בחוו"ד הרפואית אין כל אזכור לבעיה תפקודית, וגם בפועל לא סובלת ממגבלה תפקודית.
הנזק:
ד"ר רון דבי, נוירולוג, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט לבדיקת התובעת, קבע כי בגין התאונה נותרו בתובעת 5% נכות בגין כאבי ראש פוסט טראומתיים, ללא עדות למעורבות של מערכת העצבים.
הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה מטעם בית המשפט ואף סיכמו טענותיהם על בסיס חוות דעתו, ועל כן אני מקבל את חוות הדעת בפן הרפואי וקובע כי בגין התאונה מושא כתב התביעה נותרו בתובעת 5% נכות כמתואר בחוות הדעת.
כאן המקום לציין כי מחוות דעתה של מומחית ההגנה, ד"ר שרקנטיוש, נלמד כי לדידה התובעת אינה סובלת מתסמינים בתר חבלתיים, וכי כאבי הראש לא נגרמו כתוצאה מהתאונה מושא התביעה אלא בשל תאונות שחוותה התובעת קודם ולאחר התאונה מושא כתב התביעה, לכן נקבע כי בתחום הנוירולוגי לא נותרה נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה.
מעדותה של התובעת עולה כי כתוצאה מהחבלה סבלה מסחרחורת, חולשה, כאבי ראש. טופלה בבית חולים, כולל הדבקת הפצע וזריקת טטנוס. קיבלה חופשת מחלה. חתמה אבטלה.
לטענתה חייה השתנו כתוצאה מהתאונה ואין ביכולתה לממש את פוטנציאל ההשתכרות שלה במלואו בעקבות מגבלותיה.
כאמור, בנסיבות העניין שוכנעתי לאמץ את האמור בחוו"ד של ד"ר דבי בכל הנוגע לפן הרפואי.
אולם באשר לפן התפקודי אני סבור כי פני הדברים הם שונים ונכותה התפקודית אינה עולה כדי
נכותה הרפואית, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.
מחוות דעתו של ד"ר דבי ומן המסמכים הרפואיים עולה כי מדובר בחבלה שטחית בראש, ללא איבוד הכרה, ללא איבוד זיכרון וללא עדות למעורבות של מערכת העצבים.
לאחר התאונה התובעת סירבה להתפנות לבית החולים ופנתה בכוחות עצמה למרפאת קופ"ח ולאחר מכן הופנתה וטופלה בבי"ח. בבדיקה שנערכה בסמוך לאחר התאונה התלוננה על כאב באיזור החבלה. ללא בחילות, סחרחורות, הקאות. אמנם דיממה מאיזור החבלה אך הפצע הודבק.
מעבר לאמור, הבדיקה הנוירולוגית בחדר המיון הייתה תקינה ונותרה כך גם במועד בדיקתו של ד"ר דבי, ואף הוא מציין את מצבה הנוירולוגי כתקין לחלוטין וללא מעורבות של מערכת העצבים.
בנוסף, ד"ר דבי מתייחס בחוות דעתו מפורשות לתלונותיה של התובעת ומציין כי לא קיים תיעוד בדבר כאבי ראש ממושכים בתקופה עובר לתאונה הנדונה. עם זאת מן המסמכים הרפואיים שצורפו ע"י הנתבעת עולה כי בניגוד למצוין בחוות דעתו התובעת אכן הלינה על כאבי ראש עובר לאירוע הנדון וככל הנראה בעקבות ת"ד שעברה בשנת 2017. כך למשל, ראו מסמכים מימים 3.3.17,28.4.17- מצוין כי התובעת עברה ת"ד ב-12.2.17 ומשאית פגעה ברכב מאחור. מנגנון צליפת שוט, תלונות על כאבי ראש, כאבי צוואר וכו'. מסמך מיום 25.11.18- ל"ד לא מאוזן על רקע סטרס נפשי בעבודה+ תלונות על כאבי ראש. כך גם עולה ממסמכים לאחר התאונה מושא כתב התביעה הנוגעים לתאנ"ד שחוותה התובעת.
ייתכן כי המסמכים דלעיל לא עמדו בפני ד"ר דבי במהלך עריכת חוות דעתו. משלא נחקר ולא הובא העניין לתשומת ליבו, לא ניתן לקבוע מה עמד מאחורי קביעתו אולם כאמור המסמכים הרפואיים מדברים בעד עצמם בהקשר זה.
יש לציין כי במסמך מיום 28.4.17 צוין בין היתר כי עובדת בחנות בגדים בקניון ומתקשה בעבודה למרות שנוטלת משככי כאבים ועוברת פיזיותרפיה. מעוניינת ברופא תעסוקתי.
כלומר, עוד בטרם האירוע הנדון הלינה התובעת כי היא מתקשה בעבודה וסובלת מכאבים לרבות כאבי ראש.
בהקשר זה יש לציין כי בעלה של התובעת עומת עם המסמכים דלעיל ונשאל על ת"ד שעברה. השיב כי התובעת אמנם סבלה מכאבים אך לדבריו "יצאה מזה". לגבי מסמכים רפואיים משנת 2018 ציין כי אינו זוכר פרטים מאחר ומדובר בדבר שאירע מזמן (יש לציין כי המסמכים הללו נערכו חודשים ספורים לפני האירוע הנדון).
ראיה נוספת המטילה ספק בטענות התובעת למגבלות תפקודיות כתוצאה מהאירוע היא מסמך המסכם את ממצאי הוועדה לבדיקת כושר מיום 15/8/19, קרי כחודש לאחר האירוע. במסמך צוין: "אבחנה: 07/19 חבלת ראש קלה, דיכאון" עוד צוין כי התובעת סובלת מיתר ל.ד, פגיעה כליתית קלה, חרדה, כאבי ראש. החלטת הוועדה הייתה כי "הנבדק נמצא מתאים לעבודה, אך חלות עליו מגבלות המונעות ממנו ביצוע פעילויות מסוימות". תחת פירוט המגבלות האסורות צוין: "לא בגובה, ליד מכונות מוגנות, ללא הרמה מעל 10 ק"ג". הנה כי כן, המגבלות שננקבו במסמך הנ"ל החתום ע"י רופא תעסוקתי אינן קשורות לטיב עיסוקה של התובעת ולנדרש ממנה במסגרת עבודתה, והתובעת אף לא טענה אחרת. קרי, חברי הוועדה לא התרשמו כי כתוצאה מחבלת הראש נמנע מן התובעת מלעבוד כמוכרת בחנות.
מעבר לאמור לעיל, התובעת לא הוכיחה בפועל כי כיום גם במומה אינה מסוגלת להשתכר כפי שהשתכרה בעבר. תלושי השכר מלמדים כי בפועל שכרה השביח למרות שהיקף המשרה מצומצם יותר. התובעת למעשה טוענת כי אלמלא מגבלותיה תוצאת האירוע הנדון יכלה לעבוד יותר שעות ובהתאם להשתכר בשכר גבוה יותר. אלא שגם בהקשר זה נמנעה התובעת מלבסס טענותיה כראוי. לו חפצה התובעת להראות כי מגבלותיה פוגעות באופן מהותי בתפקודה היה עליה לכל הפחות להביא לעדות את מעסיקיה או עובדים ששהו במחיצתה אשר יכלו להעיד מקרוב על התנהלותה ותפקודה השוטף.
במהלך הדיון התובעת נשאלה מדוע עזבה את רשת "XXX" (בה השתכרה כ-12,000 ₪ לחודש לדבריה) לפני כעשר שנים ועברה לעבוד במשרה בשכר נמוך הרבה יותר. השיבה כי התפטרה מפני שאמה הייתה חולה ורצתה לטפל בה ופחות לעבוד. ציינה כי אימה נפטרה לפני כשנה וחצי. גם בהקשר זה טענותיה לא היו ברורות דיין ולא נתמכו בראיות ובעדויות נוספות. הטענה כי עזבה משרה בה השתכרה פי 2 ויותר ממה שהשתכרה לאחר מכן ב"XXX" כדי שיתאפשר לה לטפל באימה עומדת בסתירה לעובדה כי עבדה ב"XXX" משרה מלאה (6 ימים בשבוע, 8 שעות ביום), ולא מובן הכיצד משרה זו זימנה לה יותר פנאי לטפל באימה מאשר במשרה הקודמת.
במאמר מוסגר ולמעלה מן הנדרש יצוין כי ככל שהתביעה רצתה לטעון כי במשרתה ב"XXX" עבדה התובעת שעות נוספות מעבר למשרה מלאה, הרי שטענה זו לא גובתה בראיות וממילא לא נטענה במסגרת תחשיב הנזק אליו מפנה בא כוחה של התובעת בסיכומיו. בהעדר תימוכין לטענותיה, דינן להידחות.
בראי השיקולים דלעיל, נחה דעתי לקבוע כי בנסיבות העניין נכותה התפקודית של התובעת פחותה משיעור נכותה הרפואית.
יוזכר כי על פי ההלכה הפסוקה קביעת דרגת הנכות התפקודית נתונה לשיקול דעת בית המשפט, כאשר על הנכות התפקודית לבטא את הפגיעה שנגרמה כתוצאה מהתאונה. על מנת שנכות רפואית תבטא הפסד בכושר ההשתכרות, על בית המשפט להשתכנע שהנכות היא גם בעלת משמעות תפקודית. לצורך קביעת שיעור הנכות התפקודית יש להביא בחשבון את עיסוקו של הנפגע קודם לתאונה, את מידת יכולתו להמשיך ולעסוק בכך לאחר התאונה, גילו של הנפגע, השכלה ונסיבות אישיות שונות.
בית המשפט הוא הפוסק בשאלת הנכות התפקודית וזאת על פי הראיות שהובאו בפניו ובשים לב למכלול הנסיבות לנפגע הספציפי בתיק (ע"א 3049/93).
ולגופם של דברים, התובעת לא הוכיחה כי בעקבות התאונה היא משתכרת פחות מבעבר. בנוסף לא הרימה את הנטל להוכיח כי עובר לתאונה הייתה מנהלת חנות בגדים/ שימשה בתפקיד בכיר בחנות בגדים. טענותיה כי שימשה כמנהלת סניף בחנות בגדים גדולה מאוד, והייתה אחראית על מלאי גדול ועל המון עובדים אינן עולות בקנה אחד עם תלושי השכר שצירפה שמציגים שכר נמוך של מוכרת בחנות בגדים ותו לא.
לדבריה עבדה ב"XXX" כ-8 שעות ביום, 6 ימים בשבוע והשתכרה כ-6,100 ₪ ברוטו בממוצע. ציינה כי שכרה היה מבוסס על שעות ולא גלובאלי ולכן הפער בין המשרות אז והיום. ברי לכל בר דעת כי עובד בכיר האמון על ניהול סניף גדול בהגדרה היה משתכר שכר ההולם את תואר התפקיד, ובוודאי שלא שכר מינימום.
האמור לעיל מקבל משנה תוקף משעה שנגלה כי כיום התובעת משתכרת בעבודתה כמוכרת בחנות בגדים אחרת ובמומה אותו שכר שהרוויחה בעבודתה ב"XXX" ושכרה אף השביח כפי שניתן להבחין מתלושי השכר של שנת 2022. היקף משרתה כאמור מצומצם יותר בהשוואה לעבר- עובדת פחות שעות ופחות ימים בשבוע.
בנוסף לאמור, טענותיה של התובעת על הגדרת תפקידה הבכיר בחנות לא נתמכו בעדויות של מי ממעסיקיה לאורך השנים, ולכן דינן להידחות.
מן הראיות עולה כי הסיבה בגינה חדלה התובעת מלעבוד ברשת "XXX" נעוצה בעובדה כי ביום 14.7.19 הורה בית המשפט המחוזי על מתן צו הקפאת הליכים כנגד החברה, וכפועל יוצא קבלה התובעת הודעת פיטורין ביום 1/8/19, כמו יתר העובדים ברשת. התובעת אף הודתה בעצמה במהלך עדותה כי אף אלמלא התאונה, דינה היה כדין יתר עובדי הרשת שאף הם קיבלו הודעות פיטורין.
הנתבעת צירפה אישור על תשלום דמי אבטלה בשנת אבטלה שהחלה ב-1/8/19 בסך כולל של 45,613 ₪.
מתלושי השכר עולה כי עובר לתאונה השתכרה מעבודתה ברשת "XXX" בממוצע סך של 6,100 ₪ (ברוטו) שהם 15% יותר שכר המינימום לאותה העת שעמד על 5,300 ₪.
בחודש 7/2019 (חודש התאונה) השתכרה סך של 2,651 ₪ (ברוטו) אולם כפי שהתברר אין קשר סיבתי בין שכרה הנמוך לתאונה שכן החברה בה עבדה התמוטטה בדיוק לעת התאונה.
בחודש מרץ שנת 2020 (גל וסגר קורונה ראשון) החלה לעבוד בחנות "XXX". העידה כי כעבור שבועיים הודיעה על התפטרותה מפני שהייתה מנהלת סניף אך התקשתה לתפקד עקב כאבי ראש, קשיי שינה וכו'. לדבריה לא ביססה הודעתה על סיום עבודתה על המלצות מרופא תעסוקתי/ רופא אחר וכלל לא ציינה את מצבה הרפואי במכתב הנ"ל משום שחששה פן יבולע לה בשל כך במקומות עבודה אחרים.
בכל הכבוד הראוי, לא שוכנעתי כי התובעת הרימה את הנטל המונח על שכמה להוכיח כי הסיבה בגינה התפטרה מ"XXX" הייתה נעוצה במצבה הרפואי ו/או התפקודי כתוצאה מהאירוע הנדון. בנוסף לא עלה בידיה להוכיח כי אכן הייתה מנהלת סניף ב"XXX". טענות אלו דרושות תימוכין וביסוס באמצעות ראיות ועדויות נוספות. כאמור התובעת לא ציינה במכתב ההתפטרות כי מצבה הרפואי והתפקודי אינו מאפשר לה את המשך עבודתה ואף לא הביאה עדים שיתמכו בטענה זו, ולכן דינה להידחות.
בנוסף לאמור לעיל יש לשים לב כי בתקופה בה עבדה התובעת ב"XXX" החל גל הקורונה הראשון- ועמו החלו סגרים ממושכים על כלל המשק, לרבות חנויות ובתי עסק רבים שלא עבדו כלל משך חודשים ארוכים. הווה אומר, כי אף עובדה זו מקשה לקבל טענת התובעת וברור כי אף אלמלא האירוע הנדון לא הייתה יכולה להמשיך בתקופה הנ"ל בעבודה כבשגרה.
החל מחודש נובמבר 2021 עד היום עובדת בבוטיק ("XXX") בקניון הזהב- כ-6 שעות ביום, 5 ימים בשבוע.
מתלושי שכר עדכניים נלמד כי נכון לשנת 2022 היא משתכרת בממוצע 6468 ₪ לחודש שהם 22% יותר משכר המינימום דהיום.
כלומר בפועל מאז התאונה שכרה השביח- משרתה מצומצמת בהיקפה ביחס למשרתה ב"XXX" וחרף זאת שכרה גבוה יותר. עיון בתלושי שכרה מהתקופה האחרונה אינו מעלה ולו ברמז כי נעדרת שעות או ימים מעבודתה.
בהקשר זה אשוב ואציין כי בפועל התובעת לא שינתה מעיסוקה בעקבות התאונה- לפני התאונה הייתה מוכרת בחנות בגדים ולאחריה נותרה מוכרת בגדים. במסגרת תחום עיסוק זה לא עלה בידיה להוכיח את האפשרות להשבחת שכרה מעבר לכושר השתכרותה כיום.
כמו כן, טענותיה בדבר האפשרות להפוך למנהלת איזור וכו' לא נתמכו כלל. התובעת בחרה שלא להעיד אף אחד ממעסיקיה/ עובדים שעבדו במחיצתה לאורך השנים שיוכלו לשפוך אור על טיב עיסוקה והגדרת תפקידה של התובעת, ולכן טענותיה נותרו סתומות בהקשר זה.
ולבסוף, מתלושי השכר שצירפה התובעת מעבודתה החדשה עולה כי בכל חודש נזקפים לזכותה בין שלוש לשש שעות נוספות. עם כל הכבוד, דבריה של התובעת אינם עולים בקנה אחד עם העולה מתלושי השכר.
בראי האמור לעיל, שוכנעתי לפצות את התובעת בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד באופן גלובאלי שכן ברי שבחלוף שלוש שנים וחצי לאחר התאונה אין לנכותה הרפואית של התובעת השפעה מקבילה לזו התפקודית.
הנזק:
הפסדי הכנסה לעבר (מאז התאונה ועד תחילת עבודתה ב"בוטיק XXX"):
כאמור לעיל, במקביל לתאונה התמוטטה החברה בה עבדה התובעת וכל עמיתיה של התובעת פוטרו מעבודתם יחד עמה.
לפי חוות דעתו של המומחה מטעם התביעה, התובעת שהתה באי כושר מלא לעבודה משך חודש אחד ולמשך כחודשיים ולמשך שלושה חודשים נוספים בחמישים אחוז אי כושר. הלכה למעשה בידיה תעודות מחלה לשבוע ימים בלבד. החל מחודש 9/2020 ועד 7/2021 קיבלה התובעת דמי אבטלה בסך כולל של 45,000 ₪.
בראי כל המוסבר לעיל אני סבור שנכון לפצות את התובעת בסך של 4,000 ₪ בראש נזק זה, "מעבר" לתגמולי המל"ל שקיבלה בגין אבטלה אשר הלכה למעשה אינם קשורים סיבתית לתאונה מושא כתב התביעה.
הפסדי הכנסה ופנסיה לעתיד
לאור גילה של התובעת, בסיס שכרה דהיום, נכותה התפקודית הפחותה מנכותה הרפואית, ראיתי לנכון לפסוק לתובעת סך של 14,000 ₪ בראש נזק זה המגלם את הסיכון, הקלוש לדעתי, כי לעיתים רחוקות תיאלץ להיעדר מספר שעות מעבודתה בראי כאבי הראש מהם היא סובלת, הקשורים לתאונה, הגם שעד היום לא הוכחה היעדרות שכזו והתובעת כבר עובדת באותה עבודה משך שנה.
עזרת הזולת
התובעת ציינה כי לאחר יום עבודה אין לה כוח לטפל במטלות הבית. היא לא מתפקדת בכלל בבית בגלל כאבי הראש והסחרחורות. לדברי בעלה היא מתעוררת 3-4 פעמים בלילה. מעדות התובעת ובעלה נלמד כי לא שכרו עזרה מקצועית לניקיון/ תחזוקת הבית. בעלה נאלץ לעשות בעצמו את כל מטלות הבית.
אמנם לתובעת נקבעה נכות רפואית בגין כאבי ראש, אולם לצד זאת יש לקחת בחשבון כי התובעת עצמה בת 58 כיום, עם רקע רפואי של יל"ד, כאבי ראש כתוצאה מתאונת דרכים קודמת וכיוב'.
קרי, לא מן הנמנע כי חוסר תפקודה בבית אינו קשור כולו לתוצאות התאונה אלא נובע בין היתר כתוצאה ממהלך טבעי של הזדקנות הגוף ו/או על רקע הרפואי הקודם של התובעת.
בנוסף, מעדותו של בעלה נלמד כי לא שינה את היקף משרתו במשך השנים- גם כיום ומזה 32 שנים עובד במשרה מלאה בשעות אחה"צ בתחנת דלק. כלומר, חרף תפקידו כאחראי הבלעדי על ביצוע מטלות הבית מאז האירוע, כטענת התביעה, לא נפגע היקף משרתו באף שלב עד היום.
בראי האמור, מצאתי להעמיד את הפיצוי לתובעת בגין ראש נזק זה ע"ס כולל של 5,000 ₪.
הוצאות רפואיות
לדבריה נוטלת תרופות מאז התאונה: אלטורט מזה שלוש שנים וחצי, אמביאן.
טוענת כי הוצאותיה על תרופות נאמדות ב-150 ₪ לחודש. לא נשמרו קבלות על הוצאות רפואיות.
ד"ר דבי ציין בחוות דעתו כי מצבה הנוירולוגי יציב ואינו צפוי להשתנות, כמו כן אינה צפויה לטיפולים נוירולוגים מיוחדים בעתיד.
בראי האמור, הפיצוי בגין רכיב זה נאמד ע"ס 2,500 ₪.
כאב וסבל
בשים לב לחבלה תוצאת מהאירוע, כפי שמשתקפת מהתמונות ומהסרטון ובהתחשב בטיפול הרפואי שנזקקה לו התובעת בעיקר בסמוך לתאונה, ולנכות הרפואית הצמיתה שנקבעה לה על השלכותיה, ראיתי להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה ע"ס 25,000 ₪.
סוף דבר
התביעה מתקבלת, כמפורט לעיל.
הנתבעת תישא בפיצוי התובעת ע"ס 50,500 ₪. בנוסף הנתבעת תישא בשכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ בתוספת מע"מ.
סכום הפיצוי ישולם תוך 30 ימים ממועד המצאת פסק- הדין, שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 ימים ממועד המצאת פסק- הדין.
ניתן היום, ט"ז חשוון תשפ"ג, 10 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.
