נ' עיריית רמת גן - הצד השלישי
פסק דין
1.לפניי תביעה כספית שהוגשה בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב התובעת עקב תאונה שארעה ברחובה של העיר רמת גן, עת פגע רכב הנתבעים בעץ, המצוי בצדי הכביש, וגרם בכך לנפילתו של ענף על גבי רכב התובעת. הנתבעים הגישו הודעה לצד שלישי כנגד העיריה בהיותה אחראית לתחזוקת העץ בשטחה המוניציפלי.
להלן תבחן אחריות כל אחד מן הצדדים לנזקים שנגרמו בעטיה של התאונה.
טענות הצדדים בתמצית
2.לטענת התובעת, ביום 23/06/15, עת חנה רכבה סמוך לרחוב שאר ישוב 6 ברמת גן, נסע רכב הנתבעים לאחור, פגע בעץ, שנפל ופגע ברכבה החונה במקום. לטענתה, אירוע התאונה מתיישב יותר עם ההנחה כי הנתבע 1 התרשל בנהיגתו, בין היתר, כי לא נסע עם מכוון ו/או לא נהג בזהירות המצופה ממנו, וגרם בכך לתאונה ולנזקים לרכב התובעת. נזקים אלו נתמכו בחוות דעת שמאי שצורפה מטעמה לכתב התביעה.
3.לטענת הנתבעים, האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחה של עיריית רמת גן, אשר ברשלנותה הפרה חובה שבדין, כאשר רכב הנתבעים תמרן לצורך חניה במקביל למדרכה לשם הורדת זחל אשר היה מועמס על גבי רכב הנתבעים. רכב הנתבעים נסע לאחור בסיוע מכוון ולאחר שסיים את הנסיעה לאחור ונסע קדימה נתקלה זרוע הזחל בענף של עץ, אשר בלט לדרך בניגוד לדין ובאופן אשר יצר מפגע בדרך לרכב הנתבעים. לטענתם, רכב הנתבעים, בצירוף הזחל שעליו, לא חרג מהגובה המותר על פי התקנות וזה נסע כל העת בתחומי הכביש ולא סטה ממנו.
בהודעתם לצד השלישי טענו הנתבעים, כי הצד השלישי, מכוח היותה רשות מקומית אשר מקום התאונה והעץ הינם בשטח שיפוטה, אחראית לתאונה ברשלנותה ולאור הפרת חובתה שבדין. על כן, עליה לשפותם ולפצותם בגין כל סכום שיחובו בו כלפי התובעת. כן נטען, כי יש להחיל את הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו" ועל הצד השלישי להוכיח כי לא היה בהתנהגותה משום התרשלות שתחוב עליה.
4.לטענת הצד השלישי, המדובר בתאונה אשר מקורה הינו בפגיעת רכב הנתבעים בעץ, וככל ונהג רכב הנתבעים היה שם ליבו לתוואי הדרך, הייתה התאונה נמנעת בוודאות. הנזק נשוא התביעה אין מקורו בענף שבלט, אלא ברשלנותו של הנהג מטעם הנתבעים. עוד טוענת הצד השלישי, כי התאונה נחשבת בגדר אירוע לא צפוי אשר אינו בשליטתה של הצד השלישי, וכי על הנהג מטעם הנתבעים לשאת באשם תורם מכריע בשל חוסר ערנותו לנעשה סביבו ונסיעתו לאחור ללא מכוון וללא תשומת לב. כן נטען, כי מבדיקה אשר בוצעה במוקד הצד השלישי עולה, כי לא התקבלו תלונות או קריאות בגין הענף הבולט וכי אף לא הוכח כי אכן היה ענף שבלט לצדי הדרך.
דיון והכרעה
5.הנתבעים מטילים את האחריות לתאונה ולנזקיה על הצד השלישי. על כן, הסוגיה הראשונה אשר מצריכה הכרעה בתביעה זו הינה: האם התרשלו הנתבעים כלפי התובעת התרשלות שמכוחה יחויבו הם בתשלום הנזק הנתבע או שמא מתנתק הקשר הסיבתי בשל התערבותו של גורם זר? הסוגיה השניה מתייחסת לבחינת ההודעה לצד השלישי תוך בחינת אחריותו לשיפוי ופיצוי הנתבעים.
אחריות הנתבעים לתאונה
6.בחינת עדויות עדי התובעת מגלה, כי במסגרת עדויות אלו עמדה התובעת בהוכחת תביעתה במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי תוך שכנוע בית המשפט כי נהג רכב הנתבעים הוא אשר הביא ברשלנותו לקרות הנזק לרכב התובעת. התובעת העידה, כי הבחינה מחלון ביתה בקומה הראשונה ברכב הנתבעים המנסה להחנות את רכבו בסיוע מכוון ואת הפגיעה בגזע העץ אשר נפל על רכבה. היא ובעלה ירדו לרחוב וצילמו את התמונות, שהוצגו לבית המשפט כ- ת/1, במקום האירוע לאחר התרחשותו, ובו בעת הבחינה בנהג ובמכוון צועקים האחד על משנהו, כטענתה. עוד העידה, כי לאורך הרחוב נטועים עצים ואין המדובר בחריג מיוחד. אף בעלה של התובעת העיד, כי המדובר בעץ סטנדרטי במקום וכי משאיות זבל עוברות ברחוב כל העת, ואף נערכים גיזומים ברחוב זה. מן התמונות שהוצגו ניתן להבחין במשאית הנתבעים החונה בצמוד לעץ שנפגע ולאורך המדרכה השמאלית בכביש בכיוון הנסיעה, כשבתוך תא הנהג יושב הנהג ומחוצה לו בשני אנשים נוספים, כאשר על המשאית מצוי הזחל. כמו כן, ניתן להבחין בענף העבה שנגדע ונפל מן העץ על המשאית ואשר פגע ברכב התובעת. תמונות אלו ממחישות ומעידות כאלף עדים על התאונה שגרמה לנזקי רכב התובעת.
7.נהג רכב הנתבעים העיד, כי נהג במשאית עם זחל ואליו התלווה יורי, המפעיל של המכונה, כאשר במקום האירוע המתין לו העוזר שלו. שני המלווים לנהג נצפים בתמונות שהוצגו לבית המשפט. לטענתו, יורי כיוון אותו לנסיעה לאחור של המשאית עליה נהג ובסיומה התקדם הוא שני מטרים קדימה לאורך המדרכה השמאלית, ואזי שמע את המכה שגרמה לנפילת הענף. לגישתו, בנסיעה לפנים לא הבחין הוא בגזע העץ ואילו זרוע הזחל היתה מאחור על גבי המשאית, כאשר זה סבר לתומו כי יצליח לעבור עם המשאית קדימה. בחקירתו הנגדית הבהיר, כי לא הבחין בכל בעיה בעץ או כי זה בולט לכביש. עוד טען, כי גובה המשאית בצירוף הזחל היה 3.5 מטר בעוד שמותר לו להעמיס את המשאית עד לגובה של 4.80 מטר, ואילו זרוע הזחל היתה מונחת באמצע המשאית עם נטיה לשמאלה.
8.אין ספק, במקרה שלפנינו, כי נהג רכב הנתבעים חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת וכלפי כל אדם ורכוש אחר עת נוהג הוא ברכב באופן כללי, ובמיוחד עם מטען שכזה על גבי המשאית. חובת זהירות זו נגזרת, בין היתר, מהוראת סעיף 21(ג) לתקנות התעבורה הקובעת כי:
"לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר בסוג הרכב, במטענו, בשיטת בלמיו ומצבם, באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה בתמרורים, באותות שוטרים, בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך."
חובת הזהירות הקונקרטית מניחה אף את קיומה של חובת הזהירות המושגית והיא מתחשבת בעובדות המקרה הנדון. לפיה, בוחנים האם אדם סביר יכול היה וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק המסוים שנגרם כתוצאה מההתנהגות הרשלנית. המבחן אינו מבחן של ידיעה אישית של המזיק, ולפיכך, אין זה רלוונטי אם המזיק הנדון ידע או לא ידע בפועל על קיומו של הסיכון. במקרה דנן, רכב הנתבעים היה מועמס במטען בדמות זחל קידוח, אשר על פי בדיקת הנתבעים מתנשא לגובה כולל של 3.91 מ'. בשל כך, סבורני כי על נהג רכב הנתבעים חלה אף חובת זהירות מוגברת, חובה אשר נגזרת ממבחן הצפיות, בנסיבות הענין. נסיבות אלו, של הובלת מטען כבד המתנשא לגובה רב, בדרך אשר אינה דרך ראשית אלא ברחובה של עיר, מנביעה אף חובת זהירות מיוחדת בנהיגה, ולכן מצופה היה מנהג רכב הנתבעים לנקוט משנה זהירות לבל יפגע מטענו המתנשא לגובה רב, בשום מכשול אשר עומד בדרכו לרבות ענפי העצים הנטועים לאורך הרחוב. לא זו בלבד, אלא שנהג רכב הנתבעים העיד כי הפגיעה התרחשה עת נסע קדימה ולא כאשר השתמש במכוון בנסיעה לאחור. בנסיבות העניין מצופה היה מנהג רכב הנתבעים לבדוק טרם נסיעתו קדימה האם יכול הוא להשלים את הנסיעה לפנים ו/או לעשות שימוש בעוזרו ובמכוון שכיוון את דרכו לאחור. לפיכך, עולה כי בנסיבות המקרה דנן היה צריך הנהג לצפות את התרחשות הנזק, ומכאן שמתקיימת חובת זהירות קונקרטית של נהג רכב הנתבעים כלפי התובעת.
9. אכן, נמצא כי לנהג הנתבעים חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת. אך אין בכך די, שהרי לצורך הוכחת התרשלות הנתבעים נדרש להוכיח כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית. דהיינו, שנסיבות העניין מגלות כי הנתבעים לא נקטו באמצעי זהירות סבירים בכדי למנוע את הנזק הנצפה. ניתן אפוא לראות, כי נהג רכב הנתבעים אכן נקט אמצעי זהירות עת תמרן נסיעתו לאחור לצורך חניה. נקיטת אמצעי הזהירות באו לידי ביטוי בכך שעת הנסיעה לאחור נעזר הוא במכוון, אשר כל תפקידו היה לוודא כי רכב הנתבעים ישלים את חנייתו מבלי להיתקל בשום מכשול או לגרום לכל נזק. אם כך, ברור הדבר, כי נהג הנתבעים היה מודע לסכנות הצפויות בנסיעה עם משאית שעליה זחל המתנשא לגובה, ועל כן השתמש במכוון כנדרש. ברם, כאשר ביקש הוא להתקדם קדימה, עשה כן על דעת עצמו ומבלי לעשות שימוש במכוון. ב"כ הנתבעים הסביר כי אין כל חובה להשתמש במכוון לפנים. על כך יש להשיב, כי אין המדובר בעניין שבחובה או ברשות כי אם בשיקול דעת שאותו מחויב היה נהג הרכב להפעיל כחלק מחובת הזהירות המוטלת עליו. בדיוק כפי שניתן היה לצפות את הנזק הצפוי מנסיעה לאחור כך גם ניתן לצפות את זה שעלול, ושנגרם בפועל, מן הנסיעה לפנים. בכך כשל נהג רכב הנתבעים ופעל בחוסר זהירות מקום שאמצעי הזהירות הסבירים היו נתונים בהישג ידו. פזיזותו להתקדם קדימה עם המשאית, הגם למרחק של שני מטרים בלבד כטענתו, הוכחה כנפסדת וכזו שגרמה לנזק, שבקלות רבה היה ניתן להימנע כפי שזה נמנע בעת הנסיעה לאחור. אילו רק היה ממתין ומבקש את המכוון לכוונו אף לפנים, היתה נמנעת הפגיעה בעץ וגרימת הנזק בשל הסיכון שנלקח על ידי נהג הרכב. לפיכך, המסקנה הבלתי נמנעת היא, כי נהג המשאית הפר את חובת הזהירות והתרשל בעת נהיגתו את המשאית.
קשר סיבתי וגורם זר מתערב
10.כעת נדרשים אנו לשאלת הקשר הסיבתי שבין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם לרכב התובעת. תנאי זה מציב שתי דרישות משנה. האחת, סיבתיות עובדתית, אשר נקבעת לפי מבחן "האלמלא", ולפיה יש לבחון האם הפרת חובת הזהירות הקונקרטית מהווה גורם שבלעדיו לא היה מתרחש הנזק. לפי מבחן זה, הרי שניתן לקבוע כי אלמלא הפרת חובת הזהירות הקונקרטית על ידי נהג רכב הנתבעים, הרי שהסיכוי שהנזק לתובעת היה נמנע גדול מזה של אפשרות התרחשותו בלאו הכי, והלכה למעשה, חוסר זהירות נהג רכב הנתבעים בנסיעה לפנים מהווה גורם שבלעדיו לא היה מתרחש הנזק. והרי ברור, כי לא היה כל צפי להתנתקות הענף מן העץ אלמלא פגע בו רכב הנתבעים, ואף טענה שכזו לא נטענה ולא הוכחה ממילא. יוצא מכך, כי במקרה דנן מתקיימת הסיבתיות העובדתית הנדרשת.
11.הדרישה השניה, מתייחסת לסיבתיות משפטית, שנועדה לשלול את הזיקה בין הפרת חובת הזהירות לבין גרימת הנזק משיקולים משפטיים. סוגיית הגורם הזר המתערב מתעוררת לאחר שהתברר כי המזיק הנתבע, הטוען להתערבות גורם זר שפוטרת אותו מאחריות נזיקית, התרשל בעצמו. השאלה שיש לבררה הינה אם נותק הקשר הסיבתי בין התרשלות הנתבע לבין הנזק, בשים לב להתערבותו של הגורם הזר. ובמקרה שלפנינו, האם התערבות הצד השלישי מביאה לניתוק הקשר הסיבתי בין התרשלות הנתבעים לבין הנזק שנגרם לתובעת. מבחניו של קשר סיבתי זה נקבעו בהתאם לפרשנות שניתנה להוראת סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, לפיו לא יוטל האשם על אדם אם: "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". בהתאם לכך, נקבעו בהלכה הפסוקה שלושה מבחנים חלופיים לקביעת הסיבה המכרעת: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר.
על פי מבחן הצפיות, ניתן לקבוע כי נהג רכב הנתבעים היה צריך לצפות, כי התרשלותו וחוסר זהירותו, עת נסע ברכבו עם מטען חריג בסמוך לעץ אשר ענפיו בולטים לכיוון הכביש, תביא לנזק. קיומם של העצים בצד הדרך היתה ידועה וברורה לנהג, ועל כן, התערבות העץ כגורם זר הינה בגדר הצפיות, ומעבר לכך, היתה בידיעתו הברורה של הנהג ברכב. על כן, אין בהתערבות קיומו של העץ, אף אם זה חרג עם ענפיו לכיוון הכביש, כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין התרשלות הנהג לבין הנזק. אף התוצאה המזיקה מסתברת כתוצאה שהינה בתחום הסיכון שיצר מחדלו של נהג רכב הנתבעים, ובחינת מכלול התנהלותו של נהג רכב הנתבעים אשר הביאה להתרשלותו תרמה בפועל להתהוות התוצאה המזיקה. כעולה ממבחן השכל הישר, נהג רכב הנתבעים הביא לנזק עצמי בכך שזה לא נקט משנה זהירות בעת נסיעתו לאור יום וללא עזרת מכוון מתוך ידיעה כי מעמיס הוא מטען גבוה מאחור, וניכר שנהיגה נכונה וזהירה הייתה מביאה בנקל לאבחנה בענפי העץ הבולטים, בדיוק כפי שקרה עת נסע הוא לאחור ומנע את הנזק האפשרי בסיוע מכוון. מכאן, ששלושת מבחני המשנה מגלים כי קיים קשר סיבתי משפטי בין התרשלות נהג רכב הנתבעים לבין הנזק, וכי אין לעניין קיומו של העץ וענפיו, בין אם בחריגה לכיוון הכביש ובין אם לאו, כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין התנהלות הנהג לבין הנזק שנגרם לרכב התובעת כתוצאה מאותה פגיעה בעץ. לאור כל האמור לעיל, אין ספק כי נהג רכב הנתבעים אחראי לנזק שנגרם לרכב התובעת, וכי באשמו שלו בלבד גרם הוא לנזק, ומכאן, שאשמו שלו הוא הסיבה המכרעת לנזק.
אחריות הצד השלישי
12.לאור הקביעה כי על כתפי הנתבעים רובצת האחריות לקרות אירוע הנזק, והזהות שבין הגורם הזר המתערב לבין הצד השלישי, יוצא שאין מקום להטיל כל אחריות על הצד השלישי, שהרי די בכך שהקשר הסיבתי מתקיים בין התרשלות נהג הנתבעים לבין הנזק, וכי אשמו הינו הסיבה המכרעת לנזק, כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין האחריות הנטענת של הצד השלישי כלפי הנתבעים לבין הנזק שנגרם לתובעת. יחד עם זאת, מצאתי להבהיר את הדברים הבאים ביחס לאחריות הצד השלישי.
13.בנסיבות העניין שלפנינו, אין ספק כי מוטלת על הצד השלישי כעירייה חובת זהירות מושגית. חובה זו מעוגנת בס' 235 לפקודת העיריות, אשר מטילה על העירייה את החובה להסיר כל מכשול מדרכים ציבוריות המצויות בתחום אחריותה על מנת לדאוג לשלומם של הנזקקים לדרכים אלו. הבעלות והחזקה במקרקעין, אשר יש בהם סיכון, יוצרת חובת זהירות מושגית כלפי מבקר, ומכאן חובתה של רשות דרכים למנוע נזק מפגמים בדרך וסיכונים בלתי סבירים כלפי מבקרים ומשתמשים ברחוב (ראו: ע"א 862/80 עירית חדרה נ' אהרון זוהר, פ"ד לז(3) 757). במקרה דנן, אין חולק כי העץ המדובר היה מצוי בשטחה של הצד השלישי, עירית רמת גן, ומשכך קיימת לה חובת זהירות מושגית כלפי המשתמשים בדרך שבתחום אחזקתה ואחריותה.
כעת יש לבחון את קיומה של חובת הזהירות הקונקרטית של העירייה. היינו, האם בנסיבות הייחודיות של המקרה יכול היה וצריך היה אדם סביר לצפות את התרחשות הנזק הספציפי. במקרה דנן העירייה טוענת, כי, בנסיבות המיוחדות של המקרה, לא קמה לה חובת זהירות קונקרטית בגין הנזקים אשר נגרמו לרכב התובעת, והיא לא הייתה יכולה ולא הייתה צריכה לצפותם. ברם, לא מצאתי לקבל טענה זאת של הצד השלישי, שכן אין ספק כי באין פעולה ראויה של הצד השלישי לטיפול נאות בעצים הנטועים בשטחה, לרבות גיזומם ומניעת הפרעתם למשתמשים בדרך, עלולה לגרום לנזק, ועל הצד השלישי היה לצפות התרחשותו של נזק זה, במנותק מן השאלה הלא רלוונטית אם ידעה או צפתה היא בפועל נזק מן העץ הספציפי, שכן השאלה הינה במישור הנורמאטיבי, דהיינו אם היתה צריכה היא לצפותו. ועל כך, כאמור, התשובה היא בחיוב. מכאן שלצד השלישי חובת זהירות מושגית וקונקרטית בכל הקשור בטיפול בעץ הנטוע בתחום שיפוטה והנתון לאחזקתה ולטיפולה.
14.אך האם הפרה הצד השלישי את חובת הזהירות המוטלת עליה? ראשית, בניגוד לטענת הנתבעים, לא מצאתי מקום להחלת הכלל המשפטי הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, באשר לחובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו, וזאת מן הטעם העיקרי כי לא הוכח בפניי כי לנתבעים לא היתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק. ההיפך הוא הנכון, לנהג הנתבעים היתה הידיעה באשר לנסיבות שגרמו לנזק והוא אף היה יכול לצפותו מראש. עצם הסתייעותו במכוון מעידה על ידיעתו אודות הסיכון שבנסיעה ברחוב זה עם משאית וזחל גבוה מאחור וקיומם של עצים הנטועים לאורך הרחוב. מכאן שנטל הבאת הראיה באשר להתרשלות הצד השלישי אינו עובר אל הצד השלישי והוא נותר בהתאם לכלל הנהוג על כתפי הנתבעים - שולחי ההודעה לצד השלישי.
כפי שיובהר להלן, הנתבעים לא עמדו בנטל הוכחת התרשלות הצד השלישי. היה עליהם להראות כי הצד השלישי לא נקט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הנזק. אלא שלטענתם, כי ענף העץ בלט לדרך ויצר מפגע, לא נמצאו תימוכין של ממש. ובאין כל ראיה מוכחת כי ענף העץ בלט לכביש הרי שאין הצד השלישי נדרש להבאת ראיות כי נקטה באמצעי זהירות סבירים, וכי הלכה למעשה ביצעה היא טיפול וגיזום ראוי לעץ שמנעו כל סכנה הימנו. מעדותו של נהג רכב הנתבעים עלה כי זה לא הבחין בבליטה מיוחדת של העץ, שהרי אילו היה כן, היה הוא בוודאי מבחין בכך בעת הנסיעה לפנים. אלא שלטענתו, זרוע הזחל היה מצוי בנטיה לשמאל, ומכאן עולה האפשרות הסבירה שזו בלטה מחוץ לתחום המשאית ובעת ההצמדות למדרכה בנסיעה לפנים פגעה היא בענף בגובה הזרוע וגרמה לניתוקו מן העץ.
מחוות דעתו של המומחה, מר ורשביאק רענן, עולה כי גובה הקצה העליון של הענף עמד על 3.65 מטר, ואילו גובה קצה זרוע הזחל מהכביש בעת היותו על המשאית היה 3.91 מטר, גובה נמוך משמעותית מדרישת חוק התעבורה העומדת על 4.8 מטר. לפיכך, גורס הוא, כי יש להלין בפני עיריית רמת גן שבשטח שיפוטה מצוי העץ שענפיו פלשו לכביש. בחוות דעתו הונחה הנחה משמעותית, לפיה ענפיו של העץ פלשו לכביש. אלא שלהנחה זו אין כל אישוש או ביסוס אחר של המומחה. גם בחקירתו הנגדית אישר כי אין ביכולתו לדעת בוודאות כי ענפי העץ בלטו לכביש, ונראה כי המדובר בהנחה או בסברה של המומחה, שהינו שמאי בהשכלתו. הוא אף ציין, כי העץ נטוע במרחק של 20 ס"מ מאבן השפה ולגרסתו לא היתה אפשרות אחרת שהענף לא יפלוש לכביש. מכל האמור יוצא, כי השמאי המומחה לא הביא כל ראיה ברורה וחד משמעית שמצויה בתחום מומחיותו באשר לסברה כי ענפי העף פלשו לכביש. אף לא ניתן היה ללמוד מחוות דעתו באיזו זווית ובאיזה גובה פלשו הענפים לכביש ודבר זה אף לא נבדק על ידו. מכאן, שאין לסברת השמאי כל עניין שבמומחיות ואין לייחס לה משמעות מעבר להיותה הנחה או סברה בלתי מבוססת. הנתונים שהציג הוא ביחס לגובה העץ וגובה הזחל אינם מעידים כלל וכלל על פלישת הענף לכביש, ומסקנתו זו של השמאי אפשרית בדיוק כמו המסקנה ההפוכה, שכן זה לא נכח במקום ולא יכול היה להעיד על הזווית שבו ניצבה זרוע הזחל ביחס למשאית בכדי להגיע למסקנה קונקלוסיבית ביחס לשאלה מי חרג משטחו המותר, האם הענף או שמא היה זה הזחל.
אף עיון בית המשפט בתמונות העץ, כפי שהציגו הצדדים לתיק, מגלה כי אכן העץ נטוע במרחק מה משפת המדרכה וכי הענף היוצא מגזע העץ הינו ענף עב גזע, אחד מבין שלושה היוצאים מגזעו של העץ, וכי אין הוא חורג בחיבורו לגזע העץ מתחומי המדרכה, אם כי אין לדעת את זווית צמיחתו לגובה ובאם חרג הוא מתחום המדרכה לכיוון הכביש, ואם כן, באיזה גובה חרג הוא לתחומי הכביש. במצב דברים שכזה לא ניתן לקבוע ואין כל הוכחה חד משמעית כי הענף נפגע בשל חריגתו לתחומי הכביש או שמא היה זה הזחל שחרג מתחומי המשאית בנטייתו שמאלה, כפי שהעיד נהג רכב הנתבעים בעצמו. מכאן שאין כל רלוונטיות לטענת הנתבעים כי גובה הזחל לא חרג מן הגובה המותר לו בהתאם לתקנות התעבורה, שכן רשלנות נהג רכב הנתבעים אינה מתייחסת לגובה הזחל ואילו רשלנות הצד השלישי הנטענת לפלישת ענף העץ לתחומי הכביש לא הוכחה. די בכך כדי לקבוע כי הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל על כתפיהם להוכיח כי הצד השלישי התרשלה בטיפולה בעץ המדובר בצורה כלשהי.
העד מטעם הצד השלישי, מר דני אשכנזי, שהינו מנהל יחידת בטיחות ומתקנים במחלקת גנים ונוף בעירייה, העיד כי נקודת הפגיעה היתה מעל לגובה של 3מטר וכי הענף צמח בזווית 45 מעלות. אך גם טענה זו לא בוססה כראוי שכן אף עד זה אינו מומחה לעניין ואף לא הציג הוא על כך כל אסמכתא. מכאן שטענה זו נטענה בעלמא ואין בה כדי לשנות את תמונת המצב לפיה אין ניתן לקבוע כי ענף העץ צמח ובלט לכיוון הכביש ובאיזה גובה. העד העיד כי עץ זה נגזם לפי הצורך וכי לא הצריך הוא גיזום מונע, ועניין זה לא נסתר על ידי הנתבעים. יחד עם זאת, גם על כך לא הוצג רישום מסודר מטעם הצד השלישי. מכאן יוצא, שהצד השלישי לא הביאה ראיות לסתור כראוי את טענות הנתבעים, אלא שבשל נטל ההוכחה המוטל על הנתבעים, ושבו לא עמדו הם, לא עומדת לצד השלישי לרועץ עובדת אי הבאת ראיות מתאימות לסתור.
15.כאמור לעיל, משלא הוכח כי הצד השלישי התרשלה והפרה חובת זהירות כלפי הנתבעים, הרי שאין אף מקום לבחינת הקשר הסיבתי שבין ההתרשלות לבין הנזק. אלא שאף אילו ניתן היה לקבוע כי הצד השלישי התרשלה באיזה שהוא אופן בטיפולה בעץ ובאי גיזום ענפיו, שלפי טענת הנתבעים בלטו לכביש, אזי גם אז היה הקשר הסיבתי לנזק מתנתק, כפי שהובהר לעיל בסעיף 11, שכן הנזק נגרם באשמו של נהג רכב הנתבעים שנסע בחוסר זהירות והוא הסיבה המכרעת לקרות הנזק, כאמור בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין, ומשכך אין לראות באשמה האפשרי של הצד השלישי כגורם לנזק. דהיינו, שגם אם ניתן היה לקבוע כי הצד השלישי התרשלה בכך שאפשרה את צמיחת הענף לכיוון הכביש ובאי גיזומו כראוי, הרי שברור כי הנזק נגרם בעת נסיעת המשאית בצמוד למדרכה ולא במרכז הכביש, שכן הוכח ולא נשלל כי הן משאית הנתבעים והן משאיות אחרות העוברות בכביש זה עוברות בו בבטחה, והגם שהנזק היה ניתן לצפיה ובמתחם הסיכון שלקחה הצד השלישי על עצמה, הרי שמקצת אשמה זה אינו מהווה את הסיבה המכרעת לקרות הנזק, בעוד שחוסר זהירות נהג הנתבעים בהצמדת המשאית למדרכה ובאי נקיטת אמצעי זהירות סבירים שהיו נתונים לרשותו, היא הסיבה המכרעת לקרות הנזק.
הקטנת הנזק
16.באשר לטענת הנתבעים בדבר אי הקטנת הנזק מצד התובעת, מצאתי כי אין בה ממש. לית מאן דפליג כי חוות הדעת של שמאי התובעת לא נסתרה על ידי הנתבעים. הטענה אשר הועלתה על ידי הנתבעים הינה כי על התובעת הייתה החובה להקטין את הנזק, בכך שתכריז על הרכב כ"אובדן להלכה" ולא תתקנו כפי שעשתה בפועל. אלא שהגדרת רכב באובדן גמור כמופיע בהנחיות המקצועיות לשמאי רכב, כמופיע ב – ת/4, מגדירה רכב שהנזק הגולמי בו הוא 60 אחוזים ומעלה משווי הרכב. ואילו אובדן גמור להלכה הינו בהתאם לפוליסה התקנית שבה נקבע כי שיעור הנזק לרכב הינו לפחות 50 אחוזים משווי הרכב, שאז רשאי המבטח לפצות את המבוטח כאילו היה אובדן גמור. במקרה שלפנינו שיעור הנזק לרכב עומד, לפי קביעת שמאי התובעת, על 48.33%, ומלבד העובדה כי הנזק לא מגיע כדי 50% הרי שהתובעת לא הפעילה את פוליסת הביטוח ומכאן שאין לה תחולה במקרה דנן. לפיכך, לא רשאי היה השמאי להכריז על הרכב כאובדן גמור להלכה, ומכאן שזה פעל כדין.
17.עוד נטען, כנגד חוות דעת שמאי התובעת, כי בהתאם לתקנה 309 היה עליו לערוך בדיקת בטיחות לרכב ולפיה אסור היה לתקן את הרכב. כך העיד השמאי מטעם הנתבעים, מר אולג אהרון, שמסר חוות דעת בעניין, תוך הפניה להנחיה מקצועית מס' 5. לפי הנחיה זו, רשאי שמאי הרכב לקבוע כי המדובר באובדן גמור של הרכב גם אם הנזק הגולמי נמוך מ- 60% במידה ועל פי דעתו המקצועית הרכב לא כשיר לתנועה בכביש מבחינה בטיחותית. אלא ששמאי התובעת, מר מוסקל, העיד בחקירתו הנגדית והבהיר כי לא מצא כל נזק בטיחותי לרכב, ועל כן, לא מצא להכריז עליו כאובדן גמור. שמאי התובעת הוא זה שבדק את הרכב וחוות דעתו היא הקובעת לענייננו, בעוד ששמאי הנתבעים לא ערך בדיקה לרכב כלל וכל חוות דעתו מסתמכת על בדיקתו של שמאי התובעת. בנסיבות אלו, לא מצאתי לקבל את חוות דעת שמאי הנתבעים, אלא להעדיף באופן חד משמעי וברור את זו של שמאי התובעת שבדק את הרכב ושחוות דעתו לא נסתרה.
סוף דבר
18.לאור האמור לעיל, מצאתי לקבל את התביעה כנגד הנתבעים ולדחות את ההודעה לצד השלישי. לפיכך, על הנתבעים לפצות את התובעת בסך של 87,110 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל, באגרת בית משפט כפי ששולמה במלואה, בשכ"ט עו"ד בסך של 12,500 ₪, ובשכר העדים כפי שנפסק במהלך דיוני בית המשפט. כן, ישאו הם בשכ"ט ב"כ הצד השלישי בסך של 5500 ₪.
ניתן היום, ח' סיוון תשע"ח, 22 מאי 2018, בהעדר הצדדים.
