לפניי תביעה כספית על סך 210,300 ₪, שעניינה החזר כספים אשר לטענת התובע שילם לנתבעת או הפקיד בידיה, בעת אשפוזו בבית חולים סיעודי.
העובדות, ועיקר המחלוקת
1. התובע הוא קשיש, והנתבעת מנהלת בית חולים סיעודי לקשישים בירכא.
ביום 1.2.13 חתמו הצדדים על הסכם לפיו יתאשפז התובע בבית החולים של הנתבעת, במחלקה הסיעודית, תמורת תשלום חודשי של 14,000 ₪.
בין יתר תנאי החוזה הוסכם, כי החודשיים הראשונים יהיו ניסיון מבחינת התובע, ואם יחליט שהמוסד אינו מתאים לו - יחויב בתשלום עבור ארבעה חודשים.
עוד נרשם בחוזה, בין היתר, כי התובע מבקש להפקיד בידי הנתבעת פיקדון כספי. סכום הפיקדון לא צוין בחוזה.
2. בסמוך לאחר חתימת החוזה, דהיינו במהלך חודש פברואר 2013, עבר התובע להתגורר בבית החולים.
ביום 25.2.13 קיבלה הנתבעת לידיה מהתובע פיקדון בסך 144,000 ₪. כן קיבלה הנתבעת מהתובע שני שיקים על סך 3,500 ₪ כל אחד, ושיק נוסף על סך 8,800 ₪.
הנתבעת מאשרת, כי קיבלה מידי התובע את הסכומים האמורים לעיל, המסתכמים בסך 159,800 ₪.
בכתב התביעה טוען התובע, כי מלבד סכום זה שולם, טרם כניסתו לבית החולים, סכום של 50,500 ₪, כך שסך הכל שילם לנתבעת 210,300 ₪. הנתבעת אינה מודה בסכום נוסף זה.
3. במהלך חודש מרץ 2013 ביקש התובע להשתחרר מבית החולים ולחזור לביתו. כן ביקש להחזיר לידיו את כספו ואת הציוד האישי שלו.
בעניין זה נערכה פנייה בכתב אל הנתבעת מטעם התובע, על ידי עובדת סוציאלית לקשיש מעיריית כרמיאל. הנתבעת השיבה לעובדת הסוציאלית כי אין לה התנגדות לכך שהתובע יחזור להתגורר בקהילה, והפיקדון יוחזר לידיו, לאחר ניכוי סכומים שנמשכו מהפיקדון על ידי התובע.
התובע הגיע לבית החולים ביום 9 או 10 באפריל 2013 ופינה את חדרו.
התובע עותר בתביעה זו לחייב את הנתבעת להחזיר לו את מלוא הסכומים ששילם לנתבעת, וכן להשיב לידיו ציוד אישי שלו, לרבות טבעת זהב שנמסרה אף היא לידי הנתבעת.
4.לטענת הנתבעת, לאחר קיזוז הסכום לו היא זכאית בגין ארבעה חודשי אשפוז על פי ההסכם (56,000 ₪), וסכומים שונים שמשך התובע מהפיקדון, ולאחר שהחזירה לידי התובע את כל רכושו, אין היא חייבת לו דבר, ועל כן דין התביעה להידחות.
עדות התובע
5.כפי שכבר צוין, התובע הוא קשיש. גילו המדויק לא צוין במסמכים שבפניי, לדבריו הוא כבן 87 כיום.
למרבה הצער, בעת מתן עדותו ניכר, כי זכרונו בגד בו. הוא התקשה להשיב לשאלות שנשאל, היה מבולבל, והתקשה למסור גרסה סדורה וקוהרנטית.
לא פעם, כאשר נתבקש להשיב לשאלה זו או אחרת, שתק, והשפיל מבטו, תוך שהוא מתנשם בכבדות. ציין כי אינו חש בטוב, וביקש עזרה.
התובע לא הצליח לענות אפילו לשאלות שאינן נוגעות לעצם המחלוקת, כמו השאלה מי הפנה אותו לבית החולים של הנתבעת. התובע לא הצליח לענות לשאלות שעניינן סכומים ששילם לתובעת, או סכומים שהסכים לשלם על פי תנאי החוזה. התובע לא ידע להשיב לשאלה כמה כסף חייבת לו הנתבעת, לשיטתו.
התובע אישר את חתימותיו על מסמכים שונים שהוצגו לו, ושיפורטו בהמשך. לא הייתה אף חתימה אחת שהתובע נשאל עליה והוא הכחיש אמיתותה.
בכל הנוגע לקבלת כספים מהנתבעת טען התובע, בכל פעם, כי לא קיבל ממנה דבר. כאשר נשאל ביחס לסכום של 50,000 ₪ שלטענת הנתבעת שולם לו, אישר את חתימתו על המסמך, אך הכחיש קבלת הכסף. כאשר נשאל מדוע חתם אם לא קיבל את הכסף, שתק, ולא הצליח להשיב במלים כל שהן.
6.אין חולק, כי התובע הגיע לבדו להתאשפז אצל הנתבעת, ואיש מבני משפחתו לא היה לצדו בעת חתימת ההסכם עמה.
לא הובאו כל עדים מטעם התובע, ועדותו היחידה היא עדות אשר, כפי שעולה מהאמור לעיל, קשה לקבוע על פיה ממצאים עובדתיים.
לתצהיר עדותו הראשית של התובע צורפו מסמכים המעידים על משיכת כספים מהבנק והעתקי שיקים; פניית עובדת סוציאלית מעיריית כרמיאל אל הנתבעת בעניין רצונו של התובע לחזור להתגורר בקהילה ותשובת הנתבעת לפנייה זו; וכן צורף אישור בדבר הגשת תלונה במשטרה על ידי התובע ביום 11.3.13.
7.בסיכומיו אישר ב"כ התובע כי למעשה אין לו ראייה טובה באשר לתשלום סך של 50,500 ₪ טרם כניסתו לבית החולים, ועל כן הוא אינו מבקש לקחת סכום זה בחשבון.
התביעה להחזרת ציוד, ובכלל זה – טבעת הזהב שהנתבעת הכחישה קבלתה, נזנחה אף היא, ונותרה התביעה הכספית, בגין הסכום שאין מחלוקת כי שולם (159,800 ₪), בניכוי התשלום המתבקש עבור תקופת האשפוז בפועל (כחודשיים בלבד).
עדויות הנתבעת
8.הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית של מנהלה, מר סלמאן סלאמה (להלן: "סלאמה"), וכן תצהיר של מר מועתסם כיאל, המשמש כאב הבית אצל הנתבעת.
בנוסף העידו מטעם הנתבעת מר חסן זידאן, אשר בתקופת אשפוזו של התובע שימש כאח ראשי אצל הנתבעת, ומר אליהו אלקריף, אשר היה נוכח בעת פינוי חדרו של התובע והוא עד לחתימה על מסמכים שונים שעליהם חתם התובע.
9.סלאמה העיד בתצהירו, כי הנתבעת קיבלה לידיה אך ורק את הסך של 159,800 ₪, ולא קיבלה סכום נוסף של 50,500 ₪ כנטען.
לטענתו, התובע עזב את בית החולים לאחר שהודיע, תחילה, כי הוא מבקש לצאת לחופשה של כמה ימים, ורק לאחר מכן הודיע על רצונו לעזוב. בעת שעזב קיבל את כל חפציו האישיים בנוכחות עדים, וכן קיבל את כל כספו.
כן נטען בתצהיר, כי ביום 10.3.13 קיבל התובע לידיו מסלאמה סך של 50,000 ₪, וחתם על אישור בדבר קבלת הכספים. האישור נושא חתימתו של עד נוסף. עוד צוין בתצהיר, כי בעת שעזב התובע חתם על אישור כי קיבל את כל חפציו וכי אין לו כל טענה או תביעה כנגד הנתבעת.
10.לתצהירו של סלאמה צורפו נספחים שונים, אשר מפאת חשיבותם אפרטם, אחד לאחד:
נ/1 – הסכם ההתקשרות מיום 1.2.13.
נ/2 – קבלות לגבי השיקים (שני שיקים של 3,500 ₪, ושיק נוסף על סך 8,800 ₪).
נ/3 – אישור מיום 25.2.13 בדבר מסירת כספי הפיקדון על סך 144,000 ₪ לידי הנתבעת.
נ/4 – אישור בחתימת התובע מיום 10.3.13 בדבר קבלת סך 50,000 ₪ במזומן מכספי הפיקדון.
נ/5 – מכתב תשובה לעובדת סוציאלית בעירית כרמיאל, נושא תאריך 25.6.13.
נ/6 – אישור מודפס בחתימת התובע נושא תאריך 10.4.13, בו מאשר כי קיבל את כל חפציו, וכי אין לו כל דרישה ו/או תלונה וכיו"ב כלפי הנתבעת ומנהליה.
נ/7 – אישור בכתב יד, נושא תאריך 9.4.13, חתום בידי התובע, בדבר קבלת סך 23,000 ₪.
נ/8 – רשימה בכתב יד בדבר חיובים שיש להפחית מהפיקדון של התובע, ערוכה בכתב ידו של סלאמה וחתומה על ידי התובע ועל ידי עד נוסף. נושאת תאריך 9.4.13.
נ/9 – אישור בכתב יד של עד לחתימות התובע על הסכם, נושא תאריך 9.4.13.
נ/10 – מסמך מודפס נושא כותרת "אישור", ותאריך 10.4.13, חתום בידי התובע ושני עדים נוספים, בו מצוין כי התובע קיבל כל המגיע לו, ובו מאשר התובע, כי לא הגיש מעולם תלונה במשטרה נגד הנתבעת או מי מטעמה, ואם הוגשה תלונה – הרי הוא מבטלה, שכן אין לו כל דרישות, תלונות או כעס כלפיה הנתבעת.
נ/11 – מסמך בכתב יד, מופנה אל הנתבעת וחתום על ידי התובע, הנתבעת ועד נוסף, נושא תאריך 10.4.13, ובו בקשת התובע להשתחרר, הסכמתו לשלם עד סוף חודש מאי לפי תנאי החוזה, ואישורו כי אין לו כל טענות כלפי הנתבעת.
נ/12 – מזכר ממשטרת כרמיאל, לפיו כל המסמכים המקוריים נמסרו למשטרה וצורפו לתיק החקירה.
11.מר מועתסם כיאל (להלן: "כיאל"), אב הבית, הצהיר כי התובע חתם בנוכחותו על ההסכם (נ/1) ועל האישור נ/6. עד זה הוסיף, כי האישור נחתם בנוכחות חברו של התובע, בשם אליהו, וכיאל עצמו הוא שמסר לתובע את חפציו.
עד נוסף מטעם הנתבעת, חסן זידאן (להלן: "זידאן"), אשר שימש בעבר כאח ראשי אצל הנתבעת, לא נתן תצהיר עדות ראשית, אלא העיד בעל פה. זידאן העיד, כי אישר את חתימת התובע על ההסכם נ/1, לאחר שהאמור בהסכם הוקרא לתובע והוסבר לו, וכי אישר גם את חתימת התובע על מסמך נ/4, בדבר קבלת 50,000 ₪. זידאן העיד, כי לא ראה את הכסף הנמסר לתובע, אך העיד כי שאל את התובע אם החתימה חתימתו ואף העיד כי שאל אותו אם קיבל את הכסף, ונענה בחיוב. עוד העיד זידאן, כי היה ידוע לו באותה עת כי הייתה בעיה עם התובע, והוא רצה לעזוב, והסכום הזה היה הסכום שסלאמה אמור היה להחזיר לתובע.
12.לבסוף העיד מטעם הנתבעת מר אליהו אלקריף (להלן: "אלקריף"), מי שחתום כעד על רבים מהמסמכים שהציגה התובעת, ומי שתואר בכתב ההגנה ובתצהירו של כיאל כחברו של התובע.
מעדותו של אלקריף התברר, כי למעשה אינו חברו של התובע, ואף אין ביניהם כל היכרות מוקדמת. אלקריף העיד, כי בנו עשה באותה תקופה שירות לאומי במועדון לקשיש בכרמיאל. כאשר עלה צורך לסייע לתובע לנסוע לבית האבות בירכא ולקחת משם את חפציו, אמר בנו של אלקריף למנהלת המועדון, כי אביו ביום חופש ויכול לסייע. מנהלת המועדון פנתה אל אלקריף, והוא הסכים לעזור.
על פי עדותו, נסע עם התובע לבית האבות על מנת לקחת את חפציו. לדבריו, הכל התנהל ברוח טובה, ללא כפייה או לחץ. התובע חתם בפניו על מסמכים שונים אשר לצדם חתימת אלקריף. אלקריף עצמו ערך בכתב ידו את המזכר נ/11, וכן חלק מ-נ/9 לפיו הוא עד להסכם שנחתם על ידי התובע, לאחר שהאמור בו הוסבר לתובע.
עוד העיד אלקריף, כי היה עם התובע פעמיים באותו יום בבית החולים של הנתבעת. הוא לא ידע לומר באיזה תאריך זה היה, שכן חלק מהמסמכים נושאים תאריך 9 באפריל, וחלק אחר – 10 באפריל. לדבריו, לא יכלו להעמיס את כל הציוד בפעם אחת, ולכן חזרו שוב, באותו יום.
אלקריף העיד, כי התובע אמנם אמר לו שהנתבעת חייבת לו כסף, אך לא אמר כמה. לדבריו, העניין עלה רק בנסיעה חזור, ולא כאשר אישר חתימת התובע על מסמכים לפיהם אין לו כל טענות כלפי הנתבעת.
נטל ההוכחה
13.המוציא מחברו – עליו הראייה, ועל כן מי שמגיש תביעה כספית צריך להוכיח טענותיו, ולהביא ראיות מספיקות ומשכנעות לכך שהנתבע חייב לו כספים כנטען.
עם זאת, לעתים מתהפך נטל זה, ומועבר אל שכמו של הנתבע דווקא. כך, במקרה של "הודאה והדחה", דהיינו מקרה שבו הנתבע מודה בעובדות המהותיות העומדות בבסיס התביעה, אך טוען לעובדות נוספות הפוטרות אותו מחבות. במקרה כזה, שבו טוען הנתבע ביחס לטענות התובע טענה מסוג "כן, אבל – ", עובר אל הנתבע הנטל להוכחת אותן עובדות הפוטרות אותו מחבות (ראה למשל רע"א 3592/01 עזבון סימן טוב ז"ל נ' ע. אהרונוב בע"מ, פ"ד נה(5) 193; ע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח(2) 143).
14.טענות הנתבעת הן טענות של "הודאה והדחה" ביחס לסכום של 159,800 ש"ח, שכן הנתבעת מאשרת קבלת סכום זה מהתובע, אך טוענת כי אינה חייבת להשיבו לתובע, משום שעל פי החוזה הוא מחויב בתשלום עבור ארבעה חודשים (56,000 ₪), ומשום שיתרת הסכום הוחזרה לו במלואה.
כפי שנאמר לעיל, התובע זנח את תביעתו ל-50,500 ₪ נוספים, אשר הנתבעת הכחישה קבלתם מכל וכל. התובע אף זנח תביעתו לציוד, אשר נטען כי הוחזר כולו, ולטבעת זהב, אשר נטען כי לא נלקחה ממנו מעולם.
על הנתבעת מוטל, איפוא, הנטל להוכיח כי אכן היא זכאית לקזז מהסכום ששולם לה, ושאינו במחלוקת, את מלוא הסכום, ובכך להביא לדחיית התביעה; ואם נותרו כפות המאזניים מעוינות בכל הנוגע לקיזוז הנטען, הרי שנוכח העברת הנטל – יזכה התובע בתביעתו.
התשלום עבור חודשי השהייה
15.התובע מודה בחתימתו על הסכם ההתקשרות, ולפי גרסתו הוא – ביקש להתאשפז אצל הנתבעת מרצונו.
בין יתר תנאי ההסכם קבוע התנאי שבסעיף 6, לפיו – "הוסכם כי החודשיים הראשונים יהיו ניסיון לצד ב' ואם מתאים לו חייב צד ב' להמשיך בהגשת מסמכים של משרד הבריאות ע"פי החוק, ואם יראה שהמוסד לא מתאים לו הינו מתחייב בתשלום עבור 4 חודשים מיום חתימתו על הסכם זה ללא כל טענה".
16.לטענת התובע, מדובר בתנאי בחוזה שאינו סביר, ונוכח הצהרת הנתבעת במכתבה לעו"ס (נ/5) לפיה היא אינה מתנגדת לכך שיחזור התובע לקהילה, אין לחייבו בתשלום עבור כל ארבעת החודשים, כאשר בפועל שהה בבית החולים כחודשיים בלבד.
17.תנאי החוזה מחייבים את הצדדים, ואינני מוצאת עילה שלא לחייב את התובע עבור ארבעה חודשים, כפי שהתחייב מראש בעת ההתקשרות, אף שדומה בעיני כי אכן מדובר בתנאי מרחיק לכת בהסכם, לפיו בכל מקרה נדרש תשלום עבור ארבעה חודשים מלאים.
על כל פנים, לא הובאו בפניי ראיות לפיהן מדובר בתנאי שחורג במידה רבה מהמקובל, ומכל מקום טענת עושק, והזכות לביטול החוזה בצידה – לא נטענה כלל, וממילא לא הוכחה עובדתית.
לאור האמור, אני מקבלת טענת הנתבעת, כי מתוך הכספים ששולמה לה היא זכאית לקזז סך 56,000 ₪ עבור ארבעה חודשי אשפוז (14,000 ₪ לכל חודש).
חתימות התובע על אישורי קבלת הכספים
18.הנתבעת תולה יהבה בעובדה, שהתובע חתם על האישורים השונים בדבר קבלת כספים, וחתם על אישורים לפיהם אין לו תלונות או תביעות כלפיה.
ואכן, בעדותו, אישר התובע כל חתימה שהוצגה לו כחתימתו.
19.נשאלת השאלה, האם הרימה הנתבעת את הנטל בדבר תשלום כספים לידי התובע בכך שהציגה אישורים הנושאים את חתימתו? האם די בכך בנסיבות העניין?
הלכה היא – "משנחתם מסמך על ידי אדם בר דעת ובוגר, וניתנה לו שהות לבחון את המסמך ולהיוועץ ואין כל סימן להפעלת לחץ על החותם, לא בנקל תישמע הטענה כי החותם לא הבין את תוכנו של המסמך עליו הוא חתם" (ע"א 1333/14 מיטרי נ' דוברונסקי, 28.7.15); אלא שבמקרה שבפניי לא השתכנעתי כי אכן מדובר בחתימותיו של "בר דעת", דהיינו בחתימות מחייבות. יתרה מכך, אמנם לא נמצאו סימנים אובייקטיביים להפעלת לחץ על התובע לחתום, אך ישנם סימנים לכך שמבחינה סובייקטיבית של התובע, הוא חש כנתון תחת לחץ.
20.כפי שצוין כבר לעיל, בעת מתן עדותו היה התובע מבולבל, בלתי מובן, והתקשה להשיב "לעניין". התובע גם נראה חלש, עייף, התנשם בכבדות. יתכן כי ההגדרה "תשוש נפש" מתאימה לתיאור מצבו של התובע היום, אם כי, כמובן, הגדרות מעין אלו רשאי לתת רק מי שמומחיותו בתחום.
במצבו של התובע כיום, לא ניתן "לתפוס" אותו בחתימתו, ולהסיק מעצם חתימתו על מסמך, כי הוא מאשר את תוכנו. לא מן הנמנע, שמצבו של התובע לפני שנתיים היה שונה, אך לא הובאו בפניי כל ראיות בעניין זה.
21.משעליי להידרש כיום למשמעות החתימות של התובע בזמן עבר, הרי שהנתונים שבפניי מעידים, כי אין בחתימתו של התובע על אישור כזה או אחר כדי להוות ראייה לאמיתות האמור בו, אף במועד שבו נחתמו החתימות.
כוונתי בדברים אלו למוצג שצרפה הנתבעת, נ/10, עליו חתם התובע ביום 10.4.13, ובו הוא מאשר כהאי לישנא:
"הנני מאשר כי השתחררתי מבית חולים ס.נ.א.ס לפי רצוני וקיבלתי כל מה שמגיע לי, ונודע לי ממנכ"ל בי"ח שקיים תלונה במשטרה והמשטרה ביקשה ממנהל המוסד מר איימן סלאמה לזמנו לחקירה במשטרה אבל לא ברור אם תלונה במשטרה ו/או לא.
תשובתי הינה כי לעולם לא הגשתי תלונה ו/או תביעה נגד בי"ח ס.נ.א.ס ו/או מטעמה ו/או ממנהליה, ואם יתברר כי אדם אחר הגיש בשמי ובמקומי תלונה אני אתבע אותו בבית משפט ובמשטרה עקב שאין לי שום תלונה ו/או תביעה ו/או טענה ו/או דרישה כלשהי נגד בית חולים ס.נ.א.ס ו/או מי מטעמה ו/או ממנהליה, ואם קיימת כל תלונה הנני מבטל מיידית את זה ולא תהיה לי כל זכות להגיש תלונה עקב שאין לי כל דרישה ו/או תלונה ו/או תביעה ו/או כל כעס נגד בית חולים ס.נ.א.ס ו/או מי מטעמה ו/או ממנהליה".
כנגד אישור (מוזר) זה של התובע עומד אישור המשטרה בדבר הגשת תלונה בגין "קבלת דבר במרמה", בידי התובע עצמו, ביום 11.3.13 בשעה 10:14 (למחרת היום שבו, כפי הנראה, יצא התובע מבית החולים ולא חזר להתגורר בו, ולמחרת היום שבו, על פי הנטען, נמסר לידיו סך של 50,000 ₪). האישור בדבר הגשת תלונה במשטרה צורף לתצהירו של התובע כנספח ה'.
נמצא, איפוא, כי גם בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו הסכים התובע לחתום היכן שנדרש, בין אם האמור במסמך נכון, ובין אם לאו.
על כן, עצם הימצאותה של חתימת התובע על אישור קבלת 50,000 ₪, כמו גם אישור קבלת 23,000 ₪, ואישור ההוצאות השונות ב-נ/8, אינה מלמדת על הסכמה אמיתית של התובע לתוכן האמור באישורים אלו.
ובנוסף לכך –
אין חולק, כי לפני שעזב התובע את בית החולים פנה הוא לעובדת סוציאלית בשם אנה פריימן בעיריית כרמיאל, וזו כתבה אל הנתבעת מכתב ובו שטחה בפניה את רצונו של התובע לעזוב. בין יתר הדברים, נרשם שם כך:
"לדברי מ', בבית אבות נשארו בגדיו האישיים, טלוויזיה, רדיו, מכונת גילוח, שמיכות ודברי ערך, כגון ארנק, תעודת זהות וטבעת זהב והוא מבקש לקבל את החפצים בחזרה. הקשיש טוען, שחושש לבוא לבית אבות, כי לדבריו 'עלולים לכלוא אותו' ".
יש במכתב זה אינדיקציה לכך, שהתובע חשש מהנתבעת. יש בחתימתו של התובע על נ/10 אינדיקציה לכך, שחתימתו על מסמך אינה מלמדת על נכונות תוכנו של המסמך. שתי אינדיקציות אלו, יחד עם מצבו של התובע כפי שנגלה לעיניי בעת מתן עדותו, מערערים את הגנת הנתבעת הנשענת על חתימתו של התובע על אישורי קבלת כספים.
22.עולה מהמקובץ:
א. התרשמתי ישירות מהתובע ומצאתי כי מדובר באדם שדעתו אינה איתנה מספיק על מנת להקים חזקה בדבר נכונות האמור במסמך שהוא חתום עליו.
ב. הוכח כי התובע אכן נתבקש לחתום על מסמך שתוכנו בוודאות אינו אמת, ובכל זאת חתם עליו.
ג. התובע היה נתון בלחץ מסוים ובחשש מפני הנתבעת, והדבר בא לידי ביטוי במכתב שכתבה עבורו העובדת הסוציאלית.
בהיותי ערה למשקל הרב שיש לתת, בדרך כלל, לחתימתו של אדם על מסמך, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המיוחדות שבפניי אין לתת את המשקל הרגיל לעצם חתימתו של התובע על אישורי קבלת כספים, כאילו מלמדת זו על כך שהכספים באמת שולמו.
על מנת שתרים הנתבעת את הנטל המוטל עליה להוכחת החזר הכספים מתוך הפיקדון, אין היא יכולה להסתמך אך ורק על חתימותיו של התובע, אלא עליה להביא ראיות חיצוניות ומשכנעות לכך שאכן שילמה את הכספים, כטענתה.
האם הוכיחה הנתבעת החזר כספי הפיקדון בראיות אחרות?
23.הנתבעת טענה בכתב הגנתה ובתצהיר עדותו הראשית של סלאמה, כי שילמה לתובע את כל כספו, ואינה חייבת לו דבר.
עם זאת, הנתבעת עצמה לא טרחה לעשות חשבון של הכספים ששולמו או קוזזו, ולא הראתה, כי החשבון הסופי אכן מתאפס. בתצהיר העדות הראשית טענה הנתבעת, באופן כללי, כי החזירה לתובע הכל וכי הוא אישר שאינה חייבת לו דבר, ובאופן ספיציפי התייחסה אך ורק לתשלום סך 50,000 ₪ מתוך כספי הפיקדון לידי התובע.
את פירוט הטענות לתשלום מכספי הפיקדון ניתן למצוא בנספחי התצהיר ובחקירתו הנגדית של סלאמה. ייאמר מיד, כי הסיכום הכולל של הסכומים שאותם ניתן למצוא בתצהיר ובנספחיו אינו מביא ליתרה של אפס.
הפיקדון
24.בטרם אדון בנושא המשיכות מהפיקדון, ראיתי לנכון להתייחס לעצם קיומו של פיקדון.
אין חולק, כאמור, כי ביום 25.2.13 מסר התובע לנתבעת פיקדון על סך 144,000 ₪. עם זאת, הסיבה למסירת הפיקדון כלל אינה ברורה לי.
סלאמה לא התייחס לשאלה זו בתצהירו. בחקירתו הנגדית העיד, כי התובע הוא שביקש להעביר את כספו למשמרת הנתבעת, וכי הנתבעת אינה דורשת הפקדת פיקדון כעירבון או כתנאי לקבלת דייר בבית החולים (עמ' 22 לפרוטוקול, שורה 4).
עוד העיד סלאמה, כי נודע לו שלתובע יש כספים שאותם הוא מבקש להפקיד בידיו רק לאחר שכבר נכנס כדייר בבית החולים (שם, שורות 5-6). טענה זו לכאורה אינה מתיישבת עם האמור בהסכם עצמו, שכן ההסכם (שעל פי עדותו של סלאמה אינו הסכם סטנדרטי) מציין מפורשות רצונו של התובע להפקיד פיקדון בידי הנתבעת, ואף נוהל למשיכת כספים מהפיקדון (סעיפים 7, 8, 9 להסכם נ/1).
כאשר עומת סלאמה עם סתירה זו השיב – "מדובר בשיקים ואני לא זוכר אם היה לו בכלל כסף" (שם, שורה 8), ובהמשך העיד כך: "לא לכולם יש פקדון. הוא אמר לי שיש כספים והוא רוצה לתת אותם. רק אחר כך, בערך חודש אחרי הוא אמר שיש לו בבנק כסף. הוא ביקש שנמשוך את זה. אמרתי לו שלי אסור לנגוע בכסף שלו. אז הוא יצא לבנק אחרי שהוא היה כבר דייר אצלנו. הוא נסע מבית האבות לבנק. מישהו התלווה אליו. אני לא זוכר אם זה היה הבן שלי ועוד מישהו שהתלוו אליו לבנק ואז הוא משך את ה-144,000 ₪ ואז הוא הביא את זה ישירות אלי" (שם, שורות 12-16).
גם התובע עצמו לא התייחס לשאלה מדוע העביר את כספי הפיקדון לידי הנתבעת, ומדוע לא השאיר את הכסף בפיקדון בבנק, כפי שהיה עד לאותו מועד (כך עולה מדף חשבון הבנק שצורף לתצהיר התובע).
25.קשה לקבל את ההסבר של הנתבעת לפיו היה זה "רצונו" של התובע להפקיד את כספו בידיה, והנתבעת פשוט כיבדה רצון זה.
הנתבעת אינה מנהלת בנק, אלא בית חולים סיעודי ובית אבות, ואין זה טבעי שכספו של דייר יישמר דווקא בידי הנהלת בית האבות ולא בידי הבנק, כפי שנוהגים רוב האנשים לעשות, וכפי שנהג גם התובע עצמו לעשות עד למועד שבו התקשר עם הנתבעת.
כאמור, סלאמה שלל בעדותו את האפשרות שהכסף הופקד אצלו כערבון לתשלום דמי השהייה במוסד. עם זאת, באישור קבלת הפיקדון (נ/3) כבר צוין כי "מהסכום הנ"ל קוזז עבור 4 חודשים אשפוז ע"ס 56,000", ומכאן מתקבל דווקא הרושם, כי הפיקדון נדרש על ידי הנתבעת להבטחת התשלום עבור האשפוז.
יוזכר כי נ/3 נרשם ביום 25.2.13, בטרם מלאו חודש ימים לשהותו של התובע בבית החולים, וכבר במעמד זה החליטה הנתבעת לקזז מסכום הפיקדון את התשלום עברו ארבעת חודשי המינימום שנדרשו בהסכם נ/1, אף שבמקביל למסירת הפיקדון נתן התובע בידי הנתבעת שלושה שיקים, אשר לפחות הראשון בהם, בסך 8,800 ₪, נגבה כבר ביום 22.2.13, כפי שעולה מדף החשבון של התובע בבנק. שני שיקים נוספים בסך 3,500 ₪ כל אחד נגבו בהמשך.
עולה, איפוא, כי הקיזוז מהפיקדון נעשה מראש עבור ארבעה חודשים מלאים, כשבמקביל ניתנו לנתבעת שיקים לכיסוי חלקי של עלות השהייה באותה תקופה.
26.מהדברים האמורים עולה, כי הנתבעת ידעה כבר במעמד חתימת ההסכם שיש לתובע כספים המופקדים בבנק (בניגוד לעדותו של סלאמה בעניין זה), סייעה לו במשיכת הכספים מהבנק ובהעברתם לידיה זמן קצר לאחר שנכנס להתגורר במוסד, וקזזה מהפיקדון את הסכומים המיועדים לתשלום עבור ארבעה חודשים, במקביל לגביית שיקים נוספים, אף שהוראה לעניין קיזוז עלות האשפוז כלל לא נכללה בהסכם בין הצדדים, וכל זאת - בניגוד לעמדתה המוצהרת של הנתבעת כי לא דרשה פיקדון להבטחת התשלום כתנאי לאשפוז.
התנהלות זו מעוררת תמיהה.
הדברים צוינו כרקע לאמור בהמשך, שכן עצם קיומו של פיקדון בסך 144,000 ₪ אינו שנוי במחלוקת.
התנהלות הנתבעת עם כספי הפיקדון
27.בתצהירו של סלאמה לא ניתן למצוא התייחסות מסודרת באשר לאופן ניהול כספי הפיקדון עבור התובע.
כל שנטען בתצהיר מפורשות הוא, כי נמסר לידי התובע סך של 50,000 ₪ מתוך כספי הפיקדון ביום 10.3.13. באשר ליתר המשיכות שבוצעו מכספי הפיקדון, לטענת הנתבעת, לא הועלו טענות מפורשות ומסודרות בתצהיר, מלבד טענה כללית, כי התובע קיבל את כל כספו ואת כל חפציו, ואישר בחתימתו שאין לו טענות נוספות.
עם זאת, כאמור, לתצהיר צורפו הנספחים שבמסגרתם ניתן למצוא פירוט מסוים של המשיכות מכספי הפיקדון – הלוא הם המוצגים נ/7 ו-נ/8 – ולקורא נותרה המלאכה של פיענוח הסכומים המפורטים בנספחים אלו, ועריכת החשבון הכולל.
28.כאן המקום לציין, כי המוצגים נ/7 ו-נ/8 אינם אלא פתקים, ערוכים בכתב ידו של מנהל הנתבעת, סלאמה. הפתקים המקוריים לא הוצגו לעיוני, היות והועברו למשטרה.
במוצג נ/7 נרשם כך:
"מ' קבל ממני על חשבון הפיקדון (הערה: המילה הרשומה אינה ברורה, יש לשער כי מדובר ב"פיקדון" – ד.ע.) סך של 23000 עשרים ושלוש אלף ₪ במוזמן (כך במקור – ד.ע.) ביום 9/4/13".
מתחת למילים אלו חתימת התובע (אותה אישר בעדותו) ולצדה התאריך כתוב פעמיים (באחת הפעמים נראה כאילו הספרה 4 כתובה על גבי הספרה 5, וכאילו מוחקת אותה).
מוצג נ/8 כולל רשימה של עשרה פריטים, בכתב יד צפוף וקשה לקריאה, ולמיטב הבנתי כתוב בו כך:
"לחייב מ' מהפקדון
זה ... (שלוש מילים לא ברורות, ד.ע.)
-
מסעית (כך במקור, ד.ע.) עם 2 עובדים –1800
-
ארון + התקנה (עוד מילה לא ברורה, ד.ע.) –0800
-
קבלת מוזמנים (כך במקור, ד.ע.) 27/2 - 0900
-
קניית ממתקים ויין - 0400
-
נסיעה כרמיאל בנקים - 0700
-
ביום 6/3/14 לכרמיאל (ומילה לא ברורה, ד.ע.)00700
-
יין + ממתקים -00300
-
מוזמן (במקור, ד.ע.) יום ... 8/3/13 000200
-
נסיעה כרמיאל 8/3/13 עם ? (לא ברור, ד.ע.) 00600
-
נסיעה כרמיאל 10/3/1301000
2 מלווים
וקבל במוזמן (במקור, ד.ע.) 10/3/130500
חוץ מהפקדון 50000 שקבל 10/3 50000
קיים אישור חתימתו
את היין אני לא רוצה
תמורתה שהיא על סך
400 ₪ עם הממתקים
מתנה
נודע לו על זה בפי אליהו
אלקריפ ומודה (מילה לא ברורה – ד.ע.) 9/4/13
מתחת לכל אלו חתימת התובע, אשר אושרה בעדותו.
סיכום הסכומים המפורטים ב-נ/8 (מלבד סך 50,000 ₪) מגיע ל-7,900 ₪, וזאת כאשר פריט 8 מחושב כ-200 ₪. יתכן כי הכוונה הייתה ל-2,000 ₪, וכי ספרת האחדות "גלשה" ימינה. חישוב לפי 2,000 ₪ מביא לסך של 9,700 ₪.
29.בחקירתו הנגדית העיד סלאמה, כי רישום הסכומים הקטנים שאותם משך התובע מהפיקדון נעשה בדרך של רישום כפול: דף אחד שנשמר אצל סלאמה ודף אחד שנשמר אצל התובע (עמ' 20 לפרוטוקול, שורה 14). באשר לרישום ש-נ/8 הוא העיד, כי לא ערך אותו ביום שבו התובע עזב, אלא במהלך החודשים שקדמו לכך (שם, שורה 8).
עוד העיד סלאמה, כי לא כל הסכומים הם כספים שניתנו לתובע ביד, אלא בחלקם חיוב עבור הוצאות שהוציאה הנתבעת עבורו, כגון משאית עם עובדים, וארון עם התקנה.
30.על פני הדברים נראה, כי רישום ההוצאות לא נעשה בצורה מסודרת, לא נרשמה אסמכתא נפרדת וחתומה בגין כל הוצאה בנפרד, ולא נערכה כרטסת מסודרת בזמן אמת. כפי שכבר נאמר, הנתבעת אינה מנהלת בנק, וניהול כספי התובע לא נערך בצורה מסודרת, כפי שהדבר מתבצע בבנקים.
אם נערך דף נפרד ביחס לכל משיכה ומשיכה נטענת, הרי שדפים אלו – שעל פי הנטען נשמרו בידי מנהל הנתבעת – לא הוצגו בפניי כראיות.
יתרה מכך, הנתבעת חייבה את הפיקדון של התובע בגין שירותים שונים שלכאורה סיפקה לו, מבלי להביא אסמכתא להסכמת התובע לחיובו באותם סכומים (נסיעות לכרמיאל, ארון והתקנה).
בכל הנוגע לנסיעות לכרמיאל עם מלווים ניתן למצוא כי בכל פעם חויב התובע בסכום שונה (פעם 600 ₪, פעם 700 ₪ ופעם 1,000 ₪). כך גם הנתבעת חייבה את התובע בגין משאית ושני עובדים, ככל הנראה בגין העברת הציוד שלו מביתו לבית האבות, אף על פי שלמקרא ההסכם נ/1 ניתן להבין, כי סוכם שהעברת הציוד תיעשה ללא תמורה, והציוד כולו ייתרם לבית האבות (סעיף 11 להסכם). אכן, בסופו של דבר לקח התובע את הציוד שלו בחזרה, ואולי בשל כך ביקשה הנתבעת לחייבו בעלות המשאית והעובדים, אולם ככל שזו סיבת החיוב הרי שאין היא מתיישבת עם טענתו של סלאמה כי הרישום ב-נ/8 נערך בזמן אמת, ולא ביום עזיבתו של התובע.
31.הרושם הכללי המתקבל מעיון ב-נ/8 ומהאמור לעיל הוא ניהול לא מסודר של כספי התובע, אשר הנתבעת קיבלה אותם למשמרת תחת ידיה. יצוין כי הנתבעת מנהלת חברה, והיא מחויבת בניהול ספרים כדין. אף על פי כן לא הוצגה כרטסת מסודרת המתעדת את התנועות הכספיות בפיקדון, הפיקדון לא הופקד בחשבון בנק אלא נשמר במזומן בכספת (עדות סלאמה, עמ' 21) וההתנהלות עם אותו פיקדון הייתה בדרך של רישום ידני שבוצע על ידי מנהל הנתבעת.
המשיכות מהפיקדון
32.לאחר קיזוז העלות של ארבעה חודשי אשפוז (56,000 ₪) מתוך הסכום הכולל ששולם לנתבעת (159,800 ₪), נותר בידיה סך של 103,800 ₪, אשר לטענתה הוחזר לתובע במלואו.
על פי הנטען בתצהיר, מסרה הנתבעת בידי התובע, מתוך כספי הפיקדון, סכום של 50,000 ₪ ביום 10.3.13. עוד עולה מנספחי כתב ההגנה והתצהיר, כי הנתבעת מסרה לידי התובע, לטענתה, סכום נוסף של 23,000 ₪ ביום 9.4.13. סכומים נוספים ששולמו לתובע, לטענת הנתבעת, הם אלו המתוארים ב-נ/8, ומסתכמים ב-7,900 ₪.
אם נפחית מהסכום הכולל ששולם את כל הסכומים האמורים (56,000 + 50,000 + 23,000 + 7,900) נישאר עם יתרה של 22,900 ₪ - לטובת התובע.
33.בכתב ההגנה וגם בתצהיר העדות הראשית לא ניתן למצוא מענה ליתרה בלתי מבוטלת זו.
בחקירתו הנגדית נשאל סלאמה כיצד מביאות טענותיו השונות לסכום הכולל של 159,800 ₪, והשיב כך:
"פעם שילמתי לו 50,000 ₪.
יש תשלום נוסף בסך 23,000 ₪ (מפנה ל-נ/7). נ/7 זה כתב יד שלי.
קיבל 11,700 ₪ בתשלומים, מדובר על נ/8. אנחנו נחשב את זה.
עוד 18,000 ₪ או 19,000 ₪ קיבל ביום האחרון וחתם שלא מגיע לו דבר נוסף"
(עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 20-23).
בהמשך חזר סלאמה והבהיר:
"ב-9 לחודש הוא קיבל ממני 23,000 ₪ וב-10 לחודש הוא קיבל 18,000 ₪ או 19,000 ₪". (עמ' 23 לפרוטוקול, שורה 1).
תשלום סך 19,000 ₪ במעמד העזיבה
34.גרסה זו, לפיה בוצע תשלום נוסף גדול יחסית, של 18,000 ₪ או 19,000 ₪, עלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של סלאמה, ולא באה ולו ברמז בכתב ההגנה או בתצהיר העדות הראשית.
מעבר לכך שמדובר בטענה כבושה, שלא ניתן להאמין לה ולו מהטעם שלא הועלתה קודם לכן, הרי שממכלול העדויות והראיות שבפניי עולה, כי מדובר בשקר של ממש. אסביר:
-
לאחר שעזב התובע את בית האבות, במהלך חודש מרץ, לא חזר אליו אלא פעם אחת בלבד במהלך אפריל, בלוויית העד אלקריף. אלקריף העיד, כי הגיע יחד עם התובע ביום אחד, פעמיים. אף כשהוצג בפניו כי חלק מהמסמכים אשר הוא עד לחתימה עליהם נחתמו ב-9 לאפריל, וחלק אחר ב-10 לאפריל, חזר אלקריף ואמר, כי הנסיעות עם התובע לבית האבות היו ביום אחד (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 17-18, וכן שורה 23), ואין לו הסבר לתאריכים השונים.
טענתו של סלאמה, כי נתן לתובע 23,000 ₪ ב-9 באפריל, ועוד 19,000 ₪ ב-10 לאפריל אינה מתיישבת עם העובדה, העולה מעדותו של אלקריף וממכלול הראיות, כי התובע הגיע לבית החולים לאחר שעזב פעם אחת בלבד (וליתר דיוק – פעמיים, אך באותו יום ממש).
-
הסכומים המפורטים ב-נ/8 אינם מגיעים כדי 11,700 ₪, הסכום שאותו ציין סלאמה בעדותו.
חישוב אחד של הסכומים עשוי להביא לסך של 7,900 ₪, וחישוב אחר ל-9,700 ₪ (ראה סעיף 23 לפסק דין זה), אך בכל מקרה לא 11,700 ₪.
עם זאת נראה כי במהלך הדיון עצמו עשה סלאמה חשבון, וסבר, בטעות, כי נ/8 מסתכם ב-11,700 ₪.
אם נחשב 11,700 ₪, נוסיף להם 50,000 ₪, ועוד 23,000 ₪, ואת הסכום עבור ארבעה חודשים – 56,000 ₪, נגיע ל-140,700 ₪; ובהינתן שאין מחלוקת על כך שהתובע שילם לנתבעת סך הכל 159,800 ₪, הרי שבין הסכום האמור לבין 140,700 ₪ אכן קיים פער של 19,100 ₪.
הנה כי כן, חישובו המוטעה של סלאמה לסכומים המפורטים ב-נ/8, חישוב שאותו לא טרח לעשות קודם לכן, הביאו למסקנה כי קיים "חוסר" של כ-19,000 ₪, והוליד את הטענה החדשה, לפיה 19,000 ₪ נוספים, או אולי 18,000 ₪ דווקא, שולמו לתובע ביום עזיבתו.
-
סלאמה נדרש להסביר, כיצד זה לא טרח להחתים את התובע על קבלת סכום כסף גדול של 19,000 ₪, בניגוד לכל המסמכים האחרים שעליהם דאג להחתים את התובע.
תשובתו של סלאמה לכך נחלקה לשניים: ראשית הוא טען, כי החתים את התובע על כך שקיבל את כל המגיע לו, ולשיטתו – די בכך, ושנית הוא טען, כי התובע לא רצה שאלקריף יידע שיש לו כסף, מכיוון שלא רצה לשלם לו עבור הנסיעה. בעניין זה אני מפנה לעדותו של סלאמה, בעמ' 19 לפרוטוקול, שורה 21 – "הוא אפילו שם בכיס ורמז לי שאני לא אגיד שום דבר כי הוא לא רצה לשלם לנהג. הוא סימן לי עם האצבע על הפה שאני לא אספר על הכסף".
אין צורך להכביר מילים מדוע לא ניתן להאמין לעדות זו. לא זו בלבד שהטענות בעניין זה לא הועלו בתצהיר העדות הראשית, אלא רק בחקירה הנגדית, אלא שאין בהן כל היגיון בשים לב לכך שאלקריף סייע לתובע בהתנדבות על פי עדותו, ובשים לב לכך שבאותו מעמד דאג סלאמה להחתים את התובע על עוד ועוד מסמכים ( נ/6 – על ציוד, נ/8 – על הוצאות שונות, נ/10 – על אי הגשת תלונה במשטרה והעדר טענות כלפי הנתבעת, נ/11 - על רצונו של התובע להשתחרר והסכמתו לשלם עד סוף חודש מאי וכו'), אך על אישור קבלת סך 19,000 ₪, סכום בלתי מבוטל לכל הדעות – לא סבר סלאמה כי נדרשת חתימה נפרדת. וכל זאת – כאשר ידוע לנתבעת, כי התובע הגיש נגדה תלונה במשטרה!
מכל האמור עולה, כי הנתבעת לא טרחה, לא לפני הגשת התביעה ולא לאחר מכן, לערוך חשבון בהיר, ברור, מסודר ומפורט, ביחס לכל הכספים שהחזירה לתובע, לטענתה, מתוך הפיקדון שהפקיד בידיה, ורק במעמד החקירה הנגדית של מנהלה, כשהבחין האחרון כי החשבון אינו מתאפס, נולדה לה גרסה עובדתית חדשה אודות תשלום שלא פורט קודם לכן, בכתב ההגנה או אף בתצהיר העדות הראשית.
בטענה חדשה זו לא ניתן לתת כל אמון, והדבר משליך על מידת האמון שניתן לתת בגרסת הנתבעת, בכללותה.
תשלום 50,000 ₪, ועדות העד זידאן
35.הנתבעת הציגה, כאמור, שני אישורים בדבר תשלום כספים לתובע, האחד על סך 50,000 ₪ (נ/4), והאחר על סך 23,000 ₪ (נ/7).
בעוד האישור בדבר קבלת 50,000 ₪ הוא אישור מודפס, יש בו מקום לחתימת התובע, ושני מקומות המיועדים לחתימת עדים, האישור בדבר קבלת 23,000 ₪ הוא אישור שנרשם בכתב יד על פתק, ואיש לא אישר חתימתו של התובע. על פני הדברים, האישור בדבר קבלת 50,000 ₪ נחזה כ"רציני" יותר, ואף העד לחתימה – זידאן - הוזמן על ידי הנתבעת לעדות.
זידאן העיד, כזכור, כי אישר את חתימת התובע על נ/4, לאחר ששאל אותו אם זו חתימתו, ואף לאחר ששאל אותו אם קיבל את הכסף. עוד העיד זידאן, כי היה ידוע לו באותה עת כי הייתה בעיה עם התובע, והוא רצה לעזוב, והסכום הזה היה הסכום שסלאמה אמור היה להחזיר לתובע (עדותו של זידאן בעמ' 10-11 לפרוטוקול). עם זאת זידאן גם העיד, כי לא ראה את הכסף המשולם לידי התובע.
36.אף שזידאן אינו מועסק עוד על ידי הנתבעת, ולכאורה עדותו אינה מושפעת מיחסיו עמה, אני מתקשה לתת אמון בעדותו, ומכל מקום סבורה כי אין בה כדי להעיד על כך שהכסף אכן שולם לתובע.
ראשית, משום שאפילו זידאן העיד שלא ראה את הכסף משולם לידי התובע.
שנית, משום שזידאן לא היה חד משמעי והחלטי בעדותו באשר לשאלה מה בדיוק שאל את התובע לפני שאישר את חתימתו. בתחילה העיד, כי שאל אותו אם קיבל את הכסף (עמ' 10, שורה 27), אך בהמשך העיד כי אינו זוכר בוודאות מה שאל את התובע, ושוב נמלך בדעתו וטען כי כן שאל את התובע אם קיבל את הכסף (עמ' 11, שורות 23-25).
ושלישית, משום שעדותו של זידאן בכל הנוגע למהות הכספים ששולמו לתובע ולסיבת תשלומם אינה מתיישבת עם טענת הנתבעת עצמה בעניין אותו תשלום. זידאן העיד, כי שאל את התובע אם קיבל את הכסף "ואת כל הדברים שלו" (שם, שורה 27), וכן העיד, כי סבר שהתובע עוזב, ואמור לקבל החזר מלא של כל המגיע לו. אלא שלשיטתו של סלאמה, באותו מועד, ה-10.3.13, כלל לא דובר על עזיבה, על חשבון סופי, ועל קבלת "דברים". על פי עדותו של סלאמה, משיכת אותו סכום מהפיקדון לא נעשתה לשם "גמר חשבון", אלא במהלך שהות התובע בבית החולים, על פי רצונו של התובע, ולפני שיצא לחופשה של כמה ימים. סתירה זו בין העדויות מחלישה עוד יותר את עדותו של זידאן, ואת גרסת הנתבעת בכללותה.
37.אשר לעדותו של סלאמה, אשר בחקירתו הנגדית טען נחרצות כי במו ידיו ספר את הסכום האמור ונתן אותו בידי התובע, מצאתי אותה כבלתי אמינה, וזאת במיוחד לאור האמור לעיל בעניין התשלום הנטען בסך 19,000 ₪.
אציין, עם זאת, כי עדותו של סלאמה נמצאה כבלתי מהימנה בכללותה, ולא רק באשר לתשלום האמור. כך, כאשר נחקר בעניין משיכת כספים קטנים בידי התובע במהלך שהותו, העיד תחילה כי בכל שבת היה קונה יין, ובהמשך חזר בו ואמר "אני אמרתי כל שבת או שתי שבתות או חודש או חודשיים" (עמ' 21, שורה 6), עדות שהשאירה רושם שלילי כבר בשלב זה, ולאחר מכן עוד הוסיף, כי התובע ביקש למשוך כסף על מנת לשלם עבור שירותי מין, דבר שסלאמה התנגד לו ועל כן ביקש להוציאו מבית האבות (שם, שורות 7-10)), טענה שלא בא זכרה קודם לכן בכתבי הטענות.
לאור האמור, אף שבעניין תשלום סך 50,000 ₪ הציגה הנתבעת ראייה חיצונית, ולא הסתמכה רק על חתימה של התובע על המסמך ועל עדותו של סלאמה עצמו, נמצא כי הראייה החיצונית אינה אמינה דיה, ועדותו של סלאמה אינה מהימנה עליי.
תשלום 23,000 ש"ח
38.מסמך נ/7, חתום אף הוא בידי התובע, הינו פתק בכתב יד (כנראה כתב ידו של סלאמה), בו נרשם כך:
"מ' קבל ממני על חשבון הפיקדון (הערה: המילה הרשומה אינה ברורה, יש לשער כי מדובר ב"פיקדון" – ד.ע.) סך של 23000 עשרים ושלוש אלף ₪ במוזמן (כך במקור – ד.ע.) ביום 9/4/13".
לא הובאה ראייה חיצונית כל שהיא שיהא בה כדי לאמת את טענת הנתבעת לתשלום סכום זה. בניגוד לתשלומים נטענים אחרים, ובניגוד לחתימה על אישור קבלת הציוד, למשל, כאן לא נתבקשה חתימה של עד נוסף, אף שמדובר בסכום כסף גדול.
לא נותר לנו אלא לתהות:
מדוע שילמה הנתבעת לתובע ביום 9.4.13 סכום של 23,000 ₪ דווקא מתוך כספי הפיקדון, אף שהיתרה לזכותו באותה עת, אף לשיטת הנתבעת, עמדה על כ-42,000 ₪? מדוע לא בוצע כל התשלום בבת אחת?
מדוע לא נחתם מסמך זה בפני עדים, כפי שנעשה ביחס למסמכים אחרים?
כיצד זה שילמה הנתבעת סכום כסף כזה, לאחר שהיא כבר מודעת להגשת תלונה במשטרה, במזומן דווקא?
מדוע בכלל התנהלה הנתבעת עם התובע בדרך של העברת מזומנים, ולא שיקים או העברה בנקאית (למשל), לכל הפחות באשר לתשלומים גדולים שבוצעו לידיו, כטענתה, וביתר שאת – ביחס לאותם תשלומים שנעשו לאחר שכבר גילה התובע חוסר אמון כלפי הנתבעת?
אם התשלום האמור בוצע במועד בו הגיע התובע יחד עם אלקריף אל הנתבעת, על מנת לקחת את דבריו, מדוע לא נתבקש אלקריף לאשר את החתימה על מסמך זה? כיצד זה התבקש אלקריף לאשר חתימה על התשלומים הקטנים המצטברים (נ/8), ועל החזר ציוד (נ/6), אך לא על קבלת סכומים במזומן?
39.התהיות והתמיהות מרובות, והן רובצות לפתחה של הנתבעת. הנתבעת היא שהחזיקה בכספים, היא ש"שולטת" בניירת ובתיעוד, בידיה הכוח לנהל רישום ברור ומסודר של הכספים, ועליה הנטל להסביר מדוע נהגה כפי שנהגה. הסברים כאלו לא נתקבלו.
נוכח "יחסי הכוחות" בין הצדדים, העובדה שהנתבעת היא חברה, שמנהלת בית חולים סיעודי, והתובע דייר שלה, קשיש שמשפחתו אינה עומדת לצדו, ניתן היה לצפות כי הנתבעת תחזק את טענותיה לא רק בהסברים משכנעים אודות התנהלותה, אלא גם במסמכים טובים – דבר שלא נעשה.
לא זו בלבד שהחשבונות שהציגה הנתבעת אינם מסודרים ואינם משכנעים, אף שניתן היה לצפות לחשבונות בהירים וברורים, אלא שהעדויות שהובאו אינן אמינות ולא ניתן לקבלן. מכאן נמצא, כי לא עלה בידי הנתבעת להרים את הנטל המוטל עליה ולשכנע כי אכן החזירה לתובע ולו חלק מכספי הפיקדון.
סיכום
40.עניין לנו בתביעה להחזר כספים מתוך תשלומים ששילם התובע לנתבעת, חלקם הארי – פיקדון שהוחזק תחת ידיה.
מתוך התשלומים הנטענים בכתב התביעה, המסתכמים ב-210,300 ₪, אין מחלוקת באשר לתשלום סך 159,800 ₪. התובע ויתר על טענתו לתשלום ההפרש, באין ראיות להוכחת תשלום נוסף.
הנתבעת טוענת כי אינה חייבת לתובע דבר, לאחר הפחתת החיוב עבור השהות בבית החולים ולאחר הפחתת הסכומים שאותם החזירה לתובע.
בהתאם להסכם, אכן נדרש התובע לשלם לנתבעת עבור ארבעה חודשי אשפוז, אף כי שהה בבית החולים של הנתבעת במשך כחודשיים בלבד.
מכאן, על הנתבעת הנטל להוכחת טענתה, כי החזירה לתובע את יתרת הכספים במלואה (סכום של 103,800 ₪), בבחינת "הודאה והדחה".
41.בחינת הראיות שהובאו בפניי מעלה, כי לא עלה בידי הנתבעת להרים את הנטל האמור.
אמנם, הנתבעת הציגה מסמכים חתומים בידי התובע אודות קבלת סכומים שונים, אך בנסיבות העניין אין בעצם קיומן של חתימות התובע על אותם מסמכים כדי להחזיר את הנטל בחזרה לכתפי התובע, היות והוברר כי אין מדובר בחתימתו של בר דעת, ועל כן לא קמה החזקה לפיה יש בחתימה כדי ללמד על אישור תוכנו של מסמך.
42.לא עלה בידי הנתבעת לשכנע במידה הנדרשת על פי מאזן ההסתברויות, כי אכן החזירה לתובע את כל כספו.
הנתבעת לא השכילה להציג חשבון ברור ומסודר, אשר יראה כי אכן החזירה לתובע סך 103,800 ₪. צירוף הסכומים להם טענה הנתבעת בתצהירה מביא, לכל היותר, ל-82,700 ₪, כך שמעיון בתצהיר זה עולה לכאורה חוסר של 21,100 ₪.
הנתבעת העלתה, לראשונה בחקירה הנגדית, טענה בלתי אמינה אודות תשלום יתרת הסכום לידי התובע במעמד פינוי חדרו, ללא כל אסמכתא או עד.
כלל הראיות שהציגה הנתבעת מעידות על התנהלות לא מסודרת, ואף מעוררת תמיהה, החל מעצם קבלת הפיקדון הכספי לידיה, המשך בהחזקתו במזומן תחת ידיה, וכלה באופן בו נרשמו ה"חיובים" החלים על התובע מתוך סכום הפיקדון.
הנסיבות הכוללות הן כאלו שבעטיין לא ניתן לתת אמון בגרסת הנתבעת. עדותו של מנהל הנתבעת נמצאה בלתי מהימנה, ועדותו של עד שהובא להוכחת אחד התשלומים הנטענים לא הייתה משכנעת מספיק על מנת להתגבר על הרושם העגום שעלה מעדות מנהל הנתבעת, ומכלל הראיות שהציגה.
43.סוף דבר, אני מקבלת את התביעה בחלקה, ובהתאם –
אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 103,800 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 12.2.14, ועד התשלום בפועל.
כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע שכר טרחת עו"ד בסך 14,160 ₪, והוצאות משפט בסך 1,500 ₪. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה, תוך 45 יום.
ניתן היום, כ"ו אב תשע"ה, 11 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.
