1.בפניי בקשה לתיקון כתב תביעה, בדרך של הוספת טענות המתייחסות לסיום תקופת השכירות לאחר משלוח הודעת הביטול ביום 24.02.16, ובעיקר לתקופה שמתום תקופת השכירות על פי הסכם השכירות והתוספת לו, קרי, מיום 02.06.16 ואילך.
הרקע ותמצית טענות הצדדים
2.הליך זה עניינו טענה להפרת הסכם שכירות (להלן: ההסכם) בין הצדדים. הנתבעת והתובעת שכנגד (להלן: הנתבעת) היא חברה העוסקת בניהול והפעלת חוות סוסים הנמצאת במקרקעי התובעים בהתאם להסכם שכירות ביניהם.
3.המבקשים, התובעים והנתבעים שכנגד (להלן: התובעים) מבקשים לתקן את כתב התביעה בפעם השנייה, לאחר שבית המשפט אישר תיקון של כתב התביעה פעם קודמת, במאי 2016.
כתב התביעה המקורי הוגש ביום 13.03.16. התקיים הליך גישור בין הצדדים, אשר הסתיים ללא הצלחה באוגוסט 2016. לאחר שהוגש כתב הגנה, הגישו הצדדים ביום 18.05.16 בקשה מוסכמת בה התבקש תיקון כתב התביעה כך שהתביעה כנגד הנתבעים 4-2 תימחק, וכן הופחת מסכום התביעה סך של 20,451 ₪ עבור חוב ששילמה הנתבעת.
4.התובעים מבקשים לתקן את כתב התביעה לפי תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). התובעים מבקשים להוסיף לכתב התביעה את השתלשלות האירועים ממועד פברואר 2016 שלא נכללו בכתב התביעה המקורי.
לטענת התובעים, הנתבעת ממשיכה להתנהל במקרקעין כאילו ההסכם ביניהם עדיין תקף. כיוון שהנתבעת לא השיגה את האישורים הנדרשים עד ליום 02.06.16, היא מחזיקה ומשתמשת במקרקעין שלא כדין וללא כל זכות חוזית, ללא קשר לשאלה האם ביטול ההסכם מיום 24.02.16 היה כדין. התובעים טוענים שהנתבעת לא משלמת את חיוביה הכספיים, דמי שכירות, חשבונות ועוד. לגישת התובעים, הנתבעת לא יכלה לממש את זכות האופציה לתקופת שכירות נוספת שכן לא השיגה את ההיתרים שקבלתם נקבע כתנאי למימושה.
עוד טוענים התובעים כי המשיכו בשיתוף פעולה עם הנתבעת בכדי לאפשר לה לקיים התחייבויותיה, ובמטרה להקטין את הנזק ולשלול טענות כנגד התובעים של גרימת נזק ראייתי.
התובעים טוענים כי ביום 02.06.16 הסתיימה תקופת ההסכם בין הצדדים. הסכם ההרשאה עם רשות מקרקעי ישראל הסתיים ומאז קיבל הקיבוץ דרישות להפסקת השימוש המסחרי במקרקעין ואף הודע לקיבוץ כי התיק עבר להמשך טיפול משפטי של חטיבת השמירה על הקרקע ברשות. לגישת התובעים, קמה להם עילה עצמאית חדשה לסילוק ידה של הנתבעת ממקרקעי הקיבוץ שלא על בסיס ביטול ההסכם מיום 24.02.16 אלא בשל סיום ההסכם מיום 02.06.16. זאת ועוד, מאז ביטול ההסכם והגשת תביעה זו הנתבעת הפסיקה לשלם דמי שכירות והוצאות שוטפות בגין השימוש במקרקעין.
התובעים סבורים כי האירועים המתוארים בסעיפים הנוספים עניינם באירועים שהתרחשו לאחר הגשת התביעה ויש להם קשר ישיר לפלוגתאות שבמחלוקת. על כן, עמדת התובעים היא כי יש לאשר תיקון כתב התביעה אשר יביא לסיום כל השאלות השנויות במחלוקת.
התובעים מבקשים גם לתקן את הסכומים שביקשו בכתב בתביעה. ברצונם לעדכן את סכום חוב דמי השכירות וההוצאות השוטפות עד היום, ולפרט ולהוסיף לכתב התביעה בגין מה הסכום המבוקש. בנוסף, מאחר שהנתבעת שילמה את תשלום היטל ההשבחה עבור תקופת השימוש החורג עד ליום 02.06.16, התובעת מבקשת למחוק סכום זה מכתב התביעה.
לטענת התובעים, הבקשה הוגשה בשלב ראשוני של התביעה (לפני קדם משפט, לפני הליכים מקדמיים, עם הגשת כתב ההגנה לתביעה שכנגד ולאחר סיום לא מוצלח של הליכי גישור) ועל כן יש לקבל את הבקשה. בנוסף, אם התובעים יגישו תביעה נפרדת בגין אותה מסכת עובדתית בכל מקרה הדיון יאוחד.
לטענת התובעים, הנתבעת מודה כי כל התיקונים המבוקשים נדונו בכתב הגנתה וזאת גושפנקא לכך שיש להתיר את התיקון. רק ביום 18.09.16 הוגשו כל כתבי הטענות, ולכן לא ניתן לומר כי הבקשה הוגשה בשיהוי. את תיקון כתב הטענות הראשון יזמה הנתבעת אשר ביקשה את מחיקת הנתבעות 4-2 והורדת הסכום אשר פרעה מכתב התביעה, וזה השוני היחיד בכתב ההגנה המתוקן שהגישה.
5.לגישת הנתבעת, מדובר בבקשה שנייה לתיקון כתב התביעה, ובה מקצה שיפורים ושינוי חזית של התובעים. התובעים כופים על הנתבעת להגיש כתב הגנה שלישי ללא הצדקה. הנתבעת אינה מבינה מדוע הטענות לא הועלו עד היום במסגרת כתב התביעה המקורי או המתוקן. אלו בתמצית טענות הנתבעת:
ראשית, התיקון המבוקש הנוגע לדמי השכירות וההוצאות השוטפות מתייחס לעדכון (ולא לתיקון) של סעיף 99 המקורי. הנתבעת חוששת כי אחת לכמה חודשים יבקשו התובעים עדכון נוסף. עוד טוענת הנתבעת כי ידוע שבגין כל תשלום שלא שולם נוצרת עילה חדשה ועל כן לא נוצר הצורך לעדכן את כתב התביעה.
שנית, הדרישה לתשלום היטל ההשבחה לא היתה במקומה. הסכום לא היה מדויק ובנוסף התובעים לא שילמו אותו כלל, הוא שולם ביוני 2016 על ידי הנתבעת. הנתבעת מסכימה למחיקת סעיף זה ולא לתיקונו. התובעים ביקשו סעד חדש, תשלום היטל ההשבחה החל מיום 02.06.16. תיקון זה לשיטת הנתבעת הוא תיקון פגום שכן הסעד הקודם שהתבקש הוא מענה לדרישת תשלום שנשלחה מצד הרשויות וכיום דרישה זו לא קיימת שכן אין היתר לשימוש חורג. ככל שתשלח דרישה לקיבוץ והתובעים ישלמו אותה רק אז יוכל הקיבוץ לדרוש החזר מהנתבעת. אין אפשרות לתבוע סעד מבלי לנקוב בסכומו.
שלישית, הוספת עילה חדשה שעניינה סיום תקופת החוזה החל מיום 02.06.16 וכתוצאה מכך פינוי הנתבעת, מהווה מקצה שיפורים. מדובר בשינוי חזית התביעה והתובעים מבקשים להוסיף פרק שלם בעל עילה חדשה אשר לא נכללה בכתב התביעה המקורי. מדובר היה בהפרה צפויה והיה על הנתבעים לצרף עילה זאת לכתב התביעה המקורי. לסעיפים אלה צורפו התכתבויות מינואר 2016 ולא ממועד מאוחר מכתב התביעה המקורי. בפועל תקופת השכירות הוארכה ע"י הנתבעת עד ליום 31.07.21 בהודעה שנתנה מבעוד מועד לפני שהתובעים ביטלו את ההסכם.
תקנה 92 לתקנות קובעת כי התיקון מטרתו שבית המשפט יכריע בשאלות שבאמת שנויות במחלוקת ודרישה זו אינה מתקיימת.
רביעית, אין הצדקה ולא ניתן טעם לאיחור בהגשת הבקשה. תקנה 92 דורשת תצהיר המאמת את העובדות. לפי הפסיקה יש לצרף לתצהיר הסבר מדוע הטענות לא נטענו בכתב התביעה המקורי ובאין הסבר טעם זה מספיק כדי לדחות את הבקשה.