סודרי נ' אוהב ואח'

לפניי תביעה כספית בטענה כי התובע – שמגדיר עצמו כאיש מבוגר, פשוט ותמים – הולך שולל על ידי הנתבעים ופותה להשקיע את כל חסכונותיו בפעילות פיקטיבית של מיזם הייטק ריק מתוכן. זאת, על בסיס מצגי שווא, מרמה והונאה מצד הנתבעים.

התובע עותר לביטול הסכם ההשקעה שחתם עם הנתבעת 1, להשבת תמורת ההשקעה בסך של 1,600,000 ש"ח ולחיוב אישי והרמת מסך כנגד הנתבע 2.

כתבי הטענות

כתב התביעה

התובע (להלן: "שמואל") נחשף בסוף שנת 2020, דרך ראיונות בתחנת הרדיו "קול ברמה" שפופולרית במגזר החרדי, לנתבע 2 (להלן: "אוהב ציון" – כך מציג עצמו הנתבע 2 וכך הוא מוכר לטענתו ברבים) ולפעילות הנתבעת 1, חברת לידר.קודס בע"מ (להלן: "החברה"). בדיעבד הסתבר כי תכניות הרדיו והראיונות נערכו כחלק ממסע פרסום שיווקי והנתבעים רכשו במאות אלפי שקלים רצועות שידור, לצורך גיוס משקיעים לפעילות החברה.

בשידורים הציג עצמו אוהב ציון כבעלים של החברה, שמכשירה ומעסיקה נשים חרדיות לעבודה בהייטק, תמורת שכר גבוה. המיזם הוצג ככזה שמציע השקעה בחברה המשלבת פרנסה ברווח רב לאישה שתאפשר לימודי תורה בכולל לבעלה. הלוגו שהוצג היה: "בית של תורה ופרנסה בשפע".

שמואל, שמשאת חייו יהדות ולימוד תורה, הוקסם מאוהב ציון, ויזם פגישה במשרדי החברה ברח' כינרת 4 בבני-ברק. בפגישה שהתקיימה ביום 7.1.2021 הוצגו לו מצגי שווא רבים שפיתו אותו להשקיע בחברה: כי משרד עו"ד יגאל ארנון ושות' מייצג את החברה בחינם ומשקיע בחברה; כי שדרן רדיו ידוע ב"קול ברמה" עובד בחברה כמנהל יחסי ציבור ופרסום; נאמר לו שהחברה משקיעה 25% מכספה בהשקעות נדל"ן שמהווה השקעה בטוחה ויציבה; הוצגה לו הקומה ה-15 בבניין כקומה שעתידה להירכש כנכס נדל"ן והקומה השישית בבניין כקומה בה מועסקות לכאורה מאות נשים חרדיות, ועתידה להירכש כנכס נדל"ן. בפגישה הוצגה לשמואל חוברת מהודרת ביופייה שכללה מצגים של תשואה מובטחת ואקזיט למשקיעים בחברה. כמו כן נאמר לו שעוה"ד אדל זוהר שנכחה במקום מייצגת אותו ודואגת לאינטרסים שלו, אף על פי שהיא ייצגה את החברה ואינה רשאית לייצג אותו.

בדיעבד התברר כי הנשים שהוצגו לתובע שילמו כסף לחברה מראש ובמזומן כדי ללמוד תכנות ולמעשה ממנו את עצמן, באופן שבו שכר הלימוד שלהן, בסך של 24,000 ש"ח במזומן, שילם עבור עבודתם (הונאה כעין פירמידה) וכי גם יתר המצגים שהוצגו לו היו מצגי שווא.

שמואל, שהוקסם מאוהב ציון, הלך שולל אחרי ההבטחות והמצגים שהוצגו לו וחתם במקום על הסכם השקעה והקצאת מניות. לפי ההסכם העביר לנתבעים המחאה בסך של 1,600,000 ש"ח (500,000 דולר) – סכום שמהווה את כל חסכונותיו בחייו – בתמורה להקצאת מניות בחברה. בהסכם ההשקעה התחייבה החברה כי תשקיע 25% מהתמורה ברכישת נכסי נדל"ן.

ביום 26.1.2021 נחתמה בין הצדדים תוספת להסכם ההשקעה, תוך שינוי סעיפים בהסכם המקורי. כל השינויים הם לטובת הנתבעים, ללא מתן אפשרות לשמואל לייצוג הולם וייעוץ ראוי.

לטענת שמואל ההסכם עימו הופר בהפרות הבאות: כספו לא הושקע כלל בנדל"ן כלשהו, הוא לא קיבל תעודת מניה, כספו נותב לפעילויות של חברות אחרות שבשליטת אוהב ציון ו/או רעייתו, תוך עירוב נכסים פסול.

לטענת שמואל מתקיימים במקרה זה יסודות עוולת התרמית לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין, הטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים [חלק כללי], התשל"ג-1973 ועושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים. הוא עותר לביטול ההסכם ולהשבת הסך של 1,600,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה ממועד ההפרה.

עוד עותר שמואל לחיוב אישי של הנתבע 2. נטען כי אוהב ציון הוא הבעלים האמיתי של החברה, ויש לבצע הרמת מסך בינו ובין החברה. לחילופין מבוקש לקבוע כי אוהב ציון נושא באחריות אישית כנושא משרה בחברה, החב בנזיקין, הואיל והוא הטעה באופן אישי את התובע והציג לו מצגי שווא.

כתב ההגנה

לטענת הנתבעים יש לדחות את התביעה מחמת השתק עילה והשתק פלוגתה, הואיל ותביעה קודמת שהגיש שמואל נמחקה לאחר דיון שכלל את חקירת הצדדים.

לגופם של דברים טוענים הנתבעים כי בשנת 2015 גב' אשרת אופק, בת זוגו של אוהב ציון, ייסדה בית-ספר ללימודי דיגיטל בעיר תל-אביב. בשנת 2019 פתחה בית-ספר נוסף בעיר בני ברק המיועד לבנות המגזר החרדי שמבקשות ללמוד לימודי דיגיטל ותכנות על מנת להגדיל את רווחתה של המשפחה החרדית.

במהלך חודש דצמבר 2020 פתחה החברה בסבב גיוס השקעות ופרסמה זאת בכלי תקשורת שונים. התובע שנחשף לפרסומים פנה לקבל פרטים על ההשקעה. אוהב ציון שוחח איתו על הנושא באריכות, הסביר לו על החברה ועל המוצרים שהיא מפתחת. הוסבר כי החברה נמצאת בתחילתו של סבב הגיוס והתובע הוא הראשון שפנה על מנת להשקיע בחברה.

הוסבר לו בפירוט, שוב ושוב על פרטי ההשקעה, הוסבר לו כי סבב ההשקעה בחיתוליו וכי בשנים הקרובות החברה לא תחלק דיבידנדים. החברה המליצה לו לבחון את הדברים ולא למהר לחתום ולהשקיע, אך שמואל שהתרשם מאוד מפעילות החברה החליט להשקיע בה וביום 7.1.2021 נחתם הסכם ההשקעה. לאחר העברת הכספים שמואל יצר קשר עם החברה וביקש לקבל הסברים נוספים, ואף הגיע מספר פעמים לחברה על מנת לראות את פעילותה.

במהלך חודש יולי 2021 החל אדם בשם איציק קרומבי, ששימש כמנכ"ל חברה מתחרה, להכפיש את הנתבעים ואת אוהב ציון. אנשים רבים, כולל התובע, נחשפו לפרסומים המכפישים, כולל פרסום מכפיש ששודר בתוכנית הטלוויזיה "הצינור".

בעקבות פרסומים אלו פנה התובע לחברה ביקש לבטל את ההסכם ודרש את כספו בחזרה. הוסבר לו כי אינו יכול לחזור בו מהסכם ההשקעה וכי כבר בחודש יולי 2021 נערכה השקה ראשונית של המוצר, וכי בעוד כשנה-שנתיים האפליקציות יפעלו ושווי החברה יעלה באופן משמעותי.

לטענת הנתבעים התובע נתלה על טענות שקריות שהופצו על ידי מתחרה עסקי של החברה, לא עומדת לו כל עילה לביטול ההסכם, הוא מתחרט על השקעתו בחברה, ומדובר בטעות סובייקטיבית בכדאיות העסקה.

החברה ונציגיה פעלו בתום לב ובשקיפות בשלב הטרום חוזי, הציגו לו את כל פרטי ההשקעה, ענו על כל שאלותיו על מנת לוודא כי הוא מחליט להשקיע בחברה בצורה מושכלת ומודעת. גם לאחר ביצוע העסקה פעלו בתום לב וענו בסבלנות לכל פניותיו שחרגו מהמקובל, בכמות הפניות ובאופי השאלות. החברה לא הפרה את החוזה עימו, בחודשים שחלפו החברה השתמשה בכספי ההשקעה אך ורק למטרות שהוגדרו בהסכם ההשקעה, ויש לדחות את הטענה כי החברה ונציגיה "נעלמו" עם כספיו.

לגבי אוהב ציון נטען כי היה שכיר בחברה בלבד, ואין יריבות בינו לבין התובע.

ההליך הקודם

התביעה הוגשה לאחר שהליך קודם באותו עניין נמחק, לבקשתו של התובע, לאחר דיון בבקשה לסעד זמני להטלת עיקולים (ת"א 34906-11-21). ההליך הקודם הוגש גם כנגד גב' אושרת אופק, אשתו של אוהב ציון שרשומה כבעלים של החברה. במסגרת הדיון בבקשה להטלת עיקולים התברר כי אושרת מצויה בהליכי חדלות פירעון. התובע ציין בכתב התביעה כי הוגשה על ידו תביעה קודמת שנמחקה וצירף מסמכים מההליך הקודם ואיני מקבלת את טענת הנתבעים כי התובע הסתיר זאת במכוון. הואיל והתביעה הקודמת נמחקה לא מתקיים במקרה זה השתק עילה ומשלא נקבעו במסגרתה ממצאים עובדתיים לא קיים השתק פלוגתא.

מתווה ההתדיינות וראיות הצדדים

הצדדים הגישו את ראיותיהם בתצהירי עדות ראשית. מטעם התובע הוגשו תצהיר התובע ותצהיר מר רונן גרוס, שדרן ברדיו קול ברמה ששמש כמנהל פרסום וגיוס משקיעים בחברה (להלן: "גרוס"). מטעם הנתבעים הוגש תצהיר הנתבע 2 (בתצהיר הוא חתם בשם רביב אוהב ציון סימיאן, בחקירה הנגדית התברר כי שמו בתעודת הזהות הוא רביב ציון סימיאן) ותצהיר גב' אושרת אופק, הבעלים של החברה ורעייתו של הנתבע 2 (להלן ולעיל: "אושרת").

ביום 2.7.2023 התקיימה ישיבת קדם משפט מסכם (לאחר הגשת תצהירים). הצדדים, בהסכמה, הופנו להליך גישור שלא צלח. ביום 26.7.2023 הגישו הנתבעים בקשה להוספת מסמכים להוכחת הטענה כי פעילות החברה הייתה תקינה, שפותחו בה אפליקציות ואין מדובר ב"תרגיל עוקץ". לאחר קבלת תשובה לבקשה התרתי את צירוף המסמכים. הבהרתי כי לנוכח עקרון גילוי האמת אני מתירה את צירופם – אף על פי שהם גם לא גולו כנדרש במסגרת ההליכים המקדמיים ולא צורפו לתצהירי העדות הראשית – קבעתי כי הגשת המסמכים תתאפשר בכפוף לתנאים שנמנו בהחלטה, לרבות תשלום הוצאות משפט לתובע. משלא מולאו התנאים בהחלטה, הגיש התובע בקשה לדחיית צירוף המסמכים. משחלף המועד והנתבעים לא השיבו לבקשה, ניתנה החלטתי כי המסמכים לא נקלטו כחלק מחומר הראיות בתיק.

ישיבת הוכחות התקיימה ביום 28.1.2024. גרוס לא התייצב לחקירה ולא נחקר על תצהירו, עם זאת הוסכם על הצדדים כי תצהירו יוותר בתיק כחלק מחומר הראיות. הצדדים הגישו סיכומים בכתב ועתה עת ההכרעה.

דיון והכרעה

השאלה המרכזית שמונחת בבסיס התביעה היא האם הסכם ההשקעה נחתם על בסיס מצגי שווא, בתרמית ובהטעיה, ובכלל זה מה נעשה עם כספי ההשקעה של שמואל, שירדו לטמיון. טענה נוספת שטעונה בירור היא התביעה לחיוב אישי של אוהב ציון, והטענה כי הוא הרוח החיה מאחורי הונאת התובע ומצגי השווא שהוצגו לו.

סדר הדיון יהיה אפוא כדלקמן: אדרש תחילה להכרעה בתשתית העובדתית הרלוונטית, כפי שנלמדת מהראיות שהובאו (או מראיות מהותיות שלא הובאו, במקרה זה). לאחר מכן יידונו המסקנות המשפטיות הנגזרות מן התשתית העובדתית שהוכחה, ביחס לכל אחת מהפלוגתות.

(1) מכללת אתרא וחברת לידר קודס

מחקירות אוהב ציון ואושרת עולות המסקנות העובדתיות הבאות: מכללת אתרא פעלה כעוסק מורשה על שמה של אושרת. במכללה למדו בנות חרדיות לימודי תכנות ושילמו שכר לימוד של 24,000 ש"ח. לבנות הובטח כי עם סיום לימודיהן הן יועסקו בעבודת פיתוח במשכורת גבוה (עמ' 58, שו' 33-15).

חברת לידר קודס (הנתבעת 1) היא חברת הזנק בבעלות אושרת, למטרות פיתוח אפליקציות. בחברה הועסקו כמאתיים עובדות, שכולן היו תלמידות שסיימו את לימודיהן במכללה ומשם נקלטו לעבודה בחברה. עבור עבודתן בחברה שולם להן שכר של עד 12,500 ש"ח (עמ' 59-58 לחקירת אושרת; עמ' 60 שו' 32-26). אושרת אישרה בחקירתה הנגדית כי רק הוצאות השכר החודשיות בחברה עמדו על סך של  כ1,000,000 ש"ח - 800,000 ש"ח (עמ' 60, שו' 23; עמ' 61 שו' 11).

לחברה גויס משקיע אחד בלבד – שמואל, שהשקיע בחברה 1,600,000 ש"ח (עמ' 36, שו' 10; עמ' 50, שו' 18-15) אמנם, בחקירות עלה כי לקראת סיום פעילות החברה גויס משקיע נוסף בהשקעה נמוכה מאוד אך הואיל ונקודה זו לא התבררה עד תום איני מכריעה בה.

אושרת ואוהב ציון אישרו בחקירותיהם כי סכום ההשקעה של שמואל לא מכסה את פעילות החברה, אף לא פעילות של חודש אחד (עמ' 39, שו' 26-21). אושרת טענה בחקירתה הנגדית כי היא השקיעה בחברה כסף, הרבה מעבר להשקעה של שמואל (עמ' 52, שו' 18-17) – טענה זו נטענה בעלמא מבלי שצורפה כל אסמכתה או דו"ח כספי לתמיכה בה. אושרת לא ידעה להשיב כלל כשנשאלה לפרטים על ההיקף הכספי שלכאורה הושקע על ידה, היא לא ידעה בכמה כסף מדובר (עמ' 53, שו' 21) וכשנשאלה האם יש מישהו בחברה שיכול להגיד כמה כסף הושקע השיבה בשלילה (עמ' 54, שו' 7).

נוכח ממצאים אלו, אני קובעת כעובדה שלא הוכח שלחברה היו מקורות כספיים נוספים, השקעות או הכנסות, פרט לכספו של שמואל שהושקע בחברה.

אם כן, במצב דברים זה שבו לחברה אין הון עצמאי, עולה השאלה כיצד שולם שכרן של המתכנתות שעבדו בחברה, שכאמור לעיל, היקף העסקתן עמד על סך של מאות אלפי שקלים בחודש – כשנשאלה על כך השיבה אושרת כי המתכנתות קיבלו את שכרן מהמכללה (עמ' 59, שו' 27-22). מסקנה זו קיבלה תמיכה משמעותית מהחקירה הנגדית של אוהב ציון שהתייחס למכללה ולחברה כיחידה אחת וכמבנה אחד שפעלו במשותף והזינו האחת את השניה (עמ' 40, שו' 19-17). אם כן, ובהעדר ראיות המוכיחות אחרות, אני קובעת כעובדה כי פעילות החברה מומנה באמצעות שכר הלימוד ששולם על ידי התלמידות למכללה, שהיא עוסק מורשה על שם אושרת.

מסקנה זו מסבירה אף כיצד הפגיעה שנגרמה למכללה כתוצאה ממסע הפרסום השלילי כנגדה, הוביל לפגיעה אף בחברה. לפי גרסת אושרת מסע הפרסום השלילי נעשה על ידי מתחרה של המכללה שביקש להפיל אותה. לא נטען כי נערך מסע פרסום שלילי כנגד החברה או כנגד האפליקציות שלכאורה פותחו בה. אך הואיל ופעילות החברה נשענה הלכה למעשה על פעילות המכללה, מרגע שקרסה המכללה כתוצאה מהפרסום המכפיש כנגדה – קרסה גם החברה בהעדר מקורות מימון אחרים.

לסיכום נקודה זו: הוכח כי מתקיים עירוב פעילות וכספים בין המכללה לחברה, כאשר המכללה מממנת את פעילות החברה, שאינה בעלת הון או יכולת כלכלית עצמאית להחזיק את עצמה. עוד הוכח שפרט להשקעה של שמואל לא גויסו מקורות מימון אחרים לחברה.

האם תשתית עובדתית זו מספיקה לקביעה כי מדובר בהונאת פירמידה כטענת התובע? על מאפייני הונאת פירמידה הידועה בשם "הונאת פונזי" עמד כב' השופט א' צימרמן בתא"מ (שלום ת"א) 15913-07-19 בספלוב נ' אפריאט, פסקה 7 (4.12.2020) כדקלמן:

"תרמית פלילית לכל דבר ועניין, שהנושא בשמה המציאה לפני כמאה שנה, והיא נטילת כספים מן האחד עם הבטחה לתשואת פלא על ההשקעה, נטילת כספים מן האחר ותשלום לראשון מכספי השני כדי לנסוך אמינות לטענת ההשקעה הפלאית, וכך הלאה תוך גידול היקף הכספים ומספר הקורבנות עד לקריסת ההונאה").

וראו גם: ע"פ 5668/13 מזרחי נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (17.3.2016)

בענייננו, אין די בחומר הראיות שהביא התובע, או בעובדה שפעילות החברה כולה נשענה על מימון משכר הלימוד במכללה, כדי לעמוד בנטל הגבוה שנדרש להוכחת הונאת פירמידה שכורכת בחובה ביצוע עבירות פליליות (לדיון נרחב בתשתית הראייתית הנדרשת לשם בחינת והוכחת טענה להונאת פירמידה ראו פסק דינו של כב' השו' ל' גלברד בת"א (שלום ת"א) 47957-03-19 קורן נ' אפריאט, בפסקאות 128-121 (10.7.2024)).

עם זאת, גם אם לא הוכחו יסודות ההונאה של "פירמידה", אין משמעות הדבר שלא מדובר במרמה, או לכל הפחות שהיה מקום לתת מידע ברור מפורט וגלוי לשמואל על המבנה העסקי של החברה שנשען כולו על מימון של עסק אחר ונפרד, כך שאם "קורס" העסק האחר, קורסת בעקבותיו גם החברה וההשקעה יורדת לטמיון. כפי שיפורט להלן, גילוי זה לא נעשה.

(2) המצגים שהוצגו לשמואל טרם כריתת הסכם ההשקעה

מחומר הראיות עולה כי החברה הציגה את עצמה כחברת הזנק שמפתחת אפליקציות מבטיחות שאמורות להביא למהפך בתחום קשרי הלקוחות. החברה פרסמה את עצמה באמצעות רצועות שידור שרכשה בתחנת הרדיו "קול ברמה", העסיקה אנשי תקשורת ידועים בעולם החרדי (רונן גרוס, חיים אריה וינברגר) ושכרה את שירותיו של משרד עוה"ד יגאל ארנון שליווה את ההשקעה (לתמיכה ראו האמור בתצהיר גרוס).

שמואל הגיע לחברה דרך הראיונות והתוכניות ששמע ברדיו. בפגישה שנערכה במשרדים הוצגה לו חוברת שיווקית מעוצבת ומהודרת (נספח 7 למוצגי התביעה – בדיון הוצגה לי החוברת עצמה). מעיון בחוברת ניכר כי היא עוצבה באופן שמושך את העין ומשדר רצינות רבה. ההשקעה זכתה לשם "BIZנֵס" – מועדון משקיעי ההייטק החרדי הגדול בעולם, שנכתב בהבלטה בכריכה ומתחת נכתב "סבב גיוס A". בעמוד 17 על פני העמוד כולו ובאופן בולט הוצג כי החברה מלווה ומיוצגת על ידי משרד יגאל ארנון, בהבלטת שם המשרד והלוגו שלו.

בעמוד 10 מתחת לכותרת "מה מייחד את ההשקעה ב-BIZנֵס" נכתב כי ה"השקעה בטוחה" וכי: "25% מערך ההשקעה ומרווחי החברה העתידיים תמיד יושקעו בנדל"ן להעצמת המצב הפיננסי של המיזם. וכל זאת כדי לבטח את ההשקעה". תחת תת הכותרת "השקעה רווחית" נכתב: "תחום ההשקעות המניב ביותר כיום בעולם ההשקעות הוא בחברות ההייטק... אקזיטים סטנדרטיים בעולם ההייטק מציגים תשואה מסורתית של פי 40 על סכום ההשקעה תוך שנים בודדות". בעמוד 9 לחוברת נפרס על פני כל העמוד, באותיות קידוש לבנה, ציטוט ממסכת פסחים, ל"א "אין לכספים שמירה אלא בקרקע" ומתחת נכתב "ההיבט הנדל"ני".

במשרדי החברה שמואל נפגש עם אוהב ציון, שלפי גרסתו: "אני שוחחתי עם התובע על הנושא באריכות, מסרתי לו פרטים באריכות על חברת הסטרטאפ עצמה ועל המוצרים אותם היא מפתחת" (סע' 21 לתצהיר אוהב ציון). בחקירתו הנגדית ניסה אוהב ציון להקטין את חלקו בפגישה עם שמואל "באתי ל-10 דקות" (עמ' 41, שו' 41). אך לאחר שעומת עם תצהירו נזכר אוהב ציון כי הוא הקרין לשמואל פרזנטציה בווידאו של שעה וחצי שהוא הכין (עמ' 42, שו' 18-8). במהלך חקירתו הנגדית הוא חזר מספר פעמים על כך ששמו אותו ב"פרונט" והוא היה הפרזנטור של החברה והמוצרים (עמ' 33, שו' 16; עמ' 35, שו' 14, 24).

התרשמתי באופן בלתי אמצעי מכישוריו הרטוריים, מהביטחון ומהכריזמה שמשדר אוהב ציון. הוא הציג עצמו בחקירה כמי ש"עשור מרצה על זה, יש לי קהילה של 19,000 איש בפייסבוק, מעל 10 שנים שאותה אני מוביל של מפתחים הכי חזקים בארץ שלopen source " (עמ' 34, שו' 5-4). כשנשאל על החוברת השיווקית והמצגים שהוצגו בה, והאם היא פיקציה, השיב: "החוברת הזאת זה מסמך פרסומי, על קוקה קולה כתוב טעם החיים, זה פיקציה? (עמ' 43, שו' 30).

תמיכה נוספת למצגים שהוצגו לשמואל ניתן ללמוד מתצהירו של גרוס, שנכח אף הוא בפגישה עם שמואל. מהתצהיר עולה כי בפגישה אוהב ציון סקר את האפליקציות והבטיח תשואה גדולה מאוד בפרק זמן של שנים מועטות, והבטיח כי 25% מסכום כל השקעה יושקע בנדל"ן כדי לתת בטוחה נוספת לכספי המשקיעים (סעיפים 11 ו-13 לתצהיר גרוס).

בחקירה הנגדית טען אוהב ציון כי הוסבר לשמואל שהשקעת הנדל"ן מותנית בסיום סבב גיוס של 10 מליון דולר" (עמ' 48, שו' 32-27). גם אושרת טענה בחקירתה הנגדית כי כשנכתב בהסכם ההשקעה ש-25% מהתמורה ומרווחי החברה יושקעו ברכישת נכסי נדל"ן, הכוונה הייתה שזה יותנה בסיום סבב הגיוס (עמ' 55, שו' 10-9). אולם אין כל תמיכה פוזיטיבית לטענה כי זה הוסבר לשמואל – לא בחומר הראיות, לא בחוברת השיווק וממילא תנאי כאמור אף לא נכלל בהוראות ההסכם. חיזוק נוסף למצג שהוצג לשמואל ביחס להשקעות הנדל"ן הצפויות מצאתי בתצהיר גרוס לפיו אוהב ציון ביקש ממנו לקחת את שמואל לקומה ה-15 בבניין ואמר שהוא מתכנן לרכוש אותה מכספי המשקיעים.

בחקירה הנגדית טען אוהב ציון כי "ידוע בעולם שהיי טק זה הון סיכון. זה הון שנמצא בסיכון מטורף. 99 מתוך כל 100 דולר, נשרפים לפח" (עמ' 40, שו' 24-23). אולם אין כל ראיה לכך שהסיכון הוצג והוסבר לשמואל, אלא להיפך – מחומר הראיות עולה שהוצג לשמואל מצג של השקעה מניבה בהייטק, יחד עם בטוחה בדמות השקעה של 25% בנדל"ן.

זאת ועוד, מחומר הראיות עולה כי לא גולה, לא בכתב ולא בעל פה, כי פעילות החברה ממומנת באמצעות שכר הלימוד שמתקבל מהמכללה, שהיא עסק נפרד. ודוקו: מחקירתו של אוהב ציון עלה כי הוא הבין כי לתובע אין כל ניסיון, מומחיות או הבנה בתחומים אלו וכשנשאל בחקירה הנגדית על הפגישה עם שמואל השיב: "בשביל בן אדם כזה, 10 דקות זו שיחה סופר מורכבת" (עמ' 41, שו' 23). במצב דברים זה, היה על אוהב ציון להקפיד במיוחד על אופן הגילוי ולהבטיח כי שמואל לא מוטעה ולא הולך שולל אחר ההבטחות להתעשרות מהירה ורווחה כלכלית.

אם כן, ולסיכום חלק זה, התמונה שנגלית מעדויות הצדדים וחומר הראיות היא שהוצג לשמואל מצג של השקעת הייטק משגשגת ומבטיחה בעולם החרדי, עם תשואה מובטחת בנדל"ן והבטחה לרווח גבוה ומהיר. בנסיבות אלו, ניתן להבין בנקל מדוע שמואל התפתה להאמין כי אם הוא ישקיע ויצטרף ל"מועדון משקיעי ההייטק החרדי הגדול בעולם" – שמלווה על ידי משרד עורכי דין גדול וזוכה לפרסומים ותהודה רבים בתקשורת החרדית – מובטח כי יזכה ל- BIZנֵס.

(3) הסכם ההשקעה

בפתח ההסכם, בהואיל השני הוגדרו "המניות המוקצות" כך: 10,000 מניות רגילות של החברה, כל אחת בעלת 0.01 ש"ח אשר תהוונה מיד לאחר הקצאתם 0.5 (חצי) אחוז מההון המונפק של החברה בדילול מלא". "סכום ההשקעה" הועמד על סך של 500,000 דולר ארה"ב.

סעיף 2 מגדיר את חיובי העסקה המפורטים בסעיף זה כחיובים שלובים, באופן שתנאי לביצוע כל צד את התחייבויותיו יהיה ביצוע התחייבויות הצד השני.

לפי סעיף 2.1.1 ו-2.1.2 החברה תקצה את המניות המוקצות והמשקיע יעביר את התמורה בסך של 500,000 דולר לחברה. סעיף 2.1.3 קובע כי החברה תמסור תעודת מניה חתומה למשקיע ותעדכן את מרשם בעלי המניות בחברה כך שיכלול גם את המשקיע ואת ההקצאה נשוא ההסכם. לפי ההסכם על החברה לדווח על ההקצאה לרשם החברות בהקדם האפשרי. סעיף 2.3 קובע כי בתוך 30 יום ממועד חתימת ההסכם תעביר החברה למשקיע טבלת הון בחתימת אוהב ציון, עם פירוט מלא של המחזיקים בהון החברה, לרבות כתבי האופציה וניירות הערך הסחירים של החברה. בסעיף 3.4 להסכם התחייבה החברה כי: "25% מהתמורה ומרווחי החברה יושקעו ברכישת נכסי נדל"ן על פי החלטת דירקטוריון".

לפי ההסכם העביר שמואל לחברה המחאה בסך של 1,600,000 ש"ח לתאריך 17.1.2021.

ביום 26.1.2021, כשבוע ימים לאחר שנפרעה ההמחאה, נחתמה בין שמואל לחברה תוספת להסכם (להלן: "התוספת"). בהואיל השני נכתב כי "הצדדים ביקשו להתאים את ההסכם ולדחות את המועדים הנקובים בו". ואלו השינויים שהוכנסו בתוספת להסכם ביחס להסכם המקורי:

ודוקו: בעוד שבהסכם המקורי תשלום התמורה מהווה חיוב שלוב לחיובי החברה, בתוספת להסכם – שנחתמה בסמוך לאחר שההמחאה שהעביר שמואל נפרעה – הפכו חיובי החברה מחיובים שלובים, לכאלו שמועד הביצוע שלהם נדחה לאחר סיום סבב ההשקעה, ובהתאם לשיקול דעת החברה. מדובר בשינוי מהותי שמשנה לגמרי את אופי חיובי החברה. בחומר הראיות אין הסבר מדוע נחתמה התוספת, מה הוסבר לשמואל טרם חתימתה, באיזה נסיבות היא נעשתה ומדוע הוראות אלו לא נכללו מלכתחילה בהסכם – ויש בכך כדי לעורר סימני שאלה בקשר להתנהלות הנתבעים.

אשר למטרת ההשקעה – אין מחלוקת כי שמואל השקיע את כספו בחברה שהוצגה כחברת הזנק שמפתחת אפליקציות. לפי תצהיר גרוס (סע' 21), אוהב ציון הצהיר בפניו ובפני יתר העובדים כי כספי המשקיעים יופנו לשיווק האפליקציות ברחבי ארצות-הברית וכי זו מטרתם הבלעדית. אולם הנתבעים לא הציגו כל ראיה כי כספו של שמואל יועד למטרה זו וכי זה השימוש שנעשה בפועל. כאשר מצבה הכלכלי של החברה החל להתערער שאל גרוס את אוהב ציון ואושרת האם הכספים של שמואל בטוחים, ונאמר לו שהכסף נמצא בחשבון נפרד ואינו בחשבונות החברה השונים (תצהיר גרוס, סע' 22). אולם גם לכך לא הוצגה כל ראיה – הנתבעים לא הציגו דו"ח כספי, דף חשבון, או כל מסמך אחר שמלמד כי כספו של שמואל הוחזק בחשבון נפרד ויועד למטרת ההשקעה.

זאת ועוד, בסעיף 3.4 להסכם התחייבה החברה כי: "25% מהתמורה ומרווחי החברה יושקעו ברכישת נכסי נדל"ן על פי החלטת דירקטוריון". אין מחלוקת כי כספו של שמואל לא הושקע בנדל"ן. אשר לטענה של הנתבעים כי הכוונה בהסכם הייתה שהתמורה תושוקע בנכסי נדל"ן לאחר סיום סבב הגיוס – איני מקבלת אותה. סייג זה לא מופיע בלשון ההסכם (ואף לא בתוספת להסכם) ואינו נלמד מחומר הראיות שנסקר לעיל בקשר עם המצגים שהוצגו לשמואל טרם חתימת ההסכם.

לסיכום חלק זה: כספו של שמואל ירד לטמיון, מבלי שהנתבעים הראו כיצד הוא הושקע ומה נעשה בו. אם כן, אני קובעת כממצא כי לא הוכח שכספו של שמואל נותב לתכליות המוגדרות של ההשקעה.

(4) האפליקציות

לטענת הנתבעים העבודות לפיתוח האפליקציות היו בשלב מתקדם, ואחת מהאפליקציות המובילות של החברה הושקה בחודש יוני 2021. טענה זו נטענה מבלי להביא כל ראיות המבססות אותה. כל שצירפו הנתבעים הוא עדכון שנשלח למשקיעים בחודש יוני 2021 (וכזכור, שמואל היה המשקיע היחיד, או כמעט היחיד).

בעדכון המשקיעים (נספח 9 למוצגי ההגנה) נכתב כך: "המוצר המרכזי שלנו מוכן להשקה!" וגם: "אחרי שנתיים של מחקר ופיתוח אנחנו שמחים להודיע למשקיעים של החברה שמוצר הדגל שלנו פלטפורמת... מושקת בעולם בתחילת יוני". אך בניגוד להצהרות כלליות אלו, הנתבעים לא צירפו לתיק ראיות המלמדות על שנתיים של מחקר ופיתוח, לא צורפו מסמכי עבודה, ישיבות, חומרים או כל ראיה אחרת שמלמדת כי הושלמו שנתיים של מחקר ופיתוח, וכי לדברים שנכתבו בעדכון המשקיעים יש עיגון כלשהו במציאות.

אושרת, שרשומה הבעלים של החברה וכמנכ"לית לא ידעה להשיב על שאלות בסיסיות בעל האפליקציות, עבודת הפיתוח שלכאורה בוצעה ולשלב שהגיעו בפיתוח וענתה תשובות גנריות בלבד: "מדובר פה בכמות גדולה של אפליקציות, שמסונכרנות אחת עם השנייה שבעצם עושות מגוון פעולות" (עמ' 50, שו' 31-30); כשנשאלה לפרטים נוספים לגבי האפליקציה, שלטענתה כבר הושקה, לא ידעה לתת פרטים מעבר לתיאור כללי: "זה אפליקציה שאתה יכול להוריד לטלפון וגם לדסקטופ. זה בעצם מערכת כוללת, שעוזרת לאנשים לנהל את העסק שלהם בצורה יותר טובה" (עמ' 52, שו' 3-1; עמ' 50, 16-14). מעבר לכך לא ידעה לתת מידע נוסף ופרטים ספציפיים לגבי המוצר (עמ' 52, שו' 10-5).

גם מחקירתו הנגדית של אוהב ציון, שאמנם דיבר על כישוריו וניסיונו הרב בעולם היזמות, לא ניתן מידע קונקרטי על האפליקציות ועל עבודת הפיתוח, שלכאורה בוצעה.

זאת ועוד, לאחר ישיבת קדם המשפט המסכם (אחרי הגשת התצהירים), במהלכה טען בא כוח התובע כי הטענה על פיתוח האפליקציות היא פיקציה שלא הוכחה, ביקשו הנתבעים לאפשר להם להגיש ראיות המוכיחות זאת. באופן חריג, התרתי להם לעשות כן, אך חרף זאת, הנתבעים לא עמדו בתנאי ההחלטה ולא צורפו ראיות נוספות. מכלול זה מלמד כי הגשתם הייתה פועלת לחובתם, ויש בכך כדי להוות חיזוק נוסף לטענות שמואל.

אם כן, ומשלא הוכח אחרת, אני קובעת כי בחברה לא פותחו אפליקציות או לכל הפחות לא הגיעו לשלב משמעותי ומתקדם בפיתוח, כפי שטענו הנתבעים.

המסקנות המשפטיות שעולות מהתשתית העובדתית שהוכחה

מהלך הדיון יהא כדלקמן: בשלב הראשון אבחן האם התשתית העובדתית שהוכחה מקיימת עילה משפטית לביטול ההסכם, ובכלל זה אדרש לטענה לרשלנות תורמת. ככל שיקבע כי קמה עילה לביטול ההסכם ולתרופה של השבה – אבחן האם מתקיימים טעמים להטלת חיוב אישי על אוהב ציון. אקדים מסקנה לדיון ואציין כי התשובה לשתי השאלות שהוצגו היא בחיוב.

(1) העילות לביטול ההסכם

לטענת שמואל מתקיימים במקרה זה יסודות ההטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים, ועושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים. עוד טוען התובע כי מתקיימת במקרה זה אף עוולת התרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין.

סעיף 15 לחוק החוזים קובע לאמור:

היסודות הדרושים להוכחת עילת הטעייה הם: (1) טעות אצל אחד הצדדים לחוזה; (2) הטעיה שהטעה אותו הצד שכנגד; (3) קשר סיבתי כפול בין הטעות להתקשרות בהסכם ובין ההטעיה לטעות (גבריאלה שלו ואפי צמח דיני חוזים 398-373(מהדורה רביעית 2019)).

אשר לרכיב הטעות – הפסיקה עמדה על כך שטעות היא הערכה שגויה של מציאות הדברים, ונקיטת פעולה תחת הנחת המציאות המדומה העלולה להוביל לפגם קוגניטיבי במרכיב הרצייה (ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ, פסקה 9 לפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות (14.8.2008) (להלן: עניין סויסה); ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס, פ"ד נז(4) 817, 840 (2003)). מחומר הראיות עולה כי שמואל העריך באופן שגוי לגמרי את מציאות הדברים וכי הפעולה תחת הנחת המציאות המדומה גרמה לו לתת אמון מוחלט בנתבעים ובאוהב ציון ולהשקיע בחברה את כל חסכונותיו.

הטעיה יכולה להיווצר במעשה – מצג שווא או הצהרה פוזיטיבית כוזבת, ועשויה לבוא לידי ביטוי במחדל, קרי בהימנעות מגילוי נתון מסוים. נפסק כי שתיקה או הסתרת מידע אינם שונים במהותם מהטעיה שבמעשה (ע"א 7730/09 כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ, פסקה 13 (6.6.2011)). הטעיה כוללת בחובה הפרת חובה לגלות פרטים שמן הדין, הנוהג או הנסיבות, חובה לגלותם (סעיף 15 סיפה לחוק החוזים; עניין סויסה, בפסקאות 11-10)).

על הנתבעים היה לגלות לשמואל באופן יזום כי מדובר בהשקעה מסוכנת, כי ההשקעה בנדל"ן תעשה רק לאחר סיום גיוס המשקיעים וכי לחברה אין משקיעים נוספים או הון עצמאי ופעילותה נשענת על פעילות המכללה. לא רק שעובדות אלו לא גולו לשמואל, אלא שהוצגו לו מצגי שווא הפוכים על חברת הזנק ייחודית בעולם החרדי שמפתחת אפליקציות מבטיחות וכי צפויים לו רווחים מהירים לצד בטוחה של השקעה בנדל"ן.

בהקשר זה יש להזכיר גם את חוברת השיווק שהוצגה לו, והמצגים שהוצגו בה, ופורטו לעיל. הפסיקה הכירה באפשרות לתת תוקף משפטי למצגים שפורטו בעלון שיווק שהוצג במהלך המשא ומתן טרם כריתת ההסכם, ולהתחשב בכך בבחינת עילת ההטעיה (ראו: ע"א 6025/92 צמיתות בע"מ נ' חורשת חימר בע"מ פ"ד נ(1), 826, 833 (1996); ע"א 5602/03 סגל נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, בפסקה 6 (28.2.2005); ת"א (מחוזי מר') 14281-05-10 גולדשמיט נ' טי גי אי, השקעות נדל"ן בע"מ, בפסקה 6 (30.4.2015)). משכך אין לקבל את ניסיון הנתבעים להתנער מחוברת השיווק ומה שהוצג בה ולטעון כי היא חסרת נפקות משפטית (וראו ההקבלה שערך אוהב ציון בחקירתו הנגדית בין החוברת לבין הפרסומת הידועה של קוקה קולה – טעם החיים).

המכלול שהוכח מבסס קשר סיבתי בין הטעות להתקשרות בהסכם ובין ההטעיה לטעות – אילולי מצגי השווא הרבים שהוצגו לשמואל הוא לא היה מאמין באותה מציאות מדומה שהוצגה לו, ולא היה מתפתה לחתום על ההסכם בו השקיע את כל חסכונותיו משנים ארוכות של עבודה.

אשר לטענת הנתבעים כי בתצהיר גרוס נכתב כי הוא אינו חושב שהייתה כוונת זדון מצד אוהב ציון, אלא תכנון פיננסי כושל "החלום ושברו" – אין בה כדי לסייע להם. ראשית, מדובר בעדות סברה, ולכן גם אם זו דעתו של גרוס, אין בכך כדי להוות ממצא שבעובדה. זאת בפרט כאשר הממצאים הראייתיים בתיק מלמדים אחרת. שנית, גם אם לצורך הדיון אקבל את הטענה כי אין כאן כוונת זדון, לכל הפחות הוכח כי הוצגו מצגי שווא משמעותיים ושלא גולו פרטים מהותיים ביותר העולים כדי הטעייה (שהיסוד הנפשי הנדרש להוכחתה הוא לכל היותר ידיעה ולכל הפחות ברשלנות או בתום לב).

אם כן, מתקיימים בענייננו יסודות עילת ההטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים, התובע ביטל כדין את ההסכם והוא זכאי לתרופה של השבה לפי סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970.

איני מקבלת את טענת הנתבעים בסיכומיהם לפטור מהשבה מחמת סיכול ההסכם (לפי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות)). די בכך שקבעתי כי במקרה זה הוצגו מצגי שווא על ידי הנתבעים טרם כריתת ההסכם וכי כספי ההשקעה לא הושקעו לפי מטרות ההסכם, כדי להביא לדחיית הטענה לסיכול.

אשר לטענה כי ה"שיימינג" שעברה המכללה גרם להפרת ההסכם ולא היה צפוי – הנתבעים בסיכומים לא התמודדו כלל עם הטענה כי המכללה היא עסק נפרד מהחברה ולא הוצג הסבר מדוע קריסת המכללה תוביל לקריסת החברה (שנטען כי הייתה באותו שלב במצב פיתוח מתקדם של האפליקציות). הנתבעים אף לא התמודדו עם הטענה כי השכר ששולם לבנות שעבדו בחברה, מומן על ידי שכר הלימוד שגבתה המכללה, וכי מודל מימון זה – שלא גולה לשמואל – גרם לקריסת החברה שלא הייתה בעלת הון ומימון בעצמה. אם כן, הטענה לסיכול ההסכם נדחית.

(2) רשלנות תורמת

לטענת הנתבעים שמואל נהג בפזיזות, חיפש להרוויח כסף בקלות תוך לקיחת סיכון רב, לא ביצע בדיקה כלכלית, לא התייעץ עם עו"ד, והאמין באופן מוחלט לאוהב ציון – ולכן אין לו אלא להלין על עצמו ויש לייחס לו אשם תורם מלא.

דיני החוזים הכירו בדוקטרינת הרשלנות התורמת אשר מאפשרת לבית המשפט להפחית את סכום הפיצויים וההשבה, שמפר החוזה חייב לשלם לנפגע, מקום שהנפגע עצמו התנהל ברשלנות אשר מסמנת אותו כאשם חלקי בקרות ההפרה או הנזק שנגרם לו (ע"א 3179/19 נאש רמות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרת הבינוי והשיכון, בפסקה 48 (3.10.2021)).

רשלנות תורמת הוכרה גם במקרים של מצג שווא במשא ומתן, כאשר הנפגע הסתמך על מצג השווא אולם הוכח כי היה בידיו לגלות באופן עצמאי את מצב הנכס ובנסיבות בהן היה ראוי שיעשה כן (ע"א 4697/05 אסטבלישמנט נ' דודאי, בפסקאות 64-63 (27.8.2012) (להלן: עניין דודאי); ע"א 2274/21 נטע מור נ' אלעד ישראל מגורים בע"מ, בפסקה 166 לפסק דינו של השופט א' שטיין (1.1.2023) באותו עניין נקבע בדעת רוב (השופטת ג' כנפי שטייניץ והשופט ד' מינץ) כי אין לייחס רשלנות תורמת למערערת).

בעניין דודאי נקבע כי קביעת האחריות היחסית של הנפגע לנזק תיעשה בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, ולפי השיקולים המנחים שפורטו שם: מידת אי הסבירות בהתנהגותו של הנפגע מול המפר; יכולתו של הנפגע לעמוד על הנדבכים השגויים במצג שהוצג לו – בעצמו; מידת מומחיותו וניסיונו של הנפגע; סבירות ההסתמכות של הנפגע על המצג; פער בין הצדדים בנגישות למקורות המידע הרלבנטי; התנהלות המפר; תרומה סיבתית לנזק ושיקולי מדיניות משפטית (בפסקה 63 לפסק הדין).

בע"א 9057/07 אפל נ' מדינת ישראל, בפסקה 45 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) ח' מלצר ((2.4.2012) (להלן: עניין אפל) נדחתה טענה כי יש להחיל אשם תורם כאשר "למרומה הייתה אפשרות, בזהירות סבירה, לגלות כי רומה ולא לפעול על יסוד ההיצג הכוזב". נפסק כי "יכולתו העיונית של הניצג לגלות את דבר הרמייה – וכזו הרי קיימת תדיר – איננה מקימה ככלל הגנה למרמה" וכי "עצם העובדה שהמידע הדרוש לצורך אימות נתוניו של ההיצג ושלילתו היה מצוי בידי הניצג – איננה יכולה, בנסיבות, להעניק פטור מאחריות למי שהציג מצג כוזב כאמור, כאשר הניצג פעל על יסוד ההיצג הכוזב".

בעניין אפל נפסק כי גם אם הניזוק התרשל באי ביצוע בדיקות מינימליות, אין מקום להפחית מחיוב ההשבה של המזיק בנימוק של אשם תורם, כאשר הנזק מתבטא בהעברתם הישירה של כספים מהניזוק למזיק (שם, בפסקה 60). בית המשפט עמד בפסק דינו על מדרג "החומרה המוסרית" שבין הצדדים ועל הכלל לפיו אין חוטא יוצא נשכר (וראו גם סעיף ב' לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין בעניין אפל כי הנסיבות שבהן ניתן יהיה להטיל אשם תורם במצב של "הרימית וגם נהנית" הן נדירות ביותר).

אמנם עניין אפל עסק בעוולת התרמית, אך הרציונל שעומד בבסיסו מתקיים בעילת ההטעיה החוזית, ובפרט בנסיבות מקרה זה בהן ההטעיה באה לידי ביטוי במצגי שווא משמעותיים ולא רק באי גילוי (וראו, בשינויים המחויבים, האמור בעניין דודאי, בפסקה 79; אריאל פורת הגנת אשם תורם בדיני חוזים 155 (תשנ"ז)).

בענייננו, התובע החליט להשקיע על סמך המצגים העובדתיים המטעים שהוצגו לו, תוך שעיניו סונוורו בהבטחות שווא, ללא כיסוי, שאוהב ציון פיזר על רווח בטוח ומהיר. כל זאת, לאחר שנערך לו סיור במקום והוצג לו מצג של חברת הזנק גדולה ופעילה שעתידה לרכוש נכסי נדל"ן מניבים. אין מחלוקת על כך שהתובע לא ביצע בדיקות נוספות וחתם על ההסכם בחיפזון, וניתן להניח שלו היה מבצע בדיקות נוספות היה מגלה כי הוצגו לו מצגי שווא. אך אין בכך כדי להפחית מאחריות הנתבעים במקרה זה שהוליכו אותו שולל במצגים ובהבטחות מרחיקי לכת, מבלי שהיה מאחוריהם דבר.

מטעמים אלו, לא מצאתי לקבל את הטענה כי התובע בחר מיוזמתו להשקיע בחברה 500,000 דולר ולא 250,000 דולר כפי שסוכם תחילה, ולכן אין לו להלין אלא על עצמו. העובדה שהתובע מיהר להשקיע סכום כפול, ממחישה ביתר שאת את עוצמת ההבטחות ומצגי השווא שהוצגו לו, שסימאו את עיניו וגרמו לו לשים על קרן הצבי את כל חסכונותיו. וכפי שתיאר זאת כב' השופט י' עמית בת"ק (שלום ת"א) 2929/00 אלמקייס נ' אלפא קלאב (מועדון שירותים ישראל) בע"מ, בפסקה 9 (23.10.2000):

"התובע אינו מן השוטים חלילה, אך דומה כי התשוקה להתעשרות מהירה מחוללת נפלאות לחשיבה האנושית, במיוחד אם מתלווית לה פעולה נמרצת של שכנוע ולחצים פסיכולוגיים שאז מיטשטשת הדעת".

זאת ועוד, הנתבעים לא הוכיחו את הטענה כי החברה פיתחה אפליקציות ולא הציגו ולו ראשית ראיה לעבודת פיתוח שבוצעה. הנתבעים אף לא הראו מה נעשה עם כספו של שמואל ולאיזה מטרות הוא נוצל. כך גם בסיכומי ההגנה אין מענה לטענות שמואל כי ההשקעה כולה הייתה פיקציה וכי החברה נוהלה כקליפה ריקה ובעירוב נכסים עם המכללה. כידוע, בעל דין שאינו משיב לטענה בסיכומיו, נחזה כמי שמסכים עימה (או כמי שזנח את טענותיו). בנסיבות אלו, אין לקבל טענה של רשלנות תורמת, מצד מי שהציג מצג שווא מרחיק לכת ומכר השקעה שאין מאחוריה דבר ונפל בהתנהגותו פגם מוסרי.

לסיכום חלק זה: קמה עילה לביטול ההסכם לפי סעיף 15 לחוק החוזים (הטעייה) ויש להורות על השבת התמורה ששולמה בסך של 1,600,000 ש"ח.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי להידרש לטענה כי מתקיימים במקרה זה אף יסודות העושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים ועוולת התרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין (שכידוע, נטל הוכחתה הוא גבוה במיוחד).

(3) האם יש מקום לחייב את אוהב ציון באופן אישי בהשבה?

התובע עותר לחייב את אוהב ציון בחיוב אישי מכוח שני מקורות נורמטיביים: (1) הרמת מסך לפי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999; (2) חיוב אישי של נושא משרה מכוח דיני הנזיקין.

אחד מעקרונות היסוד בדיני החברות מעוגן בסעיף 4 לחוק החברות ולפיו "חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד", וזאת בנפרד מבעלי מניותיה. בין החברה לבעלי המניות בה מפריד "מסך התאגדות" שאינו מאפשר לייחס לחברה חובות וזכויות של בעל מניות בה, ולהיפך. סעיף 6 לחוק החברות קובע את החריג לכלל, ומאפשר לבית המשפט להרים את מסך ההתאגדות במקרים שבהם נעשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה כדי לחמוק מאחריות אישית. על מאפייני דוקטרינת הרמת המסך והנטלים בהוכחתה עמדתי בהרחבה בת"א (שלום ת"א) 78075-12-20 אליאס נ' עדי חושן, פסקאות 50-43 (26.10.2023).

אין מחלוקת כי אושרת היא הבעלים הרשום של החברה. הואיל ואושרת מצויה בהליך חדלות פירעון, התביעה לא הוגשה כנגדה. ככל שהיה ניתן לתובע אותה, היה מקום לברר האם מתקיימת עילה להרמת מסך בינה ובין החברה. אולם, כאמור, התביעה שהוגשה כנגדה נמחקה, בין היתר לנוכח עיכוב ההליכים.

אין מחלוקת שאוהב ציון אינו הבעלים של החברה ואינו בעל מניות בה. לטענת הנתבעים אוהב ציון הוא עובד שכיר של החברה. לתמיכה בטענה זו צורפו תלושי שכר על שמו. אם כן, לשם ביצוע הרמת מסך כנגד אוהב ציון נדרש תחילה לקבוע עובדתית כי הוא הבעלים האמיתי של החברה. ככל שזה יוכח, בשלב השני יהיה מקום לבחון האם קיימת עילה להרמת מסך.

מחומר הראיות עולה כי אוהב ציון אכן שימש כבעל תפקיד מרכזי ומשמעותי מאוד בחברה: הוא אישר זאת בחקירתו הנגדית והגדיר עצמו כ"דמות משפיעה" בחברה (עמ' 39, שו' 1); כמי ששימש כפרזנטור של החברה וכמנהל טכנולוגי (עמ' 33, שו' 16); הוכח כי אושרת בעצמה לא נכחה בפגישה עם שמואל, אלא אוהב ציון, שהסביר על המוצרים ועל ההשקעה (עמ' 29, שו' 11; עמ' 34 שו' 8).

גם תצהירו של גרוס מחזק את מעמדו של אוהב ציון כמי שהוצג בפני כל כמנהל וכבעלים של החברה, וכך נכתב שם: "כל עובדי החברה ידעו כי אוהב ציון הינו המנהל והבעלים, היזם, הראש הקריאטיבי של כל פיתוח האפליקציות וברור היה לכל שעל פיו יישק דבר. אוהב ציון היה האיש אשר גייס את כל עובדי החברה הבכירים, הנחה אותנו ואף קבע את שכרנו" (סע' 25 לתצהיר גרוס).

אם כן, לנוכח התשתית העובדתית שהוכחה, ניתן לקבוע שאוהב ציון הוא הרוח החיה בחברה ולא אושרת (שבחקירתה הנגדית התרשמתי כי ההיכרות והידע שלה עם החברה, הן בצד הפיננסי והן בצד הטכנולוגי, אינם מן גבוהים). לצד זאת, בנסיבות מקרה זה, אין צורך להכריע בטענה להרמת מסך, הואיל ודי בכך שהוא בעל מעמד בכיר בחברה – עובדה שאין לגביה מחלוקת – כדי להטיל עליו אחריות אישית כנושא משרה בחברה. זאת, על בסיס התשתית העובדתית שהוכחה הקושרת אותו באופן אישי וישיר להתרחשויות העומדות בבסיס התביעה.

חיוב אישי של נושא משרה הוא חריג לעקרון המשפטי הכללי שיש להפריד בין החברה לבין נושאי המשרה ועובדיה. עם זאת, לפי סעיף 54(א) לחוק החברות ולפי סעיף 252(ב) לחוק החברות נושא משרה בחברה יחול לחוב באחריות אישית בעצמו, אם יוכח שנושא המשרה עיוול כלפי הניזוק בעצמו. קרי: שמתקיימת חובת זהירות של נושא המשרה כלפי הניזוק, שהחובה הופרה, ושמתקיים קשר סיבתי בין ההפרה ובין הנזק (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 700 (1994)).

בע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 792-791 (1997) עמד בית המשפט העליון על העקרונות המנחים בהטלת אחריות נזיקית על מנהל כאורגן בתאגיד, וכך נקבע שם:

"בדומה להטלת אחריות נזיקית על מנהל בתאגיד על בסיסים אחרים, גם כאן נדרש כי יתקיימו בנושא המשרה באופן אישי כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות נזיקית. בכלל זה נדרש, כי נושא המשרה יחוב לנפגע חובת זהירות אישית. חובת זהירות אישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד [...] ונדרשים נתונים נוספים המגבשים את חובת הזהירות האישית שלו [...]

[]לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה. מבלי למצות, עשויה להיות בהקשר זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נשוא ההתקשרות, עליה סמך הצד השני להתקשרות [...] חובות מקצועיות של המנהל, המבוססות על מיומנות מקצועית שלו – למשל, כרופא, עורך דין או מתכנן [...] או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסויים את אמונו ובטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי [...]

יישום אמות מידה אלו בענייננו מביא למסקנה כי התשתית העובדתית שהוכחה מבססת אחריות נזיקית של אוהב ציון לנזק שנגרם לשמואל. הוכח כי אוהב ציון היה בכיר בחברה, גם לפי הגדרתו הוא היה "המוח" ו"הפנים" מאחורי החברה, הוא היה הוגה הרעיון, אחראי על הפיתוח, והיה מעורב בפעילות החברה באופן צמוד. אוהב ציון התראיין באמצעי התקשורת על החברה ועל ההשקעה, הוא זה שפגש את שמואל, הסביר לו על ההשקעה, הציג לו את המקום והקרין לו פרזנטציה ארוכה בווידאו שהוכנה על ידו. כמו כן, שמואל הוקסם מדבריו של אוהב ציון, מהאישיות הכריזמטית שלו מהביטחון הרב שהוא השרה ומההבטחות שהוא פיזר.

אם כן, ולסיכום חלק זה: הוכח שאוהב ציון באופן אישי הציג בפני שמואל את המצגים שגרמו לו להשקיע בחברה. הוכח כי ההחלטה של שמואל להשקיע בחברה התקבלה מיד לאחר הפגישה עם אוהב ציון ובעקבות התרשמותו והאמונה שלו למצגים שהוצגו לו על ידי אוהב ציון באופן אישי. משהתברר אפוא כי מצגים אלו היו מצגי שווא מטעים, אוהב ציון חב באופן אישי על הנזק שנגרם. זאת, גם אם מצגי השווא הוצגו בשם החברה וגם אם ההתקשרות בהסכם הייתה מול החברה.

אם כן, ולנוכח המכלול, יש מקום לחייב את הנתבע 2 באופן אישי ברשלנות בגין מצגי השווא שהציג ועליו לפצות את שמואל בגין מלוא סכום ההשקעה שהפסיד, בסך של 1,600,000 ש"ח.

סוף דבר

מכל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת במלואה וניתנים סעדים כדלקמן:

א.הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע סך של 1,600,000 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (10.4.2022) ועד מועד התשלום בפועל (אמנם התבקש לפסוק הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלום התמורה, אולם סכום זה לא שוערך בכתב התביעה ולא שולמה בגינו אגרה ומשכך אין לפסוק אותו).

ב.כמו כן יישאו הנתבעים במלוא הוצאות התובע בסך של 42,646 ש"ח וכן בשכר טרחת בא כוחו בסך של 90,000 ש"ח. סכום זה נגזר מהסך הכולל שנפסק ומבטא את היקף ההשקעה שנדרש התובע להשקיע בהוכחת תביעתו, בשים לב לעילות התביעה.

ג.הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יישאו ריבית פיגורים כחוק מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תוך 60 יום ממועד המצאת פסק הדין.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, בג' אב תשפ"ד, ב07 אוגוסט 2024, בהעדר הצדדים.