פלונית נ' עיריית אשדוד ואח'

עניינה של תביעה זו בנזקי גוף שנגרמו לתובעת, לאחר שלטענתה נתקלה במפגע במדרכה המצויה בשטח הנתבעת-1.

אקדים ואציין, כי לאחר שבחנתי את מלוא טענות הצדדים ונסיבות העניין, שמעתי את עדותה של התובעת ועדויות נוספות, באתי לידי מסקנה שדינה של התביעה להתקבל כנגד הנתבעות 1 ו-2.

תמצית העובדות וטענות הצדדים

1. התובעת, ילידת 1961, עבדה כמטפלת בקשישים בעת הרלוונטית, נפלה, לטענתה, בתאריך 16/9/09 בעת שהלכה מבית קשישה אחת לאחרת, כתוצאה מהתקלות במרצפות משובשות שהיו במדרכה. התובעת נפגעה בעיקר בידה השמאלית.

2. לכתחילה הוגשה התביעה רק נגד הנתבעות 1 ו-2, העירייה בשטחה נמצא המקום והמבטחת שלה. משהנתבעות 1 ו-2 העלו טענה, כי המקום נמצא בבעלות פרטית, תוקן כתב התביעה, כך שנוספו לו הנתבעות 3 ו-4. התיקון נעשה בתאריך 18/9/16, למעלה משבע שנים לאחר קרות התאונה (16/9/2009) ואולם בשים לב שיום 16/9/16 היה יום שישי, לכאורה ניתן היה להגיש את התביעה ביום א' ה- 18/9/16 מבלי שיקבע כי הוגשה לאחר תום תקופת ההתיישנות.

3. אציין כבר כאן, כי מן הראיות עלה, שהנתבעות ידעו על טענות התובעת וקיומו הנטען של מפגע רק מהגשת התביעה – דהיינו אחרי 6 ו-7 שנים מאז התאונה.

4. הנתבעות טוענות שלא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה, שכן מדובר בעדות יחידה שנפלו בה סתירות ואי התאמות, כאשר, בין היתר, הפעם הראשונה שנטען שנפילתה נעוצה במפגע הינה בכתב התביעה גופו – 6 שנים לאחר התאונה וכאשר בתצהירה טענה התובע למיקום שונה של התאונה מזה הנטען בכתב התביעה ובתחשיב.

   לחלופין, מפנות הנתבעות זו כלפי זו את חיצי האחריות ומעלות טענה שהשטח הוא בתחום אחריות הנתבעות האחרות.

5. התובעת צרפה חוות דעת לפיה נגרמו לה 10% נכות בשל הפגיעה בידה השמאלית, כאשר המומחה מטעם התובעת המליץ להפעיל את תקנה 15 ולהעמיד את הנכות על 15%. הנתבעות הגישו חוות דעת מטעמן, לפיה 1% נכות בגין התאונה. מומחה מטעם בית המשפט, קבע כי לתובעת 9.75% כתוצאה מן התאונה. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. המוסד לביטוח לאומי קבע, כי לא נותרה לתובעת נכות כתוצאה מן התאונה.

6. בשתי ישיבות ההוכחות שנשמעו בתיק, העידו התובעת ובעלה, עדה מטעם הנתבעות 1-2 ועד מטעם הנתבעות 3-4, כן נחקר המומחה מטעם בית המשפט.

7. לנוכח גדר המחלוקת בין הצדדים, אפתח בדיון בשאלה האם עלה בידי התובעת להוכיח את נסיבות קרות התאונה, לאחר מכן ככל שיעלה הצורך אדון בשאלת האחריות ובמידת הצורך גם בשיעור הנזק.

   נסיבות קרות התאונה – האם התובעת עמדה בנטל?

8. על נסיבות קרות התאונה בתביעה זו ניתן ללמוד ממקור אחד ויחיד – התובעת וזאת שעה שלא נטען לקיומם של עדי ראיה לתאונה ושעה שהנתבעות ידעו על קיומה של התאונה רק בעת הגשת התביעה 6 ו- 7 שנים לאחר שזו ארעה. מרחק הזמן, כמו גם העובדה ששפת אמה של התובעת הינה צרפתית והתובעת אינה קוראת וכותבת עברית, נתנו את אותותיהם בגרסה וביכולת של התובעת לתת מענה לשאלות שנשאלה בחקירה הנגדית - בין בכך שהתובעת התקשתה להצביע על המיקום בו הייתה התאונה, בין בכך שהתובעת התקשתה להסביר אמרות שנכתבו לכאורה מפיה ובין בכך שהתובעת לא זכרה חלק מן הפרטים עליהם נשאלה.

   אתייחס לחלק מן הקשיים שהתעוררו.

   מיקום התאונה – רח' ההגשמה או רחוב העצמאות?

9. גרסת התובעת לעניין המיקום של התאונה עברה התפתחות במהלך ניהול התביעה - בכתב התביעה טענה התובעת, שבשעה שהייתה בדרכה מביתה של מטופלת המתגוררת ברח' העצמאות 75, לעבר ביתה של מטופלת נוספת, אשר התגוררה בשד' ירושלים 4, נתקלה לפתע רגלה במרצפות משובשות ברח' ההגשמה בעיר. התובעת איבדה את שיווי משקלה וכתוצאה מכך הוטחה בחוזקה אל הרצפה ונפלה עם הגוף על ידה השמאלית.

   התובעת צרפה 2 תמונות המדגימות שורת מרצפות משובשות וכן צרפה 2 מפות – באחת מסומן ביתה של המטופלת הראשונה ברח' העצמאות 75, בשניה מסומן מקום הנפילה ברחוב ההגשמה.

   התובעת חזרה על תיאור זה, בכתב התביעה המתוקן ובתחשיב שהוגש מטעמה.

   בתצהיר נסיבות שהוגש לבקשת הנתבעות, מסרה התובעת גרסה קצת שונה בנוגע למקום התרחשות התאונה – התובעת טענה, כי בעודה מתהלכת ברחוב העצמאות, סמוך לבניין פריימק (כאשר כביש מפריד בין רחוב העצמאות לבין הכניסה לרחוב ההגשמה) נתקלה במדרכה משובשת (מרצפות חסרות ועקומות), איבדה את שיווי המשקל ונפלה.

   התובעת הסבירה שבעקבות מכתב שנשלח מטעם הנתבעות 3-4 לפיו, אין להן כל זיקה למקום התאונה לא כבעליו ולא כמחזיקות הלכה למקום התאונה, יחד עם עורכת דינה וצילמה את מקום התאונה. התובעת הוסיפה לתמונות שצורפו לכתב התביעה, מספר תמונות שצולמו במהלך חודש פברואר 2017.

   בתצהירה טענה התובעת שבעודה מתהלכת ברחוב העצמאות (כאשר כביש מפריד בין רחוב העצמאות לבין כניסה לרחוב ההגשמה), נתקלה במדרכה משובשת. התובעת צרפה לתצהיר הן את התמונות שצולמו לטענתה בזמן אמת.

   התובעת לא ליוותה שינוי זה במיקום התאונה בבקשה לתקן את כתב התביעה בהקשר זה או בכלל.

10. הנתבעות כמובן נזעקו וטענו להרחבת חזית ואף ביקשו למחוק סעיף זה מתצהירה של התובעת, בטענה שהתובעת טענה בכתב התביעה לכך שהתאונה ארעה ברחוב ההגשמה ואילו בתצהיר טוענת שהתאונה ארעה ברחוב העצמאות.

    התובעת השיבה שטענת הנתבעות הועלתה באיחור ומכל מקום הדגישה שמלכתחילה צרפה את התמונות של מקום האירוע וזהו המקום, המיקום לא שונה, רק שם הרחוב תוקן בעקבות בדיקה נוספת שעשתה.

11. בנסיבות העניין, אני נוטה לקבל את הסבר התובעת. התובעת מלכתחילה הצביעה על המפגע הנראה בתמונות כזה שגרם לנפילתה. התובעת נותרה בגירסתה, כי המיקום הוא זה הנראה בתמונות ואין מקום למוטט את גרסת התובעת, אך בשל כך ששגתה בשם הרחוב בו התרחשה התאונה. במיוחד כאשר המדובר ברחובות סמוכים. בנסיבות אלה, ניתן לקבוע שגרעין גרסתה של התובעת נותר בעינו, גם אם חל שינוי כלשהו במיקום.

    כידוע, "האיסור 'להרחיב חזית' עיקרו בכך שבעל-דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי-הטענות, אלא אם כן נענה בית-המשפט לבקשתו לתקן את כתבי-טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא" (ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (17/12/2003); כן ראו: רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ (בפירוק מרצון) נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ (25.10.2007); ע"א 1184/04 קרויזר נ' שוורץ, (15.4.2007); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009)).

    כמפורט לעיל, בכתב התביעה, טענה התובעת שיצאה מרח' העצמאות 75 ונפלה ברח' ההגשמה וצירפה תמונות של מקום האירוע שצולמו לטענתה בזמן אמת. בתצהירה, כמפורט כבר לעיל, תיקנה התובעת כי מקום הנפילה הוא רחוב ההגשמה, כאשר מדובר ברחובות קרובים שמבדיל ביניהם כביש.

    הנתבעים התגוננו לגופו של עניין בנוגע למיקום המצוי בתמונות, בכך באה לפני בית המשפט גרסה מלאה של שני הצדדים לכל רכיבי האירוע. אין המדובר במצב בו על דוכן העדים הוסיף / הרחיב / שינה התובע חזית באופן שלנתבעים לא הייתה האפשרות להתגונן ולסתור את הגרסה.

    משמע, בענייננו, התקיים דיון לגופו של עניין בטענות התובעת, תוך שכל הצדדים התייחסו ספציפית לטענות ונפרשה המחלוקת העובדתית לעיצומה באופן המאפשר הכרעה לגופו של עניין. בהקשר זה, קבע הנשיא שמגר:

    "בית המשפט צריך להכריע בשאלה שהיא באמת במחלוקת בין בעלי הדין, אך לפעמים הוא מנוע מעשות כן, מאחר שהנושא האמור אינו מוצג לפניו בכתבי הטענות ואינו מועלה גם תוך כדי הדיון. אולם אם בעלי הדין פורשים לפני בית המשפט, למעשה, את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם, כפי שאכן אירע כאן, אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד, הכובל את בית המשפט והמונע פנייתו של בית המשפט אל החומר והטיעונים, אשר הובאו בפניו במסגרת ההליכים."

    (ע"א 311/83 פינקלשטיין נ' פלבסקי (20/3/85) כן ראו: ע"א 441/88 ירחי נ' גולדגרבר (10/12/1989); ע"א 521/83 קרפינובסקי נ' המחלבות המאוחדות בע"מ (28/3/88)).

    במקרה אחר, הוסיף בית המשפט העליון והבהיר, כי דרך המלך היא כתב תביעה תמציתי דיו ובו העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה ואימתי נולדה. על התביעות להתברר, על ההליך לזרום, ועל השכל הישר של בית המשפט להנחותו; גם "תוך כדי תנועה" ניתן לתקן רבות אך על בית המשפט לעמוד על המשמר, שצד מהצדדים לא יעשה שבת לעצמו וישיג יתרונות בתרגילים פרוצדורליים (רעא 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ (15/5/08) להלן עניין: "עיריית הרצליה").

    באותו עניין, בית המשפט התייחס לכך שגם כאשר היה מקום להרחיב בכתב התביעה, אך המסגרת הבסיסית לתביעה ישנה, וכך גם סכום התביעה, והפתעות גדולות לא יכלו להיות לצד השני אין המדובר במצב של "שינוי חזית" מובהק. הגבול בין יריעת מחלוקת מפורטת יותר או פחות, גמיש, וכל עוד באותה יריעת מחלוקת עצמה עסקינן, באותו סכום נתבע ובאותם יסודות של סיפור המעשה, הרי שניתן לנתבע להתמודד עם פירוט פלוני או אלמוני, גם בעדויות או בתצהירים, תוך שבית המשפט שומר על הגינות כלפי כולי עלמא.

    משכך נקבע, כי כאשר הטענות והעדויות שהיו בפני בית המשפט לא חורגות מהנטען במפורש, וכל שנטען נועד רק לאמת את העילה שנטענה במפורש, הרי עצם הזכרת עובדות נוספות כלשהן, אין בהן כדי ליצור 'שינוי חזית'. אם בעלי הדין פורשים את המחלוקת האמיתית שהתעוררה לפניהם אין לראות את כתבי הטענות המקוריים כמעין סד הכובל את בית המשפט ומונע פניית בית המשפט אל החומר והטיעונים שהובאו במסגרת ההליכים. אפשרות אחת היא תיקון כתב התביעה, אך לא תמיד ייקוב הדין את ההר. שעה שהגנת הנתבעים לא קופחה, שכן העובדות כולן פורטו בתצהירי עדות ראשית שעה שדיון ההוכחות טרם החל ובידי הנתבעים לנסח את תצהיריהם תוך מתן תשובה לכל עניין, דינה של טענת הרחבת חזית להדחות, גם אם גם אם היה מקום לפירוט רב יותר בכתב התביעה.

    באופן דומה, בשינויים המחוייבים, בענייננו, נכון וראוי לעגן את המסקנה בנוגע לקיומה של אחריות על מסכת העובדות והנסיבות שגרמו לתאונה בראיות כפי שהתגבשו למעשה. זאת בשים לב שבתצהירה של התובעת פורטו מלוא העובדות הנטענות, כך במיוחד כאשר הנתבעים התגוננו לגופן של טענות ולא נגרע דבר מהגנתם.

    העולה מן המקובץ - כאשר המסגרת הבסיסית לתביעה פורטה בכתב התביעה ובתמונות המצורפות לו, כאשר גרסת התובעת על כל רכיביה פורטה בתצהירה, ושעה שהמחלוקת האמיתית נפרשה בבית המשפט על כל רכיביה, יש להכריע על פי המחלוקת האמיתית בין בעלי הדין ואין מקום לקבוע, כי בגרסת התובעת יש משום הרחבת חזית.

    שיהוי בהעלאת הטענה לקיומו של מפגע

12. טענה אחרת בפי הנתבעות הינה בנוגע לשיהוי בהעלאת הטענה לקיומו של מפגע. כפי שהקדמתי והערתי, כתב התביעה הוא המסמך הראשון בו נטען שהנפילה הייתה כתוצאה מקיומן של מרצפות משובשות.

    עיון בחומר שצרפה התובעת, מעלה שלמחרת היום, ביקרה התובעת אצל רופא אורתופד – שם הוגדרה התאונה כ- "תאונה אישית" ו- "תאונת דרכים" מבלי שנמסר תיאור כיצד ארעה, אלא תועד "חבלה בשורש כף יד שמאל".

    בתביעה לתשלום דמי פגיעה נרשם, כי התובעת יצאה מביתה של קשישה הגרה ברחוב העצמאות 75 בדרכה אל הקשישה השניה ותוך כדי הליכה מעדה ונפלה ונחבלה ביד שמאל.

    המומחה מטעם התובעת ציין בחוות דעתו שהתובעת סובלת מכאבים בשורש כף יד שמאל לאחר "חבלה מנפילה על שרש כף יד שמאל".

    בכתב התביעה לראשונה, נטען לנפילה כתוצאה מקיומו של מפגע.

    התובעת נשאלה בחקירה הנגדית על פשר הדברים והשיבה שאמרה כל העת שנפלה ממפגע, אלא שאינה קוראת וכותבת עברית ולא יכולה לדעת מה כתבו הרופאים, הביטוח הלאומי או אפילו המומחה מטעמה.

    ניתן להסכים עם הנתבעות, שקיים קושי המכביד על בחינת הגרסה, כאשר הטענה לקיומו של מפגע עולה לראשונה בכתב התביעה, בלא פנייה מקדימה לרשות או לגורם האחראי. במיוחד כך, כאשר כתב התביעה מוגש בשיהוי ניכר מאוד, דבר שמסכל כל אפשרות ממשית של הנתבעות לבחון את המקום סמוך למועד הרלוונטי הנטען ולברר את הנסיבות.

    וראו בהקשר זה, פסיקתו של כב' השופט משה תדמור בנסיבות דומות, בהן ראה בהעדר פנייה לרשות כגורם לנזק ראייתי ובלשונו – "מדובר, אם כן, בנזק ראייתי שגרמה התובעת בהתנהלותה בתביעה זו. אולי אין חובה מפורשת בדין על התובעת לפנות לרשות המקומית מיד עם נפילה בגין מפגע שנטען שמצוי בשטחה, ולאפשר לרשות את יומה בבדיקת טענותיה ודרישתה לפיצוי, כפי שנוהגים נפגעים המבקשים לגבש תשתית לתביעה שיגישו נגד הרשות, ועל מנת שלא יעלה חשד לגבי תום ליבם; אך, קיים נטל כזה, ולו מכוח חובת תום הלב, מקום בו התובעת שוקלת לתבוע על נזק גוף שנגרם לה, לשיטתה - באשם ברור של הרשות המקומית, וקיימת סבירות גבוהה מראש, שהרשות המקומית תמצא לתקן את המפגע - עוד טרם הגשת התביעה..." (תא (ת"א) 3635-12-14 פלונית נ' מועצה מקומית קריית עקרון (18/2/2018) פיסקה 60 לפסק הדין).

    לאחר שבחנתי את נסיבות תיק זה, באתי לכדי מסקנה, כי מכל הטעמים שיפורטו להלן בנוגע לגירסת התובעת ומהימנותה, השיהוי בהעלאת הגרסה אינו מאיין אותה, אך מחייב לכל הפחות לבחון את הגירסה בזהירות רבה, כך אעשה.

    מהו המפגע שגרם לנפילת התובעת, אם בכלל?

13. כזכור, התובעת טענה בכתב התביעה, כי בעוד היא הולכת בדרכה ללקוחה נתקלה לפתע רגלה במרצפות משובשות ונפלה אפיים ארצה. בתצהיר נסיבות ובתצהיר הוסיפה שנתקלה במדרכה משובשת (מרצפות חסרות ועקומות).

    התובעת הגישה שתי מערכות של תמונות וטענה ששתיים מהן צולמו בזמן אמת, יום לאחר התאונה והיתר צולמו בשנת 2017 בנוכחות עורכת הדין. בתצהיר נסיבות שהגישה התובעת ובתצהירה יש הפרדה ברורה בין התמונות שנטען שצולמו בזמן אמת לבין התמונות שצולמו בשלב מאוחר יותר. יש גם שינויים במתווה השטח בין שתי מערכות התמונות (בתמונות שנטען כי צולמו בזמן אמת קיים מבנה לאיסוף קרטונים, כאשר בתמונות המאוחרות יותר, המתקן הוא אחר וגם הוצב במקום אחר), כך שניכר שהתמונות כולן לא צולמו באותו מעמד.

    דא עקא שבעדותה התקשתה התובעת להבחין בין התמונות השונות וכאשר נשאלה כיצד בדיוק, כתוצאה מאיזה מפגע – הצביעה על בלטה בולטת המצויה בתמונות שצולמו בשלב מאוחר ולא מצויה בתמונות שצולמו כנטען בזמן אמת (ראו סימון התובעת על התמונה נ/1) לאחר מכן, טענה התובעת שנפלה בשל חור.

    התובעת נחקרה שוב ושוב על אופן הנפילה והיא שבה והצביעה על המרצפות הנראות בתמונות, כאשר ניכר שהתובעת לא מסוגלת במרחק הזמן להצביע על המרצפת המסויימת שגרמה לנפילתה.

    התובעת גם נחקרה ארוכות בנוגע למסלול הליכתה וגם בהקשר זה הייתה חוסר התאמה מסויימת בתשובותיה, אך גם כאן חזרה התובעת והדגישה שנפלה בשל המרצפות המשובשות, אותן אלה המצולמות בתמונות.

    הנתבעות כמובן ראו בכך עדות לחוסר היכולת של התובעת להצביע על המפגע ממנו נפלה ומכאן הסיקו שיש לדחות את גרסתה.

14. על רקע האמור, יש לבחון האם אכן עמדה התובעת בנטל?

    האם עמדה התובעת בנטל להוכחת גרסתה?

15. עדותה של התובעת היא עדות יחידה של בעל דין ובהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות, (נוסח חדש), התשל"א-1971, על בית המשפט להתייחס בזהירות לעדות מסוג זה ולפרט מה הניעו להסתפק בה, כאשר בית המשפט מצווה לבדוק עדות כזו בקפידה ב"משקפיים" פנימיות וחיצוניות של הגרסה.

    התובעת העידה בהתרגשות רבה, כאשר ניכר חוסר הבנה מסויים של ההליך, מטרתו וזכויותיהן של הנתבעות שעה שהתובעת התרעמה, על כך שהיא נשאלת שוב ושוב לגבי נסיבות התאונה ועניינים נוספים, כאשר לשיטתה מסרה את גרסתה מלכתחילה בנוגע לתאונה.

    קבלת גרסת התובעת אינה פשוטה בשים לב לשיהוי הרב בו עלתה הטענה, לאופי תשובותיה בחקירה הנגדית, שחלקן היו מתריסות וחלקן חסרות ולחוסר ההתאמות שנפלו בחלק מן הפרטים של העדות.

    על אף האמור, לאחר בחינת התובעת ואישיותה, התרשמות מאופן עדותה ומקורותיה מאז התאונה, באתי לכדי מסקנה, כי יש ליתן אמון בגרסת התובעת. כפי שהסתבר מן הראיות שנשמעו, התובעת אשה קשת יום, עבדה בתוך מטפלת בקשישים בעת הרלוונטית ונפגעה בתאונה במהלך עבודתה. על אף פגיעתה התובעת המשיכה לקשישה הנוספת בה הייתה צריכה לטפל. טענת התובעת שהתמונות של המקום צולמו יום לאחר האירוע נתמכה בעדות בעלה. אמנם התובעת ובעלה לא הציגו ראיה בדיוק מתי צולמו התמונות, דבר שיכול וניתן היה לברר באמצעות הקובץ הדיגיטלי, אך הנתבעות גם לא טרחו לנסות לברר זאת. עדות התובעת ובעלה בהקשר זה מהימנות עלי, כך במיוחד, כאשר בתמונות מזמן אמת נראה מתקן לאיסוף קרטונים שלא מצוי בתמונות המאוחרות יותר בהן מצוי מתקן אחר במקום אחר – הנתבעות לא בדקו ולא טענו למועד החלפת המתקנים, דבר שיכל למקם את המועד בו צולמו התמונות. גם הבעל כמו התובעת עשה רושם מהימן.

    התובעת אינה דוברת את השפה העברית היטב, אינה קוראת וכותבת עברית, דבר שיכול והשפיע על הקושי שלה להתבטא, ועל התנהלותה לאחר התאונה.

    אני מתקשה לקבוע, כפי שמרמזות הנתבעות, שהתובעת המציאה את הסיפור שנפלה כפי שנפלה שנים לאחר האירוע והלכה לצלם מיקום של מפגע בדיעבד. התרשמותי הפוכה. התובעת אכן נפלה כתוצאה מן המפגע. סמוך לאחר התאונה התובעת דאגה לצלם את המפגע. יכול מחמת זרותה של התובעת, יכול שבשל כך שהתובעת שבה לשגרת עבודתה הניחה פרשה זו בצד. כשנה לאחר התאונה התמודדה התובעת עם מחלת הסרטן, בשנת 2012 נפגעה בתאונה נוספת, לאחר שנפלה במדרגות שעה שיצאה מבית מטופלת. בתאונה זו נקבע שנגרמו לה 10% נכות על ידי המוסד לביטוח לאומי. לאחר תאונה זו הפסיקה התובעת לעבוד. רק לאחר חלוף השנים ואולי גם בשל הפסקת עבודתה של התובעת והמצב הכלכלי שהורע, קידמה התובעת את הגשת תביעה זו.

    בחנתי היטב את עדות התובעת ואת עדות בעלה, חרף הקשיים הלא מבוטלים שפורטו לעיל, התרשמתי שעדותם מהימנה. התרשמתי שאכן התובעת אכן נפלה כפי שהעידה. התרשמתי שאכן התובעת ובעלה הגיעו למקום יום למחרת האירוע או בסמוך לכך וצילמו את התמונות. לא התרשמתי שהתובעת ובעלה היו ממציאים סיפור שקרי מהחל ועד כלה אך מתוך נסיון לקבל פיצוי בתיק זה.

    בהינתן שהתמונות שצולמו בזמן אמת משקפות את המקום בו הלכה התובעת, הרי שמדובר במפגע של ממש, שעיקרו במרצפות משובשות, חלקן חסרות ובהחלט הגיוני לקבוע שהתובעת נתקלה באחת מהן ונפלה.

    העובדה שבחלוף השנים ובהתרגשות עמידתה של התובעת על דוכן העדים התבלבלה בין התמונות ונטתה להצביע על מפגע התופס את העין בתמונה מאוחרת יותר, אינה מפחיתה ממהימנותה. סביר שהתובעת, כפי שגם הסבירה בעדותה, אינה זוכרת בלהט הנפילה ובחלוף השנים, באיזו מן המרצפות היא נתקלה. די בכך שהתובעת הצביעה על מפגע שאכן יכול וסביר שגרם לנפילה. קשה להלום שבכל מקרה ומקרה נפגע יוכל להצביע על האבן הספציפית שגרמה לנפילה וברמת דיוק מלאה. ודוק, הנתבעות לא חלקו על עצם כך שהתובעת נפלה ולא הצביעו על כל סיבה אחרת לנפילה ולפיכך המסקנה שהאירוע נגרם בשל המפגעים שהיו במדרכה, סבירה, הגיונית ומתחייבת בנסיבות העניין (השוו: תא (חי') 18493-09-13 פלונית נ' עיריית קרית שמונה (13/2/19)).

    אשוב ואדגיש, שעיון בשתי מערכות התמונות שצורפו על ידי התובעת, מצביע על שורת מרצפות משובשות המצויות באיזור הגבול בין חניון של חניית המבנים והחנויות הסמוכות לבין המדרכה. מדובר בשיבוש משמעותי, שבהחלט יכול לגרום להיתקלות ונפילה וזאת הן בתמונות שצולמו בזמן אמת והן בתמונות שצולמו בשנת 2017 – הווה אומר מדובר במפגע הנמצא במקום במשך שנים רבות מבלי שאף אחד מן הגופים האחראיים עשה דבר כדי למזער אותו או לטפל בו.

16. משקבעתי שהתובעת אכן נפלה ממפגע יש לבחון האם הוכחה אחריות מי מן הנתבעות למיגורו של מפגע מסוג זה.

    אחריות הנתבעות 1 ו-2

17. התובעת טוענת לאחריות הנתבעת-1 למגר מפגעים ולתחזק את השטחים הציבוריים מכוח הבעלות או החזקה והחיקוקים הרלוונטיים, בין אם מדובר בשטח פרטי ובין אם מדובר בשטח ציבורי, שעה שאין חולק שמדובר במקום המשמש מעבר לציבור.

    הנתבעות 1 ו-2 טוענות, שהתובעת נפלה בשטח פרטי, ובהתאם לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), לא קמה לרשות המקומית אחריות לטפל במפגעים הקיימים בשטח פרטי.

    העדה מטעם הנתבעת-1, הגב' גבריאלי, שהינה מנהלת מחלקת נכסים בנתבעת-1 העידה, בהסתמך על המסמכים המצורפים לתצהירה, כי בהתאם למידע הקיים בעירייה, בדקה ומצאה שהמקום בו נפלה התובעת הוא בשטח פרטי. אין מחלוקת שהעדה לא ביצעה את המדידות בעצמה, אלא שהעדה טענה שהיא יודעת לקרוא את נסח הטאבו ולשלוף מידע מהמערכות הקיימות בנתבעת-1. הנתבעות 1 ו-2 טוענות לחזקת התקינות המינהלית בנוגע למסמכים אלה.

18. בסיכומיהן טענו הנתבעות 1 ו-2 כדלקמן: "... הגב' גבריאלי העידה כי זיהתה בוודאות את השטח שבו נפלה, לטענתה, התובעת – באמצעות התמונות שהגישה ולאחר שבדקה בנסח הטאבו, בתשריט ובטופס המידע התכנוני, קבעה כי מדובר בשטח פרטי של מסחר ומגורים – שאינו בבעלות העיריה" – בכל הכבוד, על פניו, עדות מסוג זה היא עדות שבמומחיות וראוי היה לה שתובא על דרך חוות דעת.

    על מנת שלא להאריך יתר על המידה, אניח לצורך הדיון, שאכן מדובר בשטח פרטי – שכן אכן ניכר מהמסמכים שהוצגו על ידי הנתבעות 1 ו-2 שהשטח בו נפלה התובעת נמצא בחלקה שהינה חלק מהחלקה המצויה במגרש החניה שככל הנראה משמש את החנויות הנמצאות במקום.

    אולם גם אם כך, בחינת מתווה השטח מעלה שהמדובר בשטח הפתוח למעבר בלא כל מגבלה, המשמש בפועל את הציבור למעבר לעבר המדרכה הנמצאת במקום, אפילו עדת הנתבעות 1-2 בעצמה הסכימה, כי המדובר בשטח הנתון להנאת הציבור בסופו של דבר (עמ' 88 לפרוטוקול, שורות 30-28). כמו כן, במסמך שצורף לתצהירה שעניינו תקנון לתכנית שיכון ציבורי שהוכנה לפי "חוק רישום שיכונים ציבוריים" (הוראת שעה), תשכ"ד-1964 והתקנות שהותקנו לפיו – קיימת התייחסות לרישום דרכים ושטחים ציבוריים (סע' 9), הווה אומר, לא יכול להיות חולק שקיימים במתחם שטחים המיועדים לטובת הציבור.

19. הנתבעות 1 ו-2, טוענות, כי יש לפרש את פקודות העיריות כך שחובותיה של העירייה הן אך ורק לגבי רק לגבי רחוב שאינו רכוש הפרט, וזאת כאשר חוק הפרשנות, תשמ"א-1981 ביטל את פקודת הפרשנות [נוסח חדש] ואת הגדרת "רחוב" המצויה בה.

20. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, יאמר ששגגה נפלה אצל הנתבעות, שעה שבהתאם לסעיף 31 לחוק הפרשנות, סעיף 1 לפקודת הפרשנות שעוסק בפירושם של מונחים רווחים נותר בתוקף.

    בסעיף 1 לפקודת הפרשנות מוגדר "רחוב" כדלקמן: ""רחוב" או "דרך" – לרבות כביש, שדרה סמטה, משעול לרוכבים או לרגלים, ככר, חצר, טיילת, מבוי, מפלש וכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו;".

    הווה אומר, בין אם מדובר במקום פרטי ובין אם לאו, שעה שמדובר במקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, הרי שמדובר ב"רחוב".

    פקודת העיריות משתמשת במונח "רחוב" כהגדרתו בפקודת הפרשנות ומבדילה בין "רחוב" לבין "רחוב שאינו רכוש הפרט". עיון בהוראות הפקודה מעלה, שאין המדובר בצמצום ההגדרה של המונח "רחוב" אלא בהחלטה של המחוקק לקבוע סמכויות שונות לעירייה לגבי "רחובות" הנמצאים במעמד שונה.

    סעיף 235 לפקודת העיריות ברור כשמש בעניין היקף החבות המוטלת על הנתבעת-1. סעיף זה המצוי בפרק שעניינו "חובותיה של עירייה" קובע, כי "בעניין רחובות תעשה העירייה פעולות אלה" (ההדגשות לא במקור – א' מ'):

     "(1) תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבניה של כל רחוב;

    (2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש

      הפרט;

    (3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת גבול ברחוב;...."

    הנה כי כן, סעיף 1, מדבר על חובת הפיקוח על הרום של "כל רחוב". סעיף 2, מטיל חובה לתיקון, ניקוי וכד' של "רחוב שאינו רכוש הפרט" וסעיף 3 עוסק במניעה והסרת מכשולים ב"רחוב". הווה אומר לגבי רחוב, שהוא גם רחוב שהוא רכוש הפרט החובה החלה על העירייה היא חובת המניעה והסרת המכשולים בלבד, למול חובה מפורשת לתקן רחוב שאינו רכוש הפרט.

    הסעיף מבדיל באופן ברור בין סוגי ה"רחובות" השונים.

    טענת הנתבעת כי מסעיף 249 העוסק בסמכויות העירייה, ניתן ללמוד שסמכויותיה משתרעות לעניין רחוב שאינו רכוש הפרט, אינה עומדת. סעיף 249, קובע סמכויות רחבות של העירייה לגבי כל סוגי הרחובות, כאשר גם בסעיף זה מבחין המחוקק בין סוגי הרחובות השונים – כך ס"ק (9) מתיר לרשות לנטוע עצים ב"כל רחוב"; ס"ק (10) קובע את סמכותה של הרשות למכור או להחליף "כל רחוב שהוא נכס העיריה" – הווה אומר, קיימים רחובות שאינם בגדר נכס העירייה. ס"ק (11) עוסק בסמכות "לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור"; ואלו ס"ק (29) מעניק לרשות המקומית סמכות כללית "לעשות בדרך כלל, כל מעשה הדרוש לשם שמירה על תחום העיריה". בנוסף ס"ק (19) מקנה לעיריה סמכות להיכנס לכל בית או בנין, שיש עליהם חשד סביר שהם בלתי סניטריים, כדי לברר את מצב הנקיון בהם או לצורך אחר, ולהוציא צו למחזיק בהם, שבו יידרש לנקוט את האמצעים המפורשים בצו. הווה אומר, לעירייה סמכויות גם לגבי שטחים פרטיים ומכוח הסמכות קמה גם החובה לפעול ולדאוג למגר מפגעים, גם אם הם בשטח פרטי, שעה שהציבור עושה שימוש בשטח זה. מטבע הדברים, לעירייה שורת חוקי עזר המאפשרים לה לדרוש מבעלי הנכסים להחזיק את נכסיהם באופן שלא יגרום סכנה לציבור (ראו לדוגמא: חוק עזר לאשדוד, מפגעי תברואה, תשכ"ח-1967). העירייה חייבת לעשות שימוש בסמכויותיה אלה וכאשר היא חדלה מכך, יכול ותקום לה אחריות.

21. כפי שנפסק לא פעם, על העירייה, כמי שאמונה על תקינות המדרכות ברחבי העיר וטיפול בהן בצורה מיומנת וזהירה, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי תושבי העיר ומבקריה (ראו, למשל, ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק (26/9/89) (להלן: "עניין שטרנברג")). לצורך הדיון כאן ובהתאם לפסיקה מבוססת היטב, ניתן להניח, כי קמה בנסיבות גם חובת זהירות קונקרטית שכן, גם במקרה הפרטני, הייתה העירייה צריכה לצפות שקיום מפגעים מסוג זה במדרכה עלולה להביא למעידת התושבים ופגיעה גופנית בם. השאלה הדרושה הכרעה הינה האם הופרה חובת זהירות זו.

22. הנתבעות 1 ו-2 לא טרחו להביא שמץ ראיה שיהא בה כדי להסביר או לשכנע שהן מפעילות את הסמכויות הנתונות להן באופן סביר. הנתבעות שתקו שתיקה רועמת ולא הביאו ראיה המלמדת מהי דרך הפיקוח של הנתבעת-1 על תקינות הרחובות, לא טרחו להבהיר האם היו תלונות לגבי המקום במהלך השנים ומה נעשה לגביהן, לא טרחו להסביר את המחדל של מפגע מסוג זה הקיים שנים רבות ברחובה של עיר, מבלי שהנתבעת-1, תנקוף אצבע למען בטיחות התושבים, בין בדרישה שתופנה לבעלי הנכסים לשיטתה, ובין בפעולה פשוטה של תיקון המרצפות בעצמה.

    על כך כבר נאמר: "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי פ"ד לה (1) 736, 760 (1980), ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה, בע"מ פ"ד מד(4) 595, 603 (1990). בענייננו, הסבר לא ניתן, לא כל שכן הסבר סביר, ולפיכך עומד הדבר לרועץ לנתבעות 1 ו-2, ומביא לידי מסקנה ברורה כי חובת הזהירות הופרה. הרושם המתקבל הוא שהנתבעות ישבו בחוסר מעש שנים רבות, לנוכח מפגעים לא מבוטלים הקיימים במקום מעבר פתוח לציבור.

    על פניו, לא הייתה כל מניעה שהנתבעות 1 ו-2 תוכחנה את שיקול הדעת המופעל על ידי הנתבעת-1, כאשר היא נתקלת במפגע הקיים על המדרכה בין אם מדובר במדרכה המצויה בבעלות העירייה ובין אם מדובר במדרכה המצויה בבעלות פרטית. לא הייתה כל מניעה שהנתבעות תפעלנה להבאת עדות שיהא בה כדי להניח את הדעת שקיימת דרך מיגור מפגעים וקבלת החלטה מובנית, תוך שקילת כל השיקולים הנדרשים.

    בתי המשפט עמדו לא פעם על חובותיה הראייתיות של העירייה שעה שמוכח קיומו של מפגע לכאורה בשטחן. הוכחת מפגע לכאורי כזה, מעביר לכתפי העירייה את נטל הבאת הראיה על מנת שתוכל לחזור ולאזן את כפות המאזניים ולשלול את חיובה בנזיקין, זאת גם בשים לב לעובדות שבידיעתה הייחודית נמצאות הפעולות וההחלטות אותן היא מקבלת. כפי שהסביר בית המשפט בעניין שטרנברג -

    "הנטל שהצליח המערער להעביר אל כתפי המשיבה הוא נטל הבאת הראיות, שמשמעותו כי כפות המאזניים נוטות לטובת התובע ועל הנתבע, הרוצה בכך, החובה להחזיר ולאזן ביניהן...

    תוצאתו הדיונית הרגילה של כלל זה היא הטלת נטל הבאת ראיות נגדיות על הנתבע; היינו, עליו להמציא בראיותיו תשובה כלשהי שיהא בה כדי לעקור את המסקנה הלכאורית בדבר רשלנות (ע"א 411/70 פינס (פנטשי) נ' בן עמירה ואח’, פד"י כ"ה (2) 297,284). בסופו של דבר יוכרע הדין על פי מאזן ההסתברויות, כאשר נטל השכנוע ממשיך לרבוץ על כתפי התובע (ע"א 705/78, רמון ואח' נ' מאוטנר ואח’, פד"י ל"ב (1) 725-726, 720; ע"א 612/78, פאר נ' קופר ואח’, פד"י ל"ה (1) 720 725-(726"

    (ראו גם: בע"א (ת"א) 4195/98 שי חנה נ' עיריית נתניה (31/10/99)).

    בענייננו, הנתבעות 1 ו-2 לא עמדו בנטל, הן התרכזו בערעור גרסתה של התובעת והעלאת טענות בעניין אחריותן של הנתבעות 3 ו-4. הנתבעת-1 לא הצליחה להוכיח שהיה בידה מנגנון סביר לבחינת קיומם של מפגעים בשטח הרשות ומיגורם.

23. בנסיבות אלה, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, את עדותה של התובעת ועדות בעלה, את המפגע שתועד וה"אין" הראייתי שהותירו הנתבעות 1 ו-2, באתי לידי מסקנה, שהתובעת עמדה בנטל להוכיח שהנתבעת אשר נושאת בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפיה התרשלה בעצם הימנעות מטיפול כלשהו במפגע ברור שהיה על המדרכה המשמשת למעבר.

    אין ספק שמדרכות אינן אמורות להיות מישור גיאומטרי, וצפויים להימצא בהן הבדלי גבהים או שיבושים. במקרה דנן, ניכר שמדובר במפגע רחב, שהיה חייב לקבל ביטוי בפעולות תיקון או אכיפה של הנתבעת-1. משלא הוכחו פעולות כאלה, קמה אחריותה.

    נותר עוד לדון באחריותן של הנתבעות 3 ו- 4 אם בכלל.

     

     

    אחריות הנתבעות 3 ו-4

24. התובעת והנתבעות 1 ו-2 טוענות שהאחריות, מוטלת על כתפי הנתבעות 3 ו-4, כמי שהן בעלות השטח ובעלות החזקה בו.

    התובעת לא הביאה כל ראיה לטענה זו והסתפקה בהפניה לטענות הנתבעות 1 ו-2.

    הנתבעות 1 ו-2, הסתמכו על תצהיר העדה מטעמן, לפיו מדובר בחניה פרטית של מתחם מגורים משולב עם מסחר, המצויה בשטח פרטי בבעלות מדינת ישראל שאינו בבעלות או באחזקת או בשליטת העיריה. העדה הוסיפה שבמועד כלשהו המדינה החכירה לנתבעת-4 את השטח וזו בנתה עליו את המתחם המצוי בו כיום (לרבות את החניה המדוברת). העדה הוסיפה שהמפגע צריך להיות מטופל על ידי בעלי המקום או ועד הבית.

    לתצהיר העדה לא צורף הסכם חכירה.

    בעדותה הסבירה העדה שהיא עובדת במחלקת נכסים מזה כחצי שנה שתפקידה אך פיקוח על השטחים הציבוריים בעיר. העדה הסבירה שעל פי הנסח טאבו התובעת נפלה בחלקה השייכת למדינת ישראל. העדה הסבירה שהיא הסתמכה על מדידות שביצעו אנשים לפניה ובדקה במערכת S.I.G שזו מערכת תצלומי האוויר אצל הנתבעת-1. העדה אישרה שבמקום עוברים תושבים ויש זיקת הנאה לציבור. העדה נשאלה ארוכות על סמך מה טענה שהמדינה החכירה את השטח לנתבעת-4, העדה השיבה שלפי טופס 4 וההיתרים המראים כי יונתן ודניאל החכירו את השטח ויונתן ודניאל הם הנתבעת-4. כאשר הוצג לה חוזה בין יונתן ודניאל לבין הנתבעת-4, ונטען שזה לא אותו גוף, השיבה שאולי טעתה בתצהיר. העדה הסבירה שקיבלה את המידע מהמפקחת הקודמת לה. העדה אישרה כי השטח של המתחם הוא 15,590 מ"ר, השטח של המגרש הרלוונטי הוא 800 מ"ר והשטח של הנתבעת-4, הוא 114 מ"ר.

25. הנתבעות 3-4, הסתמכו על עדותו של מר פרימק מנהל ובעלים של הנתבעת-4. בתצהירו הבהיר העד, כי בבעלות החברה 2 קומות משרדים במבנה ברחוב העצמאות 85-87, כאשר המבנה מורכב משני בנייני מגורים, חנויות ומשרדים ואין המדובר במבנה המצוי בבעלות פרטית של החברה.

    אשר לשטח המצוי מימין לכניסה לחניון (השטח בו נפלה התובעת), ציין העד שהוא שימש במשך שנים כמיקום למכולות אשפה אשר הושמו וטופלו על ידי העירייה.

    העד הוסיף עוד כי למיטב ידיעתו קיימות חברות ניהול לבניינים אשר אמונות על תחזוקת הרכוש המשותף.

    לטענת העד, מקום הליכת התובעת מצוי באחריות העירייה ואינו באחריות החברה או מי מבין דיירי הבית המשותף.

    בעדותו חידד העד, כי הנתבעת 3 ערכה הסכם חברת יונתן ודניאל, בדבר רכישה של משרדים או חנויות, כאשר המדובר ב- 2 קומות משרדים ושתי חנויות. העד נשאל האם כאשר רכש את המשרדים והחנויות רכש גם את החלק היחסי ברכוש המשותף והשיב שרכש בדיוק את מה שרשום בחוזה.

    עיון בחוזה שצורף על ידי הנתבעות 3 ו-4 מעלה שאין בו התייחסות לרכוש המשותף, אלא לכל הזכויות של המוכרים בנכס.

    העד התבקש להסביר את מעמד הנתבעות 3 ו-4 לגבי הרכוש המשותף והסביר ששתי קומות המשרדים נמצאות בתוך הקומפלקס המורכב של כל המתחם הכולל קומת חנויות, מעליו יש שתי קומות משרדים ומעליו יש שני מגדלי מגורים. כל מערכת המשרדים מנותקת ממערכת של החנויות ושל המגורים באופן מוחלט. יש לה לוביים נפרדים, כניסות נפרדות, מעליות נפרדות, מערכות חשמל נפרדות, מערכות גילוי אש נפרדות. העד הוסיף שהחניה משותפת לכל הפרויקט, כאשר יש חניון תת קרקעי עם 3 קומות חניון ולנתבעות 3 ו-4 יש 100 חניות שהוצמדו, מעבר לזה שום דבר.

    העד השיב שאין לנתבעות 3 ו-4 כל קשר לרחבת החניה החיצונית, גם לא מבחינת תחזוקה.

    לגבי אחזקת השטח המשותף, השיב העד שהם לא מתחזקים דבר. לו יש חברת אחזקה שמתחזקת אך ורק את שטח המשרדים בפנים ושום דבר מעבר לזה. העד השיב שאף חברה לא מתחזקת את החניון התת קרקעי. הוא משלם חשמל שקשור לנכסים שלו בלבד וגם לחניות הצמודות, יש מונה נפרד. העד השיב שאין לו מושג מי מנקה את החניון והוא לא משלם דמי אחזקה. גם לגבי החנויות השיב העד שהן לא משלמות דמי ניהול ודמי אחזקה.

    העד השיב שהחנויות פונות לצד השני לרח' מנחם בגין והן לא משלמות דמי אחזקה, זה מעבר ציבורי. העד השיב שהחניון הפנימי פתוח לציבור ובחניון הציבורי הוא רואה מפעם לפעם משאיות שבאות לחנויות.

    העד שב והדגיש שאין לחברה כל חלק ברכוש המשותף, והמשרדים עצמם רשומים כחוזה חכירה במנהל מקרקעי ישראל. העד הדגיש שכאשר רכשו את המשרדים לא רכשו את הרכוש המשותף. העד גם הסביר שכניסה למשרדים היא לא מרחוב העצמאות אלא מהרחוב המקביל מהצד השני של הבניינים, אף שהכניסה לחניון היא משותפת.

    העד השיב שמעולם לא נדרשו לשלם הוצאה משותפת כלשהי של קומפלקס הבניינים והחנויות.

26. לאחר שמיעת העדויות ועיון בראיות, באתי לכדי מסקנה שלא הוכחה אחריות הנתבעות 3 ו-4 לשטח המשותף או בכלל. התובעת הגישה את כתב התביעה המתוקן נגד הנתבעות 3 ו-4 כלאחר יד כשהיא נסמכת על מידע שהועבר מהנתבעות 1 ו-2 מבלי לעשות בדיקות נוספות ומבלי לאסוף חומר רלוונטי בסיסי שיכל היה להבהיר את מעמדן כלפי השטח.

    "המוציא מחברו עליו הראיה" - התובעת וגם הנתבעות 1 ו-2, לא הוכיחו בשמץ של ראיה מה מעמד השטחים המשותפים במתחם - לא אלה בחניון החיצוני ולא אלה בכניסה לחניון התת קרקעי ואין שום יכולת להכריע בעניין על סמך השערות שהופרכו לחלל. ניתן היה להביא את חוזה החכירה עם מנהל מקרקעי ישראל שלבטח מבהיר את העניין. משבחרו לא לעשות כן, אין הצדקה לחייב את הנתבעות 3 ו-4. הניסיון של התובעת והנתבעות להעביר את הנטל לכתפי הנתבעות 3 ו-4, לא ראוי לו שיצלח. עדותו של מר פרימק לא הייתה מניפולטיבית ומתחכמת ולא הייתה בלתי אמינה כפי שטענה התובעת. נהפוך הוא. ניכר שמר פרימק מעיד על המצב בשטח כפי שקיים והתובעת לא הביאה ראיה כלשהי שיהא בה כדי להפריך את הדברים. עדותו לא נסתרה באופן כלשהו.

    התובעת ניסתה לטעון לאחריות הנתבעות 3 ו-4 מכוח דיני הבתים המשותפים, מעצם אחריותן לחניות. בהקשר זה ניתן לקבוע, שלא הוכח כל קשר בין השטח בו נפלה התובעת לחניה. אכן בסמוך לשטח נמצאת הכניסה לחניה התת קרקעית ואולם אין חולק, כי השטח לא נמצא בתוך החניה, לא משמש אך ורק את הכניסה לחניה, לכל היותר מדובר בשטח הסמוך לכניסה לחניה התת קרקעית והחניה העילית שלא נמצא קשר בינה ובין הנכסים שבידי הנתבעות 3 ו-4. לא די בכך כדי לקבוע שהשטח מהווה חלק מן החניה ומכאן שטח משותף.

    עדותו של מר פרימק לא הופרכה, ולא ניתן לייחס אחריות לחברה שבבעלותה שטח בגודל של 114 מ"ר מתוך 15,590 מ"ר, כאשר לא ברור כלל ועיקר כיצד הוגדרו או הוצמדו השטחים המשותפים.

    לכל אלה, נוספת העובדה שהוכחת היותו של השטח שטח פרטי נשענת על כרעי תרנגולת, שעה שהתובעת לא הביאה כל ראיה לכך והנתבעות 1 ו-2, נסמכו על עובדת מחלקת נכסים שלא הייתה מסוגלת לאשר חלק ניכר מן הפרטים שהובאו בתצהירה, מבלי להביא עדות מומחה כפי שראוי היה לעשות.

    יצויין שבהתאם לחוזה הרכישה שהציגו הנתבעות 3 ו-4, הן רכשו מיונתן ודניאל את כל הזכויות בשתי קומות משרדים בקומות 1 ו-2 וחנות מספר 9 המצויה בקומת הקרקע והידועות גם כחלק מחלקה 19 בגוש 2073. בהתאם לתצהיר העדה מטעם הנתבעות 1 ו-2 – התובעת נפלה ברחוב העצמאות 87 המזוהה כגוש 2448 חלקה 11 בחניה הפרטית של מתחם המגורים והמסחר. הווה אומר לא מדובר באותו גוש ובאותה חלקה ולא ניתן לקבוע קשר בין הזכויות הנתונות לנתבעות 3 ו-4 לבין המקום בו נפלה התובעת.

    לא מופרך לסבור כי בהינתן שחברת יונתן ודניאל היא בעלת זכויות החכירה בכל השטח, ובהיות ההסכם בינה לבין 3 ו-4 שותק בעניין הרכוש המשותף, בחרה החברה להותיר בידה את השליטה והאחריות על הרכוש המשותף. חוזה החכירה עם המינהל בהחלט היה יכול להאיר את עיננו ואולם זה לא הוצג.

    בסיכומיה טענה התובעת, כי מבירור עם חברת גולד סיטי אשר מתחזקת את הבניינים וקומות החניון, עולה שקיים איש אחזקה (סעיף 63) – בכל הכבוד בירור כזה אמור היה להיעשות לפני ההוכחות ולא לאחריהן. לבאת כוח התובעת אין את הפריבילגיה להעיד בסיכומים. ברי כי לא ניתן ליתן לפרט משקל כלשהו. יתירה מזו, ככל שקיימת חברת אחזקה, ברי שניתן היה לברר זאת קודם ולתבוע את הגופים הרלוונטיים. הגשת התביעה כלאחר יד נגד הנתבעות 3 ו-4 על סף ההתיישנות, מבלי לערוך את הבירורים הנדרשים, אינה יכולה להקים אחריות יש מאין.

    בנסיבות אלה, דינה של התביעה נגד הנתבעות 3 ו-4 להידחות.

    סיכום שאלת האחריות

27. ניתן לסכם ולקבוע, כי הגם שהועלתה האפשרות שקיימים עוד גורמים שאחראים לשטח, לרבות מדינת ישראל שיכול והשטח בבעלותה והחוכרים האחראים לשטח המשותף, התובעת לא השכילה להוכיח את זהותם של גורמים אלה, וגם הנתבעות 1 ו-2 כשלו בכך.

28. מושכלות יסוד הן, כי בדיני הנזיקין, במצב שבו יותר ממעוול אחד אחראי לנזק, שולט עיקרון ה"אחריות ביחד ולחוד" לעניין היחסים שבין המזיק לניזוק. עקרון זה פירושו, כי המעוולים יחד חבים כלפי הניזוק יחד וניתן לתבעם יחד ולחוד, כלומר, הניזוק רשאי לתבוע את הנזק כולו מכל המזיקים בתביעה אחת, וכן רשאי הוא לתבוע את הנזק בשלמותו מכל אחד מהם לחוד, בלי לצרף את האחרים. עיקרון זה נובע מהוראת סעיף 11 לפקודת הנזיקין הקובע כדלקמן: "היה כל אחד משני בני אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד". ואלו סעיף 84 לפסיקה קובע את יסוד השיפוי בין מעוולים בינם לבין עצמם בהתאם לחלוקה שקובע בית המשפט.

29. בנסיבות אלה, שעה שהוכחה אחריותן של הנתבעות 1 ו-2, הן אלה שצריכות לשאת במלוא הפיצוי כלפי התובעת גם אם יכול וקיימים אחראים נוספים.

30. הנתבעות 1 ו-2, העלו טענה שלתובעת אשם תורם לקרות התאונה. אדון עתה בטענה זו.

    אשם תורם – האמנם?

31. הנתבעות טוענות שהתובעת אמורה הייתה לשים לב לאופן צעידתה ודרך הליכתה, במיוחד כך כאשר המדובר בתאונה שארעה באור-יום, והתובעת מתגוררת בסמוך ומכירה את המקום.

    התובעת טוענת שאין להשית עליה כל אשם תורם שכן היא במפגע שקיים על המדרכה ואינה אמורה ללכת כשעיניה בקרקע.

32. בהתאם להוראות פקודת הנזיקין והפסיקה, האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו. בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר), שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. כלומר, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל אחד מהם (ע"א 14/08 עבד אלרחים נ' פלסטניר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו (2/12/09); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003)).

33. בענייננו, האירוע ארע בשעות הבוקר, בסביבה מוכרת יחסית לתובעת, כאשר זו לא הפעם הראשונה שהתובעת פסעה במקום. מעדות בעלה של התובעת, עלה לראשונה שהתובעת רצה מבית מטופלת אחת לשניה ואז נפלה. על התובעת היה לשים לב לדרך הליכתה. גם בשים לב לטענותיה והתמונות שצילמה התובעת, המפגע ניכר לעין, ולו הייתה שמה ליבה לו, יכול והייתה מונעת את הנפילה.

    בנסיבות אלה, הוגן להשית על התובעת אשם תורם ואולם טענת הנתבעות שאשמה התורם של התובעת גבוה מאוד אינה מתיישבת עם הנסיבות. מדרכה אינה מסלול מכשולים. התושב לא אמור לפלס את דרכו בין אבני מדרכה משובשות וחסרות על גבי המדרכה.

    בנסיבות שהתבררו כאן שיעור האשם התורם שיוטל על התובעת אמור להיות מתון בהתחשב שמדובר במהות המפגע. בנסיבות שפורטו, אני קובעת, כי אשמה התורם של התובעת עומד על שיעור של 25%.

34. משנקבעה סוגיית האחריות, יש לדון בשיעור הנזק ואולם קודם יש להתייחס לפגיעה הרפואית והתפקודית שנגרמה לתובעת בתאונה.

    הנכות הרפואית שנגרמה לתובעת

35. כמפורט כבר לעיל, לאחר האירוע המשיכה התובעת בעבודתה ובתאריך 17/9/19 פנתה לרופאת המשפחה והתלוננה על חבלה ביד שמאל. המסמך הרפואי הבא שהוצג הוא מיפוי עצמות שנערך בתאריך 5/10/10 של כל השלד, שהדגים מוקד קטן של קליטה בשורש כף יד שמאל באספקט מדיאלי – שהוגדר כממצא קל מאוד שיכול להתאים לטנדינטיס (דלקת גיד).

    בתאריך 11/10/10 ביקרה התובעת במרפאת ראומטולוגיה במרכז הרפואי קפלן, בתלונה העיקרית תועד, כי התובעת סובלת מכאבים במפרקים מגיל 12, באים וחולפים. בזמן האחרון כאבים קבועים בשתי הידיים מלווים בהרגשה של הירדמות בשתי כפות הידיים יותר משמאל, חולשה ביד שמאל וחפצים לעיתים נופלים מהיד. כן התלוננה התובעת על כאבים בגב תחתון עם הקרנה באספקט אחורי של רגל ימין. בדיקת התובעת העלתה רושם שמדובר בתסמונת התעלה הקרפלית, ללא ממצאים נוספים.

    בתאריך 16/12/2010 התלוננה התובעת על כאבים בשורש כף יד שמאל. בבדיקת התובעת נמצאו תנועות מלאות בכף יד שמאל עם כאבים למימוש בחלק מן האזורים, כאשר הכאבים מתחזקים כשמחזיקים את היד בסיבוב נגד לחץ. צילום רנטגן שנעשה פוענח כתקין. ללא נזק גרמי.

    התובעת המשיכה להתלונן על כאבים בשורש כף יד שמאל. בדיקת אולטרסאונד שבוצעה ב- 9/1/11, הדגימה בעומק ה- TFC פגם היפו אקוגני בגודל 1.4 מ"מ חשוד כקרע. התובעת נשלחה לפיזיותרפיה. בדיקת MRI שבוצעה העלתה תהליך ניווני של ה- TFC ללא סימנים דלקתיים בגידים המיישרים והמכופפים.

    בתאריך 17/1/13, ביקרה התובעת אצל ד"ר אטון אהוד מומחה לכירורגיה אורתופדית, המומחה תעד שהתובעת מתלוננת על כאבים בכפות ידיה ושורשי כפות ידיה דו צדדי מזה כשנתיים, מתארת קשיון בוקר וכאבים בסוף היום. בנוסף מדווחת על נימול כפות הידיים וחולשה כולל אירועי נפילת חפצים. המומחה ציין, כי מדובר במטופלת הסובלת דלקות חוזרות ועקשניות במיישרי האצבעות בנוסף לממצא הדמייתי של פגיעה ב- TFCC ו- CTS שבבדיקתו אינם סימפטומטים. המומחה המליץ על אמצעים מקילים ורפואה משלימה. בדיקת EMG שנעשתה פוענחה כמדגימה, ממצאים של תסמונת התעלה הקרפלית דו צדדית קשה יותר מימין.

36. מומחה התובעת ד"ר שפירא אלכס, תעד בבדיקתו שהתובעת סובלת מכאבים בשורש כף יד שמאל לאחר התאונה, וסובלת מנימול ביד וקושי בהחזקת דברים ביד. המומחה ציין שבבדיקת שורשי כפות הידיים יש ממצאים של דו צדדים, כאשר בבדיקות העזר יש ראיה לפגיעה חד משמעית בשורש כף יד שמאל. המומחה העריך שהתובעת סובלת מנזק בשורש כף היד כתוצאה מנפילתה, כאשר עיקר הסבל היה בחצי השנה הראשונה לאחר הנפילה, שאז קבע המומחה לתובעת נכות של 100%, ולאחר מכן, לנוכח התלונות והממצאים בבדיקה הגופנית ובבדיקות העזר 10% נכות לפי סעיף 35 (1) (ב) על פי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). לנוכח אי יכולתה של התובעת לחזור לעבודה בטיפול בקשישים, המליץ המומחה על הפעלת תקנה 15.

37. מומחה הנתבעות פרופ' יעקב נרובאי, סקר בחוות דעתו את מצבה של התובעת לאחר התאונה ואת ממצאי הבדיקות. המומחה ציין שבבדיקתו התנועתיות של פרק כף היד מלאה ללא כל הגבלה, הכוח ביד תקין, פרק כף היד יציב, צילומי רנטגן תקינים. בבדיקת אלקטרומירפיה היו סימנים של תסמונת התעלה הקרפלית. המומחה קבע שאין בידו לקבל את חוות הדעת של עמיתו, כאשר טווח תנועה של היד היה מלא, לא היה שום ממצא של הפרעה בתחושה, לא צוין דלדול שרירים או הפרעות אחרות, בגלל שהן לא קיימות. בצילומי רנטגן לא היה כל ממצא. בבדיקה לתהודה מגנטית נמצאו שינויים ניוונים כנראה כתוצאה מקרע. לנוכח האמור, סבר המומחה שיש לאמוד את נכותה של התובעת בשיעור של 1% לפי סעיף 35 (1) בין א' לב' לתקנות הביטוח הלאומי. המומחה הדגיש עוד שידה הדומיננטית של התובעת היא יד ימין, ואין סיבה שתפסיק לעבוד בשל הפגיעה.

38. ד"ר דוד גודווין שמונה כמומחה מטעם בית המשפט, תעד בחוות דעתו את תוצאות הבדיקות שעברה התובעת. התובעת התלוננה בפני המומחה על כאבים בשורש כף יד שמאל בעיקר בלילה, כמו כן התלוננה על נימול בכף יד שמאל. בבדיקתו תעד המומחה, כי במבט חיצוני על שתי כפות הידיים אין הבדל בעור או בטמפרטורה. לא נמצא גם דלדול שרירים. בבדיקת שורש כף יד שמאל התרשם המומחה מתסמונת התעלה הקרפלית. המומחה ציין, שהתנועות תקינות, כאשר בלחץ קל מעל קצה האולנה התובעת מתלוננת שחשה בכאבים. המומחה קבע שהתובעת סובלת מ- 5% נכות לפי סעיף 35 (1) בין א' לב' לתקנות הביטוח הלאומי, זאת בהתחשב שקיים חשש שיש קרע קטן ב- אבל לא ברור אם הקרע על רקע ניווני או עקב התאונה. בנוסף מאחר שהבדיקות מדגימות תסמונת התעלה הקרפלית קלה שהתפתחה לאחר התאונה, קבע המומחה שלא ניתן לשלול שהחבלה לשורש כף היד בתאונה גרם להתפתחות התסמונת ולכן התובעת סובלת לדעתו מנכות נוספת של 5% לפי סעיף 31 (4) א' (1) לתקנות הביטוח הלאומי. המומחה ציין שאינו יכול להעריך אם בעתיד יחול שיפור או החמרה במצב שורש כף היד השמאלית. במידה ואכן תחול החמרה יהא צורך לשקול ארטרוסקופיה של שורש כף יד שמאל. המומחה המליץ על עבודה שלא דורשת מאמץ פיזי עם הידיים.

39. הנתבעות 1 ו-2, לא השלימו עם קביעתו של המומחה וזימנו אותו לחקירה על חוות דעתו. בעדותו חזר ואישר המומחה שהיקפי שתי הידיים היו שווים ואין דלדול שרירים, דבר שמשמעותו היא שהפגיעה פחות חמורה. כן אישר שכל ששת התנועות בכף היד היו תקינות. המומחה אישר כי ה- 5% שקבע בהתאם לתקנה 35 (1) הם מחמת הספק, שעה שב- MRI נרשם כי שככל הנראה הפגיעה היא רקע ניווני, משמע זה לא חד משמעי. המומחה הסביר שנתן 5% ולא 10% בגלל שהוא לא יודע אם זה ניווני או לא. המומחה אישר שנתן לפי סעיף 35 שהוא סעיף כללי אבל אם הולכים לסעיף הספציפי של שורש כף היד, מאחר וכל התנועות של התובעת מלאות, זה אפס אחוזים. המומחה הסביר שנתן נכות חרף העובדה שהתנועות מלאות על סמך תלונותיה של התובעת שכואב לה. בנוגע לנכות שניתנה לפי סעיף 31 (4) (א') (1) המתייחס לתסמונת התעלה הקרפלית, השיב המומחה שמנסיונו התסמונת הזו מופיעה המון פעמים אחרי חבלה איכשהו בשורש כף היד. הוא אינו יודע למה ולא יכול לשלול שום דבר. התובעת לא סבלה לפני כן, אז יתכן שזה קרה עקב הפגיעה. המומחה אישר שאפשר לקבל תסמונת התעלה הקרפלית גם בלי פגיעה, בכל עבודה. המומחה השיב שנתן את הנכות מחמת הספק, נתן 5%, ולא 10%, כי לפני התאונה היא לא סבלה משום דבר ופתאום זה הופיע.

40. התובעת טוענת שיש להותיר את קביעות המומחה בעינן ולקבוע 10% נכות רפואית, שעה שהמומחה נתן הסבר מפורט הן בחוות דעתו והן בחקירתו אשר לקביעתו בנוגע לשיעור הנכות שנותרה לתובעת בגין התאונה. הנתבעות 1 ו-2, טוענות שלגבי שני הממצאים קבע המומחה שאינו משוכנע שנגרמו כתוצאה מן התאונה ותשובתו שביקש ליתן לתובעת להינות מהספק לא יכולה להתקבל והיא אינה מלמדת כי קיים סיכוי של 50% לקשר סיבתי. הנתבעות מדגישות לגבי הקרע שקיים רק חשש לקרע, ובנסיבות אלה וכאשר אין כל מגבלה בתנועות מבקשות הנתבעות 1 ו-2, להעמיד את נכותה הרפואית של התובעת על 5% בלבד.

41. לאחר שבחנתי את המסמכים הרפואיים, חוות הדעת שהוגשו ועדותו של המומחה אני רואה להעמיד את נכותה הרפואית של התובעת בגין התאונה על שיעור של 5%, וזאת מתוך הנחה שיכול והתאונה גרמה לחלק מן הסימפטומים הקיימים בידה השמאלית לרבות הכאבים מהם היא סובלת. מעדותו של המומחה עלה שהוא קבע את נכותה של התובעת מחמת הספק, ואף הסביר שבשל ספק זה העניק לתובעת רק מחצית מן הנכות. מעדותו של המומחה משתמע לפיכך שנכותה של התובעת בידה השמאלית אמורה הייתה לעמוד על 20% נכות ! – קביעה זו בלתי סבירה בשים לב לכך שתנועות התובעת ביד מלאות, אין דלדול שרירים והיקף הידיים זהה. אני מסכימה עם הנתבעת שקביעה מחמת הספק אינה בהכרח מתיישבת עם מאזן הסתברויות. כמו כן, המומחה לא נתן את המשקל המתאים לכך שתלונותיה של התובעת היו לגבי שתי הידיים ולא רק היד השמאלית ולכך שתסמונת התעלה הקרפלית נמצאה בשתיהן.

    במקרה דנן ועל מנת שלא לקפח את התובעת, אני סבורה שבכל זאת ניתן להניח, במידה רבה של וודאות כזו המתיישבת עם מאזן הסתברויות ש- 5% אחוזי נכות אכן קשורים לתאונה.

    הפגיעה התפקודית

42. התובעת טוענת לפגיעה תפקודית גבוהה מנכותה הרפואית בשים לב לאופי עבודתה. הנתבעות טוענות שלא נגרמה לתובעת פגיעה תפקודית, שעה שהנכות לא ביד דומיננטית, לאחר התאונה שבה לעבודה סדירה, והסיבות לעזיבת העבודה לא היו נעוצות בפגיעתה עקב התאונה.

43. בתצהירה טענה התובעת שעקב ובגין התאונה היא סובלת מכאבים, רגישות, חולשה והגבלה בתנועות כף היד וכן סובלת מתחושת נימול בכפות הידיים. היא מתקשה לאחוז חפצים ביד. חפצים נופלים לה מהידיים. מתקשה לבצע פעולות ממושכות ביד הפגועה ולכן נמנעת ממאמץ פיזי. מדברים אלה של התובעת, ניתן ללמוד שמצבה התפקודי נגרם בשל פגיעה בשתי הידיים, כאשר מצבה הרפואי הנוגע ליד הימנית הדומיננטית לא קשור כלל לתאונה. בעדותה של התובעת ניכר נסיון להאדיר מאוד את תוצאות התאונה והכאבים שהיא סובלת, דבר שאינו מתיישב עם הראיות. עובדתית הוכח שלאחר פרק זמן של כשבועיים חזרה התובעת לעבודה סדירה עד שלדאבון הלב חלתה בסרטן ולאחר מכן נפגעה בתאונה נוספת שלאחריה לא חזרה לעבודה. התובעת העלימה שני אירועים אלה כלא היו מתצהירה.

44. הלכה היא, כי הפגיעה התפקודית נקבעת בידי בית-המשפט על-יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אולם יש להוסיף ולבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. כך, בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה ולהתייחס להשפעתה של הנכות על מקצועו של הנפגע תוך התחשבות בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל ממשי יינתן לראיות הנוגעות להשלכה התפקודית בפועל, למשל – שינויים שחלו בשכר הנפגע (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי (8/6/95); ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות  דרום בע''מ (21/12/1992); ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (23/08/2010)).

45. במקרה דנן, בשים לב למכלול הנתונים שהוכחו, באתי לידי מסקנה שיש להעמיד את פגיעתה התפקודית של התובעת על שיעור נכותה הרפואית, זאת שעה שלא ניתן לקשור בין הפסקת עבודתה של התובעת לבין התאונה וכאשר ניכר שתוצאות התאונה מוגבלות ומצבה הרפואי של התובעת שאינו קשור לתאונה משמעותי הרבה יותר בנוגע לתפקודה, לרבות מצבה הרפואי הנוגע לידיים. משקבעתי את שיעור הנכות התפקודית, אפנה לחישוב הנזק.

    שיעור הנזק

46. למען הנוחות אחזור על הנתונים הרלוונטיים הנדרשים:

    התובעת ילידת: 15/9/1961.

    מועד התאונה: 16/09/2009.

    גיל התובעת בעת התאונה: 48.

    גיל התובעת כיום: 58.

    שיעור נכות רפואית ותפקודית: 5%.

     

    הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות

47. התובעת טוענת כי נכותה היא בעלת השלכה תפקודית ניכרת, שממנה תסבול לאורך כל חייה. לטענת התובעת שבה לעבודתה, אולם עד מהרה נוכחה שאינה יכולה לבצע את עבודתו כבעבר, כאשר בעקבות תאונה נוספת משנת 2012, לא חזרה למעגל העבודה. לטענת התובעת, בשים לב לבסיס שכרה בשיעור של כ- 2,500 ₪ לחודש יש להעמיד את הפסדיה לעבר על סך של 30,200 ₪ ולעתיד 36,529 ₪, כאשר לסכום זה יש להוסיף פנסיה.

48. הנתבעות טוענות שהימים הבודדים בהם נעדרה התובעת מעבודתה שולמו לה על ידי המוסד לביטוח לאומי ולא נגרמו לה כל הפסדים נוספים כתוצאה מן התאונה. לטעמן נכותה של התובעת אינה תפקודית, אין לה כל מגבלות תנועה, התובעת שבה לעבודה מלאה ונאלצה לעזוב אותה בשל פגיעה אחרת. לטעמן אין לפסוק דבר לא לעבר ולא לעתיד.

49. מתלושי השכר שהציגה התובעת עולה שבחודש 5/09 שכרה של התובעת היה 2,636 ₪.

    בחודש 6/09 חודש התאונה שכרה של התובעת היה 2,181 ₪, בחודש 7/09 שכרה היה 2,776 ₪; בחודש 8/09 – 2,957 ₪; בחודש 10/09 – 2,548 ₪; בחודש 11/09 – 2,600 ₪. בשנת 2010, שכרה המצטבר של התובעת היה 25,830 ₪ - דהיינו – 2,152 ₪ לחודש. בשנת 2011, שכרה של התובעת ירד, ואולם התובעת אישרה שבשנה זו חלתה והדבר גרם לירידה בשכרה. בשנת 2012, שכרה המצטבר של התובעת עד לפגיעה בתאונה הנוספת היה 8,791 ₪.

    בהתאם לנתוני המוסד לביטוח לאומי – בסיס שכרה הרבע שנתי של התובעת עמד על 7,914 ₪ ושולמו לה דמי פגיעה בגין 13 ימים בסך של 857 ₪.

    בנסיבות אלה, טענת התובעת לבסיס שכר בשיעור של 2,500 ₪ נכון לעת הזו, מתיישבת עם הנתונים הממוצעים.

50. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי לכדי מסקנה שבנסיבות העניין ובמיוחד שעה שעל התובעת למצוא עבודה עתה במומה ואינה נמצאת במקום עבודה מוכר ומגונן, נכון לפסוק לתובעת הפסדי שכר בשיעור גלובלי סביר, המשקף את מכלול הנסיבות שהוכחו.

    בגדר נסיבות אלה, יש לשקול את גילה של התובעת ומצבה הכללי ללא קשר לתאונה, את העובדה שממילא בשל מצבה הרפואי שלא קשור לתאונה קיימות לה מגבלות תפקודיות המקשות על עבודתה. יש גם לשקול את העובדה שלא הוכח קשר בין עזיבת העבודה על ידי התובעת לבין התאונה. עזיבת העבודה הייתה כ- 3 שנים לאחר התאונה, כאשר במהלך הזמן חוותה מחלה קשה ותאונה נוספת. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהקושי וההפרעה לתפקוד שהתאונה יצרה.

    סביר שהתובעת בשלב זה של חייה תתקשה לעבוד משרה מלאה ללא קשר לתאונה ושהיקף עבודתה מוגבל, כפי שהיה ערב התאונה. יחד עם זאת, יש לשקול את האפשרות שעקב מצבה הכלכלי תבקש התובעת לעבוד ושלא ניתן לשלול שחרף העובדה שלעת הזו התובעת לא עובדת היא בעלת כושר עבודה.

    שיקול רלוונטי נוסף, שיש להכניס לסל השיקולים, הינו שנכותה של התובעת אינה גבוהה ונכות כזו סביר שהשפעתה היא חלקית.

    חשוב להדגיש, שבהתאם לפסיקה יש לפסוק פיצוי גם למי שלא נגרע שכרו לאחר התאונה, מתוך הנחה ויכול ותוצאות התאונה ישפיעו לעתיד לבוא. הדרך הנאותה לפצות את התובע במקרים אלה, היא בקביעת סכום גלובלי, שיקח בחשבון את מומו, את גילו ואת שנות העבודה שנותרו לו ותוך שיקולל העובדה שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (השוו: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח, פ"ד לח(1) 537), ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (23.11.94)).

    הדברים הם בבחינת קל וחומר שעה שהתובעת כבר עזבה את מקום עבודתה.

51. בנסיבות העניין, אני מוצאת לנכון להעמיד את הפסדי שכרה של התובעת לעבר ולעתיד על סכום גלובלי מתון של 14,000 ₪ כסכום סביר שמשקף הפסד שיכול ונגרם בעבר ויגרם בשל מצבה של התובעת עקב התאונה, הכל בשים לב לשיעור שכרה לפני התאונה ולאחריה. סכום זה כולל גם הפסדי פנסיה. סכום זה הוא מעבר לדמי הפגיעה ששולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי שנלקחו בחשבון בעת חישוב הפיצוי.

    עזרה והוצאות מכל סוג

52. התובעת טוענת לפיצוי בגין עזרה והוצאות לאחר התאונה, בשיעור של 25,000 ₪ ו- 35,000 ₪ בעתיד. התובעת טוענת שמאז התאונה הוציאה סכומי כסף ניכרים בעבור טיפולים רפואיים, רכישת תרופות, עזרים אורתופדיים ונסיעות.

    באשר לעזרת צד שלישי טוענת התובעת, שעובר לתאונה הייתה עצמאית לגמרי בתפקודה ולאחריה הייתה מוגבלת בתפקוד בעיקר כאשר ידה הייתה חבושה בתחבושת אלסטית ונזקקה לעזרה וסיעוד צמודים. התובעת עותרת לפיצוי של 50,000 ₪ בעבר ו- 89,282 ₪ בעתיד בהתאם לחישוב של שעתיים בשבוע.

53. הנתבעות טוענות שבהיות התאונה תאונת עבודה, זכאית התובעת לפנות למוסד לביטוח לאומי על מנת לקבל החזרי הוצאות שהוציאה לצרכי ריפוי ומכוח חובתה להקטין את הנזק היא חייבת לעשות כן. הנתבעות מציעות לפסוק 2,000 ₪.

    באשר לעזרת צד שלישי מדגישות הנתבעות, כי התובעת סובלת מבעיות רפואיות נוספות, ולאחר התאונה דנן שבה לעבודה לאחר שבועיים, והתובעת לא הוכיחה כלל שנזקקה לעזרה או תזקק לה בעתיד. הנתבעות סבורות שאין לפסוק דבר.

54. כפי שנפסק לא פעם, הפיצוי בגין העזרה של צד שלישי נועד לשפות את הנפגע עבור עזרה הנחוצה לו לטיפול בעצמו, בגלל מומו ולשם ביצוע פעולותיו השגרתיות והיומיומיות. בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)).

    לעניין שיעורו של הפיצוי, יש לקבוע, שראוי להעמיד את הסכום על שיעור נאות (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’ (27/12/73)) ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה: ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח’ (26/2/85), וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (14/8/90)) על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

    באופן דומה נפסק לעניין הוצאות, כי עיקרון העל העומד בבסיס תורת הפיצויים בנזיקין הינו העיקרון של השבת המצב לקדמותו, לפיו על המזיק ליתן לנפגע אותו סכום, אשר באמצעותו יועמד הנפגע, ככל האפשר, באותו מצב בו הוא היה נתון, אלמלא בוצע כלפיו מעשה הנזיקין (ראו, ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3), 762, 772-773 (1982)). בהינתן עיקרון זה, נפסק שנפגע זכאי לפיצויים בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעות שהוציא לאחר הפגיעה, הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו. 

    אמנם, גם בהקשר זה עסקינן ב'נזק מיוחד', הטעון פירוט והוכחה, הן בדבר הצורך בהוצאתו והן בדבר עלותו (ראו לדוגמא: ע"א 4986/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' נחום  (22/3/1994)), ברם, מקום שנמצא שהתובע נזקק לטיפולים ומעקב רפואיים ואף נזקק לטיפול תרופתי, נכון לפסוק הוצאות סבירות על דרך אומדנה ו"על הצד הנמוך והבטוח" - לשם שמירה על האיזון הראוי (ראה: למשל: ע"א 307/77, מור נ' עזבון המנוח שעיה בוץ (2/2/78); י. קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" מהדורה חמישית התשס"ג–2003, עמוד 682 ואילך; ע"א 77/67 מ"י נ' דהאן (27/7/1967); ת"א 394/98 אלטאוויל אמיר נ' נחמיאס (2/2/06); ת"א 1616/04 שרף נ' אסותא - מרכזים רפואיים בע"מ (23/8/09); ת"א 1515/96 יהושוע נ' הסתדרות (25/8/99)).

55. בענייננו ללא ספק לאחר התאונה, בעת ימי המחלה נזקקה התובעת לעזרה מוגברת ואולי גם הוצאות, אך מדובר בהיקף מוגבל שעה שמדובר בפגיעה אך בידה השמאלית שאינה דומיננטית והטענה שהתובעת הייתה סיעודית בתקופה זו אינה יכולה להתקבל. גם לעתיד לבוא, יכול שהתובעת תזקק להוצאות ועזרה מסויימים אולם היקפם של אלה מוגבל.

    בנסיבות העניין, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות, היקף העזרה לה נזקקה התובעת בעבר והיקף העזרה לה היא נזקקת כיום, בשים לב לגילה של התובעת, אני מעמידה את הפיצוי על סכום גלובלי של 8,000 ₪ לעבר ולעתיד.

    נזק לא ממוני

56. התובעת עתרה לפיצוי בגין נזק לא ממוני בשיעור של 80,000 ₪ זאת בשים לב לסבל הרב בעקבות האירוע. הנתבעת סבורה שיש להעמיד את הפיצוי על סך של 15,000 ₪ בשים לב לנסיבות האירוע והפגיעה שנפגעה התובעת.

57. בעת שקילת הנזק הלא ממוני, ראוי לתת ביטוי לתהליך שעברה התובעת לאחר התאונה, לכאבים שסבלה, לעובדה שהיא סובלת כאבים עד עצם היום הזה, ולפגיעה שתלווה אותה לאורך כל חייה.

58. בהתאם להנחיות בפסיקה בנוגע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, ובשים לב לסבל שהיה מנת חלקה של התובעת מאז התאונה ולנכות בגינה, אני מעמידה את הפיצוי בגין נזק לא ממוני על סך של 30,000 ₪.

    אחרית דבר

     

59. התביעה מתקבלת - סה"כ נזקי התובעת הם כדלקמן:

    הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות -	14,000 ₪
    עזרה והוצאות מכל סוג	8,000 ₪
    נזק לא ממוני	30,000 ₪
    סה"כ פיצוי	52,000 ₪
    ניכויי אשם תורם – 25%	13,000 ₪ -
    סה"כ פיצוי בניכויי אשם תורם	39,000 ₪.

60. מאחר שדמי הפגיעה ששולמו לתובעת נלקחו בחשבון בפיצוי ומאחר שלא שולמו לתובעת על ידי המוסד לביטוח לאומי תשלומים נוספים, אין מקום לניכויים מהסכום שנפסק.

61. אחר כל האמור לעיל, הנתבעות 1 ו-2 תשלמנה לתובעת סך של 39,000 ₪ בצירוף אגרה כפי ששולמה, בצירוף הוצאות שהוציאה בגין חוות דעת המומחה מטעמה ומטעם בית המשפט. כמו כן, תשאנה הנתבעות בשכר טרחת עורך דין בשיעור של 23.4% מהסכום שנפסק. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו ריבית והצמדה עד מועד התשלום בפועל.

62. התביעה נגד הנתבעות 3 ו-4 נדחית. התובעת צרפה את הנתבעות 3 ו-4 לכתב התביעה בלא לבדוק את העובדות לאשורן, על סף ההתיישנות. הנתבעות 1 ו-2 אמנם העלו טענות נגד הנתבעות 3 ו-4 ואולם השכילו שלא להגיש נגדן הודעת צד שלישי. משפעלה התובעת בלא לבדוק את העובדות לאשורן בין בטרם הגשת כתב התביעה המתוקן ובין לאחריו וגררה אותן להליך 7 שנים ויותר לאחר האירוע, תשא בהוצאות מתונות של הנתבעות 3 ו-4 בסך 5,000 ₪.

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

     

    ניתן היום, א' אלול תשע"ט, 01 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.