בשל האמור (עמ' 15 שו' 18 – 32).
מכאן, משאירעה לתובע תאונת דרכים, הנתבע חב בפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לו.
הנזק
הנכות הרפואית
5.מהתיעוד הרפואי עולה כי ממקום התאונה התובע פונה לבית החולים וולפסון שם אובחנו, בין היתר, שברים במרפק שמאל, שבר בירך ימין ושברים בצלעות. השברים במרפק ובירך קובעו בניתוח והתובע היה מאושפז 11 ימים (ראו סיכום אשפוז מתאריך 20.1.11 מבית החולים וולפסון, נספח ו לתיק מוצגי התובע).
6.לבקשת התובע, ובהתאם לסעיף 6א לחוק הפיצויים ולתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים) תשמ"ז – 1986, מינה בית המשפט את ד"ר חנן טאובר, מומחה בתחום האורתופדיה, לבדיקתו של התובע ולקביעת ממצאים לגבי מצבו הרפואי בעקבות התאונה (קביעותיהם של הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי ושל משרד הביטחון הן מאוחרות להחלטת המינוי).
באשר למרפק יד שמאל, ד"ר טאובר מצא כי לתובע יש מגבלה ביישור של °20 אחורנית, וכן צלקת באורך של 13 ס"מ. אשר לירך ימין, המומחה מצא כי לתובע יש הגבלה קלה בסיבובי ירך ימין, צלקות ניתוחיות באורך של 4.5 ס"מ ו – 8 ס"מ וגם שתי צלקות שנגרמו מהכנסת ברגים, כל אחת באורך 2 ס"מ. לאחר תקופת נכות זמנית בת כ – 7.5 חודשים בשיעור של 30% (לפי סעיף 35(1)(ד) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956 (להלן: "התקנות"), "ההשפעה על כושר הפעולה הכללי היא יותר מבינונית או קיימת הגבלה ניכרת בתנועות"), העמיד המומחה את נכותו המשוקללת של התובע על 23.05% לפי הפירוט הבא: 10% בגין הפגיעה בירך לפי סעיף 48(1)ו לתקנות [חלקי] ("פרק הירך - הגבלה בהטייה (ABDUCTIO), קירוב (ADDUCTIO) או סיבוב (ROTATIO) של הגף"); 5% בגין ההגבלה בתנועת המרפק לפי סעיף 41(6)(ב)III לתקנות [חלקי] ו - 10% בגין הצלקות לפי סעיף 75(1)ב לתקנות ("צלקות בגוף – מכאיבות או מכערות") וציין כי עסקינן בנכות אסטטית (ראו חוות דעתו מיום 12.2.12, נספח בתיק בית המשפט).
7. המומחה לא הוזמן על ידי מי מהצדדים להשיב על שאלות בקשר עם חוות דעתו, ולפיכך נכותו הרפואית המשוקללת הצמיתה של התובע בגין התאונה, כולל הצלקות האסתטיות, עומדת על 23.05%, מתוכה הנכות האורתופדית (קרי, ללא צלקות) היא בשיעור 14.5%.
בסיס השכר
8.לטענת התובע, בהתאם לחזקה שנקבעה בפסיקת בית המשפט העליון ביחס לקטינים ולצעירים בראשית דרכם, יש להעמיד את בסיס השכר ממנו יגזרו הפסדיו על השכר הממוצע במשק. לעומתו, הנתבע טוען כי חזקה זו ניתנת לסתירה, ובמקרה דנן הוכחו נתונים עובדתיים המתייחסים לתובע, המוציאים אותו מכלל החזקה האמורה, ובסיס שכרו יש ויהא שכר מינימום במשק בלבד.
9. פסיקת בית המשפט העליון מורה כי בחישוב פיצויים בגין נזקי גוף לקטינים, חזקה היא כי בסיס השכר שישמש את בית המשפט בבואו לחשב את הפיצוי יהיה השכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא פ"ד ס(3), 13 (2005)). המגמה היא ליצור האחדה של הפיצוי, ועל כן נקבע כי אין מסתמכים על מגדר, מגזר או רקע סוציו-אקונומי על מנת לבחון את נזקי העתיד של הקטין. פוטנציאל אישי של קטין – נטיות, כישורים ושאיפות (או העדרם) אינם נתונים היכולים להוות עוגן או סימן מובהק למסלול בו יבחר קטין בבגרותו (ע"א 9873/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פפו (2009) בפסקה 3 (להלן: "פרשת פפו")). על מנת לחרוג מהחזקה בדבר השכר הממוצע במשק, יש להוכיח נתונים אישיים של הנפגע עצמו המלמדים בהסתברות גבוהה כי הקטין היה (או לא היה) משתלב בעתיד במקצוע מסוים בעל הכנסה כזו או אחרת (ע"א 9980/06 עיזבון המנוח אטינגר, ז"ל נ' עיריית ירושלים (2009) בפסקה 6 [להלן: "פרשת אטינגר"]).
10. החזקה בדבר השכר הממוצע במשק כנתון בסיס בחישוב הפיצוי הוחלה גם על צעירים שחצו את גיל הקטינות, על נפגעים המשרתים בצבא, על מי שהחלו בלימודיהם ועל צעירים בתחילת דרכם המקצועית - "... אין להגביל את החזקה בדבר השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק לקטינים בלבד, והגיונה עשוי להיות יפה גם ביחס לאדם צעיר שטרם ביצע בחירות עצמאיות של ממש" (רע"א 7490/11 פחרי נ' חאג' (2011) בפסקה 6; ע"א 4772/02 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' צ'יבוטארו (2009) בפסקה 9; ת"א (חי') 19489-10-10 מלכה נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") (2015) פסקה 22).
11. ולענייננו; אין לפניי נתונים עובדתיים שיהא בהם כדי להצדיק סטייה מחזקת השכר הממוצע במשק. אכן, התובע בוגר 11.5 שנות לימוד בלבד ולא השלים את בחינות הבגרות. ציוניו היו ממוצעים (אפילו "לא טובים" כדבריו). כמו כן הוא נאלץ לעבוד מגיל 14 בעבודות מזדמנות בשל מצב כלכלי ("זה לא שהעדפתי את המסלול התעסוקתי, אלא היית צריך" עמ' 17 שו' 2, שו' 8-9). עם זאת, אין בעובדות אלו כדי להעיד על כך כי לפניי נסיבות חריגות. נהפוך הוא - התובע הוכיח כושר התמדה, רצון וחריצות כאשר עבד תוך כדי לימודיו וכאשר שירת שירות קרבי בצה"ל (שהסתיים כארבעה חודשים לפני הזמן עקב התאונה). לא התרשמתי כי לפני התאונה התובע החל 'לכתוב' את סיפור חייו התעסוקתי. עבודה במסעדת מזון מהיר או כשליח במסעדה שירתה את מטרותיו באותה העת, כשהוא קטין וחייל בצבא, ואין מדובר בבחירה לטווח רחוק במקצוע מסוים. מטרת הפיצוי היא "להשיב לו את אופק האפשרויות שהיה פתוח בפניו אלמלא התאונה, את היכולת להתוות את סיפור חייו המקצועי" (פרשת אטינגר, בפסקה 9) [הדגשה אינה במקור].
לאחר שחרורו מהצבא, ולמעט שהייה קצרה בחו"ל, התובע עבד כשכיר בעבודות שונות שאינן דורשות הכשרה מקצועית-משמעותית. הוא עבד ששה חודשים כנהג/אחראי תפעול (שטיפה) ב'** תחבורה' (תשובה 60 לתצהיר תשובת לשאלון, נספח ג לתיק מוצגי הנתבע), עד שנדרש במסגרת עבודתו לצאת ללקוחות שנתקעו עם רכבם, וקשייו הפיסיים מנעו זאת ממנו (עמ' 19 שו' 8-15); שלושה חודשים כשליח על אופניים ('רץ פלוס') בעקבות המלצת פיזיותרפיסט אצלו טופל להפעיל את הרגל כמה שיותר (עמ' 19 שו' 17-21). עבודה זו הוא הפסיק בשל כאבים (עמ' 19 שו' 23). בהמשך, חודשיים כמוכר שואבי אבק, חודש וחצי כסוכן שטח בחברה לשיווק טלפונים ('** בע"מ') ולאחר מכן ארבעה חודשים בעבודה דומה בחברת 'יס' אותה עזב לאחר שחש תחושת מיצוי ונסע לחו"ל לחודשיים. כשחזר, עבד כשכיר במעבדה למכירה ולתיקון של טלפונים ובחודש מרץ 2015, רכש את העסק והיה לעצמאי (עמ' 22 שו' 10).
במידה מסוימת, הבחירות המקצועיות שעשה התובע במהלך ארבע השנים שלאחר שחרורו נותבו על ידי התאונה וההגבלות הפיזיות שבעטיה, באשר הליכה ממושכת, עמידה ממושכת ולחלופין ישיבה ממושכת, גורמים לו לכאבים (סעיף 6 לתצהירו ת/1). עיסוקו הנוכחי כעצמאי העוסק במכירה ובתיקון של טלפונים, מאפשר לו את הגמישות של ישיבה ועמידה לסירוגין. ייתכן שניתן לראות בעבודה זו כ"מסלול הנמשך אל העתיד" (פרשת פפו, בפסקה 5) והתובע אף הודה כי הוא מרוצה מעבודתו ורוצה להמשיך בה (עמ' 24 שו' 32 – עמ' 25 שו' 1), אך זוהי בחירה שלאחר התאונה ונובעת ממנה. בכל העבודות לעיל (למעט כעצמאי), התובע השתכר סכומים שנעו בין 2,000 ₪ (שליח) לבין 7,250 ₪ בשנת 2013 ('יס'). לכן, לא ניתן לומר עליו כטענת הנתבע כי הוא עתיד להשתכר שכר מינימום בלבד או כי יש לבסס את החישוב על שכרו הממוצע עובר לתאונה.
אשר ל"עברו הרפואי" של התובע, לפני לגיוסו בצבא ובמהלך שירותו הצבאי הוא אכן נפגע בתאונות ספורט בחלק מאצבעות ידיו (ראו תצהיר בריאות ת/2). אולם, מומחה בית המשפט לא נשאל על ידי הנתבע האם יש לתובע נכות אורתופדית שאינה קשורה בתאונה, ומשום כך לא הוכח כי יש לו נכות נוספת העלולה לפגוע או שפוגעת בתפקודו. דווקא עבודתו הנוכחית כטכנאי במעבדה לתיקון ולמכירת טלפונים הדורשת פעילות מוטורית עדינה של אצבעות היד יכולה להעיד על העדר פגיעה כאמור.
אשר על כן, בסיס השכר של התובע יעמוד על השכר הממוצע במשק (9,635 ₪) ובניכוי מ"ה - 9,125 ₪ (במעוגל).
הנכות התפקודית
12. התובע טוען כי כאשר עסקינן בקטינים ובצעירים בראשית דרכם המקצועית, הנכות הרפואית משקפת את הנכות התפקודית ואובדן השכר הנגזר ממנה. הוא מדגיש כי נגרמו לו פגיעות קשות במרפק ובירך, ולא רק הנכות האורתופדית אלא גם הצלקות, באות בגדר הנכות התפקודית. הוא אמנם עובד, וכמיטב יכולתו, אך נכויותיו וכאביו משפיעים על תפקודו ותפוקתו. בנסיבות אלו, יש לחשב את נכותו התפקודית בשיעור של 20%.
13. הנתבע חולק על האמור וטוען כי התובע שב למעגל העבודה לאחר מספר חודשים והתאונה לא השפיעה על כושר פעולתו. הוא עבד במגוון עבודות פיזיות ללא כל מגבלה, ועבר מאחת לשנייה בשל תחושת מיצוי ולא בשל קשיים הנובעים מפציעתו בתאונה. על כן, הנכות האורתופדית הצמיתה שנקבעה לתובע על ידי מומחה בית המשפט (14.5%) אינה תפקודית, וכך גם הנכות בגין הצלקות (10%) שהיא קוסמטית בלבד.
14.במספר פסקי דין שיצאו תחת ידו של בית המשפט העליון בקשר עם קטינים, נקבע כי "...על רקע המגמה הגוברת והולכת להאחדה של הכללים לפיצויים בגין נזקי גוף, מסתמנת גישה לפיה קיימת מעין חזקה כי שיעור הנכות הרפואית משקף גם את שיעור הנכות התפקודית, וליתר דיוק, משקף את הפסד כושר ההשתכרות". זאת כאשר לכל רכיבי הנכות הרפואית יש משמעות תפקודית (ע"א 7008/09 אל רחים נ' אל קאדר (2010) בפסקה 14; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (2010) בפסקאות 10-11; פרשת פפו). כקטין, גם התובע, טרם החל במועד התאונה את דרכו המקצועית, ועל כן הנכות הרפואית-אורתופדית (14.5%) תהא הנכות התפקודית. מאחר שלתובע נקבעו גם 10% נכות בשל צלקות, ואלו אסתטיות בלבד, אזי לאור עיסוקו של התובע כטכנאי טלפונים, אין להן משמעות תפקודית.
נכותו התפקודית של התובע היא 14.5%.
הפסדי שכר בעבר
15. עובר לתאונה, התובע היה חייל בשרות סדיר בצה"ל. במועד התאונה, שכאמור הוכרה כתאונת עבודה, התובע היה בחופשת 'רגילה' ועבד כשליח במסעדה. אין לבית המשפט נתונים באשר להשתכרותו של התובע עובר לגיוסו או מעבודתו במסעדה. וכך, בתחילת חודש מרץ 2013 התובע שוחרר משירותו הצבאי, ובסמוך לאחר מכן החל לעבוד בשורת עבודות שונות (נהג/ אחראי תפעול, שליח, מוכר שואבי אבק, משווק טלפונים וסוכן שטח של חברת תקשורת) עד אשר רכש עסק קיים (מעבדת טלפונים) והיה לעצמאי בחודש מרץ 2015 או בסמוך לכך (עמ' 22 שו' 10). בכל עיסוקיו אלו השתכר התובע בין 2,000 ₪ לבין 7,250 ₪ לחודש, שהם פחות מבסיס השכר (9,125 ₪).
לצורך חישוב הפיצוי בראש נזק של הפסדי שכר בעבר יש לחלק את התקופה כדלקמן:
א. תקופה 1: 1.3.11-30.8.11 (ממועד השחרור ועד לתום תקופת הנכות הזמנית)
בהתאם לחוות דעתו של מומחה בית המשפט, התובע שהה בתקופת אי-כושר זמנית בשיעור של 30% ממועד התאונה (10.1.11) ולמשך 7.5 חודשים. מאחר שבמועד התאונה התובע היה חייל, אזי התקופה הראשונה לחישוב הפסדיו בעבר תהא ממועד שחרורו (1.3.11) ועד תום תקופת הנכות הזמנית – 5 חודשים. הפיצוי יעמוד על 13,700 ₪ (9,125₪ * 30% * 5 ח'), ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 14,600 ₪ (במעוגל).
ב. תקופה 2: 1.9.11 – 1.3.15 (ממועד הנכות הצמיתה ועד שהיה לעצמאי)
ממועד הנכות הצמיתה, האורתופדית (14.5%) ועד שהחל התובע בעבודתו כעצמאי חלפו להם 42 חודשים בהם התובע עבד בעבודות שונות, כששכרו - נמוך מהשכר הממוצע במשק. הפיצוי שייפסק לתקופה זו הוא 55,500 ₪ (9,125 ₪ * 14.5% * 42 ח'), ובצירוף ריבית מאמצע התקופה – 57,600 ₪ (במעוגל).
ג. תקופה 3: 1.3.15 – היום (מהמועד שבו היה לעצמאי ועד מתן פסק הדין)
התובע לא צירף כל נתוני השתכרות מהמועד שבו החל להיות עצמאי. לטענתו, הוא הפסיד כספים בשנה הראשונה לעצמאותו, אך הוא יודע כי במחצית שנת 2016 החל להרוויח, מבלי לדעת סכומים מדויקים. דוחות רווח והפסד, כך העיד, נמצאים אצל רואה החשבון שלו (עמ' 22 שו' 11-18; עמ' 23 שו' 7-32, עמ' 25 שו' 6-19). מאחר שמדובר בראש נזק מיוחד הטעון הוכחה, ומשלא הוכח דבר - אין מקום לפצות בגין תקופה זו.
16. סך הפסדי שכרו של התובע בעבר מגיעים לסכום של 72,000 ₪ (14,600 ₪ + 57,600 ₪) (במעוגל).
אובדן כושר השתכרות
17. בסיכומיו, התובע עתר לפיצוי בראש נזק זה בסכום של כ- 645,000 ₪ המבוסס על השכר הממוצע במשק (בניכוי מס הכנסה), 20% נכות ומקדם היוון לשנות העבודה שנותרו לו עד גיל 70. ואילו לטענת הנתבע, לתובע לא נגרמה הגבלה כלשהיא בגין נכויותיו ולכן לנכותו הרפואית אין השפעה תפקודית ואין מקום לפסיקת כל פיצוי. לחלופין, לכל היותר, יש לנקוט בשיטת הפיצוי הגלובאלי אשר מוצע כי יעמוד על עד 15,000 ₪.
18. כאמור לעיל ובהתחשב בהלכות בית המשפט העליון לפיהן יש בנכות הרפואית כדי לשקף נכות תפקודית ובהתאמה גם אובדן כושר השתכרות, יש לפצות את התובע בהתאם לחישוב אקטוארי, בהתחשב בבסיס שכרו, בשיעור נכותו ובתוחלת שנות עבודתו (כעצמאי, עד גיל 70) בסכום של 383,500 ₪ (9,125₪ * 14.5% * 289.7142 [מקדם היוון ל – 43 שנים) [במעוגל].
פנסיה
19. התובע עותר לפיצוי גם בשל הפסדי פנסיה, בעבר ובעתיד. אלא, שלא הוכח כי התובע, עצמאי משנת 2015, מפריש סכום כלשהוא למטרה זו. הפסדי הפנסיה ייפסקו אפוא בגין הפסדי השכר בעבר בלבד, כשהיה שכיר, לפי 12% מהפסדיו (ראו ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' טוויג (2014); ת.א. (חיפה) 10-04-16951 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר (2013)) שהם 8,600 ₪ (12%* 72,000 ₪) [במעוגל].
עזרת הזולת
20. התובע טען כי בתקופה הסמוכה לתאונה נזקק לעזרה אותה קיבל מאמו, ועותר לפיצוי בסכום של 10,000 ₪. כיום אמנם הוא לא זקוק לעזרת הזולת, אולם בעתיד וכשיתבגר, מגבלותיו יקשו עליו. על כן, הוא עותר לפיצוי בסכום של כ - 128,000 ₪. הנתבע טוען כי אין מקום לפסיקת פיצוי עבור התקופה שלאחר התאונה, שכן ממילא נעזר רק בבני משפחה. כיום התובע הצהיר כי אינו נזקק לעזרה ומאחר שנכויותיו אינן פוגעות ביכולת תפקודו בחיי היום -יום ובעבודות משק הבית, גם בעתיד הוא לא יזדקק לעזרה.
21. אכן, התובע לא צירף ראיות היכולות ללמד כי לאחר התאונה הוא נדרש להוצאות כספיות בגין עזרת הזולת, מעבר לעזרת בני משפחה. אולם, סביר להניח כי בתקופת הנכויות הזמניות (7.5 חודשים לאחר הפגיעה) בהן היה באי-כושר חלקי (30%), הוא התקשה במידת מה בביצוע פעולות בסיסיות. לעתיד, יש להתחשב בגילו, בשיעור הנכות, ובהשלכות הפגיעה האורתופדית – יד ורגל - על תפקודו. אני מעריכה את הפיצוי באופן גלובאלי בסכום של 65,000 ₪ (המשקפים סכום גלובלי לעבר ועזרה של כשעה בשבוע לעתיד עד תוחלת חיים).
הוצאות רפואיות ונסיעות
22. התובע מבקש פיצוי בסכום של 5,000 ₪ בגין הוצאותיו הרפואיות (עבר ועתיד) וסכום נוסף של 30,000 ₪ בגין נסיעות וניידות (עבר ועתיד), משום שתיתכן החמרה בנכותו בירך בעתיד. הנתבע טוען כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה וכל הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות על ידי המוסד לביטוח לאומי (וכשהיה חייל הצבא הוא שנשא בהוצאותיו הרפואיות). ובכלל, ראש נזק זה לא נטען בתצהירו של התובע, והוא אינו יכול להעלות זאת כעת לראשונה, בסיכומיו. באשר לנסיעות – התובע לא טען בתצהירו כי נגרמו לו הפסדים בגין נסיעות וניידות ולכן אין מקום לפסוק לו פיצוי בגינן.
23. הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות במסגרת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד – 1994, כמו כן זוהי תאונת עבודה והתובע זכאי לפנות למוסד לביטוח לאומי לקבל החזר על הוצאותיו אלו בהתאם לסעיפים 87-88 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה– 1995 ותקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה) תשכ"ח - 1968. התובע אינו נוטל טיפול תרופתי קבוע, למעט משככי כאבים (עמ' 24 שו' 6-5), הוא אינו זוכר מתי הלך לטיפולים רפואיים (שם, בעמ' 3-1) ולא הוכח כי הוא זקוק לטיפולים רפואיים נוספים. אשר לנסיעות, אמנם יש לתובע נכות בירך, אולם לא הונחה תשתית ראייתית לכך כי הוא נזקק ויזדקק להוצאות נסיעה מיוחדות.
לאור כל האמור, אני פוסקת לעבר ולעתיד בגין השתתפות עצמית בתרופות, היטלי רופאים, נסיעות וכיוצ"ב סכום של 2,000 ₪ (מעבר לסכומים אותם יכול התובע לקבל מהמוסד לביטוח לאומי).
כאב וסבל
24. נכותו הרפואית של התובע עומדת על 23.05%, והוא אושפז במשך 11 ימים. לפי תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו – 1976, בגין 23.05% נכות (בניכוי גיל) ו- 11 ימי אשפוז, הפיצוי הוא בסכום של 47,000 ₪ [במעוגל].
ניכויים
25. המוסד לביטוח לאומי שילם לתובע מענק חד-פעמי בסך של 16,450 ₪ (ראו מכתב מתאריך 15.7.14, נספח יב לתיק מוצגי התובע). סכום זה, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום מגיע לסך של 16,700₪ (במעוגל) אותו יש לנכות מהפיצוי.
26.בין הצדדים התעוררה מחלוקת גם באשר לניכוי רעיוני של תגמולי מל"ל נוספים.
א. התאונה ארעה בשנת 2011, ואילו התובע פנה למוסד לביטוח לאומי בתביעה לקביעת דרגת נכות רק בשנת 2013. לטענת הנתבע, על התובע היה למצות את זכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי קודם לכן, ולו היה נוקט באמצעים סבירים למימוש זכויותיו ולא משתהה בפנייתו, אזי היה מקבל מהמוסד לביטוח לאומי פיצוי גבוה לאין שעור, עוד כ – 41,500 ₪ (הכוללים את תקופת הנכויות הזמניות וכן 43 חודשים של נכות צמיתה). סכום רעיוני זה יש לנכות מהפיצוי בתביעה זו.
ב. התובע טוען כי הטענה בדבר הניכוי הרעיוני היא בבחינת "הרחבת חזית" אסורה שהופיעה לראשונה רק בסיכומי הנתבע. יתרה מכך, גם לגופו של עניין ניתן לבצע ניכוי רעיוני רק אם במועד פסק הדין לנפגע עדיין יש אפשרות לקבל כספים כלשהם מהמוסד לביטוח לאומי, ולתובע במקרה דנן אין כבר זכאות לקבל כספים נוספים מעבר למה שקיבל בפועל. זאת ועוד; על מנת לבצע ניכוי רעיוני, על הנתבע להוכיח שהתובע פעל בחוסר תום לב באי-מימוש זכויותיו, ובנוסף עליו להוכיח את סכום הניכוי התיאורטי אם באמצעות תעודת עובד ציבור אם בכל דרך אחרת, וזאת לא עשה.
ג. מהפן הדיוני, נושא הניכוי הרעיוני אינו בבחינת "הרחבת חזית" שכן הוא הוזכר כבר בסעיף 20 לכתב ההגנה של הנתבע. לגופו של עניין, וזהו העיקר, אין מקום לביצוע ניכוי מעין זה. אכן, ההלכה קובעת כי על הנפגע מוטלת חובת הקטנת הנזק וזו מחייבת אותו לפעול בסבירות ובתום לב ולהגיש את תביעתו למוסד לביטוח לאומי במועד הנדרש כדי לממש את זכויותיו. אם לא עשה כן, לנתבע (בין אם הוא מעבידו ובין אם לאו) הזכות לנכות מהפיצוי את התגמולים הרעיוניים שהיו משולמים לתובע אילו היה זה מגיש את תביעתו במועד (ע"א 727/87 שור נ' בן הרוש, פ"ד מד(3) 142, 149 (1990)).
במקרה דנן, התאונה ארעה בתאריך 10.1.11, והתובע היה צריך להגיש תביעתו בתוך 12 חודשים קרי, עד לתאריך 10.1.12 (ראו סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995). ככל שהנפגע-הזכאי לא הגיש כל תביעה לקביעת דרגת נכות, אכן נערך ניכוי מלא של תגמולי המוסד לביטוח לאומי אותם לא דרש. אולם, במקרה דנן, התובע הגיש תביעה, אך באיחור - היא הוגשה רק בתאריך 23.10.13, כ – 33 חודשים מיום התאונה, ובמילים אחרות באיחור של 21 חודשים.
השאלה היא אפוא האם יש להטיל לפתחו של התובע בענייננו את איחורו ולנכות לו מהפיצוי ניכוי מלא, כך שעניינו יושווה למי שלא הגיש תביעה כלל; או שמא אין לחייבו בגין האיחור כשהמשמעות היא שהנתבע יישא בפיצוי, מבלי לנכות את הסכום הנוסף שניתן היה לנכות מהפיצוי המשולם אלמלא האיחור.
ד.ההכרעה בסוגיה זו תלויה בשאלה נגד מי הוגשה התביעה, האם נגד המעביד (או חליפו) או שמא נגד צד שלישי שאינו המעביד.
סעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (המוחל מכוח הוראות סעיף 4(א) לחוק הפיצויים גם על אירוע שהוא תאונת דרכים), קובע כי לנפגע הזכאי לפיצוי והזכאי גם לתגמול מהמוסד לביטוח לאומי, תנוכה הגמלה מסכום הפיצוי שמגיע לנפגע מהמעביד. כלל ניכוי זה הורחב באמצעות הפסיקה גם למי שאינו המעביד (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 1019 (מהדורה רביעית, 2012). בד בבד קמה למוסד לביטוח לאומי זכות לקבל שיפוי מהמזיק על הגמלאות ששילם ועתיד לשלם כתוצאה מהמעשה הנזיקי (סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי). חריג לכך הוא כאשר המזיק הוא המעביד של הניזוק. אז, לא קמה למוסד לביטוח לאומי זכות לחזור אל המעביד – זוהי הוראת סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין. ההיגיון בהוראה זו הוא כי המעביד אשר משלם למוסד לביטוח לאומי דמי ביטוח עבור עובד שלו זכאי ליהנות מהביטוח שערך, ובשלמו דמי ביטוח למעשה המעביד נושא בעול הגמלה המשולמת על ידי המוסד לביטוח לאומי לעובד שנפגע (שם, בעמ' 1020-1021). יודגש כי העדר זכות החזרה של המוסד לביטוח לאומי נגד המעביד לפי הוראת סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין, יפה גם לתביעות שעילתן תאונת דרכים וכשהתביעה מוגשת לאו דווקא נגד המעביד, אלא גם נגד מבטח הרכב בו עשה העובד שימוש ברשות המעביד (שם, בעמ' 1022).
וכך, כאשר המוסד לביטוח לאומי אינו יכול להגיש תביעת שיבוב נגד המעביד (או מבטח רכב המעביד, הבא בנעליו) אזי אם לא תנוכה מלוא הגמלה מהפיצוי, יימצא המעביד-הנתבע בהפסד: למרות ששילם דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי, אין מנכים מהפיצוי בו הוא חב סכום נוסף שאלמלא האיחור היה המוסד לביטוח לאומי משלם לניזוק והיה מנוכה מהפיצוי. למעשה, המעביד המזיק נושא בתוצאות הפניה המאוחרת של התובע למוסד לביטוח לאומי, ועל מנת למנוע זאת כאשר עסקינן בתביעה נגד מעביד, יש לנכות ניכוי רעיוני את יתרת הסכום.
כאשר לא מדובר בתביעה נגד מעביד, התאונה מזכה את המוסד לביטוח לאומי בזכות להגיש תביעת שיבוב נגד צד שלישי. אך המוסד לביטוח לאומי אינו יכול לתבוע את מה שלא שילם לנפגע. ולכן, אם הנפגע פנה באיחור למוסד לביטוח לאומי והוא אינו זכאי עוד ליתרת תגמול בשל איחורו זה, המזיק אינו חשוף לתביעת שיבוב מהמוסד לביטוח לאומי בקשר ליתרת תגמול שלא שולמה. בהתאמה אין לנכות את מלוא התגמול, אלא רק את מה ששולם בפועל שהוא תקרת סכום השיבוב של המוסד לביטוח לאומי נגד המזיק (השוו ת"א (י-ם) 6491/99 זערור נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (2007) ת"א (הרצ') 32236/08 אביי נ' קרנית - קרן לנפגעי תאונות דרכים (2013)).
ה. בענייננו, הנתבע עצמו מודה בסיכומיו (סעיף יב) כי התביעה שלפניי היא נגד צד שלישי קרי, אין מדובר בתביעה נגד מעביד או מבטח רכב המעביד. מכאן, אין התובע זכאי לקבל כספים נוספים מהמוסד לביטוח לאומי, וזה האחרון אינו עתיד לפנות בתביעת שיבוב נגד הנתבע. אין מקום לבצע כל ניכוי רעיוני מסכום הפיצוי שעל הנתבע לשלם לתובע. בנסיבות אלו, הדיון בגובה הניכוי הרעיוני - מתייתר.
סוף דבר
27. סיכום הפיצויים הוא כדלקמן:
א. הפסדי השתכרות לעבר72,000 ₪
ב. אובדן כושר השתכרות 383,500 ₪
ג. פנסיה 8,600 ₪
ד. עזרת הזולת (עבר עתיד) 65,000 ₪
ה. הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד)2,000 ₪
ו. כאב וסבל 47,000 ₪
ז. בניכוי תגמולי מל"ל (16,700 ₪)
סה"כ ביניים 561,400 ₪
בצירוף שכ"ט עו"ד (13% ומע"מ) 85,390 ₪
סה"כ 646,800 ₪ [במעוגל]
28.הנתבע ישלם לתובע סכום של 646,800 ₪ בצירוף הוצאות משפט (על פי קבלות), כשהם צמודים ונושאי ריבית מיום ההוצאה ועד למועד פסק הדין.
הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שבו יודיע התובע לנתבע כי הוא בחר לממש את זכותו לפי פסק דין זה, וזאת על פני זכויותיו לפי חוק הנכים. לא ישולם הסכום במועד, הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן ההודעה כאמור ועד לתשלום בפועל.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים מיום ההמצאה.
המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ט"ז כסלו תשע"ז, 16 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.
