פלונית נ' עיריית דימונה ואח'

לפי תביעה לתשלום פיצויים לתובעת, י.א., ילידת 25.3.99, בגין נפילה אשר ארעה , לטענתה, ביום 1.10.15 עת צעדה על המדשאה שלאורך שדרות ירושלים בעיר דימונה. כתוצאה מהנפילה נשברה זרת יד שמאל של התובעת.

מטעם התובעת הוגשה חוו"ד של ד"ר נאסים אלקרינאוי שקבע נכות בשיעור 5% בגין העיוות בזרת שמאל לפי פרט 44(4) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן:- "תקנות הביטוח הלאומי") וכן נכות נוספת בשיעור 5% לפי פרט 35(1)(ב) במחצית בגין "מגבלתה התפקודית והקושי העתידי להשתלב בעיסוקים רבים שונים המצריכים שימוש מרבי באצבעות הידיים".

מטעם הנתבעת הוגשה חוו"ד של ד"ר משיח אברהם שקבע כי לא נותרה כל נכות.

בנסיבות אלו מונה כמומחה מטעם בית המשפט ד"ר אנדרחוב אנדריי שקבע נכות בשיעור 5% לפי פרט 44(4) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי בשל הגבלה ואי נוחות בתפקוד אצבעות IV ו- V בכף יד שמאל וכן כאבים שמוחמרים בעת פעילות מאומצת.

לאחר שהצעת בית המשפט לפשרה לא התקבלה, נשמעו ביום 27.11.22 העדויות בתיק (איש מהצדדים לא ביקש לחקור את המומחה). בסיום הדיון ניתנה החלטה על הגשת סיכומים. לאחר מספר הארכות זמן הוגשו הסיכומים מטעם שני הצדדים.

בהתאם לתקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי, יכלול פסק הדין פירוט קצר של המחלוקת, ממצאי בית המשפט לגבי העובדות, השאלות שדרושות להכרעה וכן הנימוקים, והכל באופן תמציתי שכן אין בפסק דין זה חידוש משמעותי או חשיבות מיוחדת.

לטענת התובעת היא ואחותה הגיעו למקום עם אימה, כאשר האם נוהגת ברכב. האם עצרה את הרכב בשדרות ירושלים (במפרץ חניה) והתובעת ואחותה פנו ללכת לבית הדודה שגרה בסמוך. כדי לקצר את הדרך, ולא ללכת על המדרכה, בחרו התובעת ואחותה ללכת על דשא ציבורי שנמצא במקום במקביל למדרכה, תוך כדי הליכה נפלה התובעת, את הנפילה היא בלמה ביד שמאל.

מטעם התובעת העידו היא, אחותה (שהלכה עימה), אימה של התובעת (שישבה ברכב). כמו כן העידה הדודה של התובעת (אליה היא הלכה) וזאת באמצעות ויעוד חזותי (עקב מצבה הרפואי של הדודה). מטעם הנתבעת העיד רק המומחה מר סלים סעדי (שגם נתן חוות דעת).

הנתבעת טוענת כי אין לקבל את גרסת התובעת, היא מצביעה על כך שעדות התובעת ואחותה (וכן השרטוטים שהוגשו) אינם תואמים. עוד היא מפנה לכך שהדודה לא ראתה את התאונה וכי קיים קושי עם עדות האם. נקודה נוספת הינה הטעה ולפיה האב של התובעת (אשר לדברי התובעת צילם את המקום למחרת) לא העיד וגם התמונות לא הוגשו.

לאחר שעברתי על הפרוטוקול, התצהירים והטענות מצאתי לנכון לקבל את עמדת גרסת התובעת לגבי הנפילה, מיקומה והסיבה.

אכן, העדויות אינן זהות, מילה במילה, ובשים לב לחלוף הזמן, זהות שכזו הייתה יותר מחשדה (בייחוד כאשר חלוף הזמן לא עושה חסד עם זיכרונם של הצדדים). אותן אי התאמות לגבי מיקום הנפילה בשרטוט אין בו כדי לפגוע בגרסה העיקרית שהיא כי באותו היום, התובעת ירדה מהרכב והלכה לכיוון בית הדודה, היא העדיפה לקצר את ההליכה דרך מדשאה ציבורית, על אף שהייתה מדרכה שעליה הייתה יכולה ללכת ועל אף שהמקום לא היה מואר. אין בהחלטה זו כל פסול, בייחוד כאשר המדשאה אינה מגודרת ולכן האפשרות כי הולכים ושווים ילכו עליה אינה מופרכת ויש לצפות אותה (כפי שניתן לראות בתמונות שצירפה הנתבעת בעצמה, שמתעדות כי במדשאה ישנם "שבילים" שנעשו על ידי ההולכים והשבים).

יוער כי רכבה של אם התובעת עמד במקביל למקום החניה של האוטובוס, היעד של התובעת היה הבית בפינה הימנית התחתונה.

גם קיצור ההליכה, דרך המדשאה ברור, שכן מדובר למעשה בחצייה באלכסון (ובמקרה שלפני, וכפי שלמדנו, מתוכנית הילדים לזהירות בדרכים "הדוברמן החברמן" האלכסון הזמין אסון).

לגבי המפגע, הנתבעת העלתה שתי השערות לקיומו. האחת (מחוו"ד של המומחה מטעמה) כי מדובר במפגע שמקורו בממטרה תקולה, השנייה, כפי שאישרה הדודה של התובעת, בחקירה נגדית, כי המקום משמש בעלי כלבים על מנת שהכלבים יעשו את צרכיהם ולחפור בורות (ולכן ככל הנראה היה במקום מפגע). כך היא ענתה לשאלות:-

"ש.את מכירה את הדשא. את גרה במקום. נכון שהדשא הוא לבעלי כלבים שמסתובבים עם הכלבים?

ת.נכון

ש.הכלבים עושים צרכים על הדשא?

ת.נכון

ש.הכלבים חופרים עם הרגליים בורות בשביל הצרכים או בשביל?

ת.נכון" (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 9-15)

בשני המקרים, יש אחריות על כתפי העירייה לעצם קיומו של המפגע. נקודת המוצא, שעולה מהתמונות שצירפה הנתבעת (שאחת מהן הבאתי לעיל), הינה כי המדשאה משמשת הולכי רגל, המדשאה (בניגוד לחוו"ד של המומחה) אינה מגודרת ומשמשת את ההולכים ושבים. העירייה אחראית על כלל השטחים הציבוריים מכוח פקודת העיריות [נוסח חדש] ועליה לשמור ולטפח את אותם שטחים(ראו ס' 249(8) ו- 249(9)) מכוח חבות זו הכירה הפסיקה באחריותה של העיריה כלפי העובדים והשבים (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר ואח', פד"י, לז(3) 757 (1983)). השאלה הינה האם יכולה הייתה הנתבעת לצפות את הנזק.

אם נלך לפי שיטת העירייה, ומדובר במפגע שנגרם על ידי כלבים, אזי בשים לב לכך שהנתבעת ידעה כי השטח הציבורי משמש בעלי כלבים לצורך עשיית צרכים ומשחקים. אזי ניתן לפנות לחוק עזר לדימונה (פיקוח על כלבים וחתולים), התשס"ב- 2002, הקובע כי שטח ציבורי הינו:-

""מקום ציבורי" - כל מקום שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו לרבות רחוב, שדרה, גן, גינה, מקום עינוג, כל שטח המוגדר בתכנית בנין ערים כשטח ציבורי פתוח או כשטח לבנין ציבורי וכל מקום שהציבור רשאי להשתמש בו או משתמש בו או עובר בו, וכן רכוש משותף כהגדרתו בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 , להוציא מקום ציבורי שראש הרשות קבע כי מותר לכלבים לעשות בו את צרכיהם" (ההדגשה שלי – י.ב.)

כלומר, עיריית דימונה ידעה כי קיים צורך שכזה, ומצאה לנכון לאפשר לראש העיר להגדיר מקומות יעודים, בהם יוכלו בעלי כלבים לתת לכלבים דרור להסתובב ולעשות את צרכיהם, הדבר עולה בקנה אחד עם המגמה הקיימת להגדיר "גינות כלבים" במרחב הציבורי. אבל אם מדובר באזור שכזה (ולא הובאו לפני ראיות אם כך הדבר) יש צורך לגדר אותו, שכן על העוברים והשבים לדעת שמדובר במקום בו יש בורות.

ואם מדובר במפגע שמקורו בממטרה (כפי שסבר המומחה מטעם העירייה), הרי שמערכת ההשקיה של המקום צרכה לעבור בדיקה, בייחוד בשים לב לכך שככל שמדובר בממטרה שבורה משמעותה הינה אובדן מים.

לפיכך ברור שיש לנו שטח ציבורי, שמשמש למעבר הולכים ושבים (ויתכן גם לשימוש בעלי חיים), אשר מהתמונות שצירפה התובעת, ואשר מצורפות בזאת, עולה כי הוא לא מטופח ולא בטיחותי כיום (ואין כל סיבה לחשוב שהיה כך בעבר)

ואבהיר, עצם קיומו של בור או שקע בגינה ציבורית אינו חריג ולא תמיד יהיה צפוי (שכן יש להראות מתי נוצר המפגע), אולם עצם קיומו במקום המשמש את ההולכים והשבים, היה מחייב עדות של העיריה לגבי דרך הפעולה והטיפוח של שטחים ציבוריים. העירה בחרה שלא להעיד איש על המצב באותה העת ומהתמונות ניתן לראות כי איש לא דואג לכך.

לכן, בהעדר אזהרה, בשים לב לכך שהעירייה לא דאגה להזהיר את העוברים והשבים או לדאוג לטפח את המקום, שכן המכשול היה נסתר מהעין, יש מקום לקבוע שהעירה הפרה את חובת הזהירות כלפי העוברים והשבים בכלל וכלפי התובעת בפרט וכי יכולה הייתה לצפות שמפגעים שכאלו יגרמו לנפלה וחבלה.

מנגד, יש בהחלט מקום לאשם תורם בשיעור גבוה מהרגיל. נכון שהתובעת הייתה קטינה, אולם מדובר בנערה בת 16, שבחרה לקצר את הדרך באמצעות הליכה על משטח דשא חשוך (ראו עדות אחות התובעת, עמ' 12, שורה 6), כאשר התובעת אישרה כי קיימת במקום מדרכה אשר לא הייתה כל מניעה ללכת עליה (והרי כבר למדנו שהאלכסון הוא אסון).

על כן, יש מקום לאשם תורם שאינו זניח ואני מעמיד אותו על 25%.

הנזק –

בשעת התאונה הייתה התובעת תלמידת תיכון. הנכות הינה 5% בגין שבר בזרת. על נכויות אלו נקבע ברע"א 7798/18 פלונית נ' עדי שושנה (2018) :-

"כאשר הנכות הרפואית היא נמוכה ועומדת על 5%, ההנחה היא שמידת ההגבלה וההשפעה על התפקוד היום-יומי אינה בהכרח זהה לנכות הרפואית, והפרקטיקה הנוהגת היא לפסוק סכום גלובלי"(שם, פסקה 5).

היד הדומיננטית של התובעת הינה יד ימין (עמ' 21, שורה 35), היא סיימה לימודים תיכוניים, עד לגיוס לצבא עבדה כמוכרת בחנות, שירתה ביחידה קרבית בתחילה במסלול לוחמות ולאחר מכן עברה למטבח (ולכן שוחררה אחרי שנתיים ולא עשתה שירות של שנתיים ושמונה חודשים), למדה "מנהל עבודות בניה" במשך שנתיים וחצי (סיימה את הלימודים ארבעה חודשים לפני הדיון בבית המשפט) ועובדת כיום כמנהלת עבודה מחליפה באתרים שונים דרך חברת כח אדם.

שכרה של התובעת (כסטודנטית) היה 8,000 – 8,400 ₪ לחודש. (לא הוצגו תלושי שכר מהיום, התלוש האחרון הינו מחודש 3/22). לפיכך יש מקום לטענה שלאור גילה הצעיר ולאור העובדה שכבר כסטודנטית הרוויחה שכר גבוה, החישוב יעשה על בסיס השכר הממוצע במשק.

בשים לב לכך, ובשים לב להלכה כפי שנקבעה רע"א 7798/18 הנ"ל, אני מעמיד את הפיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות (כולל פנסיה) בסכום של 125,000 ₪.

הפיצוי בגין כאב וסבל הינו בהתאם לכך שנגרם שבר, לכך שמדובר ב5% נכות ולכך שמדובר בתביעה לפיצוי שאינה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הנני מעמיד את הפיצוי על .30,000 ₪.

יש מקום לפיצוי בגין עזרה, בעיקר בתקופה שלאחר התאונה. כיום יש כאבים באצבע אבל לא ניתן לומר שהאצבע כלל לא מתפקדת. לכן אני מעריך את הפיצוי בסכום גלובלי של 5,000 ₪ (עבר ועתיד), סכום זה כולל החזר הוצאות.

סה"כ נזק – 160,000 ₪, מסכום זה יש להפחית אשם תורם בשיעור 25%.

לפיכך שעל הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 120,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%, החזר האגרה ששולמה, החזר התשלומים בעבור חוו"ד וכן הוצאות משפט בסך 2,000 ₪.

המזכירות תשלח את פסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה לצדדים

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בהתאם לתקנות.

ניתן היום, י"א ניסן תשפ"ג, 02 אפריל 2023, בהעדר הצדדים.