ת"א 26327-08-13 א. ואח' נ' אחוזת דוברובין אירועים בע"מ ואח'

זוהי תביעה כספית לפיצוי בגין אי עריכת חתונת התובעים באחוזה של הנתבעים, הנתבעת מס' 1.

עיקר טענות התובעים

1. התובעים, בני זוג, ביקשו לקיים ביום ו' 24.05.13 את חתונתם במתחם האירועים של הנתבעת 1, שהינו בבעלות הנתבעים 2 ו-3, הנמצא ביישוב יסוד המעלה באזור הצפון (להלן: "האחוזה").

    

2. לטענת התובעים, על אף ריחוק האחוזה מאזור המרכז, שהינו אזור מגוריהם של האחרונים ומגורי הרוב המכריע של אורחיהם, אלא שהם בחרו לקיים את החתונה באחוזה, וזאת לאחר שביקרו באולמות וגני אירועים רבים, ולאחר שהתרשמו מהאחוזה, מהבטחותיהם ומצגיהם של הנתבעים 2 ו-3. לא זו אף זו, לצורך קיום האירוע, הסכימו התובעים בתיאום עם הנתבעים, לשכור חדרי אירוח סמוכים עבור אורחיהם, בעלויות גבוהות.

    

3. הוסיפו התובעים וטענו כי, בעקבות פגישה שקיימו בחודש 02/2013 עם הנתבעת 3, והתרשמו מהאחוזה, מצגיה והבטחותיה של הנתבעת 3, החליטו על עריכת טקס החתונה באחוזה. לטענתם, במסגרת פגישה זו, סוכם כי הנתבעת 3 תודיע לתובעים, באם סודר נשוא רישיון העסק, של המקום, שאמור לטענתה להתבצע בחודש 03/2013, והודיעו כי לא יחתמו על כל הסכם, ולא ישלמו כל סכום, עד שהנושא הנ"ל יוסדר.

    

4. עם קבלת הודעת הנתבעת 3 על הסדרת נושא רישיון העסק, המשיכו התובעים את המגעים הן עם הנתבעת 3 והן עם המעצבת מטעם הנתבעים, לסיכום פרטי עיצוב המקום, כאשר רק לאחר שכל הפרטים סוכמו, חתמו עם הנתבעים על הסכם, ושילמו מקדמה על סך 5,000 ₪. בין הצדדים סוכם כי החתונה תיערך בתאריך 24.05.13, שעה 12:00 בצהריים.

    

5. התובעים טוענים כי, עת הגיעו לאחוזה בערב החתונה, יום ה' 23.05.13, בסביבות השעה 16:00, נודע להם כי החתונה לא תיערך במקום כפי שסוכם. בשיחה שערכו עם הנתבעת 3, מסרה להם האחרונה כי, פקח שהגיע למקום ביום ג' של אותו שבוע, החליט לסגור את המקום, בגלל מחלוקות כספיות בנושא מבנה לא חוקי.

    

6. טוענים התובעים, כי הודעתה הנ"ל של הנתבעת 3 אינה מתיישבת עם תוכן מכתבה של "העמותה לשחזור אחוזת דוברובין", המנהלת את הקרקע עליה מוקמת האחוזה, ששוגר לנתבעים עוד ביום 21.05.13, ממנו עולה היעדרו של היתר לערוך במועדים הרלוונטיים כל אירוע באחוזה, לרבות חתונת התובעים, וזאת בשל צו שיפוטי שניתן כנגד הנתבעים עוד בתאריך 28.08.11, שאסר שימוש במקום.

    

7. מכאן, לטענת התובעים, הנתבעים הטעו אותם באופן מודע, מכוון ומפורש, וזאת במטרה להביאם להתקשר איתם בהסכם, אשר האחרונים ידעו כי עריכתו וקיומו מנוגדים להוראות כל דין, בהיותו הסכם שביצועו מהווה הפרה של צו שיפוטי. בעניין זה הוסיפו התובעים כי אף הצעה לפנות לבית המשפט על ידי ב"כ הנתבעים בשם התובעים כצד ג', לדחיית הצו השיפוטי לסגירת האחוזה וקיום האירוע של התובעים כאירוע חד פעמי, סוכלה על ידי הנתבעים.

    

8. מוסיפים התובעים וטוענים כי, הוצע להם על ידי הנתבעים לקיים את החתונה במתחם חלופי הינו מתחם "עין הדיג", (להלן: "עין הדיג") כאשר בסופו של יום, בשל דוחק הזמן ובהעדר חלופות אחרות, נאלצו התובעים לקיים את החתונה במקום הנ"ל, מכיוון שלא ניתן היה לדחות את החתונה לצורך מציאת מקום חלופי.

    

9. טוענים התובעים כי, ההבדלים בין האחוזה לעין הדיג היו תהומיים, ולא אפשרו להם ליהנות מחתונתם. בעניין זה הדגישו התובעים כי במקום הקצאת גן אירועים מסודר ומטופח כאחוזה, הוקצתה להם פיסת דשא הצמודה למדגה, שם עמדו מחסנים עמוסים בזבל אשר טרקטורים ומשאיות פרקו ואספו מהם פסולת, לא היה זכר למרבית העיצובים עליהם הוסכם באופן שהמראה הכללי של המקום היה עגום, לא היה חדר חתן וכלה ולא מקום להתארגנות, החתימה על הכתובה נעשתה במחסן מעופש ומביש, האורחים נאלצו ללכת מרחק רב לעבר שירותים מוזנחים, פיסת הדשא הייתה מוצללת בחלקה, ביריעה מאולתרת, לא הייתה חניה מסודרת ולא שילוט מכוון, לא הוצבו פינות הישיבה כמתוכנן, החופה לא עוצבה כראוי, האוכל שהוגש לא היה כפי שהוסכם וכי הגשתו נעשתה בכלים חד פעמיים, השתייה הקלה והקרח נגמרו באמצע האירוע, על אף שזה התקיים בצהריים ביום חם.

    

10. טוענים התובעים כי, בשל מעשיהם של הנתבעים, הפך אירוע חד פעמי, מרגש וייחודי, שתוכנן בקפידה ושימת לב לפרטים, לאירוע מביש, מצער ומעליב, שגרם להם לעוגמת נפש אדירה. כן טוענים התובעים כי, הנתבעים פעלו בניגוד לצווים שיפוטיים, תוך מתן מידע מוטעה ושקרי, והסתרת כל מידע מהם עד הרגע האחרון, באופן שלא אפשר מציאת חלופה אחרת לאחוזה.

     

11. התובעים עותרים לקבלת התביעה, וחיוב הנתבעים בתשלום החזר המקדמה ששולמה להם על סך של 5,000 ₪, החזרי תשלומים ששולמו על ידם לנותני שירות נוספים בחתונה, על סך 14,000 ₪, החזר עלות השכרת 30 חדרי אירוח, עבור אורחי התובעים, בסך 21,000 ₪, פיצוי בגין הפרת ההסכם ע"ס 50,000 ₪ ופיצוי בגין עוגמת נפש ע"ס 150,000 ₪.

     

    יחד עם זאת, לצורכי אגרה ביקשו התובעים להעמיד את התביעה ע"ס 150,000 ₪.

     

    עיקר טענות הנתבעים

     

12. מנגד, מבקשים הנתבעים להורות על דחיית התביעה.

     

13. לטענת הנתבעים, יש להורות על דחיית התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 בהעדר יריבות, ככל שלא בוצעה עימם כל התקשרות.

     

14. טוענים הנתבעים כי, התובעים בחרו להכמין במזיד עובדות רבות, תוך העלאת טענות כוזבות וכן טענות שאינן רלוונטיות להליך דנן, ותוך הגזמה והקצנת המציאות.

     

15. לטענת הנתבעים, בניגוד לאמור בכתב התביעה, נהגו כל העת ביושר והגינות כלפי התובעים, כאשר הדבר בא לידי ביטוי בהצעה חלופית אלטרנטיבית ראויה לקיום החתונה, וזאת לאחר שנודע להם במפתיע כי לא ניתן יהי לקיימה באחוזה.

     

16. טוענים הנתבעים כי, קיום החתונה על ידי התובעים באחוזה, לא בא בשל שכנועים או הבטחות שווא של הנתבעים, אם כי בשל רצונם של התובעים עצמם.

     

17. לטענת הנתבעים, בתאריך 04.04.13 נחתם בינם לבין התובעים הסכם לעריכת החתונה באחוזה, שכלל פרטי האירוע ועלויותיו, ובו צוין כי קיום החתונה מותנה בקבלת כל האישורים. הוסיפו הנתבעים כי עם חתימת הסכם זה קיבלו לידם מהתובעים הסך של 5,000 ₪.

     

18. עוד טוענים הנתבעים כי, החתונה התקיימה במועדה, ולשביעות רצונם המלאה של התובעים ואורחיהם, כאשר הנתבעים עמדו בהתחייבויותיהם כלפי התובעים.

     

19. לגישת הנתבעים, ובניגוד לטענת התובעים, רק ביום 23.05.13 בשעות הערב, נודע להם במפתיע, כי חל איסור לערוך את החתונה באחוזה, וזאת חרף העובדה שהנתבעת 1 קיבלה היתרים לקיום אירועים קודמים, כאשר אישורים אלו ופעילות האחוזה משך שנים, היוו את בסיס ההתקשרות בין הצדדים. לנתבעת 1 נודע במפתיע כי לא ניתן לקבל היתרים זמניים וכי יתכן ואף אלו ובשים לב לצווים שניתנו, אינם מאפשרים קיום החתונה.

     

20. הנתבעים גורסים כי פעלו באופן מידי בכדי ליידע ולעדכן את התובעים בדבר קיום החלטות שיפוטיות וביניהם צו בית משפט, האוסר על עריכת אירועים באחוזה. עוד טוענים הנתבעים כי, מרגע שנודע להם על האיסור לקיום אירועים באחוזה, החלו בחיפוש אלטרנטיבות שונות ובמציאת מקום חלופי בו יוכלו לקיים את החתונה.

     

21. כן טוענים הנתבעים כי פנו לבית המשפט, בשם התובעים כצד ג', לצורך קבלת צווים שיפוטיים לקיום האירוע באחוזה, והיו אלו התובעים שבחרו לקיימו במקום חלופי.

     

22. הוסיפו הנתבעים כי, התובעים קיבלו ההחלטה לקיים את החתונה בעין הדיג, רק לאחר שהגיעו למקום, בחנו ובדקו אותו, ומצאו כי מתאים לקיום החתונה.

     

23. עוד טענו הנתבעים כי, עם קבלת ההחלטה על עריכת החתונה בעין הדיג, נכחו במקום משעות המוקדמות של הבוקר, וזאת יחד עם צוות העובדים, וצוות תגבור נוסף שהגיע למקום כדי לסייע ולוודא שכל ההכנות לחתונה מתקיימות כראוי.

     

24. כן טענו הנתבעים כי, העניקו לתובעים את היחס הטוב ביותר, עמדו בכל הבטחותיהם לעניין עיצוב המקום עליו הייתה ממונה הנתבעת 3. בנוסף, טענו כי המזון שהוגש לאורחים היה איכותי, בשפע, בכמויות ובמבחר העולה על הזמנת התובעים.

     

25. הנתבעים מציינים כי טענת התובעים באשר לעיצוב הגן והחופה מהוות הגזמה, שכן לא הוזמנה חופה מפוארת, כאשר התובעים שילמו מחיר בסיסי בגין עיצוב הגן והחופה, וזאת בהתאם להוראות ההסכם עליו חתמו. באשר לחדר חתן כלה טענו הנתבעים כי בגן אין חדר כזה המושכר באופן נפרד. לעניין הטענות בדבר הגשת האוכל, השיבו הנתבעים כי דאגו למערך לוגיסטי נרחב בו היו מצוידים בכל הציוד הנדרש, לרבות התקשרות עם חברה חיצונית שסיפקה את כלי האוכל שהיו זמינים בכמות כפולה ממספר האורחים.

     

26. לגישת הנתבעים, הם פעלו בהגינות וביושר עם התובעים, החתונה התקיימה במועדה ולשביעות רצונם של התובעים ואורחיהם, כאשר הנתבעים עמדו בהתחייבויותיהם כלפי התובעים, והאחרונים לא חסכו שבחים ותודות ביום החתונה ואף טלפונית ביום לאחר מכן.

     

27. טוענים הנתבעים כי התובעים טרם שילמו את התמורה בגין אירוע החתונה. ומכאן, עומדת להם זכות קיזוז בגין כל סכום שייפסק לזכות התובעים.

     

28. הנתבעים עותרים לדחיית התביעה לרבות דרישת הפיצוי המוגזמת.

     

     

    הראיות

     

29. מטעם התובעים הוגשו תצהירים והעידו: התובעים עצמם, גב' י. א. (להלן: "י.") ומר א. א. (להלן: "א."), תצהיר אמה של התובעת 1 גב' ש. א. (להלן: "ש."), תצהיר אחיו של התובע 2 א. א. (להלן: "א.") וכן תצהיר חברתה של התובעת 1 גב' י. א. (להלן: "י.").

     

    מטעם הנתבעים הוגשו תצהירים והעידו : הנתבע 2, מר ק. נ. (להלן: "נ.") והנתבעת 3 גב' ק. ג. (להלן: "ג.").

     

    הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

     

    גדר המחלוקת

     

    לצורך מתן מענה למחלוקת שבין הצדדים יש לתת מענה למס' השאלות שלהלן:

     

    • האם עת ההתקשרות עם התובעים, ידעו הנתבעים על האיסור לקיום אירועים באחוזה?

    • שאלת הפיצויים.

    • שירות הנתבעים, התמורה בגינם וטענת הקיזוז.

       

      דיון והכרעה

       

      א. האם עת ההתקשרות עם התובעים, ידעו הנתבעים על האיסור לקיום אירועים באחוזה?

30. בתצהירי עדותם הראשית, העידו י. וא. כי בפגישה שערכו באמצע חודש 02/2013 עם ג., הודיעה שרישיון העסק אמור להיות מוסדר בתאריך 03.03.13, ואכן, במועד הנ"ל הודיעה האחרונה כי נושא הרישיון הוסדר (סעיף 8 לתצהירים), כאשר בעקבות הודעה זו חתמו הצדדים בתחילת חודש 04/2013 על ההסכם ושילמו מקדמה בסך 5,000 ₪ (סעיף 9 לתצהירים). כן העידו כי משהגיעו לאחוזה, יום לפני החתונה, נודע להם כי החתונה לא תתקיים למחרת היום, עקב צו שניתן על ידי פקח שאסר על פעילות במקום (סעיף 10 לתצהירים).

     

31. מנגד, בתצהירי עדותם הראשית העיד נ. וג. כי רק בתאריך 23.05.15 נודע להם במפתיע על האיסור לערוך את החתונה, וזאת בשל העובדה כי לאירועים קודמים שהתקיימו באחוזה התקבלו אישורים זמניים, דבר שלא ניתן לעשות ביחס לחתונה המיועדת (סעיפים 28 ו – 29 לתצהירים). כן מצהירים נ. וג. כי מיד עת נודע להם על האיסור הנ"ל, פעלו באופן בהול ליידע את התובעים בדבר (סעיפים 34 לתצהירים).

     

32. על עדותה הנ"ל חזרה י. בתשובותיה בחקירתה הנגדית (עמ' 9 ש' 30-32, עמ' 10 ש' 1-2). אומר כי תשובותיה של י. בעניין שלעיל, היו תשובות אמינות ומהימנות, והנני נוטה לתת בהם אמון. ניסיונו של ב"כ הנתבעים להפנות לסעיף 34 להסכם עליו חתמה י., בו ניסה להוכיח כי עת חתמה על ההסכם, ידעה, לכאורה, על אי קיומו של אישור עסק, דינה להיכשל, שכן, התרשמתי מתשובתה של י., שכאמור לה האמנתי, כי האמינה משיחותיה עם הנתבעת 3, כי אישור כזה כן התקבל בסופו של יום, וטרם חתימת ההסכם. אביא להלן ציטוט מתשובותיה של י., בעניין זה, בחקירתה הנגדית:

     

    "ש: אם כך למה בהסכם מופיע סעיף כזה קשה שאת אומרת שהוא נועד כי הסבירו לך שיש בעיה ואין אישור, למה עדיין מופיע סעיף שאישור מותנה והוא יהיה בתוקף לאחר קבלת האישור?

    ת: לא היה אישור. כשחתמתי היה אישור. חיכינו עם חתימת החוזה לאחר שקיבלנו אישור. אני חושבת שהתחלנו להסתכל על החוזה לפני שהיה ובגלל זה הדגשנו את הנושא שיהיה ברור לכולם שלא חותמים עד לאישור ומחכים עד לאישור. חתמנו רק לאחר אישור.

    ש: כשחתמת על ההסכם לשיטתך כבר היה אישור או כך הוצג לך, למה הסכמת לחתום על הסכם שיש בו סעיף בולט גדול ומודגש שאומר שההסכם לא בתוקף ללא אישור?

    ת: זה לא היה רלוונטי, זה לא הפריע לי מאחר והיה כבר אישור.

    ש: את אומרת שבעיניך הסעיף לא היה רלוונטי כשחתמת. האם ראית אישור?

    ת: לא. נמסר לי שהיה אישור חד משמעי. לא נעזרנו בעו"ד כל עוד זה היה בינינו, דיברנו בינינו בטלפון והיינו מקורבים. ההתקשרות בינינו לא הייתה כזו. האמנתי לכל מילה של ג. והתחברתי לדברים שאמרה לי והלכתי איתה בכל אשר אמרה. בחרנו את הצלם לפי המלצות שלה. אופי הקשר בינינו היה אחר. לא הרגשתי שאני צריכה לראות אישור כשהיא אמרה ידעתי שיש אישור וכשאמרה שיהיה בסדר האמנתי לה". (עמ' 10 ש' 6-19).

     

33. זאת ועוד, עדותה של י. ותשובותיה הנ"ל, נתמכות בעדות בעלה א. שלא נסתרה בתשובותיו בחקירתו הנגדית, אלא אף התיישבו עם תשובותיה של י.. בתשובותיו בעניין זה השיב א. כלהלן:

    "ש: את הסעיף שמתייחס לרישיון העסק קראת?

    ת: לפני שחתמתי על ההסכם לא. קיבלנו את ההסכם וזה היה ברור שכשנפגשנו, עברו על ההסכם וסיכמנו את הפרטים הקטנים. בנושא הרישוי כמו שאשתי אמרה חיכינו לג. שתודיע לנו על האישור וכשחתמתי לא נכנסתי לחוזה שוב. אנו לא מתעסקים בחוזים ביום יום". 

     

34. הנני נוטה לקבלת עדותו זו של א., כפי שקיבלתי את עדותה של י., לפיה האמינו למצגיה של הנתבעת 3, בדבר קיומו של אישור לקיום אירועים באחוזה.

     

35. אומר כי על אף קיומו של סעיף המתנה תוקפו של ההסכם בקבלת אישור עסק (סעיף 34 להסכם), אך במקרה זה, איני סבורה כי היה על התובעים לבקש מהנתבעים הצגת אישור כנ"ל, במיוחד והתרשמתי כי מערכת היחסים אשר הייתה בין התובעים לנתבעים, הייתה מערכת של אמון הדדי, כאשר י. וא. נתנו אמון מלא בג., אשר התנהלותה, לא הותירה בלבם ספק בדבר קיומו של אישור לעריכת החתונה באחוזה.

     

36. מנגד, נחקרו בפניי ג. ונ. על תצהיריהם. לשאלת ב"כ התובעים אודות קיום אישור לקיום אירועים באחוזה, השיבה דליה מחד כי לאורך כל שיחותיה עם התובעים, עדכנה אותם בדבר "התקדמות ההליכים עם האישורים" (עמ' 31 ש' 27), אלא שמאידך, בהמשך חקירתה, טענה כי לא היה ביכולתה לתת מידע אודות אישורים כלשהם לקיום האירוע. בחקירתה הנגדית ניסתה ג. להתחמק ממתן תשובות לשאלות ב"כ התובעים באשר ליידועם של התובעים בקיומו/אי קיומו של אישור כנ"ל.

     

    "ש:מתי אמרת שיש אישור ואפשר להתקדם?

    ת: לא זוכרת. קיבלנו הסכמה לעשות אירועים ואישורים יומיים.

    ש: מה הכוונה אישורים יומיים?

    ת: נתנו לנו אישורים לתקופות ביניים לערוך אירוע.

    ש: מי נתן אישור?

    ת: המועצה המקומית.

    ש: מה היה ב- 3.3 הייתה וועדה?

    ת: אני לא מתעסקת בחלק של האישורים אלא האירוע. חומי היה מתעסק בחלק הזה.

    ש: הסיכום היה שלא תחתמו לפני האישור, נכון?

    ת: אני חתמתי איתם על חוזה כשהחליטו להתחתן באחוזה על החוזה שראו.

    ש: חוזר על השאלה.

    ת: אני נתתי לזוג את כל המדע לאורך כל הדרך, הם החליטו מתי הם רוצים ומסכימים להתקדם איתנו.

    ש: זה מאד יפה ומאד כללי. נכון שהתקשרת לא. בין הפגישה הראשונה לחתונה אמרת לו שיש אישור ואפשר לעשות חתונה, נכון?

    ת: אני לא זוכרת.

    ש: האם הייתה שיחה שבה אמרת לו שיש אישור?

    ת: לא זוכרת. דיברנו הרבה." (עמ' 31 ש' 28-32 , עמ' 32 ש' 1-13).

     

    ובהמשך;

     

    "ש: שאלת בית משפט: אמרת שהייתם איתם בקשר, מה דיווחת?

    ת: החלק שלי באחוזה זה להתעסק באירוע. המידע שאני יכולה לתת ונותנת לאורך כל הדרך זה מבחינתי זה איך מה יהיה כן רשת צל או לא רשת צל.

    ש: לא נתת מידע לגבי הרישיון?

    ת: לא יכולתי לתת משהו שלא בידיים שלי וזה לא היה בידיים שלי.

    ש: אמרת להם לפנות לחומי כי את לא יודעת כלום?

    ת: אמרתי להם שהאחוזה נמצאת בתהליך אישורים ואנחנו עושים הכלל להסדיר את זה במהירות שאפשר. לא התחייבתי על משהו שלא היה.

    ש: הסברת להם המשמעות שאין אישור?

    ת: כן. אמרתי שאין אישור.

     

    העדה ממשיכה

    ש: מתי אמרת את זה?

    ת: לאורך כל הדרך שדיברנו.

    ש: אחרי חתימת החוזה אמרת שעדיין אין אישור?

    ת: אמרתי שאין אישור.

    ש: אמרת להם אחרי חתימת החוזה?

    אמרתי שאין אישור" (עמ' 34 ש' 30-32 , עמ' 35 ש' 1-15).

     

37. תשובותיה הנ"ל של ג., היו תשובות הססניות ומתחמקות, וניכר מהם כי האחרונה מנסה להרחיק את עצמה מכל אחריות כלפי אי יידוע התובעים בעניין העדר אישור לקיום החתונה באחוזה בתאריך שנקבע. מתשובותיה של הנ"ל אין ספק כי הלה לא מסרה לתובעים את המידע הרלוונטי אודות הספק בקבלת אישור לקיום החתונה באחוזה.

     

38. מסקנתי הנ"ל מתחזקת לאור תשובותיו של נ. בעניין האישור, כפי שבאו לידי ביטוי בתשובותיו הסותרות בחקירתו הנגדית בפניי.

     

    ש: מתי לראשונה נודע לך שיש איסור לקיים אירועים במקום?

    ת: עד כמה שזכור לי לפני האירוע.

    ש: אני שואל באופן כללי, האירוע המדובר לא שם התחילה הבעיה, נכון?

    ת: נכון.

    ש: אתם עוסקים בהיתרים מזה כמה שנים, נכון?

    ת: נכון.

    ש: מתי יצא לראשונה האיסור לא לקיים אירועים?

    ת: ב- 5/12/12. הגשנו בקשה לארכה כי היו כמה אירועים שהתחייבנו להם ונתנו לנו ארכה. לאחר מכן הוועדה אישרה לנו ב- 25.12.12 הוועדה אישרה את המקום לשימוש חורג בתנאים וזאת התנאים מילאנו עד למועד שקיבלנו את ההיתר בחודש מאי 2013.

    ש: לפני או אחרי האירוע?

    ת: אני חושב יומיים או שלושה אחרי האירוע. זה היה עניין וטכני כי מילאנו את התנאים. זה היה טכני שלא נתנו לנו שימוש חורג. העמותה הייתה צריכה לשלם היטל השבחה ואת האגרה וזה לא תלוי בנו. המועצה אמרה שבגלל שאנו מעכבים את זה הם מנפיק לנו רישיון לכל אירוע (עמ' 41 ש' 16-29). 

    ובהמשך;

     

    "ש: מתי אפשרת לג. להודיע לאנשים שלא ניתן לקיים אירועים?

    ת: שבוע או 10 ימים, אני לא זוכר. אם אני לא טועה חודש ימים לפני האירוע הוועדה המקומית אישרה לנו את השימוש החורג, נשאר לבוא לשלם אגרה והיטל השבחה על ידי העמותה. זה טכני לגמרי והדבר השה משחרר אותנו מסגירת המקום.

    ש: מה היה ב- 3.3?

    ת: הוועדה אישרה את המקום.

    ש: זה היה ב- 3.3?

    ת: כן.

    ש: אחרי 3.3 אמרת לה להודיע לכולם?

    ת: אני חושב שזה היה לאחר שהוועדה אישרה את המקום. אני לא זוכר את התאריך שהוועדה התכנסה. אני לא זוכר תאריכים. (עמ' 42 ש' 14-24).

     

39. מתשובותיו הנ"ל של נ. לא ניתן ללמוד באם התובעים ידעו על קיומו של איסור לקיים את החתונה, בהעדר אישור של גופי התכנון הרלוונטיים, כאשר אין חולק כי ביום החתונה, לא היה בידי הנתבעים היתר לקיים אירועים במקום. לא זו אף זו, טענתו של נ. בדבר קבלת אישורים חד פעמיים לקיום אירועים ספציפיים לא הוכחה.

     

     

     

     

    הפרת ההסכם על ידי הנתבעים

     

40. הגם שבתשובותיה ניסתה כאמור ג. להרחיק את עצמה מנושא האישורים, ועניין ההיתר לקיים אירועים באחוזה (עמ' 32 ש' 22-32 , עמ' 33 ש' 9-16 , עמ' 33 ש' 32 , עמ' 34 ש' 1), אלא שמעיון במכתב שנשלח לה ולבעלה נ. ביום 21.05.13 (נספח ד' לתצהירי התובעים), עולה כי הנ"ל ידעה על קיומו של איסור לקיום כל אירוע באחוזה. ג. לא שללה קבלת מכתב זה (עמ' 34 ש' 1). טענתה של ג., הן בעדותה הראשית והן בתשובתה בפניי, לפיה רק ביום החתונה נודע לה על האיסור לעריכתה, אינו מתיישב עם תוכנו של מכתב זה, לפיו האסור לקיום אירועים החל עוד ביום 28.08.11.

     

41. בנוסף, מעדותו של נ., עולה ללא ספק כי על האיסור לקיים כל אירוע באחוזה, ידע עוד בחודש 12/2012, כאשר ההיתר לקיים אירועים בנ"ל, התקבל רק בחודש 05/2013, לאחר מועד חתונת התובעים (עמ' 41 ש' 22-27).

     

42. כן אומר כי טענתו של נ. לפיה לאירוע של התובעים ניתן אישור על ידי העמותה, על אף המכתב אותו קיבל ביד (עמ' 43 ש' 1-12), נטענה בעלמא, ולא ברור לאיזה אישור התכוון האחרון, מה גם שלא הוצג כל אישור כזה, לרבות כל החלטה בדבר הארכת מועד לאיסור השימוש באחוזה, מעבר לזו שניתנה בהחלטת בית המשפט (נספח ה' לתצהיר התובעים), אשר האריכה לנתבעים את איסור השימוש עד ליום 05.12.12, בלבד.

     

43. מעדויותיהם של ג. ונ., יוצא אפוא כי בניגוד לגרסתם בתצהיר עדותם הראשית, לפיה רק ביום החתונה ידעו על האיסור לקיימה, אלא שמתשובותיהם בפניי, עולה כי ידעו על האיסור, עוד לפני חתימת ההסכם עם התובעים, בחודש 04/2013.

     

44. זאת ועוד, טענתו של נ. כי העמותה לא התנגדה לשווק אירועים באחוזה (עמ' 43 ש' 17-18), אינה מדויקת, שכן מלשון מכתבה של העמותה, נדרשו אישורים והיתרים כדין, דבר שלא הוצג על ידי הנתבעים, ליום עריכת החתונה.

     

45. למותר לציין, כי במקרה דנן, סביר לומר כי ככל וידעו התובעים על קיומו של איסור כלשהו לעריכת החתונה, לא היו מתקשרים בהסכם הנ"ל עם הנתבעים. בעדותם של התובעים, כפי שסקרתי לעיל בהרחבה, יש כאמור להעיד כי לא ידעו על אי קיומו של אישור כזה, וסמכו על דבריה של ג., בה נתנו אמון מלא, כי ניתן אישור לקיום החתונה.

     

46. במצב דברים זה, המסקנה המתבקשת כי ההסכם של התובעים והנתבעים הופר, וזאת עת לא עמדו האחרונים בהתחייבותם שבהסכם אותו כרתו עם התובעים, בידיעה כי לאחוזה אין אישור לקיים אירועים כלשהם, לרבות חתונת התובעים.

47. כאמור, בתאריך 04.04.13, חתמו הצדדים על הסכם לעריכת החתונה ביום 24.05.13. על פי הוראות סעיף 8 להסכם הנ"ל, היה על הנתבעת 1, לדאוג לכל הרישיונות הנדרשים.

     

48. הסכם זה הופר הן על ידי הנתבעת 1, והן בעלי המניות בה, הנתבעים 2 ו-3, וזאת עת לא עמדו בהתחייבויותיהם על פי ההסכם, היינו קיומו של אישור/רישיון לעריכת האירוע. בנסיבות, יש לראות בהפרת חלק זה של ההסכם, הפרה יסודית המביאה לבטלותו, כאמור בהוראות סעיפים 6 ו-7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, להלן: "חוק התרופות"):

     

    "6 .לענין סימן זה, "הפרה יסודית" - הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה"

    7. (א) הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית.." (ההדגשה שלי א.ד.ש).

     

     

    השבת מקדמה ששולמה לנתבעים

     

49. התובעים העידו כי עם חתימת ההסכם עם הנתבעים, שילמו מקדמה בסך של 5,000 ₪ (סעיף 9 ונספח ג' לתצהירי התובעים), סכום שאת תשלומו אישרו הנתבעים (סעיף 8 לתצהירם). משההסכם בין הצדדים הופר ובוטל כפי שקבעתי לעיל והחתונה לא נערכה באחוזה, על הנתבעים להשיב לתובעים את הסך הנ"ל, וזאת בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק התרופות הנ"ל, שלשונו כלהלן:

    "9. (א) משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך.

    מכאן, משהפרו הנתבעים את ההסכם עם התובעים, עליהם לפעול להשבת המקדמה אותה שילמו האחרונים, בסך 5,000 ₪.

     

     

     

    ב. שאלת הפיצויים

     

50. סעיף 10 לחוק התרופות, שכותרתו הזכות לפיצויים, קובע כהאי לישנא:

    "10.הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה."

     

51. כאמור, התובעים עותרים לפצות אותם בהחזר התשלומים שלהלן:

     

    • סכומים ששולמו לצלם, למאפרת , לתקליטן ועלויות והוצאות נוספות

      ראשית אומר כי בין אם החתונה נערכה באחוזה ובין אם ב "עין הדיג", היה על התובעים לרכוש שירותי צילום, איפור ותקליטן. כך, לא ברור מדוע דורשים התובעים לפצות אותם בגין ראשי נזק אלו. מעבר לאמור, אומר כי התובעים לא השכילו להוכיח טענותיהם לראשי הנזק הנ"ל.

       

      הגם שהתובעים צירפו הצעת מחיר לצילום (נספח ז'1) אך משנדרשה י. בחקירתה הנגדית לצרף קבלה בגין התשלום עבור הצלם ו/או בגין הוצאות אחרות לא עשתה כן, וציינה כי מי שמתעסק בעניינים הכספיים זה בעלה, א. (עמ' 14 ש' 20-31). משנשאל א. לעניין קבלות או חשבוניות להוצאות להם טוענים, לא ידע להציג (עמ' 19 ש' 3-4).

      מכאן, טענותיהם של התובעים לסכומים הנ"ל, לא הוכחו.

       

    • נסיעות, הפקת אירוח, הפקת ארוחות, השקעה בעיצוב במקום, סקיצות ותמונות, התייעצות עם עו"ד וכד'

      התובעים לא השכילו להצביע על עלויות מוגדרות וסכומים אותם הוציאו בגין ראש נזק זה, ועל כן אין לפצות אותם בגינו.

       

    • הפקת ארוחת ערב לאורחים ערב יום החתונה

      מחקירת י. (עמ' 14 ש' 7-19), י. (עמ' 22 ש' 18-25), א. (עמ' 24 ש' 28-31) וש. (עמ' 28 ש' 2-8) עולה כי לא שולם כל סכום בגין האורחה, שכן האוכל הוכן על ידי בני המשפחה, כך שאין לומר כי יש לפצות את התובעים בגין ארוחה זו.

       

       

    • ציוד לילדים, מחצלות ענקיות וכו'

      עניין זה לא הוכח. בחקירתו הנגדית לא ידע א. להצביע על קבלה ו/או חשבונית בדבר רכישת המחצלות ו/או הבריכות הנ"ל. בנוסף, אף בחקירתה של י., לא ידעה האחרונה להצביע על סוג הציוד, שנטען כי התובעים הביאו (עמ' 21 ש' 13-26) (ראו גם עדותה של ש. בעניין זה בעמ' 28 ש' 19-28). על כן, אין לפסוק לתובעים כל סכום.

       

    • עלות השכרת חדרים

      התובעים טוענים להוצאות שנגרמו להם כתוצאה מהשכרת חדרים סמוך לאחוזה, בה אמורה הייתה החתונה להתקיים, כאשר לטענתם, לא נעשה בחלקם שימוש עקב עזיבת האורחים.

       

      בחקירתו הנגדית של א., לא ידע האחרון להצביע על תשלום שביצע בעצמו עבור השכרת החדרים הנ"ל (עמ' 17 ש' 3-17). בנוסף, בחקירתו הנ"ל לא סתר א. את העובדה, כפי העולה מהמסמכים שצירף לתצהירו (נספח ז'2 לתצהיר), כי האורחים איישו בפועל את החדרים שהשכירו, לתקופה של 2 – 3 לילות, ולא עזבו כטענתו (עמ' 17 ש' 18-26).

       

      מכאן, לא ברור מדוע יש לפצות את התובעים בגין השכרת החדרים הנ"ל, כאשר בפועל מחד, לא הוכח כי הם אלו ששילמו עבורם בפועל, וכן מאידך, לא הוכח כי האורחים לא עשו שימוש בחדרים אלו, כאשר בחלקם נעשה שימוש אף מעבר ליום החתונה עצמו.

      לא זו אף זו, ניסיונם של התובעים לקשור בין שכנועיהם, לכאורה, של הנתבעים, לקיים את החתונה באחוזה, ובעקבות כך לשכנע את המוזמנים בדבר ייחודיות המקום, ועריכת החתונה בו, במקום מרוחק ממקום מגוריהם, אינה יכולה לסייע לתובעים. בסופו של יום, ההחלטה על עריכת החתונה באזור הצפון הייתה החלטתם של התובעים עצמם, כאשר לי. היכרות מוקדמת עם האחוזה (ראה תשובתה של י. בעמ' 7 ש' 8-9 , תשובת י. בעמ' 22 ש' 8-10 ותשובת ש. בעמ' 27 ש' 11-15), וזאת לטענתם לאחר שבחנו מקומות נוספים בארץ, כך שלא ניתן לומר כי אלו "אולצו" לבצעה במקום מרוחק ממגוריהם ומגורי אורחיהם, דבר שחייב השכרת חדרים.

       

      מכאן, אין לומר כי יש לפצות את התובעים בגין ראש נזק זה.

       

    • עוגמת נפש

      כאמור, הנתבעים הפרו את ההסכם עם התובעים, וזאת עת לא קיימו את החתונה באחוזה.

       

      סעיף 13 לחוק התרופות קובע:

      "13.גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות הענין."

       

      אין ספק שלתובעים נגרמה עגמת נפש כתוצאה מהעתקת מקום החתונה. העובדה שהוכחה כאמור לעיל, שערב לפני החתונה בלבד, הודיעו הנתבעים לתובעים על העתקת מקום החתונה, בניגוד למוסכם בין הצדדים, על כל המשמעויות של כך, לרבות הניסיון האחרון לקיים את האירוע על ידי הוצאת צו מבית המשפט, ניסיון שלא צלח, עדכון האורחים בשינוי מקום החתונה, הכשרת המקום החדש, לרבות על ידי היעזרות בבני משפחה, יש בהם כדי להצביע כי לתובעים אכן נגרמה עוגמת נפש (ראו עדותו של א. בעמ' 19 ש' 25-26 , עמ' 20 ד' 17-32, עדותה של י. בעמ' 22 ש' 26-30, עדותו של א. בעמ' 25 ש' 14-17 ועדותה של ש. בעמ' 28 ש' 11-18 וש' 29-30).

       

      הגם שאין בכך כדי לייתר טענתם של התובעים לעוגמת הנפש שנגרמה להם, אלא שהימנעותם של האחרונים מזימון מי מאורחי החתונה, שלטענתם שיתפו אותם בתחושות בשל העתקת החתונה (עמ' 19 ש' 29-32 , עמ' 20 ש' 1-12), פועלת לחובתם של התובעים. היה בזימון עדים מאורחי החתונה כדי לתמוך בטענת התובעים לתיאור ה "אווירה" והתחושות ששררו אצל התובעים והנוכחים כתוצאה מהעתקת האירוע.

       

      יחד עם זאת, וכפי שציינתי לעיל, אני בדעה שכן נגרמה לתובעים עוגמת נפש, כתוצאה מהפרת ההסכם על ידי הנתבעים, אשר לא יידעו אותם בדבר האיסור לערוך את החתונה באחוזה, וכתוצאה מכך העתקתה למקום חלופי. לצורך כך, אני מחייבת את הנתבעים בפיצוי התובעים בגין ראש נזק זה בסך של 50,000 ₪.

       

      כריתת הסכם חדש בע"פ בין התובעים לנתבעים

       

52. משהפרו הנתבעים את ההסכם עם התובעים לעריכת החתונה באחוזה, ובשל האיסור לקיימה במקום שנועד על פי ההסכם הנ"ל, הועתקה זו למתחם חלופי, הינו כאמור מתחם "עין הדיג". משבחרו התובעים לא לבטל כליל את החתונה, אם כי לקיימה במתחם החלופי הנ"ל, שהוצע להם על ידי הנתבעים, הרי בכך הם כרתו הסכם חדש עם הנתבעים, הגם שתוכנו לא הועלה על הכתב, לצורך קיום החתונה.

     

     

     

    ג. שירותי הנתבעים, התמורה בגינם וטענת הקיזוז

     

53. בעניין זה מלינים התובעים כי הנתבעים לא סיפקו להם מקום חלופי מתאים והולם לקיום החתונה, לא ניתן להם שירות בדבר העיצוב של החתונה, העדר שירותים וחניה מוסדרים לאורחים, אי עיצוב חופה, הציבו יריעה מאולתרת להצללה, איכות וכמות האוכל שהוגשה לא הייתה כפי שנדרש, השתייה הקלה והקרח שנגמרו בשלב מוקדם של החתונה, מה גם שלטענתם האוכל הוגש בכלים חד פעמיים, העדרו של חדר חתן כלה (סעיפים 15-18 לסיכומי התובעים).

     

54. מנגד, טענו הנתבעים כי נכחו במתחם "עין הדיג" בשעות המוקדמות של בוקר יום החתונה, עם צוות עובדים כדי, הכינו את המתחם ועיצבו אותו כראוי, לרבות עיצוב החופה, דאגו להצללת המתחם כראוי, הגישו מזון איכותי ובשפע, דאגו לחניה למוזמנים כאשר טענתם של התובעים לחדר חתן כלה הינה המצאה של התובעים בלבד. (סעיפים 14-18 לסיכומי התובעים).

     

55. בהקשר זה העלו הנתבעים טענת קיזוז, לקיזוז הסך של 40,400 ₪, כנגד כל סכום שייפסק לתובעים, וזאת בשל העובדה כי האחרונים לא שילמו בגין עריכת החתונה, בעין הדיג (סעיף 21 לסיכומי הנתבעים).

     

56. אין חולק בין הצדדים, כי בסופו של יום נערכה החתונה ב "עין הדיג", מתחם שהוכשר על ידי הנתבעים לעניין זה, כאשר בחתונה נכחו לפחות כ – 150 מוזמנים (ראו עדויותיהם של י. וא. בעניין בעמ' 8 ש' 18-32 , עמ' 15 ש' 28-32, עמ' 16 ש' 1-18), שקיבלו שירות מהנתבעים ו/או מי מעובדיהם, לרבות באוכל בשתייה, וכד'.

     

57. שעה שהגעתי למסקנה כי ההסכם מיום 04.04.13, נשוא התובענה, מבוטל, כתוצאה מהפרתו על ידי הנתבעים, אין להיזקק במסגרת הכרעתי זו, לטענת הקיזוז של הנתבעים לקיזוז הסך של 40,400 ₪, שנטען שהינה התמורה המעוגנת בהסכם הנ"ל, שהיה על התובעים לשלמה בגין השירות שאמור היה להינתן להם באחוזה.

     

     

58. מעבר לאמור אציין שמן המפורסמות הוא, כי טענת הנתבעים לקיזוז, הינה טענה שהנטל להוכיחה רובץ על כתפי האחרונים (ע"א 2196/93 מכבסת שלג חרמון בע"מ (בפירוק) נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 744, 746 ליד האות ה' (1996); ע"א 6429/98 רמאל חברה לטקסטיל (1991) בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ [פורסם בנבו] (23.1.2000); י. קדמי בע' 1744).

    קיזוז בדיני החוזים הכלליים

     

59. סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) (להלן: "חוק החוזים"), קובע כך:

     

    "חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים".

     

60. הוראה דומה קבע המחוקק, עוד קודם לחקיקתו של חוק החוזים, ב חוק התרופות. סעיף 20 לחוק התרופות מורנו כי "חובות שהצדדים חבים זה לזה על פי חוק זה ניתנים לקיזוז".

     

61. את הוראות החקיקה הנ"ל יש לקרוא בהרמוניה זו עם זו (ע"א 377/82 התעשיה האוירית לישראל בע"מ נ' צור גת חברה לפיתוח ולגידור בע"מ, פ"ד מב(2) 725, 731 (1988)).

     

62. לענייננו, לפי דיני החיובים הכלליים ניתן, אפוא, לקזז זה כנגד זה חיובים כספיים אשר נובעים מאותה עסקה והבשילו לקיום; ולחלופין חיובים כספיים קצובים, יהא מקורם אשר יהא. יחד הוא, בתוך כך, אם החיוב הנגדי נסמך על עילה סטטוטורית, על עילה חוזית, על עילה בנזיקין או על טענה לעשיית-עושר שלא במשפט (שלום לרנר קיזוז חיובים 51 (2009)).

     

    במקרה הנדון - אין חיוב קצוב

63. הנתבעים אינם חולקים על כך שבנדון כאן, לא קמו זה אל מול זה שני חיובים קצובים. טענתם של הנתבעים כי בגין עריכת החתונה השקיעו הסך של 40,400 ₪, אינה לעת הזו, אלא טענה, ככל ואין עסקינן בסכום הנובע מהוראות ההסכם המבוטל, אלא מההסכם החדש שנכרת בין הצדדים, שעל הנתבעים להוכיח הוצאתו. לעת עתה, שיעורו הנטען של הסכום בו נקבו הנתבעים, אינו מבוסס אלא על הערכות של הנתבעים, הידועים בעיקר להם.

     

64. מכאן, וככל שהנתבעים 2 ו -3 הצהירו בפניי כי הגישו כנגד התובעים תביעה כספית לתשלום הסך של 40,400 ₪ בבימ"ש השלום בטבריה (סעיפים 40 ו- 56 לתצהירי נ. וג.) (להלן: "תיק טבריה"), אזיי שמורה להם הזכות להוכיח טענתם בעניין זה בהליך המתנהל דשם, וזאת לאחר הוכחת סכום הקיזוז לו הם עותרים, כתוצאה ממתן השירותים על פי ההסכם החדש, אותו עליהם להוכיח.

     

65. זאת ועוד, ככל שעסקינן בשירותים שניתנו בהתאם להסכם החדש, שנכרת כאמור לעריכת החתונה בעין הדיג, הרי השאלה בעניין השירותים שסופקו על ידי הנתבעים, לרבות עיצוב המקום, החניה, השירותים, הצללת המקום, החופה, טיב האוכל וכמותו, וכל אשר נטען על ידי התובעים, אין מקומן במסגרת תובענה זו, שכן וכפי שציינתי לעיל, הרי עילתה של תביעה זו, ההסכם שנכרת בין התובעים לנתבעים ביום 04.04.13 – שהינו הסכם שבוטל כתוצאה מהפרתו על ידי הנתבעים, ועל כן, את בחינת מתן השירותים יש לבחון לפי ההסכם בעל פה, אשר כאמור נכרת בין הצדדים לצורך עריכת החתונה במתחם החלופי בעין הדיג.

     

66. מכאן, ככל ולתובעים טענות כנגד טיב השירותים שסופקו על ידי הנתבעים, באפשרותם להוכיח עניין זה בתיק של בית המשפט בטבריה.

     

    מעמדם של הנתבעים 2 ו-3

     

67. הנתבעים טענו כי יש לדחות התביעה על הסף כנגד הנתבעים 2 ו-3, ככל ולטענתם לא בוצעה עימם כל התקשרות, אם כי זו נעשתה מול הנתבעת 1 בלבד, מכוח ההסכם שצורף, כאשר אין בהיותם בעלי הנתבעת 1 כדי ליצור עילה נגדם. (סעיף 12 לכתב ההגנה, סעיפים 5,6 לתצהירי הנתבעים).

     

    הנתבעים זנחו טענה זו בסיכומיהם, ועל כן לא מצאתי מקום להתייחס אליה.

     

     

    התוצאה

     

68. מכלל האמור לעיל, התוצאה הינה כי יש לקבל את התביעה, באופן חלקי, וחיוב הנתבעים 1 , 2 ו- 3 בתשלום הסך של 55,000 ₪ (בגין השבת סכום המקדמה ורכיב עוגמת נפש).

     

    סוף דבר

     

69. לאור כלל האמור לעיל, אני מורה על קבלת התביעה, באופן חלקי, ומחייבת את הנתבעים, לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, הסך של 55,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (18.08.2013) ועד היום, בצירוף אגרת בית משפט בסך של 3,750 ₪, הוצאות משפט בסך של 1,500₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 9,000 ₪.

     

    המזכירות תשלח העתק לצדדים ותסגור את התיק.

    ניתן היום, כ"ב שבט תשע"ו, 01 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.