1.לפניי תביעה לפיצוי בגין נזק-גוף שהוסב לתובעת עקב נשיכת כלב בתאריך 5.4.2014. המחלוקת העיקרית בתיק זה נוגעת בשאלה אם הכלבה שנשכה את התובעת היא כלבתם של הנתבעים.
2.התובעת, ילידת שנת XX, מתארת בתצהירה כי ביום 5.4.2014, בשעה 19:00 לערך, היא טיילה עם כלבהּ (מסוג "פינצ'ר") לכיוון חוף הים בעיר ראשון לציון. לפתע, כך לדבריה, כלבה מסוג לברדור מעורב הגיעה בריצה מכיוון החניה, תוך שהיא נובחת וחושֹפת את שיניה; הכלבה ניסתה לקפוץ לעבר הכלב של התובעת, והתובעת ביקשה לבלום זאת עם היד; כך ננשכה (באזור המרפק). הטלפון הנייד של התובעת נפל על הקרקע ונשבר. התובעת, כך לגרסתה, הדפה את הכלבה עם הרגל ונסה עם כלבהּ לתחנת דלק קרובה, שם עבד באותה עת בעלהּ.
3.עוד מתארת התובעת, כי לאחר שהבעל עטף את היד המדממת יצאו השניים לאתר את הכלבה הנושכת, ואמנם מצאו אותה בקרבת מקום הנשיכה. או-אז החלו לעקוב אחר הכלבה וזו, בשלב מסוים, ניסתה גם לתקוף את הבעל – אך הוא הדף אותה באמצעות אבנים. על-פי גרסתה של התובעת, היא ובעלהּ פגשו בדרך עוברי אורח, אשר כיוונו אותם לביתם של בעלי הכלבה.
4.בהגיעם לבית, תוך שהם עוקבים אחר הכלבה, צלצל הבעל בפעמון השער. לטענת התובעת, הנתבע 1 ובנו יצאו, אישרו כי הכלבה שייכת להם והתנצלו על כך שהשער נותר פתוח והכלבה נמלטה. הנתבע 1 אף מסר כי יכסה את הנזקים שנגרמו. בעלה של התובעת והנתבע 1 החליפו ביניהם פרטי התקשרות.
5.משם פנו התובעת ובעלה לטיפול רפואי. לטענת התובעת, כעבור מספר ימים הזמין הנתבע 1 את התובעת ואת בעלהּ לביתו, ובפגישה ביקש כי לא ינקטו בהליכים ולא יפנו למשטרה, תוך שהוא מציין כי הכלבה נשכה גם את חמותו. בהמשך, כך לטענת התובעת, היו שתי היתקלויות נוספות בכלבתם של הנתבעים. כך, ביום 18.4.2018 הכלבה רדפה אחר התובעת וזו-האחרונה הדפה אותה באמצעות אבנים; ולאחר מספר ימים הכלבה שוב תקפה את התובעת ונשכה את כלבהּ. הכלב של התובעת הובא לווטרינר, והנתבע 1 שילם עבור הטיפול.
מטעם התובעת הוגש גם תצהיר עדות ראשית של בעלהּ, המתאר באופן דומה את חלקו בהשתלשלות העניינים.
6.מטעם הנתבעים הוגש תחילה תצהירו של הנתבע 1, אולם הלה לא התייצב לישיבת ההוכחות שהייתה קבועה ליום 29.1.2018, והתברר כי אינו שוהה בארץ. בשל כך נקבע מועד חדש להוכחות, ובהמשך ביקשו הנתבעים לדחות את מועד הדיון לתאריך רחוק יותר, או לחלופין לאפשר הגשת תצהיר של הנתבעת 2 חלף התצהיר של הנתבע 1. לבקשה זו-האחרונה מצאתי לנכון להיעתר, וכך היה: הוגש תצהיר של הנתבעת 2, הדומה בעיקרו לתצהירו של הנתבע 1.
7.על-פי גרסתם של הנתבעים, באחד הערבים בשנת 2014 הגיע לביתם בעלה של התובעת, וטען כי כלבתם תקפה את רעייתו ואת כלבו. לטענת הנתבעים, נאמר לבעלה של התובעת כי הדבר איננו נכון ואיננו אפשרי – הכלבה אינה יכולה לצאת מן הבית לבדה, ומדובר בכלבה בעלת מזג נוח שמעולם לא תקפה איש. עוד באותו הערב הגיע שוב בעלה של התובעת לביתם של הנתבעים – הפעם עם התובעת עצמה ביד חבושה. התובעת ובעלה, כך לפי גרסתם של הנתבעים, הבהירו כי אין להם דרישות למעט תשלום עבור תיקון הטלפון הנייד ו"כסף לווטרינר". הנתבע 1 החליט לשלם (חרף התנגדותה של הנתבעת 2), נוכח האיום של התובעת לפנות לשירות הווטרינרי.
8.הנתבעים, כאמור, גורסים כי הכלבה שברשותם לא ביצעה את הנשיכה. הם מוסיפים ומציינים בהקשר זה, כי לא נמצאו אצל הכלבה סימנים כלשהם שנשכה מאן דהוא, וכי בכניסה לביתם מותקן שער חשמלי והכלבה אינה יכולה להיכנס ולצאת בכוחות עצמה. חששם של הנתבעים – כך לדבריהם – היה כי אם תפנה התובעת בתלונה לשירות הווטרינרי, עלולה הכלבה להיות מועברת להסגר וזאת אף בטרם בירור העובדות. חשש זה, לטענת הנתבעים, הוא שהיה מונח בבסיס נכונותם לשלם סכום של כמה מאות ₪. הנתבעים מכחישים כי התנצלו בפני התובעים על כך שהכלבה נמלטה, וכן שוללים כי הכלבה נשכה את החמות. "באזור שבו אנו גרים ישנם כלבים רבים" – כך מסיימת הנתבעת 2 את תצהירה – "חלקם דומים עד כדי זהות לכלבה שלנו... והרבה כלבים משוטטים".
9.ביום 1.5.2018 התקיים דיון ההוכחות שבו העידו התובעת, בעלהּ, הנתבעת 2 וכן ד"ר יקיר, הווטרינר שטיפל בכלב של התובעת. בסיום הדיון סיכמו באי-כוח הצדדים את טענותיהם. לאחר שבחנתי את חומר הראיות שלפניי, שמעתי את העדויות מטעם הצדדים והתרשמתי באופן בלתי-אמצעי ממהימנותן, ולאחר ששקלתי את מכלול טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.
10.כאמור, המחלוקת בתיק זה מתמקדת בסוגיה עובדתית אחת מרכזית: האם הכלבה של הנתבעים היא-היא שנשכה את התובעת בתאריך 5.4.2014. ודוק: אין מחלוקת, ומכל מקום עולה בבירור מהעדויות ומהמסמכים, כי התובעת אכן ננשכה על-ידי כלב בתאריך האמור (ראו גם דברי באת-כוח הנתבעים בעמוד 29 לפרוטוקול שורה 16). כמו-כן, הנתבעים אינם טוענים בסיכומיהם כי אין להטיל עליהם אחריות אף אם יימצא כי כלבתם היא זו שנשכה את התובעת. ואמנם, הוראת סעיף 41א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) אינה מותירה ספק של-ממש בעניין זה. לא נותר אלא להכריע בסוגיית זהותו של הכלב הנושך.
11.על-יסוד חומר הראיות בכללותו – מה שיש בו ומה שאין בו – שוכנעתי במאזן ההסתברויות כי כלבתם של הנתבעים היא שתקפה את התובעת ואת כלבהּ. ביסוד מסקנה זו מונחים כמה שיקולים עיקריים.
12.ראשית, מצאתי את עדותה של התובעת מהימנה. התרשמתי, כי התובעת העידה כפי שחוותה וזכרה את האירועים, ולא נתגלו סתירות או פרכות מהותיות בעדותה. אמת, התובעת לא שמרה על קשר-עין רציף עם הכלבה לאחר התקיפה, שכן לאחר האירוע היא שמה פעמיה לתחנת הדלק שבה עבד באותה עת בעלהּ, והשניים חזרו יחדיו לאזור האירוע. אולם, אני מקבל את עדותה של התובעת כי בהגיעם למקום היא זיהתה את הכלבה שנשכה אותה.
13.לגבי עדותו של הבעל, לא נעלמה מעיני העובדה כי במהלך החקירה הנגדית הוא הוסיף כמה פרטים, אשר לא צוינו בתצהיר העדות הראשית. כך למשל, העד סיפר בחקירתו כי הלך עם התובעת לחפש את הכלבה-הנושכת לאחר ששוחח עם העירייה ועם המשטרה; כי לכלבה הייתה "בנדנה ורודה"; וכי לאחר שעקב יחדם עם התובעת אחר הכלבה, אחד השכנים ברחוב כיוון אותם לבית הספציפי שבו גרים הבעלים. עם זאת, חשוב לציין כי לא מצאתי שמדובר בסתירות מהותיות, אלא בעיקר בעיבוי הגרסה העובדתית על-דרך של הוספת פרטים. אמת, מן הראוי היה שפרטים אלה ייכללו בתצהיר, אולם – וזה העיקר – במקרה דנן לא התרשמתי כי הדבר חותר תחת מהימנות הגרסה לגופה. עוד יודגש, כי אף שניתן למצוא הבדלים מסוימים בין עדות התובעת לבין עדות בעלה, הרי שלא מדובר בסתירות מהותיות או כאלה שאין להן הסבר מניח את הדעת, כגון חלוף הזמן; אדרבא, בעיקרו של דבר הייתה הלימה באופן שבו תיארו התובעת ובעלהּ את השתלשלות העניינים.
14.שנית, הנתבע 1, כאמור, לא התייצב למתן עדות, ותצהירו הומר – ברשות בית המשפט – בתצהירה של הנתבעת 2. אלא מאי? הנתבעת 2 מאשרת כי היא לא הייתה נוכחת במעמד החשוב ביותר: השיחה הראשונה בין התובעת ובעלה לבין הנתבע 1 ובנו, ביום האירוע (עמודים 24-23 לפרוטוקול). יודגש: על-פי גרסתם של התובעת ובעלהּ, כאשר הם הגיעו לביתם של הנתבעים, לאחר שזיהו את הכלבה ועקבו אחריה (מרחק קצר של כ- 50 מטרים), הם צלצלו בפעמון השער. הנתבע 1 ובנו יצאו החוצה, הכניסו את הכלבה פנימה, ואז התנהלה שיחה מחוץ לבית. באותו דין ודברים, כך לדברי התובעת ובעלהּ, הנתבע 1 התנצל על כך שהשער נותר פתוח והכלבה נמלטה. הוא אף ביקש שלא לדווח למשטרה ולעירייה. הנתבעת 2 כאמור לא נטלה חלק בשיחה ולא הייתה עדה לנאמר בה – כך גם לדבריה. אין זאת אלא, שלא הובאה לפניי כל עדות או ראיה שיש בה כדי לסתור את גרסתם של התובעת ובעלהּ בדבר תוכן השיחה עם הנתבע 1.
15.שלישית, אין מחלוקת כי הנתבעים הסכימו לשלם עבור הנזק לטלפון הנייד וכן עבור עלות הטיפול הווטרינרי שניתן לכלב של התובעת (ראו גם דו"ח טיפולים – נספח 2 לתצהיר התובעת: "הוצאת אבצס עקב נשיכה שולם ע"י הלקוח שנשך אותו"). עובדה זו, על פני הדברים, מצביעה על נכונות ליטול אחריות. עֵר אני להסבר שמסרה הנתבעת 2, שלפיו הנתבעים העדיפו לשלם סכום-כסף לא גדול, ולא להסתכן בכך שהכלבה תועבר להסגר. הגם שאיני מתעלם מהסבר זה, בסופו של יום לא שוכנעתי ממנו. בהקשר זה יצוין, כי לפי גרסתם של הנתבעים, כלבתם כלל לא יצאה מפתח הבית לבדה – לא באותו יום ולא בכל מועד אחֵר. הדעת נותנת, כי אילו גרסה זו הייתה נכונה, וכלבתם של הנתבעים אכן הייתה צמודה אליהם כל העת במעונם, הרי שלא היו נעתרים כך-סתם לדרישותיו של אדם זר, המתדפק בשעת ערב על דלתם וגורס כי כלבתם נשכה את רעייתו ואת כלבו לפני זמן קצר. בל נשכח, כי היה זה הנתבע 1 שהזמין את התובעת ואת בעלהּ לפגישה נוספת בביתו כדי "לסגור את העניין". בנסיבות המקרה, סבירה בעיני הרבה יותר גרסתם של התובעת ובעלהּ, שלפיה הכלבה של הנתבעים אכן הייתה מחוץ לבית, ללא השגחה, עד שצלצלו בפעמון הדלת, וזה היה הרקע לנכונותם של הנתבעים לשלם את ההוצאות.
16.רביעית, יש לציין כי בכמה נקודות שבהן גרסת התביעה עשויה הייתה לעורר סימני שאלה, דווקא נמצאו לה תימוכין. כך למשל, באת-כוח הנתבעים הקשתה על התובעת ועל בעלה, מדוע לא דיווחו על הכלבה לרשויות, אף לאחר שזו תקפה אותם בשנית ובשלישית. התובעת ובעלה הסבירו כי הם נענו לבקשתו של הנתבע 1, שחשש מפני העברת הכלבה להסגר. ואמנם, אין ספק כי הנתבעים התייראו מפני השֹמת הכלבה בהסגר. לדבריהם, זו הייתה הסיבה לכך שהסכימו לשלם עבור הטלפון השבור והטיפול הווטרינרי. שוכנעתי, כי הנתבע 1 אכן ביקש מהתובעת ומבעלה, בכל לשון של בקשה, להימנע מדיווח לרשויות. או טלו דוגמה נוספת: בעלה של התובעת נשאל לגבי הנסיבות שבהן פגש בנתבע 1 אצל הווטרינר, ומתשובתו עולה כי לא היה תיאום מראש בין השניים, אלא כשיצא מחדר-הווטרינר "הנתבע ישב בהמתנה" (עמוד 14 לפרוטוקול). לכאורה, מדובר בצירוף מקרים מוזר, אולם חומר הראיות מקהה את עוקצה של התמיהה. ראשית, אין מחלוקת שהנתבעים שילמו את עלות הטיפול. שנית, בעלה של התובעת ציין בתצהירו כי פגש בנתבע 1 כשהיה אצל הווטרינר (סעיף 9 לתצהיר), והנתבעים לא ביקשו לחלוק על כך בתצהיריהם. ושלישית, גם הווטרינר נשאל בעניין זה, וציין כי לדעתו הנתבע 1 אכן היה במרפאה בעת ששילם עבור הטיפול. יוּער במאמר מוסגר, כי בעלה של התובעת ציין שלמיטב זכרונו הווטרינר אמר לו שהנתבע 1 הגיע עם כלבתו לצורך עיקור. עם זאת, ועל אף שניתן היה אולי לנסות לקשור בין הבאת כלבה לעיקור לבין אירועים של בריחה מהבית וכד', בעלה של התובעת היה מאוד זהיר, והדגיש כי אינו בטוח באשר לסיבה שהנתבע 1 הגיע למרפאה. זהירות זו נזקפת לטובת מהימנותו. מכל מקום, יובהר כי עילת הגעתו של הנתבע 1 למרפאה לא לובנה, ואיני קובע בעניין זה כל ממצא.
17.כאן המקום להתייחס לעניין נוסף שעלה בדיון. באת-כוח הנתבעים הציגה לווטרינר מסמך (ככל הנראה בקשה לרישיון החזקת כלב). המסמך לא הוגש לבית המשפט, אך התרתי לשאול את העד שאלות לגביו. העד נשאל אם נכון שברובריקה של גזע נרשם "לברדור" בלבד – ואישר. עוד ציין העד, כי הכלב שנראה בתמונות שהציג לו קודם לכן בא-כוח התובעת (שגם הן לא הוגשו לעיוני), אינו לברדור אלא עשוי להיות לברדור מעורב. לכאורה, אילו היה מוכח כדבעי כי הכלבה של הנתבעים היא מגזע לברדור (טהור), הדבר עלול היה להצביע על קושי בגרסת התובעת, הגורסת כי מדובר בלברדור מעורב. אלא שהדבר לא הוכח, ויתרה מכך – עיון בתצהיריהם של הנתבעים מעלה, כי הם עצמם לא טוענים שמדובר בלברדור טהור, כי אם בלברדור מעורב עם גולדן רטריוור (סעיף 7 לתצהיר הנתבע 1; סעיף 8 לתצהיר הנתבעת 2).
18.חמישית, מעבר לעובדה שהנתבע 1 – הדמות המרכזית בשיג ושיח מול התובעת ובעלהּ – לא התייצב כאמור לישיבת ההוכחות (בשני מועדים), הרי שנתגלו בגרסת הנתבעים כמה נקודות נוספות המעלות קושי. כך למשל, התובעת ובעלה תיארו בתצהיריהם כי העימות מול הכלבה לא היה חד-פעמי. בפרט, הוצגה הפרדה ברורה בין האירוע שבו התובעת ננשכה, לבין האירוע שבו הכלב ננשך. על פניו, הטענות נתמכות במסמכים שבתיק המוצגים. כך, הביקור של התובעת בחדר המיון היה ביום 5.4.2014, ואילו הביקור של הכלב אצל הווטרינר היה ביום 2.5.2014. לא מצאתי התייחסות מפורשת ועניינית מצדם של הנתבעים לטענות בדבר אירועים נפרדים, ובה-בעת, טענתם של הנתבעים כי שני המפגשים בינם לבין התובעת ובעלהּ התקיימו באותו ערב – אינה סבירה. די שאציין לעניין זה, כי לפי טענתם של הנתבעים התובעת הגיעה למפגש השני כשידה אחוזה בתחבושת, אולם לפי התיעוד הרפואי, התובעת התקבלה בבית החולים בשעה 23:12; ממילא, התובעת לא הייתה יכולה להגיע לביתם של הנתבעים עם יד חבושה בשעות הערב.
19.זאת ועוד: התובעת ובעלהּ טענו כי הנתבע 1 סיפר להם שהכלבה נשכה גם את חמותו. הנתבעים מכחישים זאת, אך בחרו שלא לזמן את החמות למתן עדות, והדבר נזקף לחובתם. יתר על כן, הנתבעת 2 אישרה בעדותה כי אמהּ מתגוררת יחד עמם בביתם (עמוד 24 לפרוטוקול). דומה, כי הסברה שהתובעת ובעלה המציאו את הסיפור של נשיכת החמות – דווקא החמות – מתקבלת פחות על הדעת מאשר הגרסה שלפיה הדבר נאמר להם על-ידי הנתבע 1; אותו נתבע 1, שכזכור לא התייצב למתן עדות. ובאותה רוח נעיר גם זאת: כאמור, אין טענה שקיימת היכרות מוקדמת בין התובעת ובעלה לבין הנתבעים. סביר יותר, שהם הגיעו לביתם של הנתבעים בדרך שתיארו (מעקב אחר הכלבה וקבלת הכוונה), מאשר שמצאו את דרכם אל מפתן הבית, כשבכל אותו זמן הכלבה נמצאת בין כתליו (כטענת הנתבעים).
20.בטרם חתימת נושא החבות, אבקש להדגיש: ממכלול הראיות שלפניי שוכנעתי, כאמור, כי יש לדחות את גרסתם של הנתבעים, שלפיה כלבתם שהתה בבית ובשום אופן לא יצאה ממנו בְּגַפָּהּ. גרסה זו אינה מתיישבת עם הנתונים שלפניי ועם הגיון הדברים, ונחה דעתי כי יש לקבל את עדותם של התובעת ובעלהּ, אשר לפיה הנתבע 1 הכניס את הכלבה לבית לאחר שצלצלו בפעמון השער (תוך שהוא מתנצל על כך שהסתובבה ללא השגחה). העובדה שגרסת הנתבעים בסוגיה מהותית זו נדחתה, מערערת באופן ממשי את המסד שעליו נשענת הגנתם.
21.על יסוד הנימוקים שפורטו לעיל, באתי לכלל מסקנה כי הוכח במאזן ההסתברויות שכלבתם של הנתבעים נשכה את התובעת ביום 5.4.2014. למען הסר ספק, נתתי את דעתי גם לטענות נוספות שהעלו הצדדים מכאן ומכאן – כך למשל טענת התובעת כי הנתבעים לא הביאו כל ראיה כדי להוכיח שישנם כלבים משוטטים דומים באזור, ומנגד טענת הנתבעים כי התובעת לא זימנה לעדות את השכן, אשר לפי הנטען הכווין אותם לביתם של הנתבעים. בסופו של יום, איני רואה בטענות אלה כדי לשנות ממסקנתי כפי שפורטה לעיל, המושתתת על לִבַּת הראיות והעדויות שבאו לפניי.
22.כפי שכבר צוין, משעה שנקבע כי כלבתם של הנתבעים נשכה את התובעת, קמה תחולה להסדר האחריות החמורה המעוגן בהוראת סעיף 41א לפקודת הנזיקין. על-פי ההסדר, במקום שבו נגרם נזק לגוף על-ידי כלב, חייב בעליו של הכלב לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם הייתה התרשלות מצדו אם לאו (יובהר כי אין טענה, לא כל שכן הוכחה, לתחולת איזו מבין ההגנות הקבועות בהוראת סעיף 41ב לפקודת הנזיקין). אף טענת האשם התורם שהעלתה באת-כוח הנתבעים בסיכומיה, אין בה ממש. לא מצאתי כלל וכלל כי בנסיבות העניין דבק אשם בניסיון של התובעת להגן על הכלב שלה באמצעות ידהּ.
23.ניגש כעת לשומת הנזק. התובעת ננשכה באמה השמאלית, באזור המרפק. באותו יום, בשעת לילה, הגיעה התובעת לבית החולים "וולפסון" וטופלה בגין הנשיכה (זיקת טטנוס, אנטיביוטיקה, חבישה). ביום 16.4.2014 פנתה שוב לקופת החולים ולבית החולים "איכילוב" בתלונה על חוסר תחושה באספקט אולנרי. התובעת ביצעה בדיקת EMG, אשר הצביעה על פגיעה בעצב התחושתי. בסופו של דבר, התיעוד הרפואי מצביע על כך שהתובעת ביקרה אצל רופאי קופת החולים פעמים בודדות, והתיעוד הרפואי האחרון שצורף הוא מיום 31.10.2014.
24.המומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגיה, ד"ר רון דבי, קבע בחוות דעתו כי לתובעת נגרם נזק חלקי בעצב התחושתי בגב האמה השמאלית – הפרעת תחושה קלה, באזור מוגבל ("בצורת רצועה, בגב האמה השמאלית"). הנזק בא לידי ביטוי בירידה קלה בתחושת המגע, רגישות יתר, תחושת נימול ועקצוצים, ללא הפרעה מוטורית וללא תסמונת כאב. בגין נזק זה קבע המומחה נכות רפואית בשיעור של 2.5%. המומחה התייחס גם לצלקת שנותרה. מדובר בצלקת באורך של כשני סנטימטרים, בחלק האחורי של המרפק, ללא נפיחות, שינוי צבע או רגישות. הצלקת – כך קבע המומחה – אינה מקנה אחוזי נכות.
אם כן, המומחה קבע נכות נוירולוגית בשיעור של 2.5%. המומחה לא נחקר על חוות דעתו והצדדים לא ביקשו לחלוק עליה. זו, אפוא, הנכות המשמשת בסיס להערכת הנזק בתיק זה.
25.לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות, נתתי את דעתי לנסיבות פציעתה של התובעת, לנכות הרפואית שנקבעה לה, לצלקת שנותרה (אשר הוצגה לפניי בדיון), להיקף הטיפול הרפואי (המועט יחסית – לפי התיעוד שצורף) ולטיעוני הצדדים, מצאתי להעמיד את הפיצוי בראש הנזק של כאב וסבל על סך של 20,000 ₪.
26.לגבי הנזקים הממוניים: התובעת טוענת להפסדי שכר בעבר ובעתיד. לגבי העבר, אין מחלוקת כי לפני התאונה התובעת לא עבדה. בעדותה הסבירה, כי חודש-חודשיים לפני האירוע הלך לעולמו אדם שטיפלה בו (עמוד 21 לפרוטוקול). עם זאת, טוענת התובעת כי למחרת האירוע היא הייתה אמורה להתחיל עבודה חדשה (כמוכרת בחנות נעליים), אלא שהדבר לא יצא אל הפועל מחמת פציעתה. בפועל, התובעת החלה לעבוד במקום אחֵר (חנות ב"דיוטי-פרי") ביום 20.5.2014, בתפקיד של מוכרת ויועצת יופי. התובעת טוענת אפוא, למעשה, להפסדי שכר בעבר בתקופה שבין מועד האירוע לבין מועד תחילת עבודתה ב"דיוטי-פרי". עם זאת, התובעת לא הביאה כל אסמכתא לכך שאכן הייתה אמורה להתחיל לעבוד למחרת התאונה, ואף לא ציינה את השכר שאמור היה להיות משולם לה.
27.לגבי העתיד, יש לציין כי מדובר בנכות בשיעור נמוך, וגם הממצאים של המומחה אינם מצביעים על מגבלה משמעותית. אזכיר, כי המומחה אמנם מצא ירידה קלה בתחושת המגע, רגישות יתר, תחושת נימול ועקצוצים, אך הבהיר כי לא קיימת הפרעה מוטורית או תסמונת כאב. בנסיבות אלה, ובהיעדר פגיעה מבוררת ביכולת ההשתכרות עד כה, אין מקום לפסיקת פיצוי לפי חישוב אקטוארי (כפי שמבקשת התובעת). עם זאת, בשים לב למכלול ממצאיו של המומחה, לגילה של התובעת (ילידת XX) ולכלל הנסיבות, אין מקום לשלילת כל פיצוי בראש הנזק האמור (כפי שטוענים הנתבעים). בסופו של יום, מצאתי לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בסך של 15,000 ₪, כאשר סכום זה מגלם בתוכו כל טענה להפסדי שכר ופנסיה.
28.לא ראיתי לפסוק לתובעת פיצוי בגין עזרת הזולת, זאת לאחר שנתתי את דעתי לתיעוד הרפואי (הדל יחסית), לממצאיו של המומחה מטעם בית המשפט ולאמות המידה הנוהגות בכגון דא. יובהר, כי לא שוכנעתי שבגין האירוע נשוא התביעה נדרש סיוע ממשי מהסביבה הקרובה, החורג מן הרגיל בתוך תא משפחתי. לגבי הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה, הרי כפי שציין המומחה מטעם בית המשפט, "מאז שנת 2014 ועד עתה, אין תיעוד בתיק הרפואי על סימפטומים נוירולוגיים כלשהם או על טיפולים נוירולוגיים או על טיפולים כנגד כאב", ועוד הוסיף כי "התובעת לא תזדקק לטיפולים נוירולוגיים מיוחדים בעתיד". בנסיבות אלה, בשים לב למסמכים הרפואיים שבתיק ולעובדה שלא הוצגו קבלות, אני פוסק סכום גלובאלי של 500 ₪.
29.סוף דבר: התביעה מתקבלת. הנתבעים ישלמו לתובעת סכום של 35,500 ₪, בתוספת אגרה, שכר המומחה מטעם התובעת, סכום השתתפותה של התובעת בשכרו של המומחה מטעם בית המשפט, שכר העד-הווטרינר כפי שנפסק בדיון, ושכר טרחת עורך-דין בשיעור של 24%.
ניתן היום, י"ט אייר תשע"ח, 04 מאי 2018, בהעדר הצדדים.
