לפני תביעת פיצויים שהגישה התובעת, תושבת המועצה המקומית דבוריה (להלן – המועצה), נגד המועצה, בגין נזק גוף שנגרם לה עקב נפילתה בבור בכביש הסמוך לבית מגוריה.
המישור העובדתי:
1.התובעת ילידת 8.3.1950.
2.לפי הנטען בכתב התביעה, ביום 22.9.09 בסביבות השעה 9:00, לאחר שהתובעת יצאה מביתה בדרכה לקופת החולים הסמוכה, רגלה נתקלה בבור בכביש עליו פסעה. עקב כך היא נפלה ונחבלה קשות בידה.
3.התשתית הראייתית שהוצגה על-ידי התובעת כללה את עדותה שלה, את עדות בעלה וכן את עדותו של שכן בשם ח' א' כ' (להלן – ח'). כמו-כן הוצגו תמונות של הבור בכביש שצולמו על-ידי בעלה של התובעת.
4.בתצהיר עדותה הראשית חזרה התובעת על גרסתה בכתב התביעה לפיה היא נפלה בעת שהלכה על הכביש ורגלה נתקלה בבור שנפער בו. עוד נאמר בתצהיר, כי לצד הכביש האמור אין מדרכות להולכי רגל, וכי ביום האירוע – שהיה יום חג – חנו מכוניות לצד הכביש, ולפיכך התובעת נאלצה ללכת על הכביש עצמו ולא בשוליו. התובעת ציינה כי הבור בו נתקלה רגלה הינו בעומק של כ- 15-20 ס"מ וקוטרו כ- 50 ס"מ.
5.ח', העד מטעם התובעת, העיד כי הוא מתגורר בסמוך לביתה של התובעת. ביום האירוע הוא ישב במרפסת ביתו. לדבריו, הוא ראה את התובעת יוצאת מביתה, פוסעת בכביש ונופלת ארצה לאחר שנתקלה בבור במקום (עמ' 17, ש' 10-16). הוא ירד מביתו וחש לעזור לה, כאשר באותה עת הגיעה אליה אף בנה ופינה אותה מהמקום (עמ' 17, ש' 7-8, 24).
6.בעלה של התובעת העיד כי לא ראה את הנפילה עצמה, אלא פגש בתובעת לאחר שנפגעה. הוא הציג תמונות שצולמו על-ידו, חלקן – בהן נראה הבור בכביש - צולמו מספר חודשים לאחר האירוע, וחלקן – בהן נראה הכביש לאחר שתוקן תוך שניתן להבחין בבירור בתיקון עצמו – צולמו על-ידו בשנת 2011. לפי דבריו בחקירתו הנגדית, ביום האירוע היה הבור בכביש באותו מצב כפי שהוא נראה טרם התיקון בתמונות שהוצגו. עוד העיד כי פנה למועצה לאחר האירוע על מנת שהבור בכביש יתוקן, כשלעניין זה צורפו מכתבים ששלח למועצה.
7.לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בראיות שהוגשו, אני רואה לקבל את גרסת התובעת באשר לנסיבות בהן נפגעה. לעניין זה אני מוצאת את עדויות התובעת והעד מטעמה כראויות לאמון. התובעת העידה בפרוטרוט אודות ההתרחשות שגרמה לפגיעתה, המחישה בתמונות שהוצגו את מקום הנפילה והבור בכביש, ובעדותה לא נפלו סתירות או פרכות ביחס לנקודות מהותיות למחלוקת. עדותה נתמכת בעדותו של ח', שהוא עד אובייקטיבי שעדותו היתה ברורה ומשכנעת, ואשר העיד כי ראה את התובעת בעת שנפלה. אינני מוצאת ממש בהסתייגויות שהועלו על-ידי הנתבעת באשר למהימנות עדותם של השניים, כפי שיפורט להלן.
8.הנתבעת טוענת לסתירה בין עדות התובעת ובעלה ועדותו של ח' באשר למיקום ביתו של האחרון. כל השלושה נשאלו בחקירתם הנגדית אודות מיקום ביתו של ח' ונתבקשו לסמן זאת על גבי התמונות שהוצגו מטעם התביעה. התמונה שהוצגה לעדים היא תמונת הכביש, מבלי שהוצגה תמונה מלאה של האזור והמיקום של הבתים עצמם, וסימון הכיוונים נעשה באופן כללי בהתייחס לכביש. אף שלכאורה קיים שוני בין הכיוונים עליו הצביעו ח' והתובעת ובעלה, אינני סבורה כי יש בכך כדי להשליך על מהימנות העדים, ובהחלט סביר כי הדבר נבע מבלבול בשל האופן החלקי בו נראה אזור המגורים בתמונה. אין מדובר בנקודה מהותית למחלוקת ואינני רואה להסיק מכך מסקנה כלשהי לחובת מהימנות התובעת.
9.הנתבעת טוענת עוד כי גרסתה של התובעת בדבר סיבת הנפילה איננה מתיישבת עם הגרסאות שנרשמו מפיה בעת קבלתה לטיפול רפואי. לעניין זה מפנה הנתבעת לטופס ההפניה מקופת החולים לבית החולים מיום האירוע, בו נרשם "לדבריה נפלה ונחבלה ביד שמאל", ולאמור בתעודת השחרור מבית חולים העמק בה נרשם: "לדבריה נפלה יום לפני קבלתה לרחוב, ונחבלה בשורש כף יד שמאל". דין הטענה בעניין זה להידחות. הרישום במסמכים הרפואיים משתלב עם גרסת התובעת בדבר נפילתה ברחוב. לכל היותר ניתן לראות ברישומים הנ"ל כניטרליים מבחינת אישוש או הפרכת הגרסה בדבר נפילה בשל בור, אך בוודאי אין לראות בהם בנסיבות המקרה דנן משום כרסום בגרסת התובעת הנתמכת כאמור בעדותו של עד ראיה שעדותו מהימנה.
10.גם את טענות הנתבעת בדבר הסתירה בין דברי התובעת בדבר פינוייה לבית החולים מיד לאחר הפגיעה, לעומת העולה מתעודת השחרור מבית החולים בדבר אשפוזה יום לאחר האירוע, אינני רואה לקבל. המועד בו נפגעה התובעת ברור והוא נלמד מטופס ההפניה לביה"ח שניתן לה בקופת חולים ביום 22.9.09. ההפנייה לביה"ח מיום זה שהוצגה ע"י התובעת מתיישבת עם גרסה כי היא התקבלה בבית החולים ביום הנפילה. טענתה בחקירתה הנגדית כי ביום האירוע ידה גובסה, היא שוחררה לביתה והגיעה פעם נוספת לבית החולים למחרת ואז אושפזה לניתוח, מתיישבת עם הרישום בתעודת השחרור שניתנה על-ידי המחלקה האורתופדית בבה"ח בה אושפזה התובעת ביום 23.0.09; ממנו עולה כי במיון בוצע ניסיון שחזור סגור של השבר וקיבוע בגבס, ולאחר שבביקורת הסתבר כי העמדה לא טובה התובעת אושפזה ונותחה. התובעת לא הציגה אומנם את התיעוד רפואי מקבלתה במיון ביום האירוע, ברם אינני סבורה כי יש בכך בנסיבות דנן כדי להשמיט את הבסיס תחת עדותה בדבר השתלשלות הטיפול בה שהינה סבירה לגופה לנוכח המתואר לעיל.
11.הנתבעת טוענת בנוסף לפער בין האמור בכתב התביעה לבין גרסתה של התובעת בתצהיר העדות הראשית שלה, בכך שבתביעה לא צויין כי לצד הכביש חנו מכוניות דבר שמנע הליכה על שולי הכביש. לטענת הנתבעת, מדובר בהרחבת חזית ומכל מקום יש בכך כדי להחליש את מהימנות הגרסה נוכח המועד המאוחר של העלאת הטענה. אינני מקבלת הטענה על שני פניה. אין מדובר בהרחבת חזית, שכן העובדות המהותיות המקימות את עילת התביעה עצמה פורטו בכתב התביעה. גם ברמת מהימנות הגרסה אינני רואה בכך נתון בעל משקל בענייננו, בין היתר בשים לב לכך שהטענה בדבר חניית מכוניות באזור הינה סבירה לגופה נוכח מאפייני המקום כפי שהם נראים בתמונות - כביש צר למדי, בטבורו של אזור מגורים ובצמוד לבתי מגורים, כאשר האירוע עצמו התרחש בשעת בוקר. גם את טענת הנתבעת בדבר אי-העדת עדים רלוונטיים, הם בניה של התובעת אשר חשו לעזרתה לאחר הנפילה, אין לקבל; אין כל טענה כי הבנים ראו את התובעת נופלת, כך שעדותם יכולה להתייחס רק לעצם פגיעתה של התובעת ומקום המצאה, ברם לעניין זה די בעדות ח' ובעלה של התובעת, ואין הכרח בהצגת עדותם של בני משפחה נוספים ביחס לאותה נקודה.
12.סיכומם של דברים עד פה - אני מקבלת את גרסתה של התובעת, הנתמכת בעדותו של ח', כי היא נפגעה בעת שרגלה נתקלה בבור בכביש עליו פסעה בסמוך לביתה.
13.על רקע התשתית העובדתית שלעיל, יש לבחון האם הנתבעת חבה בחבות נזיקית כלפי התובעת בגין פגיעתה. על חובת הזהירות המושגית של רשות מקומית בהפעלת סמכותה ואחריותה לדאוג לתחזוקה תקינה ובטיחותית של תשתיות ציבוריות בתחומה, לרבות כבישים ומדרכות, אין צורך להכביר מילים והדברים הם בגדר הלכה מושרשת. השאלה בה יש להתמקד הינה האם קיימת חובת זהירות קונקרטית בנסיבות הספציפיות של ענייננו.
14.אמת המידה העיקרית ביחס אליה נבחנת שאלת חובת הזהירות הקונקרטית היא אמת מידה של צפיות. ככלל, כאשר מדובר בנזק שהנתבע יכול וצריך היה לצפות אותו באורח סביר, קמה לגביו חובת זהירות קונקרטית (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז(1) 113). בהקשר ענייננו, מדובר באותם סיכונים הניתנים לצפייה מראש, אשר בה בעת אין לראותם בגדר סיכונים רגילים "וטבעיים" להליכה ברחובותיה של עיר אשר אינם מצמיחים חבות נזיקית.
15.כפי שפורט לעיל, התובעת צירפה תמונות של הבור בכביש, אשר צולמו על-ידי בעלה. אמנם אין מדובר בתמונות מיום האירוע ברם עדי התביעה, שכאמור מצאתי עדותם כמהימנה, העידו כי זהו היה מצב הדברים בשטח אף ביום האירוע. עיון בתמונות מעלה שני נתונים משמעותיים לענייננו. האחד, מדובר בכביש שאין לצדו מדרכה להולכי רגל. הכביש עצמו נחזה להיות צר למדי והוא מצוי בלב שכונת מגורים כך שהבתים צמודים לכביש. בנסיבות אלה, האפשרות שהולכי רגל יפסעו על גבי הכביש עצמו היא בגדר אפשרות סבירה ביותר שהנתבעת יכולה וצריכה היתה לצפות אותה. השני, מדובר בבור של ממש שנפער בכביש, והתמונות הולמות את תיאור התובעת והעדים מטעמה בדבר גודלו (עומק של בין 15-20 ס"מ וקוטר של כ- 50 ס"מ). בור מעין זה מהווה מפגע בטיחותי ממשי, שניתן לצפות כי ההולך במקום יפגע בגינו. ולא ניתן לראות במכשול מעין זה משום סיכון "טבעי" או "רגיל" הנלווה לשימוש בדרך. המסקנה משילוב נתונים אלה היא, איפוא, כי הנתבעת חבה חובת זהירות קונקרטית כלפי ההולכים במקום ביחס לפגיעה בגופם בשל המפגע הבטיחותי בכביש בדמות הבור שנפער בו.
16.נותרה השאלה האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות המוטלת עליה, דהינו, האם התרשלה. הנתבעת לא הציגה מטעמה ראיות כלשהן, ובכלל זה לא הציגה ראיות באשר לצעדים בהם נקטה למניעת הסיכון שהתממש בענייננו. משהוכח מפגע בטיחותי בתחום העיריה לגביו חבה היא חובת זהירות מושגית וקונקרטית, ואילו העיריה לא טענה (לא כל שכן הוכיחה) דבר באשר לסבירות פעולותיה בהקשר זה, נותרת המסקנה כי בהימנעותה לפעול להסרת הסיכון הקיים במקום, היא התרשלה (ראו: ע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343; ע"א 4195/98 שי נ' עיריית נתניה (פורסם במאגרים) (1999).
17.המסקנה היא כי הנתבעת חבה ברשלנות כלפי התובעת בגין פגיעתה.
אשם תורם:
18.הנתבעת טוענת כי ככל שיקבע כי חלה עליה אחריות נזיקית, יש להטיל אשם תורם על התובעת.
19.סבורני כי אכן יש לקבוע אשם תורם לתובעת בענייננו. אינני רואה יסוד לטענה בדבר הטלת אשם תורם בשל עצם ההליכה על הכביש, וזאת בשים לב לנתוני המקום, כפי שהם נראים בתמונות שהוצגו, בהיעדר תשתית מדרכות להולכי רגל ומשמדובר בכביש צר למדי. כאמור לעיל, אף מצאתי כמהימנה את עדות התובעת בדבר חניה של רכבים בשולי הכביש באופן שהגביל הליכה בשוליו. מנגד, כפי שעולה בבירור מעדותה של התובעת, היא היתה ערה ומודעת היטב לקיומו של הבור בכביש, כאשר מדובר בדרך שמובילה הישר לביתה ובנקודה סמוכה לבית, כך שהדעת נותנת כי היא עושה בה שימוש תדיר ויום-יומי. כפי שצויין, הבור הוא בעל ממדים ממשיים ונראים לעין, והאירוע עצמו אירע באור יום. בנסיבות אלה, היה על התובעת לתת את דעתה ולהיזהר בהליכתה, על מנת להימנע מהתקלות במפגע הקיים במקום ואשר מוכר לה היטב.
20.בנסיבות שפורטו לעיל, אני מוצאת להעמיד את האשם התורם של התובעת על שיעור של 30%.
הפגיעה והנכות הרפואית:
21.בעקבות התאונה אובחנה התובעת כסובלת משבר תוך מפרקי עם אנגולציה ולארית ביד שמאל.
22.ביום 23.9.09 נותחה התובעת, בוצע שחזור של השבר וקיבוע באמצעות פלטה. לאחר הניתוח היתה התובעת מאושפזת עד יום 26.9.15.
23.לאחר שחרורה מבית החולים היתה התובעת נתונה במעקב רפואי ממושך. במהלכו היא התלוננה על מגבלות וכאבים קשים. הועלתה אבחנה של תסמונת crps, והתובעת טופלה בין היתר במרפאת כאב. התובעת עברה מספר רב של טיפולי פיזיוטרפיה.
24.לכתב התביעה צירפה התובעת חוו"ד רפואית של ד"ר עאוני יוסף, לפיה נותרה לה נכות צמיתה בשיעור 50%. הנתבעת הגישה חוו"ד נגדית של ד"ר חביב אלל גאזי, לפיה נכותה של התובעת כתוצאה מהתאונה עומדת על 15%.
25.נוכח הפער בין חוות הדעת מונה בהסכמת הצדדים מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר רופמן (להלן – המומחה). המומחה קבע בחוות דעתו כי נכותה הצמיתה של התובעת הינה בשיעור 30%. בחוות דעתו ציין המומחה כי קיימת הגבלה קשה מאוד בכל תנועות שורש כף היד, למעט תנועת הפרונציה, וכן קיים קיצור קשה של הגידים המיישרים לאצבעות 2-5, כך שבפועל נותר חוסר אפשרות מוחלטת לסגירת אצבעות כף היד ואחיזת חפצים כלשהם ביד שמאל. המומחה ציין עוד, כי מבחינת תפקודית לא ניתן לעשות כל שימוש ביד שמאל והיא למעשה "לא קיימת", באופן שתפקודית המצב די דומה לקטיעת כף היד.
26.הצדדים לא זימנו את המומחה לחקירה, ולפיכך האמור בחוות דעתו לא נסתר. בהתאם לכך אני קובעת כי הנכות הרפואית של התובעת הינה בשיעור 30% ולפי המפורט בחוות דעת המומחה.
הנזק:
27.התובעת היתה בת 59 בעת שנפגעה, והיא בת 65 היום. אין חולק כי התובעת הינה עקרת בית ולא עבדה עובר לתאונה. בנסיבות אלה, הפיצוי שהתובעת מבקשת לפסוק לה הוא בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, הוצאות וכאב וסבל.
עזרת צד ג':
28.אין חולק כי התובעת לא שילמה עבור עזרת צד ג' שניתנה לה לאחר התאונה ועד היום. עם זאת, עולה מעדותה ומעדות בעלה, באופן המתיישב באופן סביר עם הנתונים האובייקטיביים של הפגיעה, כי היא נדרשת לעזרה מיוחדת של בני משפחתה שעולה על עזרה רגילה הניתנת בין בני משפחה. כפי שנפסק לא אחת, הניזוק זכאי לפיצוי בגין עזרה מסוג זה.
29.לעניין הערכת היקף העזרה שהתובעת נזקקת ותזקק לו, יש לתת את הדעת למספר שיקולים. הפגיעה בתפקוד יד שמאל של התובעת היא קשה ומהותית, כפי שעולה מחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, כאשר למעשה התובעת איננה יכולה להפעיל כף יד זו כלל. במובן זה הנכות הרפואית איננה משקפת את מלוא החומרה התפקודית ביד. מדובר ביד שאיננה היד הדומיננטית, אולם בכל הנוגע לתפעול משק הבית ברי כי התובעת מוגבלת בפעולותיה בשל חוסר היכולת להפעיל כף יד זו, וזקוקה לעזרה ממשית. בהקשר זה יש לתת את הדעת גם לכך שילדיה של התובעת בגירים ולפיכך משק הבית הינו מוגבל בהיקפו. בכל הנוגע לתפקוד האישי, סביר כי התובעת זקוקה לעזרה נקודתית אם כי בהיקף מוגבל שכן לא סביר להניח שהיא זקוקה לעזרה סיעודית של ממש.
30.בהינתן מכלול השיקולים שלעיל אני רואה להעריך את העזרה הנדרשת לתובעת בעבר כדלקמן:
ביחס לתקופה של שנה לאחר הפגיעה, אני רואה להעריך את העזרה לה נזקקה התובעת בהיקף של 2,500 ₪ לחודש, כך שהפיצוי (כולל ריבית מאמצע התקופה) הינו בסך 32,000 ₪.
מתום המועד הנ"ל ועד היום אני מעריכה את העזרה לתובעת בהיקף של 1,500 ₪ לחודש, כך שהפיצוי (כולל ריבית מאמצע התקופה) הינו בסך 87,000 ₪.
סה"כ הפיצוי לעבר הוא בסך 119,000 ₪.
31.את עזרת צד ג' לעתיד לה תזדקק התובעת אני מעריכה בהיקף של 1,500 ₪ לחודש בהתאם לאמור לעיל, ולפיכך הפיצוי לתובעת לאחר היוון לגיל תוחלת החיים, הינו בסך 260,000 ₪.
32.סה"כ הפיצוי בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד הוא בסך 379,000 ₪.
כאב וסבל:
33.בשים לב לנתוני הפגיעה, הנכות שנותרה ונתוני התובעת, אני פוסקת פיצוי בגין כאב וסבל בסך 150,000 ₪.
הוצאות:
34.התובעת טוענת להוצאות שונות שנגרמו לה, אולם לא צירפה קבלות לביסוס טענות אלה.
35.כידוע, הוצאות הינן בגדר ראש נזק מיוחד שיש להוכיחו בראיות, ואילו בענייננו לא הוגשו כאלה. כן לא הוצגה כל תשתית לטענה בדבר צורך בטיפולים רפואיים כלשהם לעתיד. עם זאת, נוכח מהות הפגיעה ומשך המעקב הרפואי שהתובעת נדרשה לו, סביר כי היא נדרשה להוצאות מוגברות בעיקר בחודשים שלאחר הפגיעה, לרבות לצורך נסיעות. בנסיבות אלה אני רואה לפסוק לה פיצוי גלובלי בסך 5,000 ₪.
סה"כ הנזק:
36.סיכום הנזק הוא:
בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד – 379,000 ₪.
בגין כאב וסבל – 150,000 ₪.
בגין הוצאות – 5,000 ₪.
סה"כ: 534,000 ₪.
37.לאחר ניכוי אשם תורם בשיעור 30%, הפיצוי עומד על סך 374,000 ₪ (מעוגל).
סיכומם של דברים:
38.התביעה מתקבלת.
39.אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך 374,000 ₪. כן תשלם הנתבעת לתובעת החזר האגרה ששולמה ועלויות חוו"ד הרפואיות (המומחה מטעם התובעת ומהמומחה מטעם בית המשפט), משוערכים להיום, וכן שכ"ט עו"ד בסך 23.6% מהפיצוי שנפסק (כולל מע"מ).
40.הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין עד מועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים
ניתן היום, י"ט תמוז תשע"ה, 06 יולי 2015, בהעדר הצדדים.
