תביעה ותביעה שכנגד תולדת אירוע אלים בין התובע לנתבע.
נגד הצדדים הוגשו שני כתבי-אישום הדדיים בעובדות דומות. בסופו של יום חזרה בה המאשימה מכתב-האישום שהוגש נגד התובע (ת.פ. 7-07-20 שלום רמלה) וההליך בוטל, ואילו כתב-האישום נגד הנתבע הועבר להסדר מותנה, שבמסגרתו הודה הנתבע בעובדות שתוארו בו.
בבית-המשפט העידו שלושה עדים בלבד: מן הצד האחד, התובע ובנו. מן הצד השני הנתבע.
לאחר ששמעתי את העדים, באתי למסקנה כי איש מן הצדדים לא מסר עדות מהימנה ואמינה המאפשרת לקבוע ממצאי עובדה בהתאם לה וכל צד נטה לתאר את מסכת העובדות בצורה מגזימה המייפה את חלקו באירוע.
איש מהצדדים לא טרח להביא לבית-המשפט את עדי הראייה האובייקטיבים אשר נכחו באירוע ויכולים היו לשפוך אור אודות השתלשלות האירועים.
ניכר היה כי התובע ביקש להעצים את האירוע. כך, למשל, הקפיד לטעון, כי הנתבע תקף אותו בשני אגרופים נפרדים בצדי פניו, בעוד שטענה שכזו לא מצאה ביטוי בהודעתו במשטרה, שם מסר: "הביא לי בוקס בצד שמאל, הפיל לי את השיניים" (עמוד 10 שורה 12). איני מקבל את הסברו, כי בעת שמסר את הודעתו במשטרה היה נסער, אלא שדווקא יש לאמץ באופן עקרוני את הדברים שמסר בהודעתו במשטרה, שנמסרה בו ביום.
עוד יש לומר, כי התקבל רושם שלפיו ביקש התובע להעצים את נזקיו בעוד שאלו לא הוכחו בראיות קבילות או בחוות דעת כנדרש בדין.
בנו של התובע לא האיר את מצב הדברים באור אחר. אף הוא, לא יכול היה לדוק פורתא ביחס למה שאירע באותו יום.
מעבר לכך, מאחר ומדובר בעדותו של בעל דין ובנו יש לנקוט בזהירות יתירה כאשר מבקשים לקבוע ממצאי עובדה בהתאם לאלו.
מנגד, גם הנתבע לא מסר עדות מהימנה ואמינה, המאפשרת לקבוע ממצאי עובדה בהתאם לה. התרשמתי, כי מדובר באדם המחזיק בעמדות "עקרוניות", "דווקניות" שאינו נרתע מלחצות את קווי האסור, אך בשם עמדות אלו.
אף הנתבע, לא מסר עדות העולה בקנה אחד עם הודעתו במשטרה. למעשה, לא מסר גרסה עובדתית כלל ולא שיתף פעולה כיאה למי שטוען כי הותקף.
במהלך העדות לא שלל הנתבע את האפשרות כי היכה את התובע במכת אגרוף, אף מסר כי עשה כן נוכח תקיפתו של התובע אשר אחז בגרונו.
מכל מקום, לאחר ששקלתי את העדויות באתי אל המסקנה, כי יש לקבוע את התרחיש העובדתי בדיוק כמתואר בעובדות כתב-האישום שאותן אישר הנתבע בחתימתו.
וזו תמצית ההתרחשות המתוארת בעובדות כתב האישום:
התובע ובנו הגיעו אל המקום ברכבם לצורך ביצוע תיקון לאדם אחר.
הנתבע הגיע עם רכבו וראה שהתובע החנה את רכבו במקום שלטענתו משמש לחניית רכבו.
עקב כך, החליט הנתבע לחסום עם רכבו את רכב התובע.
משביקש התובע לצאת עם רכבו מן החניה, הנתבע לא אפשר לו זאת, לא נעתר לבקשה להזיז את רכבו, ועמד על כך שתוזמן למקום משטרה, אשר תעניק לתובע דוח תעבורה.
הרוחות התלהטו, מאן דהוא הפריח קללה לאוויר, ואז מתאר כתב האישום, כדלקמן מסעיף 6 והלאה: "ע' נעמד בין התובע לנתבע על מנת להפריד, אך השניים התקרבו האחד לשני והחלו תוקפים האחד את השני בבעיטות ואגרופים, עד אשר נפלו לרצפה. כתוצאה ממעשיהם המתוארים לעיל, נגרמו לתובע חבלות של ממש בדמות שריטות מדממות במרפק וכן נשבר הגשר בפיו, ולנתבע נגרמו שריטות מדממות על האף ובברך".
לפיכך, ייחס כתב-האישום עבירה של תגרה, שהיא תקיפה הדדית ולא עבירה של תקיפה חד-צדדית.
במצב דברים זה עולה השאלה, האם מי מהצדדים ראוי לפיצוי בגין נזק גוף שאירע לו, כמתואר בעובדות.
יצוין, כי איש מהצדדים לא התחמש בתעודה רפואית או בחוות דעת כדין, הקושרת בין האירוע לחבלות ולא מסר אומדנה של הטיפול הרפואי ועלותו (תקנה 93 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי).
עוד יצוין, כי איש מן הצדדים לא הוכיח את יתרת נזקיו, כגון אובדן שכר לעבר, הוצאות רפואיות וכיו"ב, בראיות או בעדויות של ממש, מעבר לטענות בעלמא.
עוד יש לציין, כי אין למי מהצדדים כל טענה בדבר נכות רפואית תולדת האירוע.
לאחר שבחנתי את מידת אשמתם של הצדדים, באתי אל המסקנה, כי האירוע האלים נולד עקב התנהגותם הפסולה של שניהם, אך בעיקר זו של הנתבע, אשר אילו היה נוהג כאדם מן היישוב ונעתר לבקשת התובע לפנות את רכבו, לא היו מתגלגלים השניים אל תוך האירוע האלים. הנתבע החליט לגלות עקשנות מיוחדת, וכך הגיעו השניים למצב דברים האלים המתואר.
לצד זאת, אין קשר סיבתי בין ההתנהגות הפסולה הראשונית של מי מהצדדים לקרות התוצאות הגופניות המתוארות והיא נבחנת החל מתחילתו של האירוע האלים עצמו.
כעולה מן העובדות, לשני הצדדים נגרמו נזקים גופניים, אך כתב-האישום אינו נוקב בעובדה המלמדת כי צד זה או אחר הוא זה שנקט תחילה באלימות.
משמעות הדבר, שלא ניתן לאתר קשר סיבתי הכרחי בין ההתנהגות האלימה של אחד מן הצדדים לתוצאת הנזק הגופני ההדדית.
אני מקבל את הטענה, כי במצב דברים זה, כאשר מדובר באלימות הדדית, חל סעיף 65 לפקודת הנזיקין, הקובע כי "נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים שהנתבע היה חייב לשלם...".
שקלתי את כלל הנסיבות שתוארו לעיל, ובאתי למסקנה, כי במצב הדברים הראייתי כפי שהוכח בפניי, יש לדחות את התביעה ואת התביעה שכנגד.
כל צד יישא בהוצאותיו.
זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי מרכז לוד בתוך 60 ימים.
התיק סגור.
ניתן היום, כ"ט שבט תשפ"ג, 20 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.
