פלוני נ' מדינת ישראל

לפניי תביעה לפיצויים בעילה של רשלנות רפואית שהוגשה נגד מדינת ישראל בעקבות טיפול שקיבל התובע במרכז הרפואי המשולב ע"ש חיים שיבא.

התובע נפגע בקרסול רגלו השמאלית ביום 2.1.2015. הוא קיבל עזרה ראשונה בחדר המיון של המרכז הרפואי מאיר ובהמשך קיבל טיפול בבית החולים בילינסון.

ביום 8.1.2015 פנה התובע לחדר מיון במרכז הרפואי ע"ש חיים שיבא בשל כאבים חזקים ברגל שמאל. ביום 10.1.2015 הוא פנה שוב בתלונות על כאבים. ביום 13.1.2015 נבדק התובע במרפאה האורתופדית של בית החולים ובעקבות הבדיקה הוא זומן למחלקה לאורתופדיה לטיפול ניתוחי.

ביום 18.1.2015 בוצע לתובע ניתוח בהרדמה כללית לשחזור של עצם השוקית וקיבוע פנימי של השבר. המנתחים היו ד"ר נחשון שזר וד"ר מנחם שי.

לטענת התובע, במהלך הניתוח ביצעו המנתחים חתך ניתוחי מיותר, שאינו לפי הפרוצדורה הניתוחית המקובלת, מבלי לתעד בדו"ח הניתוח את ביצוע החתך ומבלי שנקטו באמצעי זהירות כלשהם על מנת למנוע פגיעה בעצב הפרוניאלי השטחי (SPN). תוך כדי ביצוע החתך המיותר חתכו את העצב.

בתחילת ההליך הכחישה הנתבעת שהחתך בוצע במהלך הניתוח הראשון וטענה כי החתך נעשה בניתוח השני והשלישי, כשניסו לתקן את העצב. פרופ' נורמן, אשר נתן חוות דעת מטעם הנתבעת, כתב בחוות דעתו הראשונה שמבירור שהוא ערך עלה שהחתך לא נעשה בניתוח הראשון והוסיף כי בסוג המסמר שהוכנס אין צורך לפתוח פתח נוסף.

בהמשך, ולאחר שהופנתה תשומת לבה של הנתבעת לתמונות שצילם התובע שבהן נראה החתך לאחר הניתוח הראשון, הודתה הנתבעת שהחתך נעשה במהלך ניתוח זה. המנתח, ד"ר שזר, העיד שהחתך נעשה מאחר שלא ניתן היה להגיע להחזרה טובה של השבר באופן סגור (סעיף 5 לתצהיר).

ברשומות הרפואיות נרשם שהניתוח היה ניתוח סגור. לא תועד החתך ולא תועד הקושי להגיע להחזרה טובה של השבר באופן סגור. ד"ר שזר העיד שאם לא הייתה מוצגת לו התמונה של הצלקת, הוא לא היה זוכר שעשו חתך נוסף, שכן הפרט חסר בדו"ח הניתוח (עמ' 59 לפרוטוקול).

לאחר שמיעת הראיות ולאחר שנשמעו סיכומי הצדדים, קיבלה הנתבעת את המלצת בית המשפט והודתה כי הייתה התרשלות בכך שבניתוח בוצע חתך אורכי (לטרלי) מיותר באזור השבר. הנתבעת עומדת על כך שאין קשר סיבתי בין ביצוע החתך לבין הנזק העצבי שנגרם לתובע.

מטעם התובע העידו התובע עצמו ואשתו. התובע הגיש חוות דעת בשאלת האחריות והנזק שערך ד"ר קובי לידור, מומחה לכירורגיה אורתופדית, וחוות דעת של ד"ר משה בירגר, מומחה בתחום הפסיכיאטריה.

מטעם הנתבעת העיד ד"ר נחשון שזר שביצע את הניתוח. הנתבעת הגישה את חוות הדעת של פרופ' דורון נורמן, מומחה לכירורגיה אורתופדית, בשאלת האחריות והנזק בתחום האורתופדיה, ואת חוות הדעת של ד"ר נעה קרת בתחום הפסיכיאטריה.

לאור הפערים שבין חוות הדעת של מומחי הצדדים בתחום הפסיכיאטריה, מונה ד"ר אלי קריצ'מן מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה.

לבקשת הנתבעת נחקר ד"ר קריצ'מן על חוות דעתו.

הקשר הסיבתי

התובע טוען, כאמור, כי העצב נחתך תוך כדי ביצוע החתך המיותר. לטענת הנתבעת, הפגיעה בעצב אירעה באזור בורג הנעילה, וללא קשר לחתך.

אקדים ואציין כי התובע עמד בנטל והוכיח שהפגיעה בעצב הפרוניאלי השטחי (SPN) נגרמה באזור שבו בוצע החתך המיותר. זו הייתה גרסתו של ד"ר לידור בשתי חוות הדעת שהוא נתן, שאותה אני מקבלת. חוות הדעת הראשונה שערך פרופ' נורמן ותשובותיו של המומחה בחקירה הנגדית תומכות במסקנה זו, כפי שיפורט להלן.

לפי חוות הדעת הראשונה של ד"ר לידור, העצב נחתך בניתוח הראשון, כפי שנצפה בניתוח השני בתאריך 25.5.2015 שבו בוצעה תפירה שלו (עמ' 7 לחוות הדעת).

פרופ' נורמן נתן שתי חוות דעת מטעם הנתבעת, אשר אינן מתיישבות זו עם זו בכל הנוגע לאזור שבו נפגע העצב. את חוות הדעת הראשונה הוא כתב על בסיס ההנחה שהחתך בוצע בניתוחים המאוחרים. את חוות הדעת השנייה הוא כתב לאחר שהתברר שהחתך בוצע בניתוח הראשון. בחוות הדעת הראשונה ייחס פרופ' נורמן את הפגיעה העצבית לחתך הלטרלי ושלל שהיא נגרמה באזור בורג הנעילה. בחוות הדעת השנייה הוא קובע כי הפגיעה נגרמה באזור בורג הנעילה.

לפי חוות הדעת הראשונה שכתב פרופ' נורמן:

"בניתוח הראשון, מוחדר מסמר תוך לשדי, מהקצה המרוחק של הפיבולה, כאשר מבוצעת נעילה על ידי ברגים, בחלקו הדיסטלי. אשר לא פגעה בעצב. בסוג המסמר שהוכנס אין בורג נעילה בקצה המרוחק של המסמר ומשום כך, אין צורך לפתוח פתח נוסף, כפי שמתאר ד"ר לידור" (עמ' 7 לחוות הדעת הראשונה).

בחוות הדעת השנייה, בניגוד לאמור בחוות הדעת הראשונה, קובע פרופ' נורמן כי גם אם נצא מתוך הנחה שהפגיעה בעצב נגרמה כתוצאה מהניתוח, הרי שהעצב לא נחתך באזור החתך הלטרלי אלא באזור הכנסת ברגי הנעילה, בחלקו הדיסטלי של המסמר (עמ' 12 לחוות הדעת השנייה).

בחוות הדעת הראשונה, כאשר הניח פרופ' נורמן שהחתך הלטרלי נעשה בניתוחים המאוחרים יותר, הוא כתב כי הפגיעה בעצב ה- SPN מיוחדת בעיקר למצבים שבהם בניתוח נעשה חתך לטרלי מעל עצם הפיבולה (עמ' 8 לחוות הדעת).

לפי חוות הדעת:

"בשנת 2003 בעיתון כף הרגל והקרסול, מציין David Redfern (3) כי השכיחות לפציעה סימפטומתית של העצב SPN, הינה 15%, כאשר מתוכם 21% לאחר ניתוחים, ו- 9% לאחר טיפול בגבס. לאור שיעור גבוה זה של פגיעות בעצב ה- SPN, ניתן לומר כי מדובר בפגיעה מוכרת בספרות, והיא אינה בגדר רשלנות. הפגיעה מיוחדת בעיקר למצבים בהם בניתוח נעשה חתך לטרלי מעל עצם הפיבולה (מה שלא נעשה במקרה של (במקור מופיע שם התובע, ע.כ.)'" (עמ' 8 לחוות הדעת).

בחוות הדעת השנייה שניתנה לאחר שהתברר שהחתך נעשה בניתוח הראשון, השמיט פרופ' נורמן את הקטע שצוטט לעיל, וקבע, כאמור, כי "גם אם נצא מתוך הנחה שהפגיעה בעצב נגרמה כתוצאה מהניתוח, הרי שהעצב לא נחתך באזור החתך הלטארלי אלא באזור הכנסת ברגי הנעילה, בחלק הדיסטלי של המסמר".

פרופ' נורמן נחקר על שתי חוות הדעת, ולא הצליח לתת הסבר המניח את הדעת לשינוי שחל במסקנה שלו לגבי האזור שבו נפגע העצב (עמ' 159-158 לפרוטוקול). הקביעה של פרופ' נורמן בחוות הדעת הראשונה תומכת, כאמור, בכך שהפגיעה בעצב נגרמה מהחתך הלטרלי, כפי שקבע ד"ר לידור, ולא באזור בורג הנעילה.

את הטענה שהפגיעה אירעה באזור בורג הנעילה מבסס פרופ' נורמן על כך שבביקור במרפאה ביום 2.4.2015 ביצעו בדיקה קלינית ונמצא טינל בצלקת באזור הכנסת הבורג. ממצא זה מלמד, לדבריו, שזה אזור הפגיעה בהולכה העצבית (עמ' 12 לחוות הדעת).

"טינל" זו הרגשה של זרם שמרגיש הנבדק כאשר נותנים מכה עדינה על העצב (פרופ' נורמן בעמ' 195 לפרוטוקול; ד"ר לידור בעמ' 89 לפרוטוקול).

ממצאי הבדיקה מיום 2.4.2015, שבה נמצא הטינל, עמדו לפני פרופ' נורמן בעת שערך את חוות הדעת הראשונה, ולמרות זאת הוא כתב באותה חוות דעת כי הפגיעה בעצב לא ארעה באזור הברגים. פרופ' נורמן לא נתן לכך הסבר המניח את הדעת (עמ' 171-170 לפרוטוקול).

בחקירה החוזרת השיב פרופ' נורמן כי בדיקת הטינל היא לא בדיקה ספציפית כדי לדעת את מיקום הפגיעה. המקום שבו נוקשים הוא כנראה המקום הרגיש ביותר, ולכן מניחים שהנוירומה נמצאת שם. מעדותו עלה שניתן היה לדעת באיזה אזור נפגע העצב אם המנתח שפתח את הרגל וראה את הנוירומה היה מציין זאת ברשומות הרפואיות (עמ' 195 לפרוטוקול). המנתח לא ציין את מקום הפגיעה בעצב.

בחוות הדעת השנייה כתב פרופ' נורמן שהסיבוך של פגיעה עצבית באזור הברגים הוא סיבוך מוכר (עמ' 12 לחוות הדעת השנייה). קביעה זו לא מופיעה בחוות הדעת הראשונה. בחקירה הנגדית הוא השיב שכאשר הוא כתב את חוות הדעת הראשונה הוא לא חשב על האפשרות שהפגיעה נגרמה מהברגים (עמ' 171 לפרוטוקול). הוא נחשף לספרות שמתארת פגיעה כזו רק לאחר שהוא נתן את חוות הדעת (עמ' 200 לפרוטוקול). בהמשך העיד שנדיר שהפגיעה נגרמת מהבורג (עמ' 200 לפרוטוקול).

לשאלת בית המשפט האם הוא סבור באופן חד משמעי שהפגיעה נגרמה מהבורג השיב פרופ' נורמן "שיש אופציה כזאת" (עמ' 158 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט האם האופציה שהפגיעה של העצב היא במקום שבו נעשה החתך הלטרלי השיב פרופ' נורמן שזו אופציה אפשרית, אך פחות סבירה. בהמשך השתמע מדבריו ששתי האפשרויות סבירות באותה מידה (עמ' 172 ש' 29-18 לפרוטוקול). בסוף החקירה ניתן היה להבין, כאמור, שנדיר שהפגיעה נגרמת מבורג הנעילה. פרופ' נורמן עצמו נחשף לספרות שמתארת פגיעה באזור הברגים רק לאחר שנתן את חוות הדעת הראשונה.

ד"ר לידור התייחס לגרסת פרופ' נורמן בחוות דעתו השנייה וכתב כי: "הן בבדיקתו של (התובע, ע.כ.) על ידי והן בבדיקתו על ידי ד"ר דורון נורמן, נמצא שהפגיעה ב- SPN הינה בצלקת הנוספת ("החתך הלטראלי") ולא באזור הכנסת בורג הנעילה הדיסטלי, שהוחדר לאזור שבו ה- SPN אינו עובר" (עמ' 2 לחוות הדעת השנייה).

בחקירה הנגדית הוא השיב: "אני הראיתי בדיוק בתמונות איך מהלך העצב שרואים אותו אני הראיתי שהפגיעה היא בדיוק שם והצלקת המיותרת שאנחנו קוראים לה היא חלק בלתי נפרד מאותה צלקת שנראית היום על רגלו של התובע ולכן אין ספק שהחתך של העצב שהוא נחתך היה בגובה החתך המיותר ולא בגובה בורגי הנעילה" (עמ' 138 לפרוטוקול).

לפי ד"ר לידור לא די בממצא של הטינל שתועד ביום 2.4.2015 כדי לקבוע את מקום הפגיעה (עמ' 129 לפרוטוקול). מדובר בממצא לא חשוב (עמ' 120 לפרוטוקול).

עדותו של פרופ' נורמן על כך שבדיקת הטינל איננה בדיקה ייעודית לקביעת מיקום הפגיעה תומכת בעדותו של ד"ר לידור. המנתח אשר טיפל בעצב הפגוע לא ציין בדו"ח הניתוח את מקום הפגיעה והדבר גגרם לנזק ראייתי ופועל לחובת הנתבעת. לו היה המנתח מציין בדו"ח הניתוח האם העצב נחתך, או שרק התפתחה נוירומה, הייתה נחסכת גם מחלוקת זו בין הצדדים.

אני קובעת, אפוא, שהתובע עמד בנטל והוכיח שקיים קשר סיבתי בין החתך המיותר לבין הפגיעה העצבית.

גובה הנזק

התובע יליד 26.1.1986, היה בן 29 במועד הניתוח הראשון (18.1.2015), והוא בן 37 כיום.

הנכויות הרפואיות

ד"ר לידור העריך את הנכות המשוקללת בגין הפגיעה בעצב, המלווה בתסמונת כאב כרוני בשיעור של 20%, ו- 10% בגין צלקת כואבת ומכערת.

לשאלה האם אין חפיפה בין הכאבים אשר בגינם הוא נתן נכות לבין הכאבים כתוצאה מהצלקת לא נתן ד"ר לידור תשובה חד משמעית, אך השיב שיכולה להיות חפיפה (עמ' 141 לפרוטוקול).

פרופ' נורמן הסכים שלתובע נכות בשיעור של 20% עקב תסמונת כאב של עצב ה – SPN (עמ' 6 לחוות הדעת הראשונה).

אני קובעת, אפוא, כי לתובע נכות בשיעור 20% בגין תסמונת כאב של עצב ה- SPN.

ד"ר משה בירגר, אשר נתן חוות דעת מטעם התובע בתחום הנפשי, קבע לתובע נכות בשיעור של 60%. לפי חוות דעתו, בתקופה שבה שהה התובע באשפוז יום נכותו הייתה בשיעור של 70%. בתקופות שבהן היה באשפוז מלא נכותו הייתה בשיעור של 100%.

ד"ר בירגר ייחס את מלוא הנכות לאירועים נושא התביעה.

ד"ר נעה קרת, אשר נתנה חוות דעת מטעם הנתבעת, העריכה את נכותו הנפשית של התובע בשיעור של 30%. לפי חוות דעתה מבין הגורמים האפשריים להתפתחות הפסיכוזה ניתן לחשוב על שימוש בתכשירים נרקוטיים במינונים גבוהים, תורשה, דיכאון פסיכוטי (תגובתי למצבו הגופני), וסימולציה, וייתכן משילוב של כמה מהגורמים. לדעתה, בהינתן העבר המתואר של התובע, סביר שהמצב הפסיכוטי היה מתפרץ גם ללא הניתוח שעבר.

ד"ר אלי קריצ'מן מונה, כאמור, מומחה מטעם בית המשפט. לבקשתו נערכו לתובע מבחנים פסיכולוגיים.

בחוות דעת מיום 17.4.2022 קבע ד"ר קריצ'מן כי התובע סובל ממחלה דיכאונית עם נטייה פרנואידית ותסמונת של כאב כרוני. את נכותו העריך בשיעור של 40% לצמיתות. 10% הוא הפחית בגין מצב קודם ו- 30% זקף לחובת הפציעה ברגל והשלכותיה.

על פי בקשת הנתבעת נחקר ד"ר קריצ'מן על חוות דעתו.

בחקירה הנגדית השיב ד"ר קריצ'מן שניתן להגדיר את התובע כבעל גולגולת דקה אך יש לזכור שהוא תפקד בצורה די טובה בשנים שקדמו לאירועים (עמ' 204 לפרוטוקול). לשאלה האם קיימת סבירות שבמהלך החיים התובע היה מגיע לאותו מצב גם אלמלא האירועים נושא התיק, השיב ד"ר קריצ'מן שאי אפשר לדעת זאת (עמ' 205 לפרוטוקול). יש אנשים שעוברים את החיים בלי אירועי דחק משמעותיים (עמ' 206 לפרוטוקול).

אני מקבלת את חוות דעתו של ד"ר קריצ'מן, וקובעת כי לתובע נכות בשיעור של 30% כתוצאה מהאירועים נושא התביעה ו- 10% בגין מצב קודם. כפי שכתב ד"ר קריצ'מן, לתובע היו בעיות התנהגות בבית הספר ובצבא, אך למרות זאת הוא סיים שירות סדיר מלא בצה"ל ועבד עד לפציעה במשך 7 שנים בצורה מסודרת. הוא גם החל לימודי קרימינולוגיה במכללת ברל.

אני דוחה את טענת הנתבעת כי בשקלול הנכויות מהאירועים יש לקחת בחשבון את נכותו הקודמת של התובע, ולהתחיל את חישוב הנכות מ- 90% נכות, חישוב המביא לנכות משוקללת בשיעור של 39%.

הנכות המשוקללת של התובע היא, אפוא, בשיעור של 44% (30% נכות בתחום הפסיכיאטריה+ 20% בתחום האורתופדיה).

הפגיעה בכושר ההשתכרות

לטענת התובע, הוא איבד לחלוטין את כושר ההשתכרות שלו ולא יוכל לחזור ולהשתלב בשוק העבודה. רוב היום הוא סגור בבית, בחוסר מעש, שקוע בחרדות קשות. מרגיש נרדף (סעיף 43.3 לתצהיר). את הפסדי ההשתכרות מבקש התובע לחשב על בסיס נכות תפקודית בשיעור של 100%.

לטענת הנתבעת, העובדה שהתובע הפסיק לעבוד לא מלמדת על כך שהוא לא מסוגל לעבוד; התובע מקבל פנסיה וקצבת נכות אשר עולות על המשכורת שקיבל עובר לאירועים נושא התביעה ואין לו מוטיבציה לחזור לעבוד; התובע מגזים בתיאור נזקיו ובקביעת הנכות התפקודית יש לשקלל את מצבו עובר לתאונה ואת הסיכון שהיה מגיע למצבו הנפשי גם אלמלא האירועים נושא התיק.

מחוות דעתו של ד"ר קריצ'מן עולה כי ביום 8.1.2017 אושפז התובע במחלקת יום למשך חודש ימים. באוקטובר 2017 אושפז התובע אשפוז מלא במחלקה פתוחה. בדצמבר 2018 הוא אושפז שוב אשפוז מלא. לאחר האשפוז המשיך מעקב במרפאה עד יוני 2019. בשנתיים-שלוש האחרונות התובע לא נמצא בטיפול נפשי ומעקב פסיכיאטרי מסודר ונוטל לדבריו באופן קבוע תרופה אנטי פסיכוטית, תרופה אנטי דיכאונית וכדורי הרגעה.

הפיצוי בגין הפסד השתכרות מאפריל 2016 ועד תחילת ספטמבר 2019 (שלושה חודשים אחרי סיום המעקב במרפאה) יחושב לפי הפסד בשיעור של 100%.

מחוות דעתו של ד"ר קריצ'מן עולה כי במבחנים הפסיכולוגים שנערכו לתובע עלה אלמנט של הגזמה. גם ד"ר קריצ'מן התרשם מהגזמה (עמ' 7 לחוות הדעת). לאור זאת לא מצאתי לסטות משיעור הנכות הרפואית בעת קביעת הפסד ההשתכרות החל מיום 1.9.2016 למרות שהתובע לא חזר לעבוד עד היום.

מיום 1.9.2019 יחושב, אפוא, הפסד ההשתכרות (לעבר ולעתיד) על בסיס נכות משוקללת בשיעור של 44%.

כושר ההשתכרות

לפני התאונה עבד התובע בעיריית כפר סבא בביצוע שליחויות מטעם ראש העיר (סעיף 62 לתצהיר). בשנת 2013 הוא נרשם ללימוד קרימינולוגיה במכללה האקדמית בית ברל (סעיף 41 לתצהיר). הוא למד במקביל לעבודתו, תכנן לסיים לימודי קרימינולוגיה ולהתקדם בעירייה (סעיף 67 לתצהיר).

השכר המצטבר בשנת 2014 כפי שהוא מופיע בתלוש חודש דצמבר 2014 הוא 85,529 ₪ (נספח לא לתצהיר התובע). השכר החודשי הממוצע היה 7,127 ₪. השכר החודשי בצירוף הפרשי הצמדה להיום מגיע ל- 7,735 ₪.

לטענת התובע, לאחר השלמת לימודי הקרימינולוגיה וצבירת ותק נוסף היה שכרו עולה ומגיע כעבור כמה שנים ל- 12,000 ₪ ובהמשך ל- 15,000 ₪. לטענת הנתבעת שכרו של התובע עובר לאירועים משקף את כושר ההשתכרות שלו.

התובע נפגע כשהיה בן 29. הוא עבד בשליחויות, אך היה במהלך לימודי קרימינולוגיה. נראה, אפוא, כי התובע טרם השלים את כתיבת סיפור חייו בשלב שבו נפגע.

את הפסד ההשתכרות עד היום אחשב על בסיס השכר שקיבל התובע בפועל. הפסד ההשתכרות לעתיד יחושב על בסיס השכר הממוצע במשק העומד היום על סך של 12,162 ₪.

הפסד ההשתכרות

לאחר הניתוח ניסה התובע להשתלב מחדש בעבודה. הוא התאמץ להצליח (סעיף 63 לתצהיר התובע), אך לאחר כשנה וחצי, כשהכאבים החמירו, הוא נאלץ להשלים עם העובדה שלא יוכל להמשיך (סעיף 64 לתצהיר).

מינואר 2015 עד מרץ 2016 שולם לתובע שכר בסיס, לרוב עבור ניצול ימי חופשה ומחלה (סעיף 65 לתצהיר). בחודש ספטמבר 2016 הוא פוטר סופית מהעבודה (סעיפים 66-65 לתצהיר התובע). את הפיצוי בגין הפסד השתכרות חישב התובע החל מחודש אפריל 2016 ועד היום.

הפיצוי בגין הפסד השתכרות מאפריל 2016 ועד תחילת ספטמבר 2019 (41 חודשים) לפי הפסד בשיעור של 100% ושכרו של התובע עובר לתאונה, כשהוא צמוד להיום (7,735 ₪) מגיע ל- 317,135 ₪.

הפיצוי בגין הפסד השתכרות מיום 1.9.2019 עד היום (43 חודשים) על בסיס נכות משוקללת בשיעור של 44% ושכרו של התובע עובר לאירועים יעמוד על סך 146,346 ₪.

סה"כ ההפסד לעבר 464,000 ₪ (במעוגל). הסכומים נכונים ליום פסק הדין.

הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד על בסיס השכר הממוצע במשק ונכות משוקללת בשיעור 44% (מקדם היוון: 237.1893) – 1,270,000 ₪ (במעוגל).

הפסד פנסיה (12.5% X 1,734,000 ₪) – 216,750 ₪.

עזרה

התובע הצהיר שכל המשימות והמטלות של הבית נופלות על אשתו (סעיף 53 לתצהיר). אשתו לוקחת אותו לטיפולים (סעיף 54 לתצהיר). מנסה לעודד אותו (סעיף 55 לתצהיר). לאחרונה נולדו להם תאומים. התובע ואשתו מגדלים גם את שני הילדים של אשתו מהנישואים הקודמים (סעיף 56 לתצהיר). הוא חזר והצהיר שהוא לא יכול במצבו לתרום בגידול הילדים (סעיף 58 לתצהיר) ויש לו תלות מוחלטת באשתו (סעיף 57 לתצהיר). אשתו הצהירה דברים דומים.

התובע לא מעסיק עזרה בשכר. הוא הצהיר שאין לו אפשרות כלכלית להעסיק עוזרת (סעיף 70 לתצהיר).

בגין עזרת בת הזוג בעבר, כולל עזרה מוגברת בתקופת האשפוזים והניתוחים, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 100,000 ₪.

בגין עזרה לעתיד אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 320,000 ₪ (במעוגל).

הפיצוי לעתיד מבוסס על עזרה בהיקף של 5 שעות שבועיות לתוחלת חיי התובע (גיל 82) (מקדם היוון: 296.1290).

הוצאות רפואיות

התובע הציג קבלות שמהן עולה כי ההוצאה החודשית בגין השתתפות עצמית ברכישת תרופות עומדת על 391 ₪ (סעיף 72 לתצהיר התובע).

בגין הוצאות רפואיות בעבר אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 16,000 ₪.

בגין הוצאות בעתיד (מקדם היוון: 296.129) אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 115,000 ₪ (במעוגל).

לתובע אושר שימוש בקנאביס רפואי. החל מחודש יוני 2017 ועד היום הוא שילם 470 ₪ לחודש. לאחרונה הוא משלם 1,500 ₪ (סעיף 73 לתצהיר; עמ' 13 לפרוטוקול).

המומחים לא התייחסו בחוות הדעת לצורך של התובע בקנאביס. לטענת הנתבעת בהיעדר קביעה של מומחי התובע שהוא זקוק לקנאביס רפואי, אין מקום לפסוק פיצוי בגין הוצאה זו.

בהתחשב בכך שהתובע קיבל אישור מהרופאים המטפלים להשתמש בקנאביס ומשתמש בו בפועל, ובהיעדר חוות דעת רפואית התומכת בצורך בשימוש בקנאביס ובהיקף השימוש בעתיד, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 25,370 ₪ בהתאם לקבלות שהציג, וסכום נוסף בסך של 100,000 ₪ לעתיד.

אני דוחה את דרישת התובע לפיצוי בגין הוצאות עודפות של מים וחשמל שנגרמות מכך שהתובע לא יוצא מביתו.

ניידות

התובע הצהיר שהוא סובל מכאבים ממקור עצבי אשר מאפשרים הליכה מועטה (סעיף 74 לתצהיר). אשת התובע השיבה בחקירה הנגדית שכאשר התובע נוסע לבד, הוא נוסע עם מונית או עם הרכב (עמ' 49 לפרוטוקול). התובע העיד שנדיר שהוא נוהג ברכב (עמ' 39 ו- 51 לפרוטוקול). כאשר הוא נשאל לגבי נסיעות במוניות השיב התובע שבחודש האחרון הוא לא נסע במוניות (עמ' 41 לפרוטוקול). חודש לפני כן הוא נסע פעם אחת לקופת חולים (עמ' 41 לפרוטוקול). התובע לא ידע לתת הסברים ביחס לקבלות שצירף (עמ' 42 לפרוטוקול). הוא העיד שנדיר שהוא נוהג (עמ' 39 לפרוטוקול).

בגין הוצאות ניידות מוגברות, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 50,000 ₪.

כאב וסבל

בהתחשב בגובה הנכות שנקבעה לתובע, אופי הנכות, האשפוזים והטיפולים שקיבל אני פוסקת פיצוי בסך של 350,000 ₪ בגין כאב וסבל. הסכום נכון ליום פסק הדין.

ניכויים

התובע מקבל קצבת נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי.

הנתבעת הגישה חוות דעת אקטוארית לגבי גובה התשלומים שהוא קיבל בעבר ויקבל בעתיד.

מאחר שמומחה בית המשפט ייחס חלק מהנכות הנפשית לעברו של התובע, הסכימו הצדדים שיש לבצע ניכוי יחסי בהתאם להלכת פרלה עמר (רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003)). כן הוסכם שהסכום שיש לנכות מהפיצוי עומד על 730,631 ₪.

סיכום הפיצוי

הפיצוי המגיע לתובע הוא, אפוא, כמפורט להלן:

• הפסד השתכרות בעבר 464,000 ₪

• הפסד השתכרות לעתיד1,270,000 ₪

• הפסד פנסיה216,750 ₪

• עזרת צד ג בעבר100,000 ₪

• עזרת צד ג לעתיד320,000 ₪

• הוצאות בעבר41,370 ₪

• הוצאות לעתיד215,000 ₪

• ניידות50,000 ₪

• כאב וסבל350,000  ₪

  סה"כ:3,027,120 ₪

  בניכוי תשלומי המל"ל 730,631 ₪ 

  סה"כ הפיצוי 2,296,489 ₪

  ובמעוגל: 2,296,500 ₪.

   

  סיום

הנתבעת תשלם לתובע את הסכום שנפסק בתוספת שכר טרחת עו"ד בסך 537,381 ₪.

כמו כן תחזיר הנתבעת לתובע את הוצאות המשפט שבהן נשא, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה.

את הסכומים תשלם הנתבעת לתובע תוך 30 ימים.

ניתן היום, כ' אדר תשפ"ג, 13 מרץ 2023, בהיעדר הצדדים.