1.התובע יליד 6.10.69 נפגע לטענתו בתאונה שאירעה ביום 19.12.2010, במהלך עבודתו אצל הנתבעת.
הצדדים חלוקים בעניין נסיבות התאונה, האחריות והיקף הנזק.
נסיבות
2.התובע עבד אצל הנתבעת, כמפעיל ציוד כבד , כמו טרקטור ומחפרון מאז תחילת שנת 2000.
כנטען בכתב התביעה ביום 19.12.10, סמוך לשעה 10:30, בזמן עבודתו, התובע החליק ונפל לבור חפור. התאונה אירעה במהלך ביצוע עבודות חפירה ומדידה באזור פרדסים סמוך לנשר (להלן -אתר העבודה ) שם בוצעו העבודות ע"י הנתבעת.
3.התובע העיד כי באתר הנ"ל בוצעו ע"י הנתבעת עבודות חפירה להנחת תעלות וקו ביוב ומים. העבודה כללה יישור שטח, כיסוי וסידור הקרקע בהתאמה. לדבריו השטח היה רטוב ובוצי, והאדמה השחורה הייתה מחליקה, דבר שהיקשה על ביצוע העבודה באמצעות המחפרון עליו עבד.
ביום התאונה הגיע לאתר העבודה עם רכב ברלינגו צמוד של הנתבעת, בשעה 7.00 , חיכה למנהל העבודה מטעם הנתבעת בשם יפתח, שהחזיק בתכניות והורה לו מה לעשות.
האחרון הורה לחפור שני בורות ביוב בעומק של 3 מ"ר וברוחב של 3 מ"ר. בתוך כך סימן את הבורות, עם חול לבן על האדמה השחורה ,הלך והותיר את התובע לעבוד לבדו .
התובע החל לבצע את חפירת בור הביוב הראשון באמצעות מחפרון במשקל 10 טון. הואיל והתובע נדרש לרדת מהמחפרון אל הבור כדי לבצע את המדידות, ולוודא שהמדידות הן בהתאם לתכנית , ירד מהמחפרון ועלה שוב מספר פעמים.
לאחר ביצוע מספר חפירות, התובע ירד מהמחפרון ותוך כדי ביצוע המדידות , לאחר שהגיע כמעט לסיום החפירה של הבור הראשון ,בעומק של 2 מטר ותשעים ס"מ ,החליק לתוכו ונפל ארצה.
הנפילה הייתה על הכתף והצוואר והתובע חש טשטוש ולא ידע "אם אני מת או לא מת" ( עמ 10 לפר') . לאחר פרק זמן שלא ידע את אורכו ,התעשת ומצא סיוע בעזרת זרוע המחפרון כדי להצליח לצאת בקושי מהבור.
במחפרון היה מצוי המכשיר הנייד שבאמצעותו התקשר למנהל העבודה ,סיפר לו שנפל לבור והיה מצוי בו כשעה ,וביקש סיוע. האחרון הודיעו כי הוא עסוק ולא יכול היה להגיע ולכן הוצע לו כי האחרון יזמין בעבורו אמבולנס. מכיוון שהתובע הניח לדבריו ,כי אמבולנס לא יוכל למצאו בתוך האתר המוקף פרדסים ,הסכים להתקשר לאשתו שתבוא לקחתו לבי"ח . לבסופו של דבר אשתו לקחה אותו לרופא המשפחה שם קיבל טיפול רפואי.
אשת התובע ציינה כי התובע התקשר אליה ואמר לה שאינו יכול לנהוג ברכב ואין איש שיכול לקחתו. לאחר כברת זמן להתארגנות ,בהגיעה לזירת האירוע מצאה את בעלה ,ממוטט על הרצפה ולקחה אותו עד הבית.
4.עדי ההגנה ,מנכ"ל הנתבעת ומנהל העבודה לא זכרו את פרטי האירוע לנוכח הזמן הרב שחלף ולא יכלו למסור פרטים מלאים על האירוע או לסתור באופן מפריך את גרסת התובע.
העד מר ונטורה ,מנכ"ל הנתבעת, לא זכר את פרטי התאונה כלל, ואילו העד מר חנילביץ שעבד בתקופה הרלבנטית בשנת 2010 אצל הנתבעת והכיר את התובע, שימש בתקופה הרלבנטית בתפקיד מנהל הפרויקט ולא מנהל העבודה. על כן זכר רק כי "היה איזה אירוע בשנת 2010 ...שהוא, הבחור נפל באתר" ( עמ 73 לפר') .מכיוון שלא נכח באתר לא זכר יותר מזה .
5.במאזן העדויות יש לקבע כי עלה בידי התובע להוכיח גרסתו לתאונה.
אמנם ב"כ הנתבעת מנה בכתב הסיכומים סתירות שלטענתו מצביעות על גרסה שקרית של התובע . ברם, לטעמי, סתירות אלו יכולות לכל היותר להצביע על תמיהות שמתלוות לחלוף הזמן הארוך מאד מאז התאונה ,אולם אין בהן ליצור בקע מהימנות משמעותי בעדות התובע, מה גם שלא עלה בידי עדי ההגנה להפריך לחלוטין את עדותו, ולא הובא לעדות מנהל העבודה בתקופה הרלבנטית.
האחריות
6.לטענת התובע יש להחיל על התובענה את הכלל הדבר מדבר בעד עצמו ולהעביר אל הנתבעת לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין את נטל הראיה להוכיח שלא הייתה לגבי התאונה התרשלות מצדה. יתרה מזאת ,שורת הפרות חקוקות התלוו למחדליה של הנתבעת, כממונה ואחראית על אתר העבודה ועל הבטיחות בו. למעשה על הנתבעת גם כמעביד חלה חובת הזהירות כלפי התובע לדאוג שהתובע לא ייפול או ייעזר בשירותיו של קבלן פיתוח או מודד או לספק לו כלי עבודה מתאימים, או כח עזר לביצוע המדידה, או להדריכו אודות אופן ביצוע העבודה בבטחה.
ב"כ הנתבעת שביקש לדחות את גרסת התובע וטענת הרשלנות בצידה, טען כי התובע לא הוכיח את אחריות הנתבעת לפגיעתו בגין תנאי עבודה לא בטוחים ו/או לקויים ובהעדרה של חו"ד מומחה בטיחות אין לטענה בדבר חובת גידור , מה גם שאינה הגיונית בנסיבות ,כל משקל, ובפועל הופרכה בעדויות עדי ההגנה.
7.בעדותו הסביר התובע כי מנהל העבודה שנתן לו את הוראות הביצוע לא צרף לו פועל עבודה נוסף משום שהודיעו כי אין צורך בפועלים נוספים לביצוע העבודה . כמו כן מנהל העבודה שלא נכח בעת ביצוע העבודה כאמור, הסתפק במתן הוראת הביצוע ותו לא. יתר על כן מנהל העבודה לא העביר את התובע הדרכות בטיחות וכאלו לא קיבל גם אצל מי מנציגי הנתבעת . התובע אף לא הוזהר מהסיכון שהתממש , לא נאמר לו שמקום החפירה צריך להיות מגודר ,וכל שהסתפק מנהל העבודה היה לתת בידו את חפירה , ומד מטר ללא כל ציוד בטיחות.
לדבריו התריע בפני מנהל העבודה על כי "האדמה מסוכנת" ומניסיונו העיד ,כי בשל כך במסגרת עבודה כנ"ל ,צריכים להיות נוכחים מנהל העבודה ופועל נוסף.
התובע הסביר את הסיכון שבביצוע העבודה ( עמ' 8 לפר') :
"ש. למה הם צריכים להיות בשטח?
ת. שיהיו צמוד אליי, אני עובד בסכנה, אני חופר בור ויורד, ומודד במטר. והאדמה מתחלקת ,אדמה שחורה ונפלתי ככה. אם לא עזרו של הבור למטה, איך אני אצא? יש לי מזל שהזרוע .....של הטרקטור בתוך הבור".
עוד הסביר שכף המחפרון שהיה ממונע ,נמצאה בבור ,אולם לדבריו עמד במרחק של מטר מהמחפרון לאחר שירד כ 4-5 מטר לכיוון הבור כדי למדוד את עומקו .
ב"כ הנתבעת חזר ושאל בחקירתו את התובע באם השימוש במחפרון השפיע על הנפילה אם בקיומן של ויברציות בקרקע, אם בעצם פעולתו ,והתובע חזר והרחיק עצמו מהשימוש במחפרון בזמן הנפילה מכיוון שהעיד כי הוא ירד מהמחפרון והגם שהיה מונע ,המחפרון לא הופעל לעבודה. לכן קשה להלום כיצד ניתן ,לסווג את התאונה כתאונת דרכים.
8.עד ההגנה מר ונטורה כאמור לא זכר ולא ידע להעיד על נסיבות התאונה ,אולם אישר למעשה את עדות התובע כי בעת ביצוע עבודה שהתובע אמור היה לבצע, צריכים להיות בשטח מפעיל המחפרון ,פועל נוסף ומנהל העבודה ,כפוף להיקף הפרויקט.
העד הודה כי הנתבעת מעסיקה 48 עובדים, אולם אינה מעסיקה אחראי בטיחות. עקב שינוי הוראות הדין כיום מבצע את הוראות הבטיחות מנהל העבודה או לעיתים ממונה בטיחות חיצוני . בפועל ,לא יכול היה לומר בבטחה שהתובע קיבל הדרכות בטיחות בביצוע עבודתו. גם עד ההגנה מר חנילביץ הודה כי לא נתן הוראות בטיחות באתר .
באשר לאמצעי הזהירות שננקטו ע"י הנתבעת מנה מר ונטורה הצבת שילוט, וגידור השטח מפני עוברים ושבים ,אולם לגרסתו אין אפשרות לגדר את השטח בעת פעולת הטרקטור שאחרת לא יוכל לחפור. בגרסה זו החזיק גם העד חנילביץ באשר לדבריו "כאשר אתה חופר בור, אתה לא יכול לגדר אותו." ( עמ' 76 לפר') .בעדותו הסביר שהמחפרון עובד בתא שטח ובמרחב הנ"ל הוא נע . המרחב הנ"ל סגור לאחרים שלא ייכנסו אליו אולם כלי העבודה צריך לפעול בתוכו .
9.אין חולק שאחריותו של מעסיק היא להעמיד לעובד בין היתר שיטת עבודה בטוחה מונעת סיכונים שהעובד חשוף אליהם.
[ראה ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66(2004) ]
חובת הזהירות כוללת נקיטה באמצעי סביר להקטנת סיכון סביר וידוע .
ב"כ התובע היפנה לשורת חיקוקים שהנתבעת הפרה לטענתו, כמו פקודת הבטיחות בעבודה, חוק ארגון הפיקוח על העבודה תשי"ד1954, תקנות ארגון הפיקוח על העבודה ( תכנית לניהול הבטיחות ) תשע"ג -2013 ,תקנות הבטיחות בעבודה תשכ"ה-1965 ועוד.
יוטעם כי חלקן של הוראות הדין לא היו רלבנטיות למועד התאונה.
באשר לחובת גידור או אספקת רתמות ככל שחלו במקרה דנן, היה על התובע להוכיחן באמצעות חו"ד שבמומחיות ולא די היה בהפניה להוראות הדין שכן הגיונה של גרסת עדי ההגנה לא הופרכה כלל .
לעומת זאת אינני מקבלת את טענת הנתבעת שאין לייחס לנתבעת אחריות רק משום העדרו של פועל נוסף שנחיצותו לא הוכחה .
גם עדי ההגנה אישרו קיומו של הצורך בכך ובקיומו של נוהל כנ"ל של עבודה בסיוע פועל נוסף שלא התקיים במקרה דנן. יתר על כן, חובת ההדרכה נמנית על חובות המעסיק והדבר נכון ונדרש שבעתיים בעת שנלווה לעבודה סיכון בביצועה, כפי שהוכח. הנתבעת לא הוכיחה כי עמדה בחובה זו ומחדלה קשור סיבתית לתאונה.
מן המקובץ ,יש לקבע כי האחריות לתאונה חלה על הנתבעת .
האשם התורם
10.הלכה פסוקה היא כי הטלת אשם תורם על עובד לא תעשה כדבר שבשגרה אלא רק כשאשמו בולט .
[ראה ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע מהנדסים בע"מ (10.3.09)]
לכן אין לזקוף לחובתו טעות או מעידה שביצע תוך היותו שקוע בעבודתו למען המעסיק.
[ראה ע"א 7096/19 פלוני נ' יצחק שטרן ושות (29.12.21) ]
עם זאת ,אין חולק כי גם מקום שנקבע קיומה של אחריות והתרשלות המעסיק אם באופן ההוראה לביצוע העבודה ואם בהעדר קבלת הוראות המזהירות מפני הסכנה והדרכת בטיחות נדרשת, אין בכך לשלול קיומו של אשם תורם מצד העובד , ככל שהוכח.
11.התובע הודה כי הכיר וידע את העבודה " 100% ", הכיר את סיכוניה לרבות כיצד להתנהל עם אדמה "לא טובה" ומחליקה והיה מבצע עבודה גם בגשם. לכן התבקש לפרט מהם אמצעי הזהירות שנקט שעה שירד מהמחפרון ע"מ ללכת למדוד את הבור וציין כי פיסק רגליו ולא חשב שיחליק .
משהודה התובע כי הכיר את סכנת ההחלקה בנסיבות ,היה עליו לכלכל צעדיו מראש ולא להניח שיוכל להסתדר במצב שהיה מודע אליו או ליטול סיכון נוסף ,בלא שיבחר באמצעי כלשהו להפחתת הסיכון למצער.
עם זאת בהינתן ההנחה הסבירה שהתובע לא יכול היה להימנע מביצוע העבודה עת הותר לבדו לבצעה , אשמו התורם יעמוד לכל היותר על 10%.
פגיעות וטיפולים
12.כתוצאה מהתאונה התובע נחבל בפלג גוף ימין ובצוואר. הוא טופל בקופת חולים, ונשלח לצילומי רנטגן, שהדגימו יישור לורדוזיס בעמוד השדרה הצווארי, ללא שברים לאורך עמוד השדרה. הוא המשיך במעקב וטיפול רפואי וקיבל טיפולי פיזיותרפיה. עקב תלונות על הימשכות הכאבים התובע נשלח לבדיקות הדמיה שהדגימו בלטי דיסק בצוואר.
ביום 19.7.14 התובע שוב נפל בעבודה, נחבל ברגל ימין ואובחן שבר קרסול, טופל בגבס למשך כ- 8 שבועות, ולאחר מכן חלה החמרה ניכרת בכאבים בצוואר ובהקרנה ליד ימין.
הנכות
13.ד"ר יאסין מוסטפא, המומחה מטעם התובע, קבע בחוו"ד מיום 23.11.17 שלתובע נותרה
15% נכות בגלל ניתוח קיבוע עמ"ש צווארי והגבלה בצוואר המיוחסים לתאונה מ 2010 .
הנוירולוג ד"ר חליל סלמה מטעם התובע קבע כי לתובע נכות צווארית בשיעור של 20% ו 30% בגין רדיקולופתיה שמחציתה מהתאונה. ד"ר ביאדסי בתחום הפסיכיאטרי מטעם התובע קבע בחו"ד מיום 9.6.19, כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 30%.
הנתבעת הגישה גם כן 3 חוו"ד כדלקמן-
פרופ' נרובאי, קבע לתובע נכות בשיעור 20% בגין ע"ש צווארי, לפי סעיף ליקוי 37 (5) ב', אך קבע שנכות זו אינה קשורה לתאונה, ונובעת ממצבו הקונסטיטוציונלי של התובע.
הנוירולוג ,פרופ' איתן אוריאל קבע בחו"ד כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 10% שלא מהתאונה. ד"ר יעל דמבינסקי בתחום הפסיכיאטרי קבעה גם היא נכות לתובע שאינה נובעת מהתאונה ,בשיעור של 10% .
14.לנוכח המחלוקת בין מומחי הצדדים מונו 3 מומחים רפואיים ע"י ביהמ"ש .
ד"ר מיכאל טנצמן קבע בחוות דעתו מיום 30.1.19 שלתובע נותרה נכות בשיעור של 10% בגין התאונה.
פרופ' צבי רפפורט העריך בחוות דעת מיום 26.11.20 את נכותו של התובע בשיעור של 36% אולם מצא שאיננה כתוצאה מהתאונה.
ד"ר דניאל גרופר קבע בחוות דעתו מיום 14.5.22 כי לתובע נותרה נכות נפשית בשיעור של 7.5%.
15.ד"ר טנצמן נחקר על חוות דעתו וב"כ הנתבעת ביקש לדחותה מפני חוו"ד הנוירולוגית המפורטת יותר , המסבירה באופן נכון יותר את מצבו של התובע וקובעת מסקנה נכונה יותר בדבר העדר קשר סיבתי בין נכותו לבין התאונה. ב"כ התובע ביקש לאמץ את חווה"ד כלשונה לאחר שנותרה איתנה לאחר חקירת המומחה.
המומחה הסביר כי לנוכח ממצאים באשר לעבר רפואי בצוואר ,כמו פגיעה בתאונת דרכים משנת 2009 והן מתלונות התובע במסגרת בדיקה שנערכה לו כתוצאה מתאונה מאוחרת משנת 2014 בדבר כאבי צוואר לאורך שנים, הפחית את הנכות הרפואית הקיימת .
המומחה הודה כי אמנם כבר בשנת 2009 נמצאו אצל התובע שנויים ניווניים בצוואר ,אולם לגבי אלו שנמצאו גם לאחר התאונה מושא התביעה לא יכול היה לומר בוודאות שאינם קשורים לתאונה. לדידו ההתחשבות בקיומם עוד קודם לתאונה מושא התביעה ,עומדת בין היתר ביסוד הניכוי של 50% מהנכות .כדבריו ( עמ 114 לפר') :
"אז אני אומר גם התאונה מ 2014 וגם קצת התאונה מ 2009 וגם השינויים הניווניים שהתפתחו עם השנים, כל זה ביחד לדעתי הצריך הורדת 50 אחוזי נכות ."
המומחה תבקש בחקירתו פעם אחר פעם ,להסביר כיצד הגיע לקביעתו והסביר כי במכלול שיקוליו שקל את העובדה שהתאונה משנת 2009 היה מינורית, ואילו התובע התלונן על כאבים בצוואר לאחר התאונה דנן ובשנים 2011-2013 , אם כי התלונות פסקו בין פברואר 2011 עד שנת 2012 והתובע חזר לעבוד .
16.מקובלת עלי טענת ב"כ התובע שאין מקום להתעלם ממסקנותיו של ד"ר טנצמן שעמד בחקירתו הצולבת של ב"כ הנתבעת ,וחזר והסביר באופן משכנע את אופן הקביעה ונדבכיה.
לעומת זאת אינני מקבלת טענת הנתבעת לפיה מסקנותיו של המומחה אינן מבוססות על מצבו הרפואי האמיתי של התובע וכי כל שהצליח המומחה הוא להפגין מאמץ להגן על חוות דעתו ולכן יש לבכר את חוות דעתו של המומחה בתחום הנוירולוגי.
אמת, פרופ' רפפורט ,המומחה בתחום הנוירולוגי לא מצא קשר סיבתי בין הפגיעה הנוירולוגית בצוואר לבין התאונה היות שהיא על פי קביעתו תוצאת התחלואה הניוונית בחוליות הצוואר ,ותוצאת הניתוח המאוחר לקיבוע החוליות שעבר התובע.
קביעות אלו עומדות על כנן בהעדר חקירת המומחה הנ"ל ,אולם אין בהן כדי לעקר את קביעות המומחה בתחום האורתופדי.
17.המומחה בתחום הפסיכיאטרי ,ד"ר גרופר נחקר גם כן לבקשת הנתבעת .
המומחה העיד שמצא אצל התובע הפרעה הסתגלותית ולא פוסט טראומה , קרי תגובה נפשית מעבר לכאב ומעבר למגבלה התפקודית וזו התמודדות של נפגע עם תסמינים גופניים כמו הכאב והפגיעה התפקודית והשינוי שחל בחייו כתוצאה מהפגיעה בכל התחומים. לדבריו מכיוון שהתגובה מורכבת מכמה רכיבים קבע ,בחוות דעתו ,ש 3/4 חלקים מהנכות הם בגין התאונה ואילו 1/4 חלקים נובעים מדברים אחרים ,כמו התאונה מ 2014 ובעיות ניווניות שאינן קשורות לתאונה.
המומחה עומת עם תקופות התעסוקה השונות של התובע ,כמו המשך עבודה לאחר התאונה משנת 2010 , הפסקת עבודה ב 2014 וחזרה לעבודה בשנת 2022 ,ולדידו יש לראות את הנכות המורכבת מכל התקופות גם יחד ואין לכמת את עצמת התאונות בנפרד או לקבע מידת השפעתו של הניתוח המאוחר שנועד על רקע כאבי צוואר , אם כי ניכר שהטיב את מצבו של התובע.
לשיטתו בקביעת הנכות התכוון לכושר עבודה מבחינה נפשית שהיא התגובה ההסתגלותית הנובעת מ3 גורמים כמו תאונה ראשונה, תאונה שניה ואירועי הכאב.
ב"כ הנתבעת ביקש לקבע העדרה של נכות נפשית מהתאונה משנת 2010 מכיוון שהפניה לטיפול נפשי נעשתה כ 10 שנים לאחריה, מה גם שהמומחה לא יכול היה לחלק את ההשפעות של הרכיבים השונים שמנה ואילו תרומתה של התאונה משנת 2010 היא זניחה ושולית.
יש טעם בטענות הנתבעת, אולם לאור שיעור הנמוך של הנכות בשיעור של 7.5% לא מצאתי מקום לשלול קיומה אלא להכיר בהשפעתה התפקודית בשיעור נמוך יותר.
תפקודיות
18.לטענת התובע מאז התאונה הוא מוגבל מאד בביצוע עבודה ואינו יכול לבצע עבודה פיזית הוא כאוב וסובל בין היתר מכאבי צוואר, מוגבל ומתקשה בביצוע העבודה. הוא סובל מכאבים בשרירי הצוואר עד לכתף, אינו יכול להטותו אחורה ואינו יכול להרים משקלים , ויש לו חולשת כתף . כדי להעלים את הכאב , הוא נוטל תרופות וקנביס שמרגיע אותו ומטשטש אותו. ואילו טיפולי הפיזיותרפיה שאותם סיים לא סייעו לו להפחתת הכאבים. לדבריו לא היו לו בעיות רפואיות לפני התאונה ,ושתי תאונות בהן נפגע היו קלות ביותר. בתאונה דנן נפגע וסבל כאבים בצוואר ובכתף שהחמירו לאחר תאונת הדרכים משנת 2014 ולכן הסכים לעבור ניתוח למרות הסיכון.
התובע הודה בפגיעה בתאונת דרכים המאוחרת משנת 2014 עת שהחליק על שמן ורגלו שנכנסה מתחת לכיסאות התעקמה ונגרם לו שבר ברגל ,ולאחריה הפסיק לעבוד ונאלץ לטפל בעצמו רפואית.
בנוסף העיד כי הוא הוא עצבני עד היום , לא מדבר עם אשתו ויושב לבד .כשנשאל לבעיות נפשיות לא השיב תחילה ואח"כ העיד כי לא היו לו בעיות כאלו בעבר , הוא חולה וסובל מכאבים .הוא עצבני וילדיו מתרחקים ממנו והוא גר לבד בקומה עליונה בחדר בבית שבנה בשבילו. עוד הודה כי לא פנה לטיפול נפשי במשך 10 שנים .
לטענתו לאחר שטיפל בעצמו במשך שנים וחי מקצבאות המל"ל ומתגמולי ביטוח ,חזר לעבוד אצל הנתבעת בתחילת שנת 2022 , ועובד כבר 8 חדשים . קודם כן עבד אצל מישהו בטירה על מחפרון כ6 חדשים. כשחזר לעבוד אצל הנתבעת , ביצע את אותה עבודה שביצע עובר לתאונה, דהיינו הוא מפעיל מחפרון במשך שמונה שעות . חופר , ויורד למדוד את עומק הבור, כבעבר.
19.אשת התובע העידה כי מצבו של התובע לפני התאונה היה תקין הגם שהיו לו תאונות דרכים קלות וטופל בטיפולי פיזיוטרפיה .לאחר התאונה היה בחופשה קצרה, חזר לעבוד ונטל חופשות קצרות בשל מצבו .העדה הודתה כי התאונה מושא התביעה הייתה קלה ואילו ההחמרה חלה אצל התובע בשנת ,2014 אם כי קודם לכן סבל מכאבים בצוואר . באותה תאונה מאוחרת שבר רגל וכאבי הצוואר היו מאד חזקים והוא לא חזר לעבוד . במשך שנים המשיך בטיפולים רפואיים על מנת שלא להגיע לניתוח אבל בסוף היד וההרגל "ממש מתה" והסיגריה נפלה לו מהיד.
לדבריה היא וילדיה סובלים מבעלה כי הוא מאד עצבני בשל כאביו . עם זאת הודתה כי
כי רק בשנת 2020 התחיל התובע לטפל טיפול נפשי .עד ולאחר הניתוח בשנת 2017 לא עבד ואחר כך עבד כנהג אצל מעסיק בשם מוסטפא כ 3-4 שנים ושב לעבוד אצל הנתבעת.
נראה כי מאז התאונה חלפו למעלה מעשר שנים ולמרות ההשפעות של כל מגבלות התובע חזר לעבודה במומו באותו היקף.
מכאן שמסכת הראיות מעידה אמנם על השפעה תפקודית של המגבלה הרפואית על התובע, אולם ככל שעסקינן בתאונה מושא התביעה אין הלימה מלאה בין שיעור הנכות הרפואית להשפעה התפקודית אלא בשיעור נמוך הימנה.
הנזק
הפסד השכר
20.שכרו החודשי של התובע עובר לתאונה עמד על סך של 10,822 ₪ ולטענת בא כוחו הכנסתו בזמנו בשנת 2010 עלתה על השכר הממוצע במשק ב 25% . לאחר התאונה ירד שכרו ובשנת 2020 הגיע לסך של 4415 ₪.
התובע התעקש לטעון כי לא עבד לאחר התאונה מעל 4 שנים ,אולם לא רק שלא היו לו אסמכתאות לגבות את ההצדקה להיעדרות הממושכת , הגרסה עמדה בניגוד לדוח רציפות ביטוח לפיו עבד עד שנת 2014 שאז חזר בו חלקית ממנה.
לכשעומת עם הודעתו למל"ל , הסביר כי לאחר כחדשיים חזר לעבודה תוך שהוא מקבל טיפולים שונים ואילו לאחר תאונת הדרכים שארעה בשנת 2014 כשכאביו היו חזקים הפסיק לעבוד וטיפל בעצמו.
למעשה לאחר פרשת הראיות והסיכומים אין חולק שהתובע נעדר מעבודתו במשך כ 14 יום. אמנם עד ההגנה מר ונטורה זכר שהתובע חזר לעבוד לאחר כיומיים מאז התאונה והפסיק לעבוד לאחר תאונת הדרכים בשנת 2014, אלא שבעדותו הנגדית כבר נכון היה לסייג את דבריו ,שנאמרו אך ורק מזיכרון ללא בדיקה, אם כי סבור היה שהתובע חזר לעבוד כבר בחודש התאונה.
21.לטענת ב"כ התובע בסיס השכר של התובע צריך לעמוד על שיעור של 15,612 ( הכולל 25% תוספת) ועל כן לעבר עד יום החישוב מגיע לו עבור 88 חודש סך של 274,771 ₪ ואת תחשיב העתיד יש לערוך לשיטתו על אותו בסיס שכר ועד גיל הפרישה בסך של 434,031 ₪ בתוספת פנסיה .
ב"כ הנתבעת מנגד חזר וטען לחוסר מהימנותו של התובע , הגזמתו והפרזתו בתיאור נזקיו ולמחדלו בהוכחת טענותיו באשר להפסדיו. כמו כן טען כי הואיל ולתובע נכות בשיעור של 30% שאינה קשורה בתאונה ,אזי הנכות הרפואית שהוכרה בתיק זה נבלעת בנכותו הבסיסית וכל הפסד או קושי המשפיעים על תפקודו נובעים מהנכות הבסיסית שאינה קשורה לתאונה.
מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעת באשר לרמת ההוכחה הנמוכה שהציג התובע באשר להפסדי העבר וכך גם לגבי שכר עתידי,לו היה ממשיך בעבודתו.עם זאת אין ספק שבסיס השכר צריך
לעמוד על סכום משוערך (כ 12,600 ₪ ) ובמיוחד לאור חלוף הזמן הרב מאז התאונה .
גם ב"כ התובע ציין בסיכומיו שבשנים הסמוכות לתאונה לא חלה ירידה משמעותית בהכנסתו של התובע ואילו לטענתו בשנים 2017-2021 חלה ירידה בשיעור של 60% לפחות בהכנסותיו.
דא עקא ,גרסת התובע שביקש לשכנע שלא עבד במשך כ 4 שנים , לא עמדה כאמור במבחן ראייתי מהימן ולמעשה הופרכה מפיו והוא שהודה , וגם אשתו חזרה על כך בעדותה, כי לאחר תאונת הדרכים מיום 2014 הפסיק לעבוד על מנת להתמודד עם תוצאותיה.
מדוח רציפות הביטוח עולה שהתובע עבד עד שנת 2014 וכי מאז ועד 2018 קיבל תגמולי פנסיה בגין אובדן כושר עבודה. אמנם בשנים 2018 -2019 שכרו היה נמוך מבעבר, אולם לא הוכח קשר סיבתי ישיר בין הירידה הנ"ל לנזק מהתאונה מושא התביעה ואילו בשנת 2022 הודה כי חזר לעבוד באותה משרה .
בנוגע לעתיד, לתובע נותרו 13 שנות עבודה ולא ניתן להתעלם מהשפעת הנכות המשוקללת בכפוף לסייגים שפורטו לעיל .
לפיכך ,בהינתן הנכות הבסיסית הגבוהה של התובע שאינה קשורה לתאונה, למול ההפסד לעבר שלא הוכח באופן מלא ,בהתחשב בשכר המשוערך והמגבלות שנותרו לו כתוצאה מהתאונה והשפעתן בפועל ,אין מקום לחישוב אקטוארי ויש לפסוק פיצוי גלובאלי הכולל הפסדי פנסיה בשיעור של 175,000 ₪.
הוצאות
22. התובע טען כי היו לו הוצאות נסיעה רבות לצרכי הטיפול והגם שלא שמר קבלות יש לפסוק לטענתו 15,000 ₪ ואילו לעתיד הוצאותיו הרפואיות לרבות רכישת קנביס חדשי בסך של 600 ₪ לחודש יגיעו לכדי 120,000 ₪. ב"כ התובע טען שהתובע לא השכיל לשמור קבלות משלא היה מודע לחשיבותן ,ועל כן אין להחמיר עמו אלא להעריך את הוצאותיו גלובאלית.
לאור מספר הפניות שפנה התובע לטיפול רפואי ניתן ללמוד על שיעור ההוצאות בקשר סיבתי ישיר לתאונה בניגוד לתקופה שלאחר תאונת הדרכים שהצריכה משאבים גבוהים יותר.
התובע הציג (ת/1) רישיון לתקופת שימוש בקנביס מיום 18.7.22-13.1.23 ( שהנתבעת התנגדה להצגתו) ולטענתו ההוצאה הגבוהה בגין רכישת הקנביס מחייבת פסיקת פיצוי בסך של 120,000 ₪ .
לטענת ב"כ הנתבעת לא הוכח קשר סיבתי לצורך בשימוש בקנביס לתאונה מושא התביעה השימוש לא הומלץ ע"י המומחים , וככל שאושר בנסיבותיה של תאונת עבודה התובע זכאי להחזר ההוצאות מהמל"ל.
אני סבורה כי לטעמי ההתנגדות של הנתבעת יש הגיון .בנסיבותיו של המקרה שלפני.
ראינו שהתובע סובל מנכויות גבוהות שלא קשורות לתאונה , מה גם שנפגע בתאונה נוספת בעלת משמעות תפקודית אף לשיטתו, ולכן יש חשיבות כפולה להוכחת קשר סיבתי ישיר בינה לבין הצורך בשימוש הנ"ל.
התובע הציג מסמך רפואי מ 7.7.22 (ת/2) המתאר את מצבו של התובע כמטופל במרפאת כאב במחשבה לשקול מתן אישור לקנביס רפואי ומתן אישור כנ"ל רק בשלב הנ"ל.
מסמך זה אינו יכול לשמש עוגן לטענת התובע, הן בהעדר העדת עורכו ,הן בשל פרטים רלבנטיים החסרים בו בנוגע לקשר הסיבתי ,כמו אי התייחסות להתרחשותה של התאונה מ 2014 .
על כן בהתחשב בכל האמור, יש לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה בסך של 25,000 ₪ .
עזרת צד ג'
23. לטענת התובע פגיעתו בתאונה מקשה עליו לבצע את הפעולות היומיומיות הפשוטות והוא יאלץ לשכור שירותי הזולת על כך יש לפצותו בסך של 150,000 ₪.
אשתו לדבריו היא ידו השנייה ,היא מסדרת ומנקה את חדרו ועוזרת לו להתקלח כי אינו יכול לבד כמו לנעול נעליים ולעיתים עוזרים לו גם ילדיו . בעבר היה עוזר לאשתו לכבס אבל אחרי התאונה אינו יכול לעזור לה.
ניתן לומר שהתובע בחר להאדיר את הסיוע שהוא נזקק לו בכלל, וכתוצאה מהתאונה בפרט.
אשת התובע בעדותה חזרה אחר עדותו גם ב"דיוק" היקף עזרתה. היא העידה כי היא עוזרת לבעלה בבעיותיו הנפשיות ומרגיעה אותו .בעלה שהיה מכין את האוכל , ועזר בבית ומכבס , אינו יכול לעשות כן יותר ועליה מוטל עול עבודות הבית.
בהינתן תקופת אי כושר קצרה , שיעור נכותו של התובע מהתאונה למול נכותו הבסיסית של התובע ,והחזרה לעבודה פיזית בהיקף שבו הודה ,נראה כי הפיצוי בגין עזרת הזולת לא יכול לעלות על סך של 25,000 ₪.
כאב וסבל
24.לנוכח הפגיעה ושיעור הנכות הרפואית , בהתחשב באופי הטיפולים הרפואיים הכוללים טיפולי פיזיותרפיה ,יש לפסוק לתובע פיצוי בשיעור של 50,000 ₪.
ניכויי מל"ל
25. אין חולק שהתובע קיבל מענק חד פעמי וקצבאות בסך כולל של 108,303 ולאחר ביטול הקביעה בדבר נכות צמיתה ע"י המל"ל ,חויב להחזיר עודפי התקבולים והחזיר סך של 32,080 כך שבפועל קיבל סך של 76,223 ₪.
המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת הניכוי הרעיוני .
לטענת ב"כ הנתבעת התובע לא פעל להקטנת נזקיו משלא הגיש תביעתו למל"ל במועד אלא כעבור כ 5 שנים לאחר התאונה. על פי ההלכה על הנפגע למצות זכויותיו במל"ל בסבירות ובתום לב לרבות הצגת חו"ד מומחה ביהמ"ש בתביעתו, דבר שלא עשה בשום שלב מאז הגשת התביעה למל"ל ביום 19.1.15 ועד לקביעתה של ועדה רפואית לעררים ביום 8.4.19 כי לתובע לא נותרה נכות כתוצאה מהתאונה .
לצורך כך הגישה חו"ד אקטוארית על פיה יש לנכות סך של 157,594 ₪ המורכבים מקצבאות בסך 75,493 ש"ח ומענק חד פעמי בסך 76,411 ₪. נתוני החישוב לא נסתרו אך נותרה שאלת עצם הניכוי במחלוקת.
לטענת התובע פעל בתום לב ומיצא את מלא זכויותיו במל"ל עת נקבעה לו נכות גבוהה בהרבה מהנכות שנקבעה לו ע"י מומחי ביהמ"ש ולאחר הערר שהגיש המל"ל הקביעה בוטלה לחלוטין. למעשה חוות דעת מומחי ביהמ"ש ניתנו לאחר סיום ההליכים במל"ל ,קרי לאחר בדיקתו ע"י הועדה בדרג ראשון ובמועד בדיקתו ע"י ועדת הערר.
לכן טען כי משלא היו קיימות לא היה בידיו האפשרות לפנות להציגן למל"ל. יתר על כן לתובע היה אינטרס אישי להציג בפני ועדות המל"ל את חו"ד מומחי ביהמ"ש, לפיהן נכותו עומדת על 17% כדי להציל תביעתו מפני בליעה לנוכח הקביעה הראשונית.
26.אין חולק כי המל"ל דחה את התביעה לדמ"פ בגלל השיהוי .
נקבעה לו לאחר שורת נכויות זמניות נכות צמיתה בשיעור של 30% בניכוי 10% בגין מצב קודם. לאחר ערר שהוגש התובע נבדק ע"י ועדת העררים ב 8.4.19 ונקבע העדר נכות.
אינני סבורה כי בנסיבות המקרה יש לנכות ניכוי רעיוני ואין לזקוף לחובת התובע בנסיבות העדר תום לב או אי מיצוי זכויותיו כדין ,מה גם שהקביעה הראשונית בדבר נכותו הצמיתה בוטלה ע"י ועדת הערר. הסדר הכרונולוגי של מועדי הגשת חוות דעת ע"י מומחי ביהמ"ש מעיד על מועד מאוחר לקביעת המל"ל הסופית ,ועל כן אין לזקוף לחובת התובע את אי הצגתן, ויש לפיכך לנכות את התקבולים שהתקבלו לידיו בפועל בלבד.
מן המקובץ , מכלל הפיצוי הפסוק לתובע (לאחר ניכוי אשם תורם) בסך של 247,500 ₪ ינוכה סך של 76,411 ₪.
לסיכום
27. לאור כל האמור לעיל ,אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 171,089 ₪ בצירוף הוצאות בגין אגרה וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 40,035 ₪.
ניתן היום, י"א תמוז תשפ"ג, 30 יוני 2023, בהעדר הצדדים.
