פלוני נ' מדינת ישראל

1.עסקינן בתביעת נזקי גוף (שבר בשורש כף יד ימין) בעקבות תאונת עבודה שאירעה לתובע, יליד 31.12.1981, ביום 20.6.2018, בעת עבודתו כלוחם אש (כבאי) ברשות לכיבוי אש באחת מתחנות הכיבוי בצפון (להלן: "התאונה").

יצוין כי התובענה הוגשה מלכתחילה לבית משפט השלום בעכו. לאחר קבלת חוות דעתו של המומחה ברפואה תעסוקתית מטעם בית המשפט, ד"ר ישראל טרייבר (להלן: "המומחה טרייבר") שקבע בחוות דעתו (עליה נעמוד בהרחבה להלן) כי בעקבות פציעתו התובע איבד את יכולת העבודה בעבודות כפיים, וממילא את כושרו לעבוד כלוחם אש, ביקש התובע להעביר את התובענה לבית המשפט המחוזי, שכן העריך את נזקיו כעולים מעבר לגבול סמכותו של בית משפט השלום. בקשתו נעתרה על ידי המותב בבית משפט השלום בהחלטה מיום 10.3.2022.

2.אין מחלוקת בין הצדדים לעצם קורות התאונה [ראו עדותו של עד התביעה, תת טפסר י' א' (להלן: "י'"), סגן מפקד מחוז צפון ברשות הכיבוי, בה ציין כי ברשות הכיבוי מאמינים לתובע כי נפגע בתאונה בעת הורדת מכשיר מסוג רם מרכב כיבוי – עמ' 48 לפרו' שו' 9-11; אף בוצע תחקיר על אודות התאונה על ידי עד התביעה ר' פ', מפקדו של התובע ברשות הכיבוי, שצורף לתצהירו נ/2]. המחלוקת בין הצדדים היא בדבר נסיבות התאונה, וממילא בשאלת אחריותה של הנתבעת, מעבידתו של התובע, לקרות תאונה זאת, ואף בדבר רשלנותו התורמת, אם בכלל, של התובע לגרימת תאונה.

3.משכך נבחן להלן, ובסדר הנושאים הבא, את הנושאים הבאים:

שאלת האחריות

א.נסיבות התאונה;

ב.אחריותה של הנתבעת;

ג.אשמו התורם של התובע (ככל שתימצא אחריות לנתבעת).

שאלת הנזק

א.הנכות הרפואית והנכות התפקודית של התובע;

ב.השכר הקובע לחישוב הנזקים;

ג.קביעת נזקי התובע לפי ראשי נזקים.

 

שאלת האחריות

נסיבות התאונה

4.התאונה אירעה בעת שהתובע הוריד מכשיר רם (להלן: "הרם") הממוקם ברגיל בצדי רכב כיבוי בתא המיועד לכך, בגובה של כמטר מהקרקע (עדותו של התובע, עמ' 5 לפרו' שו' 5-12; צילום של הרם על גבי רכב כיבוי כפי שצורף לנ/2, תצהירו של עד ההגנה ר' פ' – להלן: "ר'");

הרם, שמשקלו כ-11 עד 12 ק"ג, הינו מכשיר הידראולי, העובד על לחץ שמן. הוא מיועד לפריצת רכבים במקרה של הילכדות נוסעים בהם בזמן תאונת דרכים (עדותו של התובע, עמ' 5 לפרו' שו' 14 ועמ' 22 לפרו' שו' 21-35; עדותו של י' עמ' 46 לפרו' שו' 35-38);

הרם מקובע לרכב הכיבוי באמצעות סקוצ'ים בתא המיועד לו (עדותו של התובע, עמ' 4 לפרו' שו' 28);

בכל תחילת משמרת, באופן יומיומי, חלה חובה על פי נהלי העבודה ברשות הכיבוי לבדוק את תקינות הרם, במיוחד נזילות שמן ונקיון. ברגיל מפקד הצוות מבצע הבדיקה. הבדיקה, לפי נוהלי הנתבעת, כוללת את הוצאת הרם ממקומו ברכב הכיבוי והורדתו לקרקע לשם בדיקתו ונקיונו (סעיף 5 ו-8 לכתב התביעה; סעיף 10 לנ/2; עדותו של התובע עמ' 22 לפרו' שו' 32-38; עדותו של י', עמ' 45 לפרו' שו' 1-2, עמ' 46 לפרו' שו' 2-5, עמ' 46 לפרו' שו' 20-21, עמ' 47 לפרו' שו' 31-35; סעיף 3 לסיכומי התובע).

5.בכתב התביעה (סעיפים 4-5) תיאר התובע את התאונה במילים הבאות:

"ביום 20.6.2018, ביצע התובע במסגרת וכחלק מתפקידו ביקורת שגרתית ברם (בוכנה כבדת משקל) בתחנת הכיבוי בעיר... כאשר במהלך הבדיקה החליק הרם – שהיה מכוסה בשמן ופגע בכף ידו של התובע. מפגיעת הרם נגרם לתובע שבר מעל שורש כף ידו הימנית...

יובהר כי תהלך בדיקת רם מצריך את פירוקו והורדתו מרכב הכיבוי – לפיכך ולאור משקלו הכבד...הכרחי כי יהיה במצב תקני וללא נזילות שמן...".

 

6.ביום 20.2.2022, בישיבת קדם המשפט הראשונה שהתקיימה בבית משפט השלום בעכו, תיאר התובע את נסיבות התאונה במילים הבאות:

"זה היה טיפול שבועי שביצעתי לרכב כיבוי. היה שמן על הכלי, כתוצאה מבלאי. זה ציוד ישן שעובד מאוד קשה והוא החליק לי על היד, הרם, שזה בוכנה. הייתי מפקד הצוות הבכיר באותו יום. אני עושה את זה שנים, משהו מאוד שגרתי. כל לוחם אחר בודק את זה באותה צורה בדיוק. עבדתי לפי כל הנהלים, עם כפפות, ונפגעתי.

רם זה בוכנה, ציוד כבד. החליק לי על היד.

בתהליך העבודה מורידים את הציוד מהרכב ובודקים אותו על הרצפה. הרם משמש בתאונות דרכים, כאשר יש תאונה חזיתית למשל והרכב נמחץ ויש לכוד, הרם מרחיב את הקדימה של הרכב עם הלכוד וכך אנחנו מחלצים אותו. זה ציוד כבד, הידראולי, מלא בשמן" עמ' 1 לפרו' שו' 24-31).

7.בישיבת קדם משפט נוספת (שנערכה בפני לאחר העברת התיק לבית משפט המחוזי בחיפה) שהתקיימה ביום 10.4.2022, תיאר התובע את התאונה במילים הבאות:

"ש.מה היה התפקיד האחרון שלך לפני התאונה?

ת.מפקד צוות כיבוי.

ש.מתי היתה התאונה?

ת.20/6/18

ש.מה קרה?

ת.בצעתי בדיקה רגילה שבועית לרכב כיבוי, במהלך הבדיקה הורדתי את הרם (בוכנה הידראולית דומה לטלסקופ. כחלק מהטיפול מורידים את הבוכנה מהרכב) מהרכב.

ש.איך הבוכנה קבועה לרכב?

ת.עם סקוצ'ים.

ש.וכדי להוריד אותה מהרכב צריך למשוך את הבוכנה חזק לשחרר מהסקוצ'ים?

ת.לא. יש מספר חלקים. יש מנוע של האולמטרו (ציוד חילוץ לתאונות דרכים). הורדתי את זה מהרכב, בדיקה שגרתית לחלוטין, ואז כשהורדתי את הבוכנה היא החליקה לי מהיד ונפלה לי על שורש כף יד ימין.

ש.אני מבין שלא הספקת להוריד אלא החליקה בזמן שהורדת?

ת.לא בדיוק. ברגע שבאתי להרים את הבוכנה ולהוריד אותה היא נפלה לי על היד.

ש.היא נפלה כשהיתה על הרכב?

ת.תוך כדי, זה קרה נורא מהר. היא נפלה כשהייתי ברצפה.

ש.האם כשאתה מפרק את הבוכנה אתה לא צריך להיות על הרכב?

ת.לא. היא תלויה על הצד של הרכב.

ש.כך שאתה עומד על הרצפה?

ת.כן.

ש.ומרים אותה?

ת.מוציא אותה.

ש.וצריך להניח אותה על הרצפה?

ת.כן. יש תאים ברכב בצד ומוציאים את זה מהתא. אני מרים תריס, פותחים את התא, ומוציאים את זה ומניחים על הרצפה.

ש.כמה היא שוקלת בערך?

ת.לא יודע וזוכר בדיוק, בין 11-12 ק"ג.

ש.באיזה גובה נמצא התא של הבוכנה?

ת.מטר וקצת.

ש.היא לא היתה צריכה ליפול על הרצפה?

ת.ניסיתי לתפוס אותה תוך כדי.

ש.כך שהבוכנה נפלה לך על היד כשבאת לתפוס אותה כשנפלה?

ת.בדיוק.

ש.כשבאת לפרק את הבוכנה מה האמצעים שעמדו לרשותך?

ת.כפפות, הנוהל אומר לבצע את זה עם כפפות.

ש.והשתמשת בכפפות?

ת.בוודאי. גם אני בצעתי תחקיר בטיחות, הייתי מפקד צוות באותו יום.

ש.אין אמצעי נוסף שהיית צריך להשתמש בו?

ת.לא (עמ' 4-5 לפרו').

8. בתצהיר עדותו הראשית (ת/1 סעיף 2) תיאר התובע את נסיבות התאונה באופן דומה למתואר בכתב התביעה (ראו סעיף 5 לעיל), תוך הדגשה כי בדיקת הרם עובר לתאונה היתה בגדר "ביקורת שגרתית".

גרסה דומה ניתנה בסיכומי התובע (סעיף 3).

9.ביום אירוע התאונה (20.6.2018) מולאו עוד שני מסמכים בהם תוארו נסיבות התאונה.

10.המסמך הראשון (שצורף לנ/2, תצהירו של ר') נושא כותרת "דיווח על נפגע", שמולא ביום התאונה על ידי הסמב"צ שובאש איהאב (להלן: "דו"ח הפגיעה").

בדו"ח הפגיעה נרשם על אודות נסיבות התאונה כדלקמן:

"תיאור האירוע מפי מפקד האירוע (קרי התובע, שהיה מפקד הצוות בעת אירוע התאונה – ח"ש)

הערות: במהלך בדיקת בוקר נפל עליו לום ופגע בכף יד ימין. הכבאי מסיים משמרת ומתפנה לקופת חולים לקבלת טיפול. בקופ"ח ביצעו לו קיבוע לכף יד".

11.המסמך השני (שצורף לנ/2, תצהירו של ר'), נושא כותרת "בירור הסיבות לאירוע בטיחותי" (להלן: "התחקיר") שנערך לכאורה, כנרשם בו, ביום התאונה.

התחקיר נערך על ידי ר', מפקדו של התובע בעת התאונה (סעיפים 2 ו-11-13 לנ/2).

בטבלה בתחקיר העוסקת ב"סיפור המעשה" נרשמו נסיבות התאונה כך:

"במהלך בדיקות בוקר, בוצע טיפול לרכב... ע"י מפקד צוות... (התובע –ח"ש), במהלך הבדיקה בוצע טיפול לערכת החילוץ, בזמן הוצאת הרם לבדיקה הרם החליק מהיד ונפל, תוך כדי הנפילה הרם פגע.. בכף היד בחוזקה וסובבתי את שורש כף היד".

עוד נרשם בתחקיר בטבלה נושא כותרת "ממצאים וניתוחם" כי התובע הוציא את הרם בשתי ידיים, אך לקראת הנחתו על הקרקע הועבר הרם ליד אחת (בהתאם לפסקה זאת בתחקיר, אף ציין ר' בסעיף 12 לתצהירו נ/2 כי התובע הוציא הרם מרכב הכיבוי והרימו "ביד אחת").

לכן בפרק "המלצות" שבתחקיר, אחת ההמלצות היא – "במהלך הוצאת כלי מרכב יש לאחוז בכלי בשתי ידיו על מנת למנוע נפילות כאלה בעתיד".

כן נרשם בתחקיר בפרק "מסקנות מרכזיות" בדבר הגורם לתאונה, כי – "ככל הנראה המצאות השמן על הכפפה/הציוד גרמו להחלקת הרם מידו של ... ולפציעתו".

12.התובע בחקירתו הנגדית לא נשאל על נסיבות התאונה המדויקות, רק ציין שבזמן אירוע התאונה הוא לא היה לבד בתחנת הכיבוי. בסמוך אליו, מעבר לרכב הכיבוי עמד כבאי, אך הוא לא זוכר אם הוא ניגש אליו לאחר התאונה. כן ציין כי באזור התאונה היו מצלמות אבטחה (עמ' 23 לפרו' שו' 3-10).

13.ר', מפקדו של התובע בזמן אירוע התאונה ומי שערך את התחקיר, נשאל בחקירתו הנגדית על התחקיר בו מתוארות נסיבות התאונה (ודוק, הוא לא היה עד לתאונה וכל ידיעותיו לענין נסיבותיה נובעות מהתחקיר שערך – סעיף 11 לתצהירו נ/2) , וציין כדלקמן:

א.הוא אישר כי בזמן אירוע התאונה היו באזור התאונה מצלמות אבטחה. למיטב ידיעתו הם לא פעלו בזמן התאונה, שכן ביקש לראות ולא קיבל את סרט המצלמה. ברם אינו יכול להעיד בוודאות אם המצלמות פעלו או לא (עמ' 30 לפרו' שו' 8-39);

ב.הוא לא ערך את דו"ח הפגיעה אלא הסמב"צ. הוא ערך רק את התחקיר (עמ' 32 לפרו' שו' 20-28);

ג.הוא ערך את התחקיר עם התובע, לדעתו ביום התאונה, אם כי לא שולל כי נערך גם מספר ימים לאחר יום התאונה (עמ' 31 לפרו' שו' 11-22; עמ' 34 לפרו' שו' 14);

ד.ציין כי התחקיר לא נחתם על ידו ועל ידי התובע כיוון ש"אין בו מקום לחתימה" ןכן: "זה הפורמט את זה אני מילאתי..." (עמ' 31 לפרו' שו' 22-27; עמ' 32 לפרו' שו' 3-6);

ה.כשהופנה לרישום בסעיף 12 לתצהירו (ראו סעיף 11 לעיל), כי התובע הוציא והרים הרם ביד אחת בעוד שבתחקיר נרשם כי התובע הרים את הרם בשתי ידיים, לא התכחש לאמור בתחקיר והפנה אליו. היינו תחילת הוצאת הרם והרמתו התבצעה בשתי ידיים ולאחר מכן, ולקראת ההנחה על הקרקע ,אחז התובע ברם ביד אחת (עמ' 33 לפרו' שו' 28-39; עמ' 34 לפרו' שו' 1-10; עמ' 36 לפרו' שו' 20-22);

14.י' בחקירתו הנגדית התייחס לידיעתו בדבר נסיבות התאונה, כמו גם לתחקיר והימצאות מצלמות אבטחה באזור התאונה, וציין כדלקמן:

א.על התאונה ונסיבותיה נודע לו זמן קצר (ימים ספורים) לאחר התרחשותה (עמ' 42 לפרו' שו' 8-13);

ב.הוא ראה את התחקיר (עמ' 42 לפרו' שו' 16-17);

ג.באשר לחתימה על התחקיר (הן של עורך התחקיר והן של העובד הנפגע) השיב שהוא אמור להיחתם (עמ' 43 לפרו' שו' 31; עמ' 44 לפרו' שו' 8).

ברם בהמשך סייג תשובתו וציין כי:

"יכול להיות שבזמן הזה שהוא מילא את הדו"ח או את התחקיר, לא שמו דגש על חתימות. כי כשאני נכנסתי לתפקיד עשיתי סדר בכל העניין הזה, זה היה ב-2019, עשיתי סדר בכל עניין של תחקירים ואנחנו דורשים חתימות. יכול להיות שאז אני לא זוכר לומר...

אסביר שוב ב-2019 נכנסתי לתפקיד כסגן מפקד מחוז צפון ושם עשינו סדר בדברים ואני התחלתי לדרוש תחקירים מסודרים עם חתימות. לפני זה היו גם כאלה שלא. אגב גם אחרי זה היו עד שאתה יודע להטמיע דברים במערכת קצת לוקח זמן אז אה. אז הדבר הזה התחקיר הזה מה שר' אמר לך, יכול להיות שהוא הוציא תחקיר בלי חתימה... סבירות גבוהה" (עמ' 44 לפרו' שו' 13-35);

ד.באזור התאונה היו קיימות מצלמות אבטחה, אך הוא לא ראה את סרט הצילום של זמן אירוע התאונה. הוא לא זוכר אם ביקש לראות או לא (עמ' 47 לפרו' שו' 36-39; עמ' 48 לפרו' שו' 1-5).

15.זה החומר הראייתי שעמד בפני לקביעת נסיבות התאונה.

אציין כי בכתב התביעה טען התובע לתחולתו של כלל "הדבר מעיד על עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] – (להלן: "פקודת הנזיקין"), שלכאורה מצביע על עמימות עובדתית בדבר נסיבות התאונה גם אליבא דהתובע [השוו לענין זה: ע"א 7096/19 פלוני נ' יצחק שטרן ושות' בע"מ, פסקה 5 (29.12.2021) – להלן: "ענין פלוני"].

על כן, כך לגרסת התובע בסיכומיו (סעיף 21), בכל מקרה ולנוכח עמימות עובדתית זאת של נסיבות התאונה, יש להטיל את נטל הראיה להוכיח כי לא התרשלה, על הנתבעת מכח הכלל הנ"ל.

אתייחס לטענה זאת להלן, כשאעסוק בשאלת אחריותה של הנתבעת לתאונה.

16.לאחר ששקלתי את הדברים שוכנעתי לקבוע כי הוכחו לי באופן מסתבר נסיבות התאונה כדלקמן:

א.ביום התאונה, במסגרת תפקידו כמפקד צוות, וכבדיקה שגרתית בתחילת משמרת (היינו לא תחת לחץ של קריאת חירום וכד') ניגש התובע לרכב הכיבוי לבדיקת הרם;

ב.הוא הרים את הרם בשתי ידיים כשהוא עוטה כפפות, במטרה להניחו על הקרקע/רצפה במטרה לבודקו;

ג.תוך כדי הורדת הרם ובעודו באוויר, החליק הרם מידו הימנית. התובע, כפעולה אינסטינקטיבית ניסה לתפוס הרם שוב ביד ימין, אך הרם נפל על יד זאת ופצע אותה;

ד.החלקת הרם מידו הימנית נגרמה עקב הימצאות שמן על הרם ו/או על הכפפות אותן לבש התובע בעת הרמתו לצרכי הבדיקה האמורה.

17.סבורני כי נסיבות אלה עולות מגרסת התובע בכתב תביעתו, בתצהירו, בעדויותיו בפני בית המשפט ואף מהתחקיר, וכל הגרסאות הנ"ל פורטו לעיל.

גרסה יחידה השונה משמעותית מכל הגרסאות האחרות עולה מדו"ח הפגיעה. שם צוין כי נפל לום על ידו הימנית של התובע בזמן בדיקה. שוכנעתי כי עסקינן בטעות בניסוח ובמקום "לום" היה צריך לרשום "רם", שכן אף הנתבעת לא מכחישה כי התובע נפגע בעת הרמת רם לצרכי בדיקה (ראו סעיף 2 לעיל), אלא אם כן הרם גם מכונה על ידי לוחמי האש בשם "לום".

בכל אופן ממלא דו"ח הפגיעה, הסמב"צ איהאב (ראו סעיף 10 לעיל) לא הובא לעדות על ידי הנתבעת. ככל שהיתה הנתבעת רוצה להתעקש כי התובע נפגע מלום ולא מרם, היתה צריכה להביא את איהאב לעדות שיבהיר הענין. משלא עשתה כן יש לפרש זאת לחובתה מכח הכלל שבפסיקה הקובע לאמור, כי צד שנמנע מלהביא עד רלבנטי בהעדר הסבר אמין וסביר, מעורר מדרך הטבע את החשד שיש דברים בגו, וכי נמנע מהבאתו לעדות כי הוא חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה נגדית. לשון אחרת, מחדל זה פועל לחובתו, ויש בו בכדי לתמוך בגרסת הצד היריב. על כן, ביהמ"ש רשאי להסיק מאי הזמנת עד רלבנטי כאמור, מסקנות מחמירות וקיצוניות נגד מי שנמנע מהבאת העד (לעניין זה ראה: יעקב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמ' 1649, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע – 2009).

18.בתחקיר אכן נרשם כי הרם הורם בשתי ידיים, אך לקראת הנחתו על הקרקע הועבר ליד אחת (ראו סעיף 11 לעיל), אך לא שוכנעתי, כפי ששוכנעה הנתבעת בסיכומיה (סעיף א(1)), כי גרסה זאת מדויקת מהטעם הבא:

גם אליבא דהרשום בתחקיר, התובע הרים את הרם מרכב הכיבוי בשתי ידיים (להבדיל מהמצוין בתצהירו של ר' כי תחילת הרמת הרם היתה ביד אחת – ראו סעיף 11 לעיל), ורק לקראת הנחתו על הקרקע שמט יד אחת (עקב החלקתה) ואחז ברם ביד אחת בלבד;

ויש לתמוה – אם תחילת הרמת הרם, שהינו כבד (כ-11 עד 12 ק"ג – ראו סעיף 4 לעיל), נעשתה בשתי ידיים, מדוע לקראת הנחתו על הקרקע יעבירו התובע ליד אחת!

הסבירות נמוכה כי התובע "יוותר" על יד אחת לצרכי הנחתו של הרם על הקרקע. במיוחד כשלא הוכח שיש ברם ידית אחיזה כלל לצורך הרמה – ולדעתו של התובע אין ברם האמור ידית אחיזה, אם כי אינו בטוח בכך לחלוטין (עמ' 6 לפרו' שו' 4-7).

אם אין ידית אחיזה ברם הכיצד ניתן בכלל להרים הרם ביד אחת, במיוחד לנוכח משקלו! כאמור הסבירות נמוכה.

19.לכן ניתן לקבוע בסבירות ראויה, כי המתואר בתחקיר בנקודה זאת אינו מדויק.

התחקיר נערך כאמור על ידי ר', שלדבריו ישב עם התובע לקבלת גרסתו, אולם התחקיר אינו חתום על ידי מי מהם. ההסבר לאי – החתמת התובע ו/או ר' על התחקיר הובהרה על ידי ר', בכך שבטפסי התחקיר אין מקום המיועד לחתימה. לכן לדעתו לא צריך לחתום כאמור על התחקיר (ראו סעיף 13(ד) לעיל).

לעומתו י' בחקירתו ציין כי תחקיר כאמור מחייב את חתימת עורך התחקיר והעובד שנפגע. אמנם י' סייג תשובתו, כי כך הורה לנהוג רק משנת 2019, לאחר עריכת התחקיר דנן (ראו סעיף 14(ג) לעיל); עם זאת העדר חתימת העובד הנפגע (במקרה דנן התובע) על התחקיר, מגבירה הסיכוי כי נפלו בו אי-דיוקים, ואפילו בניואנסים קטנים בנסיבות התאונה, כפי שנראה מיד;

20.לכן לטעמי, ככל שנקח את גרסת התחקיר ונבחן אותה מול גרסת התובע בתובענה דנן, נוכל למצוא, ולקבוע, את נסיבות התאונה המסתברות (שלמעשה כבר עמדתי עליהן בסעיף 16 לעיל) כדלקמן:

התובע הרים את הרם בשתי ידיו מרכב הכיבוי לשם הנחתו על הקרקע, כפי שאף צוין בתצהיר. לקראת הנחתו על הקרקע החליק הרם מידו הימנית. ברגע ההחלקה אחז התובע למעשה ברם ביד אחת (יד שמאל), ולכך סביר כי לכך כוונו הדברים שנרשמו בתחקיר, כי לקראת הנחת הרם על הקרקע אחד בו התובע ביד אחת, היא יד שמאל.

התובע, כפעולה אינסטינקטיבית, מיד לאחר ההחלקה שלח את ידו הימנית בכדי לתפוס את הרם, אך אז הרם נפל על ידו זאת ופצעה.

נסיבות תאונה אלה עולות בקנה אחד עם תיאור התאונה על ידי התובע בכתב התביעה, בתצהירו ובעדויותיו בבית משפט המתוארות לעיל (ראו במיוחד קטע העדות המצוטט בסעיף 7 לעיל).

21.הנתבעת היתה יכולה לשלול גרסה מסתברת זאת של נסיבות התאונה העולה מהראיות שבפני, אם היתה מציגה את סרט הצילום שצולם בזמן אירוע התאונה.

הרי אין מחלוקת כי היו מצלמות באזור התאונה (עדותם של ר' וי' – סעיפים 13(א) ו-14(ד) לעיל, בהתאמה).

הנתבעת לא הציגה את סרט הצילום מהמצלמות האמורות. אמנם ר' ניסה לטעון בעדותו כי למיטב ידיעתו המצלמות לא פעלו בזמן אירוע התאונה, אך מיד הסתייג והשיב כי אינו יכול להעיד בוודאות על אי פעולת המצלמות בזמן אירוע התאונה (ראו סעיף 13(א) לעיל).

מנגד י' לא העיד כלל כי המצלמות לא פעלו בזמן אירוע התאונה, אלא כי לא ראה את סרט הצילום, ואף אינו זוכר אם ביקש לראותו (ראו סעיף 14(ד) לעיל).

בכל אופן הנתבעת לא הציגה כל מסמך טכני או אחר המלמד כי המצלמות נבדקו לאחר אירוע התאונה, וכי לא פעלו בעת התרחשות התאונה.

כך שקשה לקבל כמסתברת את גרסתו ההססנית בנקודה זאת של ר', כי "למיטב ידיעתו" המצלמות לא פעלו בזמן אירוע התאונה.

עמד על נקודה זאת התובע בסעיף 19 לסיכומיו.

במצב דברים זה – משלא נשללה האפשרות הסבירה כי בידי הנתבעת סרט צילום המתעד את התרחשות התאונה ממצלמות הקיימות באזור התאונה, אך ראיה זאת לא הוצגה ללא טעם סביר מוכח על ידי הנתבעת כחלק ממארג ראיותיה, יש לפרש זאת לחובת גרסתה של הנתבעת בדבר נסיבות התאונה התואמות את המצוין בתחקיר (סעיף א(1) לסיכומיה), ולטובת גרסת התובע בדבר נסיבות התאונה (אותן הגדרנו לעיל כנסיבות מסתברות של התאונה – ראו סעיף 16 ו-20 לעיל). זאת מכח הכלל שבפסיקה לענין אי הבאת עד או הצגת ראיה רלוונטית המוזכר בסעיף 17 לעל.

(מעבר לצורך אציין, כי אפילו הייתי מקבל את גרסת הנתבעת כי התובע לא הוכיח את נסיבות התאונה המדויקות, למרות שאינה חולקת כי הרם נפל על כף ידו הימנית במסגרת עבודתו, לא היה הדבר עוזר לנתבעת בהסרת האחריות הנזיקית מעל גבה, מכח כלל "הדבר מעיד על עצמו" שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין, כפי שארחיב בכך להלן).

 

אחריותה של הנתבעת

22.בסעיפים 6-7 לכתב התביעה טען התובע לענין אחריות הנתבעת לתאונה, כדלקמן:

"התובע יטען כי הסיבה להחלקת הרם על כף ידו... נבעה מרשלנות הנתבעת אשר לא נקטה באמצעי זהירות בהתאם לחובת הזהירות המוטלת עליה כמעבידה של התובע. במסגרת חובתה היה על הנתבעת לספק לתובע סביבת עבודה בטוחה, שיטות עבודות נאותות, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים...

יצויין כי בסמוך להגשת תביעה זו נודע לתובע כי בעקבות האירוע ולאור איר'ם דומים בהם נפצעו כבאים, שונו על ידי הנתבעת אופן ותדירות ביצוע הבדיקות בציוד התחנה לרבות בדיקת הרם".

התובע טען לאחריות הנתבעת בנזיקין מכוחן של עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה הקבועות בפקודת הנזיקין.

23.בתצהיר עדותו הראשית (ת/1, בסעיף 4) שב וציין התובע כי:

"אני יודע שבסמוך לזמן שנפגעתי ובגלל איר'ם דומים שכבאים נפגעו – שונו הנהלים בתחנה והיום כבר לא מורידים את הרם לבדיקה אלא בודקים אותו על הרכב".

24.בחקירתו הנגדית ציין התובע בהקשר של שאלת האחריות, כדלקמן:

א.חלק מתפקידו כמפקד צוות הוא אחריות על בטיחות ואימון הצוותים שתחת פיקודו הן בשגרה והן בחירום, ועל תקינות הציוד באמצעות בדיקות שבועיות וחודשיות (עמ' 22 לפרו' שו' 1-17; כן ראה סעיף 8 לכתב התביעה, אותו אישר התובע בעדותו הנ"ל);

ב.הבהיר התובע בעדותו, כי עם תחילת המשמרת הוא אחראי כמפקד צוות, לבדיקת הציוד שעל רכב הכיבוי. כך היה ביום התאונה דנן. רכב הכיבוי הגיע אליו לאחר שהיה בשימוש במשמרת קודמת. מחובתו הוא, עם קבלת רכב הכיבוי לבדוק את רכב הכיבוי על ציודו בתחילת המשמרת, ללא הסתמכות על בדיקתו במשמרת שקדמה לו (עמ' 23 לפרו' שו' 13-34);

ג.הוא ביצע "מאות פעמים ביקורות לציוד בתחנות כיבוי. כמו כן יודגש כי התובע ביצע את הבדיקה (בדיקת הרם – ח"ש) על פי כל הכללים ובכל אמצעי הזהירות הנדרשים על ידי הנתבעת, ואלמלא רשלנות הנתבעת התובע היה משלים בדיקה זו ללא פגע" (ציטוט מסעיף 9 לכתב התביעה).

התובע בחקירתו הנגדית אישר אמירה זאת שבסעיף 9 לכתב התביעה (עמ' 22 לפרו' שו' 18-20);

ד.הוא מודע לעובדה כי הרם עובד על לחץ שמן, ומאשר דבריו בסעיף 3 לתצהירו ת/1 כי:

"כמפקד צוות וכלוחם אש ברור לי כי חשוב מאוד שהרם יהיה במצב תקני וללא נזילות שמן, בטח שצריך להוריד אותו מרכב הכיבוי בשביל הבדיקה והוא עלול להחליק כפי שבאמת קרה לי".

(עמ' 22 לפרו' שו' 21-27).

ה.לשאלה האם נכון כי המטרה בהורדת הרם מרכב הכיבוי לקרקע היא לבדיקת תקינותו ולראות כי אין בו נזילות שמן, השיב:

"ת. לא זה לא הסיבה... מורידים אותו לוודא שהוא עובד. זה כלי חירום לחילוץ מתאונת דרכים ורם שיש ממנו נזילה ושיש עליו שמן זאת אומרת שעכשיו אם יש לנו לכוד ברכב וחזית הרכב על הלכוד, הרם הזה הוא מה שירחיק את הרכב אם יש נזילה אם אתה מבין קצת בהידראוליקה, הלחץ של השמן, השמן יוצא והלכוד הזה יעלה

ש: זה שאני אומר אז חשוב מאוד שהרם הזה

ת: יהיה ריק משמן... אם הוא על הרכב זה אומר שהוא תקין נקי משמן. זה מה שזה אומר שהוא על הרכב" (עמ' 22 לפרו' שו' 28-38; עמ' 23 לפרו' שו' 1-2);

ו.כשנשאל האם היו אמצעי עבודה שהיו צריכים לתת לו ולא ניתנו לו, השיב בשלילה (עמ' 23 לפרו' שו' 35-36);

ז.הוא הדגיש כי במועד אירוע התאונה הוא עטה כפפות בהתאם לנהלים (עמ' 23 לפרו' שו' 36);

25.הנתבעת, ובהתייחס לשאלת האחריות, הביאה לעדות את ר', מפקדו של התובע ומי שערך התחקיר, ואת י', שהינו בדרגת תת-טפסר ומשמש כסגן מפקד מחוז צפון ברשות הכיבוי.

26.ר' בתצהירו נ/2 עמד על נקודות הרלוונטיות לשאלת האחריות, כדלקמן:

א.במועד התאונה היה התובע הגורם האחראי בשטח, מפקד צוות האחראי על רכב הכיבוי, ציוד הכיבוי וההצלה ועל לוחמי האש במשמרתו (סעיף 4);

ב.התובע משרת כלוחם אש משנת 2008, ובמועד התאונה היה בעל וותק של 10 שנים כמפקד צוות. במסגרת שירותו כלוחם אש "עבר כל הדרכת בטיחות אפשרית, והוא מעביר בעצמו את הוראות הבטיחות" (סעיף 5);

ג."בנוסף להדרכות בסיסיות – הרשות מבצעת באופן תדיר רענון להוראות ונהלי בטיחות" (סעיף 6);

ד.בבוקר יום התאונה, "התובע כמפקד צוות העביר בעצמו הדרכות לפקודיו" (סעיף 6);

ה.פעולת הורדת הרם שביצע התובע ביום התאונה לבחינת תקינותו הינה "פעולה שגרתית שכל לוחם אש מבצע מספר רב של פעמים במהלך השירות". כך גם התובע ביצע פעולה זאת של הורדת הרם מרכב הכיבוי בקביעות ובתדירות לכל אורך שנות שירותו ועד ליום התאונה (סעיפים 7-8);

ו.בדיקת הרם מתבצעת באופן יומיומי, וכוללת הורדתו מרכב הכיבוי (סעיף 10);

ז.מתחקיר שערך עם התובע (ושצורף לתצהירו) עולה, כי התאונה נגרמה עקב חוסר זהירותו של התובע (סעיף 13).

ממצאי התחקיר הם כדלקמן:

1.התובע הרים את הרם ביד אחת, בעוד שהיה עליו להרימו בשתי ידיים (כאן אעיר, כי בפרק לעיל העוסק ב"נסיבות התאונה", שללתי עובדה זאת המצוינת בסעיף 13(א) לנ/2, ולמעשה אף ר' חזר בו מנקודה זאת, כמצוין בסעיף 13(ה) לעיל);

2.טרם הרמת הרם ביום התאונה התובע לא בדק אם יש על הכפפות או הרם שמן, שגרם לתאונה (החלקת הרם מידי התובע);

3.אם התובע היה בודק את מצב הכפפות והרם עובר להרמתו על ידיו, היה עליו להחליף כפפות ולנגב הרם משמן טרם הורדתו מרכב הכיבוי.

ח.פעולת הרמת הרם לשם הורדתו מרכב הכיבוי אל הקרקע במועד אירוע התאונה, בוצעה בזמן שגרה, ללא לחץ או מגבלת זמן. כך שלתובע היה את הזמן הדרוש לבחון את מצב הרם והכפפות טרם הרמתו (סעיף 14);

ט.התובע הודרך לעבוד עם כפפות נקיות ולנגב ציוד עבודה משמן טרם שימוש בו, ואף הודרך והוזהר מפני הסכנות הצפויות לו בעבודתו כלוחם אש (סעיפים 17-18);

י.במקום אירוע התאונה (בתחנת הכיבוי וברכב הכיבוי) היו מספר רב של כפפות וכלים לניגוב הציוד משמן, שעמדו לרשות התובע (סעיף 15);

יא.היות שהרם עובד על לחץ שמן היה צפוי כי יהיה שמנוני. זאת הסיבה כי התובע הונחה לעבוד עם כפפות נקיות ולנגב את הרם טרם הרמתו לשם בדיקה (סעיף 20);

יב.אין כלי עבודה או אמצעי הגנה שהיה ניתן לספק לתובע ולא סופק (סעיף 22);

יג.במענה לטענת התובע כי ידוע לו על מספר תאונות דומות בעבר, ציין כי אינו מכיר תאונה דומה, לפני או אחרי התאונה דנן (סעיף 23).

27.ר' נחקר על תצהירו, ובקטעים הרלוונטיים לשאלת האחריות ציין כדלקמן:

א.התובע בעבודתו כלוחם אש היה בסדר מבחינה מקצועית, ולרוב עשה מה שצריך לעשות (עמ' 29 לפרו' שו' 18-27);

בהמשך אף הגדיל וציין כי לתובע היו יכולות גבוהות כלוחם אש (עמ' 39 לפרו' שו' 29-30);

ב.לשאלה אם בדק את הרם לאחר התאונה, בכדי לשלול את טענת התובע כי היתה בו נזילת שמן – היינו כי לא היה תקין – השיב בחיוב (עמ' 35 לפרו' שו' 19-20);

הוא הוסיף כי בדיקתו האמורה לימדה כי הרם היה תקין. קרי לא היו בו נזילות שמן חריגות (עמ' 35 לפרו' שו' 35-36);

הבהיר ר' מה כוונתו לנזילות שמן חריגות ברם:

"ת.בכל הכנסה והוצאה של צינור אני לא יודע מה אתה עברת איתו ומה הוא יודע או לא יודע, בכל הכנסה והוצאה של צינור הרם פולט שמן או-קיי? רם זה מערכת שהוא בעצם לחץ הידראולי, המון שמן בצנרת ,המון שמן במערכת, בתוך הכלי, מחוץ לכלי, בכל הכנסה והוצאה של הצינור יוצא שמן... זה אומר שיכול להיות שבאו וניקו אותו דקה אחרי והוא נקי, ויכול להיות שיש מישהו השתמש והכניס והוציא ושנייה אחרי זה הוא מלוכלך בשמן. זה לא שזה לא תקני שהרם עם שמן עליו. טבעי לחלוטין שזה יקרה

כב' השופט: מי שרוצה להוציא את הרם מה צריך לעשות?

ת: צריך להחזיק אותו לראות שהוא תקין להוציא אותו בשתי ידיים להוריד אותו לרצפה. ואם ... יש עליו שמן לנקות אותו" (עמ' 36 לפרו' שו' 9-19);

ג.לשאלה מדוע עובדת בדיקתו את הרם ומציאתו כתקין (קרי ללא נזילות שמן חריגות) לא מצוינת בתחקיר, השיב כי אינה קשורה לתחקיר (עמ' 35 לפרו' שו' 20);

לשאלה מדוע זה לא קשור לתחקיר; הרי התובע מציין בפניו כי קיימת נזילת שמן ברם שגרמה לתאונה. לכן אך מתבקש כי ירשום את תוצאות בדיקתו את הרם ועובדת הימצאותו כתקין, בניגוד לגרסת התובע. על כך השיב ר': "יכול להיות תקלה שלי שלא רשמתי את זה" (עמ' 37 לפרו' שו' 1);

ד.לשאלה האם יתכן כי השמן שנמצא על הכפפות שעטה התובע בעת התאונה מקורו בחלק האחורי של הרם שאינו גלוי לעין, השיב בשלילה. לטעמו כל הרם גלוי, וניתן לבחון אותו עובר להרמה מכל הכיוונים (עמ' 37 לפרו' שו' 1-14);

ה.לשאלה האם יתכן כי מקור השמן על כפפות התובע מהחלק האחורי של התא שברכב הכיבוי בו מאוחסן הרם, השיב בשלילה. לטעמו אין בחלק האחורי של התא דבר שיכול להוביל לנזילת שמן (עמ' 37 לפרו' שו' 15-28);

ו.לשאלה האם יתכן כי יהיה שמן על הרם שלא ניתן לראותו ויזואלית, השיב כי השמן הוא שקוף ולכן יתכן שלא יראו אותו. ברם עובדה זו של הימצאות שמן היא צפויה בכלים הידראוליים שעובדים עם לחץ שמן, ואין בכך חדש (עמ' עמ' 37 לפרו' שו' 32-33;עמ' 38 לפרו' שו' 1-7);

ז.נוהלי הנתבעת מחייבים בדיקת רם על ידי פירוקו ממרכב הכיבוי והנחתו על הקרקע, וכך נעשה הדבר בכל תחנות הכיבוי בארץ (עמ' 38 לפרו' שו' 1-32).

ח.במקרה דנן, ולמרות תוצאות התחקיר כי מקור ההחלקה של הרם מידו של התובע היא "ככל הנראה המצאות השמן על הכפפה/הציוד" (ראו פרק "מסקנות מרכזיות" בתחקיר), הוחלט לא לנקוט בהליך משמעתי נגד התובע, אלא להסתפק בעצם עריכת תחקיר והפצתו בתחנה (עמ' 39 לפרו' שו' 24-36).

28.י' בתצהירו נ/3 ציין לענין האחריות כדלקמן:

א.במהלך שנותיו ברשות הכיבוי ביצע בדיקת תקינות רם (פירוקו מרכב הכיבוי והנחתו על הקרקע, בדיקתו וכו') מספר רב של פעמים. הוא גם הדריך לוחמי אש לבצע באותו אופן את בדיקת הרם (סעיף 6);

ב.הרם משמש לחילוץ ומצוי בכל רכב כיבוי. לוחמי האש עוברים הדרכה עיונית ומעשית על אופן בדיקת הרם, לרבות הנחיות בדבר בטיחות ואופן השימוש בו (סעיפים 7-8);

ג.התובע, יחד עם יתר לוחמי האש בתחנת הכיבוי בו שירת, תודרכו על אופן הטיפול והתפעול של הרם. כן הודרכו, שאם יש שמן על הרם יש לנגבו לפני שמורידים אותו מרכב הכיבוי. כן הודרכו כי יש להוריד את הרם רק כאשר עוטים כפפות (סעיפים 10-11);

ד.במענה לטענת התובע כי ידוע לו על מספר תאונות דומות בעבר, ציין כי אינו מכיר תאונה דומה, לפני או אחרי התאונה דנן (סעיף 12).

29.י' נחקר על תצהירו, ובקטעים הרלוונטיים לשאלת האחריות ציין כדלקמן:

א.הוא מכיר את התובע כאדם אמין, אם כי היו לו בעיות משמעת, ובעבודתו ככבאי הוא היה בקי, ואף היו לו הצלחות מקצועיות (עמ' 40 לפרו' שו' 30-37; עמ' 41 לפרו' שו' 1-20);

ב.הוא ראה את התחקיר שערך ר', אך הוא לא ערך תחקיר מטעמו, וגם לא תחקר את ר' (עמ' 42 לפרו' שו' 12-23);

ג.הוא הפנה למסקנות הרשומות בתחקיר, שככל הנראה שמן על הכפפות ו/או הרם גרמו להחלקת הרם מידיו של התובע (עמ' 42 לפרו' שו' 27-28);

ד.כשהופנה לטענת ר' כי בדק הרם לאחר התאונה אך לא רשם את תוצאות הבדיקה בתחקיר, השיב:

"ר' לא רשאי לבדוק את הרם אם הרם תקני מבחינת יצרן" (עמ' 42 לפרו' שו' 30-31);

זאת הגם שמודה כי סביר היה לבדוק את הרם והכפפות לאחר התאונה לנוכח טענת התובע כי קיימת בו נזילת שמן (עמ' 42 לפרו' שו' 32-36);

יחד עם זאת הוסיף, כי לנוכח העובדה שהרם עובר בדיקת תקינות כל בוקר ונותר על רכב הכיבוי, סביר להניח שהרם היה תקין ביום התאונה (עמ' 45 לפרו' שו' 1-12).

לכן ניתן לומר כי "ר' יצא מנקודת הנחה שהכלי (הרם – ח"ש) תקין" (עמ' 45 לפרו' שו' 15);

ה.בכל תחילת משמרת נבדק הציוד מחדש, ולא מסתמכים על בדיקת המשמרת הקודמת. לא מן הנמנע כי מאז בדיקת המשמרת הקודמת ועד תחילת המשמרת החדשה תהא נזילת שמן. זאת הסיבה שמבצעים בכל משמרת בדיקה מחדש (עמ' 46 לפרו' שו' 1-33).

ו.לאור העובדה כי עסקינן ברם שהינו כלי הידראולי העובד בלחץ שמן, תתכנה נזילות שמן ממנו. לכן הימצאות שמן על הרם היא צפויה, ויש להיזהר מכך (עמ' 46 לפרו' שו' 28-39; עמ' 47 לפרו' שו' 1-69);

ז.לשאלה האם תתכן ברם נזילת שמן חריגה, מעבר לכמות הצפויה כי תהיה עליו על אף היותו תקין, השיב:

"ת: אז אני אומר שוב, בסוף אם ממש רואים טפטוף נזילה של טפטוף אז הכלי שהגומייה שלו כבר לא בסדר אנחנו מוציאים אותו, שמים בצד, מביאים כלי אחר או מתק(נ)ים

ש: ויכול להיות שהטפטוף היה מאחורה ככה שהוא לא ראה?

ת: לא כי אז ... הוא היה רואה... התשובה היא לא. כי אז הוא היה רואה שלולית מתחת לכלי

ש: כן אבל עבר רק 24 שעות מהפעם שעברה (שהרם נבדק – ח"ש)

ת: ... אם הכלי יש בו רטיבות של שמן עליו, מראש הוא יודע, הוא קיבל תדרוך על זה, כל לוחם אש בארץ יודע שכלים כאלה יש עליהם לפעמים שמן ואני צריך לנגב לפני ואני צריך להיזהר אם אני מרים במיוחד רם שהוא כבד" (עמ' 47 לפרו' שו' 20-29);

ח.הוא שלל כל שינוי בדרך בדיקת הרם מאז התאונה ועד היום, וציין "גם היום צריך להוריד הרם" (עמ' 47 לפרו' שו' 33-35);

ט.הוא לא שמע על תאונה דומה אחרת ברשות הכיבוי, למרות שלא שלל כי זה קרה (עמ' 48 לפרו' שו' 33-37).

30.בסיכומיו (סעיף 3) התייחס התובע לשאלת אחריותה של הנתבעת, וציין כי:

"תהליך בדיקת ברם הצריך את פירוקו והורדתו מרכב הכיבוי – לפיכך, ולאור משקלו הרב של הרם, הכרחי כי הרם יהיה במצב תיקני, וללא כל נזילות שמן, מעבר לבלאי סביר".

באשר לתחקיר על מסקנותיו – הפנה התובע בסיכומיו (סעיפים 12-14) לתחקיר בו צוין במפורש כי הרם הורם בשתי ידיים וכי נעשה שימוש בכפפות על ידי התובע. לכן הטענה (דוגמת טענתו של ר' בתצהירו) כי התובע הרים הרם ביד אחת ו/או כי עשה שימוש בכפפות שאינן יבשות ונקיות, אינה מבוססת.

התובע בסיכומיו אף תמה (סעיף 15-17) הכיצד לא נרשמה בתחקיר עובדת בדיקת הרם על ידי ר' לאחר התאונה ומציאתו כתקין (כפי שהעיד). עסקינן בעובדה מהותית, שאפילו ר' הודה כי אי הרישום הבדיקה האמורה מהווה תקלה.

העלה התובע בסיכומיו שתי הנחות אפשריות לאי רישום הבדיקה הנטענת של הרם לאחר התאונה בתחקיר, כדלקמן:

א.הרם כלל לא נבדק על ידי מי מעובדי הנתבעת, לרבות ר' (למרות עדותו כי עשה כן), שהרי י' העיד כי אלה אינם מוסמכים לבצע בדיקת תקינות הרם אלא אך גורם מטעם היצרן;

ב.העובדה כי בדיקתו של הרם על ידי ר' ו/או תוצאות הבדיקה לא נרשמו בתחקיר, מלמדת לכאורה על מציאת ליקוי ברם ו/או אי תקינותו עובר לתאונה במובן של נזילת שמן חריגה.

הוסיף התובע בסיכומיו (סעיף 21), כי העובדה שלא ננקט נגדו כל הליך משמעתי או אחר לאחר התאונה, תוך הותרתו כמדריך לוחמי אש ובתפקיד פיקודי, מלמדת שאף הנתבעת מצאה שלא נפל דופי בהתנהלותו שהובילה לגרימת התאונה. הנתבעת הסיקה, כך לטענת התובע, כי פעל בהתאם לנוהלי העבודה הקיימים תוך שימוש בכל אמצעי הזהירות הקיימים. לכן יש לומר, כי האחריות לגרימת התאונה נופלת על שכמה של הנתבעת, לנוכח אספקת רם שאינו תקין.

עם זאת הדגיש התובע בסיכומיו (סעיף 21), ככל שעדיין נותר ספק בשאלת האחריות לתאונה, יש לומר כי נטל הראיה להוכיח העדר רשלנות מוטל על הנתבעת מכוחו של הכלל "הדבר מעיד על עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.

31.הנתבעת בסיכומיה טענה להעדר אחריות לתאונה.

בנדון מפנה הנתבעת לתחקיר שהתקיים סמוך לאחר התאונה. בפרק "סיפור המעשה", שנרשם בגוף ראשון, התובע לא סיפר כי הבחין בנזילת שמן או בכתמי שמן על רכב הכיבוי או על הרם. קרי לא דיווח על רם לא תקין או תקול.

מסקנת התחקיר היתה, כי החלקת הרם מידו של התובע נגרמה עקב שמן שהיה על הכפפה או הרם. ברם היות שהרם פועל באמצעות לחץ שמן הוא לא אמור להיות צח ונקי משמן כלל, וצפויה להימצא על גופו שמנוניות מסוימת. לכן ההנחיה לביצוע בדיקתו היא לנגבו טרם הורדתו, ולבישת כפפות נקיות ויבשות.

התובע טען לתקלת שמן חריגה ברם, אך לא הוכיח את כמות השמן שהיתה על גוף הרם ואת חריגותה.

התובע נמנע מהבאת חוות דעת מומחה בטיחות כי רם שמנוני אסור לשימוש והפעלה.

התובע גם לא הוכיח את טענתו כי מאז התאונה שונה נוהל בדיקת הרם ברשות הכיבוי, באופן שכיום בדיקתו נעשית על רכב הכיבוי ללא צורך בהורדתו ארצה.

התובע גם לא הוכיח כי תאונה בנסיבות דומות אירעה בעבר ברשות הכיבוי.

בנסיבות אלה יש לומר כי התובע לא הוכיח כי הנתבע הפרה כלפיו את חובת הזהירות הקונקרטית.

לא הוכח כי סופק לו רם תקול או לא תקין;

הוכח כי סופקו לו כל הציוד ואמצעי הבטיחות הנדרשים;

לא הוכחה כל שיטת עבודה לא בטיחותית אצל הנתבעת בהקשר של בדיקת הרם.

הדגישה התובעת בסיכומיה, כי בשאלת אחריותה של הנתבעת עסקינן בעדות יחידה של בעל דין (התובע), אותה יש לבחון בזהירות רבה תוך הנמקה, כהוראת סעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971.

במצב דברים זה טוענת הנתבעת בסיכומיה, לא הוכחה רשלנותה של הנתבעת ו/או הפרת חובה חקוקה מצידה כלפי התובע, ויש לדחות את הטענה לאחריותה לגרימת התאונה בה נפגע התובע.

מדגישה הנתבעת בסיכומיה, כי אחריותו של המעביד (דוגמת הנתבעת) אינה מוחלטת. לכן בהעדר הוכחת אחריותה בנזיקין לגרימת התאונה, יש לקבוע כי הנתבעת אינה אחראית לה.

32.זה החומר הראייתי שעמד בפני, ומכוחו יש להכריע בשאלת אחריותה של הנתבעת לגרימת התאונה, אם לאו.

33.אין חולק כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובדו. במסגרת חובת הזהירות המושגית של המעביד כלפי עובדו עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים.

ראו בנדון:

ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988);

ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות (21/03/99);

ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פ"ד מה(2) 593 (1991);

ע"א 707/79 וינר את טיקו נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 592 (1980);

ע"א 688/79 יזבק נ' מונעם, פ"ד לו(1) 785 (1982);

ע"א 515/83 עגור נ' אייזנברג, פ"ד לט(1) 197 (1985);

ע"א 240/87 קריכלי נ' איפל, פ"ד מג(3) 507 (1989);

ע"א 655/80 מפעלי קרור בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592, 604-603 (1982).

34.מכאן שככל שתאונת העבודה של העובד נגרמה שעה שהמעביד הפר חובות חקוקות או נהג ברשלנות, כאשר במסגרת מערכת יחסים זו קמה חובת זהירות על המעביד למנוע סכנות צפויות לעובד אשר מעביד סביר יכול וחייב היה לצפותן מראש, (ודוק – לא נדרשת צפיות מדויקת של כל פרטי תהליך הגרימה, אלא די שניתן לחזות את ההתרחשות בקווים כללים), תוטל האחריות על המעביד.

ראו לענין זה:

ע"א 663/88 שריזיאן נ' לבידי אשדוד, פ"ד מז(3) 229;

ע"א 5850/10 חברת דפרון בע"מ נ' עזבון המנוח יבגני גולובין (15/04/12);

ע"א 9073/09 אסותא-מרכזים רפואיים בע"מ נ' מיכאל שרף (14/06/11) (להלן: "ענין אסותא");

ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' שמעון אלבז (27/12/10).

35.לצד קיומה של חובת זהירות מושגית של מעביד כלפי עובד, לא הוחלה על המעביד אחריות מוחלטת ביחס לכל נזק שנגרם לעובד במסגרת עבודתו, ואף נקבע כי אין להעמיד את המעביד בחזקת מבטח.

בלשונו של ביהמ"ש העליון בע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת בישראל, פ"ד מז(3), 345:

"חובתו של מעביד לשלום עובדיו אינה חובה מוחלטת. המעביד אינו מבטח, ולחיובו בדין בגין תאונה שאירעה לעובדו במהלך עבודתו, על העובד להוכיח קיומה של עילה מוכרת בדין המזכה אותו בתביעתו. לא כל נזק שניתן לצפותו (באופן תיאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית ולעיתים מזומנות יוצר מצב של נזק ללא פגיעה".

ראו לענין זה דברים דומים:

ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פ"ד לח(1), 72;

ע"א 5580/92 יוסף מרקוביץ נ' התעשיה הצבאית (7.5.1995);

ענין אסותא;

ע"א 80/89 טובול נ' אלטמן (31.12.89);

ת"א (חי') 36108-03-18‏ ‏ פלוני נ' חברת "תפקיד פלוס" בע"מ (24.4.2022).

36.לאור ההלכות הנ"ל, נבחן את המקרה דנן, ואת השאלה האם בנסיבותיו יש לקבוע כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעת כמעביד כלפי התובע.

37.טרם שנעשה כן, נסיר מהפרק כלא מוכחות שתי טענות שטען להן התובע, המפורטות בסעיף 23 לעיל.

האחת – כי מאז התאונה שונתה שיטת בדיקת הרם אצל הנתבעת, באופן שכיום כבר לא מורידים הרם אל עבר הקרקע אלא בודקים אותו על רכב הכיבוי;

השניה – כי אירעו תאונות בנסיבות דומות אצל הנתבעת.

אקדים ואציין כי טענותיו אלה של התובע נטענו בעלמא ובסתמיות, ללא אסמכתא כלשהיא.

טענות אלה נדחו על ידי ר' וי', עדי הנתבעת, בעדותם, כמפורט בסעיפים 26(יג), 27(ז), 28(ד), 29(ח) ו-29(ט) לעיל, ועדותם זאת לא נסתרה.

הדגישו ר' וי', כי בדיקת הרם עד היום מבוצעת על ידי הרמתו והנחתו על הקרקע, וכך הם נוהלי הנתבעת עד היום. אמנם נוהלי הנתבעת לא הוגשו כראיה (ראו עדותו של ר' עמ' 38 לפרו' שו' 16-20), אך לא היתה על כך מחלוקת. הרי הנתבע בסיכומיו אף מציין שבזמן אירוע התאונה ביצע את פירוק הרם לפי נוהלי הנתבעת (ראו סעיף 30(ב) לעיל).

לכן דינן של שתי טענות אלה של התובע להידחות.

כאן אף אוסיף, כי שיטת העבודה הנהוגה אצל הנתבעת לבדיקת הרם (הרמתו מרכב הכיבוי והנחתו על הקרקע), לא הוכחה כשיטת עבודה לא בטוחה.

התובע עצמו העיד, כי ביצע את הבדיקה מאות פעמים בעבר ללא כל פגע (סעיף 24(ג) לעיל), ולא הצליח להוכיח תאונה נוספת שנגרמה במהלך בדיקת הרם בנסיבות דומות.

38.כאמור התובע טוען לאחריותה בנזיקין של הנתבעת כלפיו מכוחן של עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה.

אתחיל בבדיקת עוולת הפרת חובה חקוקה הקבועה בסעיף 63 לפקודת הנזיקין.

התובע לא פירט בכתב תביעתו ואף לא בסיכומיו, איזו חובה חקוקה הפרה הנתבעת כלפיו, למרות שנדרש לעשות כן.

ראו לענין זה הדברים שנאמרו ב-ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי פרסום שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933, 951, כדלקמן:

"עוולה זו של הפרת חובה חקוקה, בצדה של עוולת הרשלנות, 'עוולת מסגרת' היא, ותוכנה ישתנה מעניין לעניין...

עיקר בעוולה יימצא בחוק לבר-פקודת-הנזיקין ובפירושו של אותו חוק על-פי בית-המשפט. להוכחה כי נוצרה עוולה זו שומה עליו על תובע להצביע על חוק פלוני כחוק המטיל 'חובה חקוקה' על הנתבע ולהוסיף ולשכנע את בית-המשפט כי הנתבע הפר אותו חוק בנסיבות המזכות אותו, את התובע, בסעדים שמעניקה פקודת הנזיקין נגד העושים מעשי עוולה בנזיקין".

עלה בדעתי שמא הכוונה לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז-1997 (להלן: "תקנות הבטיחות").

סעיף 2 לתקנות הבטיחות קובע כי:

"מקום עבודה שלא ניתן למנוע בו סיכונים בטיחותיים על ידי בניה או התקנה, חייב מעביד, לשם מניעת סיכוני בטיחות לעובד, לספק לו ציוד מגן אישי כמפורט בתקנות אלה".

סעיף 1 לתקנות הבטיחות מגדיר "ציוד מגן אישי או ציוד" כך:

"ציוד שנועד לשימושו האישי של אדם בעבודה, בדרך של לבישה, הרכבה, חבישה או נשיאה ושתוכנן במיוחד להגנתו מפני סיכון העלול לפגוע בבטיחותו או בבריאותו...".

סעיף 6(א) לתקנות הבטיחות קובע לענין טיב הציוד והתאמתו, כדלקמן:

"ציוד מגן אישי יהיה באיכות נאותה, חזק ועמיד ובעל מבנה ותכונות למתן הגנה נאותה מפני הסיכונים שאותם הוא בא למנוע".

סעיף 8(א) לתקנות הבטיחות קובע לענין חובות הממונה על העבודה, כי:

"ממונה על העבודה, ישגיח השגחה נאותה וינקוט אמצעים לוודא שהעובד משתמש בציוד מגן אישי כראוי".

 

סעיף 9 לתקנות הבטיחות העוסק בחובות העובד מציין כי:

"עובד שקיבל ציוד מגן אישי חייב –

(1)להשתמש בו בהתאם לייעודו;

(2)להחזיקו במצב נקי ולשמור על תקינותו;

(3)להחזירו מיד למעבידו או לממונה על העבודה משנתגלה בו פגם או נזק, לשם החלפתו".

סעיף 11 לתקנות הבטיחות קובע לענין ניקוי הציוד והחזקתו כי:

"המעביד או הממונה על העבודה, לפי הענין, ידאגו תמיד כי –

(1)ציוד המגן יוחזק במצב נקי ותקין;

(2)יחד עם הציוד יותקנו או יסופקו במקום העבודה אמצעים נאותים לניקויו והפעלתו הסדירה".

סעיף 12(א) לתקנות הבטיחות קובע לענין ציוד משומש כי:

"לא יספק מעביד או ממונה על העבודה לעובד משקפי מגן, מגן פנים, מסכה, מגיני קרקפת, כפפות, קסדת מגן, ציוד להגנת שמיעה, נעליים או מגפיים שהיו בשימוש הזולת אלא אם כן עברו ניקוי וחיטוי נאותים".

39.התובע לא הצביע, וממילא לא הוכיח, הפרה של חובה מהחובות המוטלות על הנתבעת כמעביד הקבועות בתקנות הבטיחות, והמפורטות לעיל.

הנתבעת היתה מודעת לאפשרות היותו של הרם שמנוני לנוכח הפעלתו באמצעות לחץ שמן (ראו עדותם של ר' וי' בסעיפים 26(יא)+27(ו)+29(ז) לעיל).

לכן סיפקה לתובע אמצעים לניגוב השמן מהרם טרם הרמתו, וכן כפפות נקיות ויבשות.

התובע עצמו הודה בחקירתו כי ניתן לו ציוד מגן לאבטחת פירוק הרם, וכי לא היה ציוד מגן או אמצעי הגנה אחר שהנתבעת היתה צריכה לתת לו לצורך ביצוע בדיקת הרם, ולא ניתנו לו (ראו סעיף 24(ו) לעיל).

יותר מזה, ובהתייחס לסעיף 8 לתקנות הבטיחות העוסק בממונה על הבטיחות בעבודה (ראו ציטוט לעיל של סעיף 8(א) לתקנות הבטיחות), התובע העיד בעצמו כי הוא, כמפקד צוות, היה הממונה על הבטיחות בעבודה באותה עת של צוותו (ראו סעיף 24(א) לעיל). ככזה אף הכיר את הציוד האישי וכל הנדרש לצורך פירוק הרם בצורה בטוחה, והיה בעל נסיון רב ("מאות פעמים") בפירוק ובדיקת רם (ראו סעיף 24(ג) לעיל).

במצב דברים זה שוכנעתי לקבוע, כי לא הוכחה לי עוולת הפרת חובה חקוקה מצידה של הנתבעת בהתייחס לתקנות הבטיחות, או בהתייחס לכל חובה חקוקה אחרת שלא אוזכרה ולא פורטה כלל על ידי התובע בכתב התביעה ו/או תצהירו ת/1 ו/או סיכומיו.

40.נותרנו עם בחינת אחריות הנתבעת לתאונה מכוחה של עוולת הרשלנות הקבועה בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין.

מהמפורט לעיל עולה, כי טענת התובע המרכזית היא שהרם היה תקול או לא תקין, באופן שכמות השמן עליו היתה חריגה, מעבר לשמנוניות רגילה; כך שגם ניגובו טרם ההרמה ואף השימוש בכפפות נקיות ויבשות לא הספיקו למניעת החלקתו מידי התובע, ולגרימת התאונה (ראו גרסת התובע לעיל, ובמיוחד הנטען בסיכומיו לענין האחריות, כפי שתומצתו בסעיף 30 לעיל).

41.כנגד טענה זאת של התובע טענה הנתבעת בסיכומיה (ראו סעיף 31 לעיל), כי עובדת קיומה לכאורה של כמות שמן חריגה על הרם עובר להרמתו בזמן התאונה, לא צוינה על ידי התובע בתחקיר שנערך סמוך לאחר התאונה; בכל מקרה לא הוכחה על ידי התובע כמות שמן חריגה כאמור שתצביע על פגם או תקינות הרם.

42. בבחינת הדברים סבורני, כי קשה להתעלם מטענת התובע שהיה מצופה מהנתבעת לבחון ולבדוק לאחר התאונה את הרם, בכדי לוודא כי עסקינן ברם תקין, ששמנוניותו לא חרגה מהרגיל במועד התאונה.

כך גם העיד י' בצורה ברורה לנוכח טענת התובע כי קיימת בו נזילת שמן חריגה (ראו סעיף 29(ד) לעיל);

בנדון נפנה להשגות התובע בסיכומיו (ראו סעיף 30 לעיל) בהתייחס לטענת ר' כי ביצע בדיקה כאמור לרם שנמצאה תקינה, המטילות ספק בקיומה של בדיקה כאמור, למרות נחיצותה (גם אליבא דר', שהרי טען כי ביצע אותה); ולמצער מטילות עמימות עובדתית בשאלת תקינות הרם מבחינת רמת שמנוניותו עובר לתאונה.

הספק במקרה דנן מתגבר דווקא לנוכח נסיונו העשיר ומקצועיותו של התובע בסוגיית הבטיחות בעבודה בכלל, ובפירוק רם בפרט (ראו סעיף 24 לעיל);

על מנת להמחיש את הספק לגבי ביצוע בדיקה כאמור של הרם לאחר התאונה, נפנה לעדותו של י' בסעיף 29(ד) לעיל. שם עמדנו על עדותו של י' כי ר' לא היה רשאי לבדוק את תקינות הרם, ורשאי לעשות הבדיקה האמורה אלא רק איש מקצוע המוסמך לכך. אם כך כיצד הסביר י' את טענת ר' כי בדק את הרם? השיב י' כי היות שהרם עבר בדיקת תקינות כל בוקר ונותר על רכב הכיבוי, יצא ר' מנקודת הנחה כי הרם תקין.

בכך יש חיזוק לספק אם הרם נבדק בפועל על ידי הנתבעת לאחר התאונה, בכדי לשלול את טענת התובע כי לא היה תקין, במובן של נזילת שמן חריגה ממנו עובר לתאונה.

האמנתי בנדון לגרסת התובע (ואף ר' וי' ראו בו אדם אמין ומקצועי בעבודתו כלוחם אש – ראו סעיפים 27(א)+29(א) לעיל), כי גם במקרה דנן, ועובר לתאונה, ניגב הרם והרימו בשתי ידיו כשהוא עוטה כפפות נקיות ויבשות.

העובדה כי לאחר התאונה נמצאו כתמי שמן על הכפפות, כמצוין בתחקיר, אינה שוללת את גרסת התובע בנדון, אלא לכאורה תומכת בגרסת התובע כי השמן שנמצא על הכפפות מקורו בנזילה שלאחר הניגוב שנעשה על ידו טרם ההרמה, המלמד לכאורה כי אכן היתה נזילה חריגה ברם.

הבהיר זאת התובע היטב בישיבת יום 10.4.2022 עת תוחקר במסגרת ישיבת קדם משפט על ידי בית המשפט על אודות נסיבות התאונה.

לגרסת התובע – ככל שהיה מדובר בשמנוניות רגילה של הרם די היה באמצעי המגן שסיפקה לו התובע בכדי למנוע את החלקת הרם, כפי שנעשה הדבר בפעמים הרבות הקודמות בהם פעל לפירוק הרם לשם בדיקה.

הפעם, בזמן התאונה, המצב היה שונה, וכך לשונו:

"לפי הנסיון שלי של 14 שנה, 8.5 שנים כמפקד צוות, מדובר בבלאי בציוד ישן, זו תחנה פעילה מאד. הבוכנה עם שמן בלחץ ומהודקת וחזקה מאד ומטרתה לקרוע את הרכב, והשמן כתוצאה מבלאי ושזה ציוד ישן ובלוי, היתה משומנת" (עמ' 6 לפרו' שו' 1-3).

43.לנוכח העמימות העובדתית, והספק לגבי תקינות הרם עובר לתאונה, טען התובע בכתב תביעתו ובסיכומיו לתחולתו כלל "הדבר מעיד על עצמו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, ולהעברת נטל הראיה להוכיח העדר רשלנות בגרימת התאונה לכתפי הנתבעת.

44.סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע לאמור:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה".

ב-רע"א 7002/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 13 (21.5.2018) – (להלן: "ענין פלוני") הובהר על אודות הכלל האמור כי:

"לפנינו כלל של העברת נטל במצב של אי-ודאות עובדתית, כך שבהתקיים תנאים מסוימים – הכלל יוצר מעין חזקת התרשלות הניתנת לסתירה".

ב-ע"א 6332/15 צלאח נ' עדוי ואח' (23.11.17) – (להלן: "ענין צלאח") צוין, כי הכלל האמור נותן לבית המשפט כלי עזר לפתרון מצבים מסוימים של אי-ודאות עובדתית לגבי נסיבות המקרה (פסקה 7 לפסק הדין).

45.הן בענין פלוני והן בענין צלאח ציין בית המשפט לענין סעיף 41 לפקודת הנזיקין והחלתו במקרה מסוים, כדלקמן:

א.סעיף 41 קובע שלושה תנאים מצטברים לשם החלת הכלל;

ב.כל תנאי בוחן את המקרה מנקודת מבט אחרת: הראשון עוסק בנקודת מבטו של התובע, השני מתמקד בנקודת המבט של הנתבע, והשלישי מפנה לנקודת מבטו של בית המשפט;

ג.התנאי הראשון דורש את חוסר ידיעתו ואת חוסר יכולתו של התובע לדעת את נסיבות גרימת הנזק (להלן: "התנאי הראשון");

ד.התנאי השני דורש כי לנתבע תהיה שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק (להלן: "התנאי השני");

ה.התנאי השלישי דורש, כי האירוע הנזיקי יתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. כלומר שמסקנת ההתרשלות היא המסקנה המתבקשת לאור העובדות הידועות (להלן: "התנאי השלישי");

ו.בהתקיים שלושת התנאים המצטברים, נטל השכנוע עובר לכתפי הנתבע ועליו להוכיח כי מקור הנזק אינו טמון בהתרשלותו. הכלל מעביר את נטל השכנוע, בנוסף לנטל המשני של הבאת הראיות.

46.אם ניישם את ההלכות הנ"ל למקרה דנן, בו התובע טען גם להחלת הכלל שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין (כמפורט לעיל), ניתן לומר כדלקמן:

א.התנאי הראשון (נקודת מבטו של התובע) לכאורה מתקיים.

לגרסת התובע, לה האמנו כאמור, הוא ניגב את הרם עובר להרמתו והרימו עם כפפות יבשות ונקיות, כפי שעשה פעמים רבות בעבר. למרות זאת הרם החליק מידו בעת ההרמה ולקראת ההנחה על הקרקע (ראו דברינו לעל בפרק "נסיבות התאונה");

במצב דברים זה ניתן לומר כי התובע לא יודע ואינו יכול לדעת את סיבת החלקת הרם בעת ההרמה, אלא אם כן הרם לא היה תקין במובן של דליפת שמן חריגה;

ב.התנאי השני (נקודת המבט של הנתבעת) לכאורה מתקיים.

לנתבעת היתה שליטה מלאה על הרם שגרם לנזק;

ג.התנאי השלישי (נקודת מבטו של בית המשפט) לכאורה מתקיים.

אם אכן התובע ניגב את הרם טרם ההרמה, והשתמש בכפפות נקיות ויבשות בעת ההרמה, אך למרות זאת החליק הרם מידו, מתיישב הדבר עם המסקנה שהנתבעת התרשלה (בהספקת רם שאינו תקין, אלא שקיימת בו נזילת שמן חריגה שגרמה להחלקתו מידי התובע) יותר מאשר עם המסקנה כי נקטה זהירות סבירה.

ד.משאלה פני הדברים, ובהתקיים בענייננו שלושת התנאים המצטברים, נטל השכנוע עובר לכתפי הנתבעת, ועליה להוכיח כי מקור הנזק אינו טמון בהתרשלותה.

47.האם עמדה הנתבעת בנטל שכנוע זה?

לטעמי התשובה שלילית, ומכאן קמה ועולה אחריותה בנזיקין (עוולת הרשלנות) כלפי התובע.

התובעת לא הוכיחה כי בדקה את הרם דנן לאחר התאונה ו/או את תקינותו.

הסתייגותו של התובע בנדון מעדותו של ר' כי בדק את הרום לאחר התאונה ומצאו תקין (על שתי חלופותיה/הנחותיה) מקובלת עלי (ראו סעיף 30 לעיל);

היה מצופה מהנתבעת, ככל שבדקה את תקינות הרם, לעשות זאת על ידי איש מקצוע [ראו עדותו של י' כי בדיקת תקינות הרם צריכה להיעשות על ידי איש מקצוע, ולא על ידי ר', לגביו נטען כי בדק את תקינות הרם לאחר התאונה (ראו סעיף 29(ד) לעיל)], ולהציג רישום כלשהו על הבדיקה ותוצאותיה;

לא ניתן להסתפק בנדון באמירה בעלמא של ר', כי בדק הרם לאחר התאונה ומצאו תקין. אפילו ר' העיד כי אי רישום הבדיקה על ידו בתחקיר מהווה תקלה (ראו סעיף 27(ג) לעיל);

כפי שציינו לעיל ובהסתמך על עדותו של י' – יש אפשרות כי הנתבעת יצאה מנקודת הנחה כי הרם היה תקין בזמן התאונה, ולא היו בו נזילות שמן חריגות, לא בעקבות בדיקה שערכה לרם לאחר התאונה, אלא מהטעם שציין י' בחקירתו הנגדית (ושפורט בסעיף 29(ד) לעיל). היינו – ר' יצא מנקודת הנחה כי הרם תקין, כיוון שעבר בדיקת תקינות כל בוקר, ובכל אופן נותר על רכב הכיבוי. אם הרם היה תקול הוא היה מוחלף ברם אחר. מכאן סביר שהרם היה תקין ביום התאונה.

הנחה כזאת קשה לקבל, מול גרסתו הנחושה של התובע, איש מקצוע ותיק, כי הרם היה תקול.

מעבר לכך – הנחה זאת לא הוכחה כלל על ידי התבעת. ככל שרצתה הנתבעת להוכיח הנחה זאת, היתה צריכה להעיד את מפקד הצוות (או גורם מוסמך אחר מטעם הנתבעת) שבדק את הרם במשמרת שקדמה לזאת של התובע, שיעיד כי ביצע בדיקה ומצא שהרם היה תקין. ברם עד כזה לא הובא על ידי הנתבעת.

אם בכך לא סגי, מי לידינו יתקע שהתקלה ברם לא אירעה לאחר בדיקתו האחרונה עובר לתאונה, עקב שימוש בו במשמרת הקודמת. שוב, הנתבעת לא הביאה לעדות כל עד להעיד כי מאז הבדיקה האחרונה של הרם עובר לתאונה, לא נעשה בו כל שימוש שהיה יכול להביא לתקלה בו, ולנזילת שמן חריגה ממנו.

48.לאור כל האמור לעיל, אני קובע את אחריותה הנזיקית של הנתבעת לגרימת התאונה מכוחה של עוולת הרשלנות הקבועה בפקודת הנזיקין.

אשם תורם של התובע

49.הן בכתב הגנתה והן בסיכומיה טענה הנתבעת לאשמו התורם, בשיעור משמעותי, של התובע בגרימת התאונה הנדונה.

נתמקד בנטען בסיכומיה של הנתבעת בנקודה זאת (פרק ט' לסיכומים), כדלקמן:

"אם... יקבע בית המשפט אחריות, תטען הנתבעת כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 100%. התובע ביצע את אותה פעולה מאות פעמים, סופק לו כל ציוד עבודה נדרש ועל אף כל הנסיון וההדרכה הוא הרים את הרם ביד אחד והשתמש בכפפות משומנות. נחזור ונציין כי אין המדובר בעובד זוטר ללא נסיון, המדובר במפקד ובראש צוות שלוחמי אש כפופים להוראותיו, והמדובר בתובע שהעיד כי הוא היה האחראי על כלי העבודה בתחנה לרבות הרם".

50.מנגד טוען התובע בסיכומיו כי אין להטיל עליו אשם תורם כלל.

בנדון הפנה התובע לענין פלוני שם, כך לגרסתו, נקבע כי "אין להטיל על עובד רשלנות תורמת כלשהיא בפגיעה בעבודה..." (סעיף 44 לסיכומים).

הדגיש התובע (בסעיף 45 לסיכומיו), כי בחינת המקרה דנן על נסיבותיו, מלמדת כי התובע, שהיה בעת התאונה בעל נסיון רב, פעל בהתאם לנוהל העבודה של הנתבעת, תוך שימוש בכל אמצעי הזהירות שהעמידה לו התבעת. לכן אין מקום להטיל עליו רשלנות תורמת בשיעור כלשהוא בגרימת התאונה.

51.בענין צלאח סיכם בית המשפט את סוגיית אשמו התורם של עובד בתאונה עבודה במילים הבאות:

"פסיקת בתי המשפט מבחינה בין מקרים שבהם נוטל פועל סיכון בלתי מחושב וממשי, באופן חופשי, ואותו סיכון הוא שגורם לנזק, לבין מקרים אחרים שבהם לא נקט מעביד אמצעי זהירות. במקרים הראשונים מוטל על העובד אשם תורם, ואילו במקרים האחרונים האשם כולו מיוחס למזיק או למזיקים, גם לנוכח הפער בין העובד למעבידו, ויכולתו הרבה יותר של המעביד למנוע את הנזק...

בהתאם לכך, הדגש בפסיקה הושם על מידת נסיונו של העובד ועל מידת העדרם של אמצעי הזהירות לשם מניעת התאונה מצד אחד, ועל פעולותיהם הקונקרטיות של המזיק והניזוק מצד שני..." (ציטוט מעמ' 19 לפסק הדין).

דברים דומים אמר בית המשפט בענין פלוני, כדלקמן:

"המדובר בענייננו בעובד שנפגע בתאונה במהלך עבודתו. במקרים כאלה, מגמה מושרשת בפסיקה היא לדקדק עם המעסיק בכל הנוגע להטלת אחריות לתאונה, ולעומת זאת להכיר במצב העובד ובתנאיו במקום העבודה בכל הנוגע לייחוס אשם תורם. ההצדקה לכך נטועה ביחסי הכוחות בין העובד למעסיק, אשר ככלל נוטים לטובת האחרון. המעסיק הוא ברגיל בעל היכולת המיטבית למנוע או למזער את הסיכון בעבודה, על ידי התווית נהלי בטיחות ומתן הדרכה לעובד. חוג ראייתו מקיף, והוא יכול לתכנן את שיטות העבודה ואמצעי הזהירות בעזרת מומחים לדבר. העובד מנגד פועל במסגרת הגבולות שהציב לו המעסיק, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נקודת המבט שלו מצומצמת יותר, והתנאים בהם הוא מצוי מקשים עליו לשקול, ביישוב הדעת, את הסיכונים שבעבודה לעומת הצורך לבצעה. אין זה אומר כי העובד פטור מדאגה עצמית לביטחונו. כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו. עם זאת, לא בנקל יוטל אשם תורם על עובד, אלא רק כשאשמו לקרות התאונה הוא בולט וברור...

עסקינן אפוא בקביעה נורמטיבית המעוגנת במדיניות משפטית. במקום העבודה, ובמיוחד במקצועות בהם לא הוענק שיקול דעת רחב לעובד לקבוע כיצד לבצע את עבודתו, ומה יהיו התנאים גם במישור הבטיחותי – הציפייה היא שהמעסיק יצור מקום עבודה בטוח, ולא שהעובד ינהל בעצמו את הסיכונים ויערוך משא ומתן בעניין תוך כדי יום עבודתו.

ביחס להתנהגות העובד, נפסק כי יש להבחין בין מקרים שבהם העובד נוטל על עצמו באופן חופשי ועצמאי סיכון בלתי סביר, או שהוא מתעלם מסיכון ודאי, ואותו סיכון גורם לנזק. אז, יש הצדקה להטיל עליו אשם תורם. מנגד, במקרים שבהם העובד טועה או מוסח בלהט העבודה, או כאשר עסקינן בהתרשלות רגעית הנובעת מהיותו שקוע בביצוע העבודה כפי שזו הוגדרה לו על ידי המעסיק – נקבע שאין די בכך, בהכרח, כדי לייחס לעובד אשם תורם...".

52.בניגוד לטענת התובע בסיכומיו, ענין פלוני אינו שולל לגמרי הטלת אשם תורם על עובד, אלא כל מקרה ייבדק לנסיבותיו, תוך התייחסות גם לבכירות העובד, רוחב שיקול דעתו בדבר אופן ביצוע העבודה ונסיונו בעבודה.

בענין פלוני הוסיף בית המשפט עובדה הרלוונטית לענייננו, והיא – ככל שעסקינן במערכת עובדתית עמומה בכל הקשור לנסיבות התאונה והתנהגות התובע בזמן התאונה באופן שאף הצדיק את הפעלת כלל "הדבר מעיד בעצמו", יש מקום להרחיב היריעה גם בבחינת אשמו התורם של התובע (ראו סעיף 5 לענין פלוני).

להמחשת הדברים נפנה בנדון לדברי בית המשפט העליון מהעת האחרונה, ב-ע"א 3166/22 פלונית נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות (27.4.2023) – (להלן: "ענין פלונית").

שם דובר על אחות מעשית במרכז לבריאות נפש שהותקפה על ידי אחד המטופלים במרכז. דובר על אחות מנוסה וותיקה, שידעה על המסוכנות שצפויה לה מהמטופל האמור. בית משפט קמא שלל אשם תורם של האחות (העובדת). על קביעה זאת, שגם לגביה הוגש ערעור המדינה, ציין בית המשפט העליון (השופט עמית) בפסקה 15, כי:

"דומה כי יש ממש בטענת המדינה כי היה מקום לייחס אשם תורם למערערת. כפי שציין בית משפט קמא, המערערת עברה סדנת סימולציה של התמודדות עם מצבים שונים, כולל מטופלים אלימים; היא הכירה את המטופלת ואת תוקפנותה; במסגרת החפיפה עם המשמרת הקודמת הייתה התייחסות למטופלת; ביומן המחלקה נרשם במפורש כי יש להקפיד על כך שהמטופלת תלבש כותונת וככל שהיא תאיים על הצוות יש לקשור אותה באופן מיידי בשל נטייתה להתפרצות אלימה. כל אלה, היו צריכים להביא את המערערת לנקוט במשנה זהירות טרם הכניסה את המטופלת, שפשטה את הכותונת והחליפה את בגדיה, לתוך חדר הצוות שבו הונח סכין שבה נעשה שימוש בארוחת הערב קודם לכן".

53.אם נבחן את נסיבות המקרה דנן נמצא כדלקמן:

א.עסקינן בתובע שהיה בכיר בתפקידו (ראש צוות), האחראי על בטיחות הציוד ברכב הכיבוי ואימון הצוות שתחת פיקוחו (סעיף 24(א) לעיל).

היינו מתקיימים התנאים של בכירות התפקיד ורוחב שיקול דעתו בדבר אופן ביצוע העבודה;

ב.ביצע את בדיקת הרם מאות פעמים לפני כן, תוך שהינו מודע לסכנת שמנוניותו של הרם אף במצב תקינות (סעיף 24(ב)+(ג)+(ד) לעיל);

ג.קיבל את כל ציוד המגן הנדרש לבדיקת הרם (סעיף 24(ו) לעיל);

ד.קיימת עמימות עובדתית מסוימת בכל הקשור לנסיבות התאונה והתנהגות התובע בזמן התאונה (טוען כי ניגב את הרם ולבש כפפות עובר להרמת הרם לבדיקה, היה מודע לסכנת ההחלקה של הרם עקב שמנוניות ולמרות זאת הרם החליק מידו, באופן שאף הצדיק את הפעלת סעיף 41 לפקודת הנזיקין).

54.במצב דברים כזה, ואף לנוכח האמור בענין פלוני, שוכנעתי כי בנסיבות המקרה דנן, יש הצדקה להטיל על התובע אשם תורם בשיעור מסוים (לא 100% כטענת הנתבעת בסיכומיה).

בקביעת שיעור האשם התורם לקחתי בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של במקרה דנן המפורטות בסעיף 53 לעיל;

כן לקחתי בחשבון את העובדה, כי פעולת בדיקת הרם צריכה היתה להתבצע בזהירות רבה מצידו של התובע (שכאמור היה בתפקיד בכיר ובעל נסיון רב), שכן נועדה לבחינת תקינותו. היינו התובע היה צריך להרים הרם עובר לתאונה, תוך לקיחה בחשבון כי הוא תקול ויש בו נזילת שמן חריגה, ואפילו אינה נראית לעין (שהרי השמן שקוף, כעדותו של ר' – סעיף 27(ו) לעיל);

קרות התאונה מלמד, כי ישנה אפשרות שאינה רחוקה, שהתובע ביצע את הרמת הרם באופן שגרתי ואוטומטי (כפי שביצע הרבה פעמים קודם לכן – ראו סעיף 8 לעיל), ולא תוך שימת הלב, הקפדה והזהירות הנדרשים;

כן לקחתי בחשבון, כי בדיקת הרם על ידי התובע עובר לתאונה נעשתה בזמן שגרה ולא בזמן חירום או תחת לחץ (ראו סעיף 16(א) לעיל).

(לענין לקיחת השיקולים האמורים בקביעת אשמו התורם של נפגע בעבודה, השוו את דברי בית המשפט בענין פלונית המצוטטים בסעיף 52 לעיל).

בהינתן כל אלה שוכנעתי לקבוע את רשלנותו התורמת של התובע על שיעור של 30%.

 

שאלת הנזק

הנכות הרפואית והנכות התפקודית של התובע

55.בעקבות התאונה שבר כאמור התובע את שורש כף יד ימין.

56.בעקבות התאונה היה התובע באי כושר, ושב לעבודתו כלוחם אש ביום 1.2.2019.

57.התובע שב לעבודה סדירה כלוחם אש לאחר ראיון אישי שנערך עימו ביום 28.1.2019 על ידי מפקדו (י'), בפניו הצהיר כי:

"רופא תעסוקתי אישר לי לחזור לעבודה ביום 1.2.2019.

עדיין יש לי כאבים אך אני כשיר לחזור, אני לא משחק בחיי אדם.

אני ממשיך בפיזיותרפיה. אין לי מגבלה ביד.

אני אוהב את המקצוע אך לא את הפוליטיקה מסביב, אין לי בעיה לעבוד בכל תחנה" (סיכום הריאיון צורף כנספח לנ/3 – להלן: "הראיון האישי").

58.התובע שב לעבודה כלוחם אש עד חודש 8/2019. בחודש זה התובע נבדק על ידי רופא תעסוקה בקופת חולים, ד"ר שמחוביץ, שקבע שאין הוא מסוגל להמשיך לעבוד כלוחם אש.

סמוך לאחר מכן הועבר התובע לתפקיד מנהלי (מוקדן יום – סעיף 9 לת/1), עד שהחליט להתפטר מעבודתו ביום 14.3.2022.

במכתב ההתפטרות מיום 15.2.2022 (צורף כנספח לנ/3 – להלן: "מכתב ההתפטרות") ציין התובע, כי התפטרותו נובעת מארבע סיבות:

א.התעמרות מצד מפקדיו בשירות במשך שנים;

ב.מצבו הבריאותי בעקבות התאונה, שאינו מאפשר לו עוד לעבוד כלוחם אש;

ג.הרעת תנאים דור ב';

ד.העברתו לתפקיד סמב"צ והעברתו לנוף הגליל, מרחק של יותר מ-50 ק"מ מביתו.

59.בעקבות התאונה קבעה לו ועדה רפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), נפגעי עבודה, 10% נכות לצמיתות לפי סעיף ליקוי 41(10)(ה) – "הגבלה בתנועות פרק שורש היד עם אפשרות כיפוף גבי של 15 מעלות".

הוועדה האמורה התקיימה ביום 22.7.2019, ובה אף נקבע כי אין מקום להפעלת תקנה 15, וכי מצבו יציב.

פרוטוקול ועדת המל"ל המדוברת צורף כנספח לנ/3.

60.במסגרת התובענה הגישו הצדדים חוות דעת של מומחי תעסוקה מטעמם, שעסקו בכושרו התעסוקתי של התובע לשוב לעבודתו כלוחם אש.

מטעם התובע הוגשה חוות דעתה של ד"ר מיכל שוורץ (להלן: "המומחית שוורץ"), שקבעה שהתובע סובל בעקבות התאונה מתסמונת כאב כרונית (CRPS), מכוחה מוגבל בפעילות כף יד ימין. לכן נפגע כושרו לשוב ולעבוד כלוחם אש. כן קבעה המומחית שוורץ בחוות דעתה, כי לתובע נותרו בעקבות התאונה 40% נכות רפואית לצמיתות.

מטעם הנתבע הוגשה חוות דעתו של ד"ר גפן טמיר (להלן: "המומחה גפן") ששלל קיומה של תסמונת כאב כרונית אצל התובע בעקבות התאונה. לדעתו נכותו התפקודית של התובע זהה לנכותו הרפואית, כפי שנקבע על ידי הוועדה הרפואית מטעם המל"ל. היינו – 10%. לכן הוא לא איבד את כושרו לעבוד כלוחם אש, והוא יכול לחזור לעבודתו זאת.

61.הגם שהמומחית שוורץ מטעמו של התובע קבעה לו בחוות דעתה 40% נכות רפואית, הסכים התובע להודות כי נכותו הרפואית היא 10%, כקביעת המל"ל והמומחה גפן (עמ' 7 לפרו' שו' 8).

62.לאור זאת אני קובע את נכותו הרפואית של התובע בעקבות התאונה ופציעתו בה, בשיעור של 10%.

63.השאלה המשמעותית שבמחלוקת בין הצדדים היא – מהי שיעור נכותו התפקודית של התובע, לנוכח טענתו, כי בעקבות התאונה ופציעתו בה נשלל ממנו כושרו התפקודי, לשוב לעבודתו בה עסק עובר לתאונה כלוחם אש. כאמור בשאלה זאת חלוקים מומחי הצדדים, כמפורט לעיל.

64.לנוכח מחלוקת מומחי הצדדים בדבר הפגיעה בכושרו התעסוקתי של התובע וביכולתו לחזור לעבודתו כלוחם אש, מינה בית המשפט מומחה בתחום הרפואה התעסוקתית מטעמו, הוא המומחה טרייבר.

65.בחוות דעתו הראשונה מיום 2.6.2021 (במ/1), שלל המומחה טרייבר את קביעת המומחית מטעם התובע, ד"ר מיכל שוורץ, כי התובע סובל מתסמונת כאב כרונית. עם זאת לא היה יכול לגבש עמדה מוחלטת באשר למידת תפקודיות פציעתו של התובע בתאונה בכף יד ימין, והאם מונעת ממנו לחזור לעבודתו כלוחם אש.

 

 

נצטט מהעמוד האחרון של חוות דעתו במ/1, שם ציין כי:

"לכן, על מנת שאוכל לקבל החלטה נכונה, מדוייקת ומקצועית לגבי מצבו הרפואי כדי שאוכל להחליט האם הפגיעה בכף היד הדומיננטית של ...(התובע – ח"ש) גרמה לפגיעה תפקודית אשר מונעת ממנו לחזור לעבודתו כלוחם אש ותאפשר להמליץ על יכולתו לעבוד בעבודה חלופית שתאפשר לו להתפרנס בכבוד, אבקש להפנותו לאבחון במרפאה לריפוי בעיסוק בי"ח שיקומי לוינשטיין או במרפאה לריפוי בעיסוק בי"ח שיקומי רעות וזאת על מנת שהם יבצעו בדיקה אובייקטיבית מקצועית (ההדגשה שלי – ח"ש) לגבי יכולת התפקוד של כף היד הימנית כמקובל".

66.התובע אכן ביצע "הערכה ואבחון – מוטורי", כעולה מתוצאותיו מיום 27.10.2021, ושבוצע על ידי מרפאה בעיסוק בשם טלי סקרה (במ/3) – (להלן: "האבחון").

האבחון כלל מספר בדיקות כדלקמן:

א.בדיקת ראיה של יד ימין הפגועה, תוך השוואתה ליד שמאל.

התוצאה: "מראה היד (בהשוואה לשמאל) אודם קל. נפיחות קלה. בעיקר באספקט כפי...".

ב.בדיקת רגישות של יד ימין הפגועה, תוך השוואתה ליד שמאל.

התוצאה: "רגישות רבה במגע עמוק קל. מילוי קפילרי איטי יותר מביד שמאל".

ג.בדיקת טווחים (ROM) אקטיביים ופסיביים (שיירשמו בסוגריים) של שורש כף יד ימין ואצבעות יד ימין עד גבול הכאב.

התוצאה לגבי שורש כף היד: "שורש כף יד: יישור 50 (70). כיפוף 55 (95)".

התוצאה לגבי האצבעות:

טווחים פסיביים – "אצבעות טווחים פאסיביים שמורים".

טווחים אקטיביים – "מתקשה לבצע סגירת אגרוף...".

(לא נרשם כי נעשתה השוואה ליד שמאל).

ד.בדיקת טווחים כנגד התנגדות – נרשמו הטווחים בשורש כף היד והאצבעות (פורטו בחוות דעתו המשלימה – במ/2) של המומחה טרייבר.

(לא נרשם כי נעשתה השוואה ליד שמאל).

ה.בדיקת כח גס לפי סולם MMT – "הופק כח 3/5 + בתנועות שורש כף יד ואצבעות. תנועת אופוזיציה כח 3/5".

ו.בדיקת כח בעזרת מערכת ממוחשבת, כשנמדד עד גבול הכאב, תוך השוואה ליד שמאל: "ביד ימין הופק כוח נמוך משמעותית מיד שמאל ובהשוואה בנורמה לבני גילו".

67.בהסתמך על האבחון קבע המומחה טרייבר בחוות דעתו המשלימה (במ/2) מיום 29.11.2021 כדלקמן:

"אם נכבד את מסקנת הדו"ח אבחון מוטורי אשר בוצע על ידי הגב' טלי סקרה... תפקוד ידו ימינית הדומיננטית של ... (התובע – ח"ש) הינה ירודה ולכן נבצר ממנו לעבוד בעבודה הדורשת כל מאמץ גופני עם הידיים... הוא אינו כשיר לחזור לעבודתו כלוחם אש".

68.במסגרת חקירתו הנגדית של המומחה טרייבר מיום 12.2.2023 עלו הנתונים הבאים:

א.הגם שדרש במסגרת חוות דעתו במ/1 בדיקה אובייקטיבית מקצועית לגבי יכולת התפקוד של כף היד הימנית של התובע (ראו סעיף 9 לעיל), האבחון לכאורה אינו עונה על דרישה זאת. שהרי בדיקה אובייקטיבית אינה תלויה בהתנהגות/רצון התובע, ואילו הבדיקות שנעשו לתובע אינן כאלה, אלא דרשו שיתוף פעולה של התובע ו/או עד גבול הכאב, כפי שנרשם באבחון (עמ' 2-5 לפרו');

ב.חלק מהבדיקות לא נעשו תוך השוואה לכף יד שמאל (עמ' 2 לפרו' שו' 25-38; עמ' 3 לפרו' שו' 1-26; עמ' 4 לפרו' שו' 6-36; עמ' 5 לפרו' שו' 1-5);

כאן ראוי לציין כי המומחה אמר בעדותו, כי הגם שבאבחון לא נרשמה השוואה ליד שמאל הוא לא יודע להגיד אם הבודקת ביצעה או לא ביצעה השוואה ליד שמאל (עמ' 5 לפרו' שו' 4-9);

בחקירתו החוזרת ציין, כי הגם שלא בכל הבדיקות שביצעה עורכת האבחון היא ציינה השוואה ליד שמאל, הוא מניח שהיא ערכה השוואה, והוא מסיק, משלא ציינה דבר לגבי יד שמאל, כי בדיקות יד זאת היו תקינות (עמ' 20 לפרו' שורות 19-21);

ג.הוא טעה לחשוב שהתוצאות בסוגריים בבדיקת הטווחים (ROM) של שורש כף היד הן ההשוואה ליד שמאל, בעוד שהן תוצאות של הטווחים הפסיביים (ראו סעיף 10(ג) לעיל) – (עמ' 2 לפרו' שו' 31-28);

ד. הוא מודה כי הבדיקות האובייקטיביות שעשו לתובע ביד ימין (CT ו- EMG) היו תקינות (עמ' 7 לפרו' שו' 32-33; עמ' 8 לפרו' שו' 1-15);

כן הודה כי צילום רנטגן עדכני שעמד בפני הוועדה הרפואית של המל"ל לימדה על איחוי השבר (עמ' 8 לפרו' שו' 8-15);

ה.הוא הודה כי חרף תלונות התובע על מגבלת שימוש ביד ימין לא נמצא אצלו, גם בבדיקתו על ידו, מעל שנתיים לאחר התאונה, דלדול שרירים ביד זאת. יתכן שדלדול שרירים יופיע בהמשך השנים (עמ' 7 לפרו' שו' 1-21; עמ' 20 לפרו' שו' 10-12);

ו.הוא כלל לא היה מודע כי התובע שב לעבודתו כלוחם אש לתקופה של כשישה חודשים (מחודש 2/19 ועד חודש 8/19). הוא סבר רק שהוא ניסה לחזור, אך הפסיק בהוראת רופא תעסוקה (עמ' 8 לפרו' שו' 19-25);

ז.הוא הסתמך על קביעתו של ד"ר שמחוביץ, רופא תעסוקה מטעם קופת חולים, כי התובע לא כשיר לעבוד כלוחם אש, מבלי שראה כלל את בדיקותיו של ד"ר שמחוביץ את התובע (עמ' 10 לפרו' שו' 1-3).

הוא עשה כן, כיוון שקביעתו של ד"ר שמחוביץ, עלתה בקנה אחד עם רופאים אחרים שבדקו את התובע וציינו את מגבלותיו באופן דומה (עמ' 9 לפרו' שורות 9-10);

ח.לדבריו כל לוחם אש שנפצע בתאונה, ונותר עם 10% נכות ביד, דוגמת התובע, לא כשיר להיות לוחם אש. דוגמת כנר שאיבד גליל עליון באצבע ונקבעו לו 5% נכות צמיתה, שאז איבד לחלוטין את כושרו לחזור ולתפקד ככנר (עמ' 18 לפרו' שו' 23-39; עמ' 19 לפרו' שו' 1-30);

69.לאור העולה מחקירתו הנגדית של המומחה טרייבר המתומצתת לעיל, ביקשה הנתבעת בסיכומיה את פסילת חוות דעתו של המומחה טרייבר, ולחילופין מינוי מומחה נוסף בתחום הרפואה התעסוקתית, מטעמים כדלקמן:

א.המומחה טרייבר הפנה במסגרת חוות דעתו הראשונה (במ/1), את התובע לבדיקות אובייקטיביות כיוון שלא ידע מה להחליט בעניינו. היינו בלעדי הבדיקות האובייקטיביות המבוקשות, הוא לא יוכל להגיע לממצאים מוחלטים בעניינו של התובע. דא עקא הבדיקות שבוצעו בתובע במסגרת האבחון (במ/3) אינן אובייקטיביות אלא סובייקטיביות. קרי – תלויות בהתנהגות/רצון התובע. מכאן לכאורה שהמומחה בחוות דעתו המשלימה (במ/2) הגיע למסקנות וקביעות בניגוד לדרישתו שלו עצמו ב-במ/1. עובדה זאת מלמדת כי חוות דעתו המשלימה אינה משכנעת, ואינה בעלת משקל מספיק לקבלה ולקבוע ממצא באשר למצבו התפקודי ו/או כושר השתכרותו של התובעת;

ב.לחיזוק האמור בסעיף א' לעיל – הבדיקות האובייקטיביות שביצע התובע (CT, EMG ורנטגן) היו תקינות והתובע לא סובל מדלדול שרירים ביד ימין;

ג.למעשה המומחה "הגיע" לבדיקת עניינו של התובע כבר מגובש, ללא קשר לממצאים רפואיים כאלה ואחרים. זאת כיוון שלטעמו כל מי שלוקה ב-10% כבר אינו כשיר לשרת כלוחם אש, ללא קשר לנתוניו האישיים האחרים.

ד. המומחה טרייבר הסתמך בחוות דעתו על ממצאי רופאים אחרים שבדקו את התובע, בבחינת היתה קביעתם כ"כזה ראה וקדש". כך עשה עד כדי הסתמכות על קביעתו של ד"ר שמחוביץ, רופא תעסוקה מטעם קופת חולים, שכנראה כלל לא בדק את התובע (מפנה לדברי ב"כ הנתבעת עמ' 9 לפרו' שו' 1-9);

כך אף הסתמך "בצורה עיוורת" אחר ממצאי האבחון, שנערך על ידי מרפאה בעסוק (שאינה רופאה), הגם שאינם נובעים מבדיקות אובייקטיביות מקצועיות שנערכו לתובע, כדרישתו ב-במ/1.

70.ביקשתי, וקיבלתי, את תגובת התובע לבקשה הנדונה, ולהלן תמציתה:

א.הבקשה הוגשה באיחור, לאור העובדה כי חוות דעתו המשלימה של המומחה טרייבר (במ/2) הוגשה כבר ביום 20.11.2021;

ב.גם לגופם של דברים אין עילה לפסלות המומחה טרייבר או פסילת חוות דעתו, והבקשה נובעת מחוסר שביעות רצונה של הנתבעת מהקביעות בחוות הדעת, ולאור עמידת המומחה טרייבר על קביעותיו בחקירתו הנגדית;

ג.אין גם מקום למינוי מומחה נוסף לנוכח הסתמכות המומחה טרייבר על האבחון, שנערך בבית החולים השיקומי לוינשטיין, הנחשב לאחד המקומות הטובים לבדיקות האמורות, כפי שהעיד על כך המומחה טרייבר בחקירתו;

לא בכדי לא הזמינה הנתבעת את עורכת האבחון, הגב' טלי סקרה, לחקירה, כדי שתעיד על אופן הבדיקה, וההשוואות שערכה ליד ימין (הפגועה) מול יד שמאל, וכדי ללמד על האובייקטיביות של הבדיקות שבוצעו לתובע מהן הורכב האבחון;

אין גם מתום בהסתמכות המומחה טרייבר על קביעות של רופאים ופיזיותרפיסטים שבדקו את התובע, ומצאו כי סובל ממגבלה וחולשה ביד ימין.

71.בהחלטה נפרדת ומפורטת מיום 2.5.23 דחיתי את בקשת הנתבעת לפסילת חוות דעתו של המומחה טרייבר, ואף את בקשתה למינוי מומחה נוסף.

הוספתי וציינתי בהחלטה שם כדלקמן:

"בחינת המקרה דנן מלמדת כי אכן חוות דעתו וחקירתו הנגדית של המומחה טרייבר אינן חפות מקשיים וספקות (ועל אלה ניתן ללמוד מהאמור בסעיפים 18+ 15 לעיל – ההתמקדות בנקודות המעוררות ספק בחקירתו הנגדית וטענות המבקשת בנדון).

יחד עם זאת חוות הדעת המפורטות של המומחה (במ/1+במ/2), בצירוף חקירתו הנגדית הרחבה ובצירוף כלל הראיות שעומדות בפניי בתיק זה, לרבות חוות דעת מומחי הצדדים, שכנעו אותי כדלקמן:

הגם שאני מתקשה לאמץ את הערכות המומחה במלואן 'ככזה ראה וקדש"' (ואראה זאת במסגרת פסק הדין, עליו אעמול בימים הקרובים), אני יכול להכריע בשאלת כושרו של התובע לחזור לעבודת כפיים בכלל ולעבודתו ככבאי בפרט, על בסיס חוות הדעת של המומחה טרייבר בצירוף הראיות הנוספות שעמדו בפניי...

ממילא במצב דברים זה לא מצאתי במקרה דנן הצדקה למינוי מומחה נוסף...

לענין בקשת הנתבעת שהוגדרה בבקשה כ'חילופי חילופין' – להסתמך על חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר גפן – חוות דעת זאת מונחת בפני, ואשקול במסגרת פסק הדין אם יש מקום לאמץ מרכיב ממרכיביה. כאמור חוות דעת זאת, כמו חוות הדעת מטעם התובע, הן בין החומרים שיעמדו בפני. נזכיר כי מינויו של ד"ר טרייבר לא היה כ'מומחה מכריע', אלא כל צד שמר על חוות הדעת מטעמו (ראו הודעת הנתבעת לבית משפט מיום 19.11.2020)" (ציטוט מסעיפים 25-27 להחלטה מיום 2.5.23).

72.אקדים אחרית לראשית ואומר, כי לאור האמור בחוות הדעת של המומחה טרייבר, חוות דעת הצדדים והחומר הראייתי האחר שעמד בפני (אליו אתייחס להלן) שוכנעתי לקבוע כדלקמן:

א.התובע איבד את כושרו התעסוקתי לחזור לעבוד כלוחם אש;

ב.התובע לא איבד את יכולתו לכל עבודה אחרת (להבדיל מלוחם אש) הדורשת מאמץ פיזי עם הידיים, בניגוד לקביעתו של המומחה טרייבר בחוות דעתו המשלימה במ/2;

ג.במצב דברים זה, אני קובע את נכותו התפקודית בשיעור של 20% (כפול מנכותו הרפואית המוסכמת). 

73.אבהיר להלן את קביעותיי אלה;

74. נקודה הראשונה – אובדן כושר התעסוקה, לחזור לעבוד כלוחם אש:

א.בחוות דעתו המשלימה במ/2 הרחיב המומחה טרייבר בכושרו הפיזי של לוחם אש, תוך הדגשת פעולות החירום, הלחץ והסיכונים במסגרתם פועלים לוחמי האש.

ב.כן הרחיב המומחה טרייבר בבמ/2 בתיאור הציוד לו נדרש לוחם האש במסגרת עבודתו, ואת עבודת הכפיים הנדרשות להפעלתו. בחקירתו הנגדית אף ציין, שאין אנו רוצים שבזמן חירום, יודיע התובע כי יש פעולות פיזיות אותן נמנע ממנו לבצע עקב ידו הפגועה (עמ' 10 לפרו' שו' 37-38).

יתרה מזאת הגדיש המומחה טרייבר בחקירתו הנגדית, במצבו של התובע היום הוא לא יכול לעשות אפילו שני שליש מעבודתו של לוחם אש כשיר ובריא (עמ' 14 לפרו' שו' 35-38);

ג.המומחה טרייבר אף עמד על הליכי המיון בפניהם עומדים המועמדים לגיוס כלוחמי אש, הכוללים מבחנים פיזיים מאומצים עם כפות הידיים. זאת ועוד, על כל מועמד להגיש טופס הצהרת בריאות וידיעתו כי הוא עומד לבצע פעילות פיזית מאומצת ומסוגלותו לכך (להלן: "הצהרת הבריאות").

ד.במצב דברים זה ולנוכח תלונותיו של התובע וממצאי האבחון קבע המומחה טרייבר, כי ניתן להעריך שתפקודיות ידו הימנית של התובע, הדומיננטית, היא ירודה, באופן שאינו יכול לחזור להיות לוחם אש.

ה.הדגיש המומחה טרייבר בבמ/2, כי לאחר פציעתו לא יוכל התובע לעבור את הליכי המיון לגיוס מחדש כלוחם אש. בחקירתו הנגדית אף ציין, כי התובע לא יוכל להצהיר את הצהרת הבריאות הנדרשת ממנו כלוחם אש (עמ' 10 לפרו' שו' 29-30).

ו.המומחה טרייבר עומת עם דרישתו לאבחון אובייקטיבי אך קיבל בסופו של דבר אבחון סובייקטיבי, והשיב כי הסתמך לא רק על האבחון אלא על מסמכים רפואיים אחרים שעמדו בפניו, שהצביעו על מוגבלות וחולשה ביד ימין, שאינם מתאימים לתפקוד של לוחם אש (עמ' 12 לפרו' שו' 12-29; עמ' 14 לפרו' שו' 16-38; עמ' 15 לפרו' שו' 1-16); עמ' 16 לפרו' שו' 31-33).

ז.באשר לאבחון – ציין המומחה טרייבר כי התייחס אליו כאבחון אובייקטיבי, המלמד כי ידו הימנית של התובע נחלשה (עמ' 16 לפרו' שו' 8-10 ו- 28-31).

לדבריו – במצב דהיום של היד הפגועה, התובע לא יהיה מסוגל לעמוד בכל המטלות הנדרשות והמצופות מלוחם אש (עמ' 19 לפרו' שו' 11-14).

ח.הדגיש המומחה טרייבר, כי אם התובע יחזור לעבודתו כלוחם אש, עלולה להיות החמרה במצבה הרפואי והתפקודי של ידו הפגועה (עמ' 20 לפרו' שו' 37-39; עמ' 21 לפרו' שו' 1-6).

ט.כשעומת עם עובדת חזרתו של התובע לעבודתו כלוחם אש בחודש 2/2019 (לאחר הראיון האישי) ועד לחודש 8/2019 בו הפסיק עבודתו זאת (בעקבות קביעת רופא תעסוקה בקופת חולים כי אינו כשיר להמשיך לעבוד כלוחם אש), השיב כי התובע חזר לתקופת נסיון, עד שסבל מכאבים ביד ימין והפסיק עבודתו, לאחר שרופא תעסוקה הורה כי אינו כשיר לעבודתו כלוחם אש (עמ' 9 לפרו' שו' 35; עמ' 17 לפרו' שו' 1-7 ושו' 29-3);

י.דבריו אלה של המומחה טרייבר, ובהתייחס ספציפית לתפקיד של לוחם אש (להבדיל מעבודת כפיים בכלל), לכאורה עולים בקנה אחד עם העדויות הנוספות ששמעתי.

התובע העיד, כי ניסה לחזור לעבודה כלוחם אש לאחר הפציעה, כיוון שנלחם על הפרנסה שלו, והאמין כי יוכל לחזור לעבודתו כלוחם אש. זה הסברו לראיון האישי שהתקיים עימו ודבריו שם, עובר לחזרתו לעבודתו כלוחם אש בחודש 2/2109. לאחר שהתקשה בביצוע המטלות שנדרשו ממנו כלוחם אש (מטלות שפורטו בסעיף 12 לכתב התביעה ובחקירתו הנגדית בעמ' 25 לפרו' שו' 27-28) עקב החולשה והכאבים ביד ימין, ועל מנת לא לסכן חלילה חיי אדם בעבודתו, פנה לבדיקת רופא תעסוקה בקופת חולים, שקבע כי אינו כשיר לעבוד עוד כלוחם אש עקב פציעתו בתאונה, וכך דיווח למפקדיו. התוצאה היא – מאז חודש 8/2019 ואילך הפסיק לעבוד כלוחם אש (סעיפים 7-9 לת/1; עמ' 24 לפרו' שו' 1-39; עמ' 25 לפרו' שו' 1-3 ושו' 21-36);

ר' (מפקדו של הנתבע) אישר בחקירתו הנגדית כי עבודת לוחם האש היא עבודה פיזית מאומצת. לוחם אש שאינו יכול לתפקד פיזית בשיעור של 100% כשירות והוא מוגבל פיזית, יכול לסכן את האזרחים (בשעת חירום) ואת אנשי הצוות. לכן הוא באופן אישי אינו מוכן לצרף לצוותו לוחם אש המוגבל פיזית (עמ' 29 לפרו' שו' 37-39; עמ' 30 לפרו' שו' 1-8;

י' (סגן מפקד מחוז צפון ברשות הכיבוי) אמר דברים דומים לאלה של ר'. היינו – לוחם אש נדרש להפעיל כוח פיזי רב באימונים ופעילות מבצעית. לכן לוחם אש המוגבל פיזית, אינו מאושר להמשיך בעבודתו כלוחם אש (עמ' 41 לפרו' שו' 16-31);

יא.במצב דברים זה, ועל אף ההסתייגויות שהציגה הנתבעת מחוות דעתו ועדותו של המומחה טרייבר כמפורט בסעיף 69 לעיל, שוכנעתי לקבל את קביעותיו בחוות דעתו, בדבר שלילת כושרו התעסוקתי של התובע לחזור לפעילות כלוחם אש.

אכן יש אפשרות שהאבחון אינו אובייקטיבי לגמרי ויש בו גם סממנים סובייקטיביים (כמתואר לעיל), אך עסקינן באבחון שנערך בבית חולים שיקומי בית לוינשטיין, שאליבא דהמומחה טרייבר הוא אחד מהטובים בארץ (עמ' 20 לפרו' שו' 2). לכן אין סיבה שהמומחה טרייבר שלא יסתמך עליו, ויתן לו משקל ראוי במסגרת שיקולי חוות דעתו, בכל הקשור לבחינת כושרו של התובע לשוב לעבודה כלוחם אש.

במיוחד כשהמומחה טרייבר הסתמך לא רק על האבחון אלא על ממצאים וקביעות של מטפליו של התובע בקופת חולים ובביטוח לאומי (רופא אורתופד, רופא תעסוקה, פיזיותרפיסט וקביעות הוועדה הרפואית של המל"ל), וכמובן התרשמותו הרפואית והמקצועית מן התובע בעצמו.

יב.ודוק – המומחה טרייבר פירט בחוות דעתו במ/2 את הדרישות הפיזיות והצהרת הבריאות הנדרשות מלוחם אש, ומצא כי התובע (לאחר שפירט בפני את תלונותיו ומגבלותיו בעבודתו כלוחם אש, כמצוין ב-במ/1), לא יוכל לעמוד בהם במצבו היום לאחר הפציעה בתאונה.

יג.מקובלת עלי הבהרת התובע (כפי שהיתה מקובלת אף על המומחה טרייבר), כי סבר עובר לראיון האישי, כי הוא במצב פיזי המאפשר לו לחזור לעבודה כלוחם אש. ברם לאחר שניסה מספר חודשים ומצא כי אינו מסוגל פיזית להמשיך בכך, ונבדק על ידי רופא תעסוקה, שמצא כי אינו כשיר לשוב לעבודתו כלוחם אש, הודיע על כך לנתבעת ועבר לתפקיד מנהלי ברשות הכיבוי. היינו הפסיק עבודתו כלוחם אש.

[כאן אעיר, כי ההשגות שיש לתובעת בסיכומיה על אודות ממצאיו של רופא התעסוקה שבדק את התובע בחודש 8/2019, ד"ר שמחוביץ (ראו סעיף 69(ד) לעיל) לא גורמות לי לשנות את מסקנתי האמורה, בדבר אי כושרו של התובע לשוב לעבודה כלוחם אש. ככל שרצתה הנתבעת לסתור את קביעתו האמורה, היתה צריכה לזמן את ד"ר שמחוביץ לחקירה בתיק זה, אך לא עשתה כן].

יד.האמנתי לתובע, כי פציעתו בתאונה לא אפשרה לו, לאחר נסיונו לחזור לעבוד כלוחם אש בחודש 2/2019, להמשיך ולהתמיד בעבודה זאת, עקב מגבלה שנותרה בידו הימנית, הדומיננטית, לאחר פציעתו בתאונה.

עדותו זאת חוזקה למעשה על ידי עדויותיהם של עדי הנתבעת, ר' וי', כי לוחם אש שאינו כשיר ב-100% אלא מוגבל בפעילות פיזית, מסכן את קהל האזרחים הנעזרים בשירותי הכבאות ואת חבריו לצוות הכיבוי.

טו.העובדה כי ועדת המל"ל לא הפעילה את תקנה 15 בעניינו של התובע אינה גורעת ממסקנת חוסר כושרו של התובע לחזור לעבוד כלוחם אש. זאת כיוון שבמועד קיום הוועדה בתאריך 22.7.2019 התובע חזר לעבודתו. לכן נרשם בפרוטוקול הוועדה (בעמוד 2): "חזר לעבודה בתאריך 1.2.2019 במשרה מלאה, לא קיימת ירידה בהכנסות". אך כהתרשמותנו לעיל, היה מדובר בתקופה בה התובע ניסה לחזור לעבודה כלוחם אש, אך הנסיון לא צלח, כמפורט לעיל.

טז.לאור כל זאת שוכנעתי לקבוע, כי לאחר התאונה ובעקבות פציעתו בה, לא כשיר התובע לחזור לעבוד כלוחם אש, לנוכח דרישות התפקיד כמתואר לעיל.

75.נקודה שניה – התובע לא איבד כושרו לכל עבודה פיזית

א.המומחה טרייבר אף קבע בחוות דעתו במ/2, כי התובע איבד את יכולתו לעבוד בכל עבודה הדורשת מאמץ פיזי עם הידיים. לשון אחרת – כל עבודה פיזית שהיא; שהרי אין עבודה פיזית רק עם הרגליים.

ב.סבורני כי בסיכומיה עמדה הנתבעת על מספר נקודות, שהטילו בי ספק ניכר לגבי העדר כושרו של התובע לכל עבודה פיזית, להבדיל מעבודה כלוחם אש הדורשת תנאי קבלה וכשירות מיוחדים, לרבות מילוי הצהרת בריאות, הכל כמפורט לעיל.

ג.סבורני כי התובע הגזים בתיאור מגבלותיו הפיזיות לאחר התאונה (ואתייחס לתלונותיו להלן), הגם שבדיקותיו האובייקטיביות היו תקינות ולא נמצא דלדול שרירים ביד ימין; עובדה המלמדת לכאורה כי משתמש ביד ימין באופן כמעט שווה לזו השמאלית (ראו סעיפים 68(ד+ה) לעיל).

נזכיר כי התובע נבדק אצל המומחה טרייבר מעל שנתיים לאחר התאונה, ואם היתה מגבלה פיזית משמעותית אצלו ביד ימין, היה הדבר כבר בא לידי ביטוי בדלדול שרירים ביד זאת. המומחה טרייבר היה מודע ל"בעייתיות" האמורה, ולכן העלה השערה, כי יתכן שדלדול השרירים יופיע בהמשך השנים (ראו סעיף 68(ה) לעיל), אך השערה זאת לא שכנעה אותי. אם אכן הירידה התפקודית של התובע ביד ימין היתה כה ניכרת (כפי שמיד נתייחס לתלונותיו), סביר היה לראות דלדול שרירים כבר בעת בדיקתו על ידי המומחה טרייבר, למעלה משנתיים לאחר התאונה.

ד.כפי שציינתי, הרושם הוא שהתובע הפריז בתיאור תלונותיו. להלן אפרט תלונותיו מול ממצא המומחים שבדקו אותו.

ה.בכתב התביעה (סעיף 19) ציין התובע כי הוא "מתקשה לכתוב... לנעול את נעליו ולשאת במטלות בבית. בנוסף, סובל ... מכאבים עזים והגבלה ומתקשה בכל מאמץ פיסי הכרוך בהרמת משאות עד הימנעות".

ו.בפני המומחית שוורץ מטעמו התלונן התובע כי "... סובל כל הזמן מכאבים, המתגברים כאשר היד פעילה לרבות גם בעבודות מחשב החזקה של טלפון וכד'... מתקשה להרים חפצים, מתקשה לכתוב או להקליד ברצף כי לאחר מספר דקות הכאבים מתגברים... מתקשה לאגרף את כף היד" (עמ' 1-2 לחוות הדעת). כל אלה אף הובילו את המומחית שוורץ לקבוע, כי התובע סובל מתסמונת כאב כרונית, שהובילה אותה למסקנה וקביעה כי "עיקר הליקוי התפקודי הוא בביצוע פעילות רציפה (אפילו קלה) בכף יד ימין, לרבות החזקת חפצים לא כבדים, כתיבה, הקלדה וכד'..." (עמ' 5 לחוות הדעת, סעיף 7).

דא עקא אבחנתה זאת של המומחית שוורץ כי התובע סובל מתמונת כאב כרונית שגורמת למגבלות הנ"ל ביד הפגועה (יד ימין) נשללה על ידי המומחה גפן (מטעם הנתבעת) ומטעם המומחה טרייבר בחוות דעתו הראשונה במ/1, וקיבלתי קביעתם זאת.

ז.בפני המומחה גפן (כמתואר בפרק "תלונות") מסר התובע כי "סובל מכאב עוצמתי בחומרה 10 לפי VAS". כאשר המומחה גפן הסביר לו שאינו נראה סובל מכאב בחומרה 10, מסר כי בזמן הבדיקה חומרת הכאב שלו "עומדת על 6-7 לפי VAS". כן מסר כי הוא מתקשה לשאת משאות ביד ימין, מתקשה בשטיפת כלים, בכתיבה, בהחזקת טלפון ביד ימין, הכאב מחמיר לאחר יום עבודה, כאשר מקליד, ובזמן נהיגה מחזיק ההגה ביד שמאל (יצוין כי בחוות דעתו של המומחה גפן צוין, כי התובע מחזיק ברשיון נהיגה, כולל על רכב כיבוי, וגם על משאית מעל 15 טון, אך בפועל נוהג על רכב פרטי).

בבדיקתו את התובע ציין המומחה גפן כי: מבנה גופו אתלטי, לא משתמש באביזרי עזר ביד ימין, ללא נפיחות או דפורמציה של שורש כף יד ימין, יד ימין או אצבעות ביד ימין בהשוואה ליד שמאל, אין הזעת יתר שינוי צבע או הבדלי שיעור (מלשון שיער) דו צדדית. מפגין מגבלה קלה מאוד בתנועה בשורש כף יד ימין בכיפוף וישור בגין תלונות על כאבים. אין מגבלה בהטיות, בפרונציה (סיבוב כלפי מטה) וסופינציה (סיבוב כלפי מעלה) של כף היד. מדווח על רגישות באספקט רדיאלי גבי של שורש כף יד ימין. אחיזה אגרוף ופינץ' שמורים.

לאור כל זאת קבע המומחה גפן, כי התובע כשיר לא רק לכל עבודה פיזית, אלא אף לחזור לעבוד כלוחם אש.

ח.בפני המומחה טרייבר (במ/1) פירט התובע את מגבלותיו בעבודותיו כלוחם אש (לא יכול להתמגן ב-60 שניות, לא יכול להציב או לפתוח סולם שחיל ועוד – עמ' 2 לחוות הדעת).

בפני המומחה טרייבר לא התלונן התובע על תלונות אחרות הקשורות לפעילות יד ימין (דוגמת קושי בהקלדה, נעילת נעליים וכו').

המומחה טרייבר מציין עוד בחוות דעתו במ/1 כי:

בדיקת CT שערך התובע ביום 4.7.2018 היתה תקינה: "אין עדות לסימני בצקת או המטומה ברקמות הרכות, הקצוות הדיסטליים של הרדיוס והאולנה הודגמו תקינות ללא סימני שבר. שתי העצמות של שורש כף היד הודגמו תקינים ללא סימני שבר. המפרקים האינטר-קרפליים הודגמו תקינים. הקצוות הפרוקסימליים של עצמות המסרק ללא סימני שבר. המפרקים הקרפו מטה קרפליים הודגמו תקינות..." 

בדיקת EMG שביצע התובע ביד ימין ביום 3.6.2019 היתה תקינה;

צילום רנטגן שביצע התובע ביום 20.6.2019 היה תקין "ללא מצא חבלתי עכשווי";

שלל כלא מבוססת את קביעת המומחית שוורץ, כי התובע סובל מתסמונת כאב כרונית ביד ימין, לנוכח פציעתו בה;

ראה את החלטת ועדת המל"ל מיום 22.7.2019 כי מצבו של התובע יציב עם הגבלה קלה בתנועות שורש כף יד ימין עם אפשרות כיפוף של 15 מעלות, ואין מקום להפעלת תקנה 15.

במצב דברים זה, ולנוכח הספקות שקיננו בו לאור ההבדלים שבין מגבלות התפקודיות הנטענות של התובע לבין תקינות הבדיקות האובייקטיביות ושלילת תסמונת כאב כרונית בה לקה התובע (כגרסת המומחית שוורץ), קבע המומחה טרייבר בחוות דעתו הראשונה (במ/1, עמוד אחרון), כי:

"לכן, על מנת שאוכל לקבל החלטה נכונה, מדוייקת ומקצועית לגבי מצבו הרפואי כדי שאוכל להחליט האם הפגיעה בכף היד הדומיננטית של ... (התובע – ח"ש) גרמה לפגיעה תפקודית אשר מונעת ממנו לחזור לעבודתו כלוחם אש ותאפשר להמליץ על יכולתו לעבוד בעבודה חלופית שתאפשר לו להתפרנס בכבוד, אבקש להפנותו לאבחון במרפאה לריפוי בעיסוק בי"ח שיקומי לוינשטיין או במרפאה לריפוי בעיסוק בי"ח שיקומי רעות וזאת על מנת שהם יבצעו בדיקה אובייקטיבית מקצועית (ההדגשה שלי – ח"ש) לגבי יכולת התפקוד של כף היד הימנית כמקובל".

התובע אכן ביצע "הערכה ואבחון – מוטורי", כעולה מתוצאותיו מיום 27.10.2021, על ידי מרפאה בעיסוק בשם טלי סקרה (במ/3) – (להלן: "האבחון").

האבחון כלל מספר בדיקות כמפורט בסעיף 66 לעיל.

בהסתמך על האבחון קבע המומחה טרייבר בחוות דעתו המשלימה (במ/2) מיום 29.11.2021 כדלקמן:

"אם נכבד את מסקנת הדו"ח אבחון מוטורי אשר בוצע על ידי הגב' טלי סקרה... תפקוד ידו ימינית הדומיננטית של ... (התובע – ח"ש) הינה ירודה ולכן נבצר ממנו לעבוד בעבודה הדורשת כל מאמץ גופני עם הידיים... הוא אינו כשיר לחזור לעבודתו כלוחם אש".

במסגרת חקירתו הנגדית של המומחה טרייבר מיום 12.2.2023 עלו נתונים עליהם עמדתי בסעיף 68 לעיל.

ט.התובע בתצהיר עדותו הראשית ת/1 התמקד במגבלתו התפקודית בעבודתו כלוחם אש עקב פציעתו בתאונה, ולא בפגיעה תפקודית בכל עבודה פיזית אחרת (ראו סעיף 7 לת/1, שם ציין התובע כי "ניסיתי לחזור לעבוד כלוחם אש אבל לצערי הבנתי שלא אוכל לתפקד כלוחם אש בגלל המגבלה ביד"). אמנם בסעיף 10 לת/1 ציין כי בגלל הכאבים ביד ימין הוא מתקשה לכתוב בה לאורך זמן, אך לא פירט "יותר מידי" על מגבלה זאת.

בכלל נעלמו מתצהירו של התובע התלונות על אודות קושי בשריכת שרוכים, הקלדה במחשב ועוד, תלונות שהופיעו בעת בדיקותיו בפני המומחים שוורץ וגפן.

בחקירתו הנגדית הוצגו בפני התובע תלונותיו בפני המומחים השונים, ואף תלונותיו בפני ועדה רפואית מטעם המל"ל מיום 6.5.2019 (נ/1 - בה רשומות תלונותיו כי מוגבל בעבודות הבית, בשימוש במחשב, בכתיבה, שימוש המצריך הפעלת האגודל), אך הוא הסתייג מכך ואמר שלא התלונן על קושי בהקלדה במחשב, אלא כי מתקשה בכתיבה לאורך זמן. לכן כואב לו כשמקליד לאורך זמן (עמ' 25 לפרו' שו' 4-11).

כן ציין התובע, כי לא טען שאינו יכול להרים שקיות בקניות מהסופר, אלא ציין כי כיום עושה משלוחים מהסופר (עמ' 27 לפרו' שו' 20).

י.כאמור התרשמתי כי התובע הפריז בתלונותיו, והחמיר את מצבו התפקודי ביד ימין, שהרי כל בדיקותיו האובייקטיביות כמפורט לעיל היו תקינות, עד כדי העדר סימני שבר בכף יד ימין. קרי – שבר שהחלים כמעט לחלוטין, עם מגבלה קלה בתנועת כף יד ימין;

ראו אף ממצאיו של המומחה גפן המוזכרים בסעיף קטן ז' לעיל, המלמדים על תקינות ממצאי בדיקתו את כף ידי ימין של התובע, לעומת יד שמאל, ואת חוסר מהימנותו לגבי רמת הכאב ביד זאת (טען תחילה לרמה 10, ורק כשהמומחה גפן הסביר לו שאינו נראה סובל מכאב בחומרה 10, הוריד את רמת הכאב לרמה של 6-7);

סביר כי זו היתה הסיבה שהמומחה טרייבר הפנה את התובע (במסגרת במ/1) לבדיקה אובייקטיבית מקצועית לגבי יכולת התפקוד בכף יד ימין. היינו בדיקה שלא תלויה בתובע או ביכולתו להשפיע על תוצאותיה. דא עקא, תחת זאת קיבל המומחה טרייבר אבחון עם תוצאות שיש בהם סממנים סובייקטיביים, ללא השוואה בכל הבדיקות ליד שמאל, תוך שהמומחה טרייבר טעה בקריאת בדיקת הטווחים (ROM), הכל כמתואר לעיל.

בלשונו של המומחה טרייבר, הוא ביקש בדיקה אובייקטיבית מקצועית כי "אולי... התלבטתי עם עצמי" (עמ' 6 לפרו' שו' 4).

ודוק – אפילו המומחה טרייבר העיד, כי למהימנות בדיקת התובע (וממילא מהימנות תלונותיו התפקודיות) חלק משמעותי בקביעת מגבלותיו התפקודיות (עדותו עמ' 14 לפרו שו' 16-17; עמ' 15 לפרו' שו' 20).

לכן כשנדרש להבהיר את קביעותיו בחוות דעתו בדבר מגבלותיו של התובע לנוכח ממצאי הבדיקות האובייקטיביות, השיב כי התמקד במגבלותיו כלוחם אש לנוכח דרישות התפקיד האמור. בנקודה זאת האמין לתובע כי אינו מסוגל לחזור לעבודתו זאת (עמ' 14 לפרו' שו' 27-37; עמ' 17 לפרו' שו' 29-39; עמ' 18 לפרו' שו' 31-36; עמ' 19 לפרו' שו' 3-5 ושו' 18-29).

נזכור כי המומחה גפן מצא (כמתואר לעיל) כי:

התובע בעל גוף אתלטי וללא דלדול שרירים ביד ימין (כממצאו של המומחה טרייבר), שאינו משתמש בכל אביזרי עזר ביד ימין;

לתובע רשיון נהיגה על רכב מעל 15 טון, לרבות רכב כיבוי, וכי ברכב פרטי נוהג באמצעות יד שמאל, אך (ואת זה אני מוסיף) לא הוצג על ידי התובע כל דיווח על מגבלות נהיגתו למשרד התחבורה כמתחייב מכח הדין;

נציין כאמור גם את הנתונים הבאים:

בדיקות אובייקטיביות תקינות;

העדר דלדול שרירים ביד ימין;

הסתייגות התובע בחקירתו הנגדית מתלונותיו על מגבלות בתפקוד יד ימין כפי שהציגן בפני חלק מהגורמים בפניהם נבדק;

תוצאות האבחון שהינו בעל סממנים סובייקטיביים בניגוד לדרישתו של המומחה טרייבר בדבר בדיקה מקצועית אובייקטיבית;

אי הבאה לעדות של מי מבני משפחתו של התובע (לדוגמא אישתו) המודעים למגבלותיו (עדותו של התובע עמ' 27 לפרו' שו' 24-25);

יא.כל אלה גרמו לי לספקות ניכרים בקביעה בדבר העדר יכולתו של התובע לחזור ולעסוק בכל עבודה פיזית שהיא (לדוגמא מחסנאי וכד'), להבדיל מלוחם אש שם הדרישות מחמירות יותר, כפי שעמד על כך המומחה טרייבר בחוות הדעת במ/1, במ/2 ובחקירתו הנגדית.

ודוק – עדותו של התובע בדבר מגבלות פיזיות ניכרות ביד ימין השוללות ממנו חזרה לכל עבודה פיזית שהיא, נותרה בגדר עדות יחידה במשמעות סעיף 54 לפקודת הראיות, עליה התקשיתי להסתמך (כך טענה גם הנתבעת בסיכומיה, כמצוין לעיל).

כאמור היה יכול התובע להביא לעדות מי מבני משפחתו (לדוגמא אישתו) המודעים למגבלותיו הנרחבות הנטענות. משלא עשה כן יש ליחס זאת לחובתו מכח הכלל שבפסיקה המוזכר בסעיף 17 לעיל.

יב.לאור כל האמור לעיל, העדפתי בנקודה זאת את קביעתו של המומחה גפן, כי התובע כשיר לכל עבודה פיזית, למעט (ואת זה אני מוסיף) עבודתו כלוחם אש, שם הדרישות מחמירות יותר (כמובהר בהרחבה לעיל).

76.נקודה שלישית – שיעור נכות תפקודית בשיעור של 20%:

א.מדברינו עד כה עולה, כי התובע אינו כשיר לחזור לעבוד כלוחם אש, עבודתו עובר לתאונה, אך יכול לחזור לכל עבודה אחרת, לרבות עבודת כפיים, בהן הדרישות אינן מחמירות כעבודה מצילת חיים בתפקיד של לוחם אש.

ב.לתחשיבי נזק שהגיש התובע ביום 9.5.2022 (להלן: "תחשיב הנזק") וכן מהודעתו לבית המשפט מיום 20.6.2022 (להלן: "ההודעה") אליהם צורפו תלושי שכרו עובר לתאונה, עולה כי שכרו של התובע כלוחם אש עובר לתאונה עמד על סך של כ-20,500 ₪ (ראו החלטתי מיום 21.6.2022, והודאתו של התובע בתחשיבי הנזק שהגיש, סעיף 27, כי זה היה שכרו עובר לתאונה).

ג.לאחר שנקבע אי כושרו התעסוקתי של התובע להמשיך לעבוד כלוחם אש (חודש 2/2019, הועבר לתפקיד מוקדן יום ברשות הכיבוי (סעיף 17 לכתב התביעה) או כסמל מבצעים במשל"ט מחוז צפון (סעיף 28 לתחשיב הנזק). התובע טען כי במי מתפקידיו אלו, ירד שכרו ועמד על סך של 11,900 ₪ (סעיף 28 לתחשיב הנזק).

בדקתי את תלושי השכר של התובע לאחר התאונה כפי שצורפו לתחשיב הנזק, ומצאתי כי לאחר שהפסיק לעבוד כלוחם אש ועבר לתפקידים אחרים כאמור ברשות הכיבוי (מוקדן/סמל מבצעים) שכרו עמד על סך של כ-14,800 ₪.

ד.קרי ירידה בשכר של כ-28%.

ה.התובע ניסה לטעון כי עם השנים הפער ילך ויגדל לנוכח הטבות שכר שהיו צפויות לו כלוחם אש. בנדון הסתמך על חוות דעתו הכלכלית של ד"ר תמיר לוי, אקטואר. דא עקא שאת חוות דעתו של האקטואר לא צירף התובע לתצהירו, לא הגישה בנפרד (מעבר לצירופה לתחשיבי הנזק), לא זימנו לחקירה ולמעשה התעלם מחוות דעת זאת כליל בעת שמיעת הראיות בתיק.

כך היה מצופה כי התובע ינהג, במיוחד כשבדיון שהתקיים בתחשיבי הנזק ובהצעה שנתתי לצדדים (שלא התקבלה בסופו של יום) לא התבססתי על נתוני חוות דעתו של המומחה האמור ואף לא דנתי בהם עם הצדדים, מהטעם (וזאת אני מציין עכשיו) שהמומחה האמור טרם נחקר בפניי באותה עת על הנתונים שעמדו בפניו והערכותיו שבחוות דעתו, ואלה לא הוכחו בפני למעשה.

לכן במצב דברים כזה, היה על התובע להקפיד "שבעתיים" על הגשת חוות דעת המומחה ד"ר תמיר לוי, במצורף לתצהיר התובע או בנפרד לתיק בית משפט, באופן שיהיה ברור לנתבעת כי ברצונו להסתמך על חוות דעתו ולאפשר לה לבקש את חקירתו.

בנדון טענה הנתבעת בצדק כבר במהלך חקירתו הנגדית של התובע כי אין בפניה חוות דעת מומחה (עמ' 28 לפרו' שו' 12). בסיכומיה אף הוסיפה וטענה הנתבעת, כי אם היתה מוגשת חוות הדעת כדין במסגרת הגשת הראיות, היתה מבקשת לחקור את המומחה תמיר לוי על חוות דעתו.

במצב דברים זה אני מצדד בנקודה זאת בעמדת הנתבעת, כי לא ניתן לסמוך על חוות הדעת האמורה של ד"ר תמיר לוי לקביעת תפקודיות הפגיעה של התובע בתאונה ו/או על דרגות השכר של לוחמי אש.

לכן הסתמכותו של התובע בסיכומיו על חוות דעתו של המומחה האמור אינה במקומה.

ו.התובע טען בסיכומיו להעמדת נכותו התפקודית על 40% (סעיף 60 לסיכומיו), בעוד שהנתבעת טענה בסיכומיה להעדר תפקודיות הפציעה כלל כקביעת ועדת המל"ל והמומחה גפן.

ז.אציין כי בקביעת כושרו התפקודי או נכותו התפקודית של הנפגע בתאונה יש לקחת בחשבון מספר פרמטרים כדלקמן (ואין עסקינן ברשימה סגורה):

גיל; השכלה; כישורים; עיסוק לפני התאונה; עיסוק לאחר התאונה; האפשרויות העומדות בפניו לנתב את עיסוקו במומו ועוד (ראו למשל ע"א 8074/15 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (22.5.2016)];

במקרה דנן עסקינן בתובע יליד שנת 1981, שבעת התאונה היה כבן 37 שנים. אמנם לא הביאו בפני את פרטי השכלתו המדויקים של התובע, אך עצם קבלתו לעבודה כלוחם אש והתקדמותו לתפקיד מפקד צוות בו שירת כ-10 שנים, מלמד כי הינו אדם חכם ובעל כישורים מוכחים.

לא זאת אף זאת – התובע נפגע בתאונת עבודה וככזה זכאי לשיקום מקצועי מטעם המל"ל.

ח.בהינתן כל אלה, היותו של התובע אדם יחסית צעיר שבפניו עוד כ-30 שנות עבודה, שלא הוכח כי הוא מוגבל בכל עבודה פיזית שהיא (למעט לוחם אש) ואף זכאי לשיקום מקצועי מטעם המל"ל, שוכנעתי להעמיד את נכותו התפקודית על כפליים מהנכות הרפואית. קרי – 20%.

שוכנעתי כי התובע מסוגל למצוא עבודה התואמת את כישוריו, באופן שרמת הפגיעה בשכרו תהא לא יותר מ-20% משכרו עובר לתאונה, כלוחם אש.

 

השכר הקובע לחישוב הנזקים לעבר ולעתיד

77.כפי שציינתי בסעיף 76(ב) לעיל, שכרו של התובע עובר לתאונה עמד על סך של 20,500 ₪. אם נשערך שכר זה (הפרשי הצמדה וריבית צמודה) מיום התאונה ועד ליום מתן פסק דין זה נקבל סך של כ- 23,650 ₪.

סבורני כי זה השכר הקובע להפסדי עבר ועתיד – סך של 23,650 ₪, נכון למועד פסק הדין.

התובע לא הוכיח כי מיום התאונה ועד כה היה זכאי לתוספות שכר חריגות (ראו דברינו לענין אי יכולתו להסתמך בנדון על חוות הדעת של ד"ר תמיר לוי). לכן לטעמי, תוספת ההצמדה והריבית הצמודה לשכרו עובר לתאונה, משקפת, כך לטעמי גם את הבסיס הראוי לקביעת ההפסדים העתידיים שלו.

 

הפסד שכר לעבר

78.כפי שצוין לעיל, מיום התאונה ועד לסוף חודש ינואר 2019 היה התובע באי כושר, ולא חזר לעבודתו כלוחם אש. בתקופה זאת שכרו שולם על ידי המעביד (הנתבעת), כפי שרואים בתלושי השכר שצורפו לתחשיב הנזק וכמפורט באישור המל"ל שצורף לנ/2 (בו צוין כי תשלום דמי הפגיעה "הועבר לתובע על ידי המעביד").

בחודש פברואר 2019 ועד חודש 8/2019 חזר התובע לעבוד כלוחם אש אצל הנתבעת (ראו סיכום ראיון אישי המוזכר לעיל), ולכאורה שכרו לא נפגע.

כך גם טענה הנתבעת בתחשיב נזק שהגישה (פרק ב'), לאחר הגשת תחשיבי הנזק מטעם התובע.

כך גם נלמד מעיון בתלושי השכר של התובע לאחר התאונה שצורפו לתחשיבי הנזק. תלושי שכר אלה מלמדים למעשה, כי עד לחודש 9/2019 שכרו של התובע היה כשל לוחם אש (למשל שכר חודש 2/2019 עמד על סך של 22,538 ₪). אכן גם עד חודש 9/2019 ישנם שינויי שכר כאלה ואחרים, אך אלה נובעים כנראה משעות העבודה של התובע ולא מהעדר כושר עבודה לעבוד כלוחם אש.

אפילו התובע בסיכומיו (סעיף 57) טען להפסדי שכר לעבר רק מתום תקופת אי הכושר.

הירידה בשכר עקב הפסקת עבודתו כלוחם אש והעברתו לתפקיד מנהלי אצל הנתבעת באה לידי ביטוי מוחשי רק החל ממשכורת חודש אוקטובר 2019 ואילך, עד מועד התפטרות התובע מעבודתו אצל הנתבעת בחודש 3/2022 (ראו לעיל מכתב ההתפטרות). אז שכרו של התובע עמד על סכומים שנעו בין 7,200 ועד לכ- 11,000 ₪.

79. לכן לטעמי תקופת השכר הרלוונטית לחישוב הפסדי שכר לעבר היא מחודש 10/2019 ועד לחודש רישום פסק דין זה (5/2023) סך הכל – 43 חודשים.

80. בתקופה זאת של 43 חודשים, לפי שכר קובע של 23,650 ₪ ולפי נכות תפקודית של 20%, הפסד השכר לעבר הינו סך של 203,390 ₪.

(זאת לעומת הפסד שכר לעבר הנטען על ידי התובע בסיכומיו [סעיף 71(א)], בשיעור של 612,101 ₪).

81.יצוין כי התובע בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית ת/1 לא התייחס כלל להפסדי שכר לעבר. במצב דברים זה, בא כוח הנתבעת ביכר שלא לחקור את התובע חקירה נגדית בשאלת הפסדי שכרו לעבר (עמ' 28 לפרו' שו' 33-35).

יחד עם זאת התובע התייחס, וטען לראשונה, להפסדי שכר לעבר בתחשיבי הנזק שהגיש, שאף נדונו על ידי בית המשפט בישיבת יום 19.6.2022, ללא התנגדות מצידה של הנתבעת להרחבת חזית זאת.

יותר מזה – הנתבעת הגישה תחשיבי נזק מטעמה, התייחסה לטענת הפסדי השכר לעבר הנטענים על ידי התובע לגופם (פרק ב' לתחשיבי הנתבעת) ולא טענה להרחבת החזית;

כידוע בעל דין השותק במהלך דיון במסגרתו מורחבת החזית, נחשב כמסכים בשתיקתו להרחבת חזית זאת.

ראו לעניין זה:

אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 120.

רע"א 8600/12 שירותי בריאות כללית נגד משטה ואח', פסקה 7 (3.2.2013).

מכאן שהחזית בין הצדדים הורחבה אף לטענת הפסדי שכר בעבר;

או במילים אחרות, כפי שאף העיר הנשיא מאיר שמגר:

"אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם... אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים" [ע"א 311/83‏ פינקלשטיין נ' פלבסקי, פ"ד לט(1) 496, 503 (1985)].

לכן, והגם שהתובע לא טען להפסדי שכר בעבר בכתב התביעה ובתצהירו ת/1, אלא רק בתחשיבי הנזק מטעמו, בחרתי להתייחס לטענתו זאת, תוך בחינת הנתונים שבפני היטב, והכרעה בהם.

 

הפסד שכר/אובדן כושר השתכרות לעתיד

82.את הפסד השכר, או אובדן כושר ההשתכרות לעתיד נעשה לפי שכר קובע של 23,650 ₪, נכות תפקודית של 20%, מחודש 6/23 ועד תוחלת שנות העבודה השכירה של התובע (67 שנים – 306 חודשים) ומקדם היוון 213.68.

הנתבעת אמנם טענה בתחשיבי הנזק שהגישה כי גיל הפרישה אצל לוחם אש הוא 50 שנים, אך לא ראיתי כי חזרה על אמירתה זאת בסיכומיה, שבכל מקרה נטענה בסתמיות.

83.חישוב אריתמטי לפי הנתונים דלעיל מלמד על הפסד שכר או אובדן כושר השתכרות לעתיד בסכום של 1,010,706 ₪ (23,650*20%*213.68). 

(זאת לעומת הפסד שכר לעתיד הנטען על ידי התובע בסיכומיו [סעיף 71(ב)], בשיעור של 3,068,502 ₪).

 

הפסד פנסיה

84.הפסד הפנסיה, בהתאם לנקבע בפסיקה, צריך לעמוד על 12.5% מסכום הפסדי השכר לעבר ולעתיד.

ראו לענין זה – ת"א (מרכז) 67154-10-13 מ. ט נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (הפול), פסקה 18 (26.6.2017), המסכם הנושא בנקודה זאת.

התובע בסיכומיו (סעיף 62) טען להפסד פנסיה בשיעור של 16.04%, בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר תמיר לוי, אך כאמור שיעור זה הוא בניגוד לקביעת הפסיקה בנדון.

85.במקרה דנן הפסדי השכר לעבר ולעתיד של התובע מסתכמים לסך של 1,214,096 ₪.

86.מכאן כי הפסד הפנסיה של התובע הוא בשיעור של 151,762 ₪ (1,214,096*12.5%).

(זאת לעומת הפסד הפנסיה הנטען על ידי התובע בסיכומיו (סעיף 62), בשיעור של 592,606 ₪).

 

נזק לא ממוני (כאב וסבל)

87.בעוד שהתובע ביקש בסיכומיו סכום פיצוי של 250,000 ₪, ביקשה הנתבעת בסיכומיה כי יסתפק בכפל הפיצוי לפי פלת"ד.

88.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בנדון, פציעתו של התובע (שבר ביד ימין), כאביו, מגבלותיו, תקופת אי כושרו, העובדה כי מחד גיסא נשלל כושרו של התובע לשוב לעבודתו כלוחם אש (מקצוע בו עסק ב-10 השנים שלפני התאונה), אך מאידך גיסא נכותו הרפואית היחסית לא גבוהה (10%) ואין לו מגבלה לעבוד בכל עבודה אחרת, לרבות עבודה פיזית אחרת, שוכנעתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק לא ממוני על שיעור של 100,000 ₪.

 

הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד

89.התאונה דנן היא בגדר תאונת עבודה שהוכרה ככזאת על ידי המל"ל.

לכן הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה יכולות להיות מכוסות על ידי המל"ל – נפגעי עבודה.

מכאן כי לא ברורה לי דרישת התובע בסיכומיו (סעיף 65) לפיצוי בראש נזק זה בשיעור של 150,000 ₪, לגביה לא צירף כל אסמכתא.

90.יחד עם זאת אני לוקח בחשבון כי יתכנו הוצאות כאמור לתובע שלא יכוסו על ידי המל"ל, ובגין כך אפסוק לו סכום גלובלי של 10,000 ₪.

 

 

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

91.טען התובע כי בעקבות פציעתו בתאונה נזקק ויזדקק לעזרת צד ג' לעבר ולעתיד.

92.הוא העריך בסיכומיו (סעיף 70) את העזרה בנדון לעבר ולעתיד בסכום של 375,220 ₪.

טען התובע בסיכומיו, כי לאחר התאונה החלו הוא ואישתו להעסיק עזרה בשכר לעבודת משק הבית.

דא עקא – התובע לא הביא את אישתו לעדות בנדון ואף לא את העוזר/ת בית ששכר.

יותר מזה – התובע לא צירף לכתב התביעה ולתצהירו כל אישור תשלום על שכר לעוזרת בית.

זאת מעבר לעובדה, שלא הוכיח כי פציעתו מחייבת עזרה במשק בית.

לאור כל זאת לא שוכנעתי לפסוק סכום כלשהו בראש נזק נטען זה.

סיכום הנזקים המוכחים

93.סכום הנזקים המוכחים, כמפורט לעיל, מסתכם בסך של 1,475,858 ש"ח לפי פירוט כדלקמן:

א.הפסד שכר לעבר – 203,390 ₪;

ב.הפסד שכר/אובדן כושר השתכרות לעתיד – 1,010,706 ₪;

ג.הפסד פנסיה – 151,762 ₪;

ד.כאב וסבל – 100,000 ₪;

ה.הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר ולעתיד – 10,000 ₪.

 

הפחתת אשם תורם

94.כפי שקבענו לעיל, יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 30%. מכאן כי יתרת סכום נזקי התובע, לאחר ניכויי האשם התורם, הינו סך של 1,033,100 ₪.

 

ניכויי מל"ל

95.התאונה הוכרה כאמור על ידי המל"ל כתאונת עבודה. בגין כך קיבל התובע מהמל"ל דמי פגיעה ותשלומים בגין נכות.

96.את תשלומי דמי הפגיעה ששולמו על ידי המל"ל ישירות למעביד אין לנכות מסכום נזקי התובע, שכן לא פסקתי בגין תקופת אי הכושר הפסדי שכר לתובע, שקיבל שכרו מהמעביד.

97.את התשלומים בגין נכות (בלבד) שקיבל התובע מהמל"ל בגין התאונה, בערכם המשוערך (הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומם ועד ליום פסק הדין) יש לנכות מסכום נזקי התובע.

98.הנתבעת בסיכומיה (פרק ו') טענה, כי לנוכח ממצאיו וקביעותיו של המומחה טרייבר שהתובע אינו כשיר לחזור לעבודתו כלוחם אש, היה ראוי כי יגיש בקשה להחמרת מצב למל"ל. במיוחד כשבעדותו לא שלל כי יעשה כן בהמשך (ראו עמ' 26 לפרו' שו' 7-35).

לכן צריך לנכות לו גמלה רעיונית של המל"ל, בהתאם התפקודית שיקבע בית המשפט.

לאחר בחינת הדברים לא שוכנעתי לקבל טענה זאת של הנתבעת. הרי התובע הסכים להעמיד את נכותו הרפואית על שיעור של 10%, בדיוק כקביעת הועדה הרפואית מטעם המל"ל והמומחה גפן מטעם הנתבעת.

משזה מצב הדברים יש מקום לומר כי התובע מיצה את זכויותיו מול המל"ל, ואין מקום לדרוש ממנו להמשיך ולהתדיין עם המל"ל במסגרת תובענה להחמרת מצב. הרי לכאורה אין שינוי בשיעור נכותו הרפואית [השווה לענין זה ע"א 3901/15 נחום בסה אביב תעשיות מתכת ואח' נ' בשאראת ואח', פסקה 8 (1.2.2016)].

באשר לתפקודיות הפציעה, הרי זאת נקבעת בכל מקרה על ידי בית המשפט, ולא על ידי המל"ל, וזאת בהתייחס לאי הפעלת תקנה 15 על ידי המל"ל בעניינו של התובע (כאן אעיר, כי איני משוכנע שניתן להגיש תביעה להחמרת מצב למל"ל רק לצורך הפעלת תקנה 15, ללא החמרה בשינוי הנכות הרפואית).

99.בהתאם לאישורי המל"ל שצורפו לנ/3, שולמו לתובע על ידי המל"ל סכומים כדלקמן:

סכומי דמי פגיעה בסכום כולל של – 43,393 ₪ (אישור מיום 9.9.20).

מענק נכות (בגין 10% נכות) – 71,724 ₪ נכון לחודש 7/2019, מועד קביעת הנכות הצמיתה (ראו פרוטוקול הוועדה הרפואית בו נקבעה הנכות הצמיתה מיום 22.7.2019, שהזכרנו לעיל).

סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית צמודה מיום 1.8.2019 ועד ליום מתן פסק הדין, הינו סך של 81,100 ₪, ואותו יש לנכות מסכום נזקי התובע, לאחר ניכוי שיעור האשם התורם.

100.לאחר ניכוי סכום זה מנזקי התובע לאחר ניכוי שיעור האשם התורם, נמצא כי נזקי התובע המוכחים ובני הפיצוי מסתכמים בסך של 952,000 ₪.

 

סוף דבר

101.לאור כל האמור לעיל אני מורה לנתבעת לשלם לתובע סכום פיצוי בשיעור של 952,000 ₪ (להלן: "סכום הפיצוי"), בצירוף הוצאות משפט (אגרת בית משפט ועלויות הוצאות המומחים שוורץ וטרייבר) כשהן צמודות ונושאות ריבית כדין מיום הוצאתן ועד ליום תשלומן, ובתוספת שכר טרחת עורך דינו של התובע בשיעור של 23.4% מסכום הפיצוי.

כל זאת ישולם לתובע, באמצעות בא כוחו, תוך 30 ימים מיום מתן פסק דין זה, שאם לא כן יישאו הסכומים דלעיל הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום התשלום המלא בפועל.

 

המזכירות תעביר פסק דין זה לצדדים.

 

 

 

ניתן היום, כ"ג אייר תשפ"ג, 14 מאי 2023, בהעדר הצדדים.