ד. ב. נ' החברה המרכזית להפצה בעמ ואח'

התובע טוען שנפגע כאשר נפל ממשאית במהלך סגירת תריס תא המטען. פסק הדין שלהלן יעסוק בשאלת סיווג האירוע כתאונת דרכים, ושאלת גובה נזקיו של התובע.

נסיבות התאונה

1. בסעיף 2 לכתב התביעה תואר האירוע כך:

   "ביום 21.8.11, במהלך יום העבודה, לאחר שסיים לפרוק את הסחורה אצל לקוח בקרית גת ועל מנת להמשיך בנסיעה ליעד החלוקה הבא, אחז התובע ומשך בחבל התריס של תא המטען לשם סגירתו. בעת המשיכה, החבל, אשר היה בלוי ושחוק, נקרע, ונוכח עוצמת המשיכה נהדף התובע לאחור מגובה של כ- 2 מ', הוטח בקרקע ונחבל בחוזקה בגבו ובקרסול שמאל."

   לכתב התביעה צורף תצהיר התובע אודות נסיבות התאונה, ובו תיאור זהה.

2. ביום 22.6.16 הגיש התובע תצהיר עדות ראשית, ובו מעט יותר פירוט אודות הנסיבות, ובעיקר הסבר כי החבל בו משך בזמן התאונה היה קצר, ולא הייתה אפשרות למשוך אותו כשעומדים על הקרקע, ועל כן, על מנת לסגור התריס נדרש התובע לעמוד על בליטה במשאית, או בגובה תא המטען, ולמשוך החבל, וכאשר התריס מתחיל לרדת לקפוץ בזריזות על מנת שהתריס לא ייסגר עליו. על פי התצהיר, כך ניסה התובע לעשות ביום התאונה, אלא שהחבל נקרע והתובע נפל מגובה תא המטען. כן ציין התובע בתצהירו כי בכל אותו היום נסע עם עוזר נהג בשם דורון גבאי, אלא שמר גבאי לא ראה את התאונה עצמה.

3. לתצהיר התובע צורפו מסמכי המוסד לביטוח לאומי, וביניהם דו"ח וועדה רפואית מיום 2.1.13, בפניה תיאר התובע את התאונה כך:

   "נפלתי מהמשאית אחורה במהלך פריקה ונחבלתי בגב וברגל שמאל."

4. בחקירתו הנגדית עמד התובע על פרטי האירוע כפי שתוארו לעיל. יחד עם זאת, כאשר נשאל מאיזה גובה נפל, השיב "לא הייתה לי מדידה אז לא מדדתי, אבל אני מעריך, מטר או משהו" (עמ' 20 ש' 1). כמו כן נשאל התובע בחקירתו היכן היה עוזר הנהג בשעת התאונה, והשיב שמר גבאי לא ראה את התאונה עצמה, שכן בעת שהתרחשה הוא ישב ב"קבינה" של המשאית. כאשר עומת התובע עם הטענה שמר גבאי אמר שהתאונה אירעה כשעמד על הקרקע, הכחיש התובע את האמירה, והסביר שלא ניתן כלל לסגור את התריס כשעומדים על הקרקע, שכן לשם כך על האדם שמושך את החבל להיות בגובה של כ- 2 מ' (עמ' 27 ש' 35).

5. מטעם התובע העיד גם מר טל חן, שהיה מנהל הפצה אצל הנתבעת 1. מר חן העיד כי התובע התקשר אליו ביום התאונה ודיווח לו "שהוא נפל ונפגע לאחר שהחבל המיועד לסגירת התריס נפגע" (כך במקור – מ.צ'.). על פי עדותו של מר חן, באותו היום הוא גם מילא דו"ח אודות האירוע (עמ' 35 ש' 7), אולם הדו"ח לא הוגש, אף שהוא אמור היה להישמר אצל הנתבעת 1. גם עד זה נשאל מפורשות אם התובע סיפר לו שהתאונה אירעה כשעמד על הקרקע, אולם הוא שלל זאת:

   "לא. (כ)שהוא עלה להוריד את התריס כי התריסים גבוהים מאד הכבל עולה כלפי מעלה לכל תריס יש את המשיכה שלו כשצריך יש גם תאים בתוך המשאית. יש תאים גבוהים." (עמ' 35 ש' 31-32)

   יחד עם זאת העד לא שלל את האפשרות שהתובע טיפס על המשאית לצורך תחילת סגירת התא, אולם לקראת סיום ירידת התריס, הוא ירד מהמשאית, נעמד על הקרקע, משך, ואז אירעה התאונה (שם, ש' 33 – 34).

6. הנתבעת 1 הגישה דו"ח תחקיר אירוע, מיום 5.2.15, דהיינו כשלוש וחצי שנים לאחר המקרה, ולאחר הגשת התביעה. התחקיר נערך טלפונית. מהשרטוט שבדו"ח התחקיר נראה כי התובע מסר לעורך התחקיר שמשך בחבל התריס כשעמד על מדרגה שהיא חלק מהמשאית, והיא נמוכה מרצפת תא המטען, וממנה נפל כשהחבל נקרע. בחקירתו הנגדית העיד עורך התחקיר שלאחר הגשת התביעה נערך חיפוש אצל הנתבעת 1, אולם לא נמצא תחקיר האירוע מיום התאונה (עמ' 37 ש' 24 – 27). עוד אישר העד שהוא לא שוחח עם עוזר הנהג, מר דורון גבאי, או עם מר טל חן (עמ' 41 ש' 11 – 14).

7. לאחר שנשמעו כל העדויות הנ"ל, עמדה הנתבעת 2 על העדת העד דורון גבאי כעד מטעמה, ולצורך כך נקבעו מספר ישיבות נוספות, עד שלבסוף זומן והגיע. מתחילת עדותו של מר גבאי, הוא נראה מבוהל ומפוחד, וחושש מלהעיד. יחד עם זאת, תחילה העיד כי:

   "עבדנו בקרית גת. התחלנו לעבוד והגענו ללקוח בקרית גת. מינימרקט. עצרנו, ירדנו, התחלנו להוריד סחורה. הוא התחיל להוריד סחורה. לקחתי נגלה ראשונה, יצאתי מהלקוח, יצאתי אליו לכיוון שלו וראיתי אותו מחזיק את הגב. סיפר לי מה קרה. ראיתי אותו עומד ומחזיק את הגב. הוא סיפר לי שנפל על הגב התחתון." (עמ' 47 ש' 12 – 15)

   כאשר התבקש העד על ידי בית המשפט לנסות ולשחזר במדויק מה אמר לו התובע כשראה אותו לראשונה השיב "הוא אמר לי שבא לרדת, משך בכבל, נקרע הכבל, ונפל על הגב." (שם, ש' 26 – 27)

8. החל משלב זה ואילך, ובמשך זמן רב, ניסתה ב"כ הנתבעת 2 לעמת את העד מול דברים שאמר לה מחוץ לאולם, ועם דברים שאמר לחוקר מטעם הנתבעת, לפיהם לכאורה התובע אמר לו שהוא עמד על הקרקע כשמשך את הכבל של התריס. העד היסס, שתק, וסירב להשיב (עמ' 47 ש' 29 – עמ' 49 ש' 15, ושוב בעמ' 51 ש' 25 – עמ' 54 ש' 9). אף שהעד היה מבוהל וסירב להשיב בכל פעם שנשאל אם התובע עמד על הקרקע או על המדרגה של המשאית, העד אישר שלשם סגירת התריס של המשאית נדרשים לעמוד על המדרגה שלה (עמ' 56 ש' 16 – 32).

9. התנהגות זו של העד חזרה על עצמה גם בנושא אחר אודותיו נשאל. כך, העד העיד שהתאונה אירעה בתחילתה של מלאכת הפריקה (עמ' 51 ש' 5) (ולא לאחר סיומה וכהכנה לנסיעה), אולם כאשר נאמר לו שהתובע העיד אחרת הוא סירב להשיב (עמ' 58 ש' 1 – 30, ושוב בעמ' 60 ש' 11 – עמ' 61 ש' 4).

10. הן התובע, והן שני עובדי הנתבעת 1 להם סיפר על התאונה בסמוך למועד התרחשותה, העידו שהתאונה אירעה תוך ניסיון לסגור את תריס תא המטען, כאשר כבל התריס נקרע, וגרם לנפילת התובע. לפיכך, אני מקבלת את עדותם של שלושת העדים, וקובעת שכך היה.

11. למעשה, המחלוקת היחידה נוגעת לשאלה האם התובע נפל מהמשאית אל הקרקע, או שנפל בעת שעמד על הקרקע. לאחר ששמעתי את כל העדים, אני סבורה, כמו במקרים אחרים, שאת המשקל הרב ביותר יש לתת לתיעוד הסמוך ביותר למועד האירוע. במקרה דנן, שעות ספורות לאחר התאונה, באותו היום בשעה 18:20, פנה התובע לטיפול רפואי בקופת החולים שם נרשם כי "לפי דברי הנ"ל נפל מגובה 3 מ' נחבל באגן שמאל + רגל שמאל" (נספח ד1 לבקשה מיום 22.6.17).

12. בטופס התביעה לדמי פגיעה (מוצג ד' לתיק המוצגים מטעם הנתבעת 2) נרשם שהתובע נפל מהמשאית בזמן פריקת סחורה (ההדגשה שלי – מ.צ'). טופס זה מולא בשנת 2011, ועל גרסה זו שב התובע בשנת 2013, כשנבדק על ידי הוועדה הרפואית של המל"ל. גרסה זו שנמסרה על ידי התובע בכל ההזדמנויות דלעיל, נמסרה זמן רב לפני שפנה לקבל ייעוץ משפטי, בזמן שלא הבין את משמעותו המשפטית של פרט זה, ככל שישנה כזו. לפיכך אני סבורה שזהו התיאור המדויק של התאונה. קביעה זו מתחזקת מעדויות העדים באשר לאופן סגירת התריס כדבר שבשגרה, לפיהן פעולה זו מצריכה טיפוס על המשאית.

13. איני סבורה שניתן לתת משקל כלשהו לאמירותיו של מר גבאי מחוץ לאולם בית המשפט, הן משום שהן לא הוכחו, והן משום שאף לו היו מוכחות, אין הן אלא עדות שמועה. לכך יש להוסיף את העובדה שבחקירתו נדרש לשחזר אמירה שנאמרה לו לפני שנים רבות, בדבר פרט שולי ביותר. בנסיבות אלה, סביר יותר להניח שהוא אינו זוכר את אמירתו של התובע במדויק.

14. בהקשר זה אוסיף ואומר שאני מקבלת את גרסת התובע, כי האירוע אירע בתום פריקת הסחורה, ולו מהטעם הפשוט שלא סביר להניח שהתובע סגר את התריס לפני שהשלים את הפריקה. כאמור, אני סבורה שהעד גבאי לא זכר את פרטי המקרה, ותשובותיו ניתנו מתוך חשש רב, אשר מקשה על קביעת ממצאים על פיהן. כך או כך, אין ספק שהתאונה אירעה באמצע יום העבודה, במהלך פריקת של חלק מהסחורה אצל אחד מהלקוחות, וכי התובע נדרש להמשיך בנהיגת המשאית ללקוחות הבאים. במילים אחרות, אין ספק שסגירת התריס נדרשה לצורך המשך הנסיעה בסמוך לאחר סגירת התריס, בין אם התובע התכוון לשהות אצל אותו לקוח עוד כמה דקות, ובין אם ניתן היה לצאת להמשך הנסיעה באופן מיידי.

     

    סיווג האירוע כתאונת דרכים - כללי

15. לטענת התובע והנתבעות 1 ו- 3 (המעבידה והמבטחת שלה, בהתאמה), האירוע כפי שתואר לעיל מהווה תאונת דרכים, אף שאירע בתום פריקת הסחורה, הן משום שהוא אירע תוך כדי הירידה מהמשאית, והן משום שהוא אירע עקב התנתקות של חלק ממנה (הכבל שנקרע).

16. הנתבעת 2, מבטחת המשאית, טוענת שלא מדובר בתאונת דרכים, שכן התאונה אירעה כחלק מפעולת הפריקה.

17. ס' 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1974 (להלן: "חוק הפיצויים") קובע כי תאונת דרכים היא מאורע שאירע עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, וכי הגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי" היא:

    "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, ... לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;"

18. השאלה המונחת לפתחי היא מה דינה של תאונה שאירעה הן תוך פעולת לוואי לפריקה ולפיכך כלולה בהגדרה הממעטת שבחוק, והן תוך אחת ההגדרות המרבות, דהיינו תוך ירידה מרכב או התנתקות חלק ממנו.

    פסק דין "המגן"

19. מקרה כמעט זהה למקרה שבפני נידון בע"א 6936/11 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (17.3.14) (להלן ולשם קיצור: "פסק דין "המגן""), העוסק במקרה בו לאחר ההעמסה טיפס המערער על סולם שהיה מחובר למכולה במטרה למתוח את הברזנט שכיסה אותה. בהגיעו לשלב האחרון בסולם ניתק השלב ממקומו והמערער נפל מן המכולה ארצה. בפסק דין זה קבע בית המשפט שהאירוע שתואר לעיל אירע תוך כדי "כניסה לרכב" כמשמעה בחוק, וכי העובדה שהכניסה אירעה כחלק מהטעינה אינה שוללת את היות הכניסה חלק מהשימושים המוכרים על פי חוק הפיצויים:

    "אמנם, ניתן לומר כי עלייה על המכולה לצורך מתיחת כיסוי הברזנט היא גם פעולת לוואי של חריג הטעינה והפריקה, באשר היא נועדה להביא את תהליך הטעינה לסיומו, ומשכך הינה חלק אינטגראלי ממנו (לעניין זה ראו רע"א 6223/98 שיבלי נ' הדר, חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5) 381, 384-383 (1998); בג"ץ 7617/97 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אלשעאר, פ"ד נה(1) 861 (1999)). ואולם, אף הנחה זו לא תביא לביטול הנפקות של ההכרה בפעולת המערער כ"כניסה לרכב". הלכה היא כי אין בהתקיימות החריג של "פריקה וטעינה" כדי לשמוט את הקרקע תחת השימוש המוכר המתקיים במקביל (ראו רע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' יעקב סמג'ה, נט(3) 541 (2004) (להלן: "פרשת אסם"); כן ראו אליעזר ריבלין תאונת דרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 180 (מהדורה רביעית, 2012) (להלן: "ספרו של ריבלין"), עמ' 241-237)..."

20. בהמשך פסק הדין בעניין "המגן", ממשיך בית המשפט וקובע שאת האירוע ניתן לסווג גם כשימוש נוסף המוכר על פי החוק, של "הינתקות או נפילה של חלק מהרכב", אף כי אין בכך כדי לשנות מהתוצאה:

    "למען הסר ספק ולמעלה מן הצורך, אבהיר כי מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה גם אם ניתן לסווג את פעולת המערער כשימוש מוכר נוסף מסוג "הינתקות או נפילה של חלק מן הרכב", אשר על פי הלכת ניר לי (ע"א 5880/02 ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ נ' נזרי דניאל (20.2.03)) נסוג מפני חריג הטעינה והפריקה, אין הדבר גורע מקיומו של שימוש ה"כניסה" המתקיים בענייננו. ברי כי גם במצב זה מתקיימים הרציונאליים העומדים בבסיס הלכת אסם, לפיהם אין בקיומו של שימוש המוציא את המקרה מגדרי החוק, לגרוע משימוש המקיים את התנאים לתחולת החוק. מסקנה היא כי שימוש ה"כניסה" גובר גם על שימוש של "הינתקות או נפילה"."

21. לאחר שנקבע שאירוע הנפילה מהרכב הוא בגדר "שימוש ברכב מנועי", המשיך בית המשפט ובחן אם יש לסווג את האירוע כתאונת דרכים, דהיינו האם השימוש ברכב נעשה למטרות תחבורה:

    "כידוע, לא כל כניסה לרכב עונה להגדרת "תאונת דרכים". הפסיקה הגדירה שימוש זה של "כניסה לרכב או ירידה ממנו" כשימוש לוואי תעבורתי, ונדרשת בחינה של מטרת השימוש בנסיבות העניין. במילים אחרות, בכדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, השאלה השנייה שדורשת מענה היא האם השימוש ברכב נעשה "למטרות תחבורה" (רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825, 829 (1997); פרשת רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, 553 (1996), עמ' 541; ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475, 481 (1996); ע"א 7984/99 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' זאהי, פ"ד נז(5) 733, 747 (2003))...

    כניסה לרכב תובלה לשם כיסוי המטען היא אינהרנטית לפעולת הנסיעה ונועדה לקדם את תהליך ההובלה, וזאת בשונה, למשל, מטיפוס על סולם הרכב במטרה לתלות שלט פרסומת, או בכניסה לרכב במטרה לקחת דבר מה שנשכח בתוכו (השוו פרשת עוזר, עמ' 551; פרשת פדידה). ניתן לומר אפוא שפעולה זו מסמלת את סיום תהליך הטעינה ותחילת תהליך ההובלה (השוו פרשת אסם, עמ' 564; פרשת איזנברג, פס' 6; פרשת אליהו חברה לביטוח, עמ' 745; רע"א 6454/99 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' דואני, פ"ד נו(3) 495, 505-504 (2002))..."

22. לסיכום, פסק הדין בעניין "המגן", העוסק במקרה כמעט זהה למקרה שבפני, קובע שעל אירוע, בו נהג משאית נפל ממנה בשל התנתקות של חלק ממנה תוך כדי סגירת תא המטען כחלק מפריקה או טעינה, חלים שלושה שימושי לוואי המוזכרים בהגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי" כפי שזה מופיע בחוק: כניסה לרכב, הינתקות חלק ממנו ופריקה וטעינה. שניים מתוך שימושי הלוואי האמורים הם "חלופות מרבות" (כניסה והינתקות) בעוד ששימוש הלוואי השלישי הוא חלופה ממעטת (פריקה וטעינה). עוד קובע פסק הדין, שאם אירוע מקיים הן את החלופה המרבה של כניסה לרכב והן את החלופה הממעטת של פריקה וטעינה, החלופה המרבה גוברת, וחוק הפיצויים יחול על המקרה, ואם האירוע מקיים הן את החלופה המרבה של הינתקות והן את החלופה הממעטת של פריקה וטעינה, החלופה הממעטת גוברת, והאירוע לא ייחשב כתאונת דרכים. על פי היררכיה זו, נקבע שאירוע המקיים את כל שלושת החלופות הוא תאונת דרכים (לניתוח נוסף של הפסיקה במקרה דומה מאד ר' פסק הדין בת"א (שלום י-ם) 34633-03-15 ד. א. נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (28.2.19)).

23. לטענת הנתבעת 2, מאז ניתן פסק הדין בעניין "המגן", שונתה ההלכה או סויגה בפסיקה מאוחרת יותר של בית המשפט העליון, כשהיא מפנה לפסק הדין ברע"א 8744/18‏ מדינת ישראל נ' פלוני (12.5.19), וכן לרע"א 2457/19 פלונית נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (3.6.19). בשני פסקי דין אלו נדון להלן.

    פסק הדין ברע"א 8744/18

24. פסק דין זה עוסק בשאלת תחולת חוק הפיצויים על תאונה שאירעה תוך כדי סגירת דלת תא המטען של רכב פרטי לאחר הוצאת המטען, ובפרט, האם פעולת הוצאת מזוודה מתא מטען עודנה בגדר ירידה מהרכב. אין ספק שנסיבות המקרה שבפני שונות עד מאד מנסיבות המקרה שם, כפי שהעיר כבוד השופט עמית מפורשות בפסק הדין שם:

    "מכל מקום, החשוב לענייננו הוא שמתיחת ברזנט טרם נסיעה, שהוכרה בעניין "המגן" כנכנסת לגדר שימוש של כניסה או ירידה מרכב, היא פעולה שרחוקה בהרבה מסוג המקרים שלפנינו: כניסה או ירידה מרכב, תוך כדי הוצאת מטען אישי או שקית מצרכים, אם מהמושב ליד הנהג ואם מהמושב האחורי, עובר לכניסה או עובר ליציאה מהרכב."

    ההבדל ניכר משום שבעוד שברע"א 8744/18 נידון סיווג תאונה שאירעה לאחר שהנפגע יצא מרכבו, עמד יציב על הקרקע, פסע אל עבר תא המטען של הרכב, הוציא ממנו מזוודה, ונפגע במהלך סגירת דלת תא המטען, במקרה שבפני (כמו המקרה שנידון בפסק דין "המגן"), הפגיעה אירעה כתוצאה מעצם הירידה מהרכב, (ירידה שהיא נפילה) לפני שהתובע עמד על הקרקע.

25. ואכן, השוני בנסיבות הביא לכך שהדיון בשני פסקי הדין עוסק בשאלות שונות לחלוטין. בפסק הדין בעניין "המגן" לא התעוררה השאלה האם בנסיבות המקרה מדובר בירידה מרכב, או כניסה אליו, והדיון התמקד בשאלה האם מדובר ב"שימוש ברכב" בשים לב לכך שהירידה אירעה בסיום פעולת הטעינה, והאם מדובר בשימוש למטרות תחבורה. לעומת זאת, פסק הדין ברע"א 8744/18 עוסק בשאלה אחרת, והיא מה כוללת פעולת הירידה מהרכב, מתי הסתיימה פעולה זו, והאם הוצאת מטען אישי כלולה בה. על אף השוני האמור, להלן ננסה לראות האם פסק הדין ברע"א 8744/18 אכן שינה את הלכת "המגן".

26. אמנם, כדברי באת כוחה המלומדת של הנתבעת 2, בפסק הדין ברע"א 8744/18 ישנה התייחסות מפורשת של כבוד השופט עמית לפסק הדין בעניין "המגן", ומשתמע שכבוד השופט עמית מסתייג אולי ממסקנת פסק דין "המגן":

    "איני משוכנע כי המסקנה בפסק הדין (בעניין "המגן" – מ.צ'.) עולה בקנה אחד עם פסיקה אחרת של בית משפט זה. כך, ברע"א 6223/98 שיבלי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5) 381 (1998) וברע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (4.2.2009), דובר בפגיעה שארעה במהלך קשירת מטען בטרם החל הנפגע בנסיעה, ונקבע כי אין מדובר ב"נסיעה" או ב"טיפול דרך"."

27. אלא שכאמור לעיל, כבוד השופט עמית הדגיש שהתייחסותו לפסק דין "המגן" אינה אלא באמרת אגב, אשר אין בה כדי לשנות הלכה פסוקה של בית המשפט העליון, בהדגישו את השוני בנסיבות, כפי שפורט לעיל.

28. יתר על כן, וכפי שהדגיש כבוד השופט עמית בפסק הדין, שני פסקי הדין אליהם הפנה, ואשר הגיעו לתוצאה שונה מתוצאת פסק הדין בעניין "המגן", עוסקים בשאלה האם קשירת ברזנט על גבי מטען היא חלק מ"נסיעה" או "תיקון דרך", ואינם עוסקים בשאלה האם נפילה במהלך הקשירה מהווה "ירידה" מהמשאית. בעניין אחר כבר קבע כבוד השופט עמית כי לעיתים גם כאשר בתי המשפט נדרשים לסווג את אותה תאונה ממש הם עלולים להגיע לתוצאות שונות, בהתאם לטענות הנטענות בפניהם:

    "התוצאות השונות שאליהן הגיעו בתי המשפט השונים שדנו במקרה הנוכחי, נובעות בחלקן מן השאלות המשפטיות שהונחו לפתחם. בהינתן שאלות שונות, ניתן להבין תוצאות שונות" (רע"א 7163/17 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (20.3.18)).

    לפיכך, וכיוון שבניגוד לפסק הדין בעניין "המגן", פסקי הדין המוקדמים יותר לא דנו כלל בטענה שהאירוע כלול בשימוש הלוואי של ירידה מהרכב, אין תימא שהגיעו לתוצאה שונה.

29. לסיכום, איני סבורה שפסק הדין ברע"א 8744/18 הפך את הלכת "המגן".

    21. לא נסתרה מעיני קביעתה של כבוד השופטת וילנר בפסקה 24 ברע"א 8744/18 לפיה מגמת הפסיקה היום היא לצמצם את פרשנות המונח "שימוש ברכב מנועי", ואת תחולת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אלא שלא די בקיומה של מגמה מצמצמת בפירוש חוק הפיצויים על מנת להתיר סטייה מהלכה מפורשת שנפסקה בעניין "המגן", וזאת עד שתבוא הלכה מפורשת הקובעת שתאונה שאירעה תוך כדי נפילה מרכב אגב פריקה או טעינה אינה תאונת דרכים.

        פסק הדין ברע"א 2457/19

        23. פסק דין זה עוסק בתאונה שאירעה למערערת, עת שירדה מאוטובוס. במקרה זה לא הייתה מחלוקה שהתאונה אירעה תוך כדי ועקב ירידה מרכב, דהיינו תוך כדי שימוש ברכב, והמחלוקת התמקדה בשאלה האם השימוש היה למטרות תחבורה. הטעם במחלוקת נעוץ בכך שהמערערת עלתה לאוטובוס שלא על מנת לנסוע בו, אלא "כדי לאסוף את רשימות הנוכחות, לבדוק מוכנות לנסיעה ולאשר לנהגים לצאת לדרך", כלשון פסק הדין. בנסיבות אלה, פסק בית המשפט שהשימוש שעשתה התובעת באוטובוס לא היה קשור לייעודו התחברותי, ולא חשף אותה לסיכון תעבורתי, שכן "בדיקת נוכחות ווידוא מוכנות התלמידים לנסיעה הן פעולות שנועדו למניעת סיכונים שאינם תעבורתיים, כמו הותרת תלמיד מאחור".

        24. אין בפסק דין זה משום חריגה או שינוי מההלכה שנפסקה בפסק דין "המגן", אשר, כפי שצוטט לעיל, מפורשות מציין שנפילה מרכב תחשב תאונת דרכים רק במקרים בהם הכניסה אליו נדרשה לצורך תעבורתי, כגון "תחילת תהליך ההובלה" כלשונו של פסק דין "המגן".

        25. כך בדיוק אירע במקרה שבפני, שכן סגירת התריס, והנפילה בעקבותיה, נועדו לאפשר את המשך הנסיעה, בניגוד לכניסתה של המערערת ברע"א 2457/19 לאוטובוס וירידתה ממנו. ייתכן שהמסקנה הייתה שונה אילו במקרה שבפני סגירת התריס נועדה למנוע גניבת תכולת המשאית, או להגן עליה מפני השמש. אלא שלא אלו נסיבות המקרה, בהן התובע נדרש לסגור את המשאית על מנת להמשיך בנסיעה ללקוח הבא.

        26. על כן, כיוון שהתובע נפל מהמשאית תוך כדי סגירת תא המטען לקראת המשך הנסיעה, האירוע הוא תאונת דרכים על פי חוק הפיצויים, ועל פי הלכת המגן, ולפיכך על המבטחת מוטלת האחריות לפצותו. נוכח ייחוד העילה, דין התביעה כנגד המעבידה להידחות, וכך אני מורה.

             

            גובה הנזק

        27. התובע, יליד 1.4.82, נפגע בתאונה ביום 21.8.11. התובע המשיך בנסיעה ממקום התאונה עד סיומו של יום העבודה. על פי עדות התובע ומר דורון גבאי, מיד לאחר הנפילה התלונן התובע על כאבים בגבו.

        28. בשעה 18:20 פנה התובע לטיפול רפואי בקופת החולים שם נרשם כי "לפי דברי הנ"ל נפל מגובה 3 מ' נחבל באגן שמאל + רגל שמאל", וכי הוא "מתפתל מכאבים באגן והגבלה בתנועה באגן שמאל רגל שמאל קרסול נפיחות הגבלה בתנועות קושי בהליכה." התובע קיבל הפניה לחדר מיון (נספח ד1 לבקשה מיום 22.6.17). תעודת חדר המיון לא הוגשה.

        29. ביום 1.9.11, דהיינו כ- 10 ימים לאחר התאונה, נרשם בתיקו של התובע בקופת החולים שהכאבים בכף הרגל חלפו וכאבי הגב פחתו (עמ' 6 ש' 5-6).

            הנכות הרפואית

        30. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, והתובע נבדק על ידי וועדה רפואית של המל"ל אשר קבעה כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 10% בגין מגבלה בגב התחתון, וכי לא נותרה לו נכות בקרסול.

        31. בהחלטה מיום 1.9.17 התרתי לנתבעת 2 להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי, ומיניתי את ד"ר יאיר ברזילי כמומחה מטעם בית המשפט. בחוות דעתו ציין המומחה שעל פי התיעוד הרפואי שהוצג לו, החל מתקופת השירות הצבאי סבל התובע מנקעים חוזרים בקרסול שמאל ומכאבי גב. המומחה הוסיף כי ביום 4.8.11, דהיינו כשבועיים לפני התאונה הנדונה, פנה התובע לרופאת המשפחה שלו ושב והתלונן על כאבי גב ומגבלת תנועה, הוא הופנה לצילום עמוד השדרה, ובו אובחנו שינויים ניווניים בחוליות 2L – 1L. על סמך תיעוד רפואי זה העריך המומחה את מצבו של התובע ערב התאונה ב- 5% נכות.

        32. המומחה הוסיף וציין כי ביום 26.12.11, דהיינו כארבעה חודשים לאחר התאונה, שב התובע ופנה לטיפול רפואי, אלא שהפעם לתלונה אודות כאבי גב נוספו תלונות בדבר הקרנת הכאב לרגל שמאל. בבדיקת סי.טי. שבוצעה סמוך לאחר מכן נתגלה בלט דיסק. בבדיקת MRI מיום 31.10.12 נמצא בקע דיסק גדול עם קרע אנולרי גדול ולחץ על שורש 5L משמאל.

        33. בבדיקה אצל המומחה נמצאה עקמת תגובתית בכיפוף קדימה, מגבלות תנועה קלות, ו- SLR חיובי משמאל. בגין מגבלות אלה, פריצת הדיסק ורדיקולופתיה של 5L משמאל קבע המומחה כי לתובע יש היום 12.5% נכות. נוכח המצב הקודם, ייחס המומחה 7.5% נכות לתאונה.

        34. המומחה ציין כי לדברי התובע, בארבעת החודשים שחלפו בין התאונה לבין ההחמרה במצב המשיך ועבד בעבודה פיזית כנהג חלוקה והמשיך להעמיס על הגב התחתון, "עניין שלא הוסיף סיכויים לריפוי בדרך הטבע" (עמ' 5 לחוות הדעת).

        35. המומחה נחקר על חוות הדעת. בחקירתו אישר שלא ניתן לדעת מתי אירעה פריצת הדיסק שגרמה ללחץ על העצב (עמ' 6 ש' 27 – 35), אף שתלונות התובע על לחץ כאמור החלו כארבעה חודשים לאחר התאונה. בהקשר זה השיב המומחה שייתכן שפריצת הדיסק אירעה בתאונה, ונוכח אופייה כמחלה התקפית, בחלק מהבדיקות לא נמצאו ממצאים הקשורים בה (עמ' 11 ש' 8 – 11), ייתכן שפריצת הדיסק התפתחה באופן טבעי מאז התאונה ועד שהתגלתה, אפילו מתנועה פשוטה של כיפוף או מאמץ בשירותים (שם, ש' 29 ובעמ' 16 ש' 15 - 23) וייתכן שהמשך העבודה בהרמת משאות גרמה להחמרה. במקרה זה ייתכן שהתאונה גרמה למחצית הנכות (3.25%), והמשך העבודה גרמה למחצית השנייה (שם ש' 29 עד עמ' 12 ש' 3, ושוב עמ' 16 ש' 1 – 8). המומחה הדגיש שלא ניתן לדעת מה גרם להחמרה שנצפתה 4 חודשים לאחר התאונה.

        36. לטענת התובע, כיוון שלא ניתן לדעת מה גרם לפריצת הדיסק והפגיעה העצבית שבעקבותיה, יש ליחס את כל הנכות הקשורה בפריצת הדיסק לתאונה. לטענת הנתבעת, חלוף הזמן מעיד על ניתוק הקשר בין התאונה לבין פריצת הדיסק. הנתבעת מוסיפה וטוענת שבשים לב לעובדה שהתובע התלונן על כאבי גב סמוך לפני התאונה, ייתכן שפריצת הדיסק היא התפתחות טבעית של מצבו של התובע מלפני התאונה.

        37. נפתח ונאמר שהמומחה שלל את האפשרות שפריצת הדיסק קשורה בשינויים הניווניים מהם סבל התובע לפני התאונה. המומחה הסביר שהשינויים הניווניים שאובחנו אצל התובע שבועיים לפני התאונה היו בחוליות 1L – L2, בעוד שפריצת הדיסק היא בחוליות 5L – 4L. המומחה הוסיף והסביר שלא נמצאו מחקרים התומכים בטענה ששינויים ניווניים גורמים לפריצת דיסק (עמ' 7 ש' 34-35, עמ' 8 ש' 1-10). אני מקבלת את הסברי המומחה, שהם הסברים משכנעים. בנסיבות אלה, אני דוחה את הטענה בדבר הקשר הסיבתי עובדתי-רפואי בין הנכות שקדמה לתאונה לזו שנוספה לאחריה.

        38. המבחן במסגרתו יש לבחון את הקשר הסיבתי בין נזק מאוחר לבין תאונת דרכים הובהר בספרו של ריבלין, בעמ' 398:

            "על מנת להכריע בשאלת אחריותו של המזיק שגרם לתאונה, גם לנזק השני, המאוחר, יש לבחון תחילה אם אכן בפנינו נזק שני, לאמור: אם קיימת יחידת נזק נפרדת. יש לבחון אם לאחר תהליך הגרימה המקורי (האירוע שגרם לנזקים הראשוניים) התרחש "אירוע מובחן" נוסף שבעקבותיו בא הנזק השני. המדובר בהשתלשלות עובדתית חדשה, שניתן לזהות את רגע התרחשותה על ציר הזמן, בבחינת פרק חדש בסיפור העובדתי. אם לא מאותר אירוע מובחן – "כי אז ייחשבו שני הנזקים כרכיבים של יחידת נזק אחת". במקרה כזה הנזק הראשוני וה"נוסף" אינם אלא יחידת נזק אחת והמזיק חב בכולה. אם, לעומת זאת, מתקיים אירוע מובחן כזה – הוא מפריד בין שתי יחידות של נזק – הנזק הראשוני והנזק השני, או אז נכנסים אנו ל"עולם של ריחוק הנזק"... השאלה אם הנזק השני צפוי נגזרת במידה רבה מצפיותו של האירוע נוסף..."

        39. אין ספק שבמקרה שבפני לא נמצא אותו אירוע מובחן, שניתן לזהות את רגע התרחשותו על ציר הזמן. התיעוד הרפואי אינו מצביע על רגע כזה בארבעת החודשים שחלפו מאז התאונה ועד שהתובע התחיל להתלונן על הפגיעה העצבית שבאה לידי ביטוי בהקרנת הכאבים לרגל שמאל. התובע אפילו לא נשאל בחקירתו אם היה אירוע כזה, דוגמת תאונה נוספת או נפילה. בהעדר מידע באשר לאותו אירוע נוסף, קשה גם לדעת אם היה צפוי. מכל מקום, המומחה בעדותו השיב שייתכן וההחמרה בפריצת הדיסק נבעה מתנאי העבודה הרגילים של התובע, או מאירוע טריוויאלי ויומיומי אחר כגון התכופפות או מאמץ בשירותים. אף אילו ניתן היה למצוא בשגרת יומו של התובע אירוע מובחן מסוג זה, אין ספק שאירועים אלו צפויים, ולפיכך מתקיים מבחן הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם בהם לבין התאונה, ויש לייחס לה את מלוא הנזק.

        40. לסיכום, נכותו הרפואית של התובע עקב התאונה היא 7.5%, והיא מצטרפת לנכות קודמת בשיעור 5%.

            הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות

        41. כפי שפורט בהרחבה לעיל, המומחה הסביר שעבודה פיזית בהרמת משאות עלולה להחמיר את מצבו של התובע. התובע העיד שלאחר שהתגלתה פריצת הדיסק, הוא נמנע מעבודה פיזית, עד אשר ביום 6.2.13 (כשנה וחצי לאחר התאונה) עזב את עבודתו אצל הנתבעת 1. באישור סיום ההעסקה של המעבידה סיבת הפסקת העבודה שצוינה היא "מצב בריאותי".

        42. שכרו של התובע בשנת 2011 עד לתאונה עמד על 11,172 ₪ לחודש (לאחר ניכוי מס הכנסה). סכום זה כשהוא צמוד להיום עומד על 11,776 ₪ לחודש.

        43. לאחר הפסקת העבודה אצל הנתבעת 1 עבד התובע באופן לא רציף כנהג אוטובוס עד ליום 29.5.16. תחילה שכרו עמד על 6,411 ₪ בממוצע בשנת 2013, ולאחר מכן על 9,790 ₪ בממוצע בשנת 2015, ו- 7,358 ₪ בממוצע במחצית הראשונה של שנת 2017. מאז יולי 2017 ועד היום עובד התובע בבית החולים לבריאות הנפש בבאר שבע. במחצית הראשונה של שנת 2018 שכרו הממוצע שם עמד על 10,241 ₪ לחודש.

        44. בנסיבות אלה, לטענת התובע יש לקבוע שהפגיעה בכושר ההשתכרות היא כגובה ההפרש בין שכרו לפני התאונה (משוערך להיום) לבין שכרו אחריה. הפרש זה עומד היום על כ- 1,535 ₪ לחודש, שהם כ- 13% משכרו של התובע ערב התאונה. הנתבעות מבקשות לקבוע שהנכות התפקודית מינימאלית אם בכלל, כשהן מפנות לעובדה שהתובע המשיך ועבד באותו התפקיד ובאותו השכר במשך כשנה וחצי לאחר התאונה. לטענת הנתבעות, התובע התפטר מיוזמתו אחרי התאונה, ובלא קשר אליה, במיוחד בשים לב לכך שהתובע סובל מבעיות רפואיות שאינן קשורות בתאונה.

        45. נוכח אופייה של הנכות, ובהתחשב בכך שאף המומחה אישר שהתובע לא יכול היה להמשיך בעבודתו כנהג הנדרש להרים ארגזים, ולירידה בשכרו של התובע שהיא בשיעור הנכות הרפואית, אני סבורה שיש לקבוע שנכותו הרפואית הכוללת של התובע משקפת את שיעור הגריעה מכושר השתכרותו. יחד עם זאת, וכפי שקבע המומחה, לא כל הנכות קשורה בתאונה. על כן, נכותו הרפואית של התובע עקב התאונה משקפת גם את שיעור הגריעה שנגרמה בעקבותיה.

            הפסדי שכר לעבר

        46. כאמור לעיל, התובע נעדר מעבודה 8 ימים, בגינם המשיך וקיבל שכר מלא, ודמי הפגיעה שולמו למעבידתו. לאחר היעדרות זו שב לעבודה, עד אשר חלה החמרה במצבו הבריאותי. ממועד זה ואילך, לטענת התובע, הוא נעדר מעבודה למשך חודשים ארוכים וקיבל שכר על חשבון ימי מחלה. התובע לא צירף תלושי שכר מתקופה זו, ולא העיד על שווי ימים אלו לצורך פדיון. יתר על כן, המומחה קבע שנכותו הזמנית של התובע עקב התאונה הייתה למשך חודשיים, וכי "אני מתקשה להתמודד עם ימי מחלה רטרואקטיביים של שנה" (עמ' 5 לחוות הדעת). כאמור לעיל, התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, אולם גם המל"ל לא שילם לתובע קצבת נכות זמנית, מעבר לתשלום של דמי פגיעה לשמונת ימי ההיעדרות הראשונים.

        47. בנסיבות אלה, וכיוון שהפסד שכר בעבר הוא נזק מיוחד הטעון הוכחה, והתובע לא עמד בנטל להוכיח נזק זה, אין מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין התקופה שמיום התאונה ועד שהפסיק עבודתו אצל הנתבעת 1.

        48. מאז עזב התובע את עבודתו אצל הנתבעת 1, ביום 6.2.13, ועד היום, הפסדי השכר של התובע עקב התאונה הם בהתאם לשיעור נכותו ממנה, דהיינו 70,384 ₪ ( 7.5%*11,172 ₪ לחודש * 84 חודשים). לסכום זה יש להוסיף הצמדה וריבית מאמצע התקופה.

            פגיעה בכושר השתכרות

        49. כאמור לעיל, בגין התאונה נגרע כושר השתכרותו של התובע ב- 7.5%. לפיכך אני פוסקת לתובע סך של 207,315 ₪ (7.5%*11,776 ₪ לחודש * 234.7319 (מקדם היוון)).

            הפסד חסכון פנסיוני

        50. על הסכומים שפורטו בסעיפים 45 ו- 46 לעיל יש להוסיף פיצוי בשיעור 12% בגין הפגיעה בחסכון הפנסיוני.

            עזרה והוצאות

        51. על פי תצהירו של התובע, הוא לא נזקק בשום שלב לעזרה בשכר, מעבר לעזרת בני משפחתו, וכי גם עזרה זו ניתנה לו בעיקר בחודש הראשון שלאחר התאונה. התובע לא הגיש קבלות, ולא טען לטיפולים או הוצאות שאינן מכוסות בסל הבריאות. בשים לב לעדות זו, לשיעור הנכות, לאורכה של תקופת אי הכושר, ולעובדה שהתאונה היא תאונת עבודה, אני פוסקת לתובע פיצוי בראש נזק זה בסך 7,500 ₪ לעבר ולעתיד.

            כאב וסבל

        52. אני פוסקת לתובע פיצוי בסך 17,000 ₪ בגין נזק לא ממוני. סכום זה כבר כולל הפרשי הצמדה וריבית ממועד התאונה ועד היום.

            ניכויים

        53. על פי אישור המוסד לביטוח לאומי, לתובע שולמו שני מענקים חד פעמיים, אשר סכומם המצטבר הוא 52,316 ₪ (מוצג ה' בתיק המוצגים מטעם הנתבעת 2). יש לנכות סכום זה, בתוספת ריבית והצמדה ממועדו של כל תשלום, מסכום הפיצוי.

            לסיכום

        54. התובע נפל ממשאית כשסגר את תריס תא המטען בסיום פריקת סחורה אצל לקוח. נפילה ממשאית היא ירידה לא מוצלחת ממנה, וככזו מהווה "שימוש ברכב" כמשמעות מונח זה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ד - 1975. כיוון שסגירת התריס נעשתה כהכנה להמשך הנסיעה, השימוש שעשה התובע ברכב הוא למטרות תחבורה, והתאונה שאירעה תוך כדי שימוש זה היא תאונת דרכים.

        55. אשר על כן, על הנתבעת 2, מבטחת המשאית, לפצות את התובע בסכומים שפורטו בסעיפים 48 – 52 לעיל, בניכוי תגמולי המל"ל שפורטו בסעיף 53.

        56. כיוון שהתאונה היא תאונת דרכים, דין התביעה כנגד הנתבעות 1 ו- 3 להידחות. התביעה הוגשה כנגד נתבעות אלה עקב העובדה שהנתבעת 2 דחתה את דרישת התשלום של התובע בטענה שהתאונה אינה תאונת דרכים (ר' מכתב התביעה שצורף לכתב התביעה). הנתבעת 2 המשיכה והכחישה חבותה, משך כל ההליך, וגררה את הנתבעות 1 ו- 3 להליך ארוך ומיותר. בנסיבות אלה, הנתבעת 2 היא אשר תישא בהוצאות הנתבעות 1 ו- 3 ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 10,000 ₪ (ר' לעניין זה רע"א 1828/09 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' משה ג'ינו (21.10.09)).

        57. בנוסף תישא הנתבעת 2 בשכ"ט ב"כ התובע בשיעור 13% מסכום הפיצוי לתשלום, ובתוספת מע"מ על הסך הנ"ל, וכן בהוצאות המשפט.

             

             

             

            ניתן היום, ט' שבט תש"פ, 04 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.