מבוא
התובע יליד 1983 (בן 26 במועד התאונה, בן 33 כיום) הגיש תביעה לתשלום פיצוים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מתאונת עבודה שארעה ביום 26.10.2009 (להלן: "התאונה"), עת עבד כמפעיל מכונת קידוח בשירות מעסיקתו, הנתבעת 1, המבוטחת ע"י הנתבעת 2 בביטוח אחריות מעבידים.
התאונה התרחשה במפעל הנתבעת 3, עת עבד התובע בתיקון מכונת קידוח.
הנתבעת 3 הגישה הודעה לצד שלישי כנגד הנתבעות 1-2, אשר גם הן בתורן הגישו הודעה לצד שלישי כנגד בנטל בע"מ - קיבוץ עין השופט.
אין מחלוקת בין הצדדים בדבר התרחשותה של התאונה שבמהלכה נפגע התובע בכף ידו הימנית. המחלוקות הינן בשאלת האחריות להתרחשותה של התאונה ובשאלת גובה הנזק.
טענות התובע
התובע טוען, כי התאונה קרתה בזמן שעסק בתיקון מכונת קידוח. לפתע, נפל חלק מהמכונה על ידו הימנית של התובע ואגב כך נחבלו אצבעותיו.
התובע טוען, כי בנסיבות המקרה דנן יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", לפי הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968 (להלן: "הפקודה") .
עוד נשען התובע בתביעתו על שתי עוולות: הרשלנות מכוח סעיפים 35 ו- 36 לפקודה והפרת חובות חקוקות, לפי סעיף 63 לפקודה כגון פקודת הבטיחות בעבודה ותקנות הבטיחות עבודה (ציוד מגו אישי).
לפי הנטען, הנתבעת 1, המעבידה והבעלים של מכונת הקידוח, והנתבעת 3, הבעלים של המפעל בו ארעה התאונה, התרשלו כלפי התובע וגרמו לתאונה. רשלנות זו התבטאה, בין היתר, בכך שלא הנהיגו שיטת עבודה בטוחה או הנהיגו שיטת עבודה מסוכנת, לא סיפקו אמצעי מיגון כגון כפפות, לא דאגו לרכוש מכונת קידוח בטיחותית מחברה מיומנת ומקצועית, אפשרו עבודה על מכונה מסוכנת, לא דאגו לערוך בדיקת בטיחות למכונה ו/או בדיקת תקינותה ו/או עמידתה בכללי הבטיחות המקובלים, לא פיקחו בכלל ו/או כראוי על ביצוע העבודה, לא נתנו הדרכה בקשר לכללי הבטיחות, לא הזמינו אדם מיומן, מקצועי ובעל מומחיות לביצוע התיקון הנדרש, הורו לתובע לתקן את התקלהוכדומה (סעיף 21 לכתב התביעה).
בכל הקשור לאחריות הנתבעת 2, טוען התובע כי היא חייבת לפצותו על מלוא נזקיו, בהיותה המבטחת של הנתבעת 1, בביטוח מסוג חבות מעבידים, ו/או לפי הוראת סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשנ"א – 1981 ו/או מכוח פוליסת הביטוח.
טענות הנתבעות 1-2
מנגד מכחישות הנתבעות 1-2 את עצם קרות התאונה ונסיבותיה וטוענות, כי התאונה ארעה בנסיבות אחרות ושונות מן המתוארות בכתב התביעה. גם אם יוכח שאכן אירעה התאונה, היא אירעה עקב רשלנותו הבלעדית, או למצער, המכרעת של התובע. כן לא הייתה מצד הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת 1" או "ח.ח. תעשיות") או מי מטעמה כל רשלנות ו/או התרשלות ו/או היפר חובה חקוקה אשר גרמה או תרמה באופן כלשהוא לקרות התאונה. מכאן, אין הנתבעות 1-2 חבות באחריות כלשהי, ישירה או שלוחית, כלפי התובע, בגין התאונה.
באשר לנזקים הנטענים, המוכחשים כשלעצמם, טוענות הנתבעות 1-2 כי מדובר בנזקים מוגזמים, מופרזים, מופרכים הנעדרים כל קשר סיבתי, עובדתי ו/או משפטי, לתאונה. לחילופין, נזקים אלה מכוסים, למעשה, ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") ו/או קופת החולים. כן נטען שיש להפחית מסכום הפיצויים את מלוא הסכומים וטובות ההנאה שהתובע קיבל או היה עשוי לקבל מהמל"ל.
טענות הנתבעת 3
הנתבע 3 (להלן: "הנתבעת 3" או "מפעלי ים המלח") הצטרפה לטענותיהן הכלליות של הנתבעות 1-2 בכל הקשור לשאלת האחריות ושאלת גובה הנזק ושיעור הפיצויים, אך הוסיפה וטענה כי ככל שתיקבע אחריות בגין התאונה, הרי שיש להטילה על כתפיה של הנתבעת 1, מעסיקתו של התובע, אשר נשכרה ע"י הנתבעת 3 על מנת לבצע את העבודה (בדיקות צפיפות קרקע) שבמהלכה נפגע התובע. בין הנתבעות 1 ו- 3 נערך הסכם התקשרות לביצוע העבודה נשוא כתב התביעה ולפיו שימשה הנתבעת 1 כקבלן ראשי לביצוע העבודות והתחייבה מול הנתבעת 3 לדאוג להדרכת העובדים ולספק להם את כל אמצעי הבטיחות הדרושים לביצוע העבודה באופן הבטוח ביותר. במסגרת ההסכם הנ"ל התחייבה הנתבעת 1 לבצע את התחייבויותיה עפ"י ההסכם בהתאם לדרישות כל דין, לרבות הוראות הדין המתייחסות לבטיחות בעבודה. כן התחייבה בהסכם למלא ולשמור על הוראות הבטיחות וכי כל עובד מטעמה יתודרך על ידה לביצוע הוראות וכללי הבטיחות בעבודה. בנוסף התחייבה הנתבעת 1 בהסכם ההתקשרות לשאת באחריות לכל נזק או הפסד שייגרמו לנתבעת 3 או לניזוק אחר בקשר לעבודות הנדונות וכן התחייבה לשפות את הנתבעת 3 בגין כל הוצאה שתיגרם לה בקשר עם נזק או הפסד כאמור.
עוד נטען ע"י הנתבעת 3, כי הנתבעת 1 הייתה בזמן הרלוונטי לתביעה זו הבעלים של מכונת הקידוח והיא שהדריכה את התובע בעבודה עליה. כן קבעה הנתבעת 1 את נהלי העבודה על המכונה, ובכלל זה מספר העובדים שרשאים לעבוד עליה, והיא שהעבירה הדרכות בטיחות ביחס לאופן השימוש במכונה וכיצד יש לעבוד עליה.
הנתבעת 3 שללה את טענות התובע ולפיהן מטעם הנתבעת 3 היה פיקוח צמוד על ביצוע העבודות הנ"ל וטענה כי על הנתבעת 1 הייתה מוטלת האחריות המלאה והבלעדית לפקח שהעובדים מטעמה ובכללם התובע, פועלים בהתאם להוראות והנחיות הבטיחות בכלל וביחס למכונה בפרט.
לטענת הנתבעת 3, הנתבעת 1 הפרה התחייבויותיה עפ"י הסכם ולא עמדה בחובותיה עפ"י דין כמעסיקתו של התובע. בין היתר, לא דאגה הנתבעת 1 למגן את המכונה עמה עבד התובע, סיפקה מכונה מסוכנת, לא סיפקה אמצעי מיגון מתאימים, לא פיקחה באופן ראוי על התובע ו/או על אופן ביצוע העבודות, לא הזהירה אותו מפני הסכנות הטמונות בעבודה עם המכונה וכדומה. לפיכך, עליה לשאת באחריות מלאה לפיצוי התובע בגין נזקיו הנטענים והמוכחשים.
כאמור, הנתבעת 3 הגישה הודעה לצד שלישי כנגד הנתבעות 1-2 ובה עתרה כי האחרונות יפצו ו/או ישפו אותה בכל סכום בו תחויב לשלם לתובע. במסגרת ההודעה לצד שלישי, חזרה הנתבעת 3/המודיעה על טענותיה כי הצד השלישי 1 (הנתבעת 1) הפרה את חובותיה, כקבלן ראשי, כלפי הנתבעת 3 וכלפי התובע בהיותה מעסיקתו כאמור ומי שהייתה בידה השליטה והפיקוח עליו והאחראית כלפיו בעת עבודתו בגין נזק ו/או פגיעה ו/או תאונה אשר ייגרמו לתובע כתוצאה מהעבודה.
באשר לצד השלישי 2 (המבטחת של הנתבעת 1), טענה המודיעה כי הנתבעת 1 (צד ג' 1) אמורה להיות מבוטחת ו/או מוטבת אצל הנתבעת 2 עפ"י פוליסת ביטוח בגין כל הסיכונים לרבות ביטוח מסוג חבות צד שלישי, כאשר החובה לדאוג לביצוע הביטוח הנ"ל מוטל על הנתבעת 1 אשר התחייבה בהסכם ההתקשרות לערוך על חשבונה את הביטוחים המפורטים בהסכם, שיכללו גם את המודיעה/הנתבעת 3 וכן יכללו תנאי מפורש ולפיו הביטוחים הללו הינם קודמים לכל ביטוח שייערך ע"י המודיעה וכן תנאי של וויתור שלפיו המבטחת של הנתבעת 1 תוותר על זכות התחלוף כלפי המודיעה/הנתבעת 3. על כן, המודיעה/הנתבעת 3 הינה בגדר מבוטח עפ"י הפוליסה הנ"ל וזכאית ליהנות מהכיסוי הביטוחי המוענק במסגרתה כנגד כל חבות שתוטל עליה כלפי התובע. ככל והצד השלישי 1 לא מילאה אחר התחייבותה ולא דאגה לביצוע הביטוח, אזי מוטלת עליה החובה לפצות ו/או לשפות את המודיעה בגין כל תשלום שתחויב זו כלפי התובע בקשר לתאונה הנדונה.
טענות הנתבעות 1-2/ המודיעות/הצדדים השלישיים
הנתבעות 1-2 התגוננו מפני ההודעה לצד שלישי והכחישו באופן גורף את כל הטענות המיוחסות להן במסגרת ההודעה הנ"ל.
כמו כן, הגישו הנתבעות 1-2 הודעה לצד שלישי כנגד בנטל בע"מ (להלן: "בנטל") ובה טענו כי בנטל אחראית כלפיהן בהיותה המשווקת של המכונה עמה עבד התובע בעת פגיעתו ומי שסיפקה אותה והייתה אחראית על תחזוקתה השוטפת של המכונה.
עוד נטען כי על בנטל לשאת בחבות או באחריות כלפי התובע, כיוון שהיא ו/או מי מעובדיה ו/או מי מטעמה התרשל ו/או נהג בחוסר זהירות ו/או הפר חובות חקוקות שהתבטאו, בין היתר, במעשים ו/או במחדלים המפורטים בכתב התביעה ו/או מכוח חוק האחריות למוצרים פגומים. משכך, חבה בנטל באחריות ישירה ו/או עקיפה ו/או שילוחית ו/או מעורבת לאירוע התאונה הנטענת והמוכחשת ע"י המודיעות/הנתבעות 1-2.
עוד טענו המודיעות, כי הינן מבוטחות ו/או מוטבות בהתאם לפוליסה שהוצאה ע"י בנטל והן זכאיות ליהנות מהכיסוי המוענק במסגרת הפוליסה הנ"ל כנגד כל חבות כלפי התובע ככל שתוטל עליהן.
טענות הצד השלישי/בנטל
בנטל הגישה כתב הגנה מטעמה ובגדרו הכחישה באופן גורף את הטענות המועלות כלפיה בהודעה. היא הוסיפה וטענה כי אינה נושאת בכל חבות ו/או אחריות בגין התאונה באשר המכונה שסופקה על ידה וממנה נפגע התובע הייתה תקינה והראיה לכך, שהתובע בעצמו אינו טוען בכתב תביעתו לקיומו של פגם במכונה הנ"ל.
עוד טענה בנטל, כי עם אספקת המכונה ניתנו הסברים והדרכות מפורטות ויסודיות למודיעה 1 (הנתבעת 1) ו/או התובע עצמו בנוגע לכל הוראות היצרן בקשר לשימוש במכונה והפעלתה.
בנוסף הכחישה בנטל, כי הייתה אחראית לתחזוקה השוטפת של המכונה וטענה כי תחזוקתה הייתה באחריותה המלאה של הנתבעת 1, הבעלים של המכונה, עפ"י ההוראות שנקבעו ע"י היצרן ולפי ההנחיות וההדרכה שקיבלה. יחד עם זאת, הודתה בנטל כי העניקה שירות לנתבעת 1 לפי דרישה ובתשלום והכל בהתאם לאחריות היצרן במכונה.
לטענת בנטל, התאונה ארעה באשמתו הבלעדית של התובע אשר פעל בניגוד מוחלט להוראות ההפעלה ולהנחיות שקיבל מבנטל וכתוצאה מפעולות רשלניות ובלתי מקצועיות מצדו שנעשו בניגוד לכל ההוראות שהיו ידועות לתובע ולנתבעת 1 הן בקשר לעצם ביצוען והן בקשר לאופן ביצוען. לגרסתה, הנתבעת 1 ביקשה להחליף בעצמה את הרכיב החשוב ביותר במכונה אותו רכשה מיצרן אחר ללא כל בדיקה או תיאום עם בנטל ואגב כך נגרמה התאונה הנדונה.
העדויות
מטעם התובע העיד הוא בעצמו ועד נוסף מטעמו, מר מוסטפא חוסרי אברהים, שגם הוא עבד בשירות הנתבעת 1 במפעל הנתבעת 3 (להלן: "חוסרי").שניהם הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם.
מטעם הנתבעות 1-2 לא הוגשו תצהירי עדות ראשית.
מטעם הנתבעת 3 הוגש תצהירו של מר שאול כהן (להלן: "כהן") מנהל מתקן רותם במפעלי ים המלח.
בנטל הגישה תצהיר ערוך ע"י מר טל מיטל (להלן: "מיטל"), ששימש בזמן הרלוונטי לתביעה זו כמנהל אצל בנטל וטיפל מטעמה במכירה של מכונת הקידוח לנתבעת 1 ובהדרכת המשתמשים והנתבעת 1 במכונה הנ"ל. כן הוגש תצהיר נוסף מטעמו של מר יאיר גורן (להלן: "גורן"), מהנדס בחברת "אטקה" ומי שפיתח מטעמה ובתיאום עם בנטל את המחשב שהותקן על גבי מכונת הקידוח שסופקה לנתבעת 1.
גדר המחלוקת
השאלות העומדות לדיון הן:
1) האם הוכיח התובע את התרחשות התאונה אודותיה הוא טוען בכתב התביעה? אם כן;
2) האם קמה אחריות של הנתבעות והצדדים השלישיים לקרות התאונה הנ"ל? אם כן;
3) מהי מידת האחריות שיש להשית על כל אחד מהם ;
4) מהו סכום הפיצויים שעל הנתבעות לשלם לתובע.
אדון בשאלות שבמחלוקת לפי סדרן.
דיון ומסקנות
אקדים אחרית לראשית ואומר, כי לאחר עיון בכתובים ושקילת עדויות הצדדים, סבורה אני כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו.
חלקו הראשון של פסק דין
זה יוקדש לתיאור נסיבותיה של התאונה. בחלק השני תידון שאלת האחריות וחלוקתה והחלק השלישי והאחרון יעסוק בגובה הנזקים הנטענים.
נסיבות התאונה
יצוין תחילה, כי חרף האמור בכתבי הטענות, אין עוד מחלוקת של ממש בין הצדדים בדבר עצם התרחשות התאונה ואף נסיבות התאונה כמעט ואינן שנויות במחלוקת. עיקר המחלוקות סבו סביב שאלת אחריות הצדדים או מי מהם להתרחשותה, לרבות אופן חלוקת האחריות והאשם התורם שיש לייחס לתובע, אם בכלל.
אחר בחינת העדויות והראיות שהונחו לפניי עולה התמונה העובדתית הבאה:
בין מפעלי ים המלח לבין ח.ח. תשתיות נערך ונחתם ביום 01.11.2005 הסכם לביצוע עבודות קבלניות, שכללו בין היתר בדיקות צפיפות קרקע שבמהלך ביצוען נפגע התובע בתאונה הנדונה.
לצורך ביצוע העבודה הספציפית הנ"ל שהוזמנה ע"י מפעלי ים המלח מאת ח.ח. תשתיות, רכשה האחרונה מבנטל חודשים ספורים לפני אירוע התאונה את מכונת הקידוח שממנה נפגע התובע והופעלה ע"י עובדי ח.ח תשתיות בע"מ.
כשארעה התאונה הייתה המכונה עדיין בתקופת האחריות של בנטל.
מדובר במכונה הידראולית להקשה המחדירה מוטות לקרקע לצורך ביצוע בדיקה לאפיון קרקע וזאת באמצעות פטיש וסדן.
אופן הפעלת המכונה נלמד מתמונות המכונה (נספח א' לתצהיר התובע) ומתיאורה בתצהיר התובע.עבודת המכונה מתבצעת כך, שהפטיש מועלה לגובה ולאחר מכן יורד על הסדן אשר נותן "מכה" למוט ומחדירו אל תוך האדמה. למכונה קיים מיגון לבטח המגן על העובדים מפני תנועות הפטיש בזמן העלייה והירידה. כן במכונה קיים תפס בטחון שהצדדים חלוקים ביניהם באשר לייעודו. מחד, טוען התובע כי התפס או "פין האבטחה", כלשונו, נועד "לתפוס" את הפטיש כשהוא בגובה על מנת שלא ייפול בעת טיפול במכונה. מאידך, טוענת בנטל כי הפין נועד להחזיק את הסדן בעת שינוע המכונה.
לאחר אספקת המכונה העבירה בנטל הדרכה לשלושה עובדים של ח.ח. תשתיות: התובע, עובד נוסף הוא העד חוסרי וכן בנו של מנהל הנתבעת 1, סאמח חוסרי, שהיה מנהלו הישיר של התובע ואחראי עליו בזמן התאונה.
מכונת הקידוח הונחה באתר העבודה של מפעלי ים המלח והתובע מונה ע"י ח. ח. תשתיות כמפעיל של המכונה.
אין חולק, כי בזמן התאונה נכח מפקח/מנהל בטיחות מטעם מפעלי ים המלח.
כעת נפנה לבחינת נסיבות התאונה.
התובע טוען, כי התאונה ארעה בזמן שניסה לתקן תקלה במכונה. לטענתו, המחשב שהיה מחובר למכונת הקידוח הראה שהדפיקות של המכונה לא היו "חלקות". לשם תיקון התקלה, פעל התובע לפי הנחיות בנטל, הרים את הפטיש, החזיק אותו באמצעות פין האבטחה, פירק את רשת הביטחון (המגן) ממקומה והחל להתיז חומר על המוט ולנקותו בידו הימנית. לפתע, נפל הפטיש ששקל 63 ק"ג כלפי מטה ומחץ את אצבעות ידו הימנית של התובע (סעיפים 10 – 12 לתצהיר התובע).
לטענת התובע, מנהל העבודה מטעם המעבידה היה עד ישיר לתאונה ונכח בעת שבוצע תיקון המכונה שתואר לעיל, מבלי שהביע הלה כל הסתייגות לדרך בה ביצע התובע את התיקון (סעיף 13 לתצהיר התובע).
זו הייתה הגרסה בה דבק התובע ואותה שטח בתצהירו ובעדותו בפניי. לאורך חקירתו הנגדית התובע נותר איתן בעמדתו וחזר ומסר אותה ההשתלשלות עד לפרטיה הקטנים.
לא התגלו סתירות מהותיות או כבדות משקל בדברי התובע בפניי ועדותו הייתה קוהרנטית, משכנעת, אמינה ושקפה, כך התרשמתי, את האמת במלואה.
לפיכך, שוכנעתי מגרסת התובע בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה אשר התיישבה היטב עם צורת וסוג הפגיעה בידו הימנית. אמנם, העד הנוסף מטעמו לא ראה כיצד התרחשה התאונה, ועדותו של התובע הינה עדות יחידה של בעל דין. ואולם, הנתבעת 1 לא הציגה גרסה עובדתית שונה ואחרת להתרחשות התאונה ובחרה שלא להביא עדים מטעמה ולא להשמיע את גרסתה. זאת, אף שאין חולק כי בנו של המעסיק, שהינו מנהלו הישיר של התובע, נכח במקום בעת התאונה והיה עד ישיר להתרחשותה, הוא לא הובא למתן עדות ע"י הנתבעת 1. בנסיבות המקרה ניתן להחיל את החזקה הראייתית ולפיה לו הובא מנהלו הישיר של התובע למתן עדות מטעם הנתבעת 1, הוא היה מחזק את גרסת התובע.
משכך, ניתן לקבוע כי גרסתו העובדתית של התובע באשר לנסיבות התאונה, כלל לא נסתרה.
התובע שלל בתצהירו (סעיף 17) את טענת בנטל ולפיה התכוון להחליף סדן והדגיש, כי התאונה ארעה בזמן שעסק בתיקון תקלה במכונה בדמות דפיקות "לא חלקות" כאמור.
יצוין כי גרסת בנטל, שלפיה התובע נפגע עת עסק בהחלפת סדן, הינה בבחינת עדות מפי השמועה משום שהיא נסמכת על דברים שמסר, לפי הנטען, בנו של המעסיק למיטל ימים ספורים לאחר התאונה.משכך, לא ראיתי לקבל גרסה זו ולעדיפה על פני זו של התובע.
מכל האמור, דעתי היא שהתובע הוכיח כדבעי את גרסתו וכי התאונה התרחשה כפי שהתובע תיאר בפניי.
שאלת האחריות
מכאן נעבור לבחינת סוגיית החבות של הנתבעות והצדדים השלישיים או מי מהם להתרחשות התאונה.
ראש לכל יצוין, כי בנטל אינה נתבעת ישירה בתיק דנן והיא צורפה כבעלת דין מכוחה של הודעה לצד שלישי שהגישו נגדה הנתבעות 1-2 ולא מכוח הודעה לצד רביעי, כטענת בנטל. משכך, אין מקום לקבל את טענת בנטל בסיכומיה ולפיה חבותה הנזיקית, ככל שתיקבע, נגזרת מחלקה היחסי של הנתבעת 3. חבותה של בנטל, באם תיקבע, תיגזר מכל חיוב נזיקי שיושת על כתפיהן של הנתבעות 1-2, שהן המודיעות בהודעה לצד השלישי שהוגשה כנגד בנטל כאמור. לפיכך, הדיון בחבות (אם בכלל) של בנטל ייערך ככל שתתקבל התביעה כנגד הנתבעות 1-2 ותיקבע אחריותן לאירוע התאונה הנדונה.
אחריות ח.ח. תעשיות ובנטל
תחילה נבחן את אחריותם של הנתבעת 1 והצד השלישי, כאשר העילה נגדם נשענת על עוולת הרשלנות שבסעיפים 35-36 לפקודה.
אין צורך להכביר מילים בדבר אחריותו של מעסיק לעובד אשר נפגע במהלך עבודתו.
תחילה נזכיר, כי הפסיקה הטילה על המעביד חובה גורפת לנקוט באמצעים סבירים כדי להגן על העובד מפני סיכונים המצויים במקום או בתהליך העבודה. המעביד הינו האחראי על אופן עבודתו של העובד ועל סיכונים הקשורים לסביבת ותנאי העבודה הנתונים לפיקוחו ולשליטתו. על המעביד מוטלות חובות שונות המתבטאות בצורך להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להזהיר עובד לגבי סיכונים קיימים, לספק לעובד אמצעי בטיחות, להדריכו ולפקח עליו במהלכה של העבודה השוטפת, להסיר סיכונים ממקום העבודה ולספק ציוד נאות ומיגון (ע"א 707/79 וינר נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209; ע"א 655/80 מפעלי קרור נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592).
ייאמר כבר עתה, כי הנתבעת 1 התרשלה כלפי התובע ואגב התרשלותה זו ארעה התאונה שהביאה לפגיעתו של התובע.
אסביר במה דברים אמורים.
הנתבעת 1, בתור מעסיקתו של התובע והבעלים של מכונת הקידוח, הייתה אחראית להדרכת עובדיה לגבי שיטת העבודה עם המכונה, הפעלתה, תחזוקתה השוטפת וכן טיפול ותיקון תקלות במכונה.
מהתשתית הראייתית שהונחה לפניי עולה, כי ח. ח. תעשיות לא דאגה להכשיר את התובע די הצורך בכל הקשור לאופן הפעלת המכונה שרכשה, טיפול בתקלות ותיקונן.
התרשמתי כי התובע לא היה מיומן דיו בכדי להפעיל את המכונה, לא כל שכן לתקנה, וכי ההדרכה שקיבל הלה במעמד אספקת המכונה לא הייתה מספקת.
מעדותו של התובע בפניי עולה, כי ההדרכה הייתה קצרה, היא נערכה במשרדי הנתבעת 1 בשפרעם בלבד ולא כללה הדרכה מעשית ועיונית באתר העבודה עצמו במפעלי ים המלח.
עדות זו של התובע לא נסתרה ע"י עדי בנטל, אשר לא הציגו תיעוד בדבר טיב ומהות הדרכות הבטיחות שהועברו לעובדי ח.ח. תשתיות בע"מ ולרבות התובע במעמד אספקת המכונה.
בנושא זה חשוב להדגיש, כי האחריות לדאוג להדרכה יעילה ומספקת מוטלת על כתפי המעסיקה ודי בעובדה ולפיה רק עובד אחד מטעם האחרונה, הוא התובע, הוכשר להפעיל את המכונה לבדו, כאשר ההנחיה היא כי שני עובדים מפעילים את המכונה, מעידה כאלף עדים על הכשל בהדרכה שסיפקו הן המעסיקה והן ספקית המכונה (בנטל) לעובדי הנתבעת 1 ובכללם התובע. אין חולק כי הימצאותו של עובד נוסף, הוא בנו של המעסיק, מנהלו הישיר של התובע ומי שעבר יחד עמו הדרכה על המכונה, לצדו של האחרון בעת העבודה על המכונה, הייתה אמורה להבטיח ביצוע העבודה בצורה בטיחותית וקיומו של פיקוח והתרעה מפני סכנות הטמונות בעבודה.
טענותיה של בנטל אודות היקף ההדרכות ומשכן לא בוססו בראיות כלשהן. למעט עדותו של מיטל, שהינו מנהלה של בנטל ובעל אינטרס אישי מובהק בתוצאות ההליך, לא הניחה בנטל תשתית ראייתית לתמיכה בגרסתה, זולת צילומים המתעדים הדרכה שנערכה בשפרעם ואשר התובע מודה בקיומה. ברם, לא ברור מה כללה ההדרכה הנ"ל בכלל ובנושא תיקון תקלות ודרך ביצוען בפרט,ולרבות הבחנה בין תקלה המחייבת תיקון ע"י אנשי בנטל לבין תקלה במכונה שעובדי ח.ח. תעשיות היו מסוגלים לתקנה בעצמם בשטח העבודה.
בהקשר זה יצוין, כי גרסת בנטל ולפיה דרך תיקון המכונה נגזרת מאופי התקלה נטענה בעלמא וללא ביסוס ראייתי, באשר כאמור לא הוצג בפניי תיעוד של ההדרכות שהועברו לעובדי ח.ח. תשתיות ולרבות סוגי התקלות ודרך תיקונן.
התובע העיד, כי הוא הודרך ע"י בנטל לנקות את המוטות באופן עצמאי לצורך פילוס המכונה, ללא שנדרש להזעיק את אנשי בנטל לצורך תיקון תקלה זו.
כאמור, עדות זו כלל לא הופרכה על אף חקירה נגדית מאומצת בעניין זה ע"י ב"כ בנטל.
ערה אני לכך, כי בתצהירו ובעדותו בפניי טען מיטל כי מעולם לא ניתנה על ידו הנחיה שכזו לתובע. ואולם, התרשמתי כי עדותו של מיטל בהקשר זה הייתה מתחמקת, שעה שהלה נמנע מליתן בעדותו התייחסות ברורה ומפורשת לדרך תיקון תקלה אשר כרוכה בניקוי המכונה או פילוס ואיזון המוטות לצרכי החדרתם לקרקע. למעט שלילת גרסת התובע כאמור, נמנע מיטל בעדותו מלתאר את הדרך הנכונה לניקוי המוטות, פילוסם ואיזונם.
מדברי התובע בפניי עולה, כי ההדרכה נערכה בע"פ ולא עוגנה כאמור בתיעוד כלשהוא בכתב.
ייאמר כבר עתה, כי החובה לקיים הדרכות בטיחות מקיפות הן ביחס להפעלת המכונה והן ביחס לתיקון תקלות, מוטלת על כתפיה של ח.ח. תעשיות בתור מעסיקתו של התובע וכן על שכמה של בנטל, מתוקף תפקידה כספקית המכונה, שעה שבזמן קרות התאונה הייתה עדיין המכונה בתקופת אחריות. משהפרו בנטל ו-ח.ח. תשתיות חובה זו, כפי שעוד יבואר בהמשך, הרי ששתיהן התרשלו כלפי התובע ונושאות באחריות לפיצויו בגין נזקיו בעטיה של התאונה הנדונה.
דברי התובע הנ"ל זכו לחיזוק מעדותו של מיטל אשר אישר בפניי כי לא סיפק לנתבעת 1 חוברת הדרכה בכתב בשפה העברית והנתבעת 1 גם לא דרשה לקבל לידיה בסיום ההדרכות חוברת שכזו.
מיטל טען, אמנם, כי בסיום ההדרכות השאיר ברשות ח.ח. תשתיות חוברת הפעלה למכונה. ברם, חוברת זו (צורפה לתצהיר מיטל), ככל שסופקה, כתובה בשפה האנגלית ובנטל לא דאגה להותיר בידי ח. ח. תשתיות, והיא בתורה, לא עמדה על קבלת תקציר הוראות הפעלה למכונה בשפה העברית.
על טיב ההדרכה שקיבלו עובדי ח. ח. תשתיות בנטל ניתן ללמוד מן העובדה שמיטל, אשר היה אמון על הדרכת העובדים, לא עבר בעצמו הדרכה עיונית או מעשית על המכונה מאת היבואן, אלא קיבל ספרות מקצועית, קרא אותה והעביר את ההדרכה לעובדי ח. ח. תעשיות (ראו עדות מיטל בעמ' 44, ש' 24-30).
בהערת אגב יצוין, כי מחדליהם של בנטל ו- ח.ח. תשתיות שלובים האחד עם השני, משום שכפי שבנטל לא דאגה להדרכה ראויה שהועלתה על הכתב, כך גם ח.ח. תשתיות לא עמדה על קבלת חוברת או תקציר בכתב של הדרכות ההפעלה והבטיחות ערוך בשפה העברית. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח המרחק הגיאוגרפי הרב בין מקום ביצוע העבודה במפעלי ים המלח לבין מקום מושבה של בנטל הנמצא במרחק של 3 שעות נסיעה מאתר העבודה. עובדה זו, מחדדת את הצורך בהותרת חוברת הדרכה בשפה העברית בידי המעסיקה והתובע, מפעיל המכונה, וכן מדגישה את חשיבות הבהרת נוהל תיקון התקלות במכונה המעורבת.
עוד עולה מעדותו של התובע בפניי, כי ההדרכה שקיבלו שלושת עובדיה של ח.ח. תשתיות וביניהם התובע ע"י אנשי בנטל לא הייתה מקיפה שתכלול גם הנחיות ברורות באשר לאופן תיקון תקלות במכונה, אחזקתה השוטפת ובכלל זה ניקוייה.
מכל האמור עולה, כי התובע לא הוסמך כראוי להפעיל את המכונה וכי ההדרכות שעבר על מנת להכשירו לעבוד על המכונה לא היה די בהן כדי להסמיכו לעבודה זו. כאמור, מחובתה של הנתבעת 1 מעסיקתו של התובע לדאוג לקיומה של הדרכה מספקת על מנת להבטיח ביצוע העבודה בצורה בטיחותית.
בהקשר זה יצוין, כי גרסת בנטל ולפיה ניתנה הנחיה מפורשת האוסרת על הסרת רשת הביטחון, גם היא לא בוססה בראיות, למעט עדות בע"פ של מיטל, וזאת נוכח העדרו של תיעוד בכתב המפרט את ההדרכות שניתנו לעובדים, טיבן והיקפן כאמור לעיל.
גם אם נקבל את עמדת בנטל, כי התובע עשה שימוש שגוי בפין האבטחה וכי השימוש הנכון בפין האבטחה פורט בחוברת ההפעלה, הרי שאין בכך כדי להביא לדחיית התביעה נגד בנטל, מכיוון שלא הוכח בפניי כי ההדרכה שהעבירה בנטל לעובדים ובכללם התובע כוללת בחובה גם הסברים באשר לאופן השימוש בפין האבטחה. מה גם, שלא נמסרה לעובדי ח.ח. תשתיות בע"מ וביניהם התובע חוברת הדרכה, או למצער, תקציר בשפה העברית שיכול היה לשמש את התובע לעזר בעת התרחשות תקלה במכונה או לצרכי ריענון הוראות ההפעלה והנחיות הבטיחות בעת העבודה על המכונה, במיוחד לאור התקופה הקצרה בה החזיקה הנתבעת 1 במכונה בטרם ארעה התאונה הנדונה.
מחומר הראיות עולה, שהתאונה התרחשה אגב השתחררות הפטיש (המשקולת) מתפס הביטחון שגרמה לנפילת המשקולת על ידו הימנית של התובע. הנתבעת 1 התרשלה בכך, שהתירה לתובע להפעיל מכונה מסוכנת, לא בטוחה, הנעדרת אמצעי מיגון, כגון תפס ביטחון עמיד היכול לשאת את משקל הפטיש בעת הרמתו כלפי מעלה. גם בנטל התרשלה בהקשר זה עת סיפקה לנתבעת 1 מכונה לא בטוחה שתפס הביטחון המותקן בה אינו יכול לשאת את כובד המשקל של הפטיש המורם כלפי מעלה. והראיה לכך - לאחר התאונה ערכה בנטל שינוי בפין האבטחה של המכונה, כמפורט בתחקיר (ת/1) שנערך לאחר התאונה ע"י מהנדס מכונות ומפקח בטיחות מטעם מפעלי ים המלח. שינוי זה בוצע במכונה כאמור לאחר התאונה ע"י בנטל לבקשת הנתבעת 1, אשר נדרשה בתורה ע"י מפעלי ים המלח לאבטח את המשקולת לאחר התאונה. שינוי זה בא לידי ביטוי בחיזוק פין האבטחה על מנת לשאת את כובד המשקל של הפטיש וימנע את השתחררותו ונפילתו כלפי מטה.
לא נעלם מעיניי, כי בנטל כי לא נטלה חלק בתחקיר האירוע שנערך ע"י מפעלי ים המלח לאחר קרות התאונה כאמור. ברם, לאחר התאונה הובאה המכונה לבית המלאכה של בנטל והיא נענתה לדרישת הנתבעת 1 לתקן את פין האבטחה, ללא כל התנגדות או הסתייגות. שינוי זה ממחיש עד מאוד את המסוכנות שנשקפה מן המכונה במועד קרות התאונה וכי נדרשו בה אמצעי מיגון נוספים מעבר לאלה שהיו קיימים בזמן התאונה.
טענת התובע בדבר מסוכנות המכונה מתחזקת לנוכח העובדה, כי טרם התאונה הוחלף בה סדן פעמיים. קיומה של תקלה מהותית וממשית מסוג זה בזמן שהמכונה הייתה ברשות המעסיק במשך תקופה כה קצרה בת 3 חודשים ממועד רכישתה, חייבה את המעסיק לדרוש מבנטל, כספקית המכונה, לקיים בדיקת בטיחות תקופתית לתקינות המכונה בטרם תימשך העבודה עליה. הדברים מקבלים משנה חומרה לאור העובדה, כי לפני התאונה הזמינה הנתבעת 1 סדןנוסף מאת בנטל. הזמנה זו הייתה אמורה ללמד את בנטל אודות קיומה של תקלה חוזרת ונשנית בסדן המכונה שחייבה את בנטל לערוך בדיקת בטיחות תקופתית מטעמה על מנת לבדוק את תקינות המכונה ולעמוד מקרוב על סיבת התקלות.
פן נוסף להתרשלות המעביד מוצא את ביטוי בכך, שזה האחרון הותיר את התובע לעבוד לבדו על המכונה, על אף שנוהל תפעול המכונה חייב הצבתם של שני עובדים בעת העבודה עליה. בנו של המעסיק, ששימש כמנהלו הישיר של התובע, נכח בהדרכות מטעם בנטל והיה אמון יחד עם התובע על הפעלת המכונה, נכח באתר העבודה של מפעלי ים המלח ביום התאונה. ברם, בזמן עבודת התובע על המכונה תחת השמש היוקדת, ישב בנו של המעסיק בתוך רכבו במזגן. אמנם, בנו של המעסיק הוזעק ע"י התובע לאחר קרות התקלה ופיקח על פעולת הניקוי שביצע התובע למכונה ואולם, הוא לא ווידא בטרם הורה לתובע לתקן את התקלה, באם על פי הנחיות והוראות הבטיחות של בנטל, תקלה זו ניתנת לתיקון בשטח ע"י עובדי ח.ח. תעשיות ולא ע"י אנשי בנטל המוסמכים לכך. התובע העיד, כי לפני שהוא החל בתיקון התקלה התקשר בנו של המעסיק לבנטל על מנת לברר עמה כיצד לנהוג ביחס לתקלה שארעה, ומשלא היה מענה הורה בנו של המעסיק לתובע לבצע את התיקון בעצמו. עוד עולה מהעדויות, כי ההחלטה להורות לתובע לתקן את המכונה בשטח נבעה מרצון בנו של המעסיק לחסוך בזמן העבודה ושינוע המכונה אל בית המלאכה של בנטל.
משכך, ניתן לומר כי הנתבעת 1 התרשלה בכך, שהורתה לתובע לתקן בעצמו את התקלה שארעה במכונה, תחת הזמנת איש מקצוע מיומן, מקצועי ובעל מומחיות מחברת בנטל לביצוע התיקון הנדרש במכונה, זאת בשים לב לטענת בנטל כי הפעולה שביצע התובע במכונה בזמן התאונה אמורה להתבצע ע"י אנשי בנטל בלבד וכי חל איסור על עובדי המעביד לעסוק בפעולה זו.
על יסוד כל המפורט לעיל, אני קובעת כי הנתבעת 1 התרשלה כלפי התובע ועל כן נושאת היא באחריות לאירוע התאונה.
כן אני קובעת כי לאור מחדליה של בנטל, כפי שפורט בהרחבה דלעיל, היא גם התרשלה והפרה את חובתה לספק הדרכה מקיפה ושלמה לעניין אופן הפעלת המכונה ודרכי תיקונה.
באשר לחלוקת האחריות בין בנטל לבין ח.ח. תעשיות והיקף השיפוי, הרי ששאלת חלוקת האחריות הנזיקית בין מעוולים במשותף מוכרעת על פי מבחן האשם היחסי, ואמורה לשקף את מידת האחריות המוסרית של כל אחד מהמעוולים על פי נסיבות המקרה הקונקרטיות, בהתאם לחלוקת התפקידים ביניהם ולמעשיו ומחדליו של כל אחד מהם בשטח בפועל (ראו: ע"א 971/90 חרושת ברזל פ"ת בע"מ נ' סמרי ואח', פ"ד מו (4) 421 בעמ' 426).
נקות המוצא היא, שחלוקת האחריות בין מעוולים במשותף נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט ולפי התרשמותו מחומר הראיות והעדים שהובאו לפניו ביחס למידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם (ראו: ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח (1) 1, 23 (2003)).
בענייננו, מחד הבאתי בחשבון את העובדה, כי הנתבעת 1 הייתה מעסיקתו של התובע וככזו נושאת באחריות ראשונית ועיקרית להבטיח תנאי עבודה הולמים ובטיחותיים לעובדיה להדריך את העובדים ולהזהיר אותם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע העבודה ולפקח על נקיטת אמצעי זהירות ובטיחות נדרשים, בפרט כאשר עסקינן במכונה חדשה אשר נרכשה על ידה אך 3 חודשים לפני התאונה ונדרשת הכשרה ראויה לצרכי הפעלתה והעבודה עליה. כן הנתבעת 1 הינה הבעלים של המכונה, האחראית על החזקתה ובעלת השליטה הבלעדית בה במשך 3 חודשים שקדמו לאירוע התאונה. חובת הזהירות של ח.ח. תשתיות הינה אף מוגברת נוכח החובות שנטלה על עצמה במישור היחסים החוזיים הפנימיים בינה לבין מפעלי ים המלח להיות אחראית לקיום כללי ונוהלי הבטיחות בשטח (כפי שיובא עוד בהמשך) וחובה זו חלה מעבר ובנוסף לחובה הראשונית שחלה עליה כאמור ממילא מתוקף היותה מעסיקתו של התובע.
לצד זאת, קמה אחריותה של בנטל מכוח היותה ספקית המכונה, שהייתה אמונה על הדרכת עובדי המעסיקה בכל הנוגע להפעלת המכונה, החזקתה השוטפת, הטיפול בה, וכן מתן מענה לאחרונה בכל הקשור לתיקון תקלות מסוימות, במיוחד שעה שעסקינן במכונה אשר התקלקלה פעמיים וחייבה החלפת סדן במהלך תקופה קצרה בת 3 חודשים לאחר רכישתה והחזקתה ע"י ח.ח. תשתיות בע"מ ובטרם ארעה התאונה דנא.
נוכח כל האמור לעיל, אני סבורה כי בנסיבות העניין יש לחלק את האחריות הנזיקית בין ח.ח. תשתיות לבין בנטל באופן ש- ח.ח. תשתיות תישא ב- 65% ואילו בנטל תישא ב- 35%. על כן, אני מקבלת את ההודעה לצד שלישי ומחייבת את הצד השלישי (בנטל) לשפות את הנתבעת 1 ב- 35% משיעור הפיצויים שתחויב האחרונה לשלם לתובע בגין נזקיו עקב התאונה דנן.
נפנה עתה לבחינת אחריותה של הנתבעת הנוספת – מפעלי ים המלח.
אחריות מפעלי ים המלח
ראשית יצוין, כי התובע בסיכומיו טען לאחריות בגין אירוע התאונה ללא שערך הבחנה בין הנתבעות והצד השלישי (בנטל) ובין הנתבעות בינן לבין עצמם. עיון בסיכומי התובע מעלה, כי הוא מיקד את עיקר טיעוניו לאחריות המעביד וספק המכונה ולא טען באופן מפורש וספציפי המבסס אחריות הנתבעת 3 להתרחשות התאונה, באופן שניתן לראות בכך משום זניחת הטענות שלו כלפי הנתבעת 3 וגורר את דחיית התביעה נגדה.
למען הזהירות בלבד, אבחן השאלה אם הוכחה אחריות הנתבעת 3 לאירוע התאונה, אם לאו.
יצוין כבר עתה, כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית.
אמנם, הוכח בפניי כי מטעם מפעלי ים המלח נכח מפקח/מנהל בטיחות באתר העבודה ואולם, בנסיבות המקרה שלפניי אין די בנוכחות של מפקח בטיחות בשטח העבודה, נוכח טיבו ואופיו של הפיקוח האמור, כדי להטיל אחריות על כתפי הנתבעת 3 וכן לאור תחולת הפטור הקבוע בסעיף 15 לפקודה.
באשר לסוגיית הפיקוח, כהן ציין בתצהירו (סעיף 6) כי הפיקוח של מפעלי ים המלח על עבודות ח.ח. תעשיות לא היה צמוד, אלא עסקינן בפיקוח כללי שעסק ביישומן של הוראות בטיחות ואמצעי אזהרה כלליים בלבד. כן הוא ציין, כי לא היה זה מתפקידה של מפעלי ים המלח לפקח על העבודות שבמסגרתן נפגע התובע. לשיטתו, האחריות לפקח על העובדים ובכללם התובע ולוודא, כי הם פועלים בהתאם להראות והנחיות הבטיחות בכלל וביחס לעבודה עם המכונה בפרט, הייתה מוטלת לפתחה של ח. ח. תשתיות (ראו עדות כהן בעמ' 28, ש' 23-24).
אמנם, התובע טען בסיכומיו לקיומה של אחריות מכוח אותו פיקוח מצד הנתבעת 3 ואולם טענה זו נטענה באופן כללי, סתמי ללא פירוט ומבלי שיצק התובע תוכן עובדתית המתארמחדלים נטענים ביישום הפיקוח הלכה למעשה בשטח שהביא להתרחשות התאונה.
כהן הודה בעדותו בפניי כי עובדי הקבלן במפעלי ים המלח קיבלו הדרכת בטיחות, ברם מפעלי ים המלח לא הייתה אמונה על מתן הדרכה ספציפית הנוגעת לעבודה על המכונה ונושא זה הופקד באופן בלעדי כאמור בידיה של בנטל בתור ספקית המכונה.
עוד הוסיף כהן ומסר בתצהיר עדותו הראשית (סעיפים 4-5), כי בשום שלב משלבי העבודה לא הייתה כל התערבות מצד מפעלי ים המלח בעבודתה של ח.ח. תשתיות וזו האחרונה היא שקבעה את אופן ונהלי העבודה עם המכונה, לרבות מספר העובדים שהיו מוסמכים לעבוד עליה, הכשרתם והדרכתם לצורך ביצוע תפקיד זה ולרבות הטיפול במכונה ותיקון תקלות בה.
כאמור, ח.ח. תעשיות לא הביאה עדים מטעמה ולא סתרה את עדותו של כהן בהקשר זה. כך גם, לא הוכח בפניי כילמפעלי ים המלח הייתה השפעה על אופן ביצוע העבודה עם המכונה, תפעולה, אחזקתה השוטפת, הטיפול בה ותיקונה.
חיזוק לדבריו אלה של כהן ניתן למצוא בהוראות סעיפים 2-6 לנספח ב' להסכם ההתקשרות שנערך בין הנתבעות 1 ו- 3 ולפיו התחייבה ח.ח. תעשיות לבצע את העבודה תוך הקפדה, שמירה וקיום הוראות הדין בדבר אמצעי בטיחות וכללי זהירות החלים על סוג העבודה נשוא ההסכם. כן התחייבה ח.ח. תשתיות כי כל עובד שיעבוד מטעמה במקום ביצוע העבודה יתודרך על ידה בכל הקשור לביצוע הוראות וכללי הבטיחות בעבודה הן עפ"י הוראות כל דין והן עפ"י נוהלי החברה והוראותיה ביחס לבטיחות בעבודה. כן התחייבה ח.ח. תשתיות במסגרת ההסכם למנות מנהל עבודה מטעמה ולהעסיק עובדים מיומנים ומקצועיים לביצוע העבודה נשוא ההסכם (סעיפים 16-17). ללמדך, כי נושא הבטיחות בכלל והקשור לעבודה הספציפית בפרט ובכלל זה העבודה עם המכונה היה מצוי עפ"י הוראות ההסכם באחריותה הבלעדית והמלאה של ח.ח. תשתיות, זאת מכוח היותה קבלן מיומן ובעל ידע וכישורים הנדרשים לביצוע העבודה הנ"ל.
לא נעלמה מעיניי העובדה, כי מפעלי ים המלח ערכה כאמור תחקיר לאחר האירוע ע"י מהנדס מכונות ופקחי הבטיחות ואף אלה הוציאו דו"ח בכתב שיושם בשטח באמצעות עמידה על ביצוע שינויים במכונה לאחר התאונה. ברם, אין בעובדה זו לבדה כדי לבסס אחריות של הנתבעת 3 כלפי התובע, כפי שעוד יבואר להלן.
אני סבורה, כי יש לפטור את מפעלי ים המלח מכוח העיקרון הקבוע בסעיף 15 לפקודה העוסק בחבותו של "בעל חוזה" והקובע כי המעסיק קבלן עצמאי לא יישא באחריות לעוולה שצמחה ממעשיו של הקבלן, למעט במקרים חריגים המפורטים בסעיף, כלהלן:
"15. לענין פקודה זו, העושה חוזה עם אדם אחר, שאיננו עובדו או שלוחו, על מנת שיעשה למענו מעשה פלוני, לא יהא חב על עוולה שתצמח תוך כדי עשיית אותו מעשה; הוראה זו לא תחול באחת מאלה:
(1) הוא התרשל בבחירת בעל חוזהו;
(2) הוא התערב בעבודתו של בעל חוזהו באופן שגרם לפגיעה או לנזק;
(3) הוא הרשה או אישרר את המעשה שגרם לפגיעה או לנזק;
(4) הוא היה אחראי מכוח חיקוק לעשיית המעשה שביצועו מסר לקבלן עצמאי;
(5) הדבר שלעשייתו נעשה החוזה היה שלא כדין".
בע"א 3370/12 כהן נ' גדעון (26/1/2014), נאמר בעמ' 16 כי :
"ההתקשרות עם הקבלן מקימה למזמין העבודה הגנה מכוח סעיף 15לפקודת הנזיקין, אלא אם כן מתקיים אחד החריגים לו. הקביעה, כי בנסיבות המקרה דנן התרשל המזמין כלפי עובדו של הקבלן, מטילה על ציבור המתקשרים בהסכם עם "קבלן עצמאי" גזירה שאין הוא יכול לעמוד בה ומנוגדת למדיניות שבאה לידי ביטוי הן בהוראת סעיף 15 הנ"ל והן בהוראות החיקוקים הקובעים את חובות הבטיחות בעבודה: "העקרון הוא כי המעסיק אינו אחראי לעוולה של קבלן עצמאי הנעשית תוך כדי ביצוע העבודה שהוטלה עליו על ידי המעסיק" (גד טדסקי (עורך) דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית 467 (מהדורה שניה, 1976)".
סבורתני כי גם בענייננו יש להחיל את הכלל הקבוע בסעיף 15 לפקודה על מפעלי ים מלח, אשר התקשרה עם גורם מקצועי לשם ביצוע עבודה של בדיקות אפיון לקרקע, הוא ח.ח. תעשיות מעסיקתו של התובע אשר רכשה את המכונה המעורבת לצרכי עבודה ספציפית זו. לא נטען ולא הוכח ע"י מי מהצדדים כי מפעלי ים המלח התרשלה בבחירת הקבלן מבצע העבודה, היא הנתבעת 1, או בהתקשרות עמה לצרכי ביצוע העבודה נשוא התביעה או התקיימו חריגים אחרים לכלל האמור בסעיף 15 לפקודה.משלא נטען כי מפעלי ים המלח התרשלה בבחירת הקבלן המבצע, אין סיבה שלא להניח כי היא פעלה בסבירות בבחירתו. בהקשר זה יצוין כי בסעיף 5 להסכם ההתקשרות הצהירה ח.ח. תעשיות כי יש לה את "... הידע, היכולת, הכישורים המקצועיים, התנאים והאמצעים הכספיים והאחרים הדרושים לביצוע העבודה בהתאם להוראות הסכם זה וכמתחייב ממנו". במצב דברים זה, הקביעה לפיה מפעלי ים המלח הייתה אחראית לפקח על פעולותיה של ח.ח. תשתיות וכי מוטלת עליה האחריות לדאוג לבטיחות עובדיה של זו האחרונה, אינה עולה בקנה אחד עם הרציונל העומד מאחורי סעיף 15 לפקודה ועם ההלכה הפסוקה (על הלכה זו חזר בית המשפט העליון בפסק דין שניתן בע"א 1051/14 עדן בריאות טבע מרקט בע"מ נגד המוסד לביטוח לאומי (פורסם במאגרים משפטיים, 30.8.2015).
לפני סיום יצוין כי מקובלת עליי ההבחנה שעושה ב"כ הנתבעת 3 בסיכומיו בין תאונה שארעה עקב ליקוי או פגם בטיחות הקיים בשטח העבודה ואשר על הנתבעת 3 אחריות לפקחעל המתרחש בו ולנקוט אמצעי זהירות ובטיחות בסביבת העבודה מכוח היותה הבעלים של מתחם העבודה, שאז יש להטיל אחריות על שכמה של הנתבעת 3 בכובעה כמזמין העבודה, לבין המקרה שלפנינו בו ארעה התאונה עקב עבודה עם מכונה שבבעלות המעביד ותפעולה של המכונה ולרבות תיקונה היו בשליטתו המלאה והבלעדית של המעביד, או אז אין מקום להטיל אחריות על מזמין העבודה.
משום כל הטעמים שנמנו לעיל, דין התביעה כנגד הנתבעת 3 להידחות.
משנדחתה התביעה נגד הנתבעת 3 כאמור, הרי שדין ההודעה לצד שלישי שהוגשה על ידה כנגד הנתבעות 1-2, להידחות אף היא.
אשם תורם
טוענים הנתבעות והצד השלישי, שיש לייחס לתובע אשם תורם משמעותי ביותר לגרימת התאונה.
סבורה אני, שיש לדחות טענתם זו של הנתבעות והצד השלישי.
נקודת מוצא לעניין זה הינה, כי לא בנקל יימצא עובד אחראי ברשלנות תורמת לתאונה שאירעה תוך ביצוע עבודתו. בע"א 453/85 מחמוד בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527 (1987) נקבע כי "ההצדקה המרכזית לכלל האמור הינה כי ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק" (בעמ' 528). לפיכך, ההלכה הפסוקה משתמשת במשורה בהטלת אשם תורם על עובד".
כלל ידוע הוא, שכאשר עסקינן בתאונת עבודה הפסיקה מחייבת לדקדק דווקא עם המעביד, בהניחה שאין לבוא חשבון עם עובד ולהטיל עליו אשם תורם משפעל לשם קידום האינטרס של מעבידו, זאת אף אם נטל על עצמו סיכונים, וכל עוד סיכונים אלו אינם פרי החלטתו האישית או סטייה מפורשת מהכללים וההנחיות שנקבעו במקום עבודתו (ע"א 240/87 מירב קריכלי נ' א.פ.ל בע"מ, פ"ד מג (3) 507, ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מ"ב (1)).
לצורך בחינת האשם התורם יש להציב את מעשה הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. המבחנים המקובלים לקביעת שיעור האשם התורם הם מבחן האשמה המוסרית ומבחן האחריות היחסית של הצדדים. (ע"א 417/81 מלון רמאדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72, 81; ת"א (י-ם) 6043/01 יואב נגד המועצה האזורית גזר (19.12.2005)).
בנסיבות המקרה שלפנינו, סבורני כי התרשלותם של המעביד וספקית המכונה נמצאת ברף הגבוה שכן הוכח בפניי כי צירוף של שלל מחדלים ומעשים רשלניים, כפי שפורט בהרחבה לעיל, הביא לגרם התאונה ולפגיעה הקשה בתובע.
שוכנעתי כי התובע לא תרם באף צורה שהיא לקרות התאונה גם לא להגברת הסיכון שהתממש, ולכן אני סבור כי אין לייחס לו אשם תורם כלשהו. שכן, כל אשר עשה התובע היה מילוי מדויק אחרי הוראות המעביד, באמצעות בנו ומנהלו הישיר של התובע, אשר הורה לו לבצע בעצמו את פעולת תיקון המכונה, ללא שנועץ תחילה עם בנטל ספקית המכונה, כפי שהוא תודרך והונחה לעשות במקרה של תקלה במכונה. התובע העיד, כי בנו של המעסיק התקשר טלפונית עם בנטל כדי להתייעץ עמה באשר לדרך הטיפול בתקלה ולברר עמה אם התקלה ניתנת לטיפול ע"י עובדי המעביד במקום, או שמא סוג התקלה מצריך טיפול ע"י אנשי בנטל בבית המלאכה שלה. התובע העיד, כי משלא היה מענה מבנטל, הורה לו בנו של המעסיק לטפל בעצמו בתקלה וכאמור בניגוד מוחלט להנחיית בנטל. רוצה לומר, התובע לא פעל על דעת עצמו והוא שעה להוראות מנהלו הישיר והממונה עליו בשטח העבודה.
הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח עדותו של התובע ולפיה הייתה זו הפעם הראשונה שנדרש לתקן תקלה שארעה במכונה בשטח, רק 3 חודשים לאחר שסופקה המכונה למעסיקו. לפיכך, בטרם ביצע כל פעולה במכונה, הזעיק התובע את מנהלו הישיר הממונה עליו שישב אותה עת ברכבו, על מנת שיורה לו כיצד לפעול. עוד העיד התובע, כי בנו של המעסיק פיקח על התיקון ולא הביע כל התנגדות או הסתייגות מדרך הפעולה בה נקט התובע בעת תיקון המכונה. קיום אחר הוראות והנחיות והסתמכות על המעביד כי יקיים אחר חלקו הפשוט, לא יכולות להצביע על תרומה כלשהיא מצד התובע לקרות התאונה.
לפיכך, אין לייחס לתובע אשם תורם כלשהו.
הנזק ושיעור הפיצויים
נפנה כעת לבחון את נזקיו של התובע.
הפגיעה והנכות הרפואית
עקב התאונה נפגע התובע ביד ימין, שהינה ידו הדומיננטית, ואגב כך סבל מקטיעה של גליל רחקני באצבע 5 ושברים פתוחים בגלילים המרוחקים של האגודל ואצבע 4 באותה יד.
תחילה טופל התובע במרפאת ים המלח ובהמשך פונה לבית חולים "סורוקה". בביה"ח טופל התובע ע"י שטיפה ולאחר מכן בהרדמה כללית הושלמה הקטיעה של הזרת ונתפר החתך באצבע 4 והאגודל וכן הושמה כף היד בגבס. הוא אושפז במחלקה הכירורגית ושוחרר לאחר 4 ימי אשפוז עם המלצה למנוחה, טיפול תרופתי וביקורת. בהמשך, היה התובע במעקב וטיפול רפואי במסגרת קופ"ח ובי"ח ולאחר הורדת הגבס עבר התובע סדרה של טיפולי פיזיותרפיה.
התאונה הנדונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה ונקבעה לתובע בגינה נכות רפואית משוקללת בשיעור 12.6 % לצמיתות החל מיום 01.08.2010, כדלקמן: 8% בגין קטיעה חלקית של אצבע 5 ביד ימין לפי סעיף 43 (ג) (4) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (נפגעי עבודה) ו- 5% נוספים בגין נוירומה באצבע 4 בצד האולנרי לפי סעיף 29 (6) בין I-II לתקנות.
התובע צירף חוות דעת רפואית מטעמו ערוכה ע"י ד"ר ר' דקואר אשר הסכים לקביעת דרגת הנכות הסופית של המל"ל וקבע, כי עקב התאונה נותרה בתובע נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 13% (במעוגל) לפי הפירוט הבא: 8% בגין קטיעה של גליל וחצי באצבע 5 יד ימין וכן 5% בגין נוירומה וחוסר רקמה באצבע 4 ימין.
הנתבעות הגישו חוות דעת רפואית מטעמן של ד"ר בלנקשטיין ובמסגרתה נקבע, כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 8% בגין הקטיעה החלקית באצבע 5 יד ימין. ד"ר בלנקשטיין שלל קיומה של נוירומה באצבע 4 יד ימין.
שני המומחים הרפואיים מטעם הצדדים היו תמימי דעים בעניין שיעור הנכות הצמיתה (8%) בגין הקטיעה של הגליל המרוחק באצבע 5 בידו הימנית של התובע.
המחלוקת בין המומחים נוגעת לנכות הנוספת הקיימת, לשיטת מומחה התובע, בגין הפגימה באצבע 4 יד ימין.
בין שתי דעות אלה, מצאתי לאמץ את קביעת מומחה התובע בקשר לפגימות שמצא באצבע 4 יד ימין אשר תואמת את ממצאי ועדות המל"ל, שגם הן העניקו נכות זהה לזו שנקבעה ע"י ד"ר דקואר בגין נוירומה וחוסר רקמה באצבע 4 יד ימין, ויש בכך משום חיזוק לכך שלא ניתן לקבל את חוות הדעת של ד"ר בלנקשטיין. גם ד"ר דקואר וגם המל"ל בדקו את התובע חודשים רבים לאחר התאונה, כך שניתן לומר כי במועדי הבדיקות מצבו של התובע היה יציב וסופי.
לאור האמור, אני קובעת כי כתוצאה מהתאונה הנדונה נותרה בתובע נכות רפואית משוקללת בשיעור של 13% (במעוגל) בגין הפגימות ביד ימין.
מכאן אני עוברת להערכת גובה הפיצוי לתובע.
הפסדי שכר בעבר
עקב התאונה אושרה לתובע ע"י המל"ל תקופת אי כושר מוחלט לעבודה מיום התאונה (26.10.2009) ועד ליום 25.01.2010, היינו למשך 3 חודשים.
כן נקבעו לתובע נכויות זמניות ע"י המל"ל לפי הפירוט הבא:
40% מיום 26.01.10 ועד ליום 31.03.10
30% מיום 01.04.10 ועד ליום 31.07.10.
בהמשך הוכר התובע ע"י המל"ל כנכה נזקק והופעלה בעניינו תקנה 18. אגב כך, אושרה לו נכות זמנית מלאה בשיעור 100% החל מיום 26.01.10 ועד ליום 30.06.10 (ראו תיק המל"ל שהוגש ביום 20.08.15 בצירוף תעודת עובד ציבור).
יוצא, אפוא, כי לתובע אושרה תקופת אי כושר מלא לעבודה ע"י המל"ל מיום התאונה (26.10.2009) ועד ליום 31.07.10, למשך 247 ימים (8.3 חודשים).
לפי אישור המוסד לביטוח לאומי, שכרו הרבע שנתי של התובע הסתכם בסך של 19,547 ₪, היינו שכר חודשי ממוצע בסך של 6,516 ₪, ולאחר שערוך (הצמדה בלבד) שוויו 7,008 ₪.
על כן, מגיע לתובע פיצוי בגין הפסד שכר מלא לעבר בגין תקופת אי הכושר המוחלט בסך של 58,165 ₪ (7,008 ₪ X 8.3 חודשים) בצירוף ריבית מאמצע תקופה, מתקבל הסך של 70,000 ₪ (במעוגל).
באשר לפיצוי בגין הפסד השתכרות לעבר עבור יתרת התקופה מחודש יולי 2010 ועד היום (ינואר 2017), התובע העיד כי לאחר התאונה היה בתקופת אי כושר לעבודה מלא למשך תקופת בת 13 חודשים. לאחר מכן, נעשו על ידו ניסיונות לשוב למעגל העבודה ואף חזר לעבוד אצל הנתבעת 1 למשך תקופה קצרה בתפקיד של נהג שמסיע עובדים, אולם לטענתו לא יכול היה להתמיד בעבודה זו ובכל עבודה אחרת נוכח מגבלותיו בידו הימנית שהינה היד הדומיננטית. נכון למועד מסירת עדותו בפניי, טען התובע כי אינו עובד בשל מגבלותיו.
מנגד, טוענים הנתבעות והצד השלישי כי התובע עשה דין לעצמו ובחר משיקוליוועל מנת להאדיר את נזקיו ועל אף פגיעתו הקלה יחסית שלא הגבילה אותו בתפקוד בעבודה, שלא לשוב לעבודתו אצל הנתבעת 1 או לכל עבודה אחרת משך תקופה ארוכה.
התובע לא צירף לתצהירו תלושי שכר עדכניים המלמדים על גובה השתכרותו לאחר התאונה. מנגד, צירפו הנתבעות דו"ח רציפות ביטוח של המוסד לביטוח לאומי (נ/3) ממנו ניתן ללמוד, כי התובע חזר לעבודה אצל הנתבעת 1 בחודש 12/2010, עבד אצלה משך חודשיים בלבד והשתכר סך של 6,675 ₪ בחודש 12/10 וסך של 4,663 ₪ בחודש ינואר 2011. עיון ב- נ/3 מעלה, כי התובע לא התמיד בעבודתו אצל הנתבעת 1 ובחודש 02/2011 החל לעבוד אצל עווד יוסף סלים עד לחודש 05/2011, היינו למשך 5 חודשים, והשתכר במצטבר בתקופה זו סך של 20,639 ₪ (סך של 4,128 ₪ בממוצע לחודש). בהמשך, בחודש יוני 2011 החל התובע לעבוד אצל א.ר. קירור נוי בע"מ וזאת עד לחודש 02/2011 והשתכר בגין 7 חודשי עבודהסך מצטבר של 43,530 ₪, היינו 6,219 ₪ בממוצע לחודש.
חשוב לציין כי מעיון ב- נ/3 ניתן להיווכח, כי לאחר התאונה עבד התובע בעבודות מזדמנות למשך תקופות קצרות של חודשים ספורים בכל מקום עבודה והשתכרותו הייתה נמוכה מזו שהרוויח בעבודתו אצל הנתבעת 1 לפני התאונה. יחד עם זאת, נ/3 אינו דו"ח עדכני ואינו מפרט את עיסוקיו של התובע לאחר חודש 11/2012 וגם עדותו של התובע "שותקת" בעניין זה.יחד עם זאת, לא מן הנמנע שאלמלא נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה, הוא היה יכול להמשיך בעבודתו אצל הנתבעת 1 ולשפר את שכרו, או למצער, להמשיך ולהשתכר אותו שכר שקיבל לפני התאונה. משכך, רואה אני לנכון לפסוק לתובע פיצוי נוסף בגין הפסד שכר עבור יתרת תקופת העבר בסך גלובלי של 30,000 ₪.
סה"כ הפסדי שכר בעבר - 100,000 ₪.
הנכות התפקודית ואובדן כושר ההשתכרות לעתיד
בענייננו קיימת מחלוקת בין הצדדים בעניין שיעור הנכות התפקודית של התובע בעקבות התאונה. לטענת התובע, שיעור נכותו התפקודית גבוה משיעור נכותו הרפואית ויש לחשב את אובדן השתכרותו לעתיד על בסיס שיעור נכות תפקודית העומדת על 35%, וזאת בשל מגבלותיו בתנועות יד ימין שהינה ידו הדומיננטית ובשים לב לגילו הצעיר, השכלתו המינימאלית ואופי עיסוקו הפיסי. עוד טוען התובע, כי נוכח גילו הצעיר יש לחשב את אב הנזק של אובדן כושר ההשתכרות לעתיד לפי בסיס שכר ממוצע במשק.
הנתבעות והצד השלישי טוענים, מנגד, כי הנכות הרפואית הינה זעירה ביותר ומשכך היא אינה תפקודית כלל ועיקר. הם מציינים, כי לאחר התאונה לא הייתה לתובע מניעה רפואית לשוב לעבודתו הקודמת או לכל עבודה אחרת, גם כזו שהינה פיסית בטבעה ומהותה, כפי שעשה בפועל כאשר עבד כטכנאי מזגנים לאחר התאונה.
אפנה תחילה לקביעת בסיס השכר של התובע שלפיו יערך חישוב אב הנזק של פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד.
אמנם, בעת פגיעתו היה התובע אדם צעיר בן 26 שנה ואולם, לא ראיתי להחיל בעניינו את ההלכה הפסוקה לגבי קטינים וצעירים ולקבוע את בסיס השכר שלו לעתיד לפי השכר הממוצע במשק, מכיוון שהתובע לא היה בתחילת דרכו המקצועית ומדו"ח רציפות בעבודה (נ/3) ניתן ללמוד, כי התובע נכנס לשוק העבודה כבר בשנת 2009, קרי שבמועד קרות התאונה היו מאחוריו 9 שנות עבודה ולכן לא ניתן לומר לגביו כי טרם הטווה את "סיפור חייו". רוצה לומר, התובע סיגל לעצמו מקצוע לפני התאונה הנדונה ועבודתו בתחום הקידוח מלמדת על כך, שהתובע צבר רצף תעסוקתי בן מספר שנים וכי הוא גיבש את דרכו התעסוקתית. מדובר בהיסטוריית עבודה וניסיון תעסוקתי שהינו רב שנים ולכן ניתן לראות בעבודתו בקידוחים כמלמדת על בחירה במסלול מקצועי קבוע המוציא את התובע מגדר הנחת היסוד הרגילה שלפיה יכול ועתיד היה להשתכר כשיעור השכר הממוצע במשק. לפיכך, יש לערוך את חישוב הגריעה בכושר השתכרותו לעתיד לפי שכרו עובר לתאונה.
באשר לשיעור הנכות התפקודית, יש להפנות לע"א 3049/93 גירוגיסאן נ' רמזי ואח', פ"ד נב (3) 792 (1995) שם נפסק מפי כב' השופט (כתוארו אז) אור כי המושג "נכות תפקודית" בא לבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, כתוצאה מהנכות הרפואית, וכדבריו: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכות התפקודית...".
בעת קביעת הנכות התפקודית יש לקחת בחשבון את נסיבותיו הרפואיות של הנפגע ולבחון האם נכותו הרפואית טומנת בחובה הגבלה תפקודית בכושרו להשתכר. מקצועו של הנפגע מחד ומצבו הנפשי ויכולת ההסתגלות שלו מאידך, ישפיעו ללא ספק על קביעת מידת התפקודיות של הנכות שנגרמה לו (ע"א 267/87 ימיני נ' שאבי , פ"ד מז(4) 155).
במסגרת קביעת הפיצוי באב נזק של אובדן כושר ההשתכרות לעתיד הבאתי במסגרת שיקוליי את העובדה, שהתובע היה צעיר בן 26 שנה ובמועד התאונה עסק בעבודת כפיים. כן הבאתי בחשבון את העובדה כי עברו התעסוקתי, כפי שהוא משתקף מדו"ח רציפות בעבודה (נ/3), כלל עבודות פיזיות בלבד. כן לא הוכח בפניי כי התובע רכש השכלה עיונית או מעשית כלשהיא בטרם עסק בתחום הקידוח.
עוד יש לקחת בחשבון בעת קביעת הגריעה מכושר ההשתכרות גם את שיעור הנכות הצמיתה שנקבעה ומהות הפגיעה ואופייה, קרי שמדובר בפגיעה אורתופדית שעיקרה בקטיעה של הגליל הרחקני של זרת יד ימין שמתבטאת בהגבלה בתנועות ואשר משפיעה על תפקוד היד שהינה ידו הדומיננטית של התובע. אין ספק, כי עסקינן בנכות אורתופדית שיש לה השלכות הן על תפקודו הכללי של התובע, בעיקר בכל הפעולות הקשורות בהפעלת הידיים, והן על כושרו התעסוקתי והשתכרותו בעתיד, במיוחד לאור עיסוקיו של התובע לפני ואחרי התאונה בעבודות כפיים בלבד.
כן ראוי לתת את הדעת בעת הערכת הפגיעה בכושר עבודתו של התובע עקב התאונה הנדונה לעובדה, כי לאחר התאונה הפסיק התובע לעבוד בקידוחים, עבודה שלכל הדעות כרוכה במאמץ פיסי. כן העבודות בהן עסק התובע לאחר התאונה גם הן היו עבודות כפיים, כגון נהג שעסק בהובלת מזגנים, וכי בכל העבודות שלאחר התאונה השתכר התובע הכנסה חודשית הפחותה מזו שהרוויח לפני התאונה. עובדה זו מלמדת על פגיעה אפשרית ביכולת השתכרותו לעתיד לבוא. כן יש להביא בחשבון כי את העובדה, שלאחר התאונה הנדונה הועסק התובע בשלל מקומות עבודה לתקופות לא ממושכות ולא התמיד בעבודה אחת קבועה ורצופה.
בשים לב למהות הפגיעה בידו הדומיננטית ולנתוניו האישיים של התובע, בהיותו כיום צעיר בן 34, כאשר הנחת המוצא ביחס לנפגעים כגון דא שהם מסוגלים להסתגל לנכותם ולמגבלותיהם, יש מקום לקבוע על דרך האומדנה סכום פיצוי עתידי בגין אותה נכות רפואית צמיתה שנקבעה לו, הלוקח בחשבון את האפשרות כי התובע יוגבל בעתיד בהשתכרותו במידת מה עקב נכותו האמורה. הפגיעה מהסוג הנדון משפיעה על הביטחון התעסוקתי וטומנת בחובה סכנת היפלטות לשוק העבודה. היא משליכה על סיכויי הקידום, על משך הזמן בו יוכל התובע להמשיך לעבוד במומו, יכולת התמדתו, יכולת ניידות בשוק העבודה, יכולתו להתקדם וסיכוייו למצוא עבודה אחרת אם יפוטר או יעזוב מקום עבודה. גם אם כיום עובד התובע בעבודה שהינה פיסית באופייה, אין ללמוד מכך, שלא נפגעה יכולת השתכרותו, וההיגיון אומר כי סיכויו של בעל מום להשתכר פחותים מאלה של אדם בריא.
לא מן הנמנע כי במשך השנים תהא לפגיעה (חרף הנכות הנמוכה) עקב התאונה השפעה על כושר תפקודו והשתכרותו של התובע, במיוחד שלפניו עוד שנות עבודה לא מעטות עד לגיל הפרישה. פגיעה זו הינה אפשרית כשיתור אחר עבודה, אם וכאשר יפוטר מעבודתו או שיעזוב אותה מכל סיבה שהיא מעבר לנושא הגיל והמצב בשוק. זאת ועוד, חזרתו של נפגע למעגל העבודה לאחר הפגיעה אינה בהכרח מהווה סיבה לשלול ממנו את הפיצוי בשל כושר השתכרותו, שכן גישה זו עלולה להוות תמריץ שלילי עבור נפגעים המבקשים לשוב לעבודה (קציר, "פיצויים בשל נזק גוף",מה' חמישית (2003) בעמ' 207).
לאחר שקלול מכלול הנתונים האמורים, מגיעה אני לכלל מסקנה כי יש להעמיד את הנכות התפקודית על שיעור הנכות הרפואית ולערוך את החישוב בגין אובדן כושר ההשתכרות לעתיד באופן גלובלי על דרך האומדנה, ולפיכך אני פוסקת בראש נזק זה סכום של 211,000 ₪ במעוגל [סכום השווה ל- 90% מהתחשיב האקטוארי: 7,008 ₪ X 13% X 257 (מקדם היוון ל- 33 שנים) = 210,850].
הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים
בהתאם להלכה הפסוקה, ניזוק זכאי לפיצוי בשיעור 12% מכלל הפסדי ההשתכרות שלו בגין הפסד פנסיה (ראה: ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ'צחי טוויג (31.7.14); ת.א. (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר. (פורסם בנבו, 31.12.2013)).
יוצא, אפוא, כי התובע זכאי לפיצוי בגין הפסד פנסיה סך של 37,000 ₪ במעוגל.
עזרת צד שלישי עבר ועתיד
אין מחלוקת, שהתובע לא נזקק לעזרה בשכר אחר התאונה ולטענתו קיבל את העזרה הדרושה לו מקרובי משפחה.
ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, "פיצויים בשל נזק גוף", התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח (1) 277).
לא נעלם מעיני, כי למעט עדותו, לא הציג התובע ראיות בדבר העזרה המוגברת לה הוא נזקק, לטענתו, עקב התאונה. עם זאת, נוכח הנתונים שהובאו בפניי, ולפי שסביר כי התובע נזקק לעזרה וסיוע בסמוך לאחר התאונה במהלך אשפוזו בבית החולים ובתקופת ההחלמה לאחר שחרורו, זאת לנוכח מצבו הרפואי ומגבלותיו, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין ראש נזק זה.
בהתחשב בגילו של התובע, אופי הפגיעה ומהותה, הטיפולים הרפואיים להם נזקק עקב התאונה, כמו גם התקופה בה שהה התובע באשפוז בבית החולים וכן תקופת אי הכושר הזמני המלא אשר הוכרה ע"י המל"ל ונמשכה למעלה מ- 8 חודשים, ניתן לקבוע כי התובע היה זקוק לעזרת צד ג' החורגת מעזרת בן משפחה סבירה בסמוך לאחר התאונה.
על כן, אני מעמידה את סכום הפיצוי הכולל בגין ראש נזק זה לעבר ולעתיד על סכום גלובלי בסך של 20,000 ₪.
הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה
כידוע, נזק מיוחד יש להוכיח הן לעניין קיומו והן לעניין שיעורו. שוכנע בית המשפט בקיומם של נזקים ובהינתן קושי להעריכם בדייקנות, רשאי הוא במסגרת שיקול דעתו לפסוק סכומים על דרך האומדן (ע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' גלי עטרי, פ"ד נא (5) 243).
התובע, אמנם, לא הציג קבלות ביחס להוצאות הנטענות על ידו. עם זאת, אין חולק כי עפ"י התיעוד הרפואי שצורף לתצהיר עדותו, עולה כי התובע היה בטיפולים והגיע לביקורות רפואיות בעקבות תלונותיו לאחר התאונה. משכך, הוכחו בפניי נחיצות הטיפולים, המעקב הרפואי וממילא הוצאות הנסיעות הכרוכות בכך, ובהתחשב בהיות התאונה תאונת עבודה, אשר הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי, כך שחלק מההוצאות הרפואיות אמורות להיות מכוסות גם על ידו, אני מעמידה את סכום הפיצוי הכולל בגין ראש נזק זה, לעבר ולעתיד, על סכום גלובלי של 3,000 ₪.
כאב וסבל
בנסיבות העניין, ובשים לב לאופי פגיעתו של התובע ולנכות שנקבעה לו, סבורני כי סביר לפסוק לו בגין כאב וסבל סך של 60,000 ₪.
סיכום
התובע זכאי לקבל מן הנתבעות 1-2 פיצוי בגין נזקי הגוף שאונו לו בתאונה, כדלקמן:
א. הפסדי שכר לעבר100,000 ₪
ב.פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד211,000 ₪
ג. הפסד פנסיה 37,000 ₪
ד. עזרת הזולת20,000 ₪
ה. הוצאות 3,000 ₪
ו. כאב וסבל60,000 ₪
ובסה"כ:431,000 ₪
ניכויים
מהסכום האמור, יש לנכות את תגמולי המל"ל שקיבל התובע עקב התאונה בסך כולל של 71,000 ₪ במעוגל (ראו סעיף י' לסיכומי הנתבעת 3).
התוצאה:
אני מחייבת את הנתבעות 1-2, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 360,000 ₪.
לסכום זה יש להוסיף שכר טרחת עורך דין בשיעור של 20% בצירוף מע"מ כחוק.
כן אני מחייבת את הנתבעות 1-2, יחד ולחוד, בהחזר אגרת משפט משוערכת להיום וביתרת אגרה.
התביעה נגד הנתבעת 3 נדחית. התובע ישלם לה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 5,000 ₪.
כפועל יוצא מכך, ההודעה לצד ג' כנגד הנתבעות 1-2 נדחית. משנדחתה התביעה נגד הנתבעת 3 והוטלה אחריות על הצדדים השלישיים (הנתבעות 1-2) בתור נתבעות, לא יינתן צו להוצאות בהודעה לצד ג'.
אני מקבלת את ההודעה לצד שלישי כנגד בנטל ומחייבת אותה לשפות את המודיעות/הנתבעות 1-2 בשיעור של 35% מכלל הסכומים שהן חויבו לשלם לתובע כמפורט לעיל. כן ישלם הצד השלישי למודיעות/הנתבעות 1-2 הוצאות משפט בגין האגרה ששולמה בהודעה לצד שלישי וכן שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.
הסכומים ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, וככל שלא ישולמו במועד האמור, יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד יום התשלום בפועל.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ג טבת תשע"ז, 21 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.
