1.התובעת, אלמנה והתובע, בנה, הם הבעלים של בית שלידו נבנה קניון "חאן ראש פינה" (התובעת בעלת 5/6 מן הזכויות בבית, ובנה בעל 1/6). ביום 29.11.2009 הגישו התובעים את כתב התביעה המקורי בהליך זה: תביעה נזיקית בגין התנהלות הנתבעת בבניית הקניון ליד ביתם ובהפעלתו לאחר בנייתו, בה נטען כי נגרמו לתובעים נזקים בסך 360,000 ₪ (התביעה הועמדה לצרכי אגרה על סך 250,000 ₪). ביום 26.6.2012 דחה כבוד השופט מ' נדל ז"ל על הסף את התביעה לרוב רכיבי הפיצויים שנתבעו בכתב התביעה, לרבות התביעה לפיצוי בסך 240,000 ₪ בגין ירידת ערך בית התובעים, שכן תביעה באותו ענין היתה צריכה להיות מוגשת כתביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. השופט נדל ז"ל הורה על הגשת כתב תביעה מתוקן.
2.כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 19.9.2012. העילות הנטענות בו הן מטרד ליחיד, רשלנות והפרת חובה חקוקה. נטען כי בתקופת בניית הקניון הרעש והלכלוך היו בלתי נסבלים; כי החברה הנתבעת עבדה אף בשעות הלילה, בשעות הבוקר המוקדמות ובשבת; וכי עקב החציבות והחפירות נגרם נזק לבית התובעים. עוד נטען כי במהלך הבנייה סבלו התובעים משתי פריצות לביתם. נטען כי הנתבעת בנתה את הקניון וקבעה את סוג החנויות באופן המפריע לתובעת, כאשר שני מקומות הסעדה בנויים בדיוק בחלק הגובל עם בית התובעים ויוצרים ריחות טיגון המגיעים עד ביתם. נטען כי המשאיות הבאות לפרוק סחורה חונות ליד בית התובעים בשעות הבוקר המוקדמות, ובשל הרעש התובעת איננה יכולה לישון. נטען כי באי הקניון תופסים את מקומות החניה ליד הבית והופכים את היציאה מהחניה של הבית לכביש למסוכנת עקב הגבלת שדה הראיה. נטען כי החברה הנתבעת "הפרה את התחייבותה ו/או את ההסכם עם התובעת" בכך שלא שיקמה את הגינה, לא ציפתה באבן את הקיר המפריד בין הקניון לבין הבית, ולא תיקנה את הסדקים בבית. הסעדים שנתבעו בכתב התביעה המתוקן היו פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין "סבל, אי נוחות ועגמת נפש בתקופת הבנייה" ופיצוי בסך 20,000 ₪ בגין "השלמות ונזקים (עפ"י חוות דעת המומחה)" וכן צו עשה המחייב את הנתבעת למנוע את המשך מפגעי הרעש, ריחות הטיגון והמשך פריקת הסחורה ליד בית המגורים.
3.ביום 4.11.2012 דחה כבוד השופט א' גולדקורן על הסף את התביעה לצו עשה, מאחר והזכויות בקניון הועברו מידי הנתבעת לידי צד שלישי. בישיבה ביום 10.2.2013 הורה השופט גולדקורן כי על התובעים לוודא כי המומחה, שאת חוות דעתו הגישו בצירוף כתב התביעה לענין "השלמות ונזקים" בסך 20,000 ₪ (ולענין ירידת ערך הבית, אשר סולק על הסף כאמור לעיל), יתייצב לדיון ההוכחות.
4.התיק עבר לטיפולו של מותב זה לקראת ההוכחות. לדיון ההוכחות ביום 2.1.2014 שבו נשמעה פרשת התביעה – לא התייצב המומחה מטעם התובעת. בנסיבות אלה נקבע לבקשת הנתבעת כי חוות הדעת אינה קבילה, והיא נמחקה מן התיק (פרוטוקול 2.1.2014 ע' 14 סעיף 2 להחלטה).
5.בראשית בחינת הטענות שנותרו, אציין כי אף לפי פירוט הכרונולוגיה שבסיכומי התובעים, המגע הראשון בין הצדדים לתביעה זו היה מכתבה של החברה הנתבעת לתובעת מיום 21.5.2007, בו נטען כי גינת התובעת מסיגה את גבולה של החברה הנתבעת. עשרה ימים לאחר מועד מכתב החברה הנתבעת, התקיימה ישיבה של המועצה המקומית בה התרעמה התובעת על סגנון הפניה של הנתבעת (נספח 6 לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת). בדיעבד מסתבר – כפי שאישרה התובעת עצמה בחקירתה הנגדית (פרוטוקול 2.1.2014 ע' 17) – כי הטענה לפיה גינת התובעת הסיגה את גבולה של החברה הנתבעת היתה טענת אמת.
התובעים לא הוכיחו מטרד בגין רעש או הפרת תקנות מניעת מפגעים (רעש בלתי סביר מציוד בניה), התשל"ט-1979
6.צודקת החברה הנתבעת שהתובעים לא הפנו לכל ראיה קבילה בענין רעש, למעט עדותה היחידה של התובעת. לשיטת התובעים עצמם בניית הקניון ארכה כשנה וחצי (סיכומי התובעת פס' 10), אולם לאורך כל התקופה הזו לא דאגו התובעים, שטוענים שחיי התובעת הפכו לגיהנום (פס' 39(1) לכתב התביעה המתוקן), להגיש חוות דעת מומחה בענין עוצמת הרעש (ראו ת"א (חי') 17905-05-10 קניבסקי נ' אלון גלובל בע"מ, פס' 40-42 (8.9.2012); ת"א (צפת) 28501-09-10 כהן נ' באראט, פס' 12 (28.4.2013)). אמנם ניתן להוכיח מטרד ליחיד בגין רעש ללא חוות דעת מומחה; אך זאת באמצעות ראיות אחרות, לרבות עדים (ראו ת.א. (ת"א) 51876/07 ג'רפי נ' בונה (פרוינד), פס' 39 (30.8.2010); ת.א. (ת"א) 93433/99 שיפמן נ' ברנשטיין (17.6.2002); בש"א (מינהלי חי') 12165/01 הורן את ליבוביץ בע"מ נ' מועצה אזורית משגב, פס' ט"ז (22.8.2001). דא עקא, התובעים לא הביאו עדים כלשהם להוכחת טענתם בענין רעש בלתי סביר, ועדות התובעת נותרה כעדות יחידה. התובעים טענו כי ביתם הוא היחיד הגובל באתר הקניון; אולם, לא זו בלבד שהטענה הופיעה לראשונה בסיכומי התשובה (שם, פס' 7); אף לא ברור כיצד הטענה מתיישבת עם מכתבה של התובעת, בענין תלונות על רעש מהקניון לאחר תחילת הפעלתו בין היתר מהמזגנים, אשר נחזה להיות חתום בידי "השכנים שמעבר לחומה: 1) זהבה ויורם שמא; 2) סימה וצבי קלר; 3) דליה סגל [התובעת]" (נספח 23 לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעת); עם טענות התובעים בענין בקשת "השכנים המתגוררים מערבית לקניון" להגביה את קיר הבטון הקיים (סעיף 12 לסיכומי התובעים); או עם עדות התובעת לפיה, בענין פלישתה לשטחה של החברה הנתבעת "לא היה מדובר רק בי אלא בשלושה שכנים" (פרוטוקול 2.1.2014 ע' 17).
לתובעים טענות גם בענין מטרד רעש מהקניון לאחר בנייתו, בעקבות הפעלתו. גם בענין זה לא הגישו התובעים כל ראיה למעט עדותה היחידה של התובעת (כאן המקום לציין כי עולה ממכתבים של הרשות המקומית ושל שכן, שצירפה התובעת לתצהירה, כי הושמעו תלונות בענין רעש; אך התובעים נמנעו מלהביא גורם כלשהו מהרשות או שכן לעדות, וב"כ התובעים הדגיש כי הסכמת הצדדים להגשת המסמכים לא היתה לאמיתות תוכנם – פס' 11 לסיכומי התשובה). אוסיף, בקשר לטענת התובעים בדבר רעש ממזגני הקניון לאחר בנייתו, כי התובעים נמנעו מלגלות לבית המשפט בתביעתם או בתצהיר התובעת כי אמנם נערכה לבקשת התובעת מדידת רעש מטעם המשרד להגנת הסביבה, וכי נמצא כי "במדידת רעש בשעות כפי שציינתי [בשעה 7:00 בערב ובשעה 10:00 בערב] לא נמצא רעש בלתי סביר מפעולת המפוחים. לא התרשמתי שיש פעילות אחרת של החאן שעלולה לגרום למטרדים, בגלל מבנה החאן הפתוח לכיוון הכביש ולא לכיוון המגורים" (נ/1). אוסיף, כי החברה הנתבעת הגישה מכתב שקיבלה מ-"ע. לבני – הנדסה אקוסטית בע"מ", בו נכתב כי ביום 8.1.2008 נערך ביקור באתר וממצאי הבדיקה מעלים כי מולאו כל הדרישות האקוסטיות למניעת רעש בלתי סביר ומטרדים אקוסטיים לסביבת הפרוייקט, למעט השלמת מתרס אקוסטי בפינה הצפון מערבית בפרוייקט, אשר למיטב ידיעת ע' לבני יבוצע באמצעות פנלים אקוסטיים ודלת אטומה אשר הוזמנה לא מכבר (נ/5).
7.בענין רעש טענו התובעים גם לעוולת הפרת חובה חקוקה – הפרת תקנות מניעת מפגעים (רעש בלתי סביר מציוד בניה), התשל"ט-1979. אם התובעים היו טוענים לא להפרת התקנות אלא להפרת החוק העיקרי שמכוחו הן הותקנו, חוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961, הדין בענין דרכי הוכחה היה דומה לאמור לעיל בענין עוולת המטרד, קרי – לא היתה נדרשת דווקא מדידה כדי להוכיח את הפרת החובה החקוקה. ב-ע"פ 151/84 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' פרשט, פ"ד לט(3) 1 (1985) (להלן: ענין חברת החשמל) נקבע, במסגרת קובלנה פלילית, כי לצורך הוכחת רעש חזק או בלתי סביר כאמור בחוק למניעת מפגעים, אין חובה לבצע מדידה במכשיר מדידת רעש ולהוכיח חריגה מהסטנדרטים הטכניים שבתקנות שהותקנו מכוח החוק (ראו ע' 7 שם, מפי השופטת ט' שטרסברג-כהן, וע' 11 מפי השופט מ' בייסקי). נקבע כי סטנדרטים אלה באים כדי להקל על המבקש להוכיח רעש חזק או בלתי סביר. לענין זה ציטטה השופטת שטרסברג-כהן דברים אלה אשר נקבעו לפני שהותקנו תקנות להגדרת "רעש חזק ובלתי סביר", בעתירה שהוגשה על מנת להביא להתקנתן: