פלונית נ' מגה קמעונאות בע"מ ואח'

פסק דין

1. בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת X.X.1968, בעקבות תאונת עבודה שאירעה לה לטענתה ביום 2.2.2016 במסגרת עבודתה כקופאית ראשית בסניף הסופרמרקט של נתבעת מס' 1 (להלן: הנתבעת) בXXX בחיפה. לטענת התובעת, בדרכה אל משרדי הסופרמרקט, ליד מקררי החלב, החליקה על הרצפה עקב רטיבות ונחבלה בפלג גופה השמאלי, ובעיקר בכתף.

2. במועד התאונה היתה התובעת כבת 47, כיום הינה כבת 54 ומחצה.

3. מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר אבי שזר, העריך את נכותה בעקבות התאונה בשיעור 20%, לפי תקנה 41(4)(ב)-(ג) לתוספת לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: תקנות המל"ל).

4. התביעה הוגשה נגד הנתבעת ונגד מבטחתה בביטוח חבות מעבידים במועדים הרלוונטים לתאונה, נתבעת מס' 3. התביעה הוגשה גם נגד נתבעת מס' 2, אולם משהתברר כי זו רכשה את הנתבעת לאחר התאונה, התביעה נגדה נמחקה.

5. הנתבעת הגישה הודעה לצד ג' נגד חברת הנקיון שהיתה אחראית למתן שירותי הנקיון בסניף הסופרמרקט (להלן: חברת הנקיון) ונגד מבטחתה במועדים הרלוונטים לתאונה.

6. סמוך לפני שמיעת ההוכחות הודיעו הנתבעות וצדדי ג' כי הגיעו להסדר לפיו יישאו בחלקים שווים בכל פיצוי שייפסק לתובעת, כך שבית המשפט יהא פטור מלהידרש למחלוקת ביניהן.

7. הצדדים חלוקים בשאלת נסיבות התאונה, בשאלת האחריות לה, בשאלת השלכתה התפקודית של הפגיעה ובשאלת גובה הנזק.

8. התובעת תמכה את תביעתה בעדותה שלה וכן בעדותה של חברתה לעבודה, גב' נ' ד' (להלן: נ'). כן הסתמכה על עדות בעלה מ' ובתה אלמונית. כל אלו הגישו תצהירי עדות ראשית. בנוסף ביקשה להסתמך על תיעוד רפואי, על תלושי שכר ועל מסמכי המל"ל.

9. מטעם הנתבעות הוגשה תצהירה של מנהלת הסניף במועד התאונה, גב' מ' ש' (להלן: מ'). כן ביקשו הנתבעות להסתמך על ההסכם עם חברת הנקיון, על תיעוד רפואי, על מסמכי המל"ל ועל חוות דעת אקטוארית.

10. מטעם הצדדים השלישיים הוגש תצהירו של מנכ"ל חברת הנקיון מר יעקב מורד, אולם נוכח ההסכמות בין הנתבעות ובין הצדדים השלישיים הוא לא התייצב לדיון ותצהירו הוצא מן התיק.

11. התקיימה ישיבת הוכחות בה העידו ונחקרו התובעת, עדיה והעדה מטעם הנתבעות. בסיומה סיכמו באי-כח הצדדים את טענותיהם בעל-פה.

    נסיבות התאונה

12. בכתב התביעה טענה התובעת, כי החליקה במחלקת החלב בסניף הסופרמרקט; לא צויינה סיבת ההחלקה ולא אוזכר מפגע; עם זאת, במסגרת פרטי הרשלנות שיוחסו לנתבעות בכתב התביעה נטען, בין השאר, כי הנתבעות לא וידאו כי אין מפגעים בסניף, לא פעלו להסרתם, לא הזהירו את עובדיהן מפניהם ולא דאגו לתחזוקה נאותה של המקום.

13. בתצהיר עדותה הראשית, לעומת זאת, ציינה התובעת את סיבת החלקתה, והיא "מפגע שהיה על רצפת המחלקה (מים ו/או חלב)". לטענתה, רצפת הסניף במקום הנפילה היתה במצב תחזוקה גרוע, האזור היה מלא במים ו/או חלב, שהיה קשה להבחין בהם, ומנגד לא היו במקום שלטי אזהרה.

14. בעדותה בבית המשפט חזרה התובעת על גרסתה לפיה נפלה עקב רטיבות על הרצפה ליד מקררי החלב. היא אישרה כי אינה יודעת האם היה זה חלב או מים והסבירה, כי ברגע התאונה היתה ללא משקפיה ועל כן לא הבחינה במהות הנוזל (עמ' 27, ש' 1 ואילך, עמ' 28, ש' 3). היא אישרה, כי לא ראתה את הנוזל על הרצפה טרם הנפילה, אולם העידה, כי לאחר הנפילה חשה רטיבות במקום בו נפלה (עמ' 27, ש' 3 ואילך), ומכך הסיקה כי היה מדובר בכמות רבה של נוזל, וכפי שנכתב בתצהירה - המקום היה "מוצף" (עמ' 28, ש' 10 ואילך).

15. עדותה של התובעת נמסרה באופן שוטף וקולח, התרשמתי כי היא משקפת את השתלשלות העניינים כפי שאירעה בפועל ואני מוצאת אותה כמהימנה.

16. לא מצאתי ליתן משקל כלשהו לכך שהתובעת לא ציינה בתצהירה כי חשה רטיבות לאחר הנפילה; אין מדובר בגרסה שונה או אחרת, אלא לכל היותר בחוסר פירוט של נסיבות התאונה, ואשר אין בו כדי לסתור את הגרסה המלאה, להפריכה או לפגוע במהימנותה.

17. בנוסף לא מצאתי כי גרסתה של התובעת נפגמה בשל כך שלא ידעה לומר האם במקום היו מים או חלב. בשעת מצוקה, נתונה תחת כאבים עזים, וכן בהלה מעצם הנפילה, סבורתני כי אין לצפות מהתובעת כי תבחן מהי מהותו המדוייקת של הנוזל עליו החליקה, קל וחומר כאשר, לפי עדותה, לא הרכיבה באותו המועד את משקפי הראיה שלה. בנסיבות אלו, די בכך כי העידה כי המקום היה רטוב וכי חשה רטיבות מיד עם הנפילה.

18. חיזוק לגרסתה של התובעת נמצא גם בתיעוד הרפואי המיידי שלאחר התאונה, במרכז הרפואי לין, לשם הובאה לאחר התאונה, בו נכתב: "היום בעבודתה החליקה ונחבלה...". אכן, אין בו ציון של סיבת ההחלקה (ושוב - אין בכך כדי להיות לה לרועץ, שכן אין מדובר בגרסה שונה לאירוע התאונה, אלא בחוסר פירוט של נסיבות התאונה, מקום שהתובעת לא נדרשה למעשה למסור פרטים על אופן אירוע התאונה), אולם יש בו כדי לאשש את גרסתה לפיה החליקה במסגרת עבודתה.

19. גרסתה של התובעת נתמכה גם בעדותה של חברתה לעבודה נ'. בתצהירה מסרה נ', העובדת בסניף כקופאית מזה 13 שנה, כי ביום התאונה שמעה לפתע את צעקותיה של התובעת, יצאה לכיוונה וראתה אותה שרועה על הרצפה במחלקת החלב ליד משרדי הנהלת הסניף. היא הצהירה, כי ראתה שרצפת המחלקה מלאה מים או חלב, בהם קשה היה להבחין, וכי לא היו במקום שלטי אזהרה.

20. העדה נ' חזרה על האמור בתצהירה גם בעדותה בבית המשפט. היא סיפרה שעמדה בכניסה למשרדי ההנהלה כאשר המנהלת מ' קראה במערכת הכריזה לתובעת להגיע למשרדה; לפתע שמעה צעקה, יצאה וראתה את התובעת שרועה על הרצפה ליד מקרר החלב, כשעל הרצפה רטיבות של מים או חלב, בשטח של כשני אריחים (עמ' 4, ש' 17 ואילך).

21. העדה מסרה, כי לא התעכבה לבחון מה בדיוק היה הנוזל שעל הרצפה, האם מים, חלב או שוקו: "באותה שנייה שאתה רואה שהיא ברצפה והיא נפלה אתה לא מסתכל מה זה, חלב או מים, אתה בהלם, אני הייתי בשוק, פשוט ככה פחדתי, היא בכתה וכאילו היא ברצפה אז לא הסתכלתי, פשוט ראיתי, אמרתי לה, פלונית, זה כאילו החלקת, כנראה החלקת, זה מה שאמרתי לה." (עמ' 7, ש' 16 ואילך).

22. עדותה של העדה נ' היתה יציבה ועקבית ולא נסתרה. לא הובאה ולו ראשית ראיה כלשהי לכך שמסרה גרסה שאיננה נכונה רק על מנת לסייע לתובעת; אוסיף כי השתיים אכן עבדו יחדיו מספר שנים, אולם רק עד לחודש אוקטובר 2019, בו סיימה התובעת את עבודתה אצל הנתבעת. התרשמתי כי אירוע הנפילה נחרת בזכרונה של העדה וכי עדותה משקפת את נסיבות התאונה כפי שאירעו בפועל.

23. מאידך, לא התרשמתי לחיוב מעדותה של מנהלת הסניף דאז, הגב' מ'. בתצהיר עדותה הראשית מסרה מ', כי היא זוכרת את האירוע בו נפגעה התובעת: היא ראתה אותה צועדת לכיוון משרדה, ולפתע מתיישבת. היא ציינה כי אינה יודעת לומר האם החליקה, אולם היא לא ראתה נפילה, אלא מעין התכופפות, כשהתובעת הושיטה את ידיה אל הרצפה. היא ציינה כי ניגשה אליה וסייעה לה לקום, אך לא יכלה לומר האם היתה במקום רטיבות אם לאו, שכן לא הסתכלה, אלא היתה עסוקה בסיוע לתובעת.

24. לעומת זאת, בבית המשפט טענה מ' שכלל אינה זוכרת את התאונה (עמ' 42, ש' 8). גם לאחר ששבה ועיינה בתצהירה מסרה כי "אוקיי מה שאני כתבתי אז, אבל אני לא זוכרת מה היה בוודאות." (עמ' 44, ש' 11). גם בתשובה לשאלות מכוונות של בית המשפט, הכיצד הינה מוסרת עדות שונה ממה שמסרה בתצהירה, השיבה כי אינה זוכרת את התאונה; כן השיבה כי אינה זוכרת את נסיבות עריכת תצהירה, הגם שזה נערך רק כשנה טרם עדותה, האם נשלח אליה תצהיר מוכן עליו נתבקשה לחתום או האם מסרה את המידע בעל-פה למאן דהו (עמ' 44, ש' 17 ואילך).

25. אין איפוא בידי לקבוע מימצאים עובדתיים כלשהם מעדותה של מ'; מכל מקום, לא היה בעדותה כדי לסתור או לשלול את גרסתה של התובעת.

26. לכך אוסיף, כי הגם שבסניף היו מצלמות, כך לפי עדותה של מ' (עמ' 35, ש' 21 ואילך), לא הוצג סרטון המתעד את הנפילה. גם דו"ח האירוע, אותו מילאה מ' לפי עדותה (עמ' 36, ש' 13 ואילך), לא הוצג. הימנעות זו של הנתבעות מלהציג ראיות רלוונטיות תיזקף לחובתן (לעניין הימנעות בעל דין מהבאת ראיה רלוונטית, הנוגעת ללב המחלוקת בין הצדדים, והחזקה כי ראיה זו אינה תומכת בגרסת בעל הדין ואף יש בה כדי להזיק לו, ראו ע"א 548/78 נועה שרון נ' יוסף לוי, פ"ד לה(11), 736, 760 [1980]; רע"א 12/15 עזבון המנוח אליה פרג' ז"ל נ' אסף אלעזר [1.3.2015]).

27. לאור כל אלו - גרסתה העקבית של התובעת והאמון שנתתי בעדותה בבית המשפט; החיזוק לגרסתה בעדותה של נ', שאף היא היתה מהימנה בעיניי; העובדה שהגרסה הבסיסית של התובעת בדבר החלקה ונפילה במקום עבודתה מופיעה בתיעוד הרפואי המיידי שלאחר התאונה; העובדה שעדויות אלו לא נסתרו והגרסה לא קרסה בחקירה הנגדית; חזרתה מעל דוכן העדים של עדת הנתבעות מן האמור בתצהירה לעניין אירוע התאונה; והימנעותן של הנתבעות מלהציג ראיות רלוונטיות - אני מקבלת את גרסתה של התובעת לאירוע התאונה וקובעת כי זו אירעה בעת שהתובעת החליקה על נוזל שהיה על רצפת הסניף בסמוך למקררי החלב.

    האחריות

28. לטענת הנתבעות, אין הן נושאות באחריות כלשהי לאירוע התאונה, שכן החלקה הינו סיכון טבעי וסביר. מאידך טענו, כי נקטו אמצעים למניעת הסיכון, קרי, העסיקו בסניף חברה למתן שירותי נקיון. אין בידי לקבל טענה זו.

29. בפסק הדין בע"א 4486/11 פלוני נ' שירותי בריאות כללית, פ"ד סו(2) 682 [15.7.2013]) הציע כב' השופט יצחק עמית מודל חדש לניתוח עוולת הרשלנות, ולפיו רק התנהגות עוולתית מקימה אחריות בנזיקין. על פי מודל זה, בחינת קיומה של צפיות קודמת לבחינת קיומה של חובת הזהירות. מודל זה יפה במיוחד למקרים שהם ב"ליבת דיני הנזיקין", לגביהם התפתחה בפסיקת בתי המשפט חזקה של חובת זהירות, כגון חובתו של מעביד כלפי עובד, של רופא כלפי חולה או של נותן שירות כלפי לקוחו. על פי מודל זה, לצורך הערכת ההתנהגות שביסוד ההתרשלות, יש להבחין בין סיכון צפוי לסיכון שאינו צפוי, ובין סיכון סביר לסיכון שאינו סביר. אכן, על כל סיכון ניתן לומר שהוא צפוי במידה כזו או אחרת, אך קיימים סיכונים נדירים שאדם סביר אינו אמור לצפותם; הרף, איפוא, הוא רף של צפיות סבירה. את הצפיות יש לבחון במועד ההתנהגות עצמה, מראש ולא בדיעבד, שהרי הנזק טרם התממש. התנהגות מסויימת תאופיין כעוולתית, כאשר היא יוצרת סיכון צפוי ובלתי סביר. הנזק נשוא התביעה אמור להיות התממשות של אותו סיכון צפוי ובלתי סביר. במילים אחרות, הסיכונים בגינם מאופיינת התנהגות כהתנהגות עוולתית, קרי, כהתרשלות, הם אלו הנובעים מהתנהגות שיצרה סיכונים בלתי סבירים ואשר האדם הסביר יכול לצפותם באופן סביר (פסקאות 19 - 22 לפסק הדין).

30. אם ניישם מודל זה בענייננו, הרי שיש לבחון האם החלקה במקום העבודה הינה סיכון טבעי וסביר. התשובה לכך שלילית. מקום עבודה אמור להיות בטוח ונקי ממכשולים. לא הרי אדמה בוצית באתר חפירה (כבמקרה הידוע של ע"א 371/90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345 [1993]) או שמן על רצפת מטבח (כבמקרה הידוע של ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פ"ד לח(1) 72 [1984]) כהרי רצפת סניף סופרמרקט, אשר אמורה להיות נקיה, יבשה ופנויה ממכשולים וממפגעים. מים או חלב על רצפת סופרמרקט אינם סיכון טבעי וסביר, גם לא בסמוך למקררי החלב.

31. מאידך, מדובר בסיכון צפוי; הנתבעת, הן כמעבידה שעליה לדאוג לסביבת עבודה בטוחה ונקייה ממפגעים עבור עובדיה, והן כמחזיקת המקום והאחראית לנקיונו, הן עבור עובדיה והן עבור באי המקום, היתה צריכה לצפות כי היוותרות מים או חלב על רצפת הסניף תיצור סיכון בלתי סביר, סיכון של החלקה ונפילה ארצה.

32. אילו צעדים נקטה הנתבעת על מנת למנוע היווצרות סיכון בלתי סביר זה? ראש וראשון, בתצהירה של מ' לא צויינו נהלי העבודה של חברת הנקיון. לא צויינו מועדי ביצוע הנקיון, האם היו מועדי נקיון יומִיים קבועים, באלו שעות, באיזו תכיפות וכדומה. תצהירה של מ' בעניין זה הסתכם בכך ש - "באופן עקרוני עובד הנקיון ידע מה עליו לעשות ודאג לטפל בנושא הנקיון באופן שוטף וכן לאתר מקומות שבהם נדרש נקיון באותו הרגע." כן ציינה, כי "כמובן שכאשר קונה התריע על לכלוך במקום כלשהו, דאגנו להפנות את עובד הנקיון למקום." מ' אף לא זכרה מה היו שעות הפעילות של הסניף והאם עבודות הנקיון בו בוצעו באמצעות מכונת שטיפה (עמ' 41, ש' 30 ואילך).

33. אוסיף, כי חברת הנקיון ויתרה על תצהירו ועל עדותו של מנהלה. עובד הנקיון שעבד בסניף במועדים הרלוונטים לתאונה אף הוא לא הובא לעדות. אבהיר, כי העובדה שהנתבעת וחברת הנקיון הגיעו להסכמה בדבר החזית ביניהן, אין משמעותה כי חברת הנקיון פטורה מלהביא ראיות בדבר נהלי הנקיון שהונהגו בסניף במועד אירוע התאונה. הימנעותה מלהביא עדויות רלוונטיות בעניין זה תיזקף, איפוא, הן לחובת הנתבעת והן לחובת חברת הנקיון.

34. מכל מקום, מהתשתית הראייתית שהובאה עולה, כי שיטת העבודה שהונהגה בסניף על ידי הנתבעת היתה שיטה של תגובה לקריאה בדיעבד, ואף זאת - על פי דיווח של לקוח, להבדיל מדיווח של עובד, קרי, הסתמכות על איתור אקראי של מפגע. לא ננקטה שיטה מניעתית, צופת פני העתיד: לא הונהג נוהל של סיור יזום ועצמאי במועדים קצובים של מי מעובדי הסניף או מנהליו, לא כל שכן של עובד הנקיון עצמו, על מנת לאתר ולטפל מיידית במפגעים הנוצרים באופן נקודתי, בסניף בכלל, קל וחומר במקומות מוּעדים לשפיכת מוצרים או נזילת מים, כגון סביבת מקררי החלב.

35. זאת ועוד, מעדותה של מ' עלה, כי לא היה תהליך של הפקת לקחים לאחר התאונה בה נפגעה התובעת; לדעתה של מ' הלקח הוא - "לדעתי אם בן-אדם נפל על החלב, זה פשוט צריך לנקות" (עמ' 40, ש' 24 ואילך). פשיטא; וכל מילה נוספת מיותרת.

36. לכך יש להוסיף, כי מעדויותיהן של התובעת, נ' ומ' עלה, כי במקום שהה בכל רגע נתון עובד נקיון אחד בלבד, כך על פי קביעתה של הנתבעת עצמה. כן התברר, כי עובד הנקיון לא הועסק אך ורק בעבודות נקיון, אלא בעבודות נוספות, כגון סידור סחורה או עבודה במאפיה (עדות התובעת, עמ' 25, ש' 18 ואילך).

37. דומה כי נהלי נקיון אלו, של עובד אחד בכל הסניף, אשר אינו עוסק בנקיון בלבד, אלא גם בעבודות נוספות, ואשר מגיב לקריאה לאחר איתור מפגע, ללא נוהג של בחינה ובקרה יזומות שוטפות, אין בהם כדי לענות על הנדרש במקום כסניף סופרמרקט, הכולל סחורות ומוצרים העלולים להתפזר ולהישפך, ולהוות בכך סיכון של נפילה והחלקה כלפי העובדים והלקוחות במקום; אבהיר, כי מדובר בעניין שהינו בגדר השכל הישר ונסיון החיים, ואינו טעון חוות דעת מומחה, כטענת ב"כ הנתבעות בסיכומיו.

38. יש לקבוע, אם כן, כי הנתבעת וחברת הנקיון נושאות באחריות לאירוע התאונה. בהתאם להסכמתן המוקדמת, הן יישאו באחריות זו בחלקים שווים.

    אשם תורם

39. מצאתי לנכון לייחס לתובעת אשם עצמי תורם. התובעת הכירה היטב את המקום. היא העידה, כי עברה ליד מקררי החלב עשרות פעמים ביום (עמ' 24, ש' 10 ואילך). העובדה שמקררי החלב הם מקומות מועדים לנזילת מוצרים ומים היתה ידועה לה. לכך יש להוסיף את חובתו הכללית של כל אדם לשים לבו לאן הוא הולך ולהיזהר בדרכו. בשקילת כל אלו, לעומת שיעור אחריותן של הנתבעת ושל חברת הנקיון, מצאתי לנכון לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 25%.

    הפגיעה והנכות

    התחום האורתופדי

40. כתוצאה מהתאונה נחבלה התובעת בפלג גופה השמאלי. עיקר הפגיעה היה בכתפה. מאז התאונה סבלה מכאבים והגבלה בתנועות כתפה השמאלית. בירור שכלל בדיקות US ו - MRI העלה כי התובעת סובלת מ"כתף קפואה". ביום 12.8.2016 עברה בכתף ניתוח ארתרוסקופיה, שכלל מניפולציה ודקומפרסיה סוב-אקרומיאלית. בהמשך עברה טיפולי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. משך כל התקופה האמורה קבעו רופאיה המטפלים של התובעת (לרבות המרפאה התעסוקתית), כי איננה מסוגלת לעבוד.

41. ד"ר נחום רוזנברג, מומחה רפואי מטעמה, קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 25% לפי תקנה 41(4)(ג) לתקנות המל"ל, בשל הפרעה משמעותית בתנועות הכתף. ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לה בתחילה נכות של 20% לפי תקנה 35(1)(ג) לתקנות המל"ל בשל מצב לאחר חבלה בכתף עם הגבלת תנועות, ובצירוף ת' 15 בשליש - נכות כוללת של 27%; בהמשך ובמסגרת הליכי החמרת מצב הוגדלה נכותה במל"ל ל - 25% החל מיום 14.10.2021, ובצירוף תקנה 15 - נכות כוללת של 34%.

42. ד"ר שי פריימן, מומחה הנתבעות, הסכים כי לתובעת נכות של 20% לפי תקנה 35(1)(ג) הנ"ל בגין הגבלת התנועות בכתף, אלא שהוא קבע כי אין מדובר בנכות חבלתית: חלקה, כך קבע, נובעת מהקרנה מצווארה של התובעת, בעיה ממנה היא סובלת עוד משנת 2006; חלקה בשל "תסמונת צביטה" בכתף, שהינה, לשיטתו, תסמונת ניוונית; וחלקה בגין מחלת הפיברומיאלגיה בה אובחנה התובעת בשנת 2019.

43. ד"ר אבי שזר, מומחה בית המשפט, קבע לתובעת, כאמור, נכות של 20% לפי תקנה 41(4)(ב)-(ג) לתקנות המל"ל. ד"ר שזר ציין, כי למעשה אין מימצא אובייקטיבי בכתפה של התובעת, אין קרע בשרוול המסובב או פגיעה אחרת בכתף, מה גם שבניתוח הארתרוסקופיה שעברה התובעת בחודש אוגוסט 2016 שוחררה הכתף והושגה תנועה מלאה שלה; אלא שלאחר זמן מה חזרה שוב לסבול מהגבלה בתנועות הכתף. המומחה קבע, כי הגבלה זו, שהינה מצב כרוני של "כתף קפואה", היא סיבוך של הניתוח האמור, אשר גרם לכאבים ולנוקשות של הכתף; לפיכך, קבע, יש לייחס מצב זה לתאונה. עוד ציין ד"ר שזר, כי אכן התובעת התלוננה בעבר על כאבי כתף הנובעים מהצוואר, אולם כאבים כאלו אינם מלווים בהגבלת תנועה, ואכן, לא אובחנו אצל התובעת הגבלות תנועה בכתף כתוצאה מהכאבים הקורנים מהצוואר; זאת לעומת כאבי כתף הנובעים מפגיעה בכתף, הגורמים גם להגבלת תנועה, כפי שאובחן אצל התובעת. בנוסף קבע ד"ר שזר בחוות דעתו, כי התובעת אינה סובלת מתסמונת CRPS [זאת הגם שאובחנה כסובלת מתסמונת זו על ידי מומחית הכאב ד"ר בלן - ט.מ.]. כן שלל כי המגבלה והכאבים בכתף נובעים כולם, או חלקם, ממחלת הפיברומיאלגיה בה אובחנה התובעת בשנת 2019.

44. בסיכום חוות דעתו כתב ד"ר שזר, כי לא מצא תיעוד לבעיה אחרת בכתף אשר יכולה להסביר את ההגבלה בתנועות הכתף, למעט פגיעתה של התובעת בתאונה והניתוח שעברה בעקבותיה; לאור רצף התלונות מאז התאונה, קבע המומחה קשר סיבתי ברור בין הפציעה ובין הנכות שנותרה.

45. איש מהצדדים לא ביקש לזמן את ד"ר שזר לחקירה על חוות דעתו, זאת הגם שבתחשיבן חלקו הנתבעות על מסקנותיו והודיעו כי יעמדו על זימונו לחקירה. מכל מקום, סבורתני כי קביעתו של ד"ר שזר מעוגנת היטב בתיעוד הרפואי ובמימצאי הבדיקה הקלינית, כשלמעשה אין מחלוקת משמעותית בין מומחי הצדדים באשר לשיעור הנכות (להבדיל משאלת הקשר הסיבתי). לאור כל אלו, ומשלא מצאתי סיבה שלא לאמץ את חוות דעתו של ד"ר שזר, בהיותו "זרועו הארוכה" של בית המשפט, אני קובעת כי נכותה הרפואית של התובעת הינה בשיעור 20%, כקביעתו.

    התחום הנפשי

46. לטענת התובעת, מחודש ינואר 2018 החלה לסבול מבעיות נפשיות כגון חרדה ודכאון. לטענתה, היא סובלת מתנודות במצב הרוח, בכי, הפרעות שינה, חוסר עניין בחיים וירידה בתיאבון. עקב זאת החלה בטיפול פסיכיאטרי ותרופתי.

47. בתה של התובעת, אלמונית, העידה כי לתובעת בעיות נפשיות, מצבי רוח ירודים ובכי, ולדבריה - "זה לא היא" (עמ' 21, ש' 10 ואילך). גם בעלה של התובעת, מ', העיד כי התובעת סובלת מחרדות ומדכאון, הבאים לידי ביטוי בצעקות, חוסר תיאבון, הסתגרות ופגיעה גם בזוגיות ובאינטימיות (עמ' 13, ש' 8 ואילך).

48. התובעת מייחסת מצב נפשי זה לתאונה ולהשלכותיה; אלא שהיא לא תמכה טענה זו בחוות דעת של מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי. אוסיף, כי מההפנייה מיום 22.1.2018 מרופאת המשפחה לטיפול פסיכיאטרי עולה, כי לתובעת עבר בתחום זה, כי טופלה בעבר על ידי פסיכיאטר פרטי, אך הפסיקה את המעקב ואת הטיפול. לו היה מדובר בטיפול שנערך לאחר התאונה ובעקבותיה, חזקה על התובעת כי התיעוד היה מוצג; המסקנה המתבקשת היא, כי מדובר במצב נפשי שהיה קיים עוד טרם התאונה, ואשר בשלב מסויים גם טופל.

49. זאת ועוד, גם בפני הועדות הרפואיות של המל"ל לא התלוננה התובעת על בעיות נפשיות כתוצאה מהתאונה, בין במסגרת ענף נפגעי עבודה (מוצגים 47, 51 ו - 52 למוצגי התובעת) ובין במסגרת ענף נכות כללית (מוצג 53 למוצגי התובעת); היא לא התלוננה על בעיות אלו גם לא במסגרת החמרת המצב במל"ל (מוצג 54 למוצגי התובעת). בהתאם, לא נבדקה על ידי פסיכיאטר מטעם המל"ל ולא נקבעה לה נכות בתחום זה במסגרת זו.

50. אעיר, כי אין ממש בטענת התובעת בסעיפים 66 ו - 69.5 לתצהירה, עליה חזר בא כוחה בסיכומיו, לפיה מומחה בית המשפט קבע כי פיתחה דכאון וחרדה כתוצאה ממצבה הרפואי; ד"ר שזר כתב: "קיים תיעוד להגבלה ולטיפולים, כולל גם הידרדרות במצב הנפשי בעקבות הפציעה." יש להבחין בין ציטוט של תיעוד רפואי ובין קביעה פוזיטיבית של קשר סיבתי, מה שאין בחוות דעתו של ד"ר שזר, קל וחומר כאשר אין העניין מצוי בתחום מומחיותו.

51. מכל האמור לעיל, ובהעדר חוות דעת מומחה מטעמה לעניין זה, אני דוחה את טענת התובעת לפיה בעיותיה הנפשיות קשורות לתאונה או להשלכותיה.

    בעיות רפואיות נוספות

52. מהתיעוד הרפואי עולה, כי בחודש נובמבר 2018 החלו להופיע אצל התובעת כאבים גם בזרוע ימין, בגב וברגליים (מוצג 37 למוצגי התובעת). במקביל התלוננה על קוצר נשימה ודפיקות לב מהירות ועברה בדיקת הולטר (מוצגים 39-38 למוצגיה). בחודש ינואר 2019 אובחנה כלוקה בפיברומיאלגיה.

53. החל מחודש יוני 2018 טופלה התובעת במרפאת הכאב (מוצג 29 למוצגי התובעת) ועל ידי מומחית הכאב ד"ר בלן (מוצג 36 למוצגיה), וזאת בשל תסמונת הצביטה בכתף, בלטי דיסק בעמוד השדרה הצווארי, תסמונת CRPS ודכאון, ובהמשך גם בשל פיברומיאלגיה (מוצג 43 למוצגיה).

54. מהתיעוד הרפואי עולה, כי הכאבים וההגבלה בתנועות כתפה השמאלית של התובעת, הנובעים מהתאונה, הינם בעיה אחת בלבד מתוך מספר רב של בעיות רפואיות מהן סובלת התובעת ללא קשר לתאונה, ואשר יש בהן כדי להשפיע באופן משמעותי על תפקודה. כאמור לעיל ביחס לתחום הפסיכיאטרי, אין בידי לקבל את טענת התובעת לפיה גם הבעיות הרפואיות הנוספות מהן היא סובלת הן תולדה של התאונה או של השלכותיה הרפואיות, משטענה זו לא נתמכה בחוות דעת רפואית בתחום הרלוונטי כנדרש.

55. מאידך, יש לקחת בחשבון את בעיותיה הרפואיות הנוספות של התובעת בעת שקילת מידת תפקודיותה של הפגיעה בכתפה, ועל כך להלן.

     

    שיעור הנזק

    בסיס השכר

56. עובר לתאונה השתכרה התובעת שכר חדשי ממוצע של 6,374 ₪ - כך על פי השכר המצטבר בשנת 2015, שעמד על 76,483 ₪ [בהערת אגב אציין, כי שיעור שכר זה גבוה משכרה הממוצע על פי השכר הרבע שנתי לחישוב גמלאות המל"ל, שנקבע על סך של 16,724 ₪, קרי, 5,575 ₪ לחודש, זאת כפי הנראה משום שהשכר המצטבר של שנת 2015 כלל גם תוספות חד פעמיות כגון דמי הבראה, חופשה וכדומה, אותן יש לקחת בחשבון בקביעת בסיס השכר].

    הפסדי השכר והגריעה מכושר ההשתכרות

57. מיד לאחר התאונה שהתה התובעת ב - 11 ימי אי כושר, ושבה לעבודתה הקודמת עד לאמצע חודש יוני 2016. מאז ועד לחודש פברואר 2017 לא עבדה. בחדשים מרס עד אוקטובר 2017 שבה לעבוד במשרה חלקית. זאת עשתה, כך העידו היא ובעלה, בלחץ בני משפחתה, שעודדו אותה לצאת מהבית ולשוב לעבודתה (התובעת בעמ' 30, ש' 36 ואילך; בעלה בעמ' 15, ש' 19 ואילך). בכל התקופה האמורה הושלם שכרה לשיעור שכר של כ - 5,500 ₪ בממוצע לחודש על חשבון ימי מחלה. החל מחודש נובמבר 2017, כאשר ניצלה התובעת את כל ימי המחלה שעמדו לזכותה, אין היא מקבלת שכר. כך טענה התובעת בתצהירה והדבר עוגן גם בתלושי השכר שצירפה (עד לחודש אפריל 2018, כולל). כן הציגה אישור של המל"ל לפיו החל מ - 1.12.2017 אין היא רשומה כמשתכרת שכר כלשהו (מוצג 87 למוצגיה).

58. התובעת טענה בתצהירה, כי ביום 6.10.2019 פוטרה מעבודתה. לטענתה, לתצהירה צורפו הודעה מוקדמת ומכתב פיטורים. המסמכים שצורפו אינם קריאים, אלא שחורים לחלוטין; במעמד ישיבת ההוכחות לא היה בידי התובעת להציג את המסמכים המקוריים, או למצער - צילום קריא שלהם (עמ' 29). אין איפוא בידי ליתן משקל כלשהי לטענה; זאת ועוד, בעדותה מסרה התובעת, כי מעסיקיה כלל לא רצו שהיא תעזוב ולא ביקשו לפטרה; היא זו שטענה שאין ביכולתה להמשיך לעבוד כקופאית (עמ' 31, ש' 34 ואילך), כיוון שהתקשתה לשבת בקופה ולהעביר מוצרים עם זרוע שמאלית כואבת ומוגבלת (עמ' 30, ש' 27).

59. לאור התשתית הראייתית שהוצגה, יחושבו הפסדי השכר של התובעת כדלקמן:

60. בשנת 2016: שכרה השנתי המצטבר בשנת 2016 עמד על 66,021 ₪; מדובר בהפרש של 10,462 ₪ ביחס לשכרה המצטבר בשנת 2015. יש לייחס הפרש זה לתאונה, נוכח התיעוד הרפואי והעובדה שהתובעת לא עבדה בהיקף מלא וקיבלה חלק משכרה על חשבון ימי מחלה. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, מסתכם בסך של 12,394 ₪.

61. בשנת 2017: שכרה השנתי המצטבר בשנה זו עמד על 61,548 ₪; מדובר בהפרש של 14,935 ₪ ביחס לשכרה המצטבר בשנת 2015. גם הפרש זה יש לייחס לתאונה, מאותם הנימוקים דלעיל. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, מסתכם בסך של 17,378 ₪.

62. אבהיר, כי אין מקום לפצות את התובעת בגין ניצול ימי המחלה, משלא נטען הדבר במפורש על ידיה, ומשלא הוכח כי מדובר בימי מחלה הניתנים לפדיון בעת היציאה לגמלאות, וגם אם כן - על פי איזה מפתח (שהרי, כידוע, לא ניתן על פי רוב לפדות את מלוא ימי המחלה).

63. בשנת 2018: משנת 2018 לא עבדה התובעת ולא השתכרה; לאור קביעתו של ד"ר שזר, לפיה נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור 20% הינה מאז תחילת 2017, יחושבו הפסדי השכר שלה בשנה זו על פי שיעור הנכות הרפואית הצמיתה, קרי, 6,374 ₪ X 20% X 12 = 15,298 ₪. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, מסתכם בסך של 17,537 ₪.

64. אשר לשנת 2019 ואילך: לטענת הנתבעות, שנת 2019 היא שנת מפנה; במועד זה אובחנה התובעת כלוקה בפיברומיאלגיה, אשר לשיטתן "בולעת" את כל נזקה של התובעת, ומכאן, על פי הלכת חננשוילי (ע"א 248/86 עיזבון לילי חננשוילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(2) 529 [1991]), אין הן חבות בפיצוי עבור הנזק החל משנת 2019.

65. אעיר, כי למעשה אין הלכת חננשוילי רלוונטית למקרה דנא, בו תוצאות אירוע הנגרם באחריותו של מזיק "נבלעות" בתוצאות אירוע מאוחר, שאין בגינו אחריות על מי; הלכת חננשוילי רלוונטית בעיקר למקרה בו תוצאות האירוע הנזיקי הראשון "נבלעות" בתוצאות אירוע נזיקי מאוחר, כאשר נפסק, כי המזיק המאוחר יישא גם בתוצאות הנזק המוקדם, שכן שלל מהניזוק את זכות התביעה בגין האירוע הראשון. ההלכה הרלוונטית לענייננו היא הלכת גבאי (ע"א 617/80 גבאי נ' תע"ל, תעשית עץ לבוד קבוצת משמרות בע"מ, פ"ד לו(3) 337 [1982]), הדנה במקרה בו האירוע המאוחר איננו אירוע נזיקי, אלא "פגיעה בידי שמים", ולפיה - "כשנפגע אדם כתוצאה מרשלנותו של מזיק, והוא נפגע שוב לאחר מכן ולפני מתן פסק-דין בפגיעה שנייה, שאינה תוצאת הפגיעה הראשונה, כי אז אין המזיק חייב לשאת בנזקים, שנגרמו כתוצאה מהפגיעה השנייה, שבגללה בלאו הכי נשלל מהניזוק כושר השתכרותו, זמנית או לצמיתות." (עמ' 343 לפסק הדין).

66. בהלכת גבאי נקבע, כי הנטל להוכחת השלכות הפגיעה המאוחרת, שהיא תוצאה של מחלה או אירוע אחר, על כושר השתכרותו של הניזוק מוטל על המזיק הראשון (עמ' 341 לפסק הדין). בענייננו לא מצאתי כי הנתבעות עמדו בנטל להראות את מידת הגריעה מכושר השתכרותה של התובעת שהסבה לה מחלת הפיברומיאלגיה, כמו גם מצבה הנפשי; הן אף לא הוכיחו כי בעיות רפואיות מאוחרות אלו שללו לחלוטין את כושר השתכרותה של התובעת.

67. אדרבא: במהלך עדותו של בעלה של התובעת (שהעיד לפניה) התברר, כי מזה כשנה עובדת התובעת כמזכירה רפואית בקופת חולים מאוחדת, בחצי משרה, זאת לאחר שעברה קורס מזכירות רפואיות (עמ' 14, ש' 13 ואילך). הוא הסביר, כי אינה מסוגלת לעבוד משרה מלאה עקב מגבלותיה, הן הפיזיולוגיות והן הנפשיות, וגם לעבודה הזו יצאה בעידודו, לאחר ששיכנע אותה ללמוד מקצוע חדש על מנת שתוכל לצאת מהבית ולעבוד (עמ' 15, ש' 19 ואילך). התובעת עצמה מסרה בעדותה, כי עברה את הקורס למזכירות משפטיות במהלך תקופת הקורונה, בגינה התארך הקורס משנה לשנתיים (עמ' 31, ש' 1 ואילך).

68. התובעת לא הציגה תלושי שכר ממקום עבודתה כמזכירה רפואית ולא מסרה בעדותה פרטים כלשהם על שכרה (פרטים כאמור נמסרו על ידי בא כוחה במסגרת סיכומיו, אולם לא נתמכו באסמכתאות או בעדותה של התובעת עצמה). עם זאת, התברר כי הינה עובדת ומתמידה בעבודתה, חרף נכותה בגין התאונה וחרף שאר בעיותיה הרפואיות.

69. מכל האמור לעיל, לא ראיתי לנכון שלא לפסוק לתובעת פיצוי כלל בגין הפסדי שכר מאז 2019 ואילך, כפי שטענו הנתבעות; ביטוי לבעיותיה הנוספות, אשר ודאי אף הן תרמו לכך שלא עבדה תקופה ארוכה ושגם כיום הינה עובדת במשרה חלקית בלבד, נתתי בכך שהפסדי השכר ממועד זה ועד היום וכן עד הֲגיע התובעת לגיל פרישה חושבו על בסיס שיעור נכות פחות מהנכות הרפואית, אותו מצאתי לנכון להעמיד על 15%.

70. לאור האמור לעיל יחושבו הפסדי שכרה של התובעת החל מחודש ינואר 2019 ועד היום (אפריל 2023), סך הכל - 52 חדשים, כדלקמן: 6,374 ₪ X 15% X 52 = 49,717 ₪. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה, מסתכם בסך של 55,572 ₪.

71. כלל הפסדי השכר של התובעת עד היום מסתכמים, איפוא, בסך של 102,881 ₪.

72. לתקופה עד הֲגיע התובעת לגיל 64 יחושב ההפסד כדלקמן: 7,015 ₪ (השכר של 6,374 ₪ משוערך להיום) X 15% X 99 (מקדם היוון לגיל 54.5) = 104,173 ₪.

     

    הפסדי פנסיה

73. יש לפסוק לתובעת שיעור 12.5% מתוך כלל הפסדי השכר שלה, בעבר ובעתיד (= 207,054 ₪), סך הכל 25,882 ₪.

    עזרת הזולת

74. בתצהירה טענה התובעת בעקבות הפגיעה בתאונה, הכאבים והגבלות התנועה, וההידרדרות במצבה הנפשי כתוצאה ממנה, הינה נזקקת לסיוע ועזרת הזולת ברחצה, אכילה, הלבשה והתפשטות. בנוסף, שכרה עובדת משק בית אחת לשבוע. דברים דומים מסרו בתצהיריהם מ', בעלה של התובעת, ואלמונית, בתם.

75. בעדותו בבית המשפט מסר מ', כי הינו עובד ששה ימים בשבוע כטכנאי מכונות שתייה, במשרה בהיקף מלא (עמ' 11, ש' 32 ואילך), וכי בימים בהם הוא יוצא מוקדם בבוקר לעבודתו, מגיעה הבת אלמונית, לפני תחילת עבודתה כסייעת חינוך מיוחד בבית ספר, לביתם על מנת לסייע לתובעת. כן העיד, כי לאחר התאונה - במועד שאינו זכור לו במדוייק - החלו להשתמש בשירותי עובדת משק בית, תחילה עובדת בשם חנה ולאחר מכן ועד היום - בעובדת בשם שושנה (עמ' 16, ש' 1 ואילך).

76. הבת אלמונית אישרה, כי בימים בהם אביה מתחיל לעבוד מוקדם היא מגיעה לבית הוריה למשך 15-10 דקות על מנת לסייע לאמה, ומשם ממשיכה אל מקום עבודתה (עמ' 20, ש' 8 ואילך). בנוסף, העידה, היא מגיעה אליה לשעה נוספת לאחר סיום עבודתה בשעות הצהרים, על מנת לסייע לה לאכול ולשטוף כלים. אלמונית הסבירה, כי אמה אינה יכולה להחזיק סכין, ועל כן היא זו שחותכת עבורה את האוכל (שם, ש' 27). בנוסף העידה, כי לעתים היא מסיעה את אמה לעבודתה בקופת החולים (עמ' 21, ש' 29 ואילך). אשר לעובדת משק הבית, אף היא לא ידעה לומר מתי בדיוק החלה לעבוד בבית הוריה, אם כי העריכה שזה היה מיד לאחר התאונה (עמ' 23, ש' 18 ואילך). התובעת עצמה לא ידעה אף היא לומר מתי בדיוק החלה להעסיק עובדת משק בית, אם כי טענה כי היה זה כחדשיים לאחר התאונה (עמ' 32, ש' 25 ואילך). עובדת משק הבית עצמה לא הובאה לעדות, לא הוצגו אישורים על תשלום דמי ביטוח לאומי עבורה (עדות מ', עמ' 17, ש' 4), ולא נמסרו נתונים אודות שכרה.

77. התרשמתי, כי מ', ובעיקר אלמונית, הציגו את מצבה של התובעת כחמור יותר מאשר מצבה האמיתי. אינני מוצאת זאת כהגיוני כי המגבלה בכתפה השמאלית של התובעת מונעת ממנה להחזיק סכין ולחתוך לעצמה את האוכל; במיוחד בשים לב לכך שהתובעת חזרה לעבודה, הכרוכה בהפעלת מחשב ובמענה לטלפונים (עמ' 22, ש' 16 ואילך). כמו כן, עדותה של אלמונית לפיה היא מסייעת לאמה מידי בוקר ומשם חשה לעבודתה אינה מתיישבת עם עדותה לפיה לעתים היא מסיעה את אמה לעבודה; ואילו עדותה לפיה היא מסייעת לאמה מידי יום בצהרים אינה מתיישבת עם עדותה לפיה פעמיים בשבוע אמה עובדת מהצהרים (עמ' 21, ש' 19 ואילך). אלמונית ניסתה להסביר את הסתירות בכך שהיא "מתמרנת" ולעתים מגיעה באיחור לעבודה, וכתוצאה מכך נפגע שכרה; מעבר לכך שטענה זו לא נשמעה לי הגיונית, היא גם לא הוכחה באסמכתא כלשהי, כגון כרטיס נוכחות בעבודה. זאת ועוד, מעדותה של אלמונית התברר, כי בבית הוריה מתגוררת גם סבתה, אמה של התובעת, אשר מכינה אף היא את הארוחות (עמ' 23, ש' 1 ואילך).

78. אשר למ', עדותו נמסרה בכאב רב, והתרשמתי מאמיתות דבריו; עם זאת, מעדותו עלה בבירור כי עיקר הקושי מול התובעת ועיקר היזקקותה לעזרה נובעים מהכאבים מהם היא סובלת, הן בכתף והן בשאר הגוף כתוצאה מהפיברומיאלגיה, וממצבה הנפשי הירוד (עמ' 13, ש' 6 ואילך).

79. לאחר שקילת העדויות והראיות במישור זה, התרשמותי היא כי התובעת מתקשה במידה מסויימת בביצוע פעולות יומיומיות כגון רחצה ולבוש, וכך גם בביצוע עבודות הבית התובעת, אך זאת לא רק עקב הפגיעה בתאונה, אלא גם בגין הפיברומיאלגיה ממנה היא סובלת וממצבה הנפשי. כאמור, התובעת לא עמדה בנטל להראות כי אלו הם תוצאה של התאונה. לקחתי בחשבון כי חלק ניכר מהעזרה הדרושה לתובעת, בגין כל מגבלותיה, ניתנת לה על ידי בעלה, בתה ואמה (הסבתא), כעזרת בני משפחה ללא כוונת תמורה. אשר לעובדת משק הבית, בשים לב לטענה כי היא מגיעה אחת לשבוע, בהעדר ראיות בדבר שכרה, אני מעריכה את התשלום החדשי לה ב - 1,000 ₪. בשקלול סכום זה, בצירוף פיצוי מתון בגין עזרת בני המשפחה, אני מעמידה את הפיצוי בגין עזרת הזולת על 1,500 ₪. סכום זה ייפסק לתובעת במלואו ממועד התאונה ועד לסוף שנת 2018. החל משנת 2019 ולעתיד, כאשר העזרה נדרשת לה גם בגין הבעיות הנוספות, ייפסק לה, על דרך האומדנא, כסכום יחסי, סך של 700 ₪ לחודש (הסכומים הם בערכי היום).

80. לאור זאת אני פוסקת לתובעת פיצוי כדלקמן:

    מחודש פברואר 2016 ועד חודש דצמבר 2018 (סך הכל 35 חדשים) לפי 1,500 ₪ בחודש, סך הכל 52,500 ₪.

    מחודש ינואר 2019 ועד היום (אפריל 2023), סך הכל - 52 חדשים, לפי 700 ₪ בחודש, סך הכל 36,400 ₪.

    סך הכל 88,900 ₪, ובצירוף ריבית מאמצע התקופה: סך של 92,400 ₪.

81. לעתיד: עד לתוחלת חייה בגיל 85 בעוד 30.5 שנים - מקדם ההיוון: 239.6 X 700 ₪ = 167,720 ₪.

82. סך הכל בפריט זה: 260,120 ₪.

    הוצאות

83. התובעת הציגה קבלות, חלקן קבלות עבור הוצאות משפט (עלות חוות דעת מומחים מטעמה - אורתופד ואקטואר); קבלות בגין יעוץ רפואי וקבלות עבור רכישת תרופות, קריאות חלקית בלבד, חלקן קשורות לבעיות הרפואיות שאינן שייכות לתאונה.

84. יש לזכור, כי התאונה תאונת עבודה וכל ההוצאות אמורות להיות מכוסות על ידי המל"ל, אליו אמורה התובעת לפנות בתביעה מתאימה (תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968).

85. בשים לב לכל אלו, וכן לעלות שכרה של העדה מטעם התובעת, אני פוסקת לתובעת בפריט זה סכום גלובלי על דרך האומדנא של 5,000 ₪.

    כאב וסבל

86. נוכח שיעור הנכות, תקופת אי הכושר והניתוח שעברה, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 100,000 ₪.

    סך כל הנזק

87. נזקה של התובעת מסתכם איפוא, בסך של 598,056 ₪ כדלקמן:

    כאב וסבל : 100,000 ₪

    הפסדי שכר בעבר:102,881₪

    גריעה מכושר ההשתכרות :104,173₪

    הפסדי פנסיה:25,882₪

    עזרת הזולת : 260,120₪

    הוצאות רפואיות ונסיעות: 5,000₪ 

    סך הכל:598,056 ₪

88. מתוך סכום זה יש לנכות אשם עצמי תורם בשיעור 25%, והיתרה הינה: 448,542 ₪.

89. מכך יש להפחית את שיעור תגמולי המל"ל, על פי חוות הדעת האקטוארית מיום 11.1.2023 שהגישו הנתבעות בסך של 344,780 ₪ (כולל ריבית על תשלומי העבר - בסימטריה לפסיקת ריבית על הפסדי העבר).

90. היתרה הינה 103,762 ₪.

    סוף דבר

91. אשר על כן, אני פוסקת לתובעת סך של 103,762 ₪, בצירוף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% ומע"מ, החזר האגרה ששולמה והחזר עלות חוות הדעת של ד"ר נחום רוזנברג וד"ר רמי יוסף, זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועדי כל תשלום ועד היום (התובעת לא נשאה בשכרו של מומחה בית המשפט ד"ר שזר).

92. בסכום הכולל יישאו נתבעות מס' 1 ו - 3 (יחד ולחוד) וצדדי ג' (יחד ולחוד) בחלקים שווים.

93. לפנים משורת הדין, ובשים לב לכך שהגשת תצהירה של נ' באיחור לא הצריך הבאת ראיות נוספות מצד הנתבעות, אני מבטלת את חיובה של התובעת בהוצאות בסך של 1,000 ₪ לפי ההחלטה מיום 17.4.2022.

94. הסכום הכולל ישולם תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

     

    המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

     

     

    ניתן היום, כ"ב ניסן תשפ"ג, 13 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.