כתוצאה מהתאונה נחבלה הנהגת חבלה של ממש, שברים בצלעות, בחוליות וקרע בטחול וכלי הרכב המעורבים ניזוקו."
(בסעיף 2 לכתב האישום שם התובעת הושמט על ידי-הערה שלי –מ.ג'.מ.)
27.התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית לגבי מסמך רפואי מרופא משפחה (נ/13) מחודש לאחר התאונה. במסמך צויין כי התאונה אירעה בזמן ירידה ברכב. התובעת ענתה בתשובתה כי המקרה אירע אחרי שירדה מהרכב וכי אינה יודעת מדוע נרשם כך. תשובתה של התובעת בנושא זה משכנעת מה גם שהמסמך לא נרשם על ידה אלא על ידי רופא המשפחה שספק רב אם עניין אותו לברר את הדקויות והפרטים הנדרשים לבירור שאלת השימוש והירידה מהרכב על פי מבחני הפלת"ד .
28.קרנית ניסתה לטעון כי התובעת לא התרחקה וטרם הסתובבה, ומנסה לאבחן את פסק הדין הנ"ל בעניין פלוני של כבוד השופטת וילנר, בו התובע היה במרחק של 2.2 מטר מהאוטובוס. גם בשאלות לב"כ הנתבע ענתה התובעת כי לא הספיקה להתרחק מרחק רב מהרכב וכי הסתובבה על מנת ללכת לכיוון הגן. לדעתי אין בכך כדי לשנות מהמסקנה כי התובעת סיימה את השימוש ברכבה והשלימה את הירידה. התאונה אירעה לאחר שהתובעת כיבתה את הרכב, יצאה ממנו ונעלה אותו. המבחן הוא לא המרחק מהרכב אלא אם הירידה ממנו הסתיימה. במקרה דנן, מעדות התובעת ניתן בהחלט ללמוד כי הירידה של התובעת מהרכב כבר הסתיימה, גם אם לא הספיקה להתרחק ממנו מרחק רב.
במקרה דנן, התובעת עמדה יציבה על הקרקע נעלה את הרכב והיתה כבר עם הגב לרכבה. היא חזרה על אותה גירסה מספר פעמים בחקירתה הנגדית . אין בעדות שנמסרה במשטרה כדי לסתור את עדותה בבית המשפט שכן גם במשטרה מסרה כי התאונה היתה כשהיתה מחוץ לרכב ואז רכב פגע ברכבה שנהדף ופגע בה. עצם האמירה בהודעה במשטרה כי יותר לא זכרה דבר אין בה כדי לאיין את עדותה בבית המשפט ולא לפגוע בה בשום צורה.
29.כמו כן, אין לתת כל משקל למסמך אליו הפנתה קרנית בסיכומיה (נ/2). מדובר בגיליון טראומה אורטופדי מיום התאונה בו נרשם במנגנון הפגיעה " ת.ד. נוהגת". מסמך זה שנרשם עת הובאה התובעת לבית החולים. התובעת הגיעה לבית החולם עם הכרה מעורפלת. ראו מסמך גיליון טראומה בעמוד 3 שם תואר מצבה של התובעת בעת קבלתה וראו גם סיכום אשפוז שם צויין :"בהכרה, מבולבלת".
בהקשר זה אפנה למסמך נוסף מבית החולים מיום התאונה שצורף לתצהיר התובעת . באותו מסמך סומן כי התובעת הינה הולכת רגל. ראו "גיליון טראומה" מיום התאונה ולפרק "מנגנון הפגיעה". בין האפשרויות של ת. דרכים ישנן אפשרויות בחירה בטופס: נהג, נוסע, אופנוע והולך רגל. באותו מסמך ביחס לתובעת סומנה האפשרות "הולך רגל". במסמך נוסף מיום התאונה, "ריכוז נתונים לנפגע רב מערכתי-גליון סיעודי" סומן ביחס למנגנון הפגיעה ת.ד. תחילה סומנה המשבצת "הולך רגל" אך נמחקה וסומנה משבצת "נהג".
ללמדך כי בשים לב למצבה של התובעת בעת הגעתה לבית החולים, בהיותה נפגעת רב מערכתית עם הכרה מעורפלת, הרי שאין ליחס כל משמעות לאופן בו נרשמה ע"י מי שקיבל אותה בבית החולים כנהגת. מה גם שאין למסמך נ/2 לגבי היות התובעת נהגת בעת התאונה סימוכין בעדויות, כולל של הנתבע עצמו שציין בהודעתו למשטרה כי התובעת היתה מחוץ לרכב.
עוד אוסיף כי בדוח הבוחן ת/5 נמצא חיזוק לגירסת התובעת שם צויין כי רכבה נמצא נעול (סעיף 8 לדוח ת/5). ללמדך כי התובעת לא נהגה ברכב בעת התאונה.
30.חשוב לציין כי התובעת נחקרה בחקירה נגדית ארוכה ממושכת ומפורטת לפרטי פרטים על ידי שלושה עורכי דין שונים שייצגו 3 בעלי דין שונים. לכל אורך עדותה שנמשכה מספר שעות, התובעת ענתה לכל השאלות. עדותה היתה עקבית ומהימנה מאוד ועשתה רושם חיובי ביותר. (מפנה לעדות התובעת בעמוד 43 -44 וכן לעמוד 30-31)
31.לסיכום נקודה זו אני קובעת כי התאונה אירעה לאחר שהתובעת השלימה את הירידה מהרכב שלה. התאונה אירעה כפי שהתובעת ציינה וכפי שצויין בהכרעת הדין המרשיעה את הנתבע כשהתובעת היתה מחוץ לרכבה. התובעת הספיקה לפני התאונה לכבות את הרכב, לצאת ממנו ולנעול אותו ואז להסתובב לכיוון הגן על מנת ללכת לכיוונו.
32.על כן, ובהתאם למבחנים של הפסיקה כפי שהבאתי לעיל, ובשים לב למובנו הטבעי של המונח בחוק הפלת"ד לא נעשה "שימוש" על ידי התובעת ברכבה. הירידה מהרכב כבר הסתיימה והושלמה לפני התאונה.
חניה במקום אסור:
33.טענה נוספת שעלי להכריע בה היא אם רכבה של התובעת חנה במקום אסור באופן המקים את החזקה המרבה לתאונת הדרכים ביחס לרכבה של התובעת. בהתאם לחוק, בהגדרת המונח "תאונת דרכים" התווספה חזקה מרבה לפיה יראו תאונות דרכים גם "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו".
34.לצד התובעת והנתבע שהעידו לפניי, הוגש כראיה תיק המשטרה. כמו כן, העידו שני שוטרים וכן בוחן התנועה שחקרו את התאונה.
כפי שהתרשמתי מחומר הראיות והעדויות לפניי התשובה לשאלה זו היא שלילית. החזקה המרבה בדבר חניה במקום אסור אינה מתקיימת בנסיבות המקרה דנן.
35.בהתאם לפסיקה, המבחן לתחולת החזקה המרבה בדבר חניה במקום אסור אינו המבחן הנורמטיבי אם החניה במקום מותרת על פי חוק. המבחן הוא המבחן של הסיכון התעבורתי- האם החניה יצרה סיכון תעבורתי. לאחר בחינת השאלה אם החניה יצרה סיכון תעבורתי, יש להוסיף ולבחון גם את הקשר הסיבתי המשפטי בין החנייה האסורה לבין הנזק. צריך לבחון אם הסיכון התעבורתי התממש וגרם לפגיעה ברכב החונה, להבדיל מהליך גרימה אחר.
ראו ע"א 4430/12 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' סלימאן אלעסווי 17.4.2014) :
"עוד נקבע בפסיקה, כפי ששבה וציינה המערערת, כי לאחר בחינת הרכיבים העובדתיים הנדרשים להתקיימותה של החזקה, קרי לאחר שנבחנה השאלה האם החניה היא אסורה בשל הסיכון התחבורתי הגלום בה, יש להוסיף ולבחון האם בנסיבות המקרה מתקיים קשר סיבתי משפטי בין החנייה האסורה לבין הנזק. דרישה זו, אשר נובעת מפרשנות התנאי "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו" (ההדגשה אינה במקור- ע.א), שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, אינה מצויה בנוסח החזקה המרבה אשר מצא עיגון בחוק במסגרת תיקון מס' 8 לחוק. יחד עם זאת, נפסק כי גם לאחר התיקון האמור יש לדרוש כי ימצא קשר סיבתי משפטי וכי אין להסתפק בקיומו של קשר סיבתי עובדתי (עניין אדרי, עמ' 826-825; ע"א 6000/93 קואסמה נ' האשם רג'בי פ"ד נ(3) 661, 669 (1996); ריבלין, עמ' 261-253; 273). על-פי מבחן זה, ניתן לראות בפעילות ברכב מנועי, ובכלל זה אירועים הנכללים במסגרת החזקות החלוטות, כפעילות אשר גרמה לנזק הגוף, אם וכאשר הנזק הוא בתחום הסיכון שהפעילות ברכב יצרה ואשר בגינה ביקש החוק להטיל אחריות.
ודוק, כאשר עסקינן בחזקה בדבר חניה אסורה, השאלה, אשר נבחנת במסגרת בחינתו של הקשר הסיבתי-משפטי, היא האם במקרה המסוים הפגיעה ברכב החונה נגרמה בשל הסיכון שנוצר כתוצאה מהחניה במקום האסור, להבדיל מהליך גרימה אחר, היינו האם הסיכון התחבורתי התממש (עניין אדרי, עמ' 826-825). עמד על כך השופט ריבלין בספרו בכתבו כי:
"אין די בעובדה כי התרחש מאורע 'שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו'; על מנת שתקום זכאות לנפגע צריך שתתקיים הזיקה התחבורתית בין ההתרחשות לבין התוצאה – גישה הבאה לכלל ביטוי בשאלת הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש להקמת הזכאות בהתרחש האירוע נשוא החזקה החלוטה הזו" (שם, עמ' 308)"
36.תחילה אפנה לכתב האישום שעל בסיסו הורשע הנתבע ואחזור ואציין כי לא הוגשה בקשה להביא ראיות לסתור את פסק הדין . כן אפנה לסעיף 42 א לפקודת הראיות לעניין של קבילותו של פסק דין כאמור לראיה לכאורה לאמור בו. בכתב האישום כפי שהבאתי אותו במלואו לעיל, צויין כי הנתבע סטה מנתיב הנסיעה שלו כאשר "הנאשם נהג ברשלנות, לא נתן תשומת לב מספקת לדרך, מסיבה שאינה ברורה, סטה ימינה לכיוון נסיעתו, ירד לשול הימני , פגע ברכב המאזדה". (רכב המאזדה הינו רכבה של התובעת)
דהיינו ניתן ללמוד כבר מכתב האישום כי הגורם לתאונה לא היה חניה אסורה של רכב התובעת ולא קשור ברכבה בכלל. הגורם לתאונה היה רשלנות גרידא של הנתבע שסטה מסיבה לא ברורה מנתיב נסיעתו.
37.הנתבע ניסה לטעון כי סטה מאחר וניסה לברוח מטנדר שניסה לעקוף. ראשית, הטענה מנוגדת לאמור בכתב האישום בו הודה והורשע הנתבע. שנית, בוחן המשטרה נשאל על כך בחקירתו הנגדית לפניי וציין כי הנתבע טען בזמנו את הטענה בזמן החקירה במשטרה אך הבוחן העיד כי לא מצא כל ביסוס לטענה. הוא הסביר שלא מצא לכך זכר ברכב , לא נמצאו שברים ואין כל עדות תומכת בגרסה זו ולכן המליץ להעמיד את הנתבע לדין( ראו גם את סעיף 6 למוצג ת/6 –מסקנות בוחן התנועה אשר דוחה את טענות הנתבע לעניין הרכב שניסה לעקוף)
38.מהעדויות ומחומר הראיות שהוגש לעיוני עולה כי המקום בו חנה רכבה של התובעת הוא בשולי הכביש. מצד אחד של השול נמצא הכביש עצמו ומצד שני של אותו שול נמצא קיר הגן (לאורך הכביש עצמו). בוחן התאונה שערך בזמן התאונה מדידות ושרטוט לזירת התאונה ציין כי רוחב השול הוא 8 מטרים משפת הכביש עד לקיר של הגן. לציין כי על פי עדות בוחן התנועה והתרשים ת/7 רכב הנתבע בעת התאונה היה בתוך השול עצמו. הבוחן אף ציין בעדותו לפניי כי רכב הנתבע היה מרוחק משפת הכביש 2.2. מטר. דהיינו התאונה וההתנגשות כולה התרחשה בתוך השול ולא בכביש. בוחן התנועה ציין כי מההתנגשות ומיקומה ברכב התובעת הוא מבין כי לפני התאונה רכבה של התובעת חנה בניצב לקיר.
39.בוחן התנועה ציין בחקירה הנגדית כי ברגע שאין שום סימון כחול לבן וזה שול אין שום מניעה לחנות שם. בוחן התנועה העיד כי אם אין הפרעה לתנועה אז אין מניעה לחנות בשול הדרך. הבוחן נשאל באם היה לנהג מספיק מרווח בתוך השול כדי לעבור מבלי לפגוע ברכב התובעת והשיב כך: "אנו לא מדברים על נהג שעושה את הפעולה בצורה רצונית, מבחינתי אם הרכב יורד מהכביש בצורה הדרגתית ונוסע בשול יכול להיות שהיה לו מספיק מקום לעבור בין רכב ב' (רכב התובעת-הערה שלי, מ.מ.ג') לבין השול, מדברים על מקרה של נהג שאיבד שליטה" (עמוד 61 לפרוטוקול) .
בהקשר זה של איבוד השליטה על הרכב אוסיף כי גם הנתבע ציין בחקירתו כחשוד במשטרה כי בעקבות אותו טנדר כחול נטען הוא איבד שליטה וסטה מנתבי הנסיעה.
40.התובעת הסבירה בחקירתה הנגדית כי החנתה במאונך לקיר הגן והסבירה כי קירבה את רכבה עד כמה שאפשר היה להתקרב לקיר. עדותה נתמכת גם בעדות הבוחן לגבי החניה של רכבה לפני התאונה.
41.אני דוחה את גירסת הנתבע כפי שהובאה על ידו בתצהיר מטעמו בסעיף 2 לפיה רכבה של תובעת חנה בשול הדרך והיווה מכשול תעבורתי כלשונו. גם בעדותו בבית המשפט הוא ציין כי לא היה חצי מטר בין הרכב של התובע לבין הכביש. עדות זו מנוגדת לעדותו של בוחן התנועה שהגיע למקום בזמן אמת, בחן ומדד את המרחקים . עדותו של הבוחן עדיפה בעיניי כעד ניטרלי ואובייקטיבי. זאת בשונה מהנתבע שיש לו אינטרס מובהק בתוצאות התביעה דנן. לזאת יש להוסיף כי עדות הנתבע בכל הקשור לרכב הטנדר שלטענתו ניסה לעקוף אותו מנוגדת לעובדות של כתב האישום בו הודה והורשע. שם צויין כי הרכב של הנתבע סטה ללא סיבה נראית לעין. גם בוחן התנועה, כפי שציינתי לעיל, העיד כי לא מצא תימוכין לטענת הנתבע לגבי הטנדר שניסה לעקוף.
42.בשים לב לעדותה של התובעת, לרוחב השול ולעדות בוחן התנועה הרי שגם אחרי שהתובעת החנתה את רכבה נותר עוד מקום בשול בין רכבה מאחור לבין הכביש עצמו. רוצה לומר כי רכבה של התובעת לא בלט לכיוון לכביש והיה בתוך השול באופן מלא.
גם אם הוזז רכבה ונהדף עקב התנגשות רכב הנתבע בו, אין בכך כדי לשנות ממסקנה זו, ואני מפנה בהקשר זה לעדות התובעת שהחנתה כמה שקרוב לקיר.
43.על כן, מסקנתי מהעדויות והראיות שהוגשו היא כי רכבה של התובעת לא חנה באופן שיצר סיכון תעבורתי. כפועל יוצא אני קובעת כי לא מדובר במקרה של רכב חונה במקום אסור .
44.למעלה מהצורך אוסיף כי גם התנאי השני בדבר הקשר הסיבתי אינו מתקיים במקרה דנן. ובמילים אחרות, גם לו הייתי קובעת כי רכבה של התובעת חנה באופן שיצר סיכון תעבורתי, הרי שהתאונה לא אירעה עקב התממשות אותו סיכון תעבורתי . אין קשר סיבתי בין החניה במקום אסור לבין אירוע התאונה. להלן אסביר.
45.התאונה כפי שעולה מהראיות אירעה עקב סטיה של רכב הנהג מנתיב נסיעתו. לפי כתב האישום הסטיה מהנתיב היתה ללא סיבה נראית לעין. לפי עדות בוחן התנועה מדובר היה באיבוד שליטה ללא קשר למיקום החניה של רכב התובעת בתוך השול(ראו עדותו לעיל).
גם מגרסת הנתבע עצמו (כי רכב טנדר ביקש לעקוף ולכן איבד שליטה וסטה) ניתן ללמוד כי התאונה לא אירעה עקב התממשות סיכון תעבורתי שכביכול יצר מקום חנית רכב התובעת.
46.בעניין זה אפנה לפסק הדין בעניין הכשרת הישוב לעיל בו נקבע כי למרות שהרכב החונה חנה במקום אסור שיצר סיכון תעבורתי, הרי שהתאונה לא אירעה עקב התממשות אותו סיכון וללא קשר למיקום הרכב החונה. אפנה לסעיף 30 לפסק הדין בו נקבע כי למרות שבחוק הפלת"ד אין משמעות לאשמה בהתרחשות התאונה, עדיין קיימת משמעות וחשיבות לנסיבות התרחשות התאונה אשר הובילה לפגיעה , בכל הקשור לשאלת התממשות הסיכון התעבורתי:
"ודוק, כפי שטענה המשיבה בתגובתה, אין חשיבות לשאלה האם הסיבה המכרעת לקרות הפגיעה הייתה סטיית האוטובוס ממסלולו או המיקום האסור בו חנה הרכב, שהרי אין מקום לבחינת גורם האשם במסגרת חוק הפלת"ד אשר בבסיסו עומד העיקרון של אחריות מוחלטת. יחד עם זאת, אין בכך כדי לייתר או להחליף את הצורך לבחון, כי הסיכון התחבורתי הגלום בחנית הרכב התממש בנסיבות המקרה, קרי קיומה של זיקה תחבורתית בין ההתרחשות לבין התוצאה. במילים אחרות, אמנם במסגרת בחינת שאלת היווצרותו של הסיכון התחבורתי אין חשיבות לעובדה כי הפגיעה ברכב נגרמה בשל סטיית האוטובוס ממסלולו, ולא בשל המקום בו עמד הרכב, אולם לשאלת התממשותו של הסיכון התחבורתי, בוודאי שיש משקל לנסיבות ההתרחשות אשר הובילה לפגיעה."
47.משקבעתי כי בעת התאונה לא נעשה כל שימוש ברכבה של התובעת, דינה כהולכת רגל שנפגעה ע"י רכב הנתבע. במקרה דנן לא מדובר בתאונה מעורבת. לציין כי עצם העובדה כי רכבה של התובעת הוא שפגע בה לאחר שנהדף ע"י רכב הנתבע אין בה כדי לשנות מכך. במקרה דנן, אני מסכימה לטענת מנורה בסיכומיה כי רכבה של התובעת היה כ"חפץ דומם". רכבה של התובעת היה חלק מזירת התאונה אך לא נעשה בו "שימוש " לפי חוק הפלת"ד ולא חלה החזקה בדבר חניה במקום אסור.
48.לסיכום הדיון בשאלת החבות, אני מורה על דחית תביעת התובעת ותביעת המוסד לביטוח לאומי נגד חברת מנורה. על קרנית לפצות את התובעת בגין נזקיה בעקבות התאונה ולשפות את המוסד לביטוח לאומי בגין התשלומים ששילם לתובעת בעקבות התאונה.
ההודעה לצד שלישי:
49.קרנית הגישה הודעה לצד שלישי נגד נתבע מס' 1 .הנתבע הינו הבעלים של הרכב שפגע בתובעת. הוא נהג ברכבו בעת התאונה מבלי שהיה ביטוח חובה תקף. עובדות אלו אינן שנויות במחלוקת. קרנית הפנתה לנ/6 ביחס לבעלות ברכב וכן הפנתה לדברי הנתבע בעדותו לפניי שאישר כי נהג ללא ביטוח (בעמוד 81-82 לפרוטוקול).
50.אין צורך להרחיב ביחס לזכותה של קרנית לחזור אל הנהג והבעלים של הרכב במקרה זה כשאין ביטוח חובה תקף. קרנית הפנתה בסיכומיה לדבריו של כב' השופט בדימוס א' ריבלין "תאונת הדרכים תחולת החוק סדרי הדין וחישוב הפיצויים " בעמוד 542:
"אשר לקרנית, משפיצתה את הנפגע הזכאי, קמה לה, מכוח סעיף 9 לחוק
הפיצויים, זכות חזרה על "אדם אחר החייב בפיצויים לפי חוק זה", ובכלל זה
מי שנהג ברכב בלא ביטוח ומי שהתיר במודע את השימוש ברכבו בלא ביטוח
תקף וכול מי שנשללה זכאותו לפיצויים על פי החוק מכוח הוראת סעיף 7
לחוק הפיצויים. זכות החזרה של קרנית היא פועל יוצא של החריג להוראה
המגבילה את זכות החזרה כאמור בסעיף 9 לחוק. -
הוראת סעיף 9 אינה בהירה דיה; הפסיקה ביקשה ליתן לה פירוש ראוי ואף –
זאת לא בבהירות יתר
51.גם הנתבע בסיכומיו כלל לא התייחס לחבותו כלפי קרנית. הוא הסתפק בלהפנות לסיכומיה של קרנית.
52.קרנית עמדה בנטל להוכיח את ההודעה לצד שלישי ועל כן אני מקבלת אותה במלואה-ביחס לשתי התביעות. לקרנית זכות שיפוי מלא מהנתבע מס' 1-צד ג' באופן שעליו לשפות את קרנית במלוא סכום הפיצויים שתחוייב להלן לשלם לתובעת ולמל"ל.
נזקי התובעת:
53.התובעת נפגעה בצורה קשה . היא פונתה למיון בי"ח הלל יפה בחדרה שם אובחנה כסובלת מחזה אויר, שברים מרובים בצלעות, שברים בחוליות, פגיעה בטחול, שבר בלסת ואובחן נוזל חופשי בבטן. במיון היא הורדמה והונשמה. הוכנס נקז חזה והוחלט על טיפול שמרני בהתאוששות. במהלך אישפוזה במחלקה הכירורגית היא טופלה בנוזלים ונוגדי כאבים , אנטיביוטיקה ופיזיוטרפיה נשימתית.
54.התובעת אושפזה בבית החולים מיום התאונה 17.10.11 עד יום 27.10.11 אז הועברה לשיקום במוסד "שהם". במוסד "שהם" אושפזה התובעת עד יום 8.11.11. בסיכום האשפוז מצויין כי התהלכה בעזרת הליכון וזקוקה לעזרה ברחצה והלבשת פלג גוף תחתון.
55.ביום 8.11.11 הועברה התובעת ממוסד "שהם", חזרה לבית החולים ואושפזה עד יום 18.11.11 עקב כאבים ונפיחות ברגל שמאל.
56.המוסד לביטוח לאומי הכיר בתקופת אי כושר למשך שלושה חודשים לאחר התאונה. אחרי תקופה זו נקבעו לתובעת נכויות רפואיות זמניות כדלקמן:
מיום 17.1.2012 ועד 1.5.2012 נכות 100%
מיום 1.5.2012 ועד 1.11.2012 נכות 50%.
מיום 1.11.2012 ועד 1.6.2014 נכות 30%.
57.בתקופה שמיום 1.5.2012 ועד 1.5.2014 נכותה הועלתה ל-100% עקב כך שהוכרה כנכה נזקק לפי תקנה 18 א לתקנות המל"ל.
58.מיום 1.6.2014 נקבעה נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור 35% רפואית. הופעלה תקנה 15 ונכותה של התובעת הועלתה ל- 47%.
הנכויות הרפואיות שנקבעו הן אלה: 10% בגין טנטון תמידי, 10% בגין הגבלה קלה בתנועות עמ"ש ונכות בשיעור 20% בגין הפרעות קשות בלעיסה.
הפסדי שכר בעבר:
59.התובעת עבדה כסייעת גננת במקום מגוריה בקה אלגרביה. היא עבדה בהיקף משרה של 50%. מתלושי השכר עולה כי עבדה בתפקיד זה משנת 2003 , 8 שנים עובר לתאונה. שכרה עמד על כ- 3,000 ₪ בממוצע חודשי.
60.בנוסף לעבודתה כסייעת גננת, עבדה בקילוף ירקות. מתלושי השכר עולה כי הספיקה לעבוד רק חודש וחצי עד לתאונה. במהלך החודש וחצי היא עבדה במשרה מלאה והשתכרה 5,000 ₪ לחודש.
61.מדוח רציפות הביטוח (נ/5) עולה כי מלבד לעבודתה כסייעת התובעת במשך השנים לא עבדה בעבודה נוספת, למעט עבודתה בחודשיים עובר לתאונה בקילוף ירקות.
62.בהתאם לנתני המל"ל, שכרה הרבע שנתי של התובעת עמד על 16,219 ₪ (נומינאלי) ולחודש שכרה עמד על 5,406 ₪ ובשערוך להיום(הצמדה בלבד) : 5,632 ₪.
מתלושי השכר כסייעת גננת ובעבודה בירקות ניתן לראות כי התובעת לא שילמה מס הכנסה ועל כן שכר זה הוא השכר הקובע לצורך החישוב ואין לנכות מס הכנסה.
שכר זה הוא השכר הקובע לעניין חישוב הפסדי השכר של התובעת בעבר שכן הוא משקף את ממוצע הכנסותיה בחודשים עובר לתאונה.
63.התובעת לא חזרה לעבודה עד מרץ 2017 אז החלה לעבוד כמטפלת בקשישים. מתלושי השכר שצורפו ביחס לעבודה זו עולה כי היא עובדת במשרה חלקית ומשתכרת מידי חודש סך של כ- 1,200 ₪. התובעת העידה כי לא יכלה לחזור לעבודה עם ילדים כסייעת עקב מגבלותיה.
64.בשים לב לנכויות שנקבעו במוסד לביטוח לאומי, אני פוסקת לתובעת הפסד שכר מלא לתקופה שמיום התאונה ועד 1.5.2014. בהתאם לעדותה של התובעת והנכויות שנקבעו בתקופה זו אני קובעת כי התובעת לא יכלה לעבוד בגין מגבלותיה בגין התאונה ויש לפסוק לה הפסד שכר מלא בגין תקופה זו. בתקופה זו נכותה של התובעת היתה בשיעור 100% לתקופה 4 חודשים אחרי תקופת אי הכושר ובהמשך בשיעור 50% רפואיות לעוד חצי שנה נוספת ועוד חצי שנה נוספת הנכות הזמנית היתה בשיעור 30%. במשך כל תקופה זו הנכות הועלתה ל- 100% עקב כך שהוכרה כנכה נזקק.
65.לא ראיתי לקבל את טענתה של קרנית ביחס לתשלומים ששולמו לתובעת על ידי מעבידה לאחר התאונה , סכומים אשר מסתכמים בכמה אלפי שקלים כפי שניתן לראות בדוח רציפות הביטוח. התובעת טענה כי כלל לא עבדה והיא לא נשאלה כלל בחקירה הנגדית על אותם תשלומים ומה טיבם האם מדובר בתשלום עבור ימי מחלה, האם מדובר בתשלום הפרשי חופשה או דמי הבראה?
66.בגין תקופה זו , ממועד התאונה ועד יום 1.5.2014 –תקופה של 30.5 חודשים אני פוסקת פיצוי מלא לפי השכר הקובע , 5,632 ₪ לחודש. בתוספת ריבית מאמצע התקופה מדובר על סכום של 178,0000 ₪.
67.התובעת העידה על קשייה בתפקוד אך הזכירה גם קשיים בעקבות בעיה רפואית ברגל שמקשה עליה בעבודה –בעיה שאינה קשורה לתאונה:
"ש.למה לא חזרת לעבודה בגן.
ת. לא יכולה מבחינה בריאותית. נהרסתי, אני כמעט מתתי והבראתי., יש לי פקקת בורידים. אני כל הזמן עם חבישה." ובהמשך העידה:
"כל יום אני הולכת עם הגרב ברגל, כשאני ישנה אני מורידה מאוד חם לי. נפגעתי גם בטחול , בגב, בראש. הילדים שלי קטנים. איך אני יכולה לעבוד עם 36-37 ילדים. נתתי להם את התקופה הכי טובה בחיים. עכשיו בנכדים שלי אני לא יכולה לטפל בהם."
(ראו עמוד 27 לפרוטוקול)
68.התובעת לא עבדה בכלל עד מרץ 2017 אך יחד עם זאת נכותה הרפואית בשיעור 35% לא הצדיקה חוסר עבודה באופן מוחלט. ב"כ התובעת סבור כי יש לפצותה לתקופה זו לפי נכות תפקודית בשיעור 50%. ב"כ קרנית סבורה כי יש לפצותה בגין תקופה זו לפי נכות בשיעור 15% תפקודית. התובעת לא עבדה בכלל בתקופה זו כך שלא ניתן לאמוד את הפסדי השכר באופן מדויק. בתקופה זו נכויותיה כתוצאה מהתאונה לא מנעו ממנה להשתלב בחזרה למעגל העבודה. מנגד, כאשר חזרה לעבודה היא חזרה עם שכר נמוך משמעותית מהשכר עובר לתאונה. נראה כי בשים לב למכלול הנתונים המקרה דנן מתאים לפסיקה על דרך האומדנא. מאז 1.5.2014 ועד היום, כתקופה של כ- 63 חודשים, אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין הפסד השכר בעבר בסך של 90,000 ₪.
סה"כ הפסדי השכר בעבר מסתכמים בסך של 268,000 ₪
הפסדי שכר בעתיד:
69.לתובעת נכות אורטופדית בשיעור 10% בגב, 20% בגין קשיים קשים בלעיסה וכן עוד 10% בגין טנטון. הנכויות בגין טנטון וכן בגין הקשיים בלעיסה אינן תפקודיות במובהק אך יש להתחשב לצירופן של הנכויות מתחומים שונים. ראו לעניין זה דבריו של כבוד השופט עמית בע"א 8930-12 הפניקס נגד טוויג (31.7.2014)
"שנית, חלק מהנכויות שנקבעו למערער, כמו צלקת, פזילה, טינטון וחוסר עצם בגולגולת (10% בגין כל אחת מנכויות אלה), אינם תפקודיים במובהק, ומבלי שנעלם מעינינו כי לצירוף נכויות בתחומים שונים עשויה להיות השפעה מצרפית גבוהה יותר מסך הנכויות."
70.במקרה דנן התובעת העידה על קשייה כפי שהבאתי לעיל. בפועל היא חזרה לעבודה עם שכר נמוך משמעותית מהשכר עובר לתאונה. נכויותיה אינן כולן תפקודיות במובהק אך צירופן יחד ללא ספק יש בו כדי להשפיע על תפקודה. מנגד לא אוכל להתעלם מעדותה לגבי הבעיות ברגליים שאינן קשורות לתאונה ואשר משפיעות גם הן עליה.
התובעת כיום בת 55 שנים ונותרו לה עוד 12 שנות עבודה. לא ראיתי לקבל את טענת התובעת לפיצוי עד גיל 70 וכן את טענת קרנית לפיצוי עד גיל 64. לא הובאו כל נתונים ע"י מי מהצדדים כדי להצדיק מדוע יש לסטות מגיל הפרישה 67.
בשים לב לנתוני התובעת יש להעמיד את נכותה התפקודית על 25%. השכר הקובע הוא כאמור 5,632 ₪. לאחר היוון עד גיל 67 , הפיצוי בגין הפסד שכר לעתיד יעמוד על:
5,632 ₪ X 25% X 116.6 = 164,173 ₪.
הפסדי פנסיה:
71.הפסדי השכר לעבר ולעתיד מסתכמים בסך של 432,173 ₪. הפסד הפנסיה יעמוד על 12% מהסכום:51,860 ₪.
נזק לא ממוני:
72.בשים לב לנכות רפואית בשיעור 35% , 32 ימי אשפוז ובניכוי גיל, הפיצוי יעמוד על 68,000 ₪
עזרה מהזולת:
73.התובעת ציינה בתצהירה כי נעזרה לאחר התאונה בבת שלה. התובעת ציינה כי היא מתקשה בביצוע עבודות הבית וכי לאחר שחרורה מבית החולים אף נזקקה לסיוע בפעולות היומיום כגון רחצה ולבוש . היא ציינה כי היא עדיין נעזרת בבתה גם היום עקב חוסר יכולה הכלכלית לשכור עזרה בשכר, דבר שישתנה עם חזרתה של הבת למעגל העבודה.
74.ביתה של התובעת העידה לגבי העזרה לה העניקה לאימה. היא העידה כי בתקופת האישפוז היא היתה צמודה לאימה. לאחר שחרורה היא סייעה לה בכניסה לשירותים, מקלחת והחלפת בגדים מספר שעות במשך מספר ימים בשבוע. כמו כן, ציינה הבת כי התובעת קיבלה עזרה מקופ"ח לתקופה של שלושה חודשים לאחר התאונה, עזרה שבועית 5 פעמים במשך שעתים. הבת סיפרה כי כיום היא מסייעת לאימה בעבודות הבית, בדברים כבדים והזזת שולחן. בתצהירה ציינה כי מסייעת לאימה גם בבישול, גיהוץ וכביסה וכו'. היא טענה כי מסייעת לאימה שכן אין ביכולתה לשכור עזרה בשכר וכי בעתיד עם חזרתה לעבודה תיאלץ לשכור עזרה.
75.בחקירתה הנגדית הבת התיחסה להיקף העזרה אותה היא מעניקה כיום לאימה ואזכרה גם היא, כמו התובעת, את הקושי של אימה בגין הבעיה ברגליים, בעיה שאינה קשורה בתאונה:
"ש. במה היום את עוזרת לה
ת. היום אני עוזרת לה הרבה, כי המצב הבריאותי שלה אחרי התאונה השתנה מאוד, יש הרבה כאבי גב, גם כאבים ברגליים, קשה לה לבצע עבודות קשות ואני עוזרת לה, על מנת שאני אהיה ברורה, בבית החולים אני כל הזמן הייתי לצידה.
ש. אני שואלת אותך לגבי עכשיו
ת. 3-4 ימים אני הולכת לאמא, עוזרת לה שעבודה שהיא מצריכה מאמץ, דברים כבדים שהיא צריכה להזיז אני עושה עקב כאבים בגב וברגליים. שטיחים, עבודות אני מטפלת בכל זה.
ש. שטיחים וחלונות צריך לעשות 4 ימים בשבוע
ת. בטוח לא, אבל להזיז שולחן, לכלוך, אם מגיע אדם אליה הביתה, נקיון הבית, יש לה גם בן שהוא רווק, אני מרכזת את כל העבודות האלה תוך 3- 4 ימים."
בשים לב לנכויותיה הרפואיות של התובעת, שחלקן אינן תפקודיות במובהק וכן בשים לב לבעיה הרפואית ברגליים שאינה קשורה, הרי שהיקף העזרה הנטען על ידי הבת אינו כולו פועל יוצא ממגבלותיה בעקבות התאונה. התובעת זכאית לעזרה מוגברת בגין מגבלותיה לאחר התאונה, אך לא בהיקף הנטען אלא בהיקף הרבה יותר נמוך מכך.
76.על כן, אני פוסקת לתובעת בגין עזרה מוגברת שקיבלה בתקופת אי הכושר (תקופה של 30.5 חודשים) סך של 75,000 ₪. עבור יתר התקופה עד היום, תקופה של מעל 5 שנים, אני פוסקת פיצוי בסך של 15,000 ₪. הסכום הינו סכום סביר בשים לב למגבלות התובעת כיום.
77.לעתיד, ובשים לב למכלול בעיותיה של התובעת כמצויין לעיל, אני פוסקת על דרך האומדנא, פיצוי בסך של 40,000 ₪ כאשר הפיצוי מתייחס לתקופה שעד גיל 81, סוף תוחלת חיי התובעת.
סה"כ הפיצוי בגין עזרה מהזולת לעבר ולעתיד מסתכם בסך של 130,000 ₪.
78.הוצאות:
התובעת לא צירפה קבלות לגבי הוצאות שנגרמו. מדובר בנזק מיוחד שיש להוכיח בראיות של ממש. כמו כן, מדובר בתאונת עבודה וההוצאות הרפואיות מכוסות ע"י המל"ל. יחד עם זאת, בשים לב לטיפולים שעברה התובעת לאחר התאונה, סביר כי התובעת שילמה עבור הוצאות שונות במהלך תקופת הטיפולים. בגין הוצאות עודפות שלא מכוסות בסל הבריאות והמל"ל, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 5,000 ₪. אשר לעתיד, ובשים לב שלא צורפו מסמכים המעידים על המשך טיפול והוצאות כרוכות בכך, אין הצדקה לפיצוי.
79.סה"כ נזקי התובעת:
הפסד שכר בעבר 268,000 ₪
הפסד שכר בעתיד164,173 ₪
הפסד פנסיה51,860 ₪
נזק לא ממוני 68,000 ₪
עזרה מהזולת130,000 ₪
הוצאות5,000 ₪
סה"כ 687,033 ₪
נוסף לראשי הנזק הנ"ל תבעה התובעת כראש נזק נפרד את הפסד קיצבאות השאירים שלא שולמו לה בתקופת הנכויות הזמניות בענף נפגעי עבודה. אומר כבר עתה כי דרישה זו של התובעת נדחתה על ידי. דיון בדרישה זו של התובעת להלן ביחד עם הדיון בתביעת המל"ל.
מסכום הפיצוי יש לנכות תשלומי מל"ל בסך של 144,200 ₪. לקביעת גובה הניכוי ראה להלן הדיון בתביעת המל"ל.
סה"כ הפיצוי לו זכאית התובעת עומד על 542,833 ₪.
קיזוז בגין טענת "סולחה"
80.הנתבע טען כי לאחר התאונה נערכה "סולחה" ושולם לאחי התובעת סכום של 128,000 ₪. סכום של 28,000 ₪ שולם עבור הרכב ועוד סך 100,000 ₪ עבור נזקי הגוף שנגרמו לתובעת. הנתבע טוען כי יש לנכות מגובה הנזק את הסך של 100,000 ₪.
81התובעת כופרת בטענה ומכחישה בתוקף כי נערכה סולחה וכי הסכימה לסולחה כאמור. לטענתה, מלבד 19,000 ש"ח ששולמו לבנה עבור רכישת הרכב, לא שולם לה דבר.
82.אומר כבר עתה כי הטענה נדחית על ידי משלא הוכחה בשום אופן. אני מעדיפה את גירסת התובעת וקובעת כי הנתבע לא הוכיח את טענתו.
83.לציין כי בסוגיה זו של הקיזוז העידו לפני לצד התובעת והנתבע, גם אחי התובעת מטעמה וכן אבי הנתבע ודודו מטעמו.
84.הנתבע טען בתצהירו כי שולם באמצעות אחי התובעת סך של 128,000 ₪ כפיצוי עבור נזקי הרכוש וכן נזקי הגוף. הנתבע ציין בתצהירו כי הסכום שולם "באמצעות אחיה של התובעת בשם איברהים, כמה ימים לאחר התאונה, למיטב זכרוני בתוך 10 ימים מיום התאונה. הסכום שולם ע"י אבי (...) ובעת התשלום נכח גם דודי אח של אבא .."
85.לעומת זאת, הנתבע העיד בחקירה הנגדית כי בקניה של האוטו נכח ואילו בכסף היה הדוד שלו ואבא שלו. אשר ביחס למועד אותה פשרה, ובשונה מהאמור בתצהירו הוא העיד כי קיבלו את הכסף ממתנות החתונה של אחיו וכי הדבר היה חודש אחרי התאונה של אחיו. החתונה של אחי התובע יש לציין לפי תצהיר אבי התובע היתה ביום 4.11.11 . כך שמועד הפשרה לפי טענת הנתבע אינו מסתדר מבחינת התאריכים. שכן, זה מביא אותנו לתחילת דצמבר כאשר התאונה היתה ביום 17.10. בעדותו בבית המשפט הפשרה היתה בתחילת דצמבר, חודש לאחר החתונה של האח, בתצהיר זה היה 10 ימים לאחר התאונה כלומר לקראת סוף אוקטובר. לזאת יש להוסיף כי אבי הנתבע ודודו העידו כי הדבר היה חודש לאחר התאונה, דהיינו באמצע נובמבר.
86.כך גם ביחס לתשלום ששולם, אבי הנתבע לא ידע להסביר מה ערך הרכב וכיצד הוא נרכש. בעד שבתצהיר הוא ציין כי עבור הרכב שולם סך של 28,000 ₪, הוא העיד בחקירה הנגדית כי סוכם מהסך של 28,000 ₪ ינוכה 8,000 ₪ עבור תיקון שבוצע ברכב, בגיר. אלא שנושא התיקון שסוכם כי יוחזר כלל לא צויין בתצהיר.
87.זאת ועוד, אין עדות כלשהי בכתב לגבי קבלת אותם סכומים ועריכת אותה "סולחה". כמו כן, אין עדים נוספים לאותה "סולחה" מלבד אבי הנתבע ודודו.
חשוב מכל, בעלת העניין, היא התובעת, מכחישה בתוקף מעורבותה באותה פשרה. כמו כן, בתאריכים המצוינים על ידי הנתבע בתצהיר וכן אביו ודודו בתצהירם באותו מועד התובעת היתה מאושפזת. גם לא נטענה על ידי הנתבע או מי מטעמו כי התובעת ידעה, או שבדקו איתה אם היא מסכימה. כל שנטען הוא כי אחיה דיבר בשמה. גם התשלום , נטען כי זה שולם לאחיה ולא לתובעת.
88.אין הוכחה כלשהי לעריכת אותה סולחה ולתשלום התשלומים הנטענים לתובעת. גם מועד עריכת הסולחה לא ברור וישנן עדויות סותרות. כך גם לגבי התשלומים ששולמו כלל לא ברור כיצד חושבו ומה הבסיס.
89.התובעת ואחיה הודו רק בתשלום סך של 19,000 ₪ לבנה של התובעת, הבעלים של הרכב בו נהגה בעת התאונה, כאשר התשלום היה עבור רכישת הרכב על ידי משפחת הנתבע.
90.כפי שציינתי לעיל התובעת הכחישה באופן נרחץ את התשלום הנטען ובכל אופן היא לא הסכימה ולא ידעה על סולחה כאמור:
"ש. את יודעת שהיתה סולחה, השלמתם
ת. בין מי למי הסולחה?
ש. בין אבא של שריף ושריף, אבראהים אחיך
ת. לא, אף פעם לא היתה סולחה ואני לא מסכימה שתהיה סולחה. אם תהיה סולחה אני לא אסכים לסולחה הזאת
ש. שהבן שלך קיבל את הכסף, זה היה באיזה הקשר
ת. מחיר של הרכב, קנו את הרכב ושלמו לו את המחיר של הרכב"
ובהמשך הוסיפה:
"ת. הדברים האלה שקרים, אלה טענות סרק. אתה בעצמך אומר שהיו טענות, שמעתי את הטענה הזאת. זה בלתי אפשרי הדבר הזה, בתקופה הזאת הייתי כמעט בין חיים למוות. כל הדברים האלה שקרים ולא נכונים. תמורת כל כסף בעולם אחי לא ימכור אותי. הדברים האלה זה שקר, לא יתכן. הם קנו את הרכב ושילמו 19 אלף ₪ תמורת הרכב לבן שלי"
91.עדותה של התובעת היתה מהימנה בעיני ואני מקבלת את גירסתה כי לא הסכימה לפשרה הנטענת ולא שולם לה הסכום כנטען.
92.אחיה של התובעת העיד גם הוא לפניי. בתצהירו הוא הכחיש את התשלום בסך של 128,000 ₪ והודה רק בתשלום סך של 19,000 ₪ עבור רכב בנה של התובעת. בתצהירו הוא ציין כי אין בסיס לטענה שכן התשלום עבור נזקי הגוף משולמים על ידי חברת הביטוח.
93.בחקירתו הנגדית הוא חזר על גירסתו וציין כך:
ת. במזומן? יש להם קבלה, זה טענה שקרית, שקר וכזב, לא היה דבר כזה, לא שילמו ביטוח על הרכב ישלמו לי 128,000 ₪? אחד שיש לו 100,000 ₪ היה מבטח את הרכב שלו. משלמים 128,000 ₪ ולא מתעדים, לא כותבים, נראה לך הגיוני?
ש. כך היה לפחות לגבי הרכב
ת. רכב זה משהו אחר, המסמך של הרכב העברת בעלות
ש. אני שומע בתשובתך תמיהה, מה אנשים ישלמו כספים עבור נזק גוף בלי קבלה ובלי מסמך ובלי שום דבר
ת. לא זה מה ששמעת ממני. נשמע לך הגיוני מה שאתה שואל אותי ?
ש. אתה אומר ומודה בכך שאנשים שילמו 19,000 ש"ח
ת. אני מודה ששילמו 19,000 ₪ עבור רכב, אבל לא לי שילמו, שילמו לבעל הרכב
ש.התשלום היה באותה צורה במזומן, ללא מסמך בכתב, ללא תיעוד, ללא רישום, זאת הדרך, מה הפלא שאנשים שילמו יותר
ת. למה לא שילמו מליון שקל ?
ש. אני שאלתי אותך לגבי הדרך
ת. הדרך לא דרך, זה דרך לתת תשובות לתביעות שהם מקבלים. אתה שואל אותי למה אמרו ולמה שימו, עובדה שזו טענה. זו טענה שקרית, לא היה ולא נברא, בכלל לא קיבלתי כסף, אין לי סמכות ואין לי זכות, אחותי עדיין בבית חולים, מה אני נפסד?. באיזה זכות אני כיול לקחת מהם כסף? סוגרים עם בעל הענין, לא אני בעל העניין בקטע הזה, יש לה ילדים. "
94.אשר על כן, אני דוחה את טענת הקיזוז הנטענת שלא הוכחה על ידי הנתבע.
תביעת המל"ל ודרישת התובעת להפסד קצבת שאירים
95.התובעת קיבלה לפני התאונה קיבצת שאירים וזאת החל מיום מיום 1.7.2006. (ראו תעודת עובד ציבור של ענף קיצבת שאירים מיום 17.10.17.)
96.בתקופת הנכויות הזמניות גימלת הנכות מעבודה היתה יותר גבוהה. מאחר ולא ניתן לקבל שתי קיצבאות שולמה לתובעת הגימלה היותר גבוהה- גמלת הנכות הזמנית מעבודה. הדבר נכון ביחס לתקופה מיום 1.2.2012 ועד 30.4.2012.
97.לאחר תקופה זו נקבעה הנכות הצמיתה במל"ל נפגעי עבודה. התובעת בחרה לקבל את קיצבת השאירים שהיתה יותר גבוה. היא המשיכה לקבל קיצבת שאירים וגימלת הנכות מעבודה הופסקה. במקביל קיבלה מענק של היוון 36 תשלומים מענף נפגעי עבודה.
98.לפי תעודת עובד הציבור מענף קיבצת שאירים, בתקופה בה קיבלה התובעת גימלת נכות מעבודה, היא היתה זכאית לקיצבת שאירים בסך כולל של 57,425 ₪ . סכומים אלה כאמור לא שולמו לתובעת והיא תובעת אותם כעת.
99.המל"ל העמיד את תביעתו לגובה התשלומים מגימלת נכות בעבודה בניכוי קיבצת השאירים שלא שולמה לתובעת בתקופת הנכויות הזמניות.
100.הצדדים הסכימו כי תביעת המל"ל ומה שיקבע לגביה יחייב באופן שהסכום שיפסק למל"ל ינוכה מתביעת התובעת.
101.התובעת קיבלה בפועל מענף נכות בעבודה סכומים המגיעים לסך של 211,800 ₪ ברוטו (אפנה לתעודת עובד ציבור מענף נפגעי עבודה). הסכום כולל את הגימלאות בתקופת הנכויות הזמניות וכן את היוון 36 הגמלאות-המענק שקיבלה התובעת עקב כך שויתרה על גימלת הנכות מעבודה ובחרה להמשיך לקבל את קיצבת השאירים.
102.אלא שהמל"ל בפועל כבר ניכה מתביעתו את קיצבת השאירים מהסכום שתבע. בתביעת המל"ל בוצע למעשה כבר הניכוי מהניכוי ונגרע סכום קיצבת השאירים שהתובעת לא קיבלה בעקבות כך ששולמה לה גימלת נכות זמנית בעבודה.
103.תביעת המל"ל הועמדה על סך של כ- 139,000 ₪ לאחר ניכוי קיבצת השאירים (כ- 57,000 ₪ אותם תובעת כעת התובעת) .
104.כאמור, הצדדים הסכימו כי הפיצוי שיפסק למל"ל הוא הסכום שינוכה מתביעת התובעת. במילים אחרות, מתביעת התובעת כלל לא תנוכה קיצבת השאירים אשר לא שולמה לה בתקופת הנכויות הזמניות. ובמספרים: אף שהתובעת קיבלה מענף נפגעי עבודה סכום של כ- 211,000 ₪ ברוטו שהם 205,629 ₪ נטו ינוכה מתביעתה רק סך של כ- 139,000 ₪ (נכון למועד תביעת המל"ל). מדובר בסכום ששולם מענף נפגעי עבודה לאחר ניכוי קיבצת השאירים שלא שולמה לה בעקבות התאונה.
105גם קרנית הגישה חוות דעת של האקטואר שי ספיר, האחת לגובה תשלומים מנכות בעבודה והשניה לגבי גובה הקיצבאות מענף שאירים שלא שולמו לה. קרנית הגישה את שתי חוות הדעת על מנת לבצע ניכוי מהניכוי וביקשה לנכות את התשלומים מעבודה בניכוי קיבצת השאירים שלא שולמה.
106.תביעת התובעת לפיצוי בגין הפסד קיבצת השאירים משמעותה פיצוי כפל. שכן, יש בכך כדי להפר את האיזון בין הפסד ההכנסות מצד אחד, לבין הניכויים מצד שני כאשר המטרה שבבסיס הפיצויים היא להחזיר את המצב לקדמותו. לתובעת נפסקו הפסדי השכר בעבר ויוותרו כעת לזכותה (כאשר בוצע ניכוי מהניכוי) גם קיצבאות השאירים שהיתה זכאית לקבל.
107.ביחס לתביעת המל"ל למעשה אין מחלוקת בין הצדדים בסיכומיהם על הסכומים המגיעים למל"ל וההבדלים מקורם באופן השערוך של הסכום.
אני פוסקת למל"ל את הסך של 139,261 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה של המל"ל ועד היום. אפנה בהקשר זה לסעיף 3 לכתב התביעה של המל"ל שהוגש ביום 18.3.2018 ולחישובים שנערכו עד מועד הגשת התביעה.
הסכום לו זכאי המל"ל בשערוך להיום הוא 144,200 ש"ח.
זה גם הסכום שיש לנכות מתביעת התובעת.
לסיכום:
108.בתביעת התובעת 27424-08-15 :
א.אני מחייבת את קרנית לשלם לתובעת סך של 542,833 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% מגובה הפיצוי בתוספת מע"מ על השכ"ט.
ב.התביעה נגד מנורה נדחית. קרנית תשלום למנורה הוצאות משפט בסך כולל של 7,500 ₪.
ג.הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.
109.בתביעת המל"ל- 37825-03-18:
א.אני מחייבת את קרנית לשלם למל"ל סך של 144,200 ₪ . בנוסף תשלם קרנית למל"ל הוצאות משפט בסך כולל של 7,500 ₪.
ב.התביעה נגד מנורה נדחית. בשים לב להוצאות שנפסקו לה בתביעת התובעת, אין צו להוצאות ביחס לתביעה זו.
ג.הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.
110.הודעה לצד שלישי ביחס לשתי התביעות:
א.ההודעה לצד שלישי בשתי התביעות מתקבלת במלואה. על צד ג' לשפות את קרנית באופן מלא בכל סכום בו חוייבה לשלם לתובעת ולמל"ל לרבות ההוצאות שנפסקו.
ב.צד ג' ישלם לקרנית הוצאות ההודעה לצד שלישי בסך כולל של 7,500 ש"ח.
ג.התשלום יתבצע תוך 30 יום ממועד ביצוע התשלום על ידי קרנית לתובעת ולמל"ל.
ניתן היום, י"א אב תשע"ט, 12 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.
